סֵתֶר שׁוּק
השיר הרביעי ב'שירי עיר היונה' עוסק בפעילי המוסד לעלייה ב' שקנו אוניות וציוד בערי החוף של דרום אירופה. הפעילות כמובן חשאית ובלתי-חוקית, ומצריכה מגע עם גורמים מקומיים מפוקפקים והליכה בדרכים עקלקלות. מפירי חוק הם אשר קמו לישועתו של עם שהחוק רדף. השוק הוא מקום גלוי במהותו, פומבי, אך יש כידוע גם שוק שחור, והשוק עצמו, כמקום וגם כדימוי, גדוש ומגובב ומזמין תככים ואפלולית ומבחינה זו הוא מקום סתר. על כל אלה ידובר בשיר שכדרכנו נקרא לאיטנו יום יום.
*
חוֹפֵי יָוָן זְרוּעֵי הַמִּפְרָצִים,
עַרְשָׂם שֶׁל הַמְּתַוֵּךְ וְהַמַּבְרִיחַ.
הרבה מפרצים פירושו הרבה מעגנים אפשריים וקושי לפקח על כולם. נוחות זו הפכה את יוון לתקופות למעצמה ימית, ולתקופות מבולגנות יותר, כמו תום מלחמת העולם הראשונה, לזירה קלאסית לפעילי סחר-סתר. לכאלה, ובמיקום הנוח הזה, זקוקים מי שמבקשים לרכוש סחורה לא חוקית ולהעביר אנשים בין ארצות ויבשות כשהדבר אסור.
שורות פתיחה אלו של 'סתר שוק' מסמנות את הזירה, אם כי תכף תוזכר גם צרפת. כמו בסיום השיר הקודם, על הכוחות הקולטים את המעפילים, שהם "כקדם ערוכים", כך גם עתה בפתח השיר הבא הפונה אחורה בשרשרת ההברחה: מתווכים ומבריחים פעלו במקומות הללו גם בעבר הרחוק: הם כביכול ערש התופעה.
שני אבות הטיפוס, המתווך והמבריח, שונים מעט בכך שהמתווך לא בהכרח פועל בסתר. לא בהכרח אך כאן כן, ולכן המפרצים מתאימים להם. בהמשך יפורטו מתווכים שבפירוש אופי פעולתם מפוקפק: סוחרי סמים וסרסורים (אומנם במובן המקורי של המילה, מתווכים וסוחרים-קטנים).
"ערשם" מהדהד בעיצוריו את אלו של סוף המילה הקודמת, "המפרצים". ר, צ/שׂ, ם. כסדרם. צמד מובהק אף יותר הוא "המתווך והמבריח": מ, ו/בֿ, ך/ח, כסדרם.
"המבריח" מבריח אותנו לראשונה זה זמן ממתכונת סיומי השורות המלרעיים. זו אפיינה את כל השיר הקודם. שורה זו היא באמת שורת מעבר, בריחה, בין שתי תבניות משקליות: אחת שאפיינה את כל השיר הקודם ואת תחילת הנוכחי, ואחת שתאפיין את ההמשך. השוני ביניהן הוא תוספת רגל משקלית אחת, במקרה של שירים אלה תוספת ימב שישי: עוד שתי הברות שהשנייה בהן מוטעמת.
הנה בית אחרון בשיר הקודם וברצף בית ראשון אצלנו. השורה השנייה שלנו, "ערשם של המתווך והמבריח", אכן פועלת כמתווכת ומבריחה ממשקל למשקל, בהיותה ממוצעת. היא מוסיפה את ההברה האחת, בסופה, חַ, ליצירת סיומת המלעיל, וכך פותחת פתח להתארכות נוספות בשורה הבאה.
פְּנֵי סַוָּרִים וְאַלְחוּטַאי קַשּׁוּב
וּפְנֵי הַחַיָּלִים הָאֶזְרָחִים.
הַרְחֵק, הַרְחֵק, בְּלַיְלָה בַּל יָשׁוּב,
נִרְאֶה אוֹתָם כְּקֶדֶם עֲרוּכִים.
חוֹפֵי יָוָן זְרוּעֵי הַמִּפְרָצִים,
עַרְשָׂם שֶׁל הַמְּתַוֵּךְ וְהַמַּבְרִיחַ.
מִסְחָר עַתִּיק נִשָּׂא כְּעוֹף עַל מִפְרָשִׂים
וְקָם בֵּין יַבָּשׁוֹת לְגֶשֶׁר וְלִבְרִיחַ.
בכל שורה כאן, עד "חופי יוון זרועי המפרצים" ועד בכלל, וכך גם בכל הבתים הקודמים של השיר הקודם 'מראה חוף', יש חמישה ימבים בדיוק, סירוג הברה לא מוטעמת ומוטעמת על פני עשר הברות. קל לראות זאת בשורה הראשונה אצלנו,
חופי / יוון / זרועי / המפ / רצים. (5 זוגות)
השורה הבאה מוסיפה כאמור הברה:
ערשם / של המְ / תווך / וה / מברי / ח (5.5 זוגות).
תוספת כזו לשם מלעיל נפוצה בשירה, אבל בדרך כלל בשורה הבאה חוזרים למתכונת של השורה הראשונה. אך כאן לא: בשורה השלישית נוספת הברה כך שיש שישה ימבים במקום חמישה:
מסחר / עתיק / נישא / כעוף / על מִפ / רצים (6 זוגות)
וכאשר נזקק השיר שוב לחרוז מלעילי, לא נגרעת הברה אלא נוספת:
וקם / בין יַ / בשות / לְגֶ / שֶר וְ / לבְרי / חַ (6.5 זוגות).
מתכונת זו, של 6 ימבים בשורה מלרעית ו-6.5 במלעילית, תאפיין את השיר כולו מכאן ואילך, והיא גם הייתה מתכונתו של השיר שלפני-הקודם, 'דו שיח'. ההבדל בין שני המשקלים, זה שבסיסו חמישה ימבים (זוגות הברות) וזה שבסיסו שישה, לא גדול כמותית (בבחינת "וחמישיתו יוסף עליו"), אך הדבר מורגש ונותן כר לביטוי פחות טלגרפי ויותר נינוח, ולהתחלקות טבעית של כל שורה לשני חצאים, עניין שהורגש היטב בשיר 'דו שיח' ודיברנו עליו.
יפה כאמור שאת המעבר הזה, פריצת גבול, עושה השורה על המתווך והמבריח. יתרה מכך, כפי שאפשר לראות בבית במלואו, זהו גם מעבר בין מפרצים קטנים לתנועה "בין יבשות".
*
מִסְחָר עַתִּיק נִשָּׂא כְּעוֹף עַל מִפְרָשִׂים
אלתרמן משלים את התמונה הקטנונית שנצטיירה לגבי חופי יוון. ראינו שהם זרועים במפרצים והם ערשם של המתווך והמבריח, של פשיעה קטנה במפרצים זעירים. אבל משם יצא בימי גדולתה של יוון סחר בינלאומי, שתכף יתואר כמגשר בין יבשות, ולו מתאימה דווקא תמונה של גדוּלה ואפילו מעין תעופה. מפרשי האוניות מצטיירים ככנפי עופות גדולים, נישאים על הגלים אבל נדמים כנישאים לגובה, לשיא.
את מגמת ההתבוננות אל העת העתיקה בהקשר של יוון וספינות המעפילים ראינו כבר בשיר הקודם, 'מראה חוף'. הברחת האוניות, ועוד קודם לכן ההתעסקות החשאית ברכישתן, היא למראית עין יום-קטנות, אבל יום-גדולות היסטורי. גודל השעה בהיסטוריה היהודית מתחבר, באמצעות הגאוגרפיה, לגודל ימיה של יוון ההיסטורית, העתיקה.
איך קראתם את השורה? "מסחר עתיק / נישא כעוף / על מפרשים" – או "מסחר עתיק נישא / כעוף על מפרשים"? הדרך השנייה, המחלקת את ששת זוגות-ההברות (היַמבּים) של השורה לשני חצאים, טבעית יותר; כך היה בנוי כזכור השיר שלפני-הקודם, 'דו שיח', הכתוב במשקל הזה. אבל היא יוצרת כאן בלבול בהבנת התמונה. יוצא כאילו הדימוי הוא "עוף על מפרשים", ברייה קצת משונה. והלוא המפרשים הם חלק ממשי מהמסחר, הם באמת הנושאים אותו; והדימוי של אוניות המפרש נושאות הסחורות הוא ל"עוף". שכן המפרשים שלהן הם ככנפי העוף, וגופן כגופו.
גם בשיר הזה, השורות בנות ששת זוגות-ההברות תתחלקנה באמצע, לשתיים. אומנם, כפי שהראיתי אתמול, השורה שלנו היא הראשונה בשיר העשויה שישה זוגות הברות. השיר נפתח דווקא בשורות לא-סימטריות, בנות חמישה זוגות. לכן אנחנו באים לשורה הנוכחית בלי הרגל מוכתב, ובהשפעת השורות הקודמות אולי באמת קוראים את השורה שלנו באופן טבעי כעשויה שלישים ולא חצאים, וההפרדה בין העוף ל"על מפרשים" כן טבעית לנו.
"על מפרשׂים" מתחרז באריכות עם "המִפרצים". אך מעין התחרזות, סכימה של תנועות ושל עיצורים, יש לו גם בתוך השורה שלנו, עם כל אחד מן השלישים הקודמים שלה: "מִסְחָר עַתִּיק" חוזר בכל תנועותיו, כמעט כסדרן, ב"עַל מִפְרָשִׂים", ואף מוסר לו את העיצורים מ, ס, ר גם הם כמעט כסדרם; וגם "נִשָּׂא כְּעוֹף", אף כי במידה פחותה, מתהדהד ב"עַל מִפְרָשִׂים" בעיצורי שׂ ו-ף ובתנועות המילה "נישא" החוזרות ב"מפרץ". נוסף על כך, בכל שליש מופיעה האות ע.
כל זה יוצר איזה תואם בתוך השורה המחליק לנו את הצירוף הדי מפתיע שהיא יוצרת. המסחר אומנם מתקשר עם נשיאה, עם משא-ומתן, ובאסוציאציה באוזן עם נסיעה; אך כאן, מתברר, הוא כמו נישא באוויר! המפרשים והעופות באמת נפגשים באוויר, נישאים ברוח, ומעל הים ואוניותיו אפשר לפגוש עופות, אך, שוב, כאן המסחר כביכול מעופף בעצמו! וזה במסחר עתיק, כשאיש לא העלה תעופה מסחרית על דעתו. כך מוצעת לנו המרָאה ממש מקטנות המבריחים במפרץ אל גודל השעה, אל עומקה בזמן ואל גובהה במרחב.
*
וְקָם בֵּין יַבָּשׁוֹת לְגֶשֶׁר וְלִבְרִיחַ.
אמור על המסחר העתיק במזרח הים התיכון, ועל נמליו ביוון; אבל מחזיר אותנו לנושא השיר, הברחת המעפילים משם. יוון בקצה אירופה סמוכה דרך הים לשתי יבשות נוספות, אסיה ואפריקה. לכן המסחר שיצא ממנה הוא מעין גשר או בריח, המוט המחבר קורות זו לזו או דלת אל מזוזתה.
המסחר הזה, נאמר בתחילת המשפט, "נישא כעוף", כאילו הוא למעלה מן הים, וכך גם כאן עם הפועל "קם". כך אכן בנוי גשר. בריח הוא כבר דימוי אופקי יותר. הוא צפוי פחות. גשר בין יבשות הוא דימוי מקובל שנעשה כמעט קלישאה. הרי יש גשרים על נהרות ועל מצרי ים, כך שההבדל הוא רק בגודל. לא כן בריח. הוא דימוי קצת יותר רחוק, כי הוא מחזק את החיבור בין צמודים ממילא. המסחר, כביכול, לא רק גישר בין היבשות אלא ממש חישק ביניהן.
כאן הוא בא כחרוז עם "המבריח". וכמעט אפשר לומר שיש אנלוגיה בין שני הזוגות: המתווך והמבריח, גשר ובריח. מעניין שבריח הוא גם כינוי לסוג של חרוז, כזה החוזר לאורך השיר ומחבר את חלקיו בצליל אחד. חרוז מבריח-בריח כאן אינו חרוז בריח ממש, אבל הוא כן משמש כמיני-בריח בבית הנוכחי, כי הוא מוצב בסופי חצאיו, כלומר בשורות הזוגיות, ואף בסופי שני משפטיו.
אך הוא מעניין מבחינה אחרת. השורש אותו שורש, אך המשמעויות בדרך כלל לא נקשרות זו לזו. בריח מתקשר עם חיבור צמוד, הברחה עם דרכי עקיפין. אבל כאן הם נפגשים, כי הברחת הגבול נחוצה לחיבור בין היבשות. המבריחים נחוצים למעפילים כגשר ובריח בין היבשות.
באסוציאציה, בריח חשוב במיוחד הוא "הבריח התיכון", המחבר בין דברים באמצעם. וכאן הבריח הוא באמת על פני הים התיכון. מעניין לראות איך בפסוקים על הבריח התיכון במלאכת המשכּן הפעלים "להבריח" ואפילו "לברוח" משמעם בפשטות שזירה וחיבור. "וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה" (שמות כו, כח); "וַיַּעַשׂ אֶת הַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן לִבְרֹחַ בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה" (שמות לו, לג). מעבר לכך, "בריח" נפוץ מאוד במקרא כציון ציורי לביצורים, למשגבן של ערים וממלכות.
*
אִיִּים עֲלוּמֵי שֵׁם. נָמָל בְּחֶבְיוֹן צוּק, –
לְסוֹחֲרֵי סַמִּים וּלְגוֹנְבֵי גְּבוּל נָכוֹן הוּא.
המשורר מפרט עתה מעט יותר את האמור בפתיחת השיר, "חוֹפֵי יָוָן זְרוּעֵי הַמִּפְרָצִים, / עַרְשָׂם שֶׁל הַמְּתַוֵּךְ וְהַמַּבְרִיחַ". תנאי השטח בחופים המפורצים של יוון הם אכן תנאים שמאפשרים "סתר שוק", ככותרת השיר ועבריינות בין-לאומית.
יסוד ה"סתר" מתגלה כאן בשני שורשים נרדפים, "עלם" ו"חבא". עלומי, חביון. זה תרגיל מעניין, כי היותם של האיים "עלומי שם", ששמם לא מוכר (כי רבים וקטנים הם), הרי אינה קשורה במהותה ליכולת להסתתר. הרי לכאורה רק השם שלהם עלום. אבל בפועל הדברים קשורים, כי עלומי השם גם נעלמים מתשומת הלב.
חביונו של הנמל במסתור הצוק קשור לכאורה יותר. הנמל נסתר מעיני מי שמסתובב באי, כנראה כי הוא במפרצון בין צוקים, ויכולות לעגון בו סירות הברחה למשל.
תחבירית, המילים "נכון הוא" נסובות על הנמל. הנמל הנסתר מתאים לסוחרי סמים ולגונבי גבול. סוחרי הסמים הם סוג גרוע במיוחד של "המתווך", ואילו "גונבי גבול" הם "המבריח" כפשוטו. שניהם מנצלים את תנאי השטח, פועלים במחתרת ועם השימון הנכון יכולים לסייע לצורכי מפעל הברחת הפליטים היהודי.
שני הביטויים הללו, שני המקצועות הפליליים, בנויים כסומך ונסמך המתחילים באותה אות. ס בסוחרי סמים, ג בגונבי גבול. יתרה מכך, בכל אחד מהם יש צליל חוזר נוסף: מ ב"לסוחרי סמים", ב רפה וגם ל ב"ולגונבי גבול". משחק קצת דומה באפקט שלו יש בתוך הביטוי "איים עלומי שם", עם מ בסופי המילים או כמעט בסופיהן.
כך בתוך כל צירוף מילים, כמעט. הצירוף הנותר, "נמל בחביון צוק", מתהדהד עם אחרים: "נמל" עם "עלומי" שלפניו, "חביון" עם "נכון" שמתחתיו.
אך גם רמה אחת למעלה מזה, כלומר ברמה הבין-צירופית, יש מכנה משותף בולט. כל צלע וצלע (מחצית שורה) בשתי השורות הללו עשויה רובה או כולה מצירוף סמיכות. עלומי-שם, חביון-צוק, סוחרי-סמים, גונבי-גבול. ובשלושה בהם, הנסמך בן הברה אחת: שֵם. צוק. גבול (בפועל, על פי המשקל וכנהוג בדיבור, ג של גבול נהגית בשווא נח).
וכאן צריך להכיר תופעה לשונית עברית עתיקה, שכל קורא בטעמי המקרא מממש אותה רבות. היא נקראת "נָסוֹג אָחוֹר". בצירופי מילים (בעיקר צירופי סמיכות) שבהם המילה הראשונה מוטעמת במלרע, בהברה האחרונה, והמילה השנייה מוטעמת בהברה הראשונה (כגון כשזו ההברה היחידה בה), נוצר מצב לא נוח להגייה, של שתי הטעמות רצופות במילים שאין להפריד ביניהן. הפתרון הוא הכלל "נסוג אחור". הוא מסיג את ההטעמה במילה הראשונה הברה אחת אחורה, כלומר הופך אותה למלעיל, וכך יוצר רווח בין ההטעמות. למשל ב"עלומי שֵם" מוטעמות ההברות לוּ ושם.
[למבקשים יתר פירוט: א. הכלל הזה לא גורם לשינוי הניקוד. ב. במקרה שההברה שלפני האחרונה אינה ניתנת להטעמה, שכן היא בשווא או בחטף, נסוגים אחור הברה נוספת. למשל בצירוף "נִבְחְרֵי עַם" חְ היא שווא נע ולכן תוטעם ההברה שלפניה, "נִבְ".]
הכלל הזה לא כל כך נהוג ברבדים מאוחרים יותר של עברית, אבל הוא כלל רשות, והוא מנוצל בשירה השקולה, כי שם הבעיה אכן קריטית: בשום משקל נפוץ לא תיתכן הטעמה של שתי הברות רצופות. ולכן או שנוקטים נסוג אחור, או שלא מחשיבים את המילה הראשונה בצירוף כמוטעמת ומצפים מהקורא שיחווה אותה כנספחת לחלוטין למילה הבאה, או שסובלים חריקה קלה במשקל, או שנמנעים מצירופים כאלה.
כאן יש לנו ריכוז גבוה במידה נדירה של נסוגי-אחור כאלה. מי שלא יודע, קורא את השורות בהטעמה הרגילה וזה קצת חורק אבל לא נורא, זה לא ממש הולך נגד המשקל. מי שיודע משתמש בנסוג אחור, קורא עלומי, חביון וגונבי במלעיל, וכך נקראות לו השורות בדיוק לפי הניגון של כל השיר: כל הברה שנייה מוטעמת.
[לגבי הצירוף הנותר, ולסוחרי סמים, אוסיף למתעניינים: כאן כמובן לא נדרש נסוג-אחור, כי ב"סמים" סַ לא מוטעמת. אילו היה הדבר נדרש, ב"סוחרי" הייתה מוטעמת ההברה "סו", כלומר נסוג-אחור-פעמיים, כי "חֲ" בחטף ולא יכולה לקבל הטעמה. למעשה, בגלל תבנית המשקל של השיר המטעימה כל הברה שנייה, "סו" נקראת במילא כאילו היא מוטעמת, נוסף על "רֵי" המוטעמת גם על פי השפה וגם על פי תבנית המשקל".]
הפוך הוא מקרהו של הביטוי "נכון הוא" שבסוף הקטע שלנו. לכאורה אותה בעיה. "נכון" במלרע, "כון" מוטעמת, ואז "הוא", מילה חד הברתית. האם ניסוג לאחור ונאמר "נכון" במלעיל, בהטעמת "נָ"?
לא. כאן אין זה צירוף סמיכות. המילה "נכון" אינה תלויה ב"הוא". התשובה במקרים כאלה הוא שמילים חד הברתיות עשויות להיחוות, בתוך תבנית משקלית סדורה, כלא מוטעמות. כלומר בצירוף "נכון הוא" מוטעמת רק ההברה "כון". לכך הרי דוחף אותנו גם המשקל. כך נוצר בסוף השורה מלעיל, הנחוץ אף הוא למתכונת החריזה.
החרוז ש"נכון הוא" יקבל אצלנו יהיה קצת חריג, אבל זה כבר עניין אחר.
> אקי להב: טריק, לקוראי שירה יודעי חן, ואהוב עלי במיוחד, הוא הנמכה מדודה היטב של ההברה המוטעמת בנסמך.
מעין הרמה לא (כל כך!) מוגשמת, ולמעשה ל"כמעט כזה". מוסיף על זה (קורא מיומן מסוג זה) מעין הפסק קל בין הסומך לנסמך.
*
נָמָל
התעכבות קטנה, ולא נחוצה כלל להבנת השיר שלנו, על מילה אחת: נמל, שאלתרמן מנקד בשני קמצים. זו צורה די מקובלת בדיבור, שאולי קיבלה גם תוקף בדיעבד, אך איננה הצורה המקורית והמומלצת: הנכון הוא נָמֵל. נתעכב על זה לרגע כי לאלתרמן יש אישיו עם הנושא, אומנם היתולי למדי.
הפולמוס איך יש לנקד ולבטא נמל פרץ בכל עוז סביב הקמת נמל תל-אביב בגלל ההשבתות הלאומניות של נמל יפו, באמצע שנות השלושים. ועד הלשון הודיע עוד ב-1928 שהצורה הנכונה היא נמֵל בצירה. באביב 1936 ניתן האישור לבניין הנמל והחלו העבודות. עכשיו התפרץ העניין הלשוני, כאילו לא חסרו ביישוב בעת המאורעות מחלוקות על עניינים מהותיים.
הסיפור מובא יפה בשיחה בין ד"ר יעקב עציון לירעם נתניהו בהסכת של ירעם בענייני לשון, קולולושה, פרק 88, בערך מדקה 23 עד דקה 27; פרק שעניינו כיצד עוזרים פיוטים קדומים ללמוד, על פי החריזה והמשקל, איך בוטאו מילים. כדאי להקשיב שם, וגם ללכת למאגרי האקדמיה ללשון העברית, כפי שיעקב ממליץ, ולקרוא. כאן אקצר מאוד.
ידוע במיוחד מהתקופה ההיא הפזמון שכתבה לאה גולדברג לרגל בניית הנמל, שבו חרזה למשל את "החוף והגל" עם "אנו בונים פה נמל, פה נמל!". אחרים חרזו אז עם נמל את המילה התקופתית האהובה "עמָל". מאמרים לכאן ולכאן הוכברו איפה אם לא בעיתון הארץ. ועד הלשון הזכיר במאמרו עובדות ניצחות. מקור המילה ב-limen היוונית. בכתבי יד מנוקדים של המשנה זה למֵן ואז נמֵל. פיוט של ר' שלמה הבבלי חורז נמל עם חסד גומל ועם כרמל. אומנם ר' שלמה אבן-גבירול חורז נמל עם גמל, אבל אצלו זה שיר על חיות והמדובר בנמלה זכר. ובכן, אין ספק. אומנם, כמו שלחז"ל היה מותר להפוך לימן על פניו לנמל מותר גם לדברני זמננו להמשיך ולהפוך צירה לקמץ. אבל לפחות שנדע מאיפה זה בא ולא נהרוס לר' שלמה את הפיוט.
לפולמוס מעל דפי הארץ, במה ציונית מרכזית באותם ימים, הצטרף מדור 'רגעים' של אג"ב, הוא נתן אלתרמן; צריך להזכיר מפעם לפעם שלפני 'הטור השביעי' ב'דבר' כתב אלתרמן במשך יותר משמונה שנים את 'רגעים' ב'הארץ' (ואכן, עוד קודם לכן, לתקופה קצרה ב-1934, את 'סקיצות תל-אביביות' ב'דבר'). השיר בא' בתמוז תרצ"ו, 21.6.1936, דורש, בשם הנמל עצמו ובשם העם והרגליו, שוועד הלשון לא יכפה מילים "קליריות", משל היה נמֵל סוג של אץ-קוצץ. עד כדי כך. בתמונות השיר, "למלחמת הקמץ והצירה".
*
עָרֵי צָרְפַת דְּרוֹמִית. שְׁאוֹן פַּרְוַר הַשּׁוּק
וּמֵעָלָיו יָדָהּ שֶׁל הַמָּדוֹנָה.
השיר מוסיף ליוון את צרפת, ובצירוף איטליה שחופיה הוזכרו בשיר הקודם אנחנו מתחילים לקבל פריסה מלאה יותר של מוצא המסעות הימיים של המעפילים. כאן הסביבה קצת יותר עירונית. החסות לפעילות הסתר אינה הצוקים ואלמוניות האיים אלא ההמולה המסחרית בשוק שבפאתי העיר.
לאפיון המקום מצויר גם פסל המדונה, "גברתנו", אם ישוע, בכנסיות המקומיות. ידה המושטת פרוסה מעל – יחליט הקורא אם מעל לשאון, לפרוור או לשוק; הכול נכון. אנו מקבלים את ההקשר התרבותי האזורי, הקתולי, ותזכורת לכך שגם העבריינים המאכלסים את השיר והשוק, כלי העזר של מבריחי המעפילים, נתונים ליראת האמונה או לפחות לאיזו מחויבות לצדקנות חיצונית, ושמא באיזו פינה בתודעה גם לתודעת הקשר ההיסטורי עם היהודים.
בערוץ אחר, רמיזתו הסמויה של הצליל, אפשר שהמדונה נותנת גם יסוד של מדון, כיאה לשוק; שהרי ה"מדון" שבה מתחרז בסמוי עם ה"שאון" ועוד קודם עם "נכון". החרוז עצמו הוא נכון-הוא / מדונה; חרוז שונה בזנבו, בתנועה האחרונה, הלא-מוטעמת ולכן לא קריטית בחרוז. ההברה המוטעמת "וֹנ" משותפת לנכון-הוא ולמדונה, ותומכת בו מרחוק ההברה הקודמת, נָ/מָ.
על חולשת החרוז מפצה מעט המעשה הצלילי של המילה "המדונה": היא סוכמת צלילים מהמילים הקודמות, "מעליו ידה", ועוד קצת אחורה "שאון" ו"דרומית". מעניין מכך נגלה בשורה הבאה, שכבר שייכת לבית אחר, עת תשוב מילת מפתח בשיר הזה ובקודמו, "קדמונים". גם שם היא תבוא בסוף שורה, כביכול חרוז-חיזוק למדונה שלנו.
נזכר כאן "שאון" והכלל הנקוט בידינו הוא שאלתרמן לא מציין במפורש עניינים של קול בלי להפעיל בחוזקה רובד צלילי. ראינו את המעליו-ידה-מדונה. ה"שאון" עצמו מוסר את אות-השאון ש ל"שוק". וברצף "ערי צרפת דרומית" מתגלגלת ר כאות (וכעיצור) השנייה בכל מילה, ובדילוג של מילה נשמעת ר זו עוד פעמיים ב"פרוור"; אך האפקט מצומצם כי ר נפוצה מאוד במילא. ועוד, בעקיפין, "צרפת" מהדהדת במצלולה את ה"מפרצים" במיקום הקודם, יוון, בתחילת השיר.
וישנו ה"שוק" המתחרז בפשטות עם "צוק": שני סוגי המסתור, הטבעי והאנושי, לפעילות ההברחה.
> ניצה נסרין טוכמן: תמונה/נוסחה מוכרת, חוזרת, העם הזה יגאל שנית מן השפל, יוולד מבין עבדים. בתרבות מערב [נראה לי גם מזרח] הנמלים [שם רוחשים כנמלים בני האדם] שער כניסה לבשורות, טובות ורעות.
*
בְּאֵלֶּה יְרִידֵי הַיָּם הַקַּדְמוֹנִים,
כך מכנה עתה השיר את ערי הנמל בחופי הים התיכון של אירופה, את "פרוור השוק" והחופים שמהם היו יוצאות אוניות סוחר כמתואר בבתים הקודמים. ירידי ים, כלומר אזורי מסחר סביב הנמלים, ובאופן אחר הנמלים עצמם הסוחרים עם העולם. קדמונים כי הם פעילים בזמננו אך הם או שכמותם שקקו חיים כאלה גם בעבר הרחוק ואף בימי קדם. החיבור לימי קדם מרכזי בשירי ההעפלה הללו, זה וקודמו, כפי שאנו רואים שוב ושוב.
אלתרמן משחק בשורה הזאת עם צירופי מילים קיימים ויוצר מהם חדשים. "ירידי הים" מנגן על הביטוי "יורדי ים", ספנים. המילה "יריד" אינה נקשרת בדעתנו עם ירידה; "יריד" כמו קיבל עצמאות סמנטית מהשורש שלו, "ירד". אך הנה כאן בעזרת הסומך "הים" מתגלה בתת-מודעותנו הקשר הזה: הביטוי החדש "ירידי הים" נשמע מוכר מאיזשהו מקום.
כך גם בשותפות הנוספת של הים, רצף המילים "...הים הקדמונים". התואר קדמונים אמור כאן על הירידים. לכן אני אומר רצף מילים ולא צירוף מילים. אבל הרצף הזה, "הים הקדמונים", נשמע מוכר, וקדמוני בפני עצמו. זאת משום שבתת-מודעותנו עולה "הים הקדמוני": כינוי מקראי לים המלח הנמצא בקדם, במזרח. כינוי זה נמצא ביחזקאל, ביואל, ובנבואה מפורסמת במיוחד בזכריה.
נוסף על כך, ב"ירידי ים" שתי המילים מתחילות ב-י, ושתי מילים אלו יחד שולחות את עיצוריהן האחרונים שאינם י, ד של יריד ו-מ של ים, להופיע ברצף במילה הבאה, הקדמונים.
אך חזק מזה המעשה שעושה השורה כולה. היא פותחת בית חדש, אבל ממש חוזרת בצליליה, לאורכה, על פי סדר, על אלו של השורה הקודמת, האחרונה בבית הקודם, וקצת גם בשורה שלפניה. הנה הרצף:
עָרֵי צָרְפַת דְּרוֹמִית. שְׁאוֹן פַּרְוַר הַשּׁוּק
וּמֵעָלָיו יָדָהּ שֶׁל הַמָּדוֹנָה.
בְּאֵלֶּה יְרִידֵי הַיָּם הַקַּדְמוֹנִים,
ומעליו=באלה+הים, ידה=ירידי, המדונה=הקדמונים. וכן דרומית=ירידי+הים. כל זה, נדמה, בא כמעין פיצוי מיידי על חולשתו הצלילית של החרוז ש"המדונה" קיבלה, "נכון הוא". גם "נכון הוא" מקבל פיצוי כזה על חולשת חיבורו עם "המדונה", כפי שנראה בשורה הבאה, מחר.
*
בְּתוֹךְ עֲדַת רוֹכְלִים נוֹעֶזֶת וְנוֹכֶלֶת,
משסיכם את המקום, "ירידי הים הקדמונים", מסכם השיר את אשר אמר על הסביבה האנושית. עדת הרוכלים הנועזת והנוכלת היא "המתווך והמבריח", "סוחרי סמים וגונבי גבול", וגם סתם אנשי "מסחר עתיק" הממלאים את "פרוור השוק".
החידוש כאן הוא אולי ה"נועזת", המשתמע בהקשר העברייני לשלילה, אבל בהקשר ירידת-הים והסחר והיזמות לחיוב. כך או כך, תעוזה נדרשת כדי לעזור לאותם יהודים המחפשים דרכים להבריח את אחיהם המעונים.
המצלול הדחוס הממחיש את השווקים, שאפיין את השיר גם קודם, מגיע כאן לריכוז מיוחד, כשמתוארת הצפיפות האנושית. מכאן הרוכל והנוכל להטיותיהם, "רוכלים... נוכלת", עם החולם-כֿ-ל, וגם המילה "בתוך" ב"וֹךְ" שלה מטרימה אותן; ומכאן הצמד "עדת... נועזת". ע, ת, וביניהן ד/ז הדומות. על כך מוסיף כמובן המבנה הדומה של מילות הצמד "נועזת ונוכלת".
מילת החרוז "נוכלת" (שחרוזה טרם בא) מהדהדת בינתיים מרחוק בצלילים דומים את מילות החרוז מהבית הקודם "נכוֹן הוא". הללו כזכור זכו להתחרז חרוז חלקי עם "מדונה"; זו האחרונה קיבלה כזכור גם היא הד מעין-חרוזי מפצה בבית שלנו, במילת החרוז בשורה הקודמת "הקדמונים". הנה לנוחותכם שני הבתים ברצף; השני והשלישי בשירנו:
אִיִּים עֲלוּמֵי שֵׁם. נָמָל בְּחֶבְיוֹן צוּק, –
לְסוֹחֲרֵי סַמִּים וּלְגוֹנְבֵי גְּבוּל נָכוֹן הוּא.
עָרֵי צָרְפַת דְּרוֹמִית. שְׁאוֹן פַּרְוַר הַשּׁוּק
וּמֵעָלָיו יָדָהּ שֶׁל הַמָּדוֹנָה.
בְּאֵלֶּה יְרִידֵי הַיָּם הַקַּדְמוֹנִים,
בְּתוֹךְ עֲדַת רוֹכְלִים נוֹעֶזֶת וְנוֹכֶלֶת,
בְּטֶרֶם קְרָב סוֹבַבְנוּ וַנִּהְיֶה קוֹנִים
סְפִינָה בְּהֵחָבֵא. שֶׁכֵּן סְפִינָה הִיא חֶרֶב.
נוצרת אם כן מערכת קשרים מעניינת בין חרוזי שני בתים שאינם אמורים לחרוז אלו עם אלו. "נוכלת" שלנו, בפרט, היא מעין חוליה מקשרת בין חרוז "נכון הוא" מהבית הקודם לבין חרוזה בבית הזה, הרשמי, שגם הוא בדרכו חלקי, "היא חֶרֶב" ("חרב", מצידה, תזכה לחרוז נוסף, מפצה, בתחילת הבית הבא!). מין החכר-והשאל של צלילים ההולם עדת רוכלים נועזת; גשר ובריח בין בתים, כאמור שורה אחת אחורה בשירנו, בסוף הבית הראשון, על המסחר שלהם: "וְקָם בֵּין יַבָּשׁוֹת לְגֶשֶׁר וְלִבְרִיחַ".
*
בְּטֶרֶם קְרָב סוֹבַבְנוּ וַנִּהְיֶה קוֹנִים
סְפִינָה בְּהֵחָבֵא. שֶׁכֵּן סְפִינָה הִיא חֶרֶב.
מחצית שיר כבר מאחורינו. כולה הוקדשה לתיאור המקום והאווירה, הנמלים והשווקים של חופי דרום אירופה. כך גם תחילתו של המשפט הנוכחי. והנה אנו מגיעים לעניין. מה עשינו שם, "אנו" קולקטיבי של היישוב העברי. קנינו במחתרת ספינה, על כל הכרוך בכך.
ובכן. בְּטֶרֶם קְרָב, שיכול לכאורה להתפרש כמלחמת השחרור אבל עוד קודם לכן הוא הקרב על הזכות להיכנס לארץ. תכף נראה שלכך הכוונה.
סוֹבַבְנוּ, כלומר הסתובבנו בשווקים ובנמלים הללו. השורש הזה, סוב, יצמיח את השורה הבאה: ספינה-בהחבא; ספינה-היא חרב. ובעצם, המשותף לשני הצירופים, ספינה בהחבא וספינה היא חרב, גדול מכך: ס-ח-ב, באותו סדר. זה יוצר בעיקר הרמוניה וקשר סמוי בין הדברים; זה לא שחווים כאן במובלע את רעיון הסחיבה. אבל מי שרוצה יקשר את הסחיבה לנושא שלנו: סחב משא, וגם סחב כלקח במשיכה בפלמחניקית.
וַנִּהְיֶה קוֹנִים, כלומר נהגנו לקנות. הבחירה בזמן המשונה הזה באה גם כדי ליצור את "קונים" שיחרוז עם "קדמונים". ובהרחבה, "הים הקדמונים" עם "ונהיה קונים": גם י העיצורית שולחת לחרוז חיזוק קל מרחוק.
סְפִינָה בְּהֵחָבֵא כי אכן נקנו ספינות ישנות, ונשכרו אנשי צוות וכן הלאה, וכל זאת בסתר. מעניין שגם המילה ספינה היא מהשורש של ספון, נסתר מהעין. נושא המחבואים רץ איתנו לאורך השיר, עוד מכותרתו.
הפרויקט היה הרי בלתי-לגלי, וצריך היה להתבצע הרחק מעיניהם הבולשות של הבריטים. זו סיבה מספקת להחבאה. אך כאן מפתיע המשורר ומחזיר אותנו אל המילים "בטרם קרב". הספינות הן הכנות ל"קרב" הזה:
שֶׁכֵּן סְפִינָה הִיא חֶרֶב. והלוא אין מדובר בספינות מלחמה. הספינה היא כלי נשק בקרב המוסרי והמעשי והתדמיתי על עתידו של עם ישראל, על שלומם של פליטי השואה ועל הבית הלאומי היהודי בארצו. בקרב הזה הספינה היא כלי הנשק הגנרי, החרב.
המילה "חֶרֶב" מחזירה אותנו לביטוי בְּטֶרֶם קְרָב גם במישור הצלילי. "בטרם" הוא חרוז סמוי ל"חרב", מבחינת התנועות, ההטעמה, והעיצור ר בנקודה הקריטית. "קרָב" הוא בעיצוריו חרב בשינוי אות.
נוסיף לכך את החרוז הרשמי ל"חרב", "נוכלת", שגם הוא מתחרז עם "חרב" רק מבחינת התנועות, ההטעמה ועיצור אחד (כ/ח); וגם את צירוף המילים שיגיע מייד, בתחילת המשפט (והבית) הבא, "כבר חֵרֶם" – ונקבל שלל וריאציות חלקיות למילה חרב, כל אחת עם אלמנטים אחרים מתוכה: נוכֶלֶת, בטֶרֶם, קרב, החבא (ח-ב), כבר, חֵרֶם.
*
כְּבָר חֵרֶם הִקִּיפָנוּ.
אלתרמן מתחיל כאן בתיאור מצבו של היישוב בארץ. נעילת שערי הארץ, ותחילת סגירת השערים בחלק ממדינות מזרח אירופה, וההפרעה ליישוב וליכולתו להתעצם לקראת מלחמה. בזכות ההקשר הימי המובהק עולה על הדעת מובן נוסף של חרם, רשת דייגים. כלומר החרם הוא גם חסימה ומצוד. לכן מתאים במיוחד הפועל "הקיפנו".
המילה כבר, ויותר מכך המילה חרם, ממשיכות בחזרת צליל ואף בחרוז את המילה "חֶרב" שהיא המילה הקודמת בשיר – סוף הבית הקודם: "שֶׁכֵּן סְפִינָה הִיא חֶרֶב". בפרט כשאנו מגלים שהחרם גם הוא סוג של נשק. מעניין שאך אתמול קראנו בתורה, בפרשת ראה, קשר בין חרם לחרב. זה עניין "עיר הנידחת" שלא כל כך קשור אלינו, אבל אפשר לראות שחרב-חרם הוא משחק מילים ותיק: "הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר (ההוא) [הַהִיא] לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב... וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם" (דברים יג, טז-יח).
ועתיק הוא גם החרם המקיף אותנו.
> ליפז שמוע-ניר: חרם הוא עונש נוראי וכמה חכם אלתרמן שהוא תפס את העניין הכי קשה של החרם שסוגר על אנשים שהורחמו. משיחות שעשיתי עם תלמידים שעברו חרם הם מתארים מצב שהעולם הולך ומצטמצם סביבך ואז הוא פוגע באופן אנוש בתחושת השייכות והביטחון. ולכן לצערנו, זו טראומה שאנשים סוחבים איתם כל החיים.
*
דֶּגֶל הַמְּצֹרָע
אוֹ הַהוֹלֵךְ לָמוּת הִנֵּה הוּנַף עָלֵינוּ.
הבית שאנו נמצאים בו מתאר את בידודם של היהודים בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, היהודים הפליטים באירופה כמו גם היישוב העברי בארץ. והוא עושה זאת במשפטים מתארכים והולכים: חצי שורה, שורה וחצי, שתי שורות.
קודם צוין באופן כללי "כבר חרם הקיפנו". עתה מתוארת התפיסה שלנו בעיני העמים האחרים, תפיסה שיכולה להיות זדונית אבל גם כנה. ראו בנו מצורעים שיש להתרחק מהם, או גוססים שאין תועלת בהתעסקות איתם. מצורעים וחולים שהאמינו שיש להתרחק מהם היו צריכים בימי הביניים לשאת סימנים מזהים, כגון דגל. ככאלה סומנו היהודים.
מצורע נתפס כדימוי למנודה, למי שמתייחסים אליו בסלידה, שמחרימים אותו בעצם. ההולך למות לאו דווקא. עם ישראל נתקל גם בשנאה וגם בתפיסה שהוא מתכלה ונספה ושארית הפליטה שלו לא תצלח. אלו הם בהתאמה המצורע וההולך למות. בהקשר של שיר זה, בשל הגב שהפנו האומות ליהודים, אותה הנפת דגל המצורע או ההולך למות, נדרשו לצורך הברחת היהודים ארצה תחבולות ועסקים עם מבריחים וגורמים מפוקפקים אחרים.
> ניצה נסרין טוכמן: ה שכתבת צור לגבי המצורע כדימוי אבל להזכיר שהייתה תיאוריה אקדמית [שלמה זנד כמדוני ] על מוצא היהודים ככת של מצורעים שנדדה מהאי כרתים אל אגן המזרחי של הים התיכון, הוא נשען על מנהגי הטהרה שהוו ציר בזהות שלנו והביאו עלינו האשמות ועלילות.
*
תֵּבֵל וּטְרַקְלִינָהּ, מוֹשְׁלֶיהָ, מִסְחָרָהּ,
בְּפַחַד רָחֲקוּ מִגְּבוּל מַעְגָּלֵנוּ.
החרם על היהודים נובע מזיהוי חולשה, משנאה קמאית, מחישובי אינטרסים, אבל גם מתוך פחד. כך עלה גם מאזכור "דגל המצורע וההולך למות" שהונף עלינו, בשורות הקודמות. פחד מהיהודים, המוכים, האודים המוצלים? נראה יותר שזהו פחד מפני נוגשיהם וחוסמיהם. כלומר חישובי אינטרסים.
"תבל" מתפרטת מייד ל"טרקלינה, מושליה, מסחרה", ללמדנו שהמתרחקים העיקריים הם הגורמים הגבוהים, הקובעים. הטעם הטוב, העולם הדיפלומטי, אולי גם אנשי ה'טרקלינים' התרבותיים, ולצידם גורמי הממשל, וגורמי המסחר החוקיים. הרי משום כך נזקקנו לעסקים עם עבריינים.
מעגל הוא חוג אנשים, הסביבה האנושית היהודית, אבל גם מעגל כפשוטו ההנדסי: כאילו מסומן סביבנו גבול עגול, מעגל של כך וכך אמות לכל כיוון שיש להישמר ולהישאר מחוצה לו.
בשתי שורות אלו יש תואם בולט לאוזן בין המילים לקצב: מחצית ראשונה של כל שורה מבחינת מספר ההברות וההטעמות, צלע אחת, כוללת תמיד שתי מילים. והשתיים הללו קשורות זו לזו קשרי צליל. "תבל וטרקלינה" מתחילות שתיהן ב-ת/ט ובהמשך בא ל. "מושליה, מסחרה" מ, ס/ש, וסיומת קמץ-ה. "בפחד רחקו" עם חַ באמצע. "מגבול מעגלנו" מ-ג-ל משותפות באותו סדר. אפשר לצרף לכך את הצמד "הנה הונף" מהשורה הקודמת.
הנה הבית השלם. תוכלו לראות את התארכותם ההדרגתית של המשפטים, את התפרטות החרם, את המשחק בין שנאה לפחד, את התפתחות הציור של ההתרחקות. וגם את החריזה.
כְּבָר חֵרֶם הִקִּיפָנוּ. דֶּגֶל הַמְּצֹרָע
אוֹ הַהוֹלֵךְ לָמוּת הִנֵּה הוּנַף עָלֵינוּ.
תֵּבֵל וּטְרַקְלִינָהּ, מוֹשְׁלֶיהָ, מִסְחָרָהּ,
בְּפַחַד רָחֲקוּ מִגְּבוּל מַעְגָּלֵנוּ.
עלינו-מעגלנו חרוז פשוט המבוסס על אותה סיומת דקדוקית, אבל שימו לב לכך ששתי אותיות שורש משותפות בו אף הן, ע-ל. מעניין החרוז מצורע-מסחרה: הוא מתחיל כבר ב-מ, ואז בצמד הצלילים הדומים צ-ס, זאת נוסף על הסיומת המשותפת הבולטת רה-רע. עם המצורע אין מסחר.
*
לָכֵן תְּהִלָּה לְכָל עָרְמוֹת עִם רְמִיּוֹת
המשורר משבח את המגונה, בשל המציאות שתיאר עד כה: העולם החוקי, הרשמי, הטרקליני, עולם הממשל והסחר, מחרים את היהודים ומייחל למות שרידיהם. לא נותר לו אלא לפעול בהיחבא. לקנות סחורות שנאסרו עליו ולהבריח גבולות. בשורה הזאת התהילה מופנית למעשי התחבולה באופן כללי, ובשורות הבאות יפורטו סוגי האנשים ובעלי המקצועות שסייעו לבריחה ולהעפלה וראויים לה.
העורמות קרובות במובנן לרמיות, כי כדי להערים על מישהו עליך לאחוז את עיניו. אבל העורמה נתפסת ככלי חיובי, כפיקחות, ואילו הרמייה נשמעת שלילית. אלו כאלו נדרשו, ואפילו ראויות בהקשר הזה לתהילה. "עורמות" דומה ל"רמיות" גם באותיות, ובפרט ברצף ר-מ. מילת היחס "עם" שנכנסה ביניהן, אף שהברירה הטבעית הייתה "ו", מוסיפה מ שלישית (ו-ע שנייה). עורמות – עם – רמיות.
אותו דבר (במתכונת תחבירית הפוכה) קורה גם במחצית האחרת של השורה, המחצית הראשונה: לכן – תהילה – לכל. כאן שתי מילות יחס (קישור, כימות) קרובות מאוד בצליליהן כסדרם: לכן, לכל. ל-כ, וגם האותיות הנוספות בכל מילה, נ ושוב ל, נשמעות דומות. בין לכן ללכל נכנס שם עצם המחזק את האות החוזרת במילא, ל: תהילה.
כך אנו מקבלים שלטון של ל-כ בצלע אחת, המדברת על תהילה, ושלטון של ר-מ בשנייה, המנוגדת לה, במנותה דברים שבדרך כלל אינם ראויים לתהילה כלל. צלילי ל-כ/ח ימשיכו לשלוט בבית הזה.
*
וּלְכָל חוֹבְלִים שְׂכִירִים וּלְמַבְרִיחֵי הַמֶּכֶס
מתוך רשימת הראויים לתהילה, סייעני הבריחה וההעפלה שבסתר השוק והנמל. כמו ב"עורמות עם רמיות" גם כאן מצורפים הלגיטימיים עם הבלתי-לגיטימיים. חובלים היינו מלחים, ספנים, שהשכירו עצמם לעבודה בספינות. מבריחי המכס העבירו סחורות נחוצות לא חוקיות; לצד הבורחים עצמם, צריך גם ציוד לאוניות, לאבזורן ולחימושן.
מנהגו של השיר לצרף מושגים יחדיו באמצעות דמיון צלילי נמשך כאן, והפעם הדמיון הוא בין צמדי המילים: בין "חובלים שכירים" לבין "למבריחי המכס". שניהם נשענים על שלד הצלילים ח/כֿ-בֿ-ל-מ-שׂ/ס-ר. כל הרשימה מופיעה בכל אחד מהצמדים, והצליל ח או כ רפה מופיע בכל אחת מארבע המילים. כל זה (אך בעיקר המילה "חובלים") נתלה במילה הנותרת, "לכל".
*
וּלְסַרְסוּרֵי עָרֵי הַחוֹף הַדְּרוֹמִיּוֹת
אֲשֶׁר מָכְרוּ כְּלֵי שַׁיִט וּכְלֵי אֵשׁ לַמְּלֶאכֶת.
סרסורים הם מתווכים בכלל ולדבר עבירה בפרט, לאו דווקא לזנות כפי שמקובל להשתמש במילה היום. אלה הם אותם מתווכים ומבריחים שכבר הוזכרו בשיר. הם מכרו למלאכת הברחת היהודים לארץ ישראל, ובהרחבה למלאכת התקומה בכלל, כלי שיט, אותן ספינות שנזכרו לעיל, וגם כלי אש, נשק כמסתבר.
(בכרך 'עיר היונה' שברשותי מנוקד ולסִרסורי, ס בחיריק כאילו מדובר בשם-פעולה, אך קרוב לוודאי שזו טעות. שהרי הם בפירוש קבוצת אנשים, בעלי 'מקצוע', המצטרפים לחובלים ולמבריחים. איני הראשון לתקן זאת).
ערי החוף הדרומיות הן ערי הנמל של דרום אירופה, כלומר חופו הצפוני של הים התיכון. "הדרומיות" כבר כולל את כל דרום אירופה, ומתחרז יפה עם "רמיות". בשיר נזכרו, כדוגמאות, יוון ודרום צרפת, ובשיר הקודם, 'מראה חוף', שהוא במידה רבה תחילתו של השיר הנוכחי, נזכרה גם איטליה. עתה באה ההכללה.
לשיר הקודם מחזיר אותנו גם הצירוף "כְּלֵי שַׁיִט וּכְלֵי אֵשׁ". כדרכו של שירנו לכל האורך, הוא מחבר בין שני דברים בעזרת אסוציאציה צלילית: ש הבולטת ב"שיט" וב"אש". עד כה, בשיר שלנו, חשבנו שמדובר רק בשיט, שהוא, בפני עצמו, כלי מאבק: "בְּטֶרֶם קְרָב סוֹבַבְנוּ וַנִּהְיֶה קוֹנִים / סְפִינָה בְּהֵחָבֵא. שֶׁכֵּן סְפִינָה הִיא חֶרֶב". אך הנה כלי נשק ממש. אזכור "כלי" משני הסוגים הופיע ב'מראה חוף'. גם שם עם צליל משותף: "וּכְלֵי לוֹחֵם עִם כְּלֵי סַבָּל". מעניין שגם שם הפירוט נקב רק בכלים הקשורים בספנות: סירה וחבלים.
המטרה, ומילת הסיום, היא ה"מְּלֶאכֶת", כלומר המלאכה, שמהותה אינה מפורטת לעת עתה. צורת הנסמך של "מלאכה", "מלאכת", משמשת כאן כצורת הֶפסק מוגבהת, אף שבמקרא אין שימוש כזה. זאת לשם החריזה עם "מבריחי המכס".
הקשיבו לחרוז. הַמֶּכֶס-לַמְּלֶאכֶת. המשותף הוא הַמֶּ..כֶ... . מֶ ו-כֶ הן ההברה המוטעמת ותחילת ההברה שאחריה, המשפיעות על תחושת החרוז.
ב"למלאכת" נוספות כאן שתי ל, שהן הד לכפל לֵ במילים שקדמו לה: כְּלֵי שַׁיִט וּכְלֵי אֵשׁ לַמְּלֶאכֶת: פעמיים לֵ (ב"כלי... וכלי"), ואז לַ ושוב לֶ ב"למלאכת". גם מילה אחת נוספת אחורה, "מכרו", חוזרת בעיצוריה הראשונים, מכ, ב"מלאכת".
וכך, "למלאכת" חורז כנדרש ממתכונת השיר עם "המכס", בתוספת הדים חזקים ל"מכרו כלי שיט וכלי אש". נוסף על כל אלה, "למלאכת" חוזר על הצלילים השולטים של תחילת הבית, ל, כ רפה וגם מ ו-ת: לָכֵן תְּהִלָּה לְכָל עָרְמוֹת עִם רְמִיּוֹת / וּלְכָל חוֹבְלִים...".
בקיצור, ה"מלאכת" הזו היא גם התכלית של כל התחבולות והרכישות, ובעצם של כל המתואר בשיר, וגם המילה שהשיר מתנקז אליה בצליליו. לא פלא שהיא חותמת אותו בתרועה הרמה של ייחודיותה הדקדוקית.
