חיַית רבבה: עיון מפורט ב'הדלֵקה' לנתן אלתרמן

במסגרת מבצע הפייסבוק 'כפית אלתרמן ביום' קראנו רוב ימות חודש אב תשע"ח את השיר 'הדלקה' מתוך 'כוכבים בחוץ'. לפניכם, ברצף, הכפיות היומיות: קטעי השיר עם ביאורים שלי, בתוספת (בגופן שונה) מבחר מתוך הדיונים שהם עוררו.

 

הדלֵקה

אוֹר! אֶת עֲנַק הָאוֹר

מִי בָּעֵינַיִם יַקִּיף?

צוֹחֲקוֹת,

יְחֵפוֹת,

בְּחַגֵּי הַקִּיטוֹר,

יָצְאוּ הַדְּלֵקוֹת לַקָּטִיף!

נקב הדין את ההר: על 'הר האושר' לאמיר גוטפרוינד

הופיע במוסף 'שבת' של מקור ראשון, עמ' 19-18, בכ"ו בשבט תשע"ו, 5.2.2016

הר האושר

אמיר גוטפרוינד, זמורה ביתן, 197 עמ'

צור ארליך

אמיר גוטפרוינד חי בינינו בחודשיים האחרונים, החודשיים שאחרי לכתו, כמרחב מילולי. וכך הוא יחיה וכך הוא יינון. מרחב מילולי הוא הביטוי האקדמי המקורצץ שנוקט גיבור ספרו האחרון 'הר האושר' כדי לתאר את המושא החמקמק של מחקריו המיותרים. מרחב מילולי הוא גם תיאור יאה לגן העדן הססגוני, עדן הדמיון, שנוסיף ונתהלך בו אנחנו הקוראים, יתומיו של גוטפרוינד.

כל יצירה נכתבת מתוך תודעת הסופיות, אבל 'הר האושר' נכתב מתוך תודעת סופיות קרובה וודאית. קו הגמר של חיי אמיר גוטפרוינד סומן בחוות הדעת הרפואיות. גוטפרוינד נשדף והלך, נגרם והלך, שתת והלך מהמרחב הממשי אל המרחב המילולי. 'הר האושר' נכתב מתוך ידיעה שהוא הספר האחרון. מתוך חשש ממשי של המחבר שלא יזכה לחבוק את הנולד. מתוך ספק שמא גם לא יספיק להשלים אותו. זו יצירה של צ'אנס אחרון: הזדמנות אחרונה הניתנת לסופר קצר ימים להשלמה, לתיקון, לגימור הקורפוס הכולל שלו. מצחיק לקרוא לה צוואה, כי היא דבקה בסירובה לקחת את עצמה ברצינות. אבל שיהיה. גם צוואה.

'הר האושר' נכתב כקנה אחרון שישלים מנורת שבעת קנים. שבעת ספריו של גוטפרוינד. מכאן ומכאן ערוכים שבעת קני המנורה. שלושה רומנים ארוכים, דשנים, סימפוניים, מן העבר האחד, הלא הם שלושת הראשונים שכתב; שלושה רומנים קצרים, קפיציים, קאמריים, מן העבר האחר, שלושת האחרונים. ובמרכז, בריבוי פניו, עומד 'אחוזות החוף', ספר הסיפורים. מנורת שבעת קנים, או אם תרצו מגן דוד בן שישה שפיצים ומרחב-מפגש באמצע – כי הקורפוס של גוטפרוינד הוא קורפוס יהודי, יהודי במפגיע, עם כל ההומור העצמי הכרוך בכך, עם כל הפגיעוּת.

והוא גם קורפוס ציוני, ציוני מאוד. על יסוד אנשים שלא היו, ובעזרת סיפורים בלתי מתקבלים על הדעת, הוא מברר מה היה פה, ומה יכול היה להיות, ומתוך כך מי אנחנו. ובעיקר למה אנחנו, וזה כנראה הכי פשוט. אנחנו כאן, יהודים במדינת היהודים העצובה והמצחיקה והמשוגעת, כי אנחנו קיימים ואנחנו רוצים להמשיך להתקיים. השואה לעולם מתארחת בספריו, לא כי היא ההצדקה היחידה לחיינו פה, אלא כי היא האפשרות החלופית. היא הצד החשוך של המטבע. אין זה מקרה שבספר האחרון של גוטפרוינד, כשהוא עצמו על סף החידלון, גיבוריו וגיבורותיו נאחזים באֶרוס כפי שלא נאחזו בו בשום ספר קודם שלו. המשיכה הארוטית – הזוכה הפעם לביטויים עסיסיים למדי, לתשומת לב הנזהרים – ממלאת בספר הזה את תפקידה כיצר חיים, יצר בונה ומחבר ומפעיל, לא הורס ומסכסך.

אבל זה ברקע. זה לא הגלעין. זו הציפּה המיצית והדשנה של הספר. לציפה שייך גם עסיסן החי של הדמויות, כמו גם העסיסיות של הרפליקות שבפיהן ובדיבורן-הפנימי. דמויות גוטפרוינדיות קלאסיות, קטנות מהחיים, מתוקות מתיקות מוזרה של פרי טרופי, מרפדות את הספר. למשל, דמותה השיגיונית של אשת יחסי הציבור הערמומית וחדת הלשון והכושלת דורין. זו מתעקשת להמשיך להעסיק, כמו על תקן שן שום של מזל, את הגיבורה הראשית השנייה של הספר, שירי. שירי היא שלימזלית, אובדת דרך, ומקסימה: שלוש תכונות שידהירו אותה אל המפגש האבסורדי עם הגיבור הראשי הראשון, ד"ר סמואל ניטר, חוקר שוודי של מרחבים מילוליים היסטוריים.

ניטר הוא פרודיה לא-מייצגת להפליא, בלתי אפשרית, אקסצנטרית, מעוררת חיבה, על אקדמאים למדעי הכלום, על אירופים ששונאים אותנו מרוב אהבה, על אינטלקטואלים שמוצאים נאציזם ונאציזם בכל מקום. כדרכו של גוטפרוינד בקודש, מרוב שהדמות שבָּנה לא מייצגת כלום, היא הכי מייצגת בעולם. זה כלל גדול בספריו. אצלו, ככל שדמות מופרכת, כך אפשר ללמוד ממנה יותר על המין האנושי. ככל שעלילה מטורללת יותר, כך גדולה האמת הבוקעת ממנה. והשטותניקיות היא הקרום המתוח על התהום ומעביר אותנו מגדתו אל גדתו שמנגד.

אכן, קורותיו של ניטר – החוקר שחי שנים אחדות כניאו-נאצי כדי לחקור את התנועה הזו מבפנים, האיש שעושה בטעות ליל-בדולח קטן של ניפוץ קיר זכוכית של בית כנסת כשהוא בא להרצות בו על ליל הבדולח – קורותיו אלו, בשטוקהולם ובחיפה ובפרגוואי, מובילות אל הגלעין הקשיח של הספר, אל הדין שייקוב את הר האושר. כי בעומק לבו, הרומן 'הר האושר', מעשהו הספרותי האחרון של אמיר גוטפרוינד, הוא תיקון פרוע, ריכוך במסרקות ברזל אירוניים, של ספרו הגדול והקשה והמכונן, 'שואה שלנו'. הספר האחרון כמשלימו ומתקנו של הספר הראשון.

הרושם המבלבל שקוראים רבים נחלו מ'שואה שלנו', בעיקר מחלקיו המאוחרים, רושם קיצוני בהרבה מכפי שהמחבר רצה כנראה, היה רושם של טשטוש מוסרי מסוים: של סימטריה, כביכול, שיש בה גרמנים רעים וגרמנים טובים ויהודים רעים ויהודים טובים. 'הר האושר', בדרכו הקלילה והמבדרת, חוזר על הרושם הזה, לכאורה – כדי להטיח אותו בפניה של אירופה, בפניו של העולם הערל.

טשטוש הגבולות והערבוב והמורכבות ב'הר האושר' גדולים לא פחות מב'שואה שלנו', ואפילו מופגנים יותר. ההיפוכים הנפגשים, ובפרט הנאציזם שישנו גם כשאינו, הנאצי הקטן שכביכול עלול לקנן בכל אחד, הם מוטיב מרכזי. ד"ר ניטר מואשם כבעל גרעין סמוי שכזה, כבעל זיקה לא-מודעת לשורש הרוע, דווקא בשל עצם הצלחתו להסוות את עצמו בקרב הניאו-נאצים. פלישת הנאציזם למקומות לא-לו קורית גם כאשר ניטר מחפש בישראל, במפגיע, את הנאציזם נטול הנאציות. ישראל היא בשבילו "אנטארקטיקה של הנאציזם", כלומר מרחב ריק בתוך עולם שכולו, כמושכל יסוד, רווי נאציזם.

תפקיד דומה ממלאת בסיפור גם האמונה ביבשת האבודה אטלנטיס. אגודת שוחרי אטלנטיס היא עוד מוטיב בולט ומצחיק בעלילת הספר, המחזק, בסמוי, את הקינה על גן העדן האבוד הרוחשת בעומק תשתיתו. והנה מתברר כי אמונת אטלנטיס משותפת לתימהונים עדיני נפש ושוחרי טוב – ולנאצים המאמינים בגזע עליון שנטמא. וישנו גם החבר-לשעבר של שירי שעושה לה נאחס, ומכונה בפיה "לב נאצי". נאציזם, נאציזם בכל מקום, גם באין-מקום. ובכלל, גם חוץ מהנאציזם הזה, 'הר האושר' בנוי מערבובים, מאי-הבנות. מקירות שהמעבר דרכם כואב אבל הכרחי, כמאמר המשורר השוודי תומס טרנסטרומר במוטו השני של הספר.

המוטו הראשון הוא פסוקי ה"אשרי" מתוך "הדרשה על ההר" של ישו. ההר הוא הר האושר. אשרי האבלים, אשרי עניי הרוח, אשרי הרחמנים, אשרי הנרדפים: לכולם מבטיח ישו את מלכות השמיים ואת ירושת הארץ. גורנישט מיט גורנישט, ילמד אותנו גוף הספר. מוסר הנרדפים הרי לא החזיק מעמד יותר מדקה וחצי מרגע שהנצרות אזרה כוח. והעולם, כאמור, אינו מתחלק בפשטות כזו לבין מסכנים למנצלים, בין קרבנות ומענים. צפעון הנאציזם, האנטישמיות והגזענות גדל בחיקם של בעלי המוסר האלה ומארסם ינק.

הביקורת שיש ברומן הזה על מוסר הקורבניות הפשטני ממוקדת, להבדיל מב'שואה שלנו', לכיוון יחיד וברור. אירופה הנוצרית, בת המוסר המזויף של "הנרדפים" ו"רודפי השלום" מהדרשה על ההר; אירופה שהמוסר היה רק כסות משי לאגרופנותה; אירופה שבכור המצרף שלה, במנהרות מאיץ החלקיקים בצרן שליד ז'נבה, יושב מדען ישראלי שלא דופק חשבון, ועושה איתה את כל החשבון הזה.

החשבון עם התקינות הפוליטית, עם הבונטון האקדמי הליברלי-פרוגרסיבי-פרו-ערבי, נעשה ברומן על פסים סאטיריים גלויים. זו הדת האירופית האחת. והחשבון עם האחרת, הגדולה, העתיקה, עם הנצרות, נעשה בסמוי. הוא נעשה באמצעות קריסתה דה-פקטו של האתיקה המרוממת של "הדרשה על ההר". החשבון נסגר בסמליות במסעו המרומז של ד"ר ניטר, בסוף הספר, אל היהדות – הדת שבאופן סימבולי, מבחינת סיפור החיים הלא-מוכר לו של אביו הפליט, היא בעצם כור מחצבתו. ואולי, בעדינות, ברמז ודרש וסוד, מתגלם חשבונה של היהדות עם הנצרות האירופית במוטיב הקומי המוביל של העלילה, מוטיב גניבת הטקסטים.

אמנם כן: טקסטים, בעיקר טקסטים על אודות טקסטים, נגנבים בספר הזה חזור והיגנב, מעשה קונדס ומעשה נקם ומעשה אוהב ומעשה שטן, וגם הדעת נגנבת פה ושם. גם אם אין כאן רמז למה שעשתה הנצרות ביהדות, יש בגניבת הטקסטים גילום היתולי של מוטיב תהומי המוליך את גיבורי הספר אל קו הגבול של שפיותם: מוטיב אובדן המילים והמשמעות. "כל החיים אני מחפש את משמעות המדויקת של כל מילה חשובה שנכתבה בהיסטוריה האנושית", אומר ד"ר ניטר לפסיכולוג. "אני לא שבע רצון עד שאני מוצא אלף מילים לתאר מילה אחת. המשמעות, כן. מה המשמעות? אבל אני עצמי איבדתי את המשמעות, נכון? אני גבר מבוגר בדיכאון נפשי, ואין לי כוח לתאר את עצמי באלף מילים" (עמ' 55).

זה גם מה שקורה לשירִי הישראלית במשפט האחרון בספר. "ולה לא הייתה אפילו מילה אחת להשמיעה". אבל המילים, וחשוב מכך, המשמעות, הן מה שנשאר לנו גם אחרי השורה הזו, השורה האחרונה בכתבי אמיר גוטפרוינד.  

'הר האושר', שירת ברבור של סופר צעיר, הוא קינה על המילים האבודות, ועל מה שהמילים לא יגידו עוד. קינה מצחיקה להטריף. קינה מנחמת בממתקי עלילתה. הקינה נחמה. קינה על הר האושר, המזוהה פעם ופעמיים כהר של מילים. קינה על מוסר קרבנות ונרדפים שמעולם לא היה אפשרי. קינה על אירופה האובדת, על תרבות שתיפלש בברבריות. קינה על הגירוש מגן העדן המדומה, מן התקווה לדעת בקלות טוב ורע. קינה מאושרת של פרידה, קינה קורנת על אובדן האלמוות.

היכל התעתועים המוזר של אירופה: על "שורף הגופות"

שורף הגופות

לדיסלב פוקס

מצ'כית: פאר פרידמן, מחברות לספרות, 205 עמ'

סקירה: צור ארליך. מופיעה היום (י"ג באלול תשע"ה, 28.8.2015) במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', עמ' 19 ("הקלישאה, האסתטיקה והמוות")

נוהַג שבעולם, או לפחות נוהג הוא לי, לשקלל את ההערכה לספרים על פי היומרה המו"לית והיחצנית המלווה אותם; משמע, לשפוט ספר לגופו, אבל גם בהשוואה לציפיות המוטענות בו. שורת הִתְמַחְמְאוּת על העטיפה הקדמית, גודש הילולים על העטיפה האחורית, סופרלטיבים מפוצצים בהודעה לעיתונות, מסע מחץ מצד היחץ, וגם עצם הופעתו של ספר בהוצאת חזקה ומכובדת – כל אחד מהם מעלה את רף הדרישות שהספר נדרש להצדיק. כאשר, כמו שקורה ב'שורף הגופות', מתואר הספר בחזית עטיפתו כ"אחת מיצירות המופת של המאה ה-20", ובהודעה לעיתונות מוצג צאתו לאור כ"אירוע ספרותי בכל קנה מידה" –  הוצאת הספרים מניחה מבחינתי את ספרה על קרן הצבי. אם תתגלה בינוניות, היא תידון ברותחין.

אבל כשמגיע – מגיע. 'שורף הגופות' מצדיק את ההחצנה המיוחצנת. הוא מאותם ספרים המזכירים לך למה אתה אוהב לקרוא, ומה ספרות יודעת לעשות, ומה פרוזה יכולה להיות, וכמה רבים ובלתי-צפויים הם הכיוונים שרומן יכול ללכת אליהם אם המחבר מספיק יצירתי ומקורי, מצחיק ומופרע, הזוי ומציאותי, אוהב-אדם ומיזנתרופ, בקיצור, אם הוא צ'כי. 

געגועיי לפרובלמטיקה: עם גל אורן על מה שקצת לפני המאה העשרים וגיל עשרים

מאת צור ארליך. מופיע  היום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 37-34, בכותרת "הגל החדש". השאלה שלהלן היא אכן פסקת הפתיחה של הכתבה בגרסתה המקורית.

- עזוב שנייה את תומאס מאן. אתה בקושי בן 23, עם שובל של פרסים מדעיים מאחוריך, עם מסות פרי עטך על ספרות אירופה במוספים נחשבים בגיל 18, עם יַלדוּת לא בדיוק ברמת-השרון. איך זה להיות עילוי?

"הביטוי הזה רחוק מאוד מהמציאות", ממהר תופעת הטבע גל אורן לענות. "עילוי. מה אני אמור להגיד על זה?"

טוביה החולב: עם טוביה טננבום על מה שאנשים חושבים באמת

טוביה טננבום בגרמניה. צילום: איזי טננבום

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ' בתמוז תשע"ד, 18.7.2014, עמ' 32. השבוע הופיע הספר המתואר בכתבה כספרו הבא של טננבום, על המסע בישראל, ושמו בישראל "תפוס ת'יהודי".

"להציל את מוצרט": פנינה

עשר סיבות לקרוא את "להציל את מוצרט", ספרו החדש והראשון של רפאל ירושלמי (מצרפתית: יהושע קנז, עם עובד, הספרייה לעם, 145 עמ').
1. כי עושה רושם שקם תלמיד דגול לאהרן אפלפלד.
2. כי מתקיים בו איזון מופלא בין איפוק וריגוש.
3. כי הוא מתפוצץ מאירוניה, מחוכמה כבושה, מסמליות מרומזת.
4. כי יום הזיכרון לשואה כבר ממש בפתח, ואולי לא תספיקו עד אז לקרוא ספר ארוך יותר.
5. כי תקדישו לקריאתו רק שעתיים, והוא יישאר כנראה שנים.
6. כי אם עד עכשיו לא התעניינתם במוזיקה קלאסית, הסקרנות שהספר יעורר בכם תעביר אתכם על דעתכם, ואולי תתנסו, וחייכם הרוחניים ימריאו מעתה במסלול חדש.
7. כי הוא מראה איך אפשר להתכחש ליהדות אבל לנקום נקמה יהודית מתוקה.
8. כי הוא תשובה עילאית לשאלה מהי ספרות באמת.
9. כי כאמור לעיל, "מצרפתית: יהושע קנז, עם עובד, הספרייה לעם". כך שפחות מטוב זה בטח לא, אפריורית.
10. כי אם אי אפשר להרוג את היטלר אפשר להציל את מוצרט.

שיפוט מהיר 11: אירופה שלנו

על "הרי אתה נושא את שמי: המורשת המרה של ילדי הנאצים הבכירים", "הפרומושיקאים", "לרקוד עם השגריר".

הופיע בז' באדר א' תשע"ד, 7.2.2014, במוסף 'שבת' של מקור ראשון ובמוסף 'ערב שבת' של מעריב.

מסומן: שיר בן תשע וכאילו מאתמול

מסומן

אֵירוֹפָּה, בַּת שַׁמֶּנֶת,

שָׁנִים כְּבָר מְסַמֶּנֶת.

סִמּוּן, כָּכָה אוֹמְרִים, עוֹשֶׂה לָהּ טוֹב.

גַּם צוֹעֲנִים גַּם כּוּשִׁים

הִיא כְּבָר סִמְּנָה בְּטוּשִׁים,

וְלַיְּהוּדִים יֵשׁ מַרְקֶר לָהּ צָהֹב.

סַמְּנִי אוֹתִי בְּמַרְקֶר,

סַמְּנִי אוֹתִי בְּפַּרְקֶר,

קִנְסִי אוֹתִי בְּכֶסֶף מְזֻמָּן.

עִנְשִׁי אוֹתִי בְּמַרְקִים,

סַלְּקִי אוֹתִי מִפַּרְקִים,

כְּבָר הִנְנִי מוּכָן וּמְסֻמָּן.

מאת צור ארליך. הופיע בטור הקבוע ב'מקור ראשון' בכ"ו באב תשס"ד, 13.8.2004

עדות המערב: עם עמנואל נבון על יהודי צרפת, על אוהבינו ביבשת השחורה ועל צרותיה של היבשת הלבנה

מאת צור ארליך. הופיע היום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 18-14, בכותרת "המשוגע של השכונה".

לעמנואל נבון יש כיוון חדש לפתרון בעיית המסתננים מאפריקה. אחורה פנה, אבל קדימה צעד: להחזיר את המסתננים לארצותיהם, אבל לצאת לשם גם אנחנו, עם טובי ומהנדסינו ואגרונומינו, וכמו בימים הטובים של גולדה להמטיר על מדינות היבשת השחורה משפע הידע המדעי והחקלאי שלנו. "נועדנו להיות מקלט ליהודים, לא לכל העולם", הוא אומר, "אבל גם אם לא מקלט, אור לגויים ודאי שכן. הרווח יהיה גם שלנו, כי אפריקה היא האזור שבו יש לנו הכי הרבה אוהדים בעולם".

הוא אומר כי הוא יודע. חמוש בצרפתית שפת אמו וחבוש בכובעו כיועץ עסקי, וגם בכיפה שכפי שיסתבר מיד פתחה לו שם דלתות פשוטו כמשמעו, הוא הסתובב במהלך העשור הקודם באפריקה ועסק בקידום מיזמי פיתוח ישראליים שם. "כשנחַתּי לראשונה בקניה", הוא מספר, "התפלאתי לראות שאנשים פותחים לפניי את הדלתות, כמו ג'נטלמנים לגברת. שאלתי מישהו למה, והוא אמר, 'הכיפה שלך אדוני, אתה כומר, ודאי שננהג בך כבוד'. אמרתי, 'לא, אני יהודי', אז הוא ענה: 'יהודי? עוד יותר טוב'. שוב ושוב נתקלתי שם באנשים שהתפעלו מכך שאני ישראלי ויהודי. חבל שאנחנו לא מתייחסים במלוא הרצינות לאהדה הזאת".

- לא זכור לי שהאפריקאים הם גדולי תומכינו באו"ם.

"באו"ם הם מצביעים על פי הלחץ של מדינות ערב שהם תלויים בהן, אבל מאחורי הקלעים הם בעדנו. מדינות אפריקה הנוצריות הן דתיות מאוד. רואים שם בישראל את הארץ של ישו. זה נכון גם בשכבות האליטה ובקרב המנהיגים. גולדה מאיר יזמה את המדיניות לעזור להם, וזה הצליח מאוד עד שמדינות ערב שמו להן למטרה לקלקל את זה, והצליחו במשבר הנפט של 1973, בהובלת לוב וסעודיה. בשנות השמונים היה חידוש הדרגתי של פעילות ישראל, והיום מדינות אפריקה חותרות לחידוש מלא".

כל העולם אסלאם: עם ברנרד לואיס על ערב ועל עֵירוֹבָּה

במשך שני עשורים סבל המזרחן ברנרד לואיס מדחייה בשל האזהרות שהשמיע מפני האסלאם הקיצוני. אבל אז באו אירועי 11 בספטמבר והפכו אותו לכוכב. ההתפרעויות באירופה בשנה האחרונה ממשיכות לחזק את עמדתו שרבים מהמוסלמים, במקום לשאול את עצמם מה הם עשו לא נכון, מאשימים את כולם במצבם. ראיון פסימי עם אדם מפוכח

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בפברואר 2006.

היהודי שבתוכנו: עם ניתאי שנאן על התסביך היהודי של ספרד

ספרד, פעם מעצמת על ולפתע האחות הקטנה והמפגרת במשפחת מדינות אירופה, ניגשה עם כניסתה המאוחרת אל המודרנה לערוך חשבון נפש ולהתבונן בראי. אבל בראי אתה רואה את עצמך בהיפוך. וספרד השוממה מיהודים ראתה בראי את היהודי

עַם בְּמַיִם רַבִּים: שנה למשט הטרור

היום, 31 במאי, מלאה שנה לקרב על סיפון אוניית המחבלים התורכית "מאווי מרמרה" ולתחילת מחול השדים האנטישמי שבא בעקבותיו. את השיר שלפניכם פרסמתי בטור שלי ב'מקור ראשון' באותו שבוע. ומכיוון שהוא מבקש לזכור, הבה ניזכר.

יזכור ישראל

אֶת מוֹטוֹת הַבַּרְזֶל שֶׁל "פְּעִילֵי הַשָּׁלוֹם";

אֶת הַסְפִּין בַּסִּפּוּן. אֶת דִּמְעוֹת הַבָּצָל;

אֶת עֵדֶר הָעִתּוֹנָאִים שֶׁקִּשְׁקֵשׁ "כִּשָּׁלוֹן"

וְאֶת נִדָּחָיו שֶׁגִּבּוּ אֶת צַהַ"ל;

אֶת בְּנֵי עֲקִיבָא שֶׁהִפְגִּינוּ בִּתְמִיכָה,

וְאֶת הַנֹּעַר הָעוֹבֵד שֶׁחָבַק יָדַיִם;

אֶת 'אִם תִּרְצוּ' שֶׁהִתְגַּיֵּס לַמַּעֲרָכָה,

וְאֶת 'הַשְּׂמֹאל הַלְּאֻמִּי' הַשּׁוֹתֵק עֲדַיִן;

אֶת סִין, הַטַּבַּחַת מִטְּיֶין-אַן-מֵן,

שׁוֹדֶדֶת הָאֵיבָרִים, שֶׁהִבִּיעָה זַעֲזוּעַ;

אֶת אֵירוֹפָּה כֻּלָּהּ שֶׁאָמְרָה אָמֵן

לְקִינַת הַתַּנִּים, וּדְמָעוֹת אֲחָזוּהָ;

אֶת כְּרִישֵׁי הַמּוּסָר שֶׁהֵרִיחוּ דַּם דָּג

וְהִגִּיחוּ זְקוּרֵי סְנַפִּירִים וְקַשְׁקֶשֶׁת

לִנְגֹּס בַּבָּשָׂר הַשּׁוֹתֵת; אֶת חֶמְדַּת

הַלִּקּוּק, הַלִּהוּק, הָעִכּוּל בַּכַּרְכֶּשֶׁת;

אֶת דָּוִיד גְּרוֹסְמַן, זָרִיז לְהַכְרִיז

שֶׁאָשַׁמְנוּ גָּזַלְנוּ דִּבַּרְנוּ דֹּפִי;

אֶת עָמוֹס עוֹז, זָרִיז לְהַתְרִיז

הֲבָנָה לַטֵּרוֹר בְּתוֹר יוֹן פִילוֹסוֹפִי;

אֶת חַכְמֵי כָּל תֵּבֵל בַּהֹוֶה כִּבְעָבָר

שֶׁפָּשׁוּט לָהֶם כְּמוֹ מַיִם וְלֶחֶם

שֶׁיְּהוּדִי שֶׁתּוֹקְעִים לוֹ סַכִּין בַּצַּוָּאר

רַשַּׁאי, מַקְסִימוּם, לְהַצִּיעַ גַּם לֶחִי –

עַם בְּמַיִם רַבִּים, עַם בָּדָד, עַם בַּקֹּר,

עַם יִשְׂרָאֵל,

יִזְכֹּר. 

צור ארליך

הופיע ב'מקור ראשון' בכ"ב בסיון תש"ע, 4.6.2010

אובר-סטייטמנט: כיצד הפכה בריטניה לחוד החנית האנטישמי באירופה

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"ה בניסן תשע"א, 29.4.2011, עמ' 14-6, בכותרת "אימפריית השנאה".

אינני עומד במרכז חיי: עם יצחק מאיר בעקבות אישה אחת

הילד ארווין-יצחק מאייר ברח מבלגיה לשווייץ, מאימת הנאצים. המבוגר יצחק מאיר היה שגריר ישראל בשתי המדינות הללו. ועכשיו הסופר יצחק מאיר מספר את סיפור הבריחה ההיא, עם הרבה מחשבות על חוויית הרדיפה, המאסר וההסתננות - אבל הכול מפיה של אמו, זו שחצתה שלגים עם שני ילדים ובטן גדולה. לא הייתי מחליף את החיים האלה, הוא אומר אחרי הכול

מסתנן: עם אדריאן פן-דיס על אירופה והזרים

אפשר להיות סופר אירופי מוכר, לפעול בעד זכויות האדם ונגד האפרטהייד, לזעוק את זעקתם של המהגרים האפריקנים והאסייתים – ועדיין, הפלא ופלא, להבין את חששותיו של המערב, לזעום על הג'יהאד ואפילו לחבב את ישראל. אדריאן פן-דיס מעבר לקווים

צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ט באב תש"ע, 30.7.2010

אדריאן פן-דיס בפריז. צילום: טסה פוסטהומה דה-בר

זיכרון בפעולה: שני שירים ליום הזיכרון לשואה

הַנְס וְהָרוּחַ הָרָעָה

בַּכִּכָּר צָעֲדוּ חַיָּלִים בְּחוּם
אוֹ אוּלַי מַפְגִינִים מֻסְלְמִים.
וּמַה שֶׁהָיָה מִחוּץ לַתְּחוּם
נִרְאָה לוֹ עַתָּה תָּמִים.


וּמַה שֶׁהָיָה רַק אֶתְמוֹל אָסוּר
הָיָה לוֹ הַיּוֹם שִׁגְרָה.
הוּא לֹא הִתְכַּוֵּן, כִּי הֲרֵי זֶה אַבְּסוּרְד,
אֲבָל זֶה פָּשׁוּט קָרָה.


זֶה קָרָה בְּאֶסְפָּאנָה, אוֹ דוֹיטְשְלַנְד, אוֹ פְרַאנְס
בְּ- 33' אוֹ בְּ- 02'.
קָרְאוּ לוֹ, לְצֹרֶךְ הַזֶּמֶר, הַנְס.
הַשֵּׁם הוּא מִקְרִי, כָּכָה סְתָם.


הוּא עִלְעֵל בַּדֶּר-שְׁטִירְמֶר בַּתּוֹר אֶל הַטְּרַאם
אוֹ גָּלַשׁ לְאָתַר בִּי-בִּי-סִי
וְרָאָה יְהוּדִים מְכוּרִים לְיִצְרָם
שׁוֹדְדִים וְרוֹצְחִים וְאוֹנְסִים.


וְרָאָה שֶׁכִּבּוּשׁ וְשָׁמַע שֶׁכִּנִּים
וְאָמְרוּ לוֹ שֶׁיֵּשׁ פִּתְרוֹנוֹת
וְהוּא לֹא הִתְעַמֵּק בְּאוֹתָם עִנְיָנִים
כִּי בַּטְּרַאם מִתְמַלְּאִים הַקְּרוֹנוֹת.


הוּא רָצָה רַק קְצַת שֶׁקֶט, מוּטָב אִם מַהֵר,
שֶׁיּוּכַל לִרְקֹד טַנְגוֹ אוֹ טְרַאנְס,
וְלִגְמֹר כְּבָר אִתָּם, עִם הַיּוּדֶן הַהֵם,
כִּי הוּא רַק אִישׁ פָּשוּט שֶׁשְּמוֹ הַנְס.


אִישׁ פָּשׁוּט שֶׁרוֹצֶה רַק לָתֵת אֶת הַצַּ'אנְס
לְהֵיכָן שֶׁנּוֹשֶׁבֶת הָרוּחַ.
אַל תַּאֲשִׁימוּ אוֹתוֹ, אֶת הַנְס.
זֶה רַק מֶזֶג אָוִיר גָרוּעַ.


הוּא לֹא הִתְכַּוֵּן, הַנְס. הוּא רַק שָׁאַף
לִהְיוֹת כְּמוֹ כֻּלָּם, אוֹ רֻבָּם.
הוּא רַק לֹא רָאָה אֵיךְ מִתַּחַת לָאַף
צָמַח לוֹ שָׂפָם מְרֻבָּע.


הוּא רַק לֹא רָאָה אֵיך צְלָבוֹ הַקָּדוֹשׁ
הִתְעַקֵּל בְּאַרְבַּעַת רָאשָׁיו.
הוּא אֲפִלּוּ שָׁכַח אִם 33'
אוֹ 2002 עַכְשָׁיו.

צור ארליך
הופיע ב'מקור ראשון' בכ"ח באייר תשס"ב, 10.5.2002

 
 
כמוך ישמעו רכבת

הֵם יַעַמְדוּ בִּצְפִירַת הַדּוּמִיָּה, וְיִשְׁמְעוּ רַכֶּבֶת צוֹפֶרֶת?
וַדַּאי. בְּדִיּוּק כָּמוֹךָ. עֵינֵיהֶם בָּאֲדָמָה, כּוֹבְשׁוֹת מַעְיָן.


הֵם יְעַלְעְלוּ בְּדַפֵּי זִכָּרוֹן, יִקְרְאוּ שִׁיר, יִבְכּוּ אֶל מוּל סֶרֶט?
כַּמּוּבָן. לְפָחוֹת כָּמוֹךָ. הַשָּׁבוּעַ, וְגַם בְּיָמִים מִן הַמִּנְיָן.


צַוָּארָם נוֹשֵׂא, כָּמוֹנִי, בְּקוֹלַר הַזִּכָּרוֹן הַצָּהֹב?
כֵּן. צַוָּארָם כְּשֶלְּךָ. וּכְמוֹתְךָ הֵם הוֹלְכִים בָּעוֹלָם כְּעַל קְרוּם.


וּכְמוֹתִי יִשְׁאֲלוּ מִדֵּי זְמָן אִם מוּתָר עוֹד לִצְחֹק, לִכְתֹּב, לֶאֱהֹב?
כָּמוֹךָ. וְכָמוֹךָ מַמָּשׁ הֵם יְרֵאִים לְהָצִיץ אֶל הַכְּלוּם.


הֵם זוֹכְרִים עוֹד עַל מַה נִּצְטַוֵּינוּ לְעוֹלָם לֹא לִמְחֹל, לֹא לִשְׁכֹּחַ?
הֵם זוֹכְרִים וְשׁוֹנִים וְנוֹדְרִים. כֵּן, אֵינְךָ הַיָּחִיד.


וְאֵינִי הַיָּחִיד שֶׁלָּמַד עַל בְּשָׂרוֹ אֶת הַזְּכוּת, הַחוֹבָה, לִהְיוֹת כֹּחַ?
הֵם לָמְדוּ וְיָדְעוּ וְהָיוּ. הֵם כָּמוֹךָ, אָחִי.


וְכָמוֹנִי לָמְדוּ שֶׁאִם גּוֹי מִתְהַדֵּר: אֶהֱרֹג יְהוּדִים – סוֹמְכִין עָלָיו שֶׁכָּךְ יַעֲשֶׂה?
כֵּן, כִּמְעַט. הֵם לָמְדוּ שֶׁאִם גּוֹי מִתְהַדֵּר: אֶהֱרֹג יְהוּדִים – סוֹמְכִין עָלָיו.


וְשֶׁאִם כְּבָר הָרַג – אֵין לָבֹא אֵלָיו שׁוּב וְלִפְעוֹת לוֹ כְּשֶׂה?
בְּהֶחְלֵט. אִם גַּם כְּבָר שָׁכְחוּ. פֹּה לוֹמְדִים אֶת זֶה עִם הֶחָלָב.


וְכֵיצַד זֶה עַכְשָׁיו הֵם – וְאֵיךְ – וּמַדּוּעַ – מַדּוּעַ – מַדּוּעַ – ?
אֵין תְּשׁוּבָה. אֵין פִּתְרוֹן. זוֹ חִידָה שֶׁשָּׁנִים עוֹד רַבּוֹת יִלְמְדוּהָ.

צור ארליך
הופיע ב'מקור ראשון' בכ"ה בניסן תשס"ד, 16.4.2004

המציאות כפרשנות: עם צבי ינאי בעקבות 'מאוחר מדי'

צור ארליך

הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בט"ו בטבת תש"ע, 1.1.2010

צבי ינאי, עד לא מכבר שם נרדף בישראל לכתיבה מדעית-פופולרית מעמיקה ורציונליסטית, הוא עכשיו גם סופר מתעתע. שיחה איתו על ספרו החדש, 'מאוחר מדי' (כתר), משולה לניסיון לטפס על קיר מרוח בשמן. על ספר בדיוני אתה יכול לשאול את המחבר מדוע החליט שגיבורו יעשה כך ולא אחרת; על ספר תיעודי אתה יכול לשאול מדוע עשה הגיבור כך ולא אחרת. אבל מה עושים בספר בדיוני המתחזה לתיעודי, ושמחברו מתעקש להציגו ככזה?
זהו רומאן שכולו מכתבים ויומנים שכביכול הגיעו לידי ינאי – מכתבים ויומנים מאת אחיו האובד-שנמצא רומולו, אליו ועליו. רומולו, פרופ' רומולו בנוונוטי מאוניברסיטת רומא, הוא נמען מכתביו של ינאי שקובצו בספרו הקודם, זוכה פרס ספיר לשנת 2008, 'שלך, סנדרו' (כתר). במכתבים ההם סיפר לו ינאי את קורות משפחתם באיטליה של שנות השלושים והארבעים, ככל שהצליח לשחזרן לעצמו. האם הייתה רקדנית יהודייה מאוסטריה, והאב זמר הונגרי פרוטסטנטי. הזוג ניהל קריירה משותפת בנדודים בין ערי איטליה, ואת ארבעת ילדיהם שנולדו בינתיים הפקידו השניים אצל אומנות איטלקיות. שלושה מהילדים הם אספו לבסוף, ובכלל זה את סנדרו (לימים צבי ינאי). את רומולו לא. במלחמת העולם השנייה האב נפטר בהונגריה, ואילו האם ושלושת ילדיה חיו כנוצרים בכפר באיטליה. לאחר פטירת האם ממחלה הצילה אותם משרתת המשפחה. רק לקראת העלאתם ארצה נודע להם שהם יהודים. ינאי גילה את אחיו בשנת 2004 והחל לכתוב לו את המכתבים. ההתכתבות נקטעת כשרומולו נעלם שוב.
המסופר במכתבים ב'שלך, סנדרו' אמיתי, אבל כל הסימנים מראים שינאי מעולם לא איתר את אחיו, וממילא לא כתב לו מכתבים. בגוגל לא תמצאו את החוקר החשוב פרופ' רומולו בנוונוטי, גם לא בכתיב האיטלקי של שמו, למעט בהקשר ספרו של ינאי. גם הספר החדש, 'מאוחר מדי', מחזק את החשד. הוא מספר – שוב, כאמור, באמצעות מכתבים ויומנים אותנטיים שינאי כביכול רק תרגם – את סיפור מסעו של רומולו לערבות הסרנגטי במזרח אפריקה והיעלמותו הסופית שם. תוך כך נחשף, מכמה זוויות ראייה, סיפור חייו כילד איטלקי קתולי היודע שהאישה המגדלת אותו אינה אמו, וכאינטלקטואל בוגר המחמיץ את יחסיו עם אשתו, עם בתו ועם אהובתו. לכאורה – הנה הצד השני של המטבע, הנה מה שעבר על האח האובד. אולם אם הדמויות בספר אמיתיות, קשה להסביר כיצד ינאי מרשה לעצמו לחשוף את מכתביהן האישיים החושפניים אליו, וקשה עוד יותר להסביר כיצד זה שבמכתביהן אלו מופיעים מוטיבים מספרים קודמים של ינאי בענייני מדע.
אמיתי או לא, זהו רומאן מעולה, הבוחן לעומק מושגים קיומיים כמו החמצה, בדידות וקשר, ועושה זאת בדרך סיפורית רעננה: השוואות מחכימות לעולם הטבע, ריבוי זוויות ראייה מנוגדות, ותחושת מציאות חריפה – זו הנובעת מבניית הסיפור כשֶׁתל בִּדיוני על גֶדם אוטוביוגרפי. גם מי שלא אהב את 'שלך, סנדרו' עמוס הפרטים הביורוקרטיים צפוי להתרשם עמוקות מהפנטזיה האנושית הנוגעת ללב של 'מאוחר מדי'. "אפשר לקרוא את הספר החדש בלי הראשון", מבהיר ינאי. "ודאי שיש קשר, אבל אתה לא נדרש לו כדי להבין".
ההשערה שלי על כל פנים היא שספרך הקודם מספר על דברים שהיו, ואילו השני בדיוני.
"השערה לגיטימית. לא אוכל להגיד על רומולו ועל קורותיו יותר ממה שכתוב בספר, כי אינני יודע יותר ממה שכתב ושכתבו מכריו. אני יכול רק להשתתף בניסיון להסביר אותו ואת מניעיו ואת כל המערכת הסבוכה הזאת".
אם הייתי יכול לדבר איתך על בסיס הנחה משותפת שהספר בדיוני, היו לי שאלות כגון למה בחרת כמטפורה ראשית את תחום האקולוגיה והאבולוציה.
"טוב, קודם כול זה המקצוע של רומולו".
כמובן."שנית, הקשר שלי איתו התחיל בפנייה שלי אליו בנושא חקר האריות. אבל הוא משתמש גם במטפורות מהפיזיקה. המשל של האלקטרון שמסתובב בבדידותו במסלול האחרון, ויש לו שתי אפשרויות, או שהוא נשאר בודד או שהוא קורס לתוך האטום ואז האטום נהרס. העיקרון של פאולי מונע את קריסת האטום. או דבר שהמבקרים לא התייחסו אליו – ההשערה שמעלה עוזר המחקר האפריקני של רומולו, על כך שהעשב הקצר בסרגנטי, מזונם של בעלי החיים הצמחונים שם, הופך לעשב רעיל על ידי מעבר גֵנים קופצים, טרנספוזונים, מצמח פולש. זה משל למה שמתרחש בגופו של רומולו, הסרטן, כי בשני המקרים אלו מנגנונים הפועלים בתוך התא. הארס בא מבפנים, לא מסיבה חיצונית – פה על ידי טרנספוזונים, ובסרטן כאשר מנגנונים שאמורים לבלום את שכפול התא מאבדים שליטה. כך שיש שם כל מיני מטפורות".
עשית פה תרגיל שהופך את הספר הזה למשהו מיוחד. התחזות למציאות, הרבה מעבר למוסכמות הנוהגות בספרות.
"אני לא מחשיב עצמי כסופר".
טוב, אתה חייב עכשיו להמשיך את ההצגה שבסך הכול פרסמת מכתבים שכתבת או קיבלת."לא. חסרים לי הרבה דברים כסופר. אבל אתה רואה שאני לא סותר אותך. זו הפרשנות שלך, ואני לא מתערב בפרשנויות של אנשים. אני רק טוען שאם הייתי רוצה לכתוב אוטוביוגרפיה הייתי עושה זאת. ולא עשיתי זאת. מעניין שהפרשנויות שנתנו ל'מאוחר מדי' אנשים שכתבו לי מכתבים, או שכותבים בבלוגים ובאתרים, חודרות עמוק יותר מפרשנויות של סוקרים מקצועיים בעיתונים. המקצועיים עובדים כנראה לפי איזו סטיגמה, וברור להם מראש שרומולו הוא קצת אני. למעשה הדמיון בינינו מסתכם בזה ששנינו אנשים מאוד רציונליים".
בין אלה שכותבים אליך יש הסבורים שהתכתובת בספר אותנטית?
"הם שואלים, כמוך, אם היה או לא היה".
זה ילדותי לשאול את זה? טיפשי?
"לא, בהחלט לא טיפשי. יצא לא מזמן ספר שיחות וראיונות עם פרימו לוי. והוא אומר שם: 'אני נדרש לספר על עובדות שקרו לפני 35 שנה. האם אני בטוח שהן עובדות אמיתיות? האם אני מחויב לספרן במדויק?'. אני חושב שזה חלק בלתי נפרד בכתיבה מהסוג הזה. זו אינה כתיבה מדעית היסטורית".
שנים רבות כתבת כתיבה עיונית, מסאית. והנה עברת לכתיבה ספרותית."מצחיק אותי שכתבתי ארבעה-חמישה ספרים ואיש לא העלה בדעתו לקרוא לי סופר – ואז כתבתי עוד ספר אחד, ופתאום מוסיפים לשמי את התואר סופר. אני לא רואה את ההבדל הגדול. בכתיבה מדעית ובכתיבה לא מדעית כאחד אתה נדרש להרבה חשיבה יצירתית. בדברים חייבות להיות לכידות, עקיבות, אמינות. אני ממשיך לראות עצמי ככותב, לא כסופר".
ציבור הקוראים פחות להוט היום אחר כתיבה עיונית?
"אין ספק שלספרות יש יותר קהל קוראים מלכתיבה מדעית. אם כי ספרי העיוני האחרון, 'מסע לתודעת הטבע', היה הרבה שבועות ברשימת רבי המכר. אבל זה ספר באמת הרבה יותר קשה. הוא דורש מהקורא מוטיבציה להמשיך לקרוא – אם זה על פיזיקה או על אבולוציה או על המוח. בתגובות על הספר החדש אני רואה שיש אנשים שהקטעים היותר מדעיים מפריעים להם. הם שוכחים שזה יומן של איש מדע, שהוא כתב לעצמו, וביומן כזה מופיע כל מה שמעסיק אותו".
מבחינה ספרותית, דווקא הקטעים האלה מאירים היטב תופעות אנושיות. הידע המדעי מצטייר כמקור למטפורות קולעות למצבים בין-אישיים ולרגשות.
"יש צד משותף בין אמנות למדע, ששניהם מנסים, אמנם בכלים שונים, לפענח את חידות העולם והאדם. לכן אני לא רואה בהם ניגוד או שתי תרבויות זרות. קשה לדעת אם הקטעים המדעיים בספר פועלים לטובתו או לרעתו. אנשים רבים, כשהם נתקלים בחומר מדעי, אפילו פופולרי, נסגר אצלם תריס. הם מוכנים רק ללכת עם החוט הרומאני המקובל. אבל יש אנשים שאני חושב שזה נותן להם זווית חדשה להסתכל על המציאות.
"למטפורות יש הרבה כוח. לא רק באמנות, אלא גם בתוך המדע עצמו. איינשטיין השתמש הרבה במטפורות. נילס בוהר השתמש בהן כשניסה להסביר לפי איזו חוקיות פועלים האלקטרונים סביב הגרעין. הוא שאב מעולם הדרמה והתיאטרון כדי להסביר את הזרות שישנה במכניקת הקוונטים, שבקושי נתפסת על ידי השכל הישר שלנו – שמשהו יכול להיות גם-וגם ולא רק או-או. שהוא יכול להיכנס בעת ובעונה אחת בשני מקומות; כמו הפוטון, שאם אתה שם לפניו שני חריצים הוא יעבור בשניהם וייצור גל אף שהוא חלקיק שאינו ניתן לחלוקה".
וזה בעצם מה שעשית כל השנים בכתב העת המדעי-הגותי שערכת 'מחשבות'?"ניסיתי שם בעיקר לשים את האצבע על השאלות הפתוחות. כי השאלות הסגורות כבר לא מעניינות. הרב-תחומיות הייתה חלק חשוב בזה. הנטייה הזו שלי גם גרמה לי לוותר על השכלה אקדמית. באקדמיה, אם אתה רוצה להתקדם עליך להתמקד בתחום אחד. ואותי עניינו תיאטרון, פילוסופיה וספרות באותה מידה כמו ביולוגיה ואנתרופולוגיה וקוסמולוגיה. כשהייתי כבר מוכר כעורך 'מחשבות', אוניברסיטת תל-אביב הציעה לי מסלול מיוחד, תוך ויתור על תעודת הבגרות שאין לי. אמרתי מראש שאפסיק אם יתברר לי שהלימודים יפריעו לי להמשיך להתעניין בתחומים אחרים – וכך באמת עשיתי אחרי חצי שנה. כלומר הייתה פה החלטה; היה לי מקום לבחירה, והחלטתי לא להמשיך במסלול האקדמי. יש לזה מחירים. בלי תואר אתה לא יכול להתקבל אפילו לעבודות פשוטות".
בשלב ההוא, כשהוא ראש מחלקת ההסברה של יב"מ בישראל ועורך מטעמה את 'מחשבות', הוא כבר לא היה צריך לשלם את מחיר היעדר התואר האקדמי. שנים ארוכות כן שילם אותו; משחרורו מצה"ל ועד כניסתו ליב"מ ב-1970, בהיותו בן 35, עבד כפועל. אולם לדבריו בשנים ההן כלל לא סבר שיש לו כישורים אקדמיים. הוא עבד בין השאר בדיג ובבריכות מלח, ולבסוף בבדיקת איכות חוטים במטווייה. כשבעל המטווייה לא שעה להצעתו של ינאי להכפיל את מכסת הבדיקות שלו ובתמורה ללכת הביתה מוקדם, הוא עזב וניסה דבר חדש: פנה למודעה שחיפשה עובד למשרד פרסום.
"אמרו לי, קח את חברת דלק ותעשה מסע פרסום. אף פעם עד אז לא התעכבתי על מודעות, איך הן בנויות. חשבתי שכותבים בחרוזים. אז ישבתי בבית כמה ימים וגזרתי תמונות ממגזינים אמריקניים, ובניתי מודעות בחרוזים. הבאתי חבילה כזאת, והם היו בטוחים שמישהו עזר לי. בכל זאת הסכימו בסוף לקבל אותי לניסיון, וככה התחלתי בפרסום".
הוא עבד תקופות קצרות בכמה משרדי פרסום, ולבסוף הגיע למשרד שחברת יבמ ישראל הייתה בין לקוחותיו. הוא קיבל את התיק שלה, ובין השאר היה עליו לערוך את עלון הלקוחות שלה. העלון הפרסומי באופיו שעמם אותו, ויום אחד שילב בו ראיונות עם אהרן מגד ועם ישעיהו ליבוביץ על החיים ועל המוות. הנתח ההגותי בעלון התרחב בהתמדה על חשבון המרכיב הפרסומי, ואנשי יבמ, גם אם רצו לנזוף בפרסומאי הסורר, לא עשו זאת לאור מחמאות הלקוחות על העלון – "ובסוף פשוט הפסקתי להכניס לשם את סיפורי ההצלחה של יבמ, וזה הפך להיות עיתון שכולו עוסק בהגות ובמדע. כך נכנסתי בעצמי לתוך עולם המדע". במקביל עבר להיות עובד של יבמ עצמה. 'מחשבות' היה במשך שני עשורים כתב עת עיוני מבוקש ויוקרתי, חינמי אך קשה להשגה, שאף ארגן כינוסים.
ב-1990 פרש, וגם 'מחשבות' הפסיק להופיע. לאחר הקמת ממשלת רבין פנתה אל ינאי שרת המדע שולמית אלוני בבקשה שיתמנה למנכ"ל המשרד. "זו הייתה העזה גדולה מצדה כי לא היה לי ניסיון קודם ותארים, אבל אני חושב שתרמתי בארבע השנים האלו כמה דברים חדשים למשרד המדע". המרכזי בהם הוא חתירה לגישור על הפער שבין המחקר הבסיסי, הנעשה באוניברסיטאות, לבין המחקר היישומי מטעם משרד המסחר והתעשייה. לשם כך, הוא אומר, הקים חוליית ביניים בחסות משרדו – מחקר תשתיתי.
"הרעיון היה לבדוק את המחקרים שנעשים באקדמיה, לאתר את אלה שנראה שיש להם היתכנות יישומית ופוטנציאל כלכלי, ולתמוך בהם, גם כספית, עד שיגיעו לבשלות – ואז להעבירם למחקר ופיתוח של משרד התעשייה והמסחר. גם אם מתברר בסוף שזה לא הגיע לבשלות יישומית, לא בזבזת כסף; תמכת במחקר בסיסי. אחרי שגמרתי את הכהונה הזו התיישבתי על הספר 'מסע לתודעת הטבע', כדי להחזיר לי את המגע עם הידע הבסיסי שקצת איבדתי. כתבתי לעצמי, לא ידעתי שהולך לצאת מזה ספר".
אחד החלקים של הספר הזה נקרא 'המציאות כאינטרפרטציה'. זה מפתח להבנת הספרות שאתה כותב היום?
"אני חושב שלפרשנות יש תפקיד מרכזי יותר ממה שאנשים נוטים לחשוב, ודאי בהבנת ההיסטוריה. כי מהי ההיסטוריה? עובדות, שלכשעצמן לא אומרות שום דבר. המשמעות נמצאת בפרשנות שלהן. בפרק הזה ניסיתי להראות שהפרשנות היא בכלל מנגנון אבולוציוני. המוח של האדם, או של בעל החיים, צריך לסנן מתוך מיליוני פריטי המידע שמגיעים אליו את מה שנוגע לטורף ולטרף; זה תהליך של פרשנות, שחייב להיעשות במהירות רבה ובלי לחכות לכל המידע הדרוש – כי אם יאחר, או שהוא ייטרף או שהטרף יברח ממנו. לכן המנגנון המוחי שלנו בנוי כך שהוא מסתמך יותר על הסתברות מאשר על מידע מדויק. קורות בתהליך הזה גם טעויות, אבל עדיין מבחינת סיכויי ההישרדות זה מנגנון כדאי.
"במנגנון הזה אנחנו משתמשים גם להבנת תופעות מורכבות יותר. כשאדם נתקל באדם אחר, למשל, ועליו להחליט במהירות איך להתייחס אליו, הוא מפעיל כמה סטריאוטיפים, שיחסכו לו את הצורך לאסוף מאפס את כל המידע הדרוש".
מתן הבכורה לפרשנות מוביל גם להסתכלות רלטיביסטית על המציאות?
"אינך יכול להבין את המציאות ללא מנגנון הפרשנות. למשל אותו שרטוט ידוע שיש בו שלוש זוויות ושלושה עיגולים מחורצים, ורואים בו מגן דוד על אף שהוא אינו נמצא בו".
זה מופיע ב'מסע לתודעת הטבע', ומוזכר גם באחד המכתבים שנשלחו אליך ב'מאוחר מדי'...
"נכון, נכון. אז בלי מנגנון הפרשנות היינו מתקשים מאוד לחיות. המחיר הוא שלפעמים אתה טועה, אבל הטעויות מזעריות לעומת הרווחים שאתה מקבל בתפיסה מהירה של המציאות. גם במדע, ההתקדמות היא על ידי פרשנות ולא בהכרח על ידי עובדות. קופרניקוס הביט מזווית חדשה על עובדות אסטרונומיות שכשלעצמן היו ידועות כבר ליוונים הקדמונים – ועל ידי הפרשנות החדשה הזו הגיע למסקנה שלא כדור הארץ הוא המרכז אלא השמש.
"היופי של המדע בעיניי הוא שבכל פעם מתגלות עובדות חדשות שמשנות תיאוריות; שאין פה אמיתות מוחלטות. לא כמו אלוהים שמסר את התורה וציווייו מוחלטים ולא משתנים. במדע הדברים כל הזמן משתנים. כמו התיאוריה של איינשטיין, שהפכה את התיאוריה של ניוטון לתיאוריה שנכונה רק לְעולם שהתנועות בו נעשות במהירויות שמתחת למהירות האור. בא איינשטיין ונתן תיאוריה הרבה יותר מקיפה וגדולה. הפיזיקה עדיין לא הסתגלה באופן סופי למעבר מהעולם המוחלט של ניוטון, שבו הזמן, המהירות והמקום מוחלטים, לעולם של איינשטיין שבו לא הזמן מוחלט אלא מהירות האור מוחלטת, והיא היוצרת את היחסיות לגבי הזמן.
"גם לאיינשטיין, שאמר בהתחלה שהעולם עמיד מבחינת הנוכחות שלו, היה קשה מאוד לקבל את התיאוריה האחרת, שהעולם נמצא בתנועה, בהתפשטות – עד שהאבּל ב-1929 הוכיח לו ממש בטלסקופ שהגלקסיות נמצאות בתנועה ומתרחקות מאיתנו. לא קל להסתגל למחשבה שאתה חי בעולם שיש בו אי ודאות, אקראיות, עולם שכל הזמן משתנה. אבל זה היופי שבמדע. שהוא מציג לך כל הזמן פרשנויות חדשות. כמו שאתה מחזיק קליידוסקופ ורואה תמונה יפה של כל האבנים מסודרות בצורה מאוד הנדסית, והנה בתנועה קלה של היד כל התמונה משתנה. המדע מעביר את הקליידוסקופ מדור לדור, וכל דור לא מחליף את האבנים אלא משנה קצת את הזווית".
מה לדעתך נמצא עכשיו בחזית המדע? מה יציב את השאלות הפילוסופיות הגדולות הבאות?
"בתחום הפיזיקה והחלקיקים, אנחנו מייחלים לגלות את אותו חלקיק איקס, אותו חלקיק שהשדות שלו אמורים להעניק בגרביטציה את המסה לכל שאר החלקיקים. זה חשוב מאוד לא רק לשאלה הזו, אלא לכל התפיסה שלנו את עולם החומר: האם הוא מתאים למודל הסטנדרטי, שישנם 12 חלקיקים שמהם בנוי הכול, או שהמודל אחר. אם לא ימצאו את חלקיק איקס יהיו לכך השלכות לגבי התורה הפיזיקלית המתקדמת ביותר, הנמצאת כיום במעמד תיאורטי לחלוטין, תורת המיתרים.
"בתחום הביולוגיה האתגר הגדול ביותר הוא הבנת המוח – וההנדסה הגנטית. אולי אנחנו יכולים ליצור אפילו מין חדש המתבסס לא רק על 21 החומצות האמיניות המייצרות את כל החלבונים, אלא על חומצות אמיניות נוספות; טיפוס אנושי שיהיה מבוסס על 25 או 30 חומצות אמיניות. אנחנו יכולים לשנות את האישיות ואת התכונות של האדם לפי רצוננו. אולי בעקבות מחקריה של עדה יונת, כלת פרס נובל, נוכל לפקח ולשלוט על החלבונים שהריבוזום מייצר ב'מפעל' שלו – ואז אולי נוכל לשַׁתק שם את החלבונים מחוללי הסרטן. או אולי על ידי שליטה על הטלומרז, אותו זרז שגורם לתא לשכפל את עצמו ולגרום לתופעה סרטנית".
מאכזבת אותך הנהייה הגוברת של הישראלים אל הדת, שכן נותנת אמיתות מוחלטות, ובאופן אחר גם אל המיסטיקה?
"ברור שההליכה בכיוון של השתטחות על קברי צדיקים וכל מיני רבני רנטגן ושורפי נרות ומים מרפאים מאכזבת מאוד, כי זו הליכה לאחור, לכיוון ימי הביניים. העובדות טופחות על פניהם של אלו שנוהרים לשם. אנשים שנקלעו לפיגועים מברכים את אלוהים ששמר עליהם, שעשה להם נס, אבל אינם מוכנים להסיק את המסקנה שהוא גם זה שאחראי לאי הצלתם של עשרה אנשים שנהרגו לידם. זה מאוד מאכזב. וזה לא רק בארץ. בארצות הברית 90 אחוז מהתושבים מאמינים שיש שטן. מה אתה עושה עם זה? התבדתה האשליה של המאה ה-19, שהמדע ייתן תשובות לכל השאלות ובכך ייצור חברה רציונלית ויסלק את כל האמונות התפלות; התברר שאין שום קשר בין התקדמות המדע ופתרון שאלות וחידות על ידו לבין האמונות הללו".
אולי הארעיות של המדע, כפי שתיארת אותה, תרמה לאכזבת הציבור ממנו?"כנראה. המדע מכיר בגבולותיו, והגבולות עלולים לאכזב. אלפרד נובל הגביל את מתן פרס נובל לשלום לשלושים שנה, כי האמין שתגליות המדע יובילו לשלום עולמי; אז ודאי שמאכזב שזה לא קורה, ושהמדע גם מפתח כלים הרסניים, ולא הפך את העולם לטוב יותר. המדע גם מכיר בכך שאינו יכול להכריע בשאלות ערכיות, אלא רק בשאלות כמותיות, כאבחנתו של ליבוביץ. החלטה אם להמשיך בדרך התורה או לחזור בשאלה איננה שאלה שאפשר להביא בפני מדען; זו שאלה שאתה צריך להכריע בה על פי ערכיך".
"כאתיאיסט אינני חש שייכות דתית לעם היהודי, אלא זיקה היסטורית", כותב ינאי לרומולו ב'שלך, סנדרו'. "הזדהותי נתונה בראש ובראשונה לישראליות שלי ולא ליהודיות שבי". ובמקום אחר הוא מספר לו על שנותיו הראשונות בארץ: "כמה חודשים אחרי הביקור בכותל הודעתי לאחיותיי על הסתלקותי מאמונתן [הקתולית]. הן לא ניסו להניא אותי. את החלל שהותירה הדת תפסו במרוצת הזמן הערכים החילוניים של האידיאה הקיבוצית. המחויבות לשוויון חברתי, לסולידריות ולחמלה אנושית עלו בעיניי בקנה אחד עם השאיפה לצדק, לאמת ולטוב בבשורות של השליחים ובסיפורי הקדושים. במקביל השלמתי באופן לא מודע את המעבר מהלאומיות האיטלקית ללאומיות הישראלית".
הזהות שלך התעצבה כילד אירופי, איטלקי. בתחילת דרכך בישראל, כילד בקיבוץ, אפילו ניסית להישאר קתולי. יש לזה משקל באישיות שלך היום?
"אני ישראלי לגמרי. אבל נכון שנמצאות בי השפעות אירופיות, או לפחות השפעות של תרבות איטליה. הנושאים המעניינים אותי, ומייצגים זאת הספרים שאני קורא, הם השאלות האוניברסליות, לא השאלות המקומיות. אבל הספרים הגדולים הם אלה שבאמצעות תמונה מקומית אומרים משהו על האדם בכלל, בלי קשר למקום לידתו. אז יש כמובן דברים מילדותי באיטליה שהשפיעו עליי. אני מניח שהאופרות ששמעתי אז והספרים שקראתי".
זה גורם לך להיות יותר מאוכזב מיחסה של אירופה לישראל?
"לא. אני רואה את הטרנד האנטי ישראלי מנקודת מבט ישראלית, ומאוכזב ממנו כמו כל ישראלי. יש כאן, שוב, עבודה בסטריאוטיפים. בביטוי השלילי של זה. אתה לא יכול לפרש עובדות בלי שתהיה לך תיאוריה, וכך גם כאן: מתוך התיאוריה, הסטריאוטיפ, שהחזק אשם והחלש מסכן, מתפרש הכול. ואז לא משנה שהפלשתינים יורים עלינו, ולא משנה שהם דורשים לשחרר אלף מחבלים תמורת חטוף אחד שלא מרשים לאף אחד לבקר אותו או לקבל מידע עליו – כי הם הצד המדוכא, הצד המסכן. ברגע שיש תיאוריה, אפשר להגיע לעיוותים הכי גדולים.
"הרי אם אתה מסתכל על ישראל במעגל הצר, אז אנחנו באמת הצד החזק פה. אנחנו חזקים מהפלשתינים, מירדן, מלבנון וכן הלאה. אבל כשאתה מסתכל במעגל יותר רחב אתה רואה שאנחנו המסכנים. מוקפים ביותר ממיליארד מוסלמים שכולם עוינים אותנו וחלקם אף מדברים בגלוי על השמדת הישות היהודית בישראל – אז התמונה הזו מתהפכת. העיוותים עצומים. כל העולם קיבל את זה שגרמניה בתור התוקפן במלחמת העולם השנייה צריכה לשלם את המחיר, והיא שילמה מחיר כבד מאוד בטריטוריות, אבל מארצות ערב אף אחד לא דורש שישלמו את מחיר תוקפנותן כי הן הצד המנוצח".
יותר מזה, אירופה הפכה את השואה לתירוץ אנטי ישראלי.
"כן. ישראל זכתה הרבה שנים לאהדה בינלאומית בגלל השואה, אבל דווקא מפני ששנים הנפנו כלפי העולם את אשמתו, קל מאוד להפוך את זה ולומר 'תראו מה הישראלים עושים לפלשתינים, אז אנחנו פטורים מרגש האשמה, כי הנה הישראלים לא טובים מאתנו ואפילו גרועים מאתנו'. זה שהפלשתינים הם הקהילה היחידה בהיסטוריה שמשמרת את הקורבנוּת והפליטוּת שלה כל כך הרבה שנים, לא מעניין אותם".
ממה שהדמויות האיטלקיות מדווחות ב'מאוחר מדי' דווקא עולה שגם בזמננו, ההיחשפות לסיפור השואה גורמת להם להבין יותר את ישראל.
"אלה שהיו רחוקים מזה וזוועת השואה נחשפה לפניהם, ודאי שזה חולל בהם איזושהי תמורה. כמו שלי משפט אייכמן היה ציון דרך. עד אז לא באמת ידעתי על מה שהיה שם, וזה היה בשבילי הלם אמיתי. אבל היום סיפור השואה כבר ידוע לאירופים, ומה שמחליף אותו הוא הסיפור של ישראל התוקפנית. זה קתרזיס משמעותי מאוד בשבילם".

רגל גסה ירדה מצוואר העולם: עשרים שנה למהפכות 1989

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' באוגוסט 2009

מה ש-1967 היא להיסטוריה הישראלית, 1989 היא להיסטוריה העולמית. שנה שאיפסה את השעון הפוליטי. תסגור תקופה ותתחיל עידן. שנה של הסרת מחיצות, של מרחבים חדשים, של טריפת כל הקלפים. מי שעוד לא נולד לפני עשרים שנה, או היה רק ילד, לא יבין זאת. אבל בשבילנו, שתמונת עולמנו עוצבה כשמזרח היה מזרח ומערב היה מערב, בשבילנו כבר עשרים שנה שכל יום בעולם החדש, החד-קוטבי, החופשי מאלסקה מזרחה עד קצה סיביר, הוא יום קצת מוזר ושובר הֶרגלים.
נולדנו לעולם שמחציתו היא אגף סגור, מכלאה גדולה, מקום של שירים כבושים ועצובים ושל אחים רחוקים ונדכאים. עולם שמחציתו היא מפלט לכל נבל, מדגרה לכל אויב, מבצר לכל שקר. נולדנו לעולם של פילְם: עולם שתשלילו המדויק, האפל, צמוד אליו כצילו. ופתאום, מ-1989, עולם שהוא כצילום דיגיטלי. בלי צל. עולם של אפשרויות בלתי מוגבלות, של פוטושופ עליז ומתעתע ומטשטש.
ירושלים אוחדה ב-67' בעופרת ודם. וברלין, לבו החצוי של עולם מפוצל, עיר שהייתה חרך בריחה אחרון במסך הברזל עד שניטעה בליבה חומה, אוחדה ב-89'. וכמו ל-67', גם ל-89' יש ארבעה ביוני משלה. 4 ביוני 67' – יום אחרון של גבולות ישנים, ועד היום מחוז געגועי כינרת לבשאר אסד ומועד לא מקרי לנאומי פייסנות של ברק אובמה. ו-4 ביוני 89' – יום שדוחס אליו את כפל פניה של השנה המשַנָה ההיא.
בפולין, חלוצת המדינות המזרח-אירופיות שהשתחררו מהלפיתה הסובייטית, 4 ביוני 1989 היה יום של בחירות. בחירות ראשונות מאז מלחמת העולם השנייה המתירות השתתפות של מפלגות לא קומוניסטיות. 'סולידריות', איגוד הפועלים האופוזיציוני, שפעל מראשית העשור במחתרת, זכה בבחירות הללו בכל המושבים. ואילו בסין, ארץ הקומוניזם האחר, הלא-סובייטי, נחנקו באותו יום ניצני השינוי. כחצי מיליון סטודנטים ופועלים שהפגינו זה כמה שבועות בכיכר טיין-אן-מן בבירה בייג'ינג, בדרישה להרחיב את הרפורמות שהשלטון החל בהן ואף לסלק את הקומוניסטים מהשלטון, פוזרו בכדורים חיים. אגב, גם היום שלפניו, 3 ביוני 89', היה היסטורי וצופן עתידות: האייתוללה ח'ומייני הלך בו לעולמו.
הטבח בטיין-אן-מן היה האירוע הדרמטי של 4 ביוני 1989, אבל דווקא האירוע הפורמלי יותר, הבחירות בפולין באותו יום, הן שסימלו את מהותה של השנה ההיא. סין שלאחר הטבח הסתגרה זמנית, חזרה כמה צעדים אחורה, טיהרה רפורמיסטים מהשלטון, ורק כתום שלוש שנים החלה שוב לדדות אחר ההיסטוריה הבורחת, למחות ברשלנות את הדם, לפתוח את השווקים – ולזנק, אַלות הדיכוי הפנימי עדיין בידה, אל ראש המרוץ הכלכלי הגלובלי. 1989 היא לא סין. היא פולין. שאחריה הונגריה. וגרמניה המזרחית. וצ'כוסלובקיה. ובולגריה. ורומניה. וברית המועצות, שעד 1991 היא עדיין ברית המועצות, אבל היא, ומיכאיל גורבצ'וב בראשה, זו המנצחת על התהליך.
איך קרה הסתיו הפלאי של 1989, סתיו העמים כפי שיש המכנים אותו, סתיו המהפכות במזרח אירופה? מדוע המודל היה השחרור הפולני, ולא הדריסה הסינית? ומדוע, עשרים שנים עגולות לאחר מכן, המונים שיוצאים לרחובות טהראן ודורשים רפורמות במדינה שהיא גלגולה העכשווי, השטני, של ברית המועצות, נידונים דווקא לגורלם העגום של הסינים?
ברית המועצות היא המפתח להבדל. או ליתר דיוק, ברית המועצות היא המנעול, ומיכאיל גורבצ'וב הוא המפתח. הפה שאסר שנים רבות כל כך הוא הפה שהתיר, וזה היה סוד ההצלחה של ההמון המתמרד בגרורות המזרח-אירופיות של 1989, וסוד הכישלון של ההמונים בסין של אז ובאיראן של היום.
התהליך בברית המועצות, ההבשלה אצל גורבצ'וב, לא ארך שישה ימים כמו המלחמה של 1967 אלא שש שנים, מעלייתו של גורבצ'וב לשלטון ב-1985 עד הדחתו ופירוק ברית המועצות ב-1991. במסלול הגלסנוסט-פרסטרויקה של גורבצ'וב, 1989 הייתה רק תחנה, אם גם תחנה משמעותית. בחורף של השנה ההיא יצא הצבא האדום סופית מאפגניסטן, ושם קץ לפרויקט האימפריאליסטי האחרון של המעצמה האדומה המרוששת. באביב התנהלו שם בחירות חצי-פתוחות ראשונות. ב-3 בדצמבר הכריזו חגיגית גורבצ'וב והנשיא האמריקני ג'ורג' בוש האב על קץ המלחמה הקרה. ובין לבין גלגל גורבצ'וב תהליכים מחוץ לבית..
כשפרופ' רפי ואגו, היסטוריון של מזרח אירופה מאוניברסיטת תל-אביב, מונה את הסיבות לנפילת הגוש הקומוניסטי ב-89', הוא מזכיר תחילה את "עייפות המשטרים הקומוניסטיים. ראשית, הזדקנות ממשית של השליטים. בכל מדינות מזרח אירופה השליטים היו בני למעלה מ-70. אנשי הדור הקודם, שחלקם היו מנותקים או מתחילים להיות מנותקים מהמציאות העולמית. בפני עצמם הם היו כמובן אנשים חריפים ואינטליגנטים, אבל מבחינת השקפת העולם והתפיסות שלהם המשטרים הראו סימני עייפות. גורם נוסף, שאז הבַנו אותו פחות, הוא שהעולם, בעיקר המערב, התקרב יותר לכיוון של תהליכים גלובליים, ואילו הגוש המזרחי נשאר מאחור. בעידן הטכנולוגי המודרני, כששיבוש שידורים וחסימת מידע הלכו ונעשו בלתי אפשריים, המזרח יכול היה כבר יותר לטעום מה קורה בעולם המערבי". לטעום ולהזיל ריר.
ואז הוא מגיע לגורבצ'וב, "שהיה גורם קריטי ביותר. ראשית, הוא התחיל בגלי רפורמות בברית המועצות עצמה, ועודד בכך בעקיפין רפורמות בארצות מזרח אירופה. ושנית, ככל שחלף הזמן מעלייתו התבהר למדינות מזרח אירופה שברית המועצות אינה רוצה להתערב בחייהן, ואולי גם אינה מסוגלת. והפתעה גדולה אפילו יותר – שברית המועצות לא רק שאינה רוצה לבלום את הרפורמות במדינות מזרח אירופה, אלא אפילו רוצה לעודד. על ידי העידוד הזה, גורבצ'וב יצר בכל מדינה מאבק כוחות בין גורמים רפורמיסטיים, שיש בכל מפלגה קומוניסטית, לבין מנהיגות המפלגה שהייתה יותר שמרנית. הוא רמז למדינות מזרח אירופה, תתחילו לעשות רפורמות, חפשו את הגורבצ'ובים שלכם, ואז נוכל יחד לתקן את המשטר ולהציל את הקומוניזם".
מה שהניע את גורבצ'וב היה קומוניזם?
"קומוניזם מתוקן. בדיעבד אנחנו אומרים שהיו בו שני גורבצ'ובים. אחד שחשב לתקן את המשטר, ואחד שאי שם בין 85' ל-91' הגיע למסקנה שאין דבר כזה קומוניזם רפורמיסטי, אין קומוניזם עם פני אנוש כמו שדובצ'ק קיווה בפראג ב-1968; ושאם אתה רוצה לשפר את המשטר אתה חייב קודם לפרק אותו. הוא הבין שככל שהקומוניזם מתייעל, הוא בעצם מתפרק".
היה לו גם איזה מניע של טוב לב, רצון לתת לאנשים חירות?
"אני מניח שהרצון לתקן את המשטר בא גם מתוך רגישות לצורכי הציבור. גורבצ'וב היה יוצא, או אולי יצא רק פעם אחת, בחמש וחצי בבוקר לעמוד בקור בתחנת אוטובוס במוסקבה, לראות באילו תנאים אנשים נוסעים לעבודה. בלי תחפושת; הרי במילא היה לו הכתם על המצח שקשה להסתיר. הוא חשב שאם ישפר את ההרגשה של התושבים המשטר יתַפקד טוב יותר".
כתגובה ללחציו של גורבצ'וב על המנהיגים הקומוניסטים בני חסותו במזרח אירופה, אומר וָאגו, התפתחו במדינות הללו שני מודלים. בדרך כלל החליפה המפלגה המקומית את המנהיג הקשיש והסרבן. כך היה למשל עם יאנוש קַדַר בהונגריה, וחודש לפני נפילת חומת ברלין, באוקטובר 1989, עם אריך הונקר בגרמניה המזרחית. "נכנסו לתמונה מנהיגים יותר צעירים, יותר דינמיים, שניסו ללכת בעקבות גורבצ'וב, לתקן את המשטר, לייעל אותו, להבטיח יותר חירויות, ולפתוח בשיחות עם האופוזיציה. המודל ההפוך היה בעיקר ברומניה – ניקולאי צ'אושסקו היה היחיד שסירב לערוך רפורמות – והתוצאה הייתה הפיכה על ידי שפיכות דמים. היכן שהייתה אלימות, זה מפני שהמנהיג לא היה מוכן לשינוי".
ואגו מוסיף למשוואה – "לַכימיה של המהפכות, כפי שאני קורא לזה" – את העידוד האמריקני שניתן להם, ואת ההתמרמרות הפנימית, וכן את התרוקנות הקומוניזם מתוכנוֹ. מהאידיאולוגיה הגדולה נשאר ממנו רק הכוח האדיר של המפלגה, של המנהיגים, חיי הנוחות שלהם, שקשה היה להם להשתחרר ממנו. "קשה כבר היה למצוא קומוניסט אמיתי ב-89'. היו ודאי אנשים בעלי השקפת עולם מרקסיסטית, אבל הפסימיות מבחינה אידיאולוגית הייתה אצל כולם, כי כולם ראו שהמשטרים הללו כבר הסתאבו. אי אפשר עוד לתחזק משטר עם אופי כזה, אלא אם הוא עובר שינויים לכיוון הפתיחות.
"למעשה, אדם שמאמין בקומוניזם כבר לא היה מציאותי ב-89'. היום אפשר למצוא במרקסיזם היגיון כלשהו, אם כי אני לא שותף לכך; אדם יכול להגיד 'אני נגד ניצול העולם השלישי, נגד גלובליזציה'. ואילו ב-89' לא הייתה אפילו נקודה אחת הגיונית שמישהו יגיד בכנות שבשבילה שווה לשמור על המשטר הזה. אנשים רצו לנסוע, לבלות, ליהנות מהחיים, להאמין באמונות הדתיות שלהם וללכת לכנסייה או למה שלא יהיה, לקרוא עיתונות חופשית".
האנשים הללו, הציבור, לא היו גורם מרכזי בנפילת המשטרים?
"הציבור הפך בתוך שנתיים-שלוש מגוף חסר פרצוף בעיני המשטר לגוף פעיל יותר ויותר, על ידי הקמת מה שאנחנו קוראים היום מוסדות של חברה אזרחית, כלומר גופים התנדבותיים חצי מחתרתיים. ב-88'-89' השלטון במדינות כמו פולין והונגריה החל בשיחות עם האופוזיציה; הקומוניסטים הרגישו אז שיש אופוזיציה מתגבשת ויש עם מי לדבר, ואם לא נדבר איתם יהיה לנו מאוחר. שליט פולין, הגנרל ווֹיצך ירוזלסקי, שבדצמבר 1981 שלח את מנהיג 'סולדיריות' לך ולנסה לכלא, יושב איתו ב-88' בשיחות שולחן עגול, כי הוא יודע שסולידריות תשלוט במדינה. בסולידריות היו בזמנו שישה מיליוני חברים; אמנם פיזרו אותם, אבל ידעו שזה כוחם. ואילו באותו זמן חברים רבים במפלגה הקומוניסטית החזירו בשקט או לא בשקט את פנקסי המפלגה שלהם.
"ויש פה דינמיקה מעניינת. המשטרה החשאית כבר פחות ופחות מתערבת. הציבור נתפס כחי וקיים. ומתחילות הפגנות ושביתות, שלא יצאו בינתיים מכלל שליטה – אבל המשטרה כבר לא הגיבה כפי שהגיבה קודם, וכבר לא היה צריך להיות גיבור גדול כדי ללכת להפגנה. כלומר, המשטר מתחיל לאבד את שיניו, או שלא חיזק את שיניו כדי לא לגרום למלחמת אזרחים, כי ידעו שבמקרה כזה יתלו את הקומוניסטים ברחובות, ולא רצו להגיע לזה. אם וצלב האבל וחבריו מארגנים בצ'כיה של סתיו 89' הפגנות בנות 150 אלף איש, כמה שוטרי משטרה חשאית יש לך שאתה יכול לשבור אותם, אלא אם אתה פותח עליהם באש? ייתכן שגם באיראן של היום, אם האופוזיציה הייתה מצליחה להוציא מסה כל כך גדולה המשטרה כבר לא הייתה פותחת באש".
זה הדבר היחיד שחסר באיראן כדי שהמשטר יסולק?
"לדעתי, על סמך הדגם המזרח אירופי, ועל סמך הדגם של איראן עצמה, של ח'ומייני, לפני שלושים שנה, ברגע שאתה מצליח להוציא לרחובות מאות אלפים אי אפשר לשבור אותך. באוגוסט 68' הייתה הפלישה הסובייטית לצ'כיה, ובמוסקבה הייתה הפגנה נגד הפלישה: שלושים איש, מתוך 220 מיליון אזרחים סובייטים, באו לכיכר. הופיעו שתי ניידות, נתנו לכל אחד מכה על הראש, זרקו אותם בניידת, ולקחו אותם, וגמרנו עם ההפגנה. אבל אם אתה מצליח לאסוף 150 אלף איש זה כבר לא עובד בצורה כזו. זה היה איתות למשטר, והמשטר היה נבון דיו להבין שאין לו מה להציע לעם".
איך נשבר המחסום הפסיכולוגי שמונע מהפגנה קטנה להפוך לגדולה וכך להיות לא מסוכנת? מה גורם להרבה אנשים, כל אחד בנפרד, לבוא?
"פה כבר באמת צריך לבדוק כל מקרה כמעט לגופו. כי השאלה היא גם מי קורא לך לבוא להפגנה. איזה גוף. במדינות האלו, למעט פולין וצ'כיה, לא היו מנהיגים בולטים של האופוזיציה. העם יצא בשם רעיונות, בשם מאיסה משותפת מהמשטר; אבל מתי הוא עשה את זה, כשהמשטר עצמו כבר התחיל להיות יותר רך. מבחינה זו הקומוניסטים השמרנים צדקו: אם אתה לא מפעיל יד קשה בהתחלה, אתה בסוף מאבד את המשחק. אם אתה רוצה לשמור על המשטר, שמור עליו בכוח, לא על ידי ויתורים. ברגע שאתה מתחיל לשחרר את הלחץ, והלחץ גדול, אתה כבר לא יכול לסגור אותו שוב. במילים עממיות, השד יצא מהבקבוק. והשד פה הוא עשרות מיליוני אנשים".
בפולין, החלוצה, תהליך שינוי המשטר הושתת על שיחות בין הקומוניסטים לכוחות אופוזיציה. בהונגריה אומצה כבר ב-88' "חבילת דמוקרטיה", ובאוקטובר 1989 המפלגה הקומוניסטית התכנסה וביטלה את המונופול של עצמה. עוד קודם לכן, באוגוסט, היא פתחה לכמה ימים את גבולה עם אוסטריה, וכמה מאות תושבי הגוש המזרחי, בעיקר גרמניה המזרחית, ניצלו את ההזדמנות. גרמניה המזרחית עצמה, סמלו של הקרע בין מזרח ומערב, הייתה הבאה בתור. זה התחיל בניסיונות בריחה של אזרחיה ובקשת מקלט בשגרירויות של גרמניה המערבית במדינות גוש המזרחי, המשיך בביקור של גורבצ'וב ובהדחה של הונקר, והתגלגל לסיפור המפואר והמוזר של הבקעת החומה.
חומת ברלין נבנתה בידי שלטונות גרמניה המזרחית בקיץ 1961, לאחר שמספר העריקים מהגוש המזרחי למערב, דרך העיר ברלין, הגיע לכדי כ-2.5 מיליונים. קצב הבריחה הגיע לשיא של כ-50 אלף נמלטים בשבועיים הראשונים של אוגוסט 1961. פיזית, החומה הקיפה את ברלין המערבית, מובלעת של גרמניה המערבית בלב גרמניה המזרחית. אבל למעשה, לא את המערב-ברלינאים היא כלאה אלא את המזרח-ברלינאים, את המזרח גרמנים כולם, ובעצם את כל תושבי מדינות הגוש המזרחי. הבטון שלה היה גילומו המוחשי ביותר של המושג מסך הברזל. השוטרים של מזרח גרמניה ירו למוות במי שניסה לחצות אותה אל העיר המערבית שלא ברישיון. לפחות 136 איש נרצחו בעת שניסו לחצות את החומה במהלך 28 שנות קיומה, ורבים אחרים נפצעו. 5,000 הצליחו. 9 בנובמבר, יום נפילת החומה, התרחש בטעות, כפי שנראה מיד, ולכן אך מקרה הוא שזה קרה בתאריך רב משמעות בתולדות גרמניה: ב-9 בנובמבר 1918, קמה רפובליקת ויימר, ובאותו יום ב-1938 התחולל ליל הבדולח.
"חוויתי את נפילת החומה בצורה מיוחדת", אומר העיתונאי וחוקר גרמניה דוד ויצטום. עד 1985 היה ויצטום מוכר למאזיני קול ישראל ולצופי הטלוויזיה הישראלית כ"כאן דוד ויצטום מבון", בירת גרמניה המערבית, אבל ב-1989 כבר ישב בירושלים והיה עורך חדשות החוץ בטלוויזיה. "לקראת 89' הייתי משוכנע שתהיה מהפכה בגרמניה. בארץ לא הייתה תודעה של זה בכלל, אבל במדינות מזרח אירופה זו הייתה התחושה של האנשים. כשאמרתי בטלוויזיה בתחילת השנה שהולכת להיות מהפכה, השגרירות המערב-גרמנית כעסה עליי. ראו בי מחרחר איחוד. גרמניה המערבית חששה אז שאיחוד יפתח מחדש את השאלה של מהי גרמניה, את הלאומנות הגרמנית, את הבעיה הגרמנית שעד אז הצליחו להתחמק ממנה כל כך יפה. בקיץ, כשהמזרח-גרמנים התחילו להימלט לשגרירויות של גרמניה המערבית, כבר הייתי משוכנע זה מה שיהיה, ונערכנו לכך בדסק חדשות החוץ. התחלתי להיות כמעט אובססיבי לנושא הזה.
"באוקטובר היו חגיגות לציון ארבעים שנה לייסוד מזרח גרמניה ומערב גרמניה. גורבצ'וב בא למזרח גרמניה. הוא אמר אז להונקר, 'מי שלא פועל בזמן ההיסטוריה מענישה אותו'. זה היה תקדים עולמי: הוא אמר את זה לעיתונאים ברחוב במזרח ברלין ששאלו אותו. מנהיג ברית המועצות שמדבר חופשי עם עיתונאים על חילוקי דעות עם מנהיג מזרח גרמניה. אי אפשר בכלל לתאר את הדבר הזה". כהמשך לביקור הזה הדיח הפוליטבירו המזרח-גרמני את הונקר.
"איגוד השידור האירופי הבין שהולך להיות משבר, ונכנס כמוני לאובססיה בנושא. הוא שידר לכל המדינות החברות בו, כולל ישראל, את החדשות של הטלוויזיה המזרח גרמנית. הן משודרות ב-19:30 זמן מזרח גרמניה, 20:30 שעון ישראל.
"באותו שבוע, בכל ערב המזרח-גרמנים ערכו מסיבת עיתונאים והודיעו על התיקונים והרפורמות שהם מתכוונים לעשות. החדשות מתחילות, ואז חמש או שבע דקות אחרי זה הם עוברים למסיבת עיתונאים, ושם הופיע גינתר שָבּובסקי, איש הפוליטבירו, שדיבר על זה שהולכים לעשות תיקונים בסידורי המעבר בין שני חלקי ברלין. דיבר בצורה בירוקרטית. מישהו שאל אותו 'ממתי התיקונים האלה תקפים?', אז הוא הסתכל בניירות – זה הפך להיסטוריה, הוא סיפר על זה הרבה מאוד – ואמר 'אַבּ זוֹפוֹרט': מעכשיו, מהרגע, מיד. במאות הראיונות שהוא נתן אחר כך על מסיבת העיתונאים הזו הוא אמר שלא ידע וטעה. אבל זה מה שאמר.
"כל מי שהסתכל בטלוויזיה המזרח גרמנית באותו ערב אמר, סליחה, שבובסקי אמר שאפשר ללכת למערב ברלין. הם קמו והלכו לכיוון מעברי הגבול. עשרות, מאות, בסוף אלפים, והשוטרים היו צריכים לפתוח את המחסומים. וככה למעשה נפרצה החומה ויותר לא נסגרה". למעשה, הניירות שהיו בידו של שבובסקי במסיבת העיתונאים אמרו שרק למחרת ייכנסו התקנות החדשות לתוקף, וכי היציאה תיעשה באמצעות קבלת אישורי מעבר.
"ראיתי את מסיבת העיתונאים, רצתי למעלה לעורכת 'מבט', שהיה בתשע, אמרתי לה אני מוכרח לעלות לשידור. היא אומרת בבקשה. פתחנו את המהדורה בכותרת הזו, ואחרי כרבע שעה היא נתנה לי לעלות לשידור, ואמרתי, 'למעשה חומת ברלין נפלה'. כשאמרתי זאת לא ידעתי את זה בכלל; הנהירה לחומה עוד לא התחילה. רק שמעתי את שבובסקי. במערב גרמניה ובמקומות אחרים היו הרבה יותר איטיים בקליטה שמשהו קרה שם. רק לקראת 11 בלילה הבינו שמשהו מתרחש, והתחילו לשלוח כתבים וצלמים למעברי הגבול, ואז אנשים כבר יצאו. זה היה הלילה האופורי הגדול ביותר בתולדות גרמניה. הרגע הטלוויזיוני הגדול ביותר בתולדות גרמניה במאה העשרים".
"בתוך רגעים החלו אלפים לזרום מבעד למחסום", מתאר פרדריק טיילור בספרו החדש 'חומת ברלין' (מאנגלית עדי גינצבורג-הירש, הוצאת מטר) את מה שקרה באחד המחסומים, כשהמפקד במקום הבין שלמען שלום אנשיו מוטב שלא יטרחו לבדוק דרכונים. "הם פשוט הלכו, ובמרבית המקרים רצו, אל ברלין המערבית. תחושת הריצה החופשית על הגשר, של חציית הגבול במקום שבו רק ימים או שעות קודם לכן מעשה כזה היה מביא למוות כמעט ודאי, עוררה פרץ של התעלות שלדברי מי שהיה שם כמעט שינתה את הרכבו הכימי של האוויר והפכה אותו לשמפניה".
ויצטום תולה את הצלחת המהפכות במזרח אירופה, ובמזרח גרמניה בפרט, בגורבצ'וב. הא ותו לא. "מזרח גרמניה הייתה מדינת שטאזי (המשטרה החשאית) הרמטית לחלוטין. שום דבר שהיה קורה בה כאופוזיציה, כדיסידנטים וכו', לא היה מצליח. זה הצליח רק בזכות העובדה שגורבצ'וב עודד את המהפכה מבחוץ, על ידי כך שהחליט לא לעשות דבר נגדה".
וזה מה שגרם עכשיו לכישלון באיראן? שאיראן אינה תלויה בכוח חיצוני שעשוי לאפשר מהפכות כאלה?
"בדיוק. וגם אין להם הנהגה מבפנים שתאפשר את הדברים האלה".
הייתה לדעתך גם איזו הבשלה פוליטית של הציבור?
"במדינות כמו פולין וצ'כיה כן, אבל לא במזרח גרמניה. היו שם דיסידנטים, אבל לא הם שעשו את המהפכה. הציבור המזרח גרמני לא חלם על חירות, כי הוא לא הכיר אף פעם חירות. הוא נכנע לדיקטטורה הקומוניסטית אחרי המרד בברלין ב-53', כמו שהוא נכנע לדיקטטורה של היטלר עשרים שנה קודם לכן. הציבור המזרח גרמני לא מרד בשלטון אלא פשוט יצא למערב. חלק כי יש שם חופש ביטוי, וחלק כי אפשר להשיג שם בננות ולשתות בירה בזול".
למחרת היום החליף הפוליטבירו של בולגריה את המנהיג תודור זיבקוב, אבל סילוק הקומוניסטים התמהמה שם עד חורף 1990. צ'כוסלובקיה, לעומת זאת, אמנם חיכתה שבוע אך אז עברה את כל התהליך – מהפגנות קטנות, דרך הפגנות ענק, עד כניעתה של המפלגה הקומוניסטית – בעשרה ימים. חילופי המשטר בפראג זכו לשם 'מהפכת הקטיפה', המתאים לא פחות לכמה מהמדינות השכנות. או שמא 'מהפכת הקטיפה' היא פשוט 'מהפכת הכתיבה' במבטא מרכז אירופי? שכן, בצ'כוסלובקיה, בפרט באזור שהפך עד מהרה לצ'כיה העצמאית, הובילו את המהפכה אנשי העט והאמנות, ובראשם המחזאי וצלב האבל שהיה לנשיא.
העיתונאי יואב טוקר, פאריס, שהיה אז אחד משני כתבי רשות השידור שסיקרו את אירופה כולה, צנח אל תוך הקטיפה הזו. הוא קיבל אישור כניסה לצ'כוסלובקיה בזכות משחק של מכבי תל-אביב בברטיסלבה. "הייתי יומיים בברטיסלבה, יעני לסקר את האווירה, במשחק עצמו אפילו לא הייתי, ועליתי עם צוות צילום אוסטרי לפראג. האוטוסטראדה הייתה ריקה. 30–40 מכוניות בכל הדרך. הנחנו שלא יעצרו אותנו בדרך וצדקנו. בעיר עצמה המצב היה מתוח. ערב קודם לכן עוד הייתה קצת אלימות. בימים הבאים עוד הייתה קצת נוכחות של טנקים ברחובות, אבל לא הייתה תחושה של אלימות באוויר. המהפכה התרחשה שם באוניברסיטאות, בפורומים אזרחיים, בעצומות שמתפרסמות בעיתונים או בכרוזים ברחובות, ופשוט על ידי אזרחים שעומדים בכיכר המרכזית ומחכים שעות שיודיעו להם על חקיקה כזאת ומינוי כזה. זו עיר לא גדולה והכול היה מאוד תיאטרלי, במובן הקרוב, האינטימי".
טוקר התרוצץ בקיץ, בסתיו ובחורף ההם במזרח אירופה, נודד מזירה לזירה, "השיא של חיי המקצועיים"; אבל גם עיר מגוריו פאריס סיפקה לו חוויות רקע. "באמצע יולי הייתה פסגה עולמית בפאריס, מאתיים שנה למהפכה הצרפתית. בדיוק בימים שהדברים התחילו לזוז בגבול ההונגרי-אוסטרי". הגיעו מלכת אנגליה, הנשיא לשעבר רייגן ויתר מנהיגי המערב. למען האמת, ברית המועצות וגרורותיה היו, לפחות כמו המערב, יורשותיה של המהפכה הצרפתית – פשוט המערב לקח מהסבתא הזו את הגֶנים של החירות, ואילו המזרח קיבל בנדיבות גנוטיפים של שוויון ושל רוח מטריאליסטית ומהפכנית, ופנוטיפים של גיליוטינות. אבל נציגיהן לא הגיעו. העולם עוד היה חצוי והחגיגה הייתה מערבית.
"זה היה מוזר, אפילו בעיניים שלי אז, שהפעילו בוורסאי את כל המזרקות והביאו מעצבים במי יודע כמה מיליוני דולר כדי לעשות מהגנים שם משהו עוד יותר פנטסטי, וכולם מתעסקים בשמלות הנשף – ומתחת לאף, במרחק שעה וחצי טיסה, קרה דבר שהפך להיות הדבר החשוב ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים, ורעיונות החירות והאחווה וזכויות הפרט, שפה נחגגים בריקודים ובלהקות מחול מאינדונזיה ומקונגו, מתממשים באותו זמן בגבול הונגריה, באירוע היסטורי דרמטי, בלי שאיש מתרגש".
גם בישראל ההתרגשות הייתה קמצנית למדי, כיאה לחדשות חוץ. אני מגלגל עד סחרחורת סלילי מיקרופילמים של 'הארץ', העיתון הישראלי המתעניין ביותר בחדשות חוץ, מהחודש המסעיר ביותר ב-1989, נובמבר. לא שאין כותרות ממזרח אירופה. בהחלט יש. לפעמים בעמוד הראשון, בדרך כלל בעמוד חדשות החוץ. "כמיליון איש הפגינו ברחובות מזרח ברלין בדרישה לרפורמות" (5.11). "עשרות אלפי פליטים בורחים מגרמניה המזרחית" (6.11). ב-10 בחודש, הבוקר שאחרי נפילת החומה, מגיעה ברלין לכותרת הראשית. למחרת זה כבר נעלם. במשך ימים רצופים הכותרות הראשיות עוסקות בקיפאון המדיני עם הפלשתינים, ובעיקר בקורותיה הנשכחות של מערכת הבחירות להסתדרות, הפוליטבירו הפרטי שלנו. בחוץ העולם מתהפך? שיתהפך. התעוררות יחסית נרשמת ב-20 בחודש. רומניה מצליחה לטפס לעמוד הראשון, אף כי לא לראשו: "מתנגדים קומוניסטים ברומניה תובעים מצ'אושסקו להתפטר לפני שיסלקוהו אחרים".
המהפכה האלימה ברומניה החלה ארבעה ימים קודם לכן. מהומות בטימישוארה, עיר בטרנסילבניה – החבל ההונגרי, מבחינת מוצא אוכלוסייתו, במערב רומניה. הפגנות לא חוקיות שמתפתחות במהלך כמה ימים למלחמה בין 100 אלף מפגינים לבין כוחות הצבא. ב-20 בחודש שב הרודן צ'אושסקו מביקור ב – נחשו איפה – איראן, והמרד עבר לבירה בוקרשט. הוא אסף 100 אלף מאזינים לכיכר שמול מטה המפלגה ונאם בפניהם, אך הללו השיבו לו בקריאות בוז. האש ניצתה. צ'אושסקו הורה לירות בהפגנות שפשטו בעיר. הצבא ציית ואף ירה פגזי טנקים בבניינים, אך אחרי יומיים עבר צד. השליט ואשתו-שותפתו אלנה ניסו להימלט, אך נתפסו בידי הצבא, הועמדו לשיפוט צבאי מהיר ונורו מול מצלמות הטלוויזיה. בבירה המשיכה להשתולל מלחמת הכול בכול עד שהתארגנה 'חזית ההצלה הלאומית' בראשות הקומוניסט לשעבר יון אילייסקו והצליחה לקחת את העניינים לידיים.
גבולות רומניה נסגרו במהלך האירועים. יואב טוקר הצליח להסתנן לאזור טימישוארה עם שיירה של הצלב האדום מהונגריה. "זה היה 48 שעות אחרי אירועי טימישוארה. כשהעולם כולו היה מוצף בדברים שהתבררו אחר כך כמניפולטיביים: גוויות החולים שהוצאו מחדר הקירור של בית החולים בטימישוארה והוצגו לעולם כקורבנות של המשטרה החשאית המדכאת. חיפשתי דרך להגיע לבוקרשט, ולמזלי בדיוק אז התחדשה תנועת הרכבות, אחרי כעשרה ימים שהושבתה, ועליתי על הרכבת הראשונה שיצאה לבוקרשט. היו בה כשלושים קרונות ואולי ארבעים נוסעים. כלומר ריקה לגמרי.
"חצינו את רומניה, למעלה מ-500 קילומטר, ולאורך כל הדרך, בכפרים ובמקומות אחרים, אנשים נאספו ליד המסילה עם ילדים על הכתפיים ונופפו לשלום, כמו איזו חגיגה. לא שהרכבת סימלה משהו, אבל זו הייתה האווירה. חשבתי לעצמי שזה בדיוק כמו הדברים שיביימו בעוד כמה שנים בהוליווד, ואנשים יגידו, אה, זה בימוי, זה הוליוודי, זה לא היה ככה במציאות.
"בוקרשט הייתה במצב צבאי אמיתי. הרכבת הגיעה לתחנה המזרחית של בוקרשט, חשוכה לגמרי, הרציף חסום, ובקצה עומדים בני נוער עם נשק, משמרות מהפכה, ועושים סינון לאנשים. הייתה אז פסיכוזה שהסקוריטטה, המשטרה החשאית הידועה לשמצה, מתפרסת בכל מקום. כיוון שהייתי עם דרכון ישראלי בלבד נראיתי להם מקרה מוזר. הם לקחו אותי הצידה וחקרו אותי כשעתיים, לוודא שאני לא מלשין של הסקוריטטה. אלו היו השעתיים הכי מפחידות. לא היה חשמל, זה היה עשר בערב, והכול ילדים היסטריים שרצים עם אקדחים ותת מקלעים בעצבנות איומה. מצאו בנרתיק כלי הרחצה שלי כמה טיפות מים, כנראה התגלחתי ברכבת, ובזה הם ראו סימן מאוד מסוכן.
"כשזה נגמר הגעתי למרכז התקשורת שקם במלון אינטרקונטיננטל. בלילה ההוא היה המשפט, ומיד אחריו ההוצאה להורג של הזוג צ'אושסקו. בשידור חי, ואנשים עומדים ברחובות ומסתכלים בחלונות הראווה במקלטי הטלוויזיה, ומשמיעים קריאות והערות. כולם שמחים ומבוהלים גם יחד. למחרת בבוקר התעוררתי מרעש של שרשראות טנקים שהגיע עד אליי בקומה השמינית במלון. טנקים נכנסים ונעצרים, כל טנק ליד איזה רמזור: כיבוש עיר בלי שום ירייה. היה שלג, והכול היה מאוד פלסטי, הטנקים השחורים נעים בשלג הלבן ומתפזרים בעיר.
"אחר כך באו ימים יותר פוליטיים, עם נאומים והתלהבויות ותהליכי חקיקה. ועדיין הייתה פרנויה. רבים האמינו שהמשפט וההוצאה להורג היו מבוימים. שמעתי כמה אנשים בכירים במפלגה, חברי פרלמנט, שאמרו 'זהירות מה שראינו זה לא זה, והראָיה – שבני הזוג צ'אושסקו לא נפלו מיד אחרי הירייה אלא כמה דקות אחר כך, ובעצם צ'אושסקו חי ושולט בכול וצריך להיזהר. זו אותה מערכת פרנויה שעליה היה בנוי הכוח של המשטר בכל השנים קודם לכן".
זה היה בחנוכה, שנת תש"ן. חופשת חנוכה, יש לציין. בחודשיים שקודם לכן, החודשיים של ברלין ושל פראג ושל טימישוארה, הייתי גם אני, מבחינת היכולת לצרוך חדשות, אם לא מעוד בחינות, מאחורי איזה מסך ברזל סובייטי: ישיבה תיכונית, פנימייה, לימודים מבוקר עד לילה, חדשות בווקמן פעמיים ביום. אבל חנוכה היה של אנטיוכוס צ'אושסקו. ברדיו, בבית, ב'בחצי היום', שמענו רומנים שרים בשאגות אושר: "אוֹלֶה אולה אולה אולה, צ'אושסקו מוּ אר יֶה". או משהו כזה. ותרגומו, בפי קשבנו מיכאל גורדוס: צ'אושסקו איננו עוד.
זה היה גם חג המולד של סוף 1989. חתיכת חג מולד, בשביל הרבה נוצרים מזרח-אירופים שיכלו לחגוג אותו כדת וכדין בפעם הראשונה. השנה התזזיתית הגיעה לקיצה. התזזית לא: היא אחזה, אל תוך 1990 ואחריה, במדינות הבלטיות, ברפובליקות של ברית המועצות, בברית המועצות עצמה.
"יש הבדל אחד חשוב בין המהפכות במזרח אירופה לבין אלו שבברית המועצות", אומר איש מדע המדינה הוותיק פרופ' שלמה אבינרי, בשיחה מקרקוב שבפולין שם ביקר השבוע. "וההבדל הזה הוא שהשפיע אחר כך על התוצאות של המהפכות. במזרח אירופה המשטרים נפלו בגלל מחאה פנימית. 'סולידריות' בפולין, 'אמנה 77' של האבל בצ'כוסלובקיה, ותנועות דומות בהונגריה. ואילו ברוסיה המהפך היה ברפורמה מלמעלה, של גורבצ'וב וחבריו. העובדה היא שהיום ברוב מדינות מזרח אירופה יש משטרים חופשיים עם בחירות חופשיות וכלכלת שוק, וברוסיה תהליך הדמוקרטיזציה, וגם תהליך המעבר לשוק חופשי, לא כל כך הצליחו".
אבינרי, איש האוניברסיטה העברית, חוקר המרקסיזם ומתרגם 'כתבי שחרות' של קרל מרקס, עוסק בשנים האחרונות בחקר הדמוקרטיזציה במדינות הקומוניסטיות לשעבר. את הרפובליקות של ברית המועצות שזכו לעצמאות הוא מחלק, בהקשר זה, לשתיים. "המדינות הבלטיות – ליטא, לטביה ואסטוניה – דומות יותר למדינות מזרח אירופה. הן גם היו תחת משטר סובייטי פחות זמן, והזהות הלאומית שלהן חזקה. אבל באוקראינה הדמוקרטיה והכלכלה צולעות, בבלרוס יש משטר חצי דיקטטורי, ובמדינות בקווקז ובמרכז אסיה הדברים לא יציבים.
"כלומר, יש פה הבדל די ברור: במדינות שהייתה בהן מסורת של כלכלת שוק והליכים דמוקרטיים מלפני 1939, או מלפני השתלטות הקומוניזם, אפשר היה לחזור למסורת הזו כשנפל המשטר הקומוניסטי. לכן המדינות הלל הן היום סיפור הצלחה מבחינת דמוקרטיה, בחירות חופשיות, כלכלה, השתלבות במערב. ברוסיה מעולם לא הייתה כלכלת שוק ולא מסורת דמוקרטית. המסורת הפוליטית היחידה שלה היא מסורת עריצה, מתקופת הצאר. כך שלא היה לה על מה לבנות. למעשה, ההיסטוריה של המדינות האלה קובעת במידה רבה את התפתחותן. לא שאי אפשר להתגבר על ההיסטוריה, אבל ההיסטוריה היא נקודת המוצא".
אני נזכר באבחנה של דונלד רמספלד בין 'אירופה החדשה', מדינות מזרח אירופה לשעבר, לבין 'אירופה הישנה', המערבית, שבעצם אומרת שמדינות מזרח אירופה הפכו ליותר מערביות ממערב אירופה.
"נו, טוב", הוא פולט כשהוא שומע את שמו של רמספלד, שר ההגנה המושמץ של ג'ורג' בוש השני. אבינרי דמוקרט אבל גם סוציאליסט. "הן לא יותר מערביות, אלא יותר פרו אמריקניות. ודאי שבמדינות מזרח אירופה יש אהדה גדולה יותר לארצות הברית, כי בשבילן האויב הגדול הוא רוסיה".
אבל אולי זו לא רק אהדה לארצות הברית, אלא גם חרדה גדולה יותר מחבירה למשטרים עריצים.
"לא, פשוט לא. בריטניה, גרמניה, צרפת לא דמוקרטיות? זה יותר פרו אמריקה ויותר תמיכה בה במלחמה בעיראק".
אתה מסכים עם ההסתכלות על 89' כשנה כל כך היסטורית, השנה החשובה ביותר במחצית השנייה של המאה?
"זה קצת לעשות דרמה. אבל ברור שב-89' הגיעו לשיאם הרבה תהליכים שהתחילו קודם. במדינות כמו פולין, הונגריה וצ'כיה, שבשנה ההיא המשטר הקומוניסטי התמוטט בהן, היו ניסיונות קודמים למוטט אותו. פולין והונגריה ב-56', צ'כוסלובקיה ב-68'. הם לא הצליחו, בגלל הנחישות והתוקפנות של המשטרים הקומוניסטיים. אבל עובדה היא שבכל המדינות הללו היו ניסיונות".
ושרשרת נפילות המשטרים הרצופות ב-89' היא דבר מתבקש?
"כאשר תהליך של התפרקות מתפתח, יום אחד הוא בא לידי ביטוי. יש גם עניין של הנחישות של מוסקבה. ב-89' היא החליטה שהיא לא תשלח טנקים לדכא הפיכות. גורבצ'וב הגיע למסקנה הזו דווקא לאור ההצלחות הסובייטיות בדיכוי המרידות ב-56' וב-68', כי ההצלחות הללו יצרו בעיות קשות של לגיטימיות ודימוי של משטרי עריצות. אני מניח שאם במוסקבה הייתה מתקבלת החלטה לשלוח טנקים, זה היה נגמר אחר. העובדה שברוב המקומות – חוץ מיוגוסלביה וצ'צ'ניה, שכמובן אין לזלזל בדברים הנוראים שקרו בהן – האימפריה הסובייטית נפלה בלי זעזועים ובלי שפיכות דמים גדולה, היא דבר גדול מאוד. בין מהאנשים שעסקו במקצוע, כולל עבדך, רק מעטים חשבו שיקרה בצורה כל כך מהירה וכל כך נעדרת שפיכות דמים. מה שמעיד על מגבלות הנבואה בפוליטיקה".
אירופה יצאה לחופשי בשנה ההיא, וקצת לפניה ואחריה. אבל לא רק אירופה. המלחמה הקרה, קיומה של אימפריית רשע, תִדלקו עד אז מלחמות ומתיחויות בעולם כולו. לא עוד. גם מבחינתה של ישראל ההשלכות היו כבירות. לאש"ף כבר לא היה בית חם, והוא צעד לאוסלו. סוריה נותרה חסרת פטרון. סרבנות השלום של מדינות ערב איבדה את אביה האוהב, ושינתה פניה לתמרוני פייסנות ולעיתים אף ליחסים עם ישראל. ברית רוסית-מערבית-ערבית הייתה אפשרית לפתע, והתממשה עד מהרה במלחמה נגד עיראק, בינואר 1991. באין פעלתנות קומוניסטית במזרח התיכון, ארצות הברית נזקקה לנו פחות, ועד מהרה החל שר החוץ ג'יימס בייקר להעז פניו לישראל. וכמובן, גל העלייה.
רגל כבדה וגסה ירדה מצוואר העולם. עולם אחר יצא לדרך. וכפי שאומר העיתונאי הבריטי מרטין איוונס, במסה שחתמה השבוע גיליון מיוחד של 'טיים' על אירועי 1989, אולי עוד לא רדינו את כל הדבש מהשנה הטובה ההיא. בפוליטיקה העולמית עדיין מושל דור 68', דור מהפכת הסרק והתפנוקים של הסטודנטים האירופים שהשתעשעו להם בקומוניזם של קמפוסים. גם התקשורת המערבית, המשכשכת בגעגועיה לימי הפגנות השלום והרוק, עוד לא למדה להעריך את דור מהפכני המצפון האמיתיים, האמיצים, דור 89'. הדור הזה עוד מחכה לתורו. הנהגת העולם עוד תגיע לידיו. אם הופכים את הספרות 68, מלמד האיור שם, מקבלים 89.

משפחת מאייר השווייצרית: על 'הדוד מלניץ'

הדוד מלניץ; מאת צ'רלס לווינסקי; מגרמנית: ארנו בר; שוקן, 2009, 611 עמודים

מאת צור ארליך. פורסם במוסף 'שבת' של העיתון 'מקור ראשון', חשוון תש"ע, אוקטובר 2009. כל הזכויות שמורות לצור ארליך ולמקור ראשון.

קשה לשמור על האיפוק המתבקש כשכותבים על 'הדוד מֶלניץ'. לא בכל יום, לא בכל חודש, ספק אם בכל שנה, נופל לידיך – או מוטב: אתה נופל לידיו של – רומאן עז כל כך, כובש כל כך, נכון כל כך, מאת סופר שמעולם לא שמעת עליו קודם לכן. רומאן הלופת את הנפש ומטלטל אותה בלי להשאיר סימנים אדומים של אצבעות גסות. בלי קיטש ובלי הצטעצעות, בלי תיאורים פולשניים אבל גם בלי לברוח לפיוטיות אוורירית, בלי לזלזל בקורא אבל גם בלי לסבכו בכתב חידה ובתמיהות מיהו מי, בלי כניעה לדרישות הקופות הרושמות אבל גם בלי מיליגרם אחד של שעמום – צ'רלס לווינסקי, בלי כל אלה, פשוט מספר סיפור חזק. ולכן הספר שלו מומלץ לקוראים מכל הסוגים.
הראיתם פעם סאגה משפחתית בת חמישה דורות ולא מעט דודות, ששום שם פרטי אינו חוזר בה אצל יותר מאדם אחד? כזה הוא ספרו של לווינסקי. זהו פרט זניח כמובן, אבל הוא מלמד הרבה על דרכו העדינה של המספר האינטליגנטי הזה להתחשב בקוראיו. הספר זורם קדימה, עם השנים, כנהר האוסף אליו את יובליו ומושך הלאה במורד ההיסטוריה האירופית עד שהוא מתנפץ אל שואת היהודים. הוא זורם בערוץ אחד שכל עלילות המשנה והאנקדוטות הקטנות מוצאות את מקומן בחיקו.
זו יצירה מחושבת היטב עד לאחרון פרטיה, ולכן מענגת. המוטיבים הדקים השוזרים דור לדור; מנהגם של כל הגברים-החתנים המצטרפים למשפחה להגיע ממרחקים ולקפוץ אל תוך עגלת העלילה בכניסות דרמטיות ומסתוריות; תווי ההיכר המשעשעים הנדבקים לכל אחת מהדמויות וחורזים יחד את עלילותיה; המשפטים שדמות זו או אחרת אומרת לתומה ברגע הנכון, בלי שיהיה לה מושג על מטעני האירוניה שהמחבר ושותף הסוד שלו, הקורא, ימצאו בהם; מכות המחץ הקצרצרות שהמחבר טורח להציב כפסקאות נפרדות – אחד מכמה מאפיינים, טכניים וגם רעיוניים, המשותפים לספר ולספריו המאוחרים, אחרי 'שואה שלנו', של אמיר גוטפרוינד שלנו.
המשפחה גיבורת הסיפור היא משפחת מאייר לדורותיה, משפחה יהודית משווייץ, והעלילה נפרסת בין אמצע המאה ה-19 ואמצע המאה ה-20. משפחה יהודית טיפוסית למדיי המתאימה היטב לרומאנים חברתיים-היסטוריים, שכן אפשר למצוא בה במהלך הדורות את רוב הגוונים, המחלוקות והתופעות שאפיינו את יהדות מערב אירופה, ואת כל מה שצריך כדי שרומאן יהודי יהיה מעניין – התחרדות והשתמדות, התעשרות והתרוששות, ציונות וסוציאליזם, שידוכים וחשדות, התחסדות וחסד.
מנגד, הזירה, שווייץ, אינה טיפוסית כלל, ודאי לא לספרות היהודית. בועה בדלנית בלב אירופה, שעד לראשית התקופה שהרומאן מתרחש בה יהודים הורשו לגור בה רק בשני כפרים. חברה גויית עמלנית אך שטופת דעות קדומות, שהשפעות המעצמות הסמוכות, גרמניה וצרפת, ניכרות בה היטב. אנטישמיות מוצנעת בנימוסים טובים, שיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית מוסווה בניטרליות ובתירוצים פרו-יהודיים לנעילת השערים בפני היהודים.
ההתנגשות בין הטיפוסי לייחודי, בין הכלל-אירופי והכלל-יהודי לבין השווייצרי, היא אחד מסודות כוחו של הספר; אך ההתנגשות המניעה את ההתרחשויות, הנוטלת את הדמויות המשכנעות והמורכבות המאכלסות את הספר ומרימה אותן בחלומותיהן ובאשליותיהן ואז מטיחה אותן מטה, היא התנגשות אחרת: המפגש המתמיד, המתסכל, עם האנטישמיות.
ממחיש זאת היטב הציור שנבחר לעטיפה (עוד בחירה מוצלחת של הוצאת שוקן, לאחר הבחירה בספר הזה, הרחוק כל כך ביהודיותו ובמסריו מהאוניברסליזם מבית 'הארץ', ולאחר הבחירה במתרגם ארנו בר). ציור מאת יוסל ברגנר, 'שותי התה' שמו. משפחה יהודית למראה מסבה בחיק הטבע הירוק אל שולחן שעליו סמובר חגיגי. פניהם של בני המשפחה אל הצופה, עיניהם משוחות בפסים שחורים שקופים. מאחור השמיים שחורים, ועדת ציפורי ענק מפלצתיות מעולם אחר, חשוך, מרחפת במקורים פעורים.
הם כל כך משתדלים להיות בסדר. יענקי סוחר הבדים המארגן לשועי העיר סעודת מלכים שמתרסקת אל יהדותו המופגנת של חותנו, והמתהולל עם שיכורים גלמים, ותיקי קרב סדאן המפואר, עד שמוצאו מתגלה להם. מימִי החלושה המלהגת בצרפתית כאילו גם היא באצילים. פרנסואה המתנצר כדי שיוכל לפתוח כול-בו במרכז העיר ומגלה למחרת שגם ליהודים-לשעבר בעל הבית מסרב למכור את הנכס. פנחס השוחט המנסה בתמימותו לשכנע את הכפריים הגסים שהשחיטה היהודית אינה אכזרית ולכן לא כדאי שיצביעו במשאל העם למען הטלת איסור עליה. אדולף רוזנטל הבטוח שהנציונל-סוציאליזם לא יחזיק מעמד בגרמניה בגלל הסתירות הפנימיות שיש בו. יוני ליבוביץ' החלקלק המצהיר בפני הדוגמנית הגויה שהוא מחזר אחריה בציריך של 1937 שאם יהודי בגרמניה נקלע לצרות או נשלח למחנה, סימן שהוא עצמו אשם במקצת. הינדה טובת הלב המטיחה בדוד מלניץ, הרוח החיה-מתה המסמלת את הגורל היהודי, "אתה מת, אתה כבר לא קיים". הם משתדלים להיות בסדר, או לפחות לחשוב שיהיה בסדר, וכמה מהם, גיבורי חסד והצלה שבשום אופן אינם גדולים מהחיים, גם מנסים לגרום לכך שיהיה בסדר.
מלניץ, באחת מהתגלויותיו האחרונות בספר, מסביר ששמו הוא אמצע השם חמלניצקי. מין שווייצריזציה לשמו של הצורר הגדול מפרעות ת"ח ות"ט, שקצר ביהודים דווקא כשעל אירופה בא סוף סוף שלום. צאצאיהן היהודים של הנשים שנאנסו בידי הקוזקים של חמלניצקי, הוא מסביר, נקראו בפי היהודים 'חמלניצקים', ובתוכם הוא. הוא רוח מעברה של המשפחה, המבקשת להזכיר לה שהאנטישמיות מלווה את היהודי כצל גם כאשר בשמי אירופה זורחת הנאורות. "לפעמים זה רק יוצא מהאופנה, למשך מאה או מאתיים שנה. אבל אחר כך הם נזכרים, ואז זה שוב משעשע אותם". כשיענקי מאייר מצטדק בפני רעיו הנוצרים על מנהגי השחיטה היהודים הוא לועג לו על כל משפט מגומגם היוצא מפיו, וכשבנו פרנסואה מאייר נטבל לנצרות הוא מנגן לו בעוגב הכנסייה את כל נדרי.
מלניץ הוא הזיה של בני המשפחה, קול פנימי בתוכם ברגעי הכרעה והתנגשות, אולי גם נציג בודד של עולם הפנטזיה בלב הריאליזם של הספר, וככל הנראה קול אידיאולוגי ברור, קודר, שהמחבר מבקש להשמיע. בעידן שהאנטישמיות, במסווה חדש, מרימה ראש באירופה, ביקש צ'רלס לווינסקי המעורה היטב בחברה המקומית להזכיר לציבור הרחב שם מהי אנטישמיות ומהם יהודים. ספרו עושה זאת היטב, עם או בלי אמירותיו המפורשות של הדוד מלניץ עצמו. אומרים שהספר נמכר היטב באירופה, ומתורגם לשפות רבות. ייתכן שהוא מעורר מחשבות חדשות בלבם של כמה מתושבי אירופה מולעטי ההסתה. אבל גם אצלנו, שכולנו חכמים ונבונים ויודעי הסיפור היהודי, הוא יעורר הרבה מחשבה.