ככה זה עובד
עוזי זק
אפיק, 2014, 295 עמ'
ביקורת: צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בי"ד בחשוון תשע"ה, 7.11.2015, עמ' 19.
משעשע יהיה לקנות את הספר הזה דווקא בסטימצקי או
בצומת. על העטיפה דף לבן וזך נסדק כהיסדק צבע בקיר, ותחתיו מבצבץ הדבר האמיתי –
שטר של מאתיים שקלים, שז"ר האדמדם, זה שבקרוב יוחלף באלתרמן כחלחל (למען האמת
שניהם משוררים מפא"ניקים, אז מה הרעש הגדול). ובפנים, בדפי הספר, סיפור
השתלטות הלווייתנים הגדולים, חותכי המחירים וחותכי שכר הסופרים, על שוק הספרים
בישראל.
אלה לא בדיוק סטימצקי ולא בדיוק צומת, אלא צמד
עסיסי יותר, דמיוני, דואופול של שתי חברות יריבות בגלוי השותפות לקרטל מתואם סמוי.
והסיפור איננו סיפורו המדויק של השוק הישראלי הפרוע, מהקמת צומת עד חוק הספרים,
אלא קריקטורה שלו ושל משוגותיו הציניות בדמות גיבור אחד, אודי בן-צבי, המספר את
הסיפור בגוף ראשון: כריש בכישוריו הכספיים, צלופח בכישוריו החברתיים, דג רקק ביחסו
לספרות – היוזם בעצמו, בשרשרת מרהיבה של יוזמות ותחמנויות, את רוב משוגותיו של משק
הספרים בישראל כפי שהכרנוהו, עד שההיבריס שלו ויצירי כפיו קמים עליו לחסלו ונעשים
כמוהו.
זהו חצי משל חצי קריקטורה. רומאן-עסקים מפולפל
עם ביקורת חברתית. רומאן סאטירי קליל בעל תחתית כפולה, שכן מה שאודי בן-צבי מספר
לנו על אחרים מצחיק מאוד, וחובט בכל מה שזז ובעיקר בכל מה שמאובן (ובפרט:
סוציאליזם, קולקטיביזם, תרבות אליטיסטית, בדלנות אשכנזית) – אבל בשעה שאודי עושה
מאחרים קציצות הוא חותך לעצמו את האצבע, כי הוא מפגין בכך בעיקר את אווילותו
ונחיתותו המוסרית של הצד שהוא עצמו מייצג. אודי הוא "אקסמפלר מוקצן של דור
בלי אלוהים" (עמ' 259), דור המנהלים הקפיטליסטי והציני שדור צברינו המתוקים
הוליד והצמיח. הוא נציגה של תרבות עשיית הכסף, האנוכיות, ההשחתה ומה שמכונה פה
תרבות הארבע-במאה.
בכך מקיים ספר זה, הכתוב ביד קלה ובפה בַּדחני המפטפט
בכיף ובאופן כאילו בלתי אמנותי, אחדות אמנותית בין מבנה העלילה לבין אופן הביטוי: כגיבור, אודי בן-צבי מתגלה כמין המן
שבנה עץ למרדכי, לספרות העברית, ונתלה עליו בעצמו (אם כי לצד מרדכי); וכמספר, אודי
מגחיך אחרים באופן משעשע ואמין, אך כאמור חושף בכך את בהמיותו שלו. כבר הוריו של
אודי אמרו עליו, והוא שמע בטעות, שהוא נער אנוכי שבעורקיו זורמים מי קרח. נהייתו
אחר ריח הכסף מוצהרת, כה מוצהרת עד שהאפקט האירוני מוקהה במקומות הללו, וזוהי אולי
נקודת התורפה של הספר. אבל עלילותיו בשטח, והדברים שהוא אומר על אחרים, עושים את
מלאכת חשיפתו נאמנה.
כמו גיבורו "המיזנתרופ" של יונתן
יבין, בספרו החדש הנושא שם זה, כך גם גיבורו האנוכי של עוזי זק נותן למחבר הזדמנות
להתפרע ולשים בפיו מה שאינו תקין פוליטית, מה שהמחבר לא מסכים איתו רשמית אבל באיזשהו
מקום אולי קצת כן. רומאן-מוסר ככל שיהיה הספר הזה, חד ושחור ככל שיהיה המסר
שההתנהלות הקפיטליסטית-חזירית של רשתות מִמְכַּר הספרים הורידה את הספרות ביגון
שאולה – עדיין, ההוויה הטרום-קפיטליסטית, הטהורה כביכול, מוגחכת בו היטב.
הנה למשל קטע מישיבת ההנהלה הקשישה של רשת
הספרים הגדולה והמנומנמת ביום שבן-צבי, האביר הקפיטליסטי על הסוס השחור, נכנס לנהל
אותה: "הרל"שית דלית נכנסה לארגן את נושא השתייה, מה שישר הביא
להתפרעות. אלה היו הרגעים עם הכי הרבה סימני חיים בישיבה. אחד רצה תה חלש, אחד
חזק, אחד תה שחור, אחד תה עם חלב, אחד תה קמומיל ואחד תה צמחים. ואללה, לרגע חשבתי
שנפלתי להנהלת ויסוצקי. כדי לעצבן, ביקשתי קפה. כולם הסתכלו עליי כאילו הזמנתי
הרואין" (עמ' 92–92).
או זה. "אבא שייך לדור הלוזריות
הקולקטיבית, דור 'הביחד' ו'השוויון', דור שבו לנַצח, להצליח יותר מאחרים, זה הפסגה
האולטימיטיבית של הרוע", אומר אודי בן-צבי בלשונו האופיינית שטופת הלעז
והאנגליזמים. וזה קצת נכון. גם אם מיד אחר כך הוא מוסיף בפשטות, ומדגיש את השחור
שבצד הנגדי של המשוואה, "לך תסביר לבן אדם כזה שבשבילי לנַצח זה לא הדבר הכי
חשוב; זה הדבר היחידי" (עמ' 24).
הרעות החולות של שוק הספרים הישראלי מתחוללות
בספר, כאמור, כרצף של תוכניות מבית היוצר של בן-צבי. זה קורה בתוך תקופה קצרה מכפי
שקרה במציאות, וזה מלווה בתוספות של הגזמה. הנה כמה מהן, רובן ככולן מוכּרות לנו
(את אלו הכרוכות בהסתבכות העלילה, ובדרמה הבין-אישית המפלפלת אותה, נשמיט ונשמור
להנאתם של הקוראים): סילוק ספרות בעלת ערך מהחנויות, והחלפתה במה שנמכר טוב; גיוס
מוכרים שאינם חובבי ספרות יותר מדי, ותִגמולם לפי חתיכה; הורדת מחירים על חשבון
ההוצאות והיוצרים; רכישת חנויות פרטיות על ידי סחיטה מאפיונרית; הסכמי
"בלעדיות" בין הרשת לבין הוצאות ספרים שמוכנות לחתוך מחירים כדי להגדיל
מכירות, הכוללים פברוק רשימת רבי מכר, 'ספרי חודש' שהקונים יוטו לרכוש, הצפת
חלונות הראווה והשולחנות בספרים של הוצאות אלו ועוד; בחנויות, הנהגת "מדיניות
קשוחה של 'אפס לקוחות מתחמקים': לקוח שמכניס את קצה האף לחנות, הקומנדו מתנפל
עליו, והדרך היחידה שלו להיפטר מהעלוקות עוברת דרך הקופה" (עמ' 220); קניית ראשי
אגודת הסופרים בטובות הנאה וכבוד; ולבסוף הקמה של רשת מתחרה, שבסודי סודות היא
בעצם בבעלות הרשת הראשונה, ומטרתה לסייע לה להפוך סופית לגורם היחיד בשוק בלי
להצטייר כמונופול.
כל זה קורה תוך התנהלות צינית של אודי בן-צבי,
ניצול חברים ועמיתים ושיסויים זה בזה, ואפילו ניצולו של בורוכוב הזקן, בעליה של
הרשת שמינה אותו למנכ"ל. אך למרות כל זאת, אודי איננו אדם רע. הוא תוצר
תקופתו. והוא גם יהודי מבדח. הוא בונה לעצמו יכולות שיחה מבדרת כדי לקנות את לב
קרבנותיו, אבל הכישור המלאכותי והתועלתני הזה שרכש הופך אותו למסַפר מקסים המלמד
את קוראיו עשרות בדיחות יהודיות, מנחיל להם אבחנות דקות, וגם מרביץ בהם כמה פרקים
שימושיים בהלכות עסקים ומשא ומתן.
החתירה-תחת-עצמך מתקיימת גם ברובד הרעיוני
והפוליטי של הספר. מסר-העל של הספר הוא לכאורה סוציאליסטי, או לפחות מטיף להגבלת
השוק ברוח חוק הספרים (שבספר אין לו זכר). זה מודגש גם בכרונולוגיה. לא ברור כמה
שנים אורך התהליך המתואר בעלילה, ופחות מדי תשומת לב הוקדשה למתן תחושה בסיסית של משך
זמן וליישוב רמזים כמעט סותרים בנושא הזה; אולם ברור שתהליכים שבמציאות התרחשו
בעיקרם משנות התשעים ואילך מכווצים פה לצורכי העלילה, ומוזזים אחורה בהיסטוריה.
הסממנים התקופתיים המפורשים המעטים ממקמים את תחילת ההשחתה במהפך הפוליטי של 1977,
ואת עיקרה בהמשך העשור ההוא ובשנות השמונים. גם לשון הספר עושה זאת במידה רבה של
הצלחה נוסטלגית ומצחיקה, אם כי יש נפילות כגון הביטוי "שִׁדְרְגָה את
עצמה" (עמ' 52). המיקום התקופתי ובולטותה של שנת 77' אינם הרמז היחידי לכך שבעיני
המחבר, ירידת תנועת העבודה מההגמוניה במדינה ועליית הימין נקשרים להשחתה
הקפיטליסטית וגם המוסרית של החברה הישראלית – ושוק הספרים, שבו עוד לפני הרֶווח
אמורה להיות רוּח, הוא הרי משל מצוין לכך. ובכל זאת, וכמה אופייני הדבר לספר,
דווקא תנועת העבודה וימי שלטונה הם הסופגים את הסטירות הסאטיריות המשכנעות ביותר;
מהגחכה של העובש ההסתדרותי, עד אזכור מפורש לסילוק יוצאי האצ"ל ושכמותם
ממשרות ממשלתיות.
גם שם משפחתו בורוכוב, בעליה של רשת הספרים
שאודי בן-צבי השחית את דרכה, מרמז על זיהוי העבר הזוהר עם תנועת העבודה, ואפילו עם
הסמן הפרוטו-קומוניסטי שלה. נוח בורוכוב סוחר הספרים הוא הדמות המלבבת והרב-צדדית
ביותר בספר. "למרות שהוא מת משנאה כלפיי", אומר אודי לעצמו לאחר הלוויית
בורוכוב, "הוא היה איש גדול, מודל שהיום כבר לא מייצרים. נכון, סובבתי אותו
לא מעט, עשיתי לו את המוות, שפכתי לו את הדם, והייתי עושה אותו דבר שוב, אבל זה לא
היה אישי. ביזנס זה ביזנס. ככה זה עובד". באמת ככה. בלי הרבה יומרות
אמנותיות, ובלי שום פוזות מיוסרות, הצליח עוזי זק לבנות עלילת-מוסר אינטליגנטית
ומבדרת שאין בה טעם לוואי של הטפה ומוסרנות. וזה עובד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה