הירשל ובלומה באור-יהודה: על 'לרשתה' מאת אהוד פלמור

לרשתה

לרשתה 

אהוד פלמור

פרדס, נובמבר 2017, 368 עמ'

ביקורת: צור ארליך. הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בב' בשבט תשע"ח, 19.1.2018

"לרשתה" היא המילה האחרונה שהתורה מצטטת מפי משה רבנו לפני מותו, מיד לפני שהוא מצטווה לעלות להר נבו, לראות משם את הארץ שלא ייכנס אליה, ולמות; זאת, אם אין מחשיבים את ברכותיו לשבטי ישראל, המשובצות בתורה אחר כך. "שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת", הוא אומר ככלותו את שירת האזינו. "כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם, כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ".

אהוד פלמור, עורך דין בעיריית ירושלים ועכשיו גם סופר, גילה תגלית יפהפייה המבארת את פרידתו זו של משה על סמך כלל הופעותיה של המילה "לרשתה" במקרא. תגלית ענפה, מבוססת, לא נקודתית גרידא; מאותן תגליות המאירות את התכנון הספרותי של התורה באור יקרות. חידוש-תורה זה נמצא במוקד הרומן שלו "לרשתה". הוא מתברר במלואו רק בסוף היצירה, ולכן נתאפק מלהציגו כאן. נאמר רק שהוא נוגע לאי-כניסתו של משה לארץ.

ברומן, מגלהו של החידוש הוא כרמי: צעיר ירושלמי דתי, עורך דין מתחיל, בן דמותו של המחבר במידה זו או אחרת. ליתר דיוק, התגלית היא של מי מאבות-אבותיו של כרמי בגולה. הלה הצפין אותה בפתקים שעברו במשפחה מדור לדור, וכמעט שנטרפו בימי השואה בהונגריה. כרמי, שהתייתם מהוריו בגיל צעיר, מגלה את הפתקים שהוסתרו ומפענח את הרמזים בעזרת הידע והאינטואיציה המקראיים שלו, אבל גם בזכות אי-אילו התרחשויות בעלילה העיקרית של הרומן: עלילת אהבותיו וגירושיו, עליותיו ונפילותיו וחיפושיו הרוחניים והאמוניים.

תור הכסף: על 'העשירים' לחמוטל בר-יוסף

העשירים

חמוטל בר-יוסף

כרמל, תשע"ח, 420 עמ'

ביקורת: צור ארליך. התפרסמה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בכ"ה בטבת תשע"ח, 12.1.2018.

אָמַר זְהָבָם שֶׁל הַיְּהוּדִים: / לִהְיוֹת שׁוֹפֵט לִי מִי שָׂמְךָ? /  עַל בִּזְיוֹנִי כְּעַל כְּבוֹדִי / לֹא הֶעֱלֵיתִי מַסֵּכָה. / הָיֹה הָיִיתִי – אֵ-ל עֵדִי – / מִנִּפְלְאֵי בְּרוּאֵי עַמְּךָ.

כך כתב נתן אלתרמן בשירו 'זהבם של היהודים'. כי אכן, מי לא קם להיות שופטו של זהב היהודים ולהרשיעו – ולהרשיעם – בדין? הגויים שלטשו עיניים וליטשו גרזן, וגם יהודים רבים, סוציאליסטים במיוחד, ראו בהון היהודי קלון, בכספם של היהודים חרפה ובזהבם זוהמה. אלתרמן, איש תנועת העבודה, הבין שלצבירת ההון היה בגלות, כמו גם בתקומה, ערך הישרדותי מהמעלה הראשונה, שאין להתבייש בו וגם אין להסתירו, וכתב על כך בשיר הזה ובמקומות נוספים. בכסף, הסביר בשירו, נפדו שבויים. בכסף שוחדו גוזרי שמד. ובכסף, בתרומותיהם של העשירים יותר מבפרוטותיהם של ההמונים, גם נגאלה הארץ. "אֻמֵּת שָׂרִים נֶעֱבָדִים / אוֹתִי בָּרְאָה מִן הַבְּלִימָה", הוא כותב, עדיין בִּשמו של זהב-היהודים, בחתימת השיר; "אֲנִי, כַּסֵּפֶר וְכַדִּין, / עָרַכְתִּי לָהּ הַמִּלְחָמָה". רצה לומר: לצד ערכי הרוח והדעת, הצדק והדת, גם הזהב היה נשקו של העם המשועבד.

מחשבה זו הדריכה גם את חמוטל בר-יוסף, המשוררת וחוקרת הספרות הוותיקה, בכתיבת הרומן "העשירים" (אגב, עשרים עמודים אחרי 'זהבם של היהודים' באים בכרך 'עיר היונה' של אלתרמן שירים על אחת ושמה חמוטל. אבל זו כבר באמת מקריות גמורה). הרומן עב הכרס עוקב אחר שישה דורות של משפחה אחת, שושלת היימשטאט, לאורך כמאתיים שנה. ראשון ההיימשטאטים, מאיר, היה רוכל בפולין וברח לגרמניה בשל עלילת דם שהתרגשה לפתחו (לפתחו פשוטו כמשמעו, בדמות ילד נוצרי דקור). אך ממנו והלאה, לאורך שלשלת הדורות, הלכה המשפחה הבדיונית הזו והתעשרה בזכות נחישות בניה ובנותיה להתקדם בסולם החברתי, בזכות נכונותם ללכת אחר ההזדמנויות, בזכות תאוות לימוד וידע והתעניינות בכימיה בפרט, ובשל עוד שתי תכונות תאומות אשר נעשות ללייט-מוטיבים של הספר: שנאת בזבוז של משאבים, של כישורים ושל חומר, ונטייה לחבל תחבולות לניצול פסולת תעשייתית. מין משפחה של עוץ לי גוץ לי, העושה זהב מקש.

כל הדרך עד לקצה: על 'רוכבי הדלי' לאודי טאוב

רוכבי הדלי

אודי טאוב

זמורה ביתן, תשע"ח, 317 עמ'

ביקורת מאת צור ארליך. מופיעה היום במוסף 'שבת' של מקור ראשון.

שיפוט מהיר בשבועות האחרונים: צילה חיון, ג'ואנה קאנון, ענת עינהר

מהתחלה

צילה חיון, אפיק, 232 עמ'

מוסף שבת, מקור ראשון, י"ז באדר א' תשע"ו, 26.2.2016 

בקיץ 2003 נפצעה צילה חיון אנושות מירי מחבלי פת"ח על מכונית משפחתה, בדרך לביתה ביישוב הר-גילה. בתה הקטנה נפצעה אף היא. צילה הייתה מורדמת ומונשמת שבועות ארוכים. כשהתעוררה החלה להתוודע למצבה. שתי רגליה התרסקו. בבטנה נפער פתח ענק ונורא.

האומץ והיצירתיות של צילה הפכו את סיפור התמודדותה עם הפציעה למיוחד במינו; ואותם אומץ ויצירתיות, לצד כנות עמוקה וכישרון כתיבה נדיר, מייחדים גם את הספר המתעד אותו, ועושים אותו לקריאת חובה לכל אדם בעל נפש.

חיון לוקחת את הקורא לסיור בחדרי גופה המרוצץ ובמסדרונות נפשה הנאבקת. היא משחזרת להפליא את חוויית ההיפצעות ואובדן ההכרה, את ההתעוררות אובדת-המילים, את ההזרה של הגוף שחלקו חסר וחלקו כאוב וחלקו נטול תחושה, את ההשלמה ואפילו את הבושה. בעדינות היא מכניסה את קוראיה גם אל הכמוס, האינטימי והמביך. כוח רצון אדיר מוביל אותה לשיקום גופני שמעל ומעבר לפרוגנוזות. אך הכאב, המתואר בספר באיכויות שכמעט מקרינות אותו אל הקורא, גם דוחף אותה לרגעים אל תשוקת המוות.

בהתעקשותה ללמוד "מהתחלה" את מלאכת החיים בסביבתה הטבעית, נוצר חיבור בינה לבין פיזיותרפיסטית המתמודדת בעצמה עם שיתוק ילדים. זהו גם חיבור בין עברה הדתי (ובעלה הדתי) של חיון, ההווה הלא דתי שלה, והחרדיוּת של המטפלת. בהתמודדותה עם הכאב והחורבן האישי היא מתאהבת במוזיקה הקלאסית, מוצאת אפיק ביטוי אמנותי בדמות פציעת בובות, מנציחה בצילום מקצועי את מראה הבטן הפתוחה שלה לפני ניתוח הסגירה, ואפילו בודקת ברצינות אפשרות להיכנס להריון.

חשיבותו החברתית והמוסרית של הספר טמונה בהנצחת מסירותם של אנשים טובים ובראשם בעלה של חיון, ומנגד בתיאורי תגובות בלתי-רגישות שקיבלה. אמנם, לעתים הכאב גרם לה כמדומה להגיב בהפרזה. ובכל זאת, במקרים רבים-מדי אחרים, נראה מדבריה שהרשויות נוהגות בנפגעי פעולות איבה בקרירות ולפעמים אפילו בגסות נוראה. בייחוד נחשפת קהות החושים של זרועות הביטוח הלאומי – הוועדה הרפואית וצוות החקירה הכלכלי. יש לזכור שהדברים מובאים מנקודת מבט סובייקטיבית, ואולי מוטה, של נפגעת.

פצועים ונכים לא מעטים כתבו את סיפורם, אך ספק אם מי מהם עשה זאת בכישרון משכנע כמו צילה חיון. ספרה, הממלל את הגוף, גם נותן גוף למילים. הן מוחשיות ובשריות, ובשיאיהן האסתטיים צליליהן  ניגרים כמיצֵי חיים. חיותו של הסיפור, דיוק הכאב, החיבור בין חמלה לבין חוסר רחמים עצמיים וחוסר רחמים על הקורא, הם שנותנים תוקף ומהימנות לתקווה הגדולה שהוא נוסך. 

הצרה עם עזים וכבשים

ג'ואנה קאנון, מאנגלית: שי סנדיק, תמיר//סנדיק, 423 עמ'

מוסף שבת, מקור ראשון, י' באדר א' תשע"ו, 19.2.2016

"מה מזכיר לכם 4 ביולי 1976", שאל באמצע שנות השמונים שגריר ישראל באו"ם בנימין נתניהו את שומעיו, יהודים אמריקנים. "האם את יום העצמאות המאתיים של ארה"ב, או את שחרור החטופים באנטבה? אם התשובה היא אנטבה, מקומכם איתנו בישראל". אני מכיר מקרוב אנשים שבזכות השאלה הזו חיים איתנו פה.

לאנגלים, יולי 1976 מזכיר לא עצמאות ולא אנטבה. לדידם, זהו היה חודש של גל חום היסטורי. זהו גם מועד התרחשותו של 'הצרה עם עזים וכבשים'. הספר מתרחש ברחוב פרוורי שתושביו הם כמעט קומונה. העלילה, שתחילתה בהיעלמות מדאיגה של תושבת, מתחילה בתחילת גל החום, ונגמרת ביום שבירתו. ההיעלמות מאלצת את התושבים להתמודד עם צל נורא מעברם. לפנינו מודל ספרותי שכיח: גל חום ויובש גורם לרוע האנושי לצוף על פני השטח, עד הגשם הגואל והסמלי. זו אולי הצרה עם 'הצרה עם עזים וכבשים', אבל גם יתרונו: השימוש בתבניות שחוקות אך מנוסות.

כבשים ועזים הן בברית החדשה משל לאנשים טובים ורעים. הספר מראה שבעצם אין לדעת מי כבשה ומי עז. מדובר בעלילת מוסר, מין "מעשה נורא שהיה בעירנו", סיפור על פשע קולקטיבי והסתרה קולקטיבית וחשדות שווא. הזאבים-בעור-כבשים שותקים, והעז היא, כמו אצלנו בתורה, השעיר-לעזאזל.

אז יש לנו תיש, ויש לנו כאמור שיגעון-של-ימי-חום, ויש לנו סודות-ושקרים, ויש לנו ילדים ששואלים את השאלות שהמבוגרים מדחיקים, ויש לנו קהילה פריפריאלית טיפוסית של רכלנים שהם, כצפוי, גם דתיים, שמרנים, נבערים, ובעיקר שונאי-זרים. בשיאה של ההתנשאות הליברלית שבספר, המחברת מכניסה לרגע לעלילה משפחה הודית שבאה לגור בשכונה, רק כדי לתבל את שנאת-השונה של התושבים בתבלין ההכרחי של ה"גזענות".

אמנם, הקטע כתוב כסאטירה טובה. ובכלל, הספר כולו ממלא את התבניות המשומשות בתוכֶן שובה לב, מצחיק ומותח, ומנצל יפה את יתרונותיהן. צימוקי-אירוניה וסוכריות-שנינה בזוקים ברומן לתפארת; אמנם, מעיק ניסיונה של המחברת לבזוק מקוריות אירונית גם באמצעות אזכור אובססיבי של שמות ממתקים ועוגות (כדי כך שהוצאת סנדיק, כמנהגה לצ'פר אותנו בנספחים, הוסיפה לקסיקון מצולם של ממתקים בריטיים).  

אופיים הקיצוני של פשעי "האנשים הרגילים" שבשכונה מקשה על הקורא להרגיש כי "זה עלול לקרות גם לי"; ובכל זאת, בלוטות ההזדהות והדמע פעילות בקריאה, בייחוד כשמתגלים לקראת הסוף דברים פחות-צפויים. בסופו של חשבון, הפסדה של הקלישאתיות יוצא בשכר הקתרזיס המרומם הזה.

תמונות עירום

ענת עינהר, עם עובד, 213 עמ'

מוסף שבת, מקור ראשון, י"ז באדר א' תשע"ו, 26.2.2016, במסגרת כפולת סקירות קצרות על המועמדים הסופיים לפרס ספיר

שלוש נובלות בספר, והן כתובות לתלפיות. זירות ההתרחשות מגוונות עד הקצוות שמציעה המציאות הישראלית – ואף חורגות אל הלא-מציאותי הישראלי. אם מזדקנת לבת שילדה בת למסתנן אפריקני השוקעת בחשדנות כלפי בן זוגה החדש של בתה, פעיל זכויות מסתננים. דוגמנית שסוממה עד אובדן חושים ותמונות העירום שלה שצולמו בהזדמנות זו הופצו ברשת. צעירה על סף האנאלפביתיות המעריצה עד טירוף סופרת רבי מכר. חיילת בבסיס מרוחק המצטווה לצייר דיוקן קיר ענק של הרמטכ"ל.

הגיוון רב, פראי, אך האחדות רבה ממנו: הסיפורים כולם מוליכים את גיבוריהם להתנהגות אי-רציונלית המתחילה באובססיה ונגמרת באלימות.

בתשתית כל נובלה עומד תסביך אלים של חמדה-קנאה-שנאה מצד החלשים והעלובים כלפי החזקים והנחשקים, ומולו תסביך של בוז ותשוקה בכיוון ההפוך. נשים כלפי גברים, מכוערים כלפי יפים, טיפשים כלפי חכמים-בעיניהם, עניים כלפי עשירים, ובעיקר, באופן אובססיבי, בכל פינה בסיפורים, כצל שאיננו סר, כהים כלפי בהירים; מזרחים או שחורים כלפי אשכנזים ובלונדינים. אימת הלבן מפני השחור, הביטול העצמי של השחור מפני הלבן.

ענת עינהר מציירת את גיבוריה, ובעצם אותנו, הישראלים, בעירום נפשי בוהק, שאינו עושה חשבון למוסכמות התקינות הפוליטית. היא מצלמת בפלאש מסנוור, מכאיב, מציצני, את מה שבעיניה הוא עירומנו ומבושינו: התאווה והדעה הקדומה. 

נקב הדין את ההר: על 'הר האושר' לאמיר גוטפרוינד

הופיע במוסף 'שבת' של מקור ראשון, עמ' 19-18, בכ"ו בשבט תשע"ו, 5.2.2016

הר האושר

אמיר גוטפרוינד, זמורה ביתן, 197 עמ'

צור ארליך

אמיר גוטפרוינד חי בינינו בחודשיים האחרונים, החודשיים שאחרי לכתו, כמרחב מילולי. וכך הוא יחיה וכך הוא יינון. מרחב מילולי הוא הביטוי האקדמי המקורצץ שנוקט גיבור ספרו האחרון 'הר האושר' כדי לתאר את המושא החמקמק של מחקריו המיותרים. מרחב מילולי הוא גם תיאור יאה לגן העדן הססגוני, עדן הדמיון, שנוסיף ונתהלך בו אנחנו הקוראים, יתומיו של גוטפרוינד.

כל יצירה נכתבת מתוך תודעת הסופיות, אבל 'הר האושר' נכתב מתוך תודעת סופיות קרובה וודאית. קו הגמר של חיי אמיר גוטפרוינד סומן בחוות הדעת הרפואיות. גוטפרוינד נשדף והלך, נגרם והלך, שתת והלך מהמרחב הממשי אל המרחב המילולי. 'הר האושר' נכתב מתוך ידיעה שהוא הספר האחרון. מתוך חשש ממשי של המחבר שלא יזכה לחבוק את הנולד. מתוך ספק שמא גם לא יספיק להשלים אותו. זו יצירה של צ'אנס אחרון: הזדמנות אחרונה הניתנת לסופר קצר ימים להשלמה, לתיקון, לגימור הקורפוס הכולל שלו. מצחיק לקרוא לה צוואה, כי היא דבקה בסירובה לקחת את עצמה ברצינות. אבל שיהיה. גם צוואה.

'הר האושר' נכתב כקנה אחרון שישלים מנורת שבעת קנים. שבעת ספריו של גוטפרוינד. מכאן ומכאן ערוכים שבעת קני המנורה. שלושה רומנים ארוכים, דשנים, סימפוניים, מן העבר האחד, הלא הם שלושת הראשונים שכתב; שלושה רומנים קצרים, קפיציים, קאמריים, מן העבר האחר, שלושת האחרונים. ובמרכז, בריבוי פניו, עומד 'אחוזות החוף', ספר הסיפורים. מנורת שבעת קנים, או אם תרצו מגן דוד בן שישה שפיצים ומרחב-מפגש באמצע – כי הקורפוס של גוטפרוינד הוא קורפוס יהודי, יהודי במפגיע, עם כל ההומור העצמי הכרוך בכך, עם כל הפגיעוּת.

והוא גם קורפוס ציוני, ציוני מאוד. על יסוד אנשים שלא היו, ובעזרת סיפורים בלתי מתקבלים על הדעת, הוא מברר מה היה פה, ומה יכול היה להיות, ומתוך כך מי אנחנו. ובעיקר למה אנחנו, וזה כנראה הכי פשוט. אנחנו כאן, יהודים במדינת היהודים העצובה והמצחיקה והמשוגעת, כי אנחנו קיימים ואנחנו רוצים להמשיך להתקיים. השואה לעולם מתארחת בספריו, לא כי היא ההצדקה היחידה לחיינו פה, אלא כי היא האפשרות החלופית. היא הצד החשוך של המטבע. אין זה מקרה שבספר האחרון של גוטפרוינד, כשהוא עצמו על סף החידלון, גיבוריו וגיבורותיו נאחזים באֶרוס כפי שלא נאחזו בו בשום ספר קודם שלו. המשיכה הארוטית – הזוכה הפעם לביטויים עסיסיים למדי, לתשומת לב הנזהרים – ממלאת בספר הזה את תפקידה כיצר חיים, יצר בונה ומחבר ומפעיל, לא הורס ומסכסך.

אבל זה ברקע. זה לא הגלעין. זו הציפּה המיצית והדשנה של הספר. לציפה שייך גם עסיסן החי של הדמויות, כמו גם העסיסיות של הרפליקות שבפיהן ובדיבורן-הפנימי. דמויות גוטפרוינדיות קלאסיות, קטנות מהחיים, מתוקות מתיקות מוזרה של פרי טרופי, מרפדות את הספר. למשל, דמותה השיגיונית של אשת יחסי הציבור הערמומית וחדת הלשון והכושלת דורין. זו מתעקשת להמשיך להעסיק, כמו על תקן שן שום של מזל, את הגיבורה הראשית השנייה של הספר, שירי. שירי היא שלימזלית, אובדת דרך, ומקסימה: שלוש תכונות שידהירו אותה אל המפגש האבסורדי עם הגיבור הראשי הראשון, ד"ר סמואל ניטר, חוקר שוודי של מרחבים מילוליים היסטוריים.

ניטר הוא פרודיה לא-מייצגת להפליא, בלתי אפשרית, אקסצנטרית, מעוררת חיבה, על אקדמאים למדעי הכלום, על אירופים ששונאים אותנו מרוב אהבה, על אינטלקטואלים שמוצאים נאציזם ונאציזם בכל מקום. כדרכו של גוטפרוינד בקודש, מרוב שהדמות שבָּנה לא מייצגת כלום, היא הכי מייצגת בעולם. זה כלל גדול בספריו. אצלו, ככל שדמות מופרכת, כך אפשר ללמוד ממנה יותר על המין האנושי. ככל שעלילה מטורללת יותר, כך גדולה האמת הבוקעת ממנה. והשטותניקיות היא הקרום המתוח על התהום ומעביר אותנו מגדתו אל גדתו שמנגד.

אכן, קורותיו של ניטר – החוקר שחי שנים אחדות כניאו-נאצי כדי לחקור את התנועה הזו מבפנים, האיש שעושה בטעות ליל-בדולח קטן של ניפוץ קיר זכוכית של בית כנסת כשהוא בא להרצות בו על ליל הבדולח – קורותיו אלו, בשטוקהולם ובחיפה ובפרגוואי, מובילות אל הגלעין הקשיח של הספר, אל הדין שייקוב את הר האושר. כי בעומק לבו, הרומן 'הר האושר', מעשהו הספרותי האחרון של אמיר גוטפרוינד, הוא תיקון פרוע, ריכוך במסרקות ברזל אירוניים, של ספרו הגדול והקשה והמכונן, 'שואה שלנו'. הספר האחרון כמשלימו ומתקנו של הספר הראשון.

הרושם המבלבל שקוראים רבים נחלו מ'שואה שלנו', בעיקר מחלקיו המאוחרים, רושם קיצוני בהרבה מכפי שהמחבר רצה כנראה, היה רושם של טשטוש מוסרי מסוים: של סימטריה, כביכול, שיש בה גרמנים רעים וגרמנים טובים ויהודים רעים ויהודים טובים. 'הר האושר', בדרכו הקלילה והמבדרת, חוזר על הרושם הזה, לכאורה – כדי להטיח אותו בפניה של אירופה, בפניו של העולם הערל.

טשטוש הגבולות והערבוב והמורכבות ב'הר האושר' גדולים לא פחות מב'שואה שלנו', ואפילו מופגנים יותר. ההיפוכים הנפגשים, ובפרט הנאציזם שישנו גם כשאינו, הנאצי הקטן שכביכול עלול לקנן בכל אחד, הם מוטיב מרכזי. ד"ר ניטר מואשם כבעל גרעין סמוי שכזה, כבעל זיקה לא-מודעת לשורש הרוע, דווקא בשל עצם הצלחתו להסוות את עצמו בקרב הניאו-נאצים. פלישת הנאציזם למקומות לא-לו קורית גם כאשר ניטר מחפש בישראל, במפגיע, את הנאציזם נטול הנאציות. ישראל היא בשבילו "אנטארקטיקה של הנאציזם", כלומר מרחב ריק בתוך עולם שכולו, כמושכל יסוד, רווי נאציזם.

תפקיד דומה ממלאת בסיפור גם האמונה ביבשת האבודה אטלנטיס. אגודת שוחרי אטלנטיס היא עוד מוטיב בולט ומצחיק בעלילת הספר, המחזק, בסמוי, את הקינה על גן העדן האבוד הרוחשת בעומק תשתיתו. והנה מתברר כי אמונת אטלנטיס משותפת לתימהונים עדיני נפש ושוחרי טוב – ולנאצים המאמינים בגזע עליון שנטמא. וישנו גם החבר-לשעבר של שירי שעושה לה נאחס, ומכונה בפיה "לב נאצי". נאציזם, נאציזם בכל מקום, גם באין-מקום. ובכלל, גם חוץ מהנאציזם הזה, 'הר האושר' בנוי מערבובים, מאי-הבנות. מקירות שהמעבר דרכם כואב אבל הכרחי, כמאמר המשורר השוודי תומס טרנסטרומר במוטו השני של הספר.

המוטו הראשון הוא פסוקי ה"אשרי" מתוך "הדרשה על ההר" של ישו. ההר הוא הר האושר. אשרי האבלים, אשרי עניי הרוח, אשרי הרחמנים, אשרי הנרדפים: לכולם מבטיח ישו את מלכות השמיים ואת ירושת הארץ. גורנישט מיט גורנישט, ילמד אותנו גוף הספר. מוסר הנרדפים הרי לא החזיק מעמד יותר מדקה וחצי מרגע שהנצרות אזרה כוח. והעולם, כאמור, אינו מתחלק בפשטות כזו לבין מסכנים למנצלים, בין קרבנות ומענים. צפעון הנאציזם, האנטישמיות והגזענות גדל בחיקם של בעלי המוסר האלה ומארסם ינק.

הביקורת שיש ברומן הזה על מוסר הקורבניות הפשטני ממוקדת, להבדיל מב'שואה שלנו', לכיוון יחיד וברור. אירופה הנוצרית, בת המוסר המזויף של "הנרדפים" ו"רודפי השלום" מהדרשה על ההר; אירופה שהמוסר היה רק כסות משי לאגרופנותה; אירופה שבכור המצרף שלה, במנהרות מאיץ החלקיקים בצרן שליד ז'נבה, יושב מדען ישראלי שלא דופק חשבון, ועושה איתה את כל החשבון הזה.

החשבון עם התקינות הפוליטית, עם הבונטון האקדמי הליברלי-פרוגרסיבי-פרו-ערבי, נעשה ברומן על פסים סאטיריים גלויים. זו הדת האירופית האחת. והחשבון עם האחרת, הגדולה, העתיקה, עם הנצרות, נעשה בסמוי. הוא נעשה באמצעות קריסתה דה-פקטו של האתיקה המרוממת של "הדרשה על ההר". החשבון נסגר בסמליות במסעו המרומז של ד"ר ניטר, בסוף הספר, אל היהדות – הדת שבאופן סימבולי, מבחינת סיפור החיים הלא-מוכר לו של אביו הפליט, היא בעצם כור מחצבתו. ואולי, בעדינות, ברמז ודרש וסוד, מתגלם חשבונה של היהדות עם הנצרות האירופית במוטיב הקומי המוביל של העלילה, מוטיב גניבת הטקסטים.

אמנם כן: טקסטים, בעיקר טקסטים על אודות טקסטים, נגנבים בספר הזה חזור והיגנב, מעשה קונדס ומעשה נקם ומעשה אוהב ומעשה שטן, וגם הדעת נגנבת פה ושם. גם אם אין כאן רמז למה שעשתה הנצרות ביהדות, יש בגניבת הטקסטים גילום היתולי של מוטיב תהומי המוליך את גיבורי הספר אל קו הגבול של שפיותם: מוטיב אובדן המילים והמשמעות. "כל החיים אני מחפש את משמעות המדויקת של כל מילה חשובה שנכתבה בהיסטוריה האנושית", אומר ד"ר ניטר לפסיכולוג. "אני לא שבע רצון עד שאני מוצא אלף מילים לתאר מילה אחת. המשמעות, כן. מה המשמעות? אבל אני עצמי איבדתי את המשמעות, נכון? אני גבר מבוגר בדיכאון נפשי, ואין לי כוח לתאר את עצמי באלף מילים" (עמ' 55).

זה גם מה שקורה לשירִי הישראלית במשפט האחרון בספר. "ולה לא הייתה אפילו מילה אחת להשמיעה". אבל המילים, וחשוב מכך, המשמעות, הן מה שנשאר לנו גם אחרי השורה הזו, השורה האחרונה בכתבי אמיר גוטפרוינד.  

'הר האושר', שירת ברבור של סופר צעיר, הוא קינה על המילים האבודות, ועל מה שהמילים לא יגידו עוד. קינה מצחיקה להטריף. קינה מנחמת בממתקי עלילתה. הקינה נחמה. קינה על הר האושר, המזוהה פעם ופעמיים כהר של מילים. קינה על מוסר קרבנות ונרדפים שמעולם לא היה אפשרי. קינה על אירופה האובדת, על תרבות שתיפלש בברבריות. קינה על הגירוש מגן העדן המדומה, מן התקווה לדעת בקלות טוב ורע. קינה מאושרת של פרידה, קינה קורנת על אובדן האלמוות.

רסיסי קסטנר: על "המורה" מאת מיכל בן-נפתלי

לרגל שינוי העיצוב של מוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', מדורי "שיפוט מהיר" עבר  השבוע למתכונת חדשה: לא עוד עמוד שלם ובו שלוש סקירות קצרות, אחת לחודש בערך, אלא סקירה קצרה בודדת, בעזרת ה' ברוב הגיליונות השבועיים. במקביל, כמו קודם, אמשיך לפרסם מפעם לפעם גם רשימות ביקורת באורך מלא. לפניכם המדור שהופיע אתמול.

המורָה

מיכל בן-נפתלי, כתר, 185 עמ'

למיכל בן-נפתלי, או לבת-דמותה הבדיונית, הייתה בתיכון מורה לאנגלית. קפדנית, מרוחקת, מסתגרת, מצמיתה, נערצת. כשמיכל הייתה בצבא המורה קפצה אל מותה. "איש לא שמע את הצעקה האדירה שפילחה את האוויר, איש לא ראה גוף שחור, אישה ציפור שנפלה ככוכב באמצע הלילה" (עמ' 167). כעבור כשלושים שנה הבחינה מיכל שמסלול חייה דומה מכמה בחינות לדרכה של המורה, והחליטה לפענח את דמותה. מיכל בן-נפתלי, מסאית ופסיכואנליטיקנית, יצאה לתחקיר חייה. או שבת-דמותה הבדיונית יצאה אליו. את החללים שבין פיסות המידע המעטות שמצאה מילאה בתעצומות דמיון של סופרת ובהיגיון של אשת מקצוע.

המורה, המכונה בספר אלזה וייס, הייתה אישה נשואה צעירה כשהחלו הנאצים, בפרכוס רצחני אחרון של מובסים, לשלח את יהודי הונגריה לאושוויץ. היא ניצלה מפני שזכתה לעלות על רכבת ההצלה שארגן ישראל קסטנר. טיפין טיפין, בבנייה סיפורית מופתית, מגלה בן-נפתלי לקוראיה כיצד השתלב הסיפור הכאוב בבניית אישיותה החריגה של אלזה. נטייתה המוקדמת לפרישוּת; העובדה שהוריה נתנו לה ולבעלה, הצעירים, את המקומות שיועדו להם עצמם ברכבת ההצלה, כרטיסים לחיים שלא רצתה בהם; הרגע שבו כמעט שנשלחה לכבשן, עם שאר הנוסעים, בגלל טעות בירוקרטית; הכליאה בברגן-בלזן; ולבסוף, בישראל, הטלת הדופי הציבורי בקסטנר, ובמשתמע, מבחינתה, בניצולים שהסתדרו על חשבון אחרים, ובעצם היותה שלה עצמה בין החיים.

בעין בוחנת ורחומה בונה בן-נפתלי דמות וסיפור שהם בגלעינם בעיה פילוסופית: הבעיה של שיתוף הפעולה. אלזה וייס היא מזיגה מיוחדת של התנגדות וסרבנות פנימית עם הרכנת ראש והכרה סבילה בשלטונו של הרוע. שיתוף-הפעולה של גורמים בהנהגת יהודי הונגריה, ולא רק שלהם, עם הרשע ועם הכורח ההיסטורי מובן לה מבחינה מסוימת. "כל העניין הוא המשאלה לשרוד, חשבה. ההישרדות מזוהה לזמן-מה עם דמות העתיד עצמו, ואת יודעת שעלייך לחבור אליו, אל העתיד הזה, ולא להיאבק בו, לתרום ולו ולתמוך בו כדי איכשהו להינצל ממנו. (...) בינה לבינה הניחה שלמשתפי פעולה יש יותר הומור משיש לאנשים אחרים. הם בטח יודעים שהם לא מושלמים" (עמ' 65).

מובאה זו אופיינית לרומן יותר מתיאור קפיצת ההתאבדות שציטטנו קודם. הגיגיה המשוערים של אלזה, וגם הגיגיה של המחברת על גיבורתה ועל סוגיות עקרוניות העולות דרכה, אלו כאלו אינם בנאליים כלל – אך הם תופסים את רוב הספר. החיווי הפילוסופי, המגדיר, הוא כלי הסיפור העיקרי של בן-נפתלי – גם כשהסיפור מעלה חוויה. זה עשוי לייגע. ועדיין, המסה-בצורת-רומן של המסאית והפסיכואנליטיקאית מותירה לקוראיה, קוראי הספרות-היפה, משהו מן המלאכה שהם אמונים עליה: הבנת קשרים לא-אמורים ושחזור מפה רמוזה של סמלים. והרבה חומר למחשבה. 

*
הערה מאוחרת. ברשימתי הקצרה הזו הרשיתי לעצמי להתמקד בפן הספרותי. השלמה היסטורית-פולמוסית חשובה אפשר למצוא במה שכתבה על ספר זה הסופרת והמבקרת עופרה עופר-אורן (שכתבתי במדור זה בעבר על ספרה 'מעקב' הנוגע לפרשת קסטנר). ראו כאן.

שיפוט מהיר 24: פנינים ויהלומי דמים

מהדורה 24 של מדורי 'שיפוט מהיר' במוסף שבת של מקור ראשון הופיעה בי"א בסיוון תשע"ה, 29.5.2015. והפעם: קובץ הסיפורים של סביון ליברכט 'פנינים לאור היום', הרומאן של שי גולדן 'ניסויים בחיי משפחה', ומבחר שיריו של אורציון ברתנא 'אחרי הגשם'.

 

פנינים לאור היום

סביון ליברכט, כתר, 272 עמ'

בימים של לינצ'טרנטים קטלניים בחסות צדקנית, התיישרות עדרית אחרי חלילו של כל רועה המצווח את מילת הקסם "גזענות", ומנגד, וכמדומה בקרב אותו ציבור טרנדי עצמו, ימים של התנכרות עדתית, שבטית ופוליטית כלפי מה שמכונה בטיפשות פריפריה – בימים אלה, צֳרי לנפש ולתודעה נמצא פה ושם בספרות היפה, בפינות מעטות של התבוננות כנה, אנושית, חומלת אך לא מתחנפת ולא מתמכרת לַנוֹח ולַמשתלם.

רוב סיפורי הקובץ החדש של סביון ליברכט מתרחשים בישראל השנייה והשלישית. הרחק מסביון, ובדרך כלל היכן שגם שמות כגון ליברכט אינם שכיחים. הם סבים סביב עולים שלא נקלטו, שכונות דלות ועיירות פיתוח, ובפרט סביב עיירה אחת בנגב ששלושת הסיפורים הראשונים נוגעים במשפחה אחת בה.

גישתה הריאליסטית-הומניסטית של ליברכט מיתמצתת כבר בסיפור הראשון, 'מורה-חיילת'. תחילתו בחיילת מתל-אביב הבאה עמוסת אידיאלים לעיירת הפיתוח הצעירה, ומתרסקת אל גסותם ובערותם של נערי הכיתה שהיא מלמדת; אך סופו בצחי, תלמיד הכיתה, המלמד אותה בחכמה יתרה איך להצליח בכיתה הקשה הזו. התנגשות חזיתית יותר עם התקינות הפוליטית מגיעה בסיפור 'האישה הסיבירית', שבו מרצה לעבודה סוציאלית מתוודעת למציאות של פרימיטיביות פטריארכלית אכזרית בקרב יוצאי גולה מסוימת, אך גם לאיומי ההשתקה מצד סוכני הליברליות מוחקת התיוגים. ובעיקר היא מתוודעת לתמימותה שלה.

כמעט בכל סיפור שוברת ליברכט שני דברים גם יחד: את תמונת עולמו של הגיבור – וגם את הציפיות הסטריאוטיפיות של הקורא. גיבורי הסיפורים קוראים את תמונת המציאות באיחור, והסתגלותם אליה שוברת לב או שובת לב. אך גם הקורא, החושב עצמו לחכם ומתקדם מן הגיבור, נדרש בעדינות לשלם מחיר של התוודעות, חמלה חדשה והכלה.

יוצא דופן מבחינה זו הוא אולי סיפור הנושא, 'פנינים לאור היום', שבו התהליך הפסיכולוגי המתרחש אצל הגיבורים, משפחה פולנית כפרית הגוזלת את ביתה של משפחה יהודית שגורשה לגטו או למחנה השמדה,  מעורר דווקא את מיצֵי הנקם-ושילם. מעניין להשוות סיפור זה, על האיכרה הפולנייה שדעתה מיטרפת עליה מן התחושה שבעלי הבית הרצוחים עוקבים אחריה, לסיפור שונה מאוד, פולקלוריסטי יותר, מבודח משהו, על בעלה הבוגדני של העיוורת בעיירת הפיתוח, שמתחיל להאמין שעיניה רודפות אחריו.

השבר הכפול, אצל הגיבור ואצל הקורא, מתרחש באופן תהליכי, שלעתים דומה יותר להמסה מאשר לשבירה. על ידי כך מצליחה ליברכט להרחיב את הפואנטה, אותו מאפיין קלאסי של הסיפור הקצר, אל הסיפור כולו. הסיפורים בקובץ הם לפיכך גילום נעלה של סוגת הסיפור הקצר – וזאת עוד בלי שדיברנו על יתר סגולותיה של ליברכט כמספרת, כגון הסגנון הבהיר והדייקנות הרגשית.

ניסויים בחיי משפחה

שי גולדן, זמורה ביתן, 304 עמ'

קל ומפתה לחרוץ את שיפוטו של הספר הזה לשבט. כבר במבט מבחוץ. ספר שהמילים "סודות" ו"שקרים" מופיעות כל אחת פעמים אחדות בטקסט הקצר שעל עטיפתו, ופעם אפילו הופעה משותפת באותה שורה – איזו טובה יכולה לצמוח ממנו לבד מהעברה קלה של טיסה או הסחת דעת ממיגרנה? ושי גולדן – נו, זה לא ההוא עם הסיפור-אישי-קורע-לב מ'מחוברים'?

ובפנים, גם בפנים. היד הקלה, הקולחת, הפטפטנית, הקלה-הבלתי-נסבלת, שהספר נראה ככתוב בה; חיים ומוות ביד הלשון המשוחררת להחריד של הגיבורים הדוברים. והסחרחרה המשוגעת של המעשים הקיצוניים והאירועים החריגים. והמין, המון המון מין: ביקורת פנימית על הנורמות המיניות המופקרות והמתחסדות והקנאיות כאחד בחברה הלא-דתית העכשווית, אבל גם הדגמה חיה וחסרת גבולות שלהן. ואם דווקא רוצים אפשר לעקם את האף לנוכח המניפסטים הפילוסופיים של הדמויות – מי שמך; מה אתה, דוסטויבסקי? – או לצקצק לנוכח התודעה הקרימינלית המיוצגת בהם לפרקים.

קל לקטול, לבטל, להזדעזע, לספח לז'אנרים נחותים – אבל מה לעשות: ברובו, זה ספר מבריק. לכתוב ספר שנראה כנשפך מן השרוול – זו אָמנות ואוּמנות שממש אינן יוצאות מהשרוול. להעלות תוכני נפש קשים באופן שכיף לקרוא – זו לא פחיתות אלא מעלָה. ובתוך כל הקלילות והזרימה, השנינה וההמצאה, הסודות והשקרים, בתוך כל זה, ובאמצעותו, להיות מין דוסטויבסקי קטן בלי להתבייש, זו לא יומרנות. לא במקרה של שי גולדן. זו גדוּלה. כן, מעבר לכל אדי האלכוהול והעשן והאשם, בתוך הבידור והמגזיניות והמתחת לחגורה, על גבי משחק עשוי היטב של מונולוגים מפי דמויות מספרות המודעות לכך שכותבים אותן, יש מסות קטנות ונוקבות ולגמרי לא בנאליות על משמעות החיים.

ממרתפיהן של נפשות חולות, מערפיליהן של תודעות מוכות אלכוהול ודיכאון, מחביונותיה של משפחה ישראלית מתרסקת שהיו לה הנתונים להיות ממוצעת לגמרי, מתחת לערמת המסכות שבני המשפחה הזו עוטים על עצמם, מאחורי מסכת בידור ונון-שלאנט שהרומן הזה עוטה, דולה שי גולדן יהלומי-דמים של התבוננות פנימית אכזרית. מיהו האויב הגדול של חיינו – השקר, כפי שעלילת הרומן מלמדת, או האמת, זו שגיבורו המפוקפק של הרומן, דן רומנו, חושף באופן משכנע כאינקוויזיציה חברתית הרסנית ודכאנית? זו אולי השאלה המרכזית של היצירה הזו, ולצדה השאלה שגולדן כבר שאל בספרו 'בא לך להיות אלוהים?' על מידת יכולתו של האדם לקבוע את גורלו. בדרך לשם נשאלות, ונענות בתשובות סותרות ומאתגרות, עוד שאלות רבות. גם על הקשר בין סודות לשקרים.

אחרי הגשם

שירים חדשים ומבחר שירים, 1964–2014

אורציון ברתנא, קשב לשירה, 221 עמ'

פרופ' אורציון ברתנא הוא, כדברי דש הספר, "יליד 1949, משורר, סופר, מסאי וחוקר ספרות", ודומה שבשני תאריו האחרונים הוא זכור יותר. אולם קובצי השירה שלו מלווים אותנו בהתמדה עוד משנת 1967, בהיותו בן 18, וכדאי להכירם. המבחר-וחדשים החדש שלפנינו, פרי עריכתו של רפי וייכרט, עושה עמנו חסד היכרות זו.

עוד חסד, חסד של צמצום וברירֵה, עשו העורך והנערך עם החומר בהקפדתם לזקק את המזוקק. כך ניתנה בידינו אנתולוגיה צליחה, המאפשרת לקבל, בהשקעה סבירה של משאבי קשב, תמונה מקיפה של שירתו של ברתנא; שירה לא תמיד קלה, עתירת מוזרויות מרהיבות, קשָה להתאפיין. הקובץ יוצר איזון בין ברתנא ההיסטורי, העץ שהוא כל גילָיו, לבין ברתנא של זמננו, משורר רליגיוזי שלא כקודם אך חושפני ומפתיע כבעבר.

"יש, לדעתי ולהרגשתי גם יחד, משמעות לקיום שלנו, יש תפקיד לחיים. קשה להגדיר אותו. מעל כוחי להקיף אותו. אני נוגע בו מעת לעת נגיעה חזקה, וגם כואבת לעתים. לא מעטים משיריי החדשים עוסקים בחוויה זו שהייתה קיימת בי מעולם, אבל היכולת להביעהּ הגיעה אליי זה לא כבר". כך מספר ברתנא על החוויה האמונית שלו בשיחה מעניינת עם עורך הספר, המשובצת בדפים האחרונים. "אֲנִי מוּכָן לַחֲבִירָה", אומר המשורר לאלוהיו בשיר 'חבירה' שנבחר לפתוח את הקובץ. וקצת אחר כך בא כמו-שיר-המשך ושמו "חברים" ובו מסופר על "אֶחָד שְׁמוֹ אֱלוֹהִים" שיש בתוכנו, "חָבֵר וָתִיק וְנֶעְדָּר", ש"פִּסּוֹת מִמֶּנּוּ מַמְשִׁיכוֹת לִהְיוֹת אַחֲרֵי שֶׁהַשָּׁלֵם לֹא הוּבַן וְכָבָה".  

אבני חן קורצות כמעט מכל עמוד ומבקשות שנצטטן. אולי נדגום כאן משהו מהשירים המתארים באומץ שמעבר למביך את המפגש עם העצמי; את החוויה המוזרה, אם חושבים עליה, של היות אני. "יֵשׁ יוֹתֵר מִדַּי אוֹרְצִיּוֹן, כְּמוֹ נוֹצוֹת שֶׁפּוֹרְצוֹת מִן הַכַּר בַּתְּפָרִים", פותח השיר 'משחקים מחבואים'. ומיד אחריו בשיר 'איזה לילה אחד מדמֵם' (שניהם לקוחים מהספר 'ציפור ביד', 1996) – ..."כֵּן, הַמִּילָה 'אֲנִי' אִתִּי. עוֹד מְעַט אוֹשִׁיב אוֹתָהּ לְצִדִּי, אַשְׁכִּיב אוֹתָהּ לְיָדִי, אֲנַשֵּׁק אוֹתָהּ בִּשְׂפָתַיִם לַחוֹת ... כֵּן, מִסְתַּבֵּר שֶׁאֵין לִי בְּרֵרָה אֶלָּא לְמַצּוֹת אֵיזֶה לַיְלָה אֶחָד מְדַמֵּם בִּיחִידוּת עִם אוֹרְצִיּוֹן". ולבסוף, במלואו, השיר הקצר 'חתול' (מהספר 'מקום נפלא', 1987): "'בּוֹא', אוֹמֵר חֲתוּל יוֹתֵר גָּדוֹל מִמֶּנִּי, / וְלוֹבֵשׁ אוֹתִי כְּמוֹ עוֹר. / כֻּלִּי נִמְתַּח עָלָיו, / וּבַנּקֻדּוֹת הַחַדּוֹת בְּיוֹתֵר / שֶׁל צִפָּרְנָיו / אֲנִי מִתְפּוֹצֵץ מִבִּפְנִים. / מִסָּבִיב אֲנָשִׁים מְדַבְּרִים: / 'אֵיזֶה דְּבָרִים יָפִים הוּא אוֹמֵר הַיּוֹם. / אֵיזֶה דְּבָרִים יָפִים'". אמנם.

הבוגדת הפוליטית שלנו: על "אהבתה של ברניקי" מאת חבצלת פרבר

אהבתה של ברניקי

חבצלת פרבר-שפר, פרדס, 2014, 469 עמ'

צור ארליך

הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', בז' בניסן תשע"ה, 27 במארס 2015.

סיפורה האמיתי של המלכה בֶּרֶנִיקִי הוא מן המדהימים שמזמנת ההיסטוריה היהודית. בתו של המלך אגריפס הראשון, מלך-ואסאל שחידש את מלכות יהודה בחסות רומא; צאצאית, מכמה כיוונים בו-בזמן, של בית הורדוס ושל בית חשמונאי; אשתו ואלמנתו של דודהּ, הורדוס מלך כאלקיס שבלבנון; אחותו – וככל הנראה, חלק מהזמן, שותפתו הרשמית למלוכה – של אגריפס השני, אחרון המלכים החשמונאים, שלקראת המרד הגדול ובמהלכו מלך בחלקים מצפון הארץ ומעבר הירדן; שותפתו של אגריפס השני בניסיונות למנוע את המרד הגדול, ובלוחמה נגד המורדים בשורות הרומאים; ולמרבה התדהמה, בת זוגו החצי-רשמית של טיטוס, מחריב בית המקדש, שליוותה אותו בעצם ימי מלחמת היהודים עם הרומאים, ואפילו חיה זמן מה בארמונו ברומא – עד שדווקא עם מינויו לקיסר, כשעמד לשאתה לאישה, נאלץ לסלקה בלחצה של האצולה שונאת-היהודים. 

ככה לא נראית גאולה: על הרומאנים החדשים של חיותה דויטש ויונתן ברג

אם אשמע קול אחֵר, חיותה דויטש, אחוזת בית, תשע"ה, 435 עמ'

עוד חמש דקות, יונתן ברג, עם עובד, תשע"ה, 334 עמ'

סקירה: צור ארליך

הופיע במוסף 'שבת' של מקור ראשון בט"ו באדר תשע"ה, 6.3.2015, עמ' 21-20, בכותרת "נחוץ משהו אחר".

שיפוט מהיר 20: על שלושה ספרי ביכורים

במדורי "שיפוט מהיר" המופיע היום במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' (עמ' 23) - על שלושה ספרי ביכורים חדשים: "הציור האחרון של ג'אקופו מאסיני" מאת צדוק צמח; "טיול שנתי" מאת ענב שור-דיעי; ו"אופקים מתנגשים" מאת ר"ג אולדברג.

 

הציור האחרון של ג'אקופו מאסיני

צדוק צמח, עם עובד (ספריה לעם), 166 עמ'

 איפה היית כל הזמן, צדוק צמח? כתבתָ מחזות, שעלו על במות נכבדות ואפילו זכו בפרסים; אבל את כישרון התיאור המילולי שלך, את הססגוניות החסכונית הזו שלך שרק בסיפורת יש לה מקום להתגדר בו –  מדוע כלאת מאיתנו את אלה ב-47 שנות חייך הראשונות?

שישה סיפורים ונובלות כרך צמח בספר ביכוריו, וההתגלגלות מהאחד לבא אחריו נעשית במתכונת התוכנית 'תיאוריית הקשר'; את גילוי הקשר בין סיפור לסיפור נשאיר לקורא, שיצרף זאת לשאר עינוגיו. הספר בנוי גם ככריך: ראשונה ואחרונה נובֶלות המתרחשות בחו"ל, ובתווך ארבעה סיפורים קצרים יותר שגיבורי כולם (וגם גיבור הנובלה האחרונה) הם בני עדות המזרח לגוניהן: עיראקים, צפון-אפריקנים ותימנייה. אין זו עובדה שולית, וגם לא רק מכשיר להצדקת הצבעים העזים והאקזוטיים-לעתים של העלילות. שכן יש בסיפורים התמודדות מודעת ומקורית, נקייה מסטריאוטיפים מחד גיסא ומלוחמנות עדתית מאידך גיסא, עם סוגיות כגון המסורתיות והמשפחה המסורתית, העוני, רגשי הנחיתות העדתיים ואף פרשת ילדי תימן.

ועדיין, אלה הם נושאי המשנה. בלב כל סיפור נמצאת דרמה, נמצא קונפליקט כלל-אנושי. בושה ואשמה, ושוב בושה ושוב אשמה, יחסה של החברה לחריג ולנכה, התמודדות עם אובדנים משפחתיים למיניהם. וראשונה לכולם נובלה נדירה ביופייה, שהספר כולו קרוי על שמה, על צייר רנסאנסי גוסס ופורץ-דרך-בפוטנציה, דמות בדיונית, שבמקום הציור הגאוני שתכנן קיבלנו את הסעודה האחרונה של ליאונרדו דה-וינצ'י.

כישרונו הדרמטי של צמח, ומומחיותו ביצירת מתח רגשי ופורקן רגשי, אולי בולטים יותר בסיפורים הבאים אחריה; אולם נובלה פותחת זו מיטיבה מכולן להציג את יפי כתיבתו. ושמא כך יאה לסיפור שנושאו אמנות הרנסאנס.

מבחנה של סדרת פרוזה, מבחנה של הוצאת ספרים המפרסמת ספרי מקור, איננו בקלפי האס שהיא מחזיקה, בסופרים המוכרים והוותיקים שהצליחה לשמור בשורותיה; כאן זה בעיקר עניין של כסף. מבחנה הגדול הוא באיכותם של סופרי הביכורים שהיא משכילה לברור וטורחת להשקיע בהם, השקעה שבטווח הקצר אינה תמיד משתלמת. שוב ושוב (וידגים זאת 'להציל את מוצרט' של רפאל ירושלמי מהאביב האחרון), 'ספרייה לעם' מצטיינת במבחן הזה.

שיפוט מהיר 19: תגובת שרשרת

בגיליון 19 של שיפוט מהיר - על 'ריאקציה' מאת משה פינטו, על ספרים חדשים בהוצאת פרדס, ועל כתב העת 'בגלל'. המדור הופיע בו' בכסלו תשע"ה, 28.11.2014, במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', עמ' 23.

חוק הג'ונגל: על "ככה זה עובד" מאת עוזי זק

ככה זה עובד

עוזי זק

אפיק, 2014, 295 עמ'

ביקורת: צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בי"ד בחשוון תשע"ה, 7.11.2015, עמ' 19.

 

משעשע יהיה לקנות את הספר הזה דווקא בסטימצקי או בצומת. על העטיפה דף לבן וזך נסדק כהיסדק צבע בקיר, ותחתיו מבצבץ הדבר האמיתי – שטר של מאתיים שקלים, שז"ר האדמדם, זה שבקרוב יוחלף באלתרמן כחלחל (למען האמת שניהם משוררים מפא"ניקים, אז מה הרעש הגדול). ובפנים, בדפי הספר, סיפור השתלטות הלווייתנים הגדולים, חותכי המחירים וחותכי שכר הסופרים, על שוק הספרים בישראל.

אלה לא בדיוק סטימצקי ולא בדיוק צומת, אלא צמד עסיסי יותר, דמיוני, דואופול של שתי חברות יריבות בגלוי השותפות לקרטל מתואם סמוי. והסיפור איננו סיפורו המדויק של השוק הישראלי הפרוע, מהקמת צומת עד חוק הספרים, אלא קריקטורה שלו ושל משוגותיו הציניות בדמות גיבור אחד, אודי בן-צבי, המספר את הסיפור בגוף ראשון: כריש בכישוריו הכספיים, צלופח בכישוריו החברתיים, דג רקק ביחסו לספרות – היוזם בעצמו, בשרשרת מרהיבה של יוזמות ותחמנויות, את רוב משוגותיו של משק הספרים בישראל כפי שהכרנוהו, עד שההיבריס שלו ויצירי כפיו קמים עליו לחסלו ונעשים כמוהו. 

שיפוט מהיר 17: נוזלים צבעוניים על לב העניין

מדורי 'שיפוט מהיר' במוסף 'שבת' של מקור ראשון, שהופיע לפני שבוע: י' באלול תשע"ד, 5.9.14, עמ' 22. על ספרים מאת דיוויד ברוקס, אסף שור ואירית ר' קופר.