פרס ספיר 2016: דבר ועדת הצללים שלי

סקירתי על הספרים המועמדים לפרס ספיר מופיעה היום במוסף שבת של 'מקור ראשון'. שזרתי בה קטעים מדברים שכבר פרסמתי על אחדים מן הספרים עם דברים קצרים שכתבתי על ספרים שקראתי במיוחד בשביל הסקירה. וזו לשונהּ.

וכך זה נראה בעיתון; עמוד ראשון מתוך כמעט שלושה.

שיפוט מהיר בשבועות האחרונים: צילה חיון, ג'ואנה קאנון, ענת עינהר

מהתחלה

צילה חיון, אפיק, 232 עמ'

מוסף שבת, מקור ראשון, י"ז באדר א' תשע"ו, 26.2.2016 

בקיץ 2003 נפצעה צילה חיון אנושות מירי מחבלי פת"ח על מכונית משפחתה, בדרך לביתה ביישוב הר-גילה. בתה הקטנה נפצעה אף היא. צילה הייתה מורדמת ומונשמת שבועות ארוכים. כשהתעוררה החלה להתוודע למצבה. שתי רגליה התרסקו. בבטנה נפער פתח ענק ונורא.

האומץ והיצירתיות של צילה הפכו את סיפור התמודדותה עם הפציעה למיוחד במינו; ואותם אומץ ויצירתיות, לצד כנות עמוקה וכישרון כתיבה נדיר, מייחדים גם את הספר המתעד אותו, ועושים אותו לקריאת חובה לכל אדם בעל נפש.

חיון לוקחת את הקורא לסיור בחדרי גופה המרוצץ ובמסדרונות נפשה הנאבקת. היא משחזרת להפליא את חוויית ההיפצעות ואובדן ההכרה, את ההתעוררות אובדת-המילים, את ההזרה של הגוף שחלקו חסר וחלקו כאוב וחלקו נטול תחושה, את ההשלמה ואפילו את הבושה. בעדינות היא מכניסה את קוראיה גם אל הכמוס, האינטימי והמביך. כוח רצון אדיר מוביל אותה לשיקום גופני שמעל ומעבר לפרוגנוזות. אך הכאב, המתואר בספר באיכויות שכמעט מקרינות אותו אל הקורא, גם דוחף אותה לרגעים אל תשוקת המוות.

בהתעקשותה ללמוד "מהתחלה" את מלאכת החיים בסביבתה הטבעית, נוצר חיבור בינה לבין פיזיותרפיסטית המתמודדת בעצמה עם שיתוק ילדים. זהו גם חיבור בין עברה הדתי (ובעלה הדתי) של חיון, ההווה הלא דתי שלה, והחרדיוּת של המטפלת. בהתמודדותה עם הכאב והחורבן האישי היא מתאהבת במוזיקה הקלאסית, מוצאת אפיק ביטוי אמנותי בדמות פציעת בובות, מנציחה בצילום מקצועי את מראה הבטן הפתוחה שלה לפני ניתוח הסגירה, ואפילו בודקת ברצינות אפשרות להיכנס להריון.

חשיבותו החברתית והמוסרית של הספר טמונה בהנצחת מסירותם של אנשים טובים ובראשם בעלה של חיון, ומנגד בתיאורי תגובות בלתי-רגישות שקיבלה. אמנם, לעתים הכאב גרם לה כמדומה להגיב בהפרזה. ובכל זאת, במקרים רבים-מדי אחרים, נראה מדבריה שהרשויות נוהגות בנפגעי פעולות איבה בקרירות ולפעמים אפילו בגסות נוראה. בייחוד נחשפת קהות החושים של זרועות הביטוח הלאומי – הוועדה הרפואית וצוות החקירה הכלכלי. יש לזכור שהדברים מובאים מנקודת מבט סובייקטיבית, ואולי מוטה, של נפגעת.

פצועים ונכים לא מעטים כתבו את סיפורם, אך ספק אם מי מהם עשה זאת בכישרון משכנע כמו צילה חיון. ספרה, הממלל את הגוף, גם נותן גוף למילים. הן מוחשיות ובשריות, ובשיאיהן האסתטיים צליליהן  ניגרים כמיצֵי חיים. חיותו של הסיפור, דיוק הכאב, החיבור בין חמלה לבין חוסר רחמים עצמיים וחוסר רחמים על הקורא, הם שנותנים תוקף ומהימנות לתקווה הגדולה שהוא נוסך. 

הצרה עם עזים וכבשים

ג'ואנה קאנון, מאנגלית: שי סנדיק, תמיר//סנדיק, 423 עמ'

מוסף שבת, מקור ראשון, י' באדר א' תשע"ו, 19.2.2016

"מה מזכיר לכם 4 ביולי 1976", שאל באמצע שנות השמונים שגריר ישראל באו"ם בנימין נתניהו את שומעיו, יהודים אמריקנים. "האם את יום העצמאות המאתיים של ארה"ב, או את שחרור החטופים באנטבה? אם התשובה היא אנטבה, מקומכם איתנו בישראל". אני מכיר מקרוב אנשים שבזכות השאלה הזו חיים איתנו פה.

לאנגלים, יולי 1976 מזכיר לא עצמאות ולא אנטבה. לדידם, זהו היה חודש של גל חום היסטורי. זהו גם מועד התרחשותו של 'הצרה עם עזים וכבשים'. הספר מתרחש ברחוב פרוורי שתושביו הם כמעט קומונה. העלילה, שתחילתה בהיעלמות מדאיגה של תושבת, מתחילה בתחילת גל החום, ונגמרת ביום שבירתו. ההיעלמות מאלצת את התושבים להתמודד עם צל נורא מעברם. לפנינו מודל ספרותי שכיח: גל חום ויובש גורם לרוע האנושי לצוף על פני השטח, עד הגשם הגואל והסמלי. זו אולי הצרה עם 'הצרה עם עזים וכבשים', אבל גם יתרונו: השימוש בתבניות שחוקות אך מנוסות.

כבשים ועזים הן בברית החדשה משל לאנשים טובים ורעים. הספר מראה שבעצם אין לדעת מי כבשה ומי עז. מדובר בעלילת מוסר, מין "מעשה נורא שהיה בעירנו", סיפור על פשע קולקטיבי והסתרה קולקטיבית וחשדות שווא. הזאבים-בעור-כבשים שותקים, והעז היא, כמו אצלנו בתורה, השעיר-לעזאזל.

אז יש לנו תיש, ויש לנו כאמור שיגעון-של-ימי-חום, ויש לנו סודות-ושקרים, ויש לנו ילדים ששואלים את השאלות שהמבוגרים מדחיקים, ויש לנו קהילה פריפריאלית טיפוסית של רכלנים שהם, כצפוי, גם דתיים, שמרנים, נבערים, ובעיקר שונאי-זרים. בשיאה של ההתנשאות הליברלית שבספר, המחברת מכניסה לרגע לעלילה משפחה הודית שבאה לגור בשכונה, רק כדי לתבל את שנאת-השונה של התושבים בתבלין ההכרחי של ה"גזענות".

אמנם, הקטע כתוב כסאטירה טובה. ובכלל, הספר כולו ממלא את התבניות המשומשות בתוכֶן שובה לב, מצחיק ומותח, ומנצל יפה את יתרונותיהן. צימוקי-אירוניה וסוכריות-שנינה בזוקים ברומן לתפארת; אמנם, מעיק ניסיונה של המחברת לבזוק מקוריות אירונית גם באמצעות אזכור אובססיבי של שמות ממתקים ועוגות (כדי כך שהוצאת סנדיק, כמנהגה לצ'פר אותנו בנספחים, הוסיפה לקסיקון מצולם של ממתקים בריטיים).  

אופיים הקיצוני של פשעי "האנשים הרגילים" שבשכונה מקשה על הקורא להרגיש כי "זה עלול לקרות גם לי"; ובכל זאת, בלוטות ההזדהות והדמע פעילות בקריאה, בייחוד כשמתגלים לקראת הסוף דברים פחות-צפויים. בסופו של חשבון, הפסדה של הקלישאתיות יוצא בשכר הקתרזיס המרומם הזה.

תמונות עירום

ענת עינהר, עם עובד, 213 עמ'

מוסף שבת, מקור ראשון, י"ז באדר א' תשע"ו, 26.2.2016, במסגרת כפולת סקירות קצרות על המועמדים הסופיים לפרס ספיר

שלוש נובלות בספר, והן כתובות לתלפיות. זירות ההתרחשות מגוונות עד הקצוות שמציעה המציאות הישראלית – ואף חורגות אל הלא-מציאותי הישראלי. אם מזדקנת לבת שילדה בת למסתנן אפריקני השוקעת בחשדנות כלפי בן זוגה החדש של בתה, פעיל זכויות מסתננים. דוגמנית שסוממה עד אובדן חושים ותמונות העירום שלה שצולמו בהזדמנות זו הופצו ברשת. צעירה על סף האנאלפביתיות המעריצה עד טירוף סופרת רבי מכר. חיילת בבסיס מרוחק המצטווה לצייר דיוקן קיר ענק של הרמטכ"ל.

הגיוון רב, פראי, אך האחדות רבה ממנו: הסיפורים כולם מוליכים את גיבוריהם להתנהגות אי-רציונלית המתחילה באובססיה ונגמרת באלימות.

בתשתית כל נובלה עומד תסביך אלים של חמדה-קנאה-שנאה מצד החלשים והעלובים כלפי החזקים והנחשקים, ומולו תסביך של בוז ותשוקה בכיוון ההפוך. נשים כלפי גברים, מכוערים כלפי יפים, טיפשים כלפי חכמים-בעיניהם, עניים כלפי עשירים, ובעיקר, באופן אובססיבי, בכל פינה בסיפורים, כצל שאיננו סר, כהים כלפי בהירים; מזרחים או שחורים כלפי אשכנזים ובלונדינים. אימת הלבן מפני השחור, הביטול העצמי של השחור מפני הלבן.

ענת עינהר מציירת את גיבוריה, ובעצם אותנו, הישראלים, בעירום נפשי בוהק, שאינו עושה חשבון למוסכמות התקינות הפוליטית. היא מצלמת בפלאש מסנוור, מכאיב, מציצני, את מה שבעיניה הוא עירומנו ומבושינו: התאווה והדעה הקדומה. 

שיפוט מהיר 31: אי, יבשות ונהר

 מדורי שיפוט מהיר שהופיע שלשום במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון'. הפעם: 'האי' מאת משה גרנות, 'שם מאחוריי לי קוראה יבשת' מאת יוחאי אופנהיימר, 'שני נסיכים ומלכה' מאת שמואל דוד.

האי

משה גרנות, מעיין, 128 עמ'

הספר "האי" הוא מטהר אוויר. האוויר הדחוס הזה שאנחנו נושמים עכשיו, אוויר של טהרנות ושל טיהורים ושל השתקה. מבחינה ספרותית זהו ספר ז'אנרי למדי, ודאי לא פורץ דרך ספרותית או משהו, אבל מטהר אוויר לא צריך להיות מבית קוקו שאנל. ודאי לא כשהמחנק נורא.

משה גרנות, מחבר "האי", הוא סופר, מבקר ומסאי שמעולם לא נבהל מתקינות פוליטית. את עמדתו על המהפכה הפמיניסטית ביטא לפני כעשר שנים בספר חתרני, "שיחת גברים על נשים". הפעם הוא מזקק את הדברים לסיפור בדיוני, וגם את עמדתו על יחסי גברים-נשים הוא כמדומה מעדן ומדייק. זוהי עמדה מורכבת, מאוזנת, גם אם פרובוקטיבית. היא אומרת – כן לפמיניזם כתנועה של שחרור ושוויון זכויות; לא לאגף השוביניסטי-נשי המהפכני שהשתלט על הפמיניזם, וכדרך אוונגרדים מהפכניים הפך את התנועה שוחרת-הטוב שהצמיחה אותו לקרבנו הראשון.

התרחיש המתואר בספר הוא בוודאי מוקצן וקריקטורי. הפמיניזם הרדיקלי תפס את השלטון בישראל, העניק לנשים קול כפול בהצבעות בכנסת כאפליה מתקנת, עיגן בחוקים דרקוניים את אמונותיו, כגון שיחסי מין הטרוסקסואליים הם (כברירת מחדל) אונס, ושלח את אויבי המהפכה, ובייחוד אינטלקטואלים שפלטו פליטות פה בעייתיות, למחנה לתיקון-המידות באי יווני שנשכר לשם כך. קריקטורי – אלא שהתכנים הנלמדים בשטיפת המוח הזו לקוחים בלי כחל ושרק היישר מכתביהן של פמיניסטיות רדיקליות אמתיות ומשפיעות ונערצות, והדינמיקה היא זו האמתית שהתקיימה בתנועות מהפכניות אחרות שהשתלטו על מדינות, כגון הקומוניזם. הספר הוא אות אזהרה, בעיקר לפמיניסטיות שאינן מודעות לקיצוניות של "השמות הלוהטים" בהגות הפמיניסטית.

הפרובוקטיביות של המחבר מאוזנת היטב ברגישות שהוא מפגין כלפי כאביהן האמתיים של הנשים: הגברים במחנה העונשין נדרשים להתנסות בספיגת הערות גסות, בטיפולים גינקולוגיים, בטיפול בתינוק ובייסורי לידה, והצד הזה בחינוך-מחדש שלהם נתפס כדי מוצדק.

עוד גורם מאזן הקיים בספר הוא אולי כלי הנשק היעיל ביותר שלו: את התרחיש העתידי הבדיוני והמוקצן מאזנים בעלילה זיכרונות מן "העבָר" – כלומר פכים אמתיים ממציאות ההווה שלנו. כך למשל אחת הדמויות בסיפור נזכרת בפסק דין של השופט מישאל חשין, שמנע את פרסום שמן של נשים שהעלילו על אדם עלילת שקר כאילו תקף אותן מינית, וכמעט שהובילו להרשעתו. זאת בנימוק שהפרסום עלול לרפות את ידיהן של מתלוננות נגד מטרידים (ומה עם עידוד מתלוננות שווא? אך כאלה, על פי האמונה הפמיניסטית רדיקלית, אינן קיימות, ועצם הזכרת קיומן הוא תרבות-אונס). הקורא שנתקל בשמו של שופט אמתי בודק באינטרנט ומגלה שאכן, פסק הדין השערורייתי ניתן. כך, באמצעים ספרותיים מגוונים, מיידע גרנות את הקורא שהמציאות הנוכחית אבסורדית כמעט כמו זו הבדיונית. 

שָם מאחורַי לי קוראה יבּשת

זיכרון הגלות בספרות העברית

יוחאי אופנהיימר, מוסד ביאליק, 381 עמ'

"שלילת הגלות" או "שלילת הגולה" היא שם-משפחה לכמה עמדות ציוניות רדיקליות. זו יכולה להיות ההשקפה שהימנעות יהודים מעלייה לארץ ישראל איננה לגיטימית; או גם ההשקפה שמורשת הגלות היא שלילית – וגם כאן יכולה להיות הכוונה לדברים שונים, כגון ליהדות כפי שהתפתחה בגלות, או להשפעות הנכריות שדבקו בנו, או ל"אופי היהודי" הגלותי הסטריאוטיפי. זוהי אפוא אידיאה מוקצנת, שאפילו בימי פריחתה, סביב אמצע המאה הקודמת וסביב דמויות כגון דוד בן-גוריון, כמעט לא היה מי שהחזיק בה על כל פניה.

ובכל זאת, שלילת הגולה מזוהה בסטריאוטיפ, ופה ושם גם באקדמיה, כמאפיין של הציונות בתקופה הנזכרת. מתברר שאפילו הספרות העברית, בתקופתה הציונית המוצהרת, נתפסת בעיני חוקרים כמגויסת לרעיון שלילת הגולה. יש ביניהם הגורסים שהסופרים בעלי האמפתיה לגולה ולמורשתה נדחקו החוצה מהקאנון. פרופ' יוחאי אופנהיימר מערער בספרו החדש על תפיסה מחקרית זו.

למרות האובייקטיביות המדעית המאופקת שלו, ניכר שמבחינתו זהו כתב הגנה על הסופרים העבריים הקאנוניים, שאולי אפילו נועד לזכותם בעיני הבון-טון הפוסט-ציוני: הנה, הסופרים והמשוררים הללו השכילו לנקוט עמדה ציונית רכה מזו הרשמית, מכילה יותר, אפילו ביקורתית וחתרנית. הדבר אמור גם כשבח למדיום הספרותי עצמו, המאפשר זאת.

הקורא ההדיוט של הספרות העברית הקאנונית, השומע כמעט בכל מרחביה נהיית געגועים ואהבה של היוצרים לקהילות הולדתם האבודות, אולי איננו זקוק לאופנהיימר שיוכיח לו שספרות זו אינה שוללת-גלות. ובכל זאת יש לספר תועלת גם לקורא המשוכנע מראש. ראשית, בפרשנות נרחבת שהוא נותן ליצירות עצמן, כגון "הבריכה" לביאליק ו"שכול וכישלון" לברנר. אבל גם בנוגע לגלותיות לגילוייה בספרות, אבחנותיו מגוונות ומסקרנות.

כך למשל ביאליק, אם כבר הזכרנוהו, עם כל ציוניותו ואֶל-הציפוריותו, מתגלה כמי שמציג בשירתו האוטוביוגרפית את הגלות כמולדתו. וטשרניחובסקי – הרי דרום רוסיה היא במפורש "נוף מולדתו". בפרק מרכזי על משוררי העלייה השלישית נבחנים שירי געגועי-הבית של משוררים ציונים שעלו ארצה כגון שלונסקי ואצ"ג – ושירתם זו מתגלה, בין היתר, כדרך לעיבוד הגעגוע הזה כאֵבל, העומדת כחלופה למנגנון הכחשת-האבל שהציעה האידיאולוגיה הגלויה בשלילת הגלות.

באותו פרק מראה המחבר גם כיצד הפך אצ"ג את הגבריות הלמדנית והעדינה של הגלות למודל חלופי וחיובי לגבריות הגופנית הארצישראלית. אכן, עניין מיוחד יש לספר בגבריות, משום שהגלותיות זוהתה עם נשיות. מודלים גבריים גלותיים חיוביים מוצא אופנהיימר גם אצל טשרניחובסקי (היהודי הכפרי ה"טבעי" ברוסיה), ואצל אפלפלד שהעלה על נס דווקא מאפיינים "גלותיים" כגון מומים ודבקות דתית. מתוך כל אלה ואחרים מתנסחת, לגבי רוב הסופרים הנסקרים, עמדה מורכבת שמנסחה המפורש, בשירה פובליציסטית שמוקדש לה פרק מעניין בספר, הוא נתן אלתרמן: שלילת ההישארות בגולה, חיוב הלמידה מהטוב שהבשיל בה.

שני נסיכים ומלכה

שמואל דוד

פרדס, 466 עמ'

סמוך לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הצטופפו יותר מאלף יהודים על גבי שלוש ספינות נופש קטנות על נהר הדנובה. הם ניסו להימלט לעבר הים השחור וארץ ישראל. מאות מהם היו חניכי תנועות נוער חלוציות דתיות וחילוניות. עוד מאות היו משפחות. רובם ככולם מארצות מרכז אירופה. ב"שער הברזל", בקטע הנהר ששימש גבול בין יוגוסלביה לרומניה, המסע נעצר והושב אחור. שישה עשר חודשים תמימים התעכבו הנמלטים ביוגוסלביה – בתוך הספינות, ובמחנות זמניים, בתנאים קשים. רוב הזמן ישבו בעיירות קלאדובו ושאבאץ, ועל שמן קרויה הפרשה.

הנוסעים התקועים היטלטלו בין תקוות סרק לחידוש המסע לבין הידיעות על סיבות העיכוב: הגבלות העלייה מצד הבריטים, היעדר אונייה שתקלוט אותם בחוף, התנגדויות מצד מדינות בדרך, חשש מסערות ותקיפות טורפדו בים השחור ועוד. ראשי הקהילה היהודית ביוגוסלביה פרסו על המסע את חסותם וניסו לעזור, ללא הצלחה. כעבור שישה-עשר חודשים התאפשר ל-250 בני נוער מהפליטים הללו לצאת לארץ ישראל ברכבת אטומת חלונות. היתר נועדו לצאת זמן מה אחריהם. אך פרק הזמן הזה היה קריטי: באביב 1941 כבשו הנאצים את אזור בלגרד. פליטי ספינות הדנובה נלכדו ונספו במחנות ריכוז ביוגוסלביה, במשאיות גז ובחיסולים בירי.

שמואל דוד הוא בנו של אחד הנערים שעלו ארצה: האנֶה (יוהאן, ולימים שלמה) דוד. שמואל חקר את הפרשה לפרטיה, והתוצאות מסופרות בעלילתו של הרומאן התיעודי-למחצה שלפנינו. הסיפור הארוך, העשיר בפרטים, מתמקד בדמויותיהם של האנֶה, בני משפחתו, וחברתו למסע אינגה מולר המבוגרת ממנו מעט. משפחת דוד הייתה משפחה אמידה ומשכילה בבלגרד. היותה של המשפחה הזו מקומית ודוברת השפה הסרבו-קרואטית הקנתה לה תפקיד מיוחד בחיי קהילת הפליטים-על-הנהר.

בין האנה החילוני לאינגה הדתייה התרקם סיפור אהבה יפה – שנגדע כשלהאנה, ולא לאינגה, התאפשר להיחלץ מאירופה. סיפורם של אינגה, אחות רפואית מסורה ובעלת תושייה, ושל הוריו של האנה, נמשך בחלקיו המאוחרים של הספר – סיפור-שואה נורא, עם הרכיבים המוכרים-לצערנו ועם הייחוד היוגוסלבי. חלק זה של הסיפור נמסר בעזרתה של דמות חדשה, אריקה, חברתה של אינגה ששרדה כי חָבְרה לפרטיזנים היוגוסלבים. אריקה מספרת את החלק הזה בזִקנתה, בארצות הברית, לבנו של האנה, איש תוכנה שירד לניו-יורק ואשר פגש אותה במקרה גמור לאחר שהחל להתעניין בסיפורו של אביו.

זה כבר חלק מסיפור-המסגרת של הרומאן, המתרחש בזמננו; מסגרת שאין בה הרבה יותר מתחבולת-ארגון סיפורית. גם הסיפור ההיסטורי עצמו אינו מנסה, או אינו מצליח, לחרוג במובהק מן התיעוד אל האמנות. הסגנון פשוט וקריא, השפה עיתונאית, ולמרות ריבוי התיאורים והעומק הפסיכולוגי הניתן לדמויות, ההופכים את הקריאה למעניינת וקלה, ניכר שהמטרה היא להנחיל לקורא ידע וזיכרון.

שיפוט מהיר 30: חסדי דוד הנאמנים

מהדורה 30 של מדורי "שיפוט מהיר", שנדפסה בגיליון אתמול של מוסף 'שבת' של מקור ראשון.

להציל את המונותאיזם

מבוא לגיור חברתי

מרדכי רוטנברג, בית ראובן מס, 268 עמ'

ממה להציל את המונותיאיזם? מה"מלחמות הגדולות והעריצויות האכזריות הפורצות בין גרסאותיו השונות", כפי שמגדיר זאת פרופ' מרדכי רוטנברג. איך להציל אותו מפניהן? שני ספרים שהופיעו בחודשים האחרונים שואלים זאת ופונים לקריאה חדשנית בסיפורים משפחתיים במקרא כדי להעמיד פרדיגמה חלופית ליחסי הדתות. האחד, 'לא בשם האל' של הרב יונתן זקס, שהופיע בינתיים באנגלית, קורא מחדש את סיפורי יריבות-האחים בספר בראשית ומגלה שהם בעצם חותרים תחת מושג יריבות האחים. השני, ספרו של רוטנברג, מגלה פנים חדשות דווקא בסיפורי גילוי העריות.

רוטנברג, אבי אסכולת הפסיכולוגיה היהודית, ייסד את משנתו על העיקרון הקבלי של הצמצום: האל מפנה מקום לברואיו. זהו עיקרון יהודי; בנצרות ובאסלאם "האל מתפשט וכובש לאין סוף". גם בתחרות בין שלוש הדתות הללו, היהדות מצמצמת עצמה, בעוד לשתי בנותיה יש שאיפה אוניברסלית, להיות דתה היחידה של האנושות. בספרו זה מייחל רוטנברג לאימוץ עיקרון הצמצום גם בדתות האחרות. גם לו מובן שזה חלום באספמיה.

מעשי קצת יותר עיסוקו בשאלת המשנה: איך להציל את היהדות, הסובלת כדבריו מדלדול דמוגרפי חמור. הפתרון טמון בגיור. הגיור היהודי מבטא את עיקרון הצמצום: להבדיל ממקבילותיו באסלאם ובנצרות, הגיור היהודי הוא הצעה, לא מסע כיבושים. במטפורה המרכזית בספר, המטפורה המינית, הגיור היהודי הוא פלירט, פיתוי, חיזור מהסוג המיוחס בדרך כלל לנשים; ואילו השמד, המיסיון, הג'יהאד, כולם "גבריים", כובשים, ובהקצנה – הם מעשי אונס.

רוטנברג רוצה לראות הרבה יותר גיורים, ומציע, בלי להיכנס לדיון הלכתי או מעשי, שנהיה הרבה יותר פתייניים; שיהיה, על פי שיטתו הדרשנית חובבת שיכולי האותיות, יותר גירוי גיורִי. שנאמץ את מסורת הפתיינות של נשות מואב. הללו, סמל הפתיינות המקרבת, גרמו לעתים לגילוי עריות אך הולידו מלוכה: מבת לוט שהולידה ממנו את מואב, דרך המואביות בפעור, ועד חסד רות בגורן לבועז. איך הגענו לזה פתאום? ואיך אפשר להיות נגד גילוי עריות אבל גם ללמוד ממנו לקח טוב? לרוטנברג פתרונים, והוא מציג אותם, והספר מתגלגל מכאן אל הצגת מודל מואב והעריות כאנטי-תזה למודל האדיפלי של פרויד, ומשם אל הקשר בין עִבריות לעברה, ולצורך במתח מיני ובאי-מימושו, ועוד הלאה.

וכך, בהתגלגלות להטוטנית מסחררת, בשפע הברקות וססגוניות רב-תחומית, בדרשנות יפהפייה, מטיח רוטנברג את קוראו מקיר לקיר, מתעוזה מוסרית לריסונה המיידי. השפע גולש מן הכלים הנשברים: הספר בנוי בקפידה, בשערים ובפרקים ובראשי פרקים, עם פתיחות ברורות וסיכומים בהירים – אבל כל זה לא מצליח לעשות לקורא סדר בראש, לעזור לו להבין איך הגיע לאן שהגיע ואיך זה יציל את המונותיאיזם.  ברקיו של רוטנברג מסמנים במעופם שבילי אש בדמות פקעת כאוטית, אך לכל קורא יימצאו מביניהם אלה המאירים לו איזו חשכה חדשה.

הממלכה

אמיר אור, הקיבוץ המאוחד, 558 עמ'

לקרוא רומן שעלילתו ידועה לנו: במחשבה ראשונה מיותר; במחשבה שנייה – הכיף הכי גדול. וכי אילו כתבות אנחנו קוראים במרב השקיקה אם לא אלו העוסקות במכרים אישיים שלנו ובאירועים שחווינו? לראות איך המוכר מתפרש מנקודת מבט זרה, אפילו מתוך סילוף יצירתי  – אין מסקרן מזה.

המשורר הוותיק אמיר אור בחר בסיפורו של דוד המלך לנושא הרומן הראשון שלו. החדשנות בולטת בספרו דווקא על רקע נאמנותו הצמודה לשפע הפרטים המפוזרים במקרא, ודווקא משום שאינו הרומן המודרני הראשון על דוד. גם את קוראי התנ"ך המובהקים, אולי דווקא אותם, יעוררו, ירתקו, ישעשעו, יקוממו, ירתיחו ויסעירו שלל המעשים שעושה אור בסיפור המקראי. הנה המעשים הבולטים:

הנמכה. כל הדמויות הן אנשים בשר ודם, נתונים לתאוותיהם, גסים לעתים בדיבורם. שפת הסיפור היא עברית של עיתון, שפת הדוברים עברית מדוברת עממית, ואפילו פסוקי השירה המקראית מתורגמים, באופן קצת מעליב, לשפת דיבור; רצה לומר, כך היו הדמויות מדברות לו דיברו היום. מבחינה זו, הספר הוא לעתים קרובות מעין תנ"ך רם אולטרה.

אליליזציה. ה' מוחלף בספר באלילי כנען, מתוך הנחה שאמונת ישראל נוצרה בתקופה מאוחרת יותר. פלצות אוחזת בקורא כששמואל, דוד ובני זמנם מוצגים כעובדי אלילים; ועדיין, גם אם זה סילוף, יש כאן שיקוף לאחיזה החזקה של הפגניות בעם ישראל בתקופת המקרא, שיש לה עקבות רבות במקרא; ויש בכך גם יתרון עלילתי, כי מה שהאלים מורים ועושים מובן, מנקודת מבטנו המודרנית, כמניפולציות של מלכים וכוהנים.

יִיווּן. אור, מייסד 'הליקון' ומהמזוהים עם מה שאפשר לכנות הלניזם בספרות העברית, מוקסם מהפלשתים, נותני-חסותו של דוד ואויביו. גויי הים מוצגים כמעין קדם-יוונים, והדבר מאפשר לאור  למהול בתכליתיות הסיפורית המקראית נופך מן המיתוס והאפוס היווניים.

עיבוי. כל מה שהספרות המודרנית התברכה בו לעומת התנ"ך מורעף עלינו כאן. תיאורים, הלכי נפש, קורותיהם של דמויות משנה ופשוטי עם, השיחות בהרמון נשותיו של דוד, ומה לא.

פוליטיזציה. או אקטואליזציה. היא נעשית ברמזים משעשעים ההופכים לרגע את אבנר בן נר לאריק שרון ואת יואב למשה דיין. רק לקראת הסוף זה עובר לרגע מרמת הדאחקות לכדי הֲטָפוֹנֶת  על ההתנוונות המוסרית כביכול הקורית לכל מדינה כשוך ימי התקומה והלהט. לא נורא: הספר נזהר מלהיות אלגוריה עכשווית.

פרשנות. פעמים רבות מציע הרומן פתרון לפערים ולתהיות שהסיפור המקריא מותיר. לא פעם, הפתרונות הללו ריאליסטיים ועשויים להתקבל על דעתו של הקורא המסורתי. מה הקשר, למשל, בין אדוניהו לבין אבישג, שסיפוריהם מובאים בפרק אחד בספר מלכים? לְאור פתרון. ועוד ועוד.

קל להתקומם על המעשה החילוני והמחלל של רומן זה. אבל נראה שקורא מאמין המצויד בדי ביקורתיות, פתיחות, חוש הומור, שכל ישר ועור עבה יידע לרדות דבש מהיערה הזו. מה עוד שהרומן יעורר אצלו חשק עז לקרוא שוב את ספר שמואל – וזה טוב לכולי עלמא.

סילנד

נגה אלבלך, עם עובד, 166 עמ'

האזנה למוזיקה קלאסית היא הצד הרוחני היחיד בחייו האפורים, חיי פקידות ופנסיה, של נתן כרמי – לפחות עד שנכנס לחייו ולדירתו עובד-זר בולגרי שנמלט ממעסיקו הנוגש. נשתמש אפוא במונחים מעולם הפלאות המוזיקלי, ונאמר שהספר "סִילֵנְד" הוא רביעייה לכלי מיתר, לא סימפוניה כפי שאפשר לצפות מספר המכונה בעטיפתו "רומן"; רביעייה קאמרית של כינור ראשון שהוא נתן כרמי, וכינור שני שהוא פטר העובד הזר, וּוִיולה שהיא המורה גליה, היחידה שהינה שותפת-סוד בכל מעגלי הסיפור, וצ'לו שהוא טיפוס ששמו מייקל; רביעייה שנוסף על צמצום כֵּלֶיהָ היא גם קצרה, בת פרק חטוף אחד במקום הארבעה המקובלים.

"סילנד" הוא נובלה יותר משהוא רומן. וחבל. כי נגה אלבלך היא, אם להמשיך במטפורה המוזיקלית, קומפוזיטורית מצוינת. היא מיטיבה להעביר את המלודיה מכלי לכלי, את העלילה מדמות לדמות. היא יודעת על אילו רגעים לדבר ועל אילו לשתוק. הדמויות שלה, כולן הולכות צעד או שניים מנקודת ההתחלה, צעד או שניים משמעותיים מאוד – ועל כן מצער שאיננו יכולים ללוות אותן הלאה.

הספר דן, בעצם, במתח שבין חוק לבין חסד. נתן הוא איש של הרגלים, של שגרה, של הסדר הטוב, של העולם הישן, ועולמו מתערבל עליו כשהוא נתקל בעובד הזר המוכה והנמלט, שדרכונו הוחרם בידי המעסיק שלו, ואשר בגלל החוק היבש איתרע מזלו ואינו יכול לחזור לארצו. נתן קופץ למי החסד, מסתיר את העובד אצלו ואפילו נותן לו את דרכונו בניגוד לחוק. כל זה גורם לו, לנתן המרובע ומיושן-ההליכות, לתהות סוף סוף על סדרי העולם, בייחוד עולם העבודה, ועל מה שהמחברת מציירת באופן לאו דווקא משכנע כנזקיה של הכלכלה הגלובלית – וגם להגיע אל סף התמוטטות נפשית. הלב יוצא אל האיש הזה, שדיוקנו משורטט ביד אמן.

גליה שכנתו, המורה הצעירה, מצטרפת אל מעשה החסד עם פטר הבולגרי, ובינתיים נתונה בחייה המקצועיים, בכיתה, במהלך של מאיסה בסדרים שמערכת החינוך מכתיבה ובנוקשויות שחלקן פרי המרובעות שלה עצמה. במקביל, אולי בהשפעת מעשה החסד, היא נסחפת אחר מייקל למהלך נוסף של פריעת סדר ויציאה לחופשי, שבו היא מעניקה למרחב הקיברנטי מחסדיה הנשיים. על רקע המיקוד וקוצר היריעה של הספר קשה להבין מדוע נדרש חוט העלילה המפוקפק הזה; הקשר העיקרי הוא הביטוי "חסדיה" שהדבקתי לו כאן.

על חוט מוטיב החסד והתרסתו של היחיד מוסיפה המחברת, במין הופעת אורח על במת הסיפור, סיפור אישי מילדותה שלה, על חסד שעשה אביה בילדותה עם סדרן קולנוע שהיה גם ספסר. חבל שבמקום הרכיבים שכמו הוכנסו לספר בכוח, לא מצאה אלבלך דרך מוצלחת יותר להעשיר את הסיפור ולהעתיר עלינו עוד מכישרון ההתבוננות והמסירה שלה.

בת השוחט משספת שודדים: על 'תיקון אחר חצות' ליניב איצקוביץ'

תיקון אחר חצות

יניב איצקוביץ', כתר, 2015, 485 עמ'

סקירה: צור ארליך. מופיעה היום במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', עמ' 19.

המקום והזמן והזירות שבחר יניב איצקוביץ' להעמיד בהם את הרומן הגדול שלו הם מעין הצהרה: באתי לעשות ספרות. באתי אל ערש ההולדת, אל כור המחצבה, אל יורת הניסיונות הרותחת, אל מגרשם של הענקים המתים. באתי מתחילת המאה ה-21 לבקר אתכם, שלהי המאה ה-19. באתי מישראל, מרכז הספרות העברית דהאידנא, אל רוסיה הלבנה של מינסק ופינסק, סלונים וגרודנה, הצומת הומֶה-היהודים שבין פולין וליטא ורוסיה, בין השכלה וחסידות ומתנגדות. באתי אל ימי דמדומיו של הצאר, אל ימי הפוגרומים הגסים ותאי המחתרת הרדיקליים, אל זמנם ומושאי-השראתם של רומני המופת הרוסיים הגדולים, אל מכורתם התרבותית של המתרגמים העבריים הקלסיקונים מרוסית ומיידיש, אל פרשת הדרכים בין מסורת יהודית גלותית-רבנית למהפכנות קומוניסטית שכבר נטו בה אהליהם הספרותיים חיים הזז וי"ח ברנר ושלום עליכם. באתי לדובב אתכם שוב, הדברנים הגדולים, אלופי המונולוגים. באתי לצקת מחדש את עולמכם, היצוק זה מכבר באנדרטאות הברונזה של הספרות הגדולה. 

היכל התעתועים המוזר של אירופה: על "שורף הגופות"

שורף הגופות

לדיסלב פוקס

מצ'כית: פאר פרידמן, מחברות לספרות, 205 עמ'

סקירה: צור ארליך. מופיעה היום (י"ג באלול תשע"ה, 28.8.2015) במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', עמ' 19 ("הקלישאה, האסתטיקה והמוות")

נוהַג שבעולם, או לפחות נוהג הוא לי, לשקלל את ההערכה לספרים על פי היומרה המו"לית והיחצנית המלווה אותם; משמע, לשפוט ספר לגופו, אבל גם בהשוואה לציפיות המוטענות בו. שורת הִתְמַחְמְאוּת על העטיפה הקדמית, גודש הילולים על העטיפה האחורית, סופרלטיבים מפוצצים בהודעה לעיתונות, מסע מחץ מצד היחץ, וגם עצם הופעתו של ספר בהוצאת חזקה ומכובדת – כל אחד מהם מעלה את רף הדרישות שהספר נדרש להצדיק. כאשר, כמו שקורה ב'שורף הגופות', מתואר הספר בחזית עטיפתו כ"אחת מיצירות המופת של המאה ה-20", ובהודעה לעיתונות מוצג צאתו לאור כ"אירוע ספרותי בכל קנה מידה" –  הוצאת הספרים מניחה מבחינתי את ספרה על קרן הצבי. אם תתגלה בינוניות, היא תידון ברותחין.

אבל כשמגיע – מגיע. 'שורף הגופות' מצדיק את ההחצנה המיוחצנת. הוא מאותם ספרים המזכירים לך למה אתה אוהב לקרוא, ומה ספרות יודעת לעשות, ומה פרוזה יכולה להיות, וכמה רבים ובלתי-צפויים הם הכיוונים שרומן יכול ללכת אליהם אם המחבר מספיק יצירתי ומקורי, מצחיק ומופרע, הזוי ומציאותי, אוהב-אדם ומיזנתרופ, בקיצור, אם הוא צ'כי. 

שיפוט מהיר 26: חזון הצמות היבשות

במהדורה 26 של מדורי 'שיפוט מהיר', במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' - על 'הבלתי נראים' לרוי יקובסן, 'הצמות על הגבעה' לאיתן דרור-פריאר, ו'בדיית פלשתין' לאילון ירדן. התפרסם בכ"ב באב תשע"ה, 7.8.2015.

שיפוט מהיר 23: מוח, כוח, אוח

היום במדורי 'שיפוט מהיר' במוסף שבת של מקור ראשון: על 'העתיד של המוח' למיצ'יו קאקו, 'תחת כיפת השמיים' לחסוס קראסקו, ו'נצור' לליאור כוריאל. כדי להבין מה הקשר לאוח שבכותרת תצטרכו הפעם לקרוא את הספר עצמו.

אמן השיגועים הזה, גוטפרוינד: על 'אגדת ברונו ואדלה'

אגדת בּרוּנוֹ ואדֵלה

אמיר גוטפרוינד

זמורה ביתן, 8.2014, 236 עמ'

צור ארליך

מופיע היום במוסף ראש השנה (שבת) של מקור ראשון, עמ' 30, בכותרת "מרוב עצים יפים"

שיפוט מהיר 9: מערערים על הסוגה

 מדורי 'שיפוט מהיר' שהופיע אתמול במוסף 'שבת' של מקור ראשון ובמוסף 'ערב שבת' של מעריב.

והפעם על 'ההשערה של מיסטר אספרגר' מאת עמי דביר, 'בנגאזי–ברגן-בלזן' מאת יוסי סוכרי ו'נוכרי בירושלים' מאת ישראל שפט. 

הרוח נושבת בדיוק במידה: על 'המקווה האחרון בסיביר' מאת אשכול נבו

הרשימה מופיעה היום במוסף 'שבת' של מקור ראשון ובמוסף 'ערב שבת' של מעריב.

המקווה האחרון בסיביר

אשכול נבו, זמורה-ביתן, 240 עמ'

סקירה: צור ארליך

ברגע של משבר נמלט רב-סרן מושיק בן-צוק מבונקר בסיס המודיעין שבהרי צפת אל היער, אל האוויר הפתוח, אל ציוּן קבר-צדיק המתגלה לו פתאום, אל זיכרונות בית הוריו המפורק והרחוק הבוקעים פתאום בדתיותם אל הווייתו החילונית ואל אהבתו שהחליקה ממנו. "היה נדמה לו שאת כל שהוא רואה עכשיו הוא רואה בפעם הראשונה. למשל, שענפיהם של עצים סמוכים זה לזה כמעט נוגעים זה בזה, אבל אף פעם לא נוגעים ממש. איך הם יודעים איפה לעצור? תהה, והתשובה הדהדה אליו מן ההרים: יש סדר בדברים. יש כוונה ויש מכוון. הרוח הנושבת עכשיו – נושבת בדיוק במידה. וקרני השמש המלטפות עכשיו – מלטפות בדיוק  במידה. הכול בדיוק במידה, וכל דבר במקומו הנכון בעולם, כולל הוא. כי כאן, ולא בשום מקום אחר, הוא רוצה להיות עכשיו".

רציתם ארס-פואטיקה – קיבלתם אותה בפסקה הזו, בעמוד 102 של 'המקווה האחרון בסיביר'. במתכוון או לא הסמיך כאן אשכול נבו פסוק הממצה את השקפתו על המצב האנושי – לפסוקים שהם משל לאופי כתיבתו הספרותית, ולאופיו של ספרו החדש בפרט.

שיפוט מהיר 7: ארד, כסף, זהב

מהדורה 7 של מדורי 'שיפוט מהיר'. הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' בז' בחשוון תשע"ד, 11.10.2013. והפעם על פרוזה פנטסטית של רועי ארד, עיון אופטימי של מאט רידלי, ושירה טמירה של רבקה מרים.

תלמוד ניו-יורקי: עם רובי נמדר על הבית אשר נחרב והבית שבהזיה

מאת צור ארליך. הכתבה הופיעה במוסף 'דיוקן' של מקור ראשון בט' בתשרי תשע"ד, 13.9.2013, עמ' 13-8, בכותרת "תלמוד אמריקני".

סוֹפה של עוד אחת מההזיות על עבודת יום כיפור בבית המקדש, שפלשו אל תודעתו של פרופ' אנדרו כהן בתדירות תוכפת והולכת במהלך שנת תשס"א, בא לה כשדֶלת בית הספר היהודי שהציץ בעדה נפתחה בחוזקה. בן רגע אבדו שוב מדמיונו הברקים היוצאים מזיו החיות והכוהנים והעם העומדים בעזרה, כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם. "מי פותח ככה דלתות, בתנופה כזו, בלי לחשוב מי נמצא מאחוריהן? האיש הזה, זה הוא שפתח את הדלת. הוא לא מפה, הוא לא אמריקאי, הוא זר. זהו, הוא זר! הוא ישראלי, הוא מדבר עברית! זה האיש מרחוב מאה ועשר, האיש עם שתי הכלבות השובבות, הלבנה והחומה! מה לעזאזל הוא עושה פה, בברוקלין? הוא מלמד פה עברית, או מה?"

על פי כל הסימנים האיש הזה, שמגיח עוד פעמיים-שלוש בדרכו של פרופ' כהן, הוא פרודיה עצמית של ראובן נַמְדָר, המחבר, האיש שהמציא את כהן ונפח בו רוח חיים במילותיו הססגוניות. "גבר בשנות השלושים לחייו, ים תיכוני למראה, מרכיב משקפיים אופנתיים שנראו מצחיקים קצת על פרצופו הלא-מהוקצע", מתאר שם נמדר את כהן מתבונן בנמדר. האירוניה העצמית בהחלט הולמת אותו, וגם הגיל מתאים בהתחשב במועד, שלהי חורף תשס"א, 2001. נמדר יליד 1964, ירושלים, מלמד תרבות עברית בניו-יורק וגר שם. כנגד אותה דלת שהוא פותח וסוגר על אנדרו כהן, האקדמאי הנוצץ, המתוחכם, האולטרה-עכשווי, ועל דמיונות הקדומים הזוהרים שעתידים כמעט לטרוף את נפשו – כנגד דלת זו פותח נמדר לקוראיו, באמנות-סיפור עילאית, דלת לחיזיון בוהק ומפרכס לא פחות.

שכן פצצת הכישרון שנמדר הטיל לחללנו בעשרת ימי תשובה אלה, בדמות ספרו 'הבית אשר נחרב', מוטחת בקורא הנדהם עמוד אחר עמוד, ובכל עמוד יותר מבקודמו: 535 עמודי עלילה ניו-יורקית עכשווית ועברית קדמונית, בשפה צלולה ומצלצלת, בשחזור פרטני וחי עד להתפלץ של מציאויות חיים ותודעה וגוף, 535 עמודים שכחלום יעופו, בקלות רגליים אך בכובד ראש, מי ברעש ומי באש, מי בחרב סאטירית מושחזת ומי בחיה ובבשר הקורבן ומי בקול דממה דקה.

שיפוט מהיר 5: הספר הכי, השיר הכי

מדורִי שיפוט מהיר שהתפרסם שלשום במוסף 'שבת' של מקור ראשון ובמוסף 'ערב שבת' של מעריב סקר בקצרה את הספרים 'מעקב' מאת עופרה עופר-אורן, פרויקט רוזי מאת גרהם סימסיון, ו'הליקון 100: מאה שירים'.

שיפוט מהיר 2: אבנר בן-נר מורקמי

הופיע אתמול במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', עמ' 22. על 'המסע הלילי הארוך הביתה' מאת יצחק בן-נר, 'שקרים מהבוידעם' מאת תמרה אבנר, 'המתקפה על המאפייה' מאת הרוקי מורקמי.