שָׁנים ואני: מחזור שירים

 מחזור שירים שאולי עוד יתרחב. הופיע ב"מאזנים" כרך צד גיליון 1, שבט תש"ף, פברואר 2020, עמ' 107-106.

1.

אָבִי נוֹלַד בְּתָשָׁ"ד.

אִמִּי נוֹלְדָה בְּתָשָׁ"ה.

הָעוֹלָם הַשְּׁנִיָּה. וּשְׁנֵיהֶם הִתְחַתְּנוּ

בְּמִלְחֶמֶת הַהַתָּשָׁה.

אֲנִי בְּשׁוּלֵי יוֹם כִּפּוּר.

אֲחִי סָמוּךְ לְאֶנְטֵבֶּה.

הַגְּדוֹלָה בְּמִלְחֶמֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה.

הַשְּׁנִיָּה בְּשׁוּלֵי לְבָנוֹן הַשְּׁנִיָּה.

וְאַתֶּם בְּ-

2.

חֹרֶף תָּשָׁ"ל. אֵיזֶה חֹרֶף חָשׁוּךְ וְנוֹרָא.

לֵאָה גּוֹלְדְבֶּרְג תְּחִלָּה: ח' בִּשְׁבָט הוּא יוֹם כְּבוֹת נֵרָהּ.

בְּי"א אֲדָר רִאשׁוֹן שַׁ"י עַגְנוֹן זֻמַּן

לְגִנְזֵי מְרוֹמִים. אַחְרֵי חֹדֶשׁ נָתָן אַלְתֶּרְמַן

שֶׁבְּכ' בַּאֲדָר שֵׁנִי הִסְתַּלֵּק מֵעוֹלַם הָעֲרַאי.

וּבְח' בְּנִיסָן, עֵת אָבִיב, הִתְחַתְּנוּ הוֹרַי.

3.

נוֹלַדְתִּי בְּלֵיל בְּלִי יָרֵחַ בְּחֹרֶף תַּשְׁלָ"ד.

הַגְּבוּל עוֹד שָׁתַת וְאָבִי עוֹד שָׁמַר בַּמִּשְׁלָט.

עוֹד לֹא הֻשְׁלְמָה מֶמְשָׁלָה כְּשֶׁאִמָּא שֶׁלִּי

חָלָה לָלַת, יְרוּשַׁלְמִית מֻקֶּפֶת שְׁלוּלִית.

נוֹלַדְתִּי עַל אֶפֶס. בְּדִיּוּק כְּשֶׁהַגֶּשֶׁם קָפָא.

בְּדִיּוּק בַּחֲצוֹת, עֵת הִשְׁלִים הַמָּחוֹג הַקָּפָה.

בֵּין יוֹם קָלֶנְדָּרִי לַבָּא, בְּשָׁעָה אֶפֶס אֶפֶס,

בְּיוֹם אַחֲרוֹן שֶׁל טֵבֵת טְבוּל סוּפוֹת בֶּן תּוֹעֶפֶת.

אָבִי בָּא רַגְלִי עִם צִנְצֶנֶת חָלָב יְקָרָה

אֶל אֵם וְתִינוֹק וּבִירָה נְצוּרָה בַּקָּרָה.

הַשֶּׁלֶג נִפְרַס וּמָחָה בְּחֶלְקַת מַטָּחִים

דָּמִים מֵאָדָם וּמֵעַם שֶׁחָזְרוּ לְהַתְחִיל.

4.

הִתְחַתַּנּוּ בְּ-9.9.98.

לָמָּה לָנוּ לְחַכּוֹת שָׁנָה.

אֲנַחְנוּ לֹא מְשֻׁגָּעִים עַל שְׁמוֹנְצֶעס.

הִתְחַתַּנּוּ בֶּאֱלוּל תַּשְׁנָ"ח.

נְשׂוּאִים עַל פְּנֵי שָׁבוּעַ וְעוֹד חֵצִי

רָאִינוּ אֵיךְ שְׁנָתֵנוּ מִשְׁתַּנֵּית.

בְּדִירֹנֶת שֶׁל מִטְבָּח וְחֶדֶר

הָאֲוִיר הַיְּרוּשַׁלְמִי הִשְׁתַּנֵּ"ט.

וְהָיִינוּ נְשׂוּאֶיהָ שֶׁל תִּסְמֹנֶת

וְתֻזְמַנּוּ בָּהּ בִּשְׁנַיִם שֶׁהֲרֵי

מִבַּחוּץ הָיָה עֲדַיִן הַתְּשִׁיעִי תִּשְׁעִים וּשְׁמוֹנֶה

וּבִפְנִים חִדַּשְׁנוּ יַחַד אֶת תִּשְׁרֵי.

מִן הַצֹּהַר בַּדִּירֹנֶת הִשְׂתָּרְגוּ אֶל

הַשָּׁמַיִם יוֹנָתִַיִם: אָלֶ"ף-צָדִ"י.

לֹא יָדַעְתִּי: בַּתְּשִׁיעִי תִּשְׁעִים וּשְׁמוֹנֶה קָמָה גּוּגֶל.

אֲנִי מָצָאתִי.

גלויה מודאגת על מצבנו: על 'המורה לעברית' למאיה ערד

המורה לעברית

מאיה ערד

חרגול ומודן, 2018, 243 עמ'

סקירה: צור ארליך. הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בז' בניסן תשע"ח, 23.3.2017

האומץ של מאיה ערד לכתוב נובלה שהנָבָל בה הוא אקדמאי ישראלי הפעיל בתנועת החרם האנטי-ישראלי בקמפוס אמריקני מזכיר מעשה ספרותי דומה מן העת האחרונה: את האומץ של איילת גונדר-גושן לפרסם רומן שתחילתו בתלונה שקרית על אונס שלא היה.

במילייה התרבותי והחברתי של כל אחת מהן, בחוגים המעצבים את טעם הקהל כלפי ספריהן, בחוקים הלא כתובים של הכדאי והכדאי-פחות ברפובליקה הספרותית שלנו, המעשים הללו הם הימור מסוכן. לכאורה הם גם אינם לתועלת השקפותיהן הפרטיות של הכותבות. גונדר-גושן עצמה הקפידה למסור בראיון לעיתון זה גרסה מחמירה במיוחד של מיתוס היעדר תלונות השווא (אחוז אחד בלבד), וערד נטועה בשמאל העמוק. ובכל זאת הן נענו לקריאתה של האינטואיציה הספרותית ויצאו מהקופסה האידיאולוגית והשבטית.

כמובן, אין מדובר בהתגייסות של סופרות לסיטרא אחרא שלהן. יש איזונים ובלמים. העלילה של גונדר-גושן מסתעפת לכיוונים שלמצופפות-השורות קל יותר להכיל. וערד, המגוללת את הסיפור מנקודת מבטה של מורה ותיקה לעברית הנחרדת ממעשיו של האינטלקטואל הרדיקלי, מטפטפת גם אירוניה קלה המרמזת לתפיסת-המציאות המוגבלת של המורה הזו. ועדיין, האמפתיה של ערד נתונה אך ורק לצד הפרו-ישראלי, למורה אילנה גולדסטין. הטיעונים המשכנעים, ובכלל זה טיעונים מדיניים עובדתיים, מושמים בפיה. ההתנהלות ההוגנת מיוחסת לה. הנה כי כן, מאיה ערד שולחת לנו מאוניברסיטת סטנפורד גלויה מודאגת על מצבנו.

שקט, אימא כותבת: עם מאיה ערד, עם העלמה מקזאן

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בי"ח בסיוון תשע"ה, 5 ביוני 2015.

ארבע שנים, כך הורגלנו, הן משך הזמן הדרוש למאיה ערד לפרסם שניים-שלושה ספרים. אך הנה חלפו ארבע שנים צחיחות מאז "חשד לשיטיון", ורק באביב הזה הופיע, שוב ב'חרגול', החדש של ערד: "העלמה מקזאן". עוביו, כ-500 עמודים, מספק הסבר מסוים להתנרמלות קצב העבודה של הסופרת הפורה. ואולי גם מה שאפשר ללמוד מתוכנו: לגדל משפחה הוא עסק תובעני. גם לסופרת כמובן.

הפעם עניין לנו עם עידית, רווקה עם ציפיות גבוהות מן העולם וציפיות גבוהות קצת פחות מעצמה, המגלה שאם אין היא לה מי לה, ושכשהיא לעצמה מה היא, ושאם לא עכשיו אימתי; או בקיצור, שאם היא חשבה פעם להיות לרעיה ולאם, הדלתות נסגרות והולכות. והדלתות אצלה הן, איך לומר בלי להסגיר, שונות ומשונות.

את המסגרת הזו, הטריוויאלית לכאורה, ממלאות הסגולות המאפיינות את ספריה הקודמים של ערד: מלאכת אדריכל בבניית העלילה, עין חדה לפרטים הקטנים של החיים, יחס אמפתי לדפקטים של הדמויות, קלילות עם שמץ ניחוח אינטלקטואלי, ומיפוי חד ואותנטי של ההוויה הישראלית הנעשה בהיטל חדש, אלכסוני משהו, של איזשהו הקשר תרבותי-ספרותי חוץ-ישראלי.  

שיפוט מהיר 24: פנינים ויהלומי דמים

מהדורה 24 של מדורי 'שיפוט מהיר' במוסף שבת של מקור ראשון הופיעה בי"א בסיוון תשע"ה, 29.5.2015. והפעם: קובץ הסיפורים של סביון ליברכט 'פנינים לאור היום', הרומאן של שי גולדן 'ניסויים בחיי משפחה', ומבחר שיריו של אורציון ברתנא 'אחרי הגשם'.

 

פנינים לאור היום

סביון ליברכט, כתר, 272 עמ'

בימים של לינצ'טרנטים קטלניים בחסות צדקנית, התיישרות עדרית אחרי חלילו של כל רועה המצווח את מילת הקסם "גזענות", ומנגד, וכמדומה בקרב אותו ציבור טרנדי עצמו, ימים של התנכרות עדתית, שבטית ופוליטית כלפי מה שמכונה בטיפשות פריפריה – בימים אלה, צֳרי לנפש ולתודעה נמצא פה ושם בספרות היפה, בפינות מעטות של התבוננות כנה, אנושית, חומלת אך לא מתחנפת ולא מתמכרת לַנוֹח ולַמשתלם.

רוב סיפורי הקובץ החדש של סביון ליברכט מתרחשים בישראל השנייה והשלישית. הרחק מסביון, ובדרך כלל היכן שגם שמות כגון ליברכט אינם שכיחים. הם סבים סביב עולים שלא נקלטו, שכונות דלות ועיירות פיתוח, ובפרט סביב עיירה אחת בנגב ששלושת הסיפורים הראשונים נוגעים במשפחה אחת בה.

גישתה הריאליסטית-הומניסטית של ליברכט מיתמצתת כבר בסיפור הראשון, 'מורה-חיילת'. תחילתו בחיילת מתל-אביב הבאה עמוסת אידיאלים לעיירת הפיתוח הצעירה, ומתרסקת אל גסותם ובערותם של נערי הכיתה שהיא מלמדת; אך סופו בצחי, תלמיד הכיתה, המלמד אותה בחכמה יתרה איך להצליח בכיתה הקשה הזו. התנגשות חזיתית יותר עם התקינות הפוליטית מגיעה בסיפור 'האישה הסיבירית', שבו מרצה לעבודה סוציאלית מתוודעת למציאות של פרימיטיביות פטריארכלית אכזרית בקרב יוצאי גולה מסוימת, אך גם לאיומי ההשתקה מצד סוכני הליברליות מוחקת התיוגים. ובעיקר היא מתוודעת לתמימותה שלה.

כמעט בכל סיפור שוברת ליברכט שני דברים גם יחד: את תמונת עולמו של הגיבור – וגם את הציפיות הסטריאוטיפיות של הקורא. גיבורי הסיפורים קוראים את תמונת המציאות באיחור, והסתגלותם אליה שוברת לב או שובת לב. אך גם הקורא, החושב עצמו לחכם ומתקדם מן הגיבור, נדרש בעדינות לשלם מחיר של התוודעות, חמלה חדשה והכלה.

יוצא דופן מבחינה זו הוא אולי סיפור הנושא, 'פנינים לאור היום', שבו התהליך הפסיכולוגי המתרחש אצל הגיבורים, משפחה פולנית כפרית הגוזלת את ביתה של משפחה יהודית שגורשה לגטו או למחנה השמדה,  מעורר דווקא את מיצֵי הנקם-ושילם. מעניין להשוות סיפור זה, על האיכרה הפולנייה שדעתה מיטרפת עליה מן התחושה שבעלי הבית הרצוחים עוקבים אחריה, לסיפור שונה מאוד, פולקלוריסטי יותר, מבודח משהו, על בעלה הבוגדני של העיוורת בעיירת הפיתוח, שמתחיל להאמין שעיניה רודפות אחריו.

השבר הכפול, אצל הגיבור ואצל הקורא, מתרחש באופן תהליכי, שלעתים דומה יותר להמסה מאשר לשבירה. על ידי כך מצליחה ליברכט להרחיב את הפואנטה, אותו מאפיין קלאסי של הסיפור הקצר, אל הסיפור כולו. הסיפורים בקובץ הם לפיכך גילום נעלה של סוגת הסיפור הקצר – וזאת עוד בלי שדיברנו על יתר סגולותיה של ליברכט כמספרת, כגון הסגנון הבהיר והדייקנות הרגשית.

ניסויים בחיי משפחה

שי גולדן, זמורה ביתן, 304 עמ'

קל ומפתה לחרוץ את שיפוטו של הספר הזה לשבט. כבר במבט מבחוץ. ספר שהמילים "סודות" ו"שקרים" מופיעות כל אחת פעמים אחדות בטקסט הקצר שעל עטיפתו, ופעם אפילו הופעה משותפת באותה שורה – איזו טובה יכולה לצמוח ממנו לבד מהעברה קלה של טיסה או הסחת דעת ממיגרנה? ושי גולדן – נו, זה לא ההוא עם הסיפור-אישי-קורע-לב מ'מחוברים'?

ובפנים, גם בפנים. היד הקלה, הקולחת, הפטפטנית, הקלה-הבלתי-נסבלת, שהספר נראה ככתוב בה; חיים ומוות ביד הלשון המשוחררת להחריד של הגיבורים הדוברים. והסחרחרה המשוגעת של המעשים הקיצוניים והאירועים החריגים. והמין, המון המון מין: ביקורת פנימית על הנורמות המיניות המופקרות והמתחסדות והקנאיות כאחד בחברה הלא-דתית העכשווית, אבל גם הדגמה חיה וחסרת גבולות שלהן. ואם דווקא רוצים אפשר לעקם את האף לנוכח המניפסטים הפילוסופיים של הדמויות – מי שמך; מה אתה, דוסטויבסקי? – או לצקצק לנוכח התודעה הקרימינלית המיוצגת בהם לפרקים.

קל לקטול, לבטל, להזדעזע, לספח לז'אנרים נחותים – אבל מה לעשות: ברובו, זה ספר מבריק. לכתוב ספר שנראה כנשפך מן השרוול – זו אָמנות ואוּמנות שממש אינן יוצאות מהשרוול. להעלות תוכני נפש קשים באופן שכיף לקרוא – זו לא פחיתות אלא מעלָה. ובתוך כל הקלילות והזרימה, השנינה וההמצאה, הסודות והשקרים, בתוך כל זה, ובאמצעותו, להיות מין דוסטויבסקי קטן בלי להתבייש, זו לא יומרנות. לא במקרה של שי גולדן. זו גדוּלה. כן, מעבר לכל אדי האלכוהול והעשן והאשם, בתוך הבידור והמגזיניות והמתחת לחגורה, על גבי משחק עשוי היטב של מונולוגים מפי דמויות מספרות המודעות לכך שכותבים אותן, יש מסות קטנות ונוקבות ולגמרי לא בנאליות על משמעות החיים.

ממרתפיהן של נפשות חולות, מערפיליהן של תודעות מוכות אלכוהול ודיכאון, מחביונותיה של משפחה ישראלית מתרסקת שהיו לה הנתונים להיות ממוצעת לגמרי, מתחת לערמת המסכות שבני המשפחה הזו עוטים על עצמם, מאחורי מסכת בידור ונון-שלאנט שהרומן הזה עוטה, דולה שי גולדן יהלומי-דמים של התבוננות פנימית אכזרית. מיהו האויב הגדול של חיינו – השקר, כפי שעלילת הרומן מלמדת, או האמת, זו שגיבורו המפוקפק של הרומן, דן רומנו, חושף באופן משכנע כאינקוויזיציה חברתית הרסנית ודכאנית? זו אולי השאלה המרכזית של היצירה הזו, ולצדה השאלה שגולדן כבר שאל בספרו 'בא לך להיות אלוהים?' על מידת יכולתו של האדם לקבוע את גורלו. בדרך לשם נשאלות, ונענות בתשובות סותרות ומאתגרות, עוד שאלות רבות. גם על הקשר בין סודות לשקרים.

אחרי הגשם

שירים חדשים ומבחר שירים, 1964–2014

אורציון ברתנא, קשב לשירה, 221 עמ'

פרופ' אורציון ברתנא הוא, כדברי דש הספר, "יליד 1949, משורר, סופר, מסאי וחוקר ספרות", ודומה שבשני תאריו האחרונים הוא זכור יותר. אולם קובצי השירה שלו מלווים אותנו בהתמדה עוד משנת 1967, בהיותו בן 18, וכדאי להכירם. המבחר-וחדשים החדש שלפנינו, פרי עריכתו של רפי וייכרט, עושה עמנו חסד היכרות זו.

עוד חסד, חסד של צמצום וברירֵה, עשו העורך והנערך עם החומר בהקפדתם לזקק את המזוקק. כך ניתנה בידינו אנתולוגיה צליחה, המאפשרת לקבל, בהשקעה סבירה של משאבי קשב, תמונה מקיפה של שירתו של ברתנא; שירה לא תמיד קלה, עתירת מוזרויות מרהיבות, קשָה להתאפיין. הקובץ יוצר איזון בין ברתנא ההיסטורי, העץ שהוא כל גילָיו, לבין ברתנא של זמננו, משורר רליגיוזי שלא כקודם אך חושפני ומפתיע כבעבר.

"יש, לדעתי ולהרגשתי גם יחד, משמעות לקיום שלנו, יש תפקיד לחיים. קשה להגדיר אותו. מעל כוחי להקיף אותו. אני נוגע בו מעת לעת נגיעה חזקה, וגם כואבת לעתים. לא מעטים משיריי החדשים עוסקים בחוויה זו שהייתה קיימת בי מעולם, אבל היכולת להביעהּ הגיעה אליי זה לא כבר". כך מספר ברתנא על החוויה האמונית שלו בשיחה מעניינת עם עורך הספר, המשובצת בדפים האחרונים. "אֲנִי מוּכָן לַחֲבִירָה", אומר המשורר לאלוהיו בשיר 'חבירה' שנבחר לפתוח את הקובץ. וקצת אחר כך בא כמו-שיר-המשך ושמו "חברים" ובו מסופר על "אֶחָד שְׁמוֹ אֱלוֹהִים" שיש בתוכנו, "חָבֵר וָתִיק וְנֶעְדָּר", ש"פִּסּוֹת מִמֶּנּוּ מַמְשִׁיכוֹת לִהְיוֹת אַחֲרֵי שֶׁהַשָּׁלֵם לֹא הוּבַן וְכָבָה".  

אבני חן קורצות כמעט מכל עמוד ומבקשות שנצטטן. אולי נדגום כאן משהו מהשירים המתארים באומץ שמעבר למביך את המפגש עם העצמי; את החוויה המוזרה, אם חושבים עליה, של היות אני. "יֵשׁ יוֹתֵר מִדַּי אוֹרְצִיּוֹן, כְּמוֹ נוֹצוֹת שֶׁפּוֹרְצוֹת מִן הַכַּר בַּתְּפָרִים", פותח השיר 'משחקים מחבואים'. ומיד אחריו בשיר 'איזה לילה אחד מדמֵם' (שניהם לקוחים מהספר 'ציפור ביד', 1996) – ..."כֵּן, הַמִּילָה 'אֲנִי' אִתִּי. עוֹד מְעַט אוֹשִׁיב אוֹתָהּ לְצִדִּי, אַשְׁכִּיב אוֹתָהּ לְיָדִי, אֲנַשֵּׁק אוֹתָהּ בִּשְׂפָתַיִם לַחוֹת ... כֵּן, מִסְתַּבֵּר שֶׁאֵין לִי בְּרֵרָה אֶלָּא לְמַצּוֹת אֵיזֶה לַיְלָה אֶחָד מְדַמֵּם בִּיחִידוּת עִם אוֹרְצִיּוֹן". ולבסוף, במלואו, השיר הקצר 'חתול' (מהספר 'מקום נפלא', 1987): "'בּוֹא', אוֹמֵר חֲתוּל יוֹתֵר גָּדוֹל מִמֶּנִּי, / וְלוֹבֵשׁ אוֹתִי כְּמוֹ עוֹר. / כֻּלִּי נִמְתַּח עָלָיו, / וּבַנּקֻדּוֹת הַחַדּוֹת בְּיוֹתֵר / שֶׁל צִפָּרְנָיו / אֲנִי מִתְפּוֹצֵץ מִבִּפְנִים. / מִסָּבִיב אֲנָשִׁים מְדַבְּרִים: / 'אֵיזֶה דְּבָרִים יָפִים הוּא אוֹמֵר הַיּוֹם. / אֵיזֶה דְּבָרִים יָפִים'". אמנם.

שיפוט מהיר 20: על שלושה ספרי ביכורים

במדורי "שיפוט מהיר" המופיע היום במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' (עמ' 23) - על שלושה ספרי ביכורים חדשים: "הציור האחרון של ג'אקופו מאסיני" מאת צדוק צמח; "טיול שנתי" מאת ענב שור-דיעי; ו"אופקים מתנגשים" מאת ר"ג אולדברג.

 

הציור האחרון של ג'אקופו מאסיני

צדוק צמח, עם עובד (ספריה לעם), 166 עמ'

 איפה היית כל הזמן, צדוק צמח? כתבתָ מחזות, שעלו על במות נכבדות ואפילו זכו בפרסים; אבל את כישרון התיאור המילולי שלך, את הססגוניות החסכונית הזו שלך שרק בסיפורת יש לה מקום להתגדר בו –  מדוע כלאת מאיתנו את אלה ב-47 שנות חייך הראשונות?

שישה סיפורים ונובלות כרך צמח בספר ביכוריו, וההתגלגלות מהאחד לבא אחריו נעשית במתכונת התוכנית 'תיאוריית הקשר'; את גילוי הקשר בין סיפור לסיפור נשאיר לקורא, שיצרף זאת לשאר עינוגיו. הספר בנוי גם ככריך: ראשונה ואחרונה נובֶלות המתרחשות בחו"ל, ובתווך ארבעה סיפורים קצרים יותר שגיבורי כולם (וגם גיבור הנובלה האחרונה) הם בני עדות המזרח לגוניהן: עיראקים, צפון-אפריקנים ותימנייה. אין זו עובדה שולית, וגם לא רק מכשיר להצדקת הצבעים העזים והאקזוטיים-לעתים של העלילות. שכן יש בסיפורים התמודדות מודעת ומקורית, נקייה מסטריאוטיפים מחד גיסא ומלוחמנות עדתית מאידך גיסא, עם סוגיות כגון המסורתיות והמשפחה המסורתית, העוני, רגשי הנחיתות העדתיים ואף פרשת ילדי תימן.

ועדיין, אלה הם נושאי המשנה. בלב כל סיפור נמצאת דרמה, נמצא קונפליקט כלל-אנושי. בושה ואשמה, ושוב בושה ושוב אשמה, יחסה של החברה לחריג ולנכה, התמודדות עם אובדנים משפחתיים למיניהם. וראשונה לכולם נובלה נדירה ביופייה, שהספר כולו קרוי על שמה, על צייר רנסאנסי גוסס ופורץ-דרך-בפוטנציה, דמות בדיונית, שבמקום הציור הגאוני שתכנן קיבלנו את הסעודה האחרונה של ליאונרדו דה-וינצ'י.

כישרונו הדרמטי של צמח, ומומחיותו ביצירת מתח רגשי ופורקן רגשי, אולי בולטים יותר בסיפורים הבאים אחריה; אולם נובלה פותחת זו מיטיבה מכולן להציג את יפי כתיבתו. ושמא כך יאה לסיפור שנושאו אמנות הרנסאנס.

מבחנה של סדרת פרוזה, מבחנה של הוצאת ספרים המפרסמת ספרי מקור, איננו בקלפי האס שהיא מחזיקה, בסופרים המוכרים והוותיקים שהצליחה לשמור בשורותיה; כאן זה בעיקר עניין של כסף. מבחנה הגדול הוא באיכותם של סופרי הביכורים שהיא משכילה לברור וטורחת להשקיע בהם, השקעה שבטווח הקצר אינה תמיד משתלמת. שוב ושוב (וידגים זאת 'להציל את מוצרט' של רפאל ירושלמי מהאביב האחרון), 'ספרייה לעם' מצטיינת במבחן הזה.

סבאים בני מאה: יום הולדת משותף לסבא מצד האב ולסבא מצד הלב

הם נולדו בפולין בהפרש של יומיים והקדישו את חייהם לתקומת ישראל בארצו. אחד היה חקלאי וקצת משורר, אחד היה משורר וכמעט חקלאי, ושניהם היו אופטימיים חסרי תקנה. צור ארליך חוגג יום הולדת מאה לשני אנשים שעיצבו את זהותו – סבא אברהם ונתן אלתרמן

מאת צור ארליך.

פורסם במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בה' באב תש"ע, 16.7.2010, בכותרת "סב לאין קץ".

זִמרת ארליך: תווים ראשונים

בתנו השלישית נולדה ביום שלישי זה, בשעה שלוש בבוקר, במשקל, בטח התכוונתם לשאול, שלושה קילוגרמים.

זמרת ביום הולדתה, כ"ד בתמוז תש"ע

נאום הגבר: עם עלי כ"ץ על אבהות בעידן הקריירה ועל גבריות בעידן הפמיניזם

מאת צור ארליך. הופיע במוסף דיוקן של 'מקור ראשון' בט"ו בטבת תש"ע, 1.1.2010