"ההבטחה" בסינמטק תל-אביב. לא לשכוח את שקיות ההקאה

שנה לאחר הקרנת הסדרה האנטישמית "ההבטחה" בערוץ 4 הבריטי, היא מוקרנת בשבועות אלה בסינמטק תל-אביב, בהמשכים. אפילו 'הארץ' מסתייג מהתמונה המעוותת המוצגת שם. התייחסות לסדרה פתחה את הכתבה על האנטישמיות בבריטניה שפרסמתי במקור ראשון לפני שנה. כאן תוכלו לקרוא אותה במלואה. הנה שוב הפסקאות הנוגעות בדבר.

יורם בגוב העריות

פתאום שמעתי שיורם כהן נמצא בווילה של התוכנית 'האח הגדול'. את יורם שלנו לא שואלים יותר מדי שאלות. תמיד הוא יצוץ לך היכן שלא חשבת. ירחף במצנח, יבנה יקב יוקרתי בחצר, יאבך מקטרת, יקרא לילדים שלו שמות כגון תניא ואחר כך עוד יקרא על שמם יינות, יזרוק לך משפט שאין לך מושג מאיפה הוא בא לו, יוציא ספר של פרוזה פיוטית, יתלווה אליך בדרך מבית הכנסת בעפרה למדרגות היורדות לבית הוריך ולא ירמוז לך שבעוד שבוע הוא ייכלא מרצון עם מיטב השרלילים של ישראל וכל שמנה וסלתה של גלקסיית ערוץ 2 תדע מי זה יורם כהן. רק יורם כהן יודע איך לשבת בתוך הגועל הזה בלי להקיא, איך לשבת בין כל היפות האלו כשיש לו רשות להשתמש בהן אבל מותר לו לראותן בלבד.

כמחווה לאיש עם הקסקט הנה בית מתוך טור שלי שהופיע לאחר שנמסר שמיליון איש צפו בתוכנית הזו, לפני שנתיים ורבע. הטור במלואו הופיע בעיתון מקור ראשון בכ"ה בתשרי תשס"ט, 24.10.2009.

בְּזוּזִים מֵהַבָּאז וּזְבוּבִים מִזִּמְבּוּר,
מַחֲצִית הָעִתּוֹן וּשְׁבִיעִית הַצִּבּוּר
דָּנִים עַד זֹב תֵּיקוּ
עַל דְּבַר יוֹשְׁבֵי וִילָה,
עַל אֵיךְ הוּא פִּהֵק לוֹ
וּמָה הוּא הֵבִיא לָהּ,
וְאֵיךְ הָאֶחָד מְצַחְצֵחַ שִׁנַּיִם,
וְאֵיךְ הַשְּׁנִיָּה אוֹתוֹ זְמַן יְשֵׁנָה עִם,
וְאֵיךְ הַפּוּסְטֵמוֹת אָכְלוּ שָׁם פַּסְטְרָמָה,
וְאֵיךְ הַפּוּסְטֵמִים אָכְלוּ גַּם, מִסְּתָמָא,
וּמָה מַצָּבָהּ שֶׁל מִשְׁפַּחַת בּוּבְּלִיל
(זֶה כָּךְ, בְּמִלְרָע?), וּמָה עוֹד רָץ בַּבְּלִיל,
וּמָה שָׁם הָיָה, וּמָה הָיָה שׁוּם,
וְכַמָּה וְלָמָּה וְכָל מָה שֶׁכְּלוּם,
וּמִי טִפְטֵף טוֹפוּ וּמִי יָצָא פִיטִים
(צָפִיתִי בָּזֶה, וַדַּאי שֶׁצָּפִיתִי,
קָשַׁטְתִּי עַצְמִי, כִּי תָּבְעוּ כָּךְ חֲזָ"ל,
וְהֶחְזַקְתִּי דַּקָּה כִּי הֶחְזַקְתִּי חָזָק).

מהדורת השבט לערוץ 1

להלן עצומה צודקת מאין כמוה. עצומה עצומה ממש. היא תדבר בעד עצמה. אתם מוזמנים לחתום עליה באתר 'עצומה' ולהעביר הלאה.

מן הסתם רובכם צפיתם בסרטון המשט של אתר הסאטירה המעולה לאטמה "עובדים על העולם" שחובר על פי מנגינת we are the world . תוך כמה ימים צפו בסרטון כמיליון וחצי צופים בארץ ובעולם ועוד היד נטויה.
הפנייה כאן היא למנכ"ל רשות השידור מוטי שקלר שחרף המקלות בגלגלים שתקעו לו יריבים רבים, הצליח להפוך את הערוץ הראשון והרדיו לאלטרנטיבה ציונית ויהודית שפויה מול השיטפון המסחרי והתעמולתי של מתחריו.
הגיע הזמן להכניס את "מהדורת השבט" של אתר לאטמה כתוכנית סאטירה קבועה בערוץ הראשון. אל פחד. המבקרים הידועים יצקצקו בלשונם, היריבים יתנגדו, אבל רוב הצופים יודו לך. אתר לאטמה מייצג את רוב אזרחי ישראל ולא "ארץ נהדרת" שאמנם יודעת להציג חיקויים לא רעים, אבל הסאטירה ממנה והלאה.
אין לשמאל הישראלי מונופול על הסאטירה, וגם לא מונופול על כלי התקשורת, למרות שאלה הפכו עיר מקלט עבור תומכיו.
לא שמענו באף מקום רצון לאזן את השמאלנות של "ארץ נהדרת" בתוכנית אחרת. באותה מידה, אין מה לאזן את הימניות של "מהדורת השבט" בתוכנית אחרת. הציבור בישראל מתחנן לסאטירה ציונית ופרו-יהודית שהיא מוכשרת, מצחיקה ואינטליגנטית הרבה יותר ממקבילותיה השבעות בערוצים המסחריים.

מדינת הילדים: בעקבות 'אובדן הילדות'

הכתבה הופיעה בגיליון 'ילדות ישראלית' של המוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בי"ח בתשרי תשס"ט, 17.10.2008.

הילדים האלה, שמנהלים את חיי החברה שלהם באמצעות מכשירים שיועדו למנהלים ואקדמאים, אבל הרבה יותר טוב מהם;
הילדים האלה, שבפיהם אנגלית שוטפת שמעוררת את קנאת ההורים שלהם, אך מתקשים להבין עברית ספרותית פשוטה;
הילדים האלה, שככל שמרביצים בהם פחות ידע כך הם מרביצים יותר זה לזה;
הילדים האלה, שכבר ראו בסרטים ובחדשות את כל גלגוליהן המודרניים של ארבע המיתות, סקילה, שריפה, הרג וחנק, אבל אם תכריחו אותם לסדר את החדר תרגישו שעשיתם להם טראומה לכל החיים;
הילדים האלה, שיודעים כבר כל מה שבגילם אולי רציתם לדעת אבל ודאי לא העזתם לשאול, כי הכול פרוס וגלוי לפניהם בשלטי רחוב ובטלוויזיה – אבל אינם יודעים דבר ממה שידעתם אתם בגילם;
הילדים האלה, שקשה לדעת מה יש להם יותר, זכויות כלפי המבוגרים או חובות כלפי המותגים;
הילדים האלה, שבגן כבר מתלבשים כאילו יצאו לפיק-אפ בר, בכיתה א' משתמשים בג'ל לשיער, בכיתה ב' הם כבר אחרי שתי דיאטות, אבל בכיתה י"ב עדיין טרודים בסימוס לכוכב נולד;
הילדים האלה, שילדותם כבר אינה ילדות ישראלית ייחודית, ילדוּת של דלתות פתוחות ושל משחקי רחוב ושל חופש להסתובב – אלא ילדות עירונית מערבית בצל הורים דאוגים המשמשים להם נהגים כשהם נוסעים ממתחם מבוצר אחד למתחם המגודר הבא;
הילדים האלה, שאפילו בתיכון, כשאנו כבר מזמן כינינו את עצמנו "חבר'ה" או "בנות", משתמשים במונח "ילדים" בדברם על בני גילם ועל עצמם – –
הילדים האלה הם הילדים הישראלים של היום. והם ילדיהם של מבוגרים, המבוגרים הישראלים של היום, העונים במידה רבה לתיאור הבא:
מבוגרים הדוחים את שלב ההכרעות בחיים, ההתייצבות המקצועית והקמת המשפחה, אל עבר שנות השלושים של חייהם;
מבוגרים שהפרסומאים ואפילו הפוליטיקאים יודעים שיש לדבר אליהם בדימויים, ברגשות, בתמונות, בפיתויים, ולעולם לא בהסברים ובפנייה אל כושר השיפוט – ממש כפי שמדברים לילדים, רק במעטפת מתוחכמת;
מבוגרים שלובשים חולצות מצוירות ומרגישים שזה הופך אותם לצעירים לנצח, ומבוגרות שלובשות חולצות טריקו של ברביות עם נצנצים ועיטורים ובטוחות שזה יפה להן;
מבוגרים שצורכים תרבות ילדותית, קוראים לה תרבות פופולרית, ובטוחים שהיא תרבות;
מבוגרים למודי רוק ופופ מנעוריהם, הסבורים שטעמם המוסיקלי של בני הנוער בכל רגע נתון (וטעמם בתחומי תרבות אחרים, אם יש כזה) הוא הטעם הקובע, ומשליטים אותו על החברה כולה;
מבוגרים שמתעניינים במלוא הרצינות בליגות הכדורגל והכדורסל, דנים במצבם התעסוקתי של שחקניהן בכובד ראש שדבר אין לו עם שמחת חיים וקלות דעת בריאה, ומקדישים לכך עמודי שער בעיתוניהם – –
בקצרה, מבוגרים שהם ילדים מגודלים, שהם גלגול וּראי של ילדים שהם מבוגרים מוקטנים. תרבות המעריצה את הצעירים, מקדשת את הילדים, אבל מבטלת את היַלדות ואת הבגרות גם יחד. תרבות הבונה לילדיה הֵיכָלות של תפנוקים, מקימה להם רשתות אופנה וערוצי טלוויזיה משלהם, מציידת אותם בכל טוב, שמה עצמה למרמס תחת רגליהם הרכות – אבל עושה כל זאת ברעש גדול של מגברים ובדרנים צרחנים, במדוחי מיניות לא בשלה, בגסות הבזה לכל מה שזך ותם, בפמפום מתמיד של ערכי הישגיות ומרפקנות, והכול כחלק מדחיסתם של הילדים אל סדר העולם הצרכני שלה, סדר העולם הכל כך לא תמים ולא יַלדי.
בקצרה עוד יותר: 'אובדן הילדות', ספרו המשפיע של ניל פוסטמן.
פוסטמן, מבקר תרבות ומחנך אמריקני, פרסם את ספרו ב-1982, והוא הופיע בתרגומה העברי של יהודית כפרי ב-1986. בעת כתיבתו, 'אובדן הילדות'' היה מראָה למציאות האמריקנית, ואילו לגבינו, בישראל, הוא היה אז פחות בגדר מראָה ויותר בגדר תחזית. התחזית התממשה שנים ספורות לאחר מכן, עם פרוץ הטלוויזיה המסחרית בישראל. פוסטמן תיאר בספרו חברה שהולכת ומוחקת את גבולות הידע והתום המבחינים בין הילד והמבוגר. אמנם, הודה לאחר כמה שנים, אין זה אובדן גמור של הילדות – אבל זו ילדות מסוג חדש. ילדות שנמסכת בה בגרות בלתי בשלה, ילדות שתרומתה להתפתחות האישית מוטלת בספק. האשם העיקרי בתופעה הוא בעיניו המעבר מתרבות הדפוס לתרבות השידור, ובפרט הטלוויזיה.
מדוע הטלוויזיה? פוסטמן סבר שהמבנה החברתי והתרבותי, ובכלל זה תפיסת הילד בחברה, נקבע במידה רבה על פי הטכניקה של התקשורת ושל העברת המידע. בימי הביניים, כאשר ידיעת קרוא וכתוב היתה נדירה ומוסד בית הספר לא היה קיים, נתפסו הילדים כמבוגרים בזעיר אנפין. זו היתה, אומר פוסטמן, תקופה של תרבות שבעל-פה, ובין הילדים האנאלפביתים למבוגרים האנאלפביתים לא חצץ מחסום של ידיעת הקריאה ושל ידיעות בכלל. זו היתה תקופה של היעדר בושה, שלא היה בה מה להסתיר מהילדים. תקופה שאינה מכירה בקיומם של שלבם בהתפתחות הילד המכינים אותו בהדרגה לעולם המבוגרים.
ימי הביניים עמדו מבחינה זו בניגוד לתקופה שקדמה לה באירופה, תקופת האימפריה הרומית, וכמובן גם בניגוד לתקופה שבאה אחריה – העת החדשה. המצאת הדפוס, הוא כותב, יצרה מחדש את 'הקורא': את האדם כפרט ייחודי, בעל תחומי התעניינות שמעבר למיידי ולהכרחי. זהו האדם המשכיל, המבוגר: מי שצבר ידע ויכולת חשיבה שאין לילדים. התרבות המבוססת על קריאה וכתיבה מציבה בפני המבוגר רשימה של דרישות, שהילדות היא מסע הדרגתי של הכנה להן: יכולת שליטה עצמית, סבלנות לדחיית סיפוקים, חשיבה מושגית ורצופה, החשבת ההמשכיות ההיסטורית והעתיד, והחשבה רבה של ההיגיון והסדר ההיררכי.
כיוון שכך, עולם הילדים הופרד עתה מעולם המבוגרים, ובמרכזו הועמד בית הספר. הקריאה היתה למפתח לרכישת הסודות של עולם המבוגרים: סודות הטבע, התרבות, הדת והכלכלה – וגם עניינים כמו מוות, מלחמות ומיניות, שעד שלב מסוים יש להציגם לילד בצורה מסוננת, כדי לגונן עליו. מפתח זה, הקריאה, הסתובב במנעול לאט ותוך פיקוח. אפשר לדעת, בערך, מה הילד קורא וקולט. מה שאין כן כשישנה תקשורת משודרת, המגיעה לכול – ובפרט הטלוויזיה. פוסטמן סבר שהופעת הטלוויזיה שקולה, מבחינת קיומה של ילדות מובחנת, לנפילתה של האימפריה הרומית. בשני המקרים קרסה תרבות הכתב, קרסו החומות, ולכן גם קרסה הילדות.
הטלוויזיה, בפרט הטלוויזיה המסחרית, פתוחה לכל צופה, בלי אבחנה גילית, ומראה לו הכול. בטלוויזיה צופים בני הבית מכל הגילים – לא כמו ספר שנקרא בידי יחיד – ולכן אין משמעות לסימונה של תוכנית מסוימת כתוכנית למבוגרים. השליטה על המידע המוגש לילדים יצאה מידי בית הספר ועברה לטלוויזיה.
יותר מכך: הטלוויזיה מבוססת לא על המילה, על המושג ועל החשיבה – אלא על התמונה, על הדבר עצמו. והיא מראה אותו כמוֹת שהוא, בלי תיווך, גם למי שעדיין אינו בשל להבינו בתוך הקשרו. הטלוויזיה חייבת לספק כל הזמן גירויים חדשים ולמשוך את תשומת הלב. עולם המבוגרים, ובעיקר תוכני המין והאלימות שבו, מסתער מעתה על הילדים. מעתה, כותב פוסטמן, "דבר אינו מסתורי. דבר אינו מעורר יראה".
כך נוצרו הילד האמריקני של 1982, שכבר אינו ילד, והמבוגר האמריקני של 1982, אינפנטילי מאי פעם, המנהל את חייו על פי רגשות ומנווט אותם על פי דימויים ויזואליים. "האם פירוש הדבר שהילדות נעלמת או שהבגרות נעלמת – זוהי רק שאלה של האופן שבוחרים להציג את הבעיה", כותב פוסטמן. "ללא תפיסה ברורה על המשמעות של להיות אדם מבוגר, לא יכולה להיות גם תפיסה ברורה על המשמעות של להיות ילד".
במהדורה העברית של הספר הופיעה אחרית דבר, שהסבירה שבישראל המצב שונה. מחקרים על הרגלי הצפייה של הילדים שצוטטו שם הראו שהילד הישראלי של אמצע שנות השמונים רחוק מהתמכרות לטלוויזיה ומצפייה בתוכניות שאינן מתאימות לו. נסקר גם לוח המשדרים של הערוץ היחיד, ששידר רוב היום תוכניות של הטלוויזיה הלימודית וגם בערב התמקד, בלי פרסומות ועם רייטינג מובטח מראש, בסדרות איכות ובתוכניות רציניות ומרחיבות דעת. ועם או בלי קשר, תופעות חברתיות הניתנות להערכה כמותית שפוסטמן מנה בספרו וייחס אותן לאובדן הילדות, ובעיקר העלייה החדה בשיעור הפשיעה והשימוש בסמים ובאלכוהול בקרב ילדים בארצות הברית, לא נרשמו עדיין בארץ באותה עת.
אלא שכעבור שנים ספורות המצב השתנה. החל העידן המסחרי והרב-ערוצי בטלוויזיה. ההבדל התהומי בין הטלוויזיה בישראל לזו שבארצות הברית כבר לא היה עתה תהומי כל כך. בשלו התנאים להחלתו של הניתוח שערך פוסטמן לחברה האמריקנית על החברה הישראלית.
אפשר היה כמובן להתווכח אם התמונה שחורה כל כך, אם הילד הישראלי הוא אכן הטיפוס שתיארנו לעיל, ואם הגורמים למצב הם באמת אלו שפוסטמן ציין ובראשם הטלוויזיה. ברור שלא רק הטלוויזיה ודחיקת רגליו של הדפוס אשמות באובדן תום הילדות, אלא גם, מחקו את המיותר, רוח הזמן הפוסט-מודרנית, עליית האינדיבידואליזם ושיח הזכויות, העיוּר, השפע הכלכלי, עליית קרנו של עולם הדוגמנות והאופנה, ובארץ גם התרופפות המחויבות הציונית, וכמובן הכיבוש, אלא מה. אפשר, מכיוון נוסף, לטעון שהילדות בישראל לא רק שלא נעלמה אלא עלתה כפורחת – הנה, למשל, ערוצי ילדים ועיתוני נוער היוצרים עולם-ילדים ובו תכנים מובחנים, ולעתים אף מעמידים את הילדים והמבוגרים כשתי קבוצות מנוגדות. אבל כל הדיון הזה יהיה אותו דיון שהתנהל בארצות הברית כמה שנים קודם לכן סביב ספרו של פוסטמן. דיון שלקראת סוף המאה הקודמת, עם התמסחרות הטלוויזיה והתרדדותה, נעשה רלבנטי גם בארץ.
השחקן דליק ווליניץ חש את התהליך על בשרו, כמגיש תוכניות ילדים בטלוויזיה. "היו שני תהליכים משחיתים שקשורים בתרבות הילדים", הוא אומר. "האחד הוא תהליך קוצר הרוח של המדיה. הגיעו תסריטאים מהוליווד – באופן מפתיע זה התחיל באחת התוכניות היותר טובות שנעשו, רחוב סומסום – ואמרו: לילדים יש כושר ריכוז קצר טווח, ולכן אנחנו צריכים ליצור גירויים קצרים ולעבור לעניין הבא. משך הריכוז הוא באמת מגבלה שיש לילדים בגיל הרך, אבל במקום לנסות לשפר זאת הלכו עם המגבלה עד הסוף. כך יצרו דור שלם שקשה לו לקבל מסר מורכב והוא צריך גירויים חריפים והולכים.
"לתהליך השני אפשר באמת לקרוא אובדן הילדות. אני יכול לדבר על מה שקרה בארץ דרך חוויה אישית שלי: התוכנית 'שמיניות באוויר' שהגשתי. לאורך שעה הייתי מדבר שם בנחת עם אנשים; היו גם פינות, אבל הרעיון היה יכולת הקשבה ארוכה. ויום אחד 'שמיניות באוויר' ירדה ובמקומה באה התוכנית 'תוסס'. ההבדל מבוטא בַּשֵם. זו היתה תוכנית קופצנית, חסרת מנוחה. פרובוקציות מיניות היו שם חלק הכרחי ממש, והמנחות לבשו בגדים פרובוקטיביים ככל האפשר. התחיל להיות נורא חשוב לא רק מה אנשים אומרים אלא גם איך הם נראים.
"התפתחה בשנים ההן תיאוריה טלוויזיונית, שמי שפתח בה בארץ היתה רישה טירמן, היוצרת של 'זהו זה' ו'קרובים קרובים', שאמרה: אם אתה משדר לילד בן שש, תחשוב על ילד בן עשר. אם לילד בן עשר – תחשוב על נער בן 15. תמיד תשדר ארבע-חמש שנים מעל מה שאתה חושב שמתאים לקהל היעד. את התיאוריה הזו לקחו עד הסוף. התוכנית של דודו טופז, למשל, שדבר אין בינה לבין ילדים, הפכה לתוכנית הפופולרית ביותר בקרב ילדים. וכיום הז'אנר המוביל אצל ילדים הוא טלנובלות למבוגרים".
וגם על כך אתה יכול לספר מהניסיון.
"אני משחק בשנים האחרונות בטלנובלות לצורכי פרנסתי ואיכשהו מצליח גם ליהנות, כי אני משחק את מנכ"ל הערוץ המסחרי, חזיר רייטינג אמיתי, ויש שם נימה ביקורתית. יום אחד אני רואה ילדה בת ארבע עם אמא שלה, והאמא אומרת, 'אוי, הילדה נורא רוצה חתימה'. ואני אומר, 'כן, אבל היא לא ראתה אף תוכנית, היא בת ארבע'. והיא אומרת, 'לא, היא ראתה את כל הפרקים בהשיר שלנו'. ואז אני מראיין את הילדה, והיא בקיאה בכל פרט בתוכנית – בכל הבגידות, הניאופים, הרציחות, ניבולי הפה. היום התסריטאים כבר יודעים מי הצופים שלהם, אז הם נזהרים ומסננים, אבל עדיין יש בתוכניות האלה חומרים שילדים לא צריכים להתקרב אליהם".
הבעיה העיקרית, מסביר ווליניץ, היא ש"מדלגים על שלב ההתפתחות הרגשית של הילדים. הילדים התפתחו בשנים האחרונות מבחינת המידע; המידע שזורם אליהם מאוד גדול, וכאן יש תרומה גם לחשיפה לחומרים במחשב. אבל רגשית הם נשארו ילדים. הפער בין חוסר הבשלות הרגשית לבין המידע שהם נחשפים לו יוצר המון בעיות".
זה יוצר בסופו של דבר מבוגרים ילדותיים?
"לא ילדותיים, אבל מבוגרים ריקניים. כי זו התרבות שהם ספגו".
הטלוויזיה הובילה תהליך או נגררה אחרי מציאות?
"הובילה. לדעתי אפשר להחזיר את הגלגל מחר בבוקר, אם לקשישינו מובילי הטלוויזיה היתה אמונה. קח דוגמה. לפני כמה שנים באתי לערוץ הילדים, ואמרתי להם, אני רוצה לעשות תוכנית ראיונות אחד על אחד, עם שלושה ילדים, שכל אחד מהם מתמודד עם בעיה ומנצח בגדול. להראות לא את המסכנות אלא את הכוח. קראו לזה 'גדולים מהחיים'. לתדהמתי אחרי שעשינו פיילוט הם לקחו את זה – וזה זכה לרייטינג גבוה מאוד והתחרה בכל התוכניות שלהם בהצלחה ענקית. היא ירדה בסוף מהמסך בגלל דרישות של הזכיין, כי לא יכלו פורמלית להגדיר אותה כ'סוגת על'".
האינטרנט עשוי לשנות משהו? סקר מהזמן האחרון מראה שרוב הילדים גולשים לפחות שעה-שעתיים מדי יום.
"מהבחינות שאנחנו מדברים עליהן, האינטרנט הוא כמו הטלוויזיה".
ואולי לא? אולי האינטרנט הוא חזרה לעידן הקריאה – ולילדות האבודה מזומנת עדנה מחודשת? למה האינטרנט דומה יותר – לטלוויזיה, או לספר? האם העיקר באינטרנט, באתרים שילדים מרבים לגלוש בהם, הוא הגירוי הוויזואלי או הטקסט הנקרא? האם הילד הישראלי שב לקרוא חומרים המיועדים לגילו להפעיל את הדמיון ואת המחשבה, והמִרשתת הגדושה חומר כתוב עד בלי די, שחלק ניכר ממנו מיועד לילדים מבשרת על חזרה לעידן הדומה לעידן הדפוס ועל חידוש הילדות – או שמא חשובה יותר העובדה שהילד היושב מול מסך הדפדפן מותקף ביתר שאת בשטף בלתי מובחן של גירויים ושל מידע שהוא אינו אמור להיחשף אליהם?
לא קל לענות על כך. באינטרנט ישנם כל הדברים האלה. פוסטמן בספרו, מ-1982 כאמור, ידע כבר לציין ש"הטכנולוגיה התקשורתית היחידה שיש ביכולתה לשמר את הצורך בילדות" היא המחשב, אך בעיניו ההכרעה לשבט או לחסד תלויה בשאלה אם הילדים ילמדו לתכנת, כלומר יצטרכו שוב לרכוש יכולת המקבילה לידיעת הקריאה, או ישתמשו במחשב כמשחק בלבד "וכך תמשיך הילדות במסעה אל הנְשִייה". את האינטרנט הוא לא חזה באותן שנים.
בסקר הנזכר, שערכה השנה חברת Insight בהזמנת מפעילי ערוץ הילדים בטלוויזיה, נמצא שרוב רובם של הילדים גולשים באינטרנט בעיקר לשם משחקים (68 אחוזים מהילדים) ופטפוט בתוכנות העברת מסרים (30 אחוזים), בעוד 6 אחוזים בלבד ציינו שהם גולשים בין השאר כדי לקרוא על נושאים שמעניינים אותם. הטלוויזיה, מלמד אותו סקר, עדין תופסת בסדר יומם של ילדי ישראל נתח גדול בהרבה מהאינטרנט: 67 אחוזים מהילדים צופים בטלוויזיה יותר מחמש שעות מדי יום.
"נכון שיש באינטרנט צד טקסטואלי, ויש בכך התקדמות ביחס לטלוויזיה", אומר הפילוסוף והמוסיקולוג ד"ר דניאל שליט, "אבל הטקסטים מוקפים בקריצות ובפיתויים ויזואליים שמתרוצצים ומושכים את תשומת הלב מן הטקסט. כל עניין ההעמקה, השהייה על משהו כדי להבינו – בוטל. המסרים קצרים ומינימליים. כך באינטרנט וכך כמובן עוד יותר בסמ"ס".
שליט, מבקר חריף של התרבות העכשווית, מקבל את התיאוריה של אובדן הילדות אך מרחיב מבטו הרבה מעבר לטלוויזיה ולרשת. מדבריו עולה שהמתקפה נגד הילדות מגיעה מכל האגפים של המצב הפוסט-מודרני. "בעבר העולם היה מובנה יותר", הוא אומר. "היו אבחנות ברורות בין גברים לנשים, בין זמן לזמן, בין עם לעם, בין מקום למקום – וכן בין ילדות לבגרות. התפתחותו של אדם נעשית בשלבים, וכל שלב הכרחי כדי שהשלב הבא יהיה בריא. כיום, היות שהכול מתערבב, הכול חולה. ייתכן מאוד שהסיבה שהמבוגר המצוי כיום הוא אינפנטיל היא שהוא לא זכה להשלים ילדות אמיתית: בילדותו הוא לא זכה להגבלת הידע שהוא מקבל ולהתאמתו למה שהוא מסוגל לקלוט. כששופכים על הילד בבת אחת את הכול, הורסים לו את כלי הקבלה שלו ולמעשה הוא לא קולט כבר שום דבר".
למוסיקת הפופ והרוק הנצרכת על ידי ילדים יש לדעתך חלק בהרס הילדות? היא מפנה לילדים טקסטים שעוסקים בעולם של מתבגרים ומעלה.
"במוסיקה הפופולרית, גם מבחינת הטקסטים וגם מבחינת הצלילים, יש פיתוי של גירויים חזקים ומלאכותיים. הבאסים החזקים, הטרֶבּל (תדירויות גבוהות) המודגש, העכירות – אלו דברים שאינם קיימים בשום צורה בטבע. הפופ הוא מוצר מלאכותי שכוונתו להמם, לשטוף, להתקיף, להדהים – למשוך תשומת לב כדי להימכר. זה למעשה אונס מוסיקלי. והילד לא יודע, כי זאת האמנות היחידה שהוא מכיר; הוא לא מכיר אמנות שרומזת, שקוראת לשיתוף ולא לכניעה, שמעלה, מזככת, מעדנת, מרוממת. הוא נחשף רק לאמנות שמפתה אותו ומהממת אותו, ומתרגל להתמכר אליה, כמו לסמים".
הילד דווקא?
"גם מבוגרים, כמובן, אבל הילד מיוחד בכך שהוא ממש בנוי להיות פתוח ומושפע מהדמויות החיוביות ומהצלילים הבונים בסביבה שלו. הוא בנוי לא כסובייקט מבקר, אלא כל כולו כלי קבלה והזדהות אחד גדול. ואל תוך הכלי הרגיש והתמים הזה נשפכות כל העכירויות, שגם גיל מבוגר יותר בקושי יכול לסנן. אני חושב שזה רצח עם. עַם הילדים.
"הרב קוק כתב שהילד צריך לקבל את העולם קודם כול כפשוטו, לספוג אותו בחושיו, ורק אחר כך להתחיל להבין אותו. היום קורה דבר אחר לגמרי. לא מספיקים לקלוט את העולם, את השקט ואת שיווי המשקל האלוהי של הטבע, וכבר נחשפים לגירויי הטלוויזיה ולכיעוריה. הבוקר, לזוועתי הגדולה, כשנסעתי במכונית ראיתי שהילד שיושב במושב האחורי של המכונית שנסעה לפני, יש לפניו מסך טלוויזיה קבוע, כדי שחס וחלילה לא יסתכל יותר מדי על העולם, אלא יגדל מיד אל תוך העולם הווירטואלי. זה נותן כביכול שקט לאמא, לא מבלבלים לה את הראש, הילד עסוק – אבל זה אומר שהילד לא גדל לתוך העולם של הקדוש ברוך הוא אלא לתוך דמיונות של אנשים, דמיונות שהם בדרך כלל עכורים; אלה לא סיפורי ילדים של פעם, אלא בדרך כלל כל מיני סטוצים, פיתויים, קשקושים, התחנחנויות, ואל תוך זה הילד גדל ונהיה אדם לא בנוי. איך אנחנו מצפים שילד שגדל על הטלוויזיה והתגייס לצבא יידע לאן הוא הולך, בשביל מה הוא חי ובשביל מה הוא נלחם?"
וזה, כמדומה, מעגלי: הילדות הגזולה של הישראלי שולחת לצבא נערים שלא נבנו רגשית, ומנגד צלו של השירות הצבאי גורם להורים הישראלים של זמננו לחבל בהתפתחות הטבעית של ילדיהם ולנסות להשאירם ילדים לנצח. את חיילי צה"ל, ואפילו את מילואימניקָיו, מכנים פה כידוע "ילדים" שהחברה האזרחית כולה אמורה לשמש צבא הגנה להם. אבל זה מתחיל עוד קודם. "בתרבות החילונית שלנו", אִבחנה הסופרת גַיל הראבן לפני עשור שנים שלם, במסה בכתב העת 'פָּנים', "הילד איננו חייב תודה להוריו (ולאלוהיו) על עצם קיומו. ההפך הוא הנכון. ההורים נושאים באחריות אינסופית כלפי הילד, דווקא משום שבחרו להביאו לעולם, שבשום אופן אינו הטוב בעולמות האפשריים, ובמדינה שבהחלט איננה שווייץ. מכאן אולי המחויבות העצומה לאושרו של הילד ("העיקר שיהיה מאושר"), מכאן רגשות האשם ההוריים (אימהיים בעיקר), ומכאן הנטייה לאידיאליזציה של חיי הילדים".
"היום, 'מעורבות ההורים', שמתחילה בגן הילדים, ממשיכה עד לקורס קצינים ולאחריו", הוסיפה, "ומדובר במעין אידיאולוגיה שאיש לא מעז לצאת נגדה. אפילו לא הצבא (...) 'הילדים' זכאים להגנה מתמשכת, בין השאר משום שהוריהם רואים עצמם אחראים למציאות החברתית והפוליטית שבתוכה הם חיים. בגיל 18 הם עצמם 'התגייסו לצה"ל', אך כהורים הם רואים עצמם כ'שולחים' את ילדיהם, 'נותנים' אותם, 'מפקידים' אותם, או באופן קיצוני יותר, מוליכים אותם לעקידה".
התפישה הבסיסית של ההורה כאשם כלפי הילד חלחלה כבר מזמן לרוב שכבות החברה, גם מחוץ ל"תרבות החילונית". לאשמה הזו חיים משלה. היא מתגלגלת לפינוק ולסלחנות מופרזת ולפירוק סמכותו של ההורה בבית, וגם לאיזה "אני וילדי ואפסֵנו עוד". זה מה שסיפרה לי הגננת שלי שפרשה לאחרונה, כשלושים שנה אחרי שהייתי במחזור הראשון שלה. על הילדים לא היה לה הרבה מה לחדש, כיוון שמדובר בבני הגיל הרך מאוד, אבל על ההורים כן. "הם קצת יותר מפונקים; יחסית להורים בדור הקודם, הם יותר רואים את עצמם ואת הילד שלהם, ולא את הגן כולו ואת מה שקורה בו. מה שלא הילד שלהם, מבחינתם לא קיים". כך שאין מה לדאוג: אם הילדים כבר אינם יודעים להיות ילדים, אבא ואמא יודעים לעשות זאת מצוין.

ארץ נהדרת. באמת - על מהדורת השבט של לאטמה

מאת צור ארליך.

פורסם במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בחשוון תש"ע, אוקטובר 2009.

אלחנן: ערב טוב. אנחנו כאן במהדורת השבט!
רונית: תוכנית החדשות האובייקטיבית ביותר בטלוויזיה.
אלחנן: ללא משוא פנים.
רונית: התוכנית שתילחם עד הסוף על זכותכם הדמוקרטית לומר את דעתנו.

אלחנן הוא השחקן אלחנן אבן-חן, רונית היא השחקנית רונית אברהמוף, ושניהם המגישים הקבועים של 'מהדורת השבט', תוכנית הסאטירה הטלוויזיונית השבועית של אתר ביקורת התקשורת 'לאטמה'. בדרך מירושלים לאולפן הצילומים במושב נחלים, במכוניתו המצומקת והגונחת של אלחנן שאספה גם את רונית, אנחנו מגיעים להגדרה הבאה: אלחנן משחק את התמים ורונית משחקת את המיתממת.

כלומר, כנגד שני סוגי מגישים בכירים דיברה 'מהדורת השבט': אלחנן הוא מגיש חדשות שגדל אל השמאלנות כמובן מאליו, ולא טרח יותר מדי לשכנע את עצמו, ולכן כשהוא נתקל באבסורדים נפלטות לו לפעמים שאלות קשות; ואילו רונית היא המגישה השמאלנית שיודעת את מלאכתה ואת שליחותה. קשוחה במלחמתה בעובדות, אך נמסה למשמע שמותיהם של ברק אובמה, יהונתן גפן ושאר טיפוסים מצודדים.
האולפן של אופיר שטיינבאום, המפיק והצלם, הוא ביתן קטנטן בפאתי המושב. לא רחוק יש שאריות אחרונות של חקלאות. הפרדס שבאופק מזכיר באופן חשוד את אתר הצילומים לקליפ של רם עמנולֶמֶל, "אומרים שאני אינני אני", מאחת המהדורות הקודמות. בפנים כבר מחכים לנו במאי שלא קוראים לו כי הוא בא לבד, וגם אחיו שקוראים לו אביב, או אולי, כך יתלבטו פה תכף, אביו שקוראים לו אחיב. וגם נעם יעקובסון כבר פה. קירח ומבדח.

- אה, אז אתה נעם, השחקן השלישי?

"בוא ננסה לשפר את ההגדרה".

- השלישי מהסוף, מתוך שלושה.

"מתחמם".

- השחקן המומחה רב-התפקידים! האיש המגלם את כל כתבינו וכל אורחינו באולפן!

"יפה אמרת. אני כל הדמויות, חוץ מכתבתנו בשטח אילנית בן-דרור וכתבת 'הארץ' שולי פוץ-כלנית ועוד כמה. שהן רונית".

אלחנן ורונית שחקנים במקצועם. בתיאטרון 'פסיק' ובהצגת יחיד אקולוגית לילדים שכתבה (היא), בתיאטרון 'אספקלריה' ובהצגה משירי אצ"ג (הוא), ובקבוצת התיאטרון הדתית 'כהרף עין' (שניהם). ואילו נועם, שחקן טבעי וחקיין בחסד, הוא בכלל מוסיקאי, סולן להקת החתונות 'עניין אחר' (הוא נשבע שזו להקה אמנותית ביותר ששינתה לנצח את פניו הרדודות של עולם מוסיקת החתונות בישראל). ובניגוד לאלחנן-את-רונית, נעם איננו רווק ואיננו ירושלמי.

עכשיו נעם בוחן את החולצה שהכינו לו לצורך גילום פרשננו לענייני כבוד עיתונאי אשר ידעתי (אשר שם פרטי, ידעתי שם משפחה, נעים מאוד), שיתארח באולפן כדי לנזוף בנתניהו "שנסע לרוסיה בלי לקבל אישור מהממונים עליו בתקשורת". הוא מגלה שזו בכלל חולצה של קיבוצניק, ונוהם תוך התזת הסמ"כים "תגידי לחסיה שאם היא מתקרבת לתלמים אני שופך עליה סוללה מהמגזזה שעל השופל".
ואז מחליטים שמאחר שהוא כתב לענייני כבוד ועלבון הוא צריך מבטא פולני. יש כמדומה ציבורים לגמרי לא פולניים שפיתחו את מקצוע ההיעלבות באופן מוצלח יותר. אבל עִם נעלבים מקצועיים אמיתיים, כך יודע כל סאטיריקן ובדרן ישראלי, לא כדאי להתעסק. וזו נחמתי כפולני.
"במצב נורמלי היו לו יומיים להתכונן לזה. כאן אנחנו יוצרים דמות חדשה מעכשיו לעכשיו", מסנגר הבמאי על נעם, שבניסיונות הראשונים המבטא הפולני יוצא לו רוסי מדי, חרדי מדי, או יצחק-שמירי מדי. עד מהרה הוא מדבר כפולני אסלי. אבל בסוף מחליטים לרדת מעניין המבטא, ופרשננו מסגל לעצמו מבטא ישראלי של כתב מזדקן מצוי. במערכון, רונית והוא מטכסים עצה מה לעשות בראש הממשלה הסורר שכאמור לא דיווח לממונים עליו בתקשורת. לקראת הסוף הם מחליטים להדיח אותו.



אולי היה לי חלק במערכון הזה. כמה ימים קודם לכן ישבתי בדירה של אבישי עברי, בישיבת צוות מצומצמת של אתר לאטמה. למרות מעמדי ככתב זר, או בגללו, נשאלתי גם אני מה מאירועי אותו שבוע דורש טיפול סטירי. הצעתי את ההתנפלות על נתניהו שהסתיר מהתקשורת את נסיעתו החשאית לרוסיה.

היו שם גם מנהל אתר לאטמה שלמה בלס ואחיו שוקי. תפקידם המתסכל של שוקי ואבישי הוא להתפלש כל היום בצריכת תקשורת, ולדלות את הדלוחות שבפנינֶיה. הם מציגים אותן באתר ומותחים עליהן ביקורת, ומוסרים אותן גם לכותבי ספינת הדגל של האתר, 'מהדורת השבט'. מתברר שלכל אחד בחדר, חוץ ממני ומשוקי, יש איזה שוקי שמתעסק אף הוא בביקורת תקשורת. את השוקי של שלמה בלס כבר הצגנו, ורשימותיו באתר, כדאי לדעת, מבריקות ועוקצניות. ואחיו של אבישי עברי הוא שוקי טאוסיג, עורך אתר ביקורת התקשורת 'העין השביעית'.

המייסדת והעורכת הראשית של אתר לאטמה היא קרולין גליק, עורכת ובעלת טור מדיני ב'ג'רוזלם פוסט' ובעבר פרשנית ב'מקור ראשון'. "הגענו למסקנה שצריך לעשות מעשה שיגרום לציבור להפסיק לראות בתקשורת סמכות בקביעת גבולות הדיון הציבורי בישראל", היא מספרת על השורשים. "ישבתי עם שלמה בלס, והגענו למסקנה שהדרך הכי מהירה לעשות זאת היא באמצעות סאטירה. יותר מנימוקים מלומדים ומאמרים ארוכים ומחקרים מדעיים. סאטירה נותנת לצופה את ההיתר החברתי לומר דברים שאולי הוא ראה בעצמו, אבל לא הרגיש נוח לומר".

- ההחלטה ללכת דווקא על האינטרנט נובעת מהיעדר אפשרויות אחרות?

"לא. אני חושבת שבלוגים ואתרים פרטיים הם הדרך לעקוף את כלי התקשורת הגדולים וכך להקים שיח אלטרנטיבי. בארץ אתרי האינטרנט הגדולים הם שלוחות של תאגידי תקשורת, ואילו בארצות הברית יש באינטרנט עולם תקשורת חלופי, שבארץ חסר כמותו. בבחירות 2004, למשל, בין בוש וג'ון קרי, מה שהכריע את הכף לטובת בוש היה הבלוגרים שהצביעו על הטיות בסיקור הבחירות בתקשורת הכביכול מיינסטרים".

- איך מרימים מיזם כזה מבחינה כלכלית?

"בעיקר מתרומות של פילנתרופים יהודים מארצות הברית. הם מבינים שמקור הכישלון של ישראל להתמודד עם מה שקורה הוא התקשורת, כי הציבור הישראלי פשוט לא מקבל את המידע הרלבנטי כדי לקבל החלטות נבונות בסוגיות שהן עניין של חיים ומוות. לכן הקמנו את לאטמה, בדצמבר האחרון. אנחנו מתחילים למשוך תשומת לב מהר מהצפוי. בחודשים האחרונים מספר הגולשים גדל בכ-30 אחוז בשבוע. ועכשיו התפרסמנו עם הסיפור של אבבא".



רונית: אנו מארחים שוב את שר החוץ השבדי יורגן יורגנסן. ערב טוב.
יורגן (נעם): ערב תרבותי.
אלחנן: מר יורגנסן, מה קורה בסקנדינביה? הפכתם את כולם לאנטישמים?
יורגן: נו באמת. עוד פעם אנטישמיות? עוד מעט תגידו שאם אומרים שהרגתם את ישו ושאתם מפיצים איידס בשביל לשלוט בעולם גם זה אנטישמיות.
אלחנן: אהמ... (חילופי מבטים עם רונית) זה לא?
יורגן: לא, זה ידיעה עיתונאית. וממקור מאוד מוסמך.
רונית: איזה מקור?
יורגן: הכומר שלי בכפר.
רונית: אז אתם לא אנטישמים.
יורגן: בטח שכן. אבל לא בגלל זה. אנחנו מקבלים את זה עם החלב של האבא.
רונית:אתה מתכוון של האמא.
יורגן: לא לא, אצלנו זה של האבבא.
(יורגן פושט בדרמטיות את החליפה, ומתחתיה מתגלה תלבושת בסגנון פופ שנות השבעים. מתחילה הקדמת השיר 'גיב מי גיב מי' של להקת אבבא. אלחנן ורונית מצטרפים כחברי להקה בתלבושות ובאביזרים ההולמים. למשל פאות בלונדיניות ומקלות של בועות סבון).
יורגן והלהקה: כל היום מדבר על דמוקרטיה / מחלק ת'נובל פרייז / ושומר על האיכות של הסביבה. / כל מקום שאני אליו מגיע / מסתכלים תמיד עליי, / אירופאי תרבותי עם עניבה. / ורק בעוד שנים / יבינו שאני // פרימי פרימי פרימיטיבי ופלגמטי, / טְרול בנשמה עם ראש בגודל של קוץ. / פרימי פרימי פרימיטיבי ופלגמטי / כמו תמיד נשארתי אנטיפטי ופוץ.
עופו כבר, יהודים עם פרנויה, / דוחפים לי אף ארוך, / זה מפריע לי לחופש הביטוי. / רק נזהר לא לפגוע במוחמד, / זה יהיה קצת לא נעים / כי מיד על המסגד אהיה תלוי. / כן, רק המוסלמים / הבינו שאני // פרימי פרימי פרימיטיבי ופלגמטי, / אומץ של שפן וראש בגודל של קוץ. /פרימי פרימי פרימיטיבי ופלגמטי, / כמו תמיד נשארתי אנטיפטי ופוץ.

היו במהדורת השבט מערכונים מוצלחים יותר בנושא, בלי גידופים ישירים, אבל את המערכון הזה בחרו אנשי לאטמה לתרגם לאנגלית ולשוודית ולהעלות לרשת. אתרים שוודיים פרו-ישראליים מיהרו להפנות לשם את גולשיהם, והשמחה הייתה רבה: הצפת גולשים שוודים, ומלחמת טוקבקים בין אנטישמים וחובבי ציון, כולל התייחסויות בעיתונות הנפוצה בשוודיה.

"הלאטמה הישראלית נפלה על הפרצוף של השוודים", מגדירה זאת קרולין גליק בשמץ גאווה. "זה הצליח משום שטל גלעד, הכותב הראשי שלנו שהגה את המערכון, הבין שהדבר שמוציא צבועים מדעתם יותר מכול זה לא שתוקפים אותם על עצם התנהגותם – על האנטישמיות שלהם, במקרה זה – אלא שלוקחים מהם את היכולת לטעון שהם טובים – שהם נאורים ותרבותיים, במקרה שלנו".

טל הנ"ל, בן 49, הוא כותב ותיק של תוכניות טלוויזיה ומופעי בידור. הוא היה בצוותי הכותבים של החרצופים, של 'קצרים' ושל 'זהו זה' בשנותיה האחרונות. טל גלעד ולצדו יהודה ספרא הופכים את הרעיונות הגולמיים שעולים בישיבות צוות לאטמה לתסריטים, ונוכחים בצילומים כדי להיענות לבקשות הבמאי והשחקנים.

- טל, אתה תסריטאי חילוני אשכנזי, אבל למרבה הפלא ימני מוצהר. נכון?

"כן. מחוץ לארון. והחֶברה מקבלת אותי למרות הסטייה. אגב, בחרצופים לא הייתי הכותב הימני היחיד. אני יכול להסגיר את אבי כהן. הוא בא לעשות סאטירה ולא מעניין אותו ימין-שמאל, אבל כשהיה מתפתח במערכת ויכוח סביב נושא פוליטי הוא היה משמיע את דעתו בקול רם. לכותבים בחרצופים לא הייתה בעיה להביע בוויכוח פנימי את דעתם, ואז לעבור לפאזה מקצועית ולכתוב גם קטעים שלא מתיישבים עם דעתם".

- החרצופים לא הייתה מוטה כמו נניח ארץ נהדרת, עם מערכוני ההפצצות הזרחניות והמתנחלים הרוצחים שלה.

"נכון. רוב התוכניות מוטות לא כי אומרים שם 'בואו נעשה תוכנית שמאלנית', אלא כי זה זורם מהנטייה הטבעית של כל האנשים שמתעסקים בתעשייה הזו, ש-92.4 אחוז מהם שמאלנים. בתחום הסאטירה הנטייה הזו בולטת במיוחד, כי השמאל מרגיש נורא אנרכיסטי. זה עם החבר'ה כזה, להיות שמאלני ולהיות נגד המתנחלים ונגד כל דבר שנתפס כלאומי, כמרובע – אז יאללה, אנחנו עכשיו צוחקים ביחד על הכול ואחר כך נלך לעשן משהו ולשתות משהו".

- גם על תהליכי שלום והערצת עריצים יש הרבה מה לצחוק.

"כנראה באיזושהי צורה מובנֵית דברים כאלה לא מצחיקים אותם. אם אתה מציע קטע מהכיוון הימני, יקראו את זה באי רצון ויגידו, זה קטע לא טוב. לא הרגשתי אף פעם שבגלל הדעות שלי לא מקבלים אותי לעבודה או משהו כזה, אבל הרעיונות עצמם נפסלים, למעט בחרצופים. והרי יש המון דברים מגוחכים בשמאל. הם כביכול ליברלים, חבר'ה, הה-הה, אבל ברגע שמשהו לא מסתדר עם הדעות שלהם פתאום זה לא מצחיק".

- איפה נמצאת 'מהדורת השבט' בהשוואה לכל זה?

"בכנות גמורה, אף פעם לא היו לי סיפוק והנאה מהעבודה כמו בעבודה פה. מבחינת חדוות היצירה, הצוות, האנשים, החופש לכתוב מה שאני מאמין בו. אתה יודע, יש משהו נורא נורמלי בימין. אנשים שלא חושבים שאם הם בעד ישראל יש בזה משהו לא קוּלי. נוח לי לתקשר איתם. כל ההתנהלות היא על מים שפויים. וכמובן תחושת השליחות: לתת סוף סוף ביטוי ושחרור למה שהמון אנשים חושבים. הרי אחד הנשקים של השמאל הוא לטעון שהימין לא מצחיק, שאין שם בעלי כישרון כתיבה, שהסאטירה היא דבר שמאלי. אז הנה, לא".



"נעשיתי ימני יותר בזכות התקשורת", אומר יהודה ספרא, התסריטאי השני של מהדורת השבט. "כשאתה צורך תקשורת ויודע היכן לא להאמין לה, זה מה שקורה לך. אתה שומע איך מעדנים לך רצח של ילד בגרזן בבת-עין ומנגד מנפחים כל סיפור שנמכר בידי גורמי שמאל על שאולי נפגע איזה ילד בעזה". ספרא, איש מדורי הספורט והדעות של 'ישראל היום', הוא בנו של הסאטיריקן הוותיק יחיאל ספרא.

- מה קל יותר, לכתוב בדיחות על הימין או על השמאל?

"שני הצדדים יכולים לספוג אותה רמת הומור. הבעיה היא שהתרגלנו אחרת. במשך השנים הימין הוא זה שהותקף – ב'ארץ נהדרת', ב'משחק מכור' ובכל תוכנית אחרת – אז על פניו נראה שקל יותר לצחוק על הימין, כי הקהל כבר מצפה לזה, יושב מול הטלוויזיה מהופנט ואת מה שמאכילים אותו בכפית הוא בולע. לכן לימין קשה יותר להביא סטירה למרכז הבמה. אמנם יש פה ושם אנשי סאטירה ימנים בטלוויזיה, אבל אתה תראה שהבדיחות הימניות יהיו מתנצלות, לא פוגעות".

- מה מצחיק בשמאל? הוא הרי נורא חושב, לא?

"קודם כול הפסילה האוטומטית של מה שהוא לא הם. ועצם הנטייה שלו להגחיך כל דבר אידיאולוגי, כל דבר שיש בו תרומה למדינה. הבועתיות הזו ניכרת גם ביחס ללאטמה. היה קצת מצחיק לשמוע לא מזמן את עוזי ברעם מתראיין ושומע לראשונה על לאטמה, ואומר בפליאה 'לא ידעתי שגם הימין יודע לכתוב הומור'. התקשורת לא רגילה שעוקצים אותה, ולכן התגובות שנשמעות בה כלפינו הן בדרך כלל חִצים לא רלבנטיים, שהם יותר אינסטינקט של מי שהוכה בהפתעה: שהחומר לא מצחיק, שהוא ירוד, שזו עבודה בשקל וחצי. אותו טל גלעד שהצחיק אותם כשכתב לזהו זה ולחרצופים, פתאום החומר שלו ירוד בעיניהם".



רונית: אנו עוזבים כעת את הפוליטיקה לטובת ענייני תרבות. הסופר עדין ויינר זכה בפרס הקרן הישראלית לספרות על ספרו הנפלא 'מגדלי שן'. ערב טוב וברכות לעדין.
עדין: (איש מאוד עדין, מאנפף, שחור שיער וענוד צעיף. מלטף חתול בסלון מטופח) ערב טוב רונית.
רונית: בספרך אתה מספר על נער ערבי, שגר במשך 300 שנה בבקתה צנועה עם הוריו הצנועים וכבשתו הצנועה, ויום אחד מגיעים לשם אנשים לבנים בעלי מבטא זר וטוענים שהאדמה שלהם.
עדין: כן. אגב, זה יכול להיות בכל מקום בעולם. זה לא ספר פוליטי. זה סיפור אנושי.
אלחנן: למה 300 שנה? כלומר, אם הוא נער, אז איך 300 שנה?
עדין: זה עניין של חופש אמנותי. אגב, אני מתכוון להחזיר את הפרס כמחאה.
רונית: נו באמת, אלחנן.
עדין: חמיד הוא נער ביישן שמאוד אוהב את אדמתו. כשהוא רועה את העזים הוא שר את שירו של המשורר הידוע סלים עבדול ג'ירפה: "הו אדמה! / רטובה בחורף ויבשה בקיץ / באשר אלך אותך אחוש / ותמיד נהיה לאחד / כי את כמו סוסה אצילה". בעברית זה לא מתחרז, אבל במקור הערבי זה מאוד מרגש.
רונית: שיר מדהים. איפה מצאת אותו?
עדין: אני המצאתי אותו.
רונית: אבל אמרת שהוא של סלים עבדול ג'ירפה.
עדין: המצאתי גם אותו. זה עניין של חופש אמנותי. אגב, אני מתכוון להחזיר את הפרס כמחאה.
אלחנן: אז... למה אמרת שבמקור הערבי הוא מתחרז?
רונית: אלחנן! תפסיק להיות כזה פרימיטיבי.
אלחנן: אבל...
רונית: עדין, ספר לנו על ספריך האחרים. למשל על ספר הילדים המקסים שכתבת, 'הארנב ועץ הפלאים'.
עדין: (מרוצה) כן, זה אחד הדברים הכי מהנים שעשיתי. זה סיפור על ארנב ערבי, שחי בשלווה במחילה הצנועה שלו ואוכל גזר, עד שיום אחד מגיע דוב לבן שמגרש אותו וטוען שאבותיו גרו שם בתקופת הקרח. ילדים נורא אוהבים את הסיפור הזה.
אלחנן: יש משהו חדש שאתה עובד עליו לקראת השנה הבאה?
עדין: בוודאי. ספר מתח.
אלחנן: או! זה כבר ז'אנר אחר לגמרי.
עדין: בהחלט. זה ספר על בלש שמתגרש מאשתו ומוצא פתק מסתורי שמוביל אותו אל כפר ערבי, שם חי נער צנוע בבקתה צנועה, ואנשים לבנים עם מבטא זר מנסים לגרש אותו מביתו.
רונית: איך אתה מצליח להמציא כל כך הרבה עלילות שונות?
עדין: זו השראה מהמציאות האמנותית-אנושית שאנו חיים בה. מתוך הקוגיטו הקולקטיבי-היסטורי שלנו. אגב, אני מתכוון (!) להחזיר את הפרס. כמחאה.
אלחנן: ולמה זה תמיד ערבים?
עדין: יש לזה 50 אלף סיבות.
אלחנן: למשל?
עדין: 50 אלף שקלים.

הנ"ל הוסרט כמובן לפני כמה שבועות טובים, בימי אלון חילו העליזים. היום, לעומת זאת, רונית נהנתה לצעוק על נעם "ארצה!" כשהוא שיחק את הפרשן הכלכלי אמיתַי נפוח המאבד את עשתונותיו וצורח שמאיפה לו לדעת מה הקשר בין שער הדולר למחירי הדירות. "הִגשמת חלום", אמר לה אלחנן כשהמצלמה כבתה, והיא השיבה "מי שמדבר, אתה הרבצת לנעם בכַפכף". עכשיו שלושתנו שוב במכונית הזעומה של אלחנן, בדרך העולה לירושלים הפקוקה.

רונית, כאשת תיאטרון 'פסיק', נוטה אל הקומדיה דלה ארטה, המוקצנת משהו בתיאטרליות שלה. "לכן מבחינתי יש משהו מאוד שונה ומאתגר בעבודה מול מצלמה. העבודה עם האנשים הספציפיים האלה מהנה במיוחד. אנשים מגוונים. אני אוהבת אותם. אפילו את אלחנן! וחוץ מזה, שם אני לומדת מה קורה בעולם. זה מקור המידע החדשותי שלי".

- מה את עושה כשאת צריכה להקריא קטע שלא מצחיק אותך?

"אנשים מאוד פתוחים לשמוע. הכותבים, הבמאי. ותמיד אפשר להשמיע את ההסתייגות. אם אפשר לשפץ הם משפצים. אם לא, אני מעבירה את זה ככה. יכול להיות שחוש ההומור שלי אחר".

אלחנן חושב שיכול להיות מצחיק יותר אם לצד הפרודיה על השמאל יהיו גם בדיחות בלתי תקינות פוליטית מן הימין הרחוק, ואם יהיו יותר תכנים קלים, "אולי פרודיות על תוכניות סאטירה אחרות". בינתיים אפשר למצוא בארכיון הווידיאו שבאתר פרודיה על תוכנית לא סאטירית במיוחד, 'בטיפול'. החיקויים שאראל סג"ל וי"א קרסוצקי עושים שם למלמוליו הצרודים של אסי דיין בתפקיד ראובן הפסיכולוג יכולים להשכיב מצחוק. להשכיב על הספה כמובן. מנוע הג'אסטי של אלחנן רועם ואנחנו מדברים בצעקות, כאילו היינו עדי אשכנזי. ההבדל הוא שאנחנו לא מנסים להצחיק.


רונית: מה שקורה עם הילדים האתיופים בפתח-תקווה זה נורא. איך אמרו – זה סוג של אלימות.
אלחנן: זה... פיגוע מוסרי!
רונית: פיגוע מוסרי? זה טבח של ערכי הדמוקרטיה.
אלחנן: זה ג'נוסייד של הצדק.
רונית: שיט, איך לא חשבתי על ג'נוסייד. זה... יש לי! זו פצצת אטום, השמדה שיטתית ואכזרית, הגליה וקטיעת איברים של ערכי האנושות!
אלחנן: זה טבח של...
רונית: טבח כבר היה!
אלחנן: אז זה פצצה של...
רונית: היה פצצה!
אלחנן: אז זה... את יודעת מה, לא יודע.
רונית: יש!

"פעם ראשונה שעושים מערכונים מצולמים כאלה", מתלהב אלחנן מאחורי ההגה. "זה קונטרסט להומור השמאלני שממלא את השוק. היה במאי שבא אלינו לבית הספר לתיאטרון 'אספקלריה' ואמר, 'חבר'ה, איפה אתם, הימנים, בתיאטרון? איפה יש הצגה שתביאו בה את העולם שלכם, שתביעו בה את העמדות שלכם?'. אז יש, אבל לא מספיק. עד שנהיה בפריים טיים בערוץ 2 אני לא אירגע. אנחנו צריכים להיות בתקשורת המרכזית, לא בערוצים פינתיים שלנו שאין להם השפעה. בלאטמה אנחנו רחבים, אנחנו מייצגים גם את הימין המתון יותר, לא זרם מסוים כזה או אחר. מייצגים את רוב העם".

רונית דווקא לא ימנית, "ובנושאים מסוימים אני אפילו מקבלת את עמדת השמאל. אבל אני מכירה בעוול שנעשה בתקשורת כלפי הימין, וכאן יש לי הזדמנות לעזור לתקן את זה".

- בסביבתך החברתית גוערים בך על שאת משתתפת בלאטמה?

"מרימים גבה. אם בכלל שומעים על זה".

- את מצטדקת בפניהם?

"לא. שיקפצו לי. בעצם, לפעמים כן מרגישה צורך להצטדק. אבל אז מבטלת אותו".
רונית: (מסתכלת במסך שעל השולחן, רגע לפני פתיחתה הרשמית של המהדורה) זה מחריד. תראה איך שוטרים מתנפלים על אזרחים, גוררים אותם, דורסים אותם. איזה ברברים האיראנים האלה!
אלחנן: זה לא איראן, זה הפינוי בעמונה.
רונית: (בלי להחליף הבעה) איזה ברברים המתנחלים האלה!אשר: שלא יהיו אי הבנות, אנחנו נעשה הכול על פי כללי הדמוקרטיה. אבל נתניהו ייאלץ להבין שלמעשים יש תוצאות.
רונית: אין ברירה, ראש ממשלה צריך שיציבו לו גבולות.
אשר: זה לטובתו. אנחנו נהיה חייבים לעשות לו מה שעשינו לאריאל זילבר.
אלחנן: אריאל מי?
אשר: בדיוק!