חוק הג'ונגל: על "ככה זה עובד" מאת עוזי זק

ככה זה עובד

עוזי זק

אפיק, 2014, 295 עמ'

ביקורת: צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בי"ד בחשוון תשע"ה, 7.11.2015, עמ' 19.

 

משעשע יהיה לקנות את הספר הזה דווקא בסטימצקי או בצומת. על העטיפה דף לבן וזך נסדק כהיסדק צבע בקיר, ותחתיו מבצבץ הדבר האמיתי – שטר של מאתיים שקלים, שז"ר האדמדם, זה שבקרוב יוחלף באלתרמן כחלחל (למען האמת שניהם משוררים מפא"ניקים, אז מה הרעש הגדול). ובפנים, בדפי הספר, סיפור השתלטות הלווייתנים הגדולים, חותכי המחירים וחותכי שכר הסופרים, על שוק הספרים בישראל.

אלה לא בדיוק סטימצקי ולא בדיוק צומת, אלא צמד עסיסי יותר, דמיוני, דואופול של שתי חברות יריבות בגלוי השותפות לקרטל מתואם סמוי. והסיפור איננו סיפורו המדויק של השוק הישראלי הפרוע, מהקמת צומת עד חוק הספרים, אלא קריקטורה שלו ושל משוגותיו הציניות בדמות גיבור אחד, אודי בן-צבי, המספר את הסיפור בגוף ראשון: כריש בכישוריו הכספיים, צלופח בכישוריו החברתיים, דג רקק ביחסו לספרות – היוזם בעצמו, בשרשרת מרהיבה של יוזמות ותחמנויות, את רוב משוגותיו של משק הספרים בישראל כפי שהכרנוהו, עד שההיבריס שלו ויצירי כפיו קמים עליו לחסלו ונעשים כמוהו. 

אין ארבע במאה

זה לא הסוף של מבצעי ארבע במאה. זה הסוף של מבצעי 4 ב-100. כל הלעג הזה על העילגות הלשונית של "ארבע במאה", המבטאת כביכול גסות רוח תרבותית של בורים שונאי ספרים, הוא תרגיל דמגוגי: הלועגים מייחסים לנלעגיהם עילגות שלא הייתה. כי הרי את המילים "4 ב-100" אפשר לקרוא איך שרוצים. אפשר גם לקרוא אותן נכון, "ארבעה במאה".

הלעג הזה היה חלק ממסע התעמולה שהגיע הלילה אל סופו המוצלח: חוק הספרים עבר בקריאה שנייה ושלישית. חוק שבמקום להתיר לרשתות הספרים לתת הנחות רק על חשבונן ולא על חשבון הסופרים וההוצאות, אוסר עליהן לתת הנחות בכלל - וכך דופק את כל הצדדים גם יחד. את הרשתות (אולי; הן ודאי תדענה להסתדר), את הוצאות הספרים, את הסופרים (חוץ מהפופולריים במיוחד) ואת הקוראים.

כמה סמלי שיחד עם חוק ה-4 במאה, באותו יום, עבר גם חוק ה-4 ממאה, חוק העלאת אחוז החסימה לארבעה אחוזים. (בערבית, שוב כמה סמלי, זה נשמע טוב יותר: אחוז הוא "באל-מאה", כלומר במאה. כך שבערבית ארבעה אחוזים זה 'ארבעה במאה'). 

שני החוקים הללו פועלים להנצחת סדר קיים. חוק הספרים, המבטל את המבצעים על ספרים חדשים, יגרום לכך שהציבור יקנה בעיקר ספרים של סופרים מוכּרים ו'בטוחים'. לסופרים חדשים לא יהיה צ'אנס. וחוק המשילות, המעלה את אחוז החסימה, ישאיר על המפה מפלגות מוכרות ובטוחות - המפלגות הגדולות והמבוססות - וימחק את האחרות: את הקטנטנות בוודאי, וגם את הבינוניות-קטנות, אלו שיתנדנדו בסקרים סביב 4-5 אחוזים. שכן הסקרים יהיו נבואה המגשימה את עצמה. הם ירתיעו אנשים מהצבעה למפלגות הללו, מחשש פן לא תעבורנה את אחוז החסימה, וכך באמת יגרמו להן לא לעבור את אחוז החסימה. בעיקר יחסום החוק את האפשרות ליוזמות חדשות ומרעננות של מפלגות חדשות; הללו נחוצות לעתים, בין היתר כדי להתאים את המפה המפלגתית למפה החברתית והאידיאולוגית המשתנה. מספיק שבסקר הראשון הן לא תעבורנה את אחוז החסימה הדרקוני כדי שהן תימחקנה בתור אופציית בחירה ריאלית. 

אז עכשיו אין 4 במאה בשוק הספרים, ואין פחות מ-4 מאיות בשוק הפוליטי. שמחה וששון לחזקים ולבריונים, העוטפים את עצמם בנימוקי כזב על "כבודו של הספר" ועל "הפסקת הסחטנות הפוליטית".