שיפוט מהיר 30: חסדי דוד הנאמנים

מהדורה 30 של מדורי "שיפוט מהיר", שנדפסה בגיליון אתמול של מוסף 'שבת' של מקור ראשון.

להציל את המונותאיזם

מבוא לגיור חברתי

מרדכי רוטנברג, בית ראובן מס, 268 עמ'

ממה להציל את המונותיאיזם? מה"מלחמות הגדולות והעריצויות האכזריות הפורצות בין גרסאותיו השונות", כפי שמגדיר זאת פרופ' מרדכי רוטנברג. איך להציל אותו מפניהן? שני ספרים שהופיעו בחודשים האחרונים שואלים זאת ופונים לקריאה חדשנית בסיפורים משפחתיים במקרא כדי להעמיד פרדיגמה חלופית ליחסי הדתות. האחד, 'לא בשם האל' של הרב יונתן זקס, שהופיע בינתיים באנגלית, קורא מחדש את סיפורי יריבות-האחים בספר בראשית ומגלה שהם בעצם חותרים תחת מושג יריבות האחים. השני, ספרו של רוטנברג, מגלה פנים חדשות דווקא בסיפורי גילוי העריות.

רוטנברג, אבי אסכולת הפסיכולוגיה היהודית, ייסד את משנתו על העיקרון הקבלי של הצמצום: האל מפנה מקום לברואיו. זהו עיקרון יהודי; בנצרות ובאסלאם "האל מתפשט וכובש לאין סוף". גם בתחרות בין שלוש הדתות הללו, היהדות מצמצמת עצמה, בעוד לשתי בנותיה יש שאיפה אוניברסלית, להיות דתה היחידה של האנושות. בספרו זה מייחל רוטנברג לאימוץ עיקרון הצמצום גם בדתות האחרות. גם לו מובן שזה חלום באספמיה.

מעשי קצת יותר עיסוקו בשאלת המשנה: איך להציל את היהדות, הסובלת כדבריו מדלדול דמוגרפי חמור. הפתרון טמון בגיור. הגיור היהודי מבטא את עיקרון הצמצום: להבדיל ממקבילותיו באסלאם ובנצרות, הגיור היהודי הוא הצעה, לא מסע כיבושים. במטפורה המרכזית בספר, המטפורה המינית, הגיור היהודי הוא פלירט, פיתוי, חיזור מהסוג המיוחס בדרך כלל לנשים; ואילו השמד, המיסיון, הג'יהאד, כולם "גבריים", כובשים, ובהקצנה – הם מעשי אונס.

רוטנברג רוצה לראות הרבה יותר גיורים, ומציע, בלי להיכנס לדיון הלכתי או מעשי, שנהיה הרבה יותר פתייניים; שיהיה, על פי שיטתו הדרשנית חובבת שיכולי האותיות, יותר גירוי גיורִי. שנאמץ את מסורת הפתיינות של נשות מואב. הללו, סמל הפתיינות המקרבת, גרמו לעתים לגילוי עריות אך הולידו מלוכה: מבת לוט שהולידה ממנו את מואב, דרך המואביות בפעור, ועד חסד רות בגורן לבועז. איך הגענו לזה פתאום? ואיך אפשר להיות נגד גילוי עריות אבל גם ללמוד ממנו לקח טוב? לרוטנברג פתרונים, והוא מציג אותם, והספר מתגלגל מכאן אל הצגת מודל מואב והעריות כאנטי-תזה למודל האדיפלי של פרויד, ומשם אל הקשר בין עִבריות לעברה, ולצורך במתח מיני ובאי-מימושו, ועוד הלאה.

וכך, בהתגלגלות להטוטנית מסחררת, בשפע הברקות וססגוניות רב-תחומית, בדרשנות יפהפייה, מטיח רוטנברג את קוראו מקיר לקיר, מתעוזה מוסרית לריסונה המיידי. השפע גולש מן הכלים הנשברים: הספר בנוי בקפידה, בשערים ובפרקים ובראשי פרקים, עם פתיחות ברורות וסיכומים בהירים – אבל כל זה לא מצליח לעשות לקורא סדר בראש, לעזור לו להבין איך הגיע לאן שהגיע ואיך זה יציל את המונותיאיזם.  ברקיו של רוטנברג מסמנים במעופם שבילי אש בדמות פקעת כאוטית, אך לכל קורא יימצאו מביניהם אלה המאירים לו איזו חשכה חדשה.

הממלכה

אמיר אור, הקיבוץ המאוחד, 558 עמ'

לקרוא רומן שעלילתו ידועה לנו: במחשבה ראשונה מיותר; במחשבה שנייה – הכיף הכי גדול. וכי אילו כתבות אנחנו קוראים במרב השקיקה אם לא אלו העוסקות במכרים אישיים שלנו ובאירועים שחווינו? לראות איך המוכר מתפרש מנקודת מבט זרה, אפילו מתוך סילוף יצירתי  – אין מסקרן מזה.

המשורר הוותיק אמיר אור בחר בסיפורו של דוד המלך לנושא הרומן הראשון שלו. החדשנות בולטת בספרו דווקא על רקע נאמנותו הצמודה לשפע הפרטים המפוזרים במקרא, ודווקא משום שאינו הרומן המודרני הראשון על דוד. גם את קוראי התנ"ך המובהקים, אולי דווקא אותם, יעוררו, ירתקו, ישעשעו, יקוממו, ירתיחו ויסעירו שלל המעשים שעושה אור בסיפור המקראי. הנה המעשים הבולטים:

הנמכה. כל הדמויות הן אנשים בשר ודם, נתונים לתאוותיהם, גסים לעתים בדיבורם. שפת הסיפור היא עברית של עיתון, שפת הדוברים עברית מדוברת עממית, ואפילו פסוקי השירה המקראית מתורגמים, באופן קצת מעליב, לשפת דיבור; רצה לומר, כך היו הדמויות מדברות לו דיברו היום. מבחינה זו, הספר הוא לעתים קרובות מעין תנ"ך רם אולטרה.

אליליזציה. ה' מוחלף בספר באלילי כנען, מתוך הנחה שאמונת ישראל נוצרה בתקופה מאוחרת יותר. פלצות אוחזת בקורא כששמואל, דוד ובני זמנם מוצגים כעובדי אלילים; ועדיין, גם אם זה סילוף, יש כאן שיקוף לאחיזה החזקה של הפגניות בעם ישראל בתקופת המקרא, שיש לה עקבות רבות במקרא; ויש בכך גם יתרון עלילתי, כי מה שהאלים מורים ועושים מובן, מנקודת מבטנו המודרנית, כמניפולציות של מלכים וכוהנים.

יִיווּן. אור, מייסד 'הליקון' ומהמזוהים עם מה שאפשר לכנות הלניזם בספרות העברית, מוקסם מהפלשתים, נותני-חסותו של דוד ואויביו. גויי הים מוצגים כמעין קדם-יוונים, והדבר מאפשר לאור  למהול בתכליתיות הסיפורית המקראית נופך מן המיתוס והאפוס היווניים.

עיבוי. כל מה שהספרות המודרנית התברכה בו לעומת התנ"ך מורעף עלינו כאן. תיאורים, הלכי נפש, קורותיהם של דמויות משנה ופשוטי עם, השיחות בהרמון נשותיו של דוד, ומה לא.

פוליטיזציה. או אקטואליזציה. היא נעשית ברמזים משעשעים ההופכים לרגע את אבנר בן נר לאריק שרון ואת יואב למשה דיין. רק לקראת הסוף זה עובר לרגע מרמת הדאחקות לכדי הֲטָפוֹנֶת  על ההתנוונות המוסרית כביכול הקורית לכל מדינה כשוך ימי התקומה והלהט. לא נורא: הספר נזהר מלהיות אלגוריה עכשווית.

פרשנות. פעמים רבות מציע הרומן פתרון לפערים ולתהיות שהסיפור המקריא מותיר. לא פעם, הפתרונות הללו ריאליסטיים ועשויים להתקבל על דעתו של הקורא המסורתי. מה הקשר, למשל, בין אדוניהו לבין אבישג, שסיפוריהם מובאים בפרק אחד בספר מלכים? לְאור פתרון. ועוד ועוד.

קל להתקומם על המעשה החילוני והמחלל של רומן זה. אבל נראה שקורא מאמין המצויד בדי ביקורתיות, פתיחות, חוש הומור, שכל ישר ועור עבה יידע לרדות דבש מהיערה הזו. מה עוד שהרומן יעורר אצלו חשק עז לקרוא שוב את ספר שמואל – וזה טוב לכולי עלמא.

סילנד

נגה אלבלך, עם עובד, 166 עמ'

האזנה למוזיקה קלאסית היא הצד הרוחני היחיד בחייו האפורים, חיי פקידות ופנסיה, של נתן כרמי – לפחות עד שנכנס לחייו ולדירתו עובד-זר בולגרי שנמלט ממעסיקו הנוגש. נשתמש אפוא במונחים מעולם הפלאות המוזיקלי, ונאמר שהספר "סִילֵנְד" הוא רביעייה לכלי מיתר, לא סימפוניה כפי שאפשר לצפות מספר המכונה בעטיפתו "רומן"; רביעייה קאמרית של כינור ראשון שהוא נתן כרמי, וכינור שני שהוא פטר העובד הזר, וּוִיולה שהיא המורה גליה, היחידה שהינה שותפת-סוד בכל מעגלי הסיפור, וצ'לו שהוא טיפוס ששמו מייקל; רביעייה שנוסף על צמצום כֵּלֶיהָ היא גם קצרה, בת פרק חטוף אחד במקום הארבעה המקובלים.

"סילנד" הוא נובלה יותר משהוא רומן. וחבל. כי נגה אלבלך היא, אם להמשיך במטפורה המוזיקלית, קומפוזיטורית מצוינת. היא מיטיבה להעביר את המלודיה מכלי לכלי, את העלילה מדמות לדמות. היא יודעת על אילו רגעים לדבר ועל אילו לשתוק. הדמויות שלה, כולן הולכות צעד או שניים מנקודת ההתחלה, צעד או שניים משמעותיים מאוד – ועל כן מצער שאיננו יכולים ללוות אותן הלאה.

הספר דן, בעצם, במתח שבין חוק לבין חסד. נתן הוא איש של הרגלים, של שגרה, של הסדר הטוב, של העולם הישן, ועולמו מתערבל עליו כשהוא נתקל בעובד הזר המוכה והנמלט, שדרכונו הוחרם בידי המעסיק שלו, ואשר בגלל החוק היבש איתרע מזלו ואינו יכול לחזור לארצו. נתן קופץ למי החסד, מסתיר את העובד אצלו ואפילו נותן לו את דרכונו בניגוד לחוק. כל זה גורם לו, לנתן המרובע ומיושן-ההליכות, לתהות סוף סוף על סדרי העולם, בייחוד עולם העבודה, ועל מה שהמחברת מציירת באופן לאו דווקא משכנע כנזקיה של הכלכלה הגלובלית – וגם להגיע אל סף התמוטטות נפשית. הלב יוצא אל האיש הזה, שדיוקנו משורטט ביד אמן.

גליה שכנתו, המורה הצעירה, מצטרפת אל מעשה החסד עם פטר הבולגרי, ובינתיים נתונה בחייה המקצועיים, בכיתה, במהלך של מאיסה בסדרים שמערכת החינוך מכתיבה ובנוקשויות שחלקן פרי המרובעות שלה עצמה. במקביל, אולי בהשפעת מעשה החסד, היא נסחפת אחר מייקל למהלך נוסף של פריעת סדר ויציאה לחופשי, שבו היא מעניקה למרחב הקיברנטי מחסדיה הנשיים. על רקע המיקוד וקוצר היריעה של הספר קשה להבין מדוע נדרש חוט העלילה המפוקפק הזה; הקשר העיקרי הוא הביטוי "חסדיה" שהדבקתי לו כאן.

על חוט מוטיב החסד והתרסתו של היחיד מוסיפה המחברת, במין הופעת אורח על במת הסיפור, סיפור אישי מילדותה שלה, על חסד שעשה אביה בילדותה עם סדרן קולנוע שהיה גם ספסר. חבל שבמקום הרכיבים שכמו הוכנסו לספר בכוח, לא מצאה אלבלך דרך מוצלחת יותר להעשיר את הסיפור ולהעתיר עלינו עוד מכישרון ההתבוננות והמסירה שלה.

בעד השטרניחובסקי: הימין רומס את משוררו הדגול

 

מאת צור ארליך. מופיע היום ב'מקור ראשון', חלק ראשי, עמ' 13.

 

בשטר החדש של 50 שקל, הנושא את דיוקנו של שאול טשרניחובסקי, יש בעיה אמיתית אחת. השְטָרניחובסקי, כפי שהיה מי שכינהו, דומה בצבעו לשטר 20 השקלים בסדרה הקודמת – השטר של משה שרת, שְטָרֵת אם תרצו. ולשניהם יש שפם.

זו הצרה היחידה, צרה זמנית, במאורע המשמח של הקדשת שטרות הכסף החדשים לגיבורי הרוח של הציונות, "כֹּהֲנֵי הַיֹּפִי" שלה כלשון טשרניחובסקי, אלה אשר "רוֹדִים בַּשִּׁירָה וּמִסְתְּרֵי חִנָּהּ" ו"יִגְאָלוּ הָעוֹלָם בְּשִׁיר וּמַנְגִּינָה" – וראשון בהם הוא עצמו, ראש למרחיבי מוטת כנפיה של העברית.

מתכנני השטרות אף השכילו לבחור ברביעיית משוררים ענקים, והצליחו לייצג בה בשווה את שני המגדרים. למגינת לבם של אחדים, הם לא כופפו את הסטנדרטים כדי לייצג חלוקות נוספות באוכלוסייה כגון אלו שבין ילידי אפריקה ואסיה לילידי אירופה, בין חילונים לדתיים, או בין אוהבי גויאבות לשונאי גויאבות.   

ביקורת חדשה על השטָרניחובסקי, עד כדי קריאה לא ממש מעשית להחרמתו, נשמעה השבוע מפיו של חגִי בן-ארצי. טשרניחובסקי היה נשוי לאישה נוצרייה, שסירבה להתגייר, הזכיר בן-ארצי והאמת עמו. טשרניחובסקי, הוסיף בן-ארצי במידה פחותה של צדק, אף הטיף לנישואי תערובת. כאשר נישואי התערובת אוכלים בעם ישראל בתפוצות בכל פה, הִסביר, אסור להעלות על נס דווקא את נושא דגלם.

מילאניה קראלובנה טשרניחובסקי אכן לא התגיירה. היא הלכה אחר בעלה היהודי בכל נדודיו ועלתה עמו ארצה. משפחתה נידתה אותה בגלל הנישואים הללו. שאול טשרניחובסקי לא התחתן איתה כדי להתקבל בחברה האירופית הנוצרית. הנישואים כלל לא השפיעו על זהותו. בתם של השניים התגיירה כדת וכדין. מילאניה לא אמרה כרות המואבייה "אלוהיךָ אלוהיי", אך בפועל אמרה "עַמךָ עַמי". מי יודע אם לא הייתה מתגיירת אלמלא ננקטה הגישה ההלכתית המחייבת קבלת מצוות ואינה מכירה בקיומה של יהדות לאומית חילונית.

ועם כל זה, מובן שהיינו מצפים מהמשורר שיכבוש אהבתו מפני זהותו. פרשת נישואיו היא אמת כואבת, המביכה יהודים לאומיים אוהבי טשרניחובסקי. למען האמת, לכל ארבעת המשוררים בסדרה החדשה של בנק ישראל, שתרומתם לקוממיות האומה לא תסולא בפז וגם לא בערך הנקוב על שטרותיהם, היו צדדים ביוגרפיים בעייתיים ביותר מבחינה מוסרית ויהודית, ואוהביהם צריכים להכיר בהם. נתן אלתרמן הפר דה-פקטו את חרם דרבנו גרשום, באופן שייסר את אשתו החוקית. רחל בלובשטיין התרועעה עם ראשי תנועת העבודה באורח אישי מדי. לאה גולדברג, כפי שחושף ספרה החדש של פרופ' זיוה שמיר 'לשיר בשפת הכוכבים', הייתה קומוניסטית אוהדת ברית המועצות, אפילו כאשר מפלגתה מפ"ם הסתייגה מהסטליניזם – והניחה לנגע המוסרי הזה לחלחל לשיריה הכאילו-נאיביים. ביקורתם של שוחרי הדמוגרפיה היהודית עשויה לחול גם על הימנעותה של גולדברג מלֶדֶת, הימנעות אידיאולוגית יש אומרים.

אולם, כאשר על הפרק הכרה לאומית בתרומתם של אישים, השאלה היא מהו מרכז הכובד בפועלם. איזה דגל נשאו, ובמקרה של משוררים, מהי שירתם ומה טיבה. שאול טשרניחובסקי לא היה נושא דגלם של נישואי התערובת, אלא נושא דגל הלאומיות היהודית, ובכלל זה דגל המאבק הנורא על הישרדותה. שירי-העלילה שלו על גבורתם של מקדשי השם במסעות הצלב ובימי עלילות הדם והפוגרומים הם מהידועים בשיריו. 'בת הרב' הוא שיר הערצה לנערה שהתאבדה כדי לא להתנצר כפי שדרש ממנה מאהבה-בכפייה האביר. בפואמה 'ברוך ממגנצא' שורף הגיבור היהודי את העיר הנוצרית על כנסיותיה כמעשה נקם. ביצירה 'פרשת דינה', עיבוד-מהופך לברכות השבטים בתורה, מהלל טשרניחובסקי את שמעון ולוי על שנקמו בגוי שלקח את דינה, ומקלל, מפי דינה, את שאר האחים שחבקו ידיים.

על שירים אלה ושכמותם, אגב, מתבקש היה יותר שדווקא השמאל חובב החרמות ידרוש להחרים את השטָרניחובסקי. ביטויי הנקם של המשורר כלפי הערבים, בייחוד בשירי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, מנוערים מתקינות פוליטית. "אָדָם הַמִּדְבָּר כְּמַהּ בִּזָּה וּצְמֵא דָּם", כינה את הישמעאלים שיש לצאת נגדם ל"מִלְחֶמֶת מִצְוָה". שיריו תקפו מימין את תוכנית החלוקה של 1937 ואת מדיניות ההבלגה. גיבוריו מההיסטוריה היהודית היו תמיד אנשי החרב והכיבוש, לא חכמי יבנה ואנשי הסֵפר. טשרניחובסקי הזדהה בגלוי עם התנועה הרוויזיוניסטית, ואת שיריו האקטואליים פרסם בעיקר בעיתון הימין 'דואר היום'.

נכון, פניה האידיאולוגיות של שירת טשרניחובסקי מורכבות, והיו בה התפתחויות לאורך השנים. המשורר הציוני הדגול מזוהה גם עם נהיות הלניסטיות ומעין-כנעניות, ובוודאי עם חילוניוּת מובהקת. "שִׁיר גּוֹי וָגוֹי קְסָמָנִי", מודה המשורר ורב-המתרגמים. אך כל אלה היו סממנים שצָבעוּ דבר אחד בסיסי: לאומיות יהודית. דווקאית. אמיצה. עיקשת. לאומיות שתכניה אינם בהכרח דתיים, ושגם גבולותיה – אם לחזור לחיי המשפחה של טשרניחובסקי – אינם בהכרח הלכתיים.

כמה אנשים ידעו על נישואי טשרניחובסקי לנוצרייה, עד שקם חגי בן-ארצי ותקע בידו בכוח את הדגל הזה? בכך דומה מעשהו השוגג של בן-ארצי למעשה הזדוני של החרדים האנטי-ציוניים, שנטלו פרט נשכח מיומניו המוקדמים של הרצל הצעיר, חלום על התנצרות המונית, ועשאוהו עיקר משנתו אף שבעצם משנתו הפוכה. בשביל מה זה טוב?

סולמות בית-אל: עם דוד ורבקה פאליי על הדרך למטה ולמעלה

מסלול החיים של דוד ורבקה פָּאלֵיי, כל אחד לחוד ואז שניהם ביחד, נראה כמו מטוטלת על אקסטזי. שניהם נולדו לאם לא יהודייה והתגיירו, הרגישו שהחברה פולטת אותם, עברו נעורים על רכבת הרים, הכירו זה את זו על רקע סחר בסמים, ועשו את כל הדרך הקשה לחיים של אחריות. עכשיו, כשהם עוסקים בקידום נוער בסיכון, הם כנראה יודעים על מה הם מדברים

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ב בכסלו תשע"ד, 15.11.2013. 

אלוהים כן מרשה: עם מיכה גודמן על הכוזרי שבתוכנו

"יש רבנים שמתייחסים על הגאון מווילנה. אני מתייחס על ראש שבט אינדיאני". עם סבתא נוצרייה, דעות מהפכניות ומעמד של חצי גורו בקרב קהלים גדלים והולכים, ד"ר מיכה גודמן הוא אחד האנשים הכי מעניינים לשבת איתם לשיחת עומק

 מאת רחלי מלק-בודה וצור ארליך. הופיע במגזין 'מוצש' מבית מקור ראשון, א' בטבת תשע"ג, 14.12.2012, עמ' 26-18.

תסביך היהודים המתביישים: על 'מה זה פינקלר', וגם על אחת המבקרים שלו

מה זה פינקלר; הווארד ג'ייקובסון; מאנגלית: יותם בנשלום; כתר, 354 עמ'

סקירה: צור ארליך. הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בב' בתמוז תשע"ב, 22.6.2012. 

בין קריאה ראשונה שלי ב'מה זה פינקלר', הקריאה שנועדה למעני, לבין הקריאה השנייה, זו שעשיתי בשבילכם, שמעתי בגלי צה"ל תוכנית שאירחה את הצ'לן האמריקני לין הארל. הארל, אחד משלושה-ארבעה הצ'לנים החיים הנודעים ביותר כיום בעולם, בולט גם כמתנדב למען ילדים במדינות נחשלות.  המנחה ניר ברנד והאורח הארל שמרו את ההפתעה הגדולה לדקות האחרונות של התוכנית: בקיץ האחרון השלים הארל בירושלים הליך גיור, ולאחר טבילה במקווה הצטרף לעם היהודי. "זה מסע שארך חמישים שנה", אמר הארל במבט לאחור. "תמיד הרגשתי יהודי".

האסוציאציה המיידית הייתה פרטית, אבל לא לגמרי תלושה: הנה לנו סיפורו של ג'וליאן טרלאב, גיבור 'מה זה פינקלר' – מישהו שרוצה להיות יהודי, לא בשביל נישואין ולא מפני שהוא חי בארץ, אלא מתוך הזדהות; רק בלי הסיבוכים, הבלבולים, הדו-שיחים הקומיים וכל שאר הדברים שעושים את 'מה זה פינקלר' למה שהוא. השיחה ברדיו עם הארל התגלגלה חיש קל הלאה, בלי לומר דבר על הרקע להתייהדותו.  השאלות המסקרנות נותרו פתוחות. מדוע עשה את זה? איך מסתכל על שיגיונותינו וגורלנו  לא-יהודי מהאליטה התרבותית במערב שיחסו כלפינו נע בין סקרנות להזדהות? ומה אנו יכולים ללמוד מחוויותיו על מצבו של היהודי בעולם המערבי במאה ה-21? ומה פירוש להרגיש תמיד יהודי, כשאתה גוי?

מענה לכל אלו – לא לגבי הארל אישית, אלא לגבי התופעה, ובעיקר לגבינו אנו – עשויות אולי לספק בדרכן הפתלתלה והמוקצנת עלילותיו ומחשבותיו של טרלאב הבדיוני. שכן כמו הצ'לן הארל, גם טרלאב חובב האופרה והמוזיקאי המוחמץ חי בעולם המערבי המשכיל והמעודכן והליברלי של זמננו, עולם שאולי מקשר עדיין יהדות עם מוזיקה, אבל רואה את היהדות, יותר ויותר, כהיפוכם של ערכי המוסר ההומניים. ובכל זאת שני האנשים הרגישים והמעודכנים הללו רואים מעבר לענני ההסתה והסילוף, ובוחרים בנו מכל העמים.

חברים מכוכב אחר: עם שמואל רוזנר על יהודי ארצות הברית

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ח בניסן תשע"א, 22.4.2011, עמ' 14-6. 

חנוכה, חג זניח למדי בעבר, חג קטן למבוגרים בישראל, נתפס בארצות הברית כאחד משלושת החגים היהודיים העיקריים, לצד יום כיפור ופסח. והכול בזכות חג המולד.

בפתח ספרו החדש על יהדות ארצות הברית מספר שמואל רוזנר איך זה קרה. דווקא בסוף המאה ה-19, בימי תפארתה של התנועה הרפורמית שלא אהדה את החג הלאומני, קמה קבוצת צעירים יהודים ויצאה למסע לשיקום מעמדו של החג. אבל ההצלחה ארוכת הטווח של הקמפיין נזקפת לא להם אלא ללוח השנה המזווג את חנוכה עם כריסמס. קנאתם של הילדים היהודים בחבריהם הנוצרים המתפנקים בעץ אשוח מנצנץ ובמתנות סנטה קלאוס הצריכה תשובה יהודית נוצצת. נרותינו הזעירים לוחמים אפוא, מעטים מול רבים, בנורות האשוח, ואילו במקום סנטה התמסד טקס ביתי של חלוקת מתנות בחנוכה, תוך הידור רב במצוות דת הצרכנות.

רוזנר מדגים גם כיצד מצאו יהודיה הליברלים של אמריקה מוצא מהמסר הבדלני של החג. הרב שחיתן השנה את מרק מזווינסקי היהודי עם צ'לסי קלינטון הפרוטסטנטית, ג'יימס פּוֹנֶט, פרסם לפני שנים אחדות מסה על משמעות חנוכה בהקשר האמריקני. הלקח של החג, סיכם פונט, קשור ל"יכולת לקיים יחסים אינטימיים עם האחר מבלי להסיר מעצמך באופן מוחלט את זהותך שלך, היכולת לאהוב מבלי להתמזג לָנצח, להשתפר בעזרת יופיו הנפלא של האחר מבלי לאבד קשר עין עם קסמך שלך". מתתיהו, ההוא עם החרב, לא היה מנסח זאת טוב יותר.

'שטעטל, בייגל, בייסבול' נקרא הספר, שרוזנר (43), המשמש כיום העורך הראשי של ספרי העיון בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן-דביר, הוציא ב'כתר' המתחרה. "הכותרת הזו מייצגת שלושה שלבים בהתפתחות היהודית אמריקנית", הוא מסביר. "שטעטל זה מאין באו, בייגל הוא פיתוח התרבות היהודית האמריקנית, המאכל הלאומי של יהודי ארצות הברית, ובייסבול הוא כבר התחברות לחברה הסובבת אותם. ברור שהיסודות הללו מתקיימים במקביל, אבל יש גם תהליך הדרגתי של התערות. לא תמיד היהודים היו כל כך רצויים באמריקה, ואילו היום, בחלק גדול מארצות הברית, להיות יהודי הוא כבוד גדול".

מיליון וכליון: על שונאי הגר, שיר לשבועות

מאת צור ארליך
הופיע ב'מקור ראשון' בג' בסיוון תשס"ח, 6.6.2008
בימי פסילת גיוריו של הרב דרוקמן


בית שמאי ובית דוד



בְּלָבָן רוֹמַנְטִי, בְּשַׁדְמוֹת בֵּית-לֶחֶם,
סַבְתָּא-רַבָּה רוּת הוֹלֶכֶת עִם דָּוִד.
רוּת, עַמֵּךְ עַמֵּךְ וְאַתְּ צְרִיכָה לָלֶכֶת.
אַל תָּשִׁירִי שִׁיר לַנִּין בְּמוֹאָבִית.

מִי גִּיֵּר אוֹתָךְ? מָתַי בָּאת לְבִקֹּרֶת?
הַגּוֹאֵל שֶׁלָךְ הִמְרָה שָׁלֹשׁ שְׁבוּעוֹת.
לָמָּה נִין מִזְרוֹחְנִיק? מֶה עָשִׂית בַּגֹּרֶן?
אֵיזוֹ מִין תּוֹרָה קִבַּלְתְּ בְּשָׁבוּעוֹת?

רוּת, אַתְּ קָשָׁה. אַתְּ כְּמוֹ סַפַּחַת.
רוּת, לְהַתִּיר אֵין שׁוּם דֵּעָה.
רוּת, מָה מֵצִיץ לָךְ מֵהַמִּטְפַּחַת?
לָמָּה מִטְפַּחַת בְּלִי פֵּאָה?

רוּת, לֹא נִבְחַנְתְּ עַל כָּל הַלֶּקֶט.
רוּת, אַתְּ נִפְסֶלֶת. אַתְּ רוּת בְּלַאי.
רוּת, אַת אִינְפֶקְצְיָה, אַתְּ דַּלֶּקֶת,
אוֹ עֲצִי-רוּת אוּלַי.


סַבְתָּא-רַבָּה רוּת שָׁמְעָה וְלֹא הֶחְלִיטָה
אִם לָשׁוּב מוֹאָבָה עִם דָּוִד נִינָהּ
אוֹ לִמְצֹא רַב שְׁלִיטָ"א מֵאַסְכּוֹלַת לִיטָא
שֶׁיַּסְכִּים בַּסּוֹף לָתֵת לָהּ חֲנִינָה.

בִּקְצִירַת הָעֹמֶר הִיא כְּמֵהָה כָּמֹהַּ
לֹא לְהִשָּׁלֵל בִּידֵי בֵּית דִּין אַלִּים.
הִיא, וּבֵית דָּוִד, וְכָל אֲשֶׁר כָּמוֹהָ
וְעַמּוֹ עַמֵּנוּ: רִבְבוֹת עוֹלִים.

רוּת, אַתְּ צְרִיכָה גִּיּוּר לְחוּמְרָא.
רוּת, הַדַּיָּן כְּבָר לֹא בַּגִּיל.
רוּת, גִּיוּרָיו שֶׁל חַיִּים דְרוּקְמַן
לֹא נִכְלְלוּ בַּדִּיל.

רוּת, בֵּית דָּוִד מִדַּי צִיּוֹיְנִי.
רוּת, בֵּית יִשַׁי לֹא מַשְׁלִים מִנְיָן.
רוּת, בֵּית שַׁמַּאי, בֵּית תִּהְיוּ-כָּמוֹנִי,
בָּא לְהָדְפֵךְ בְּאַמַּת בִּנְיָן.


רוּת, אַלְמְנַת כִּלְיוֹן.
רוּת, וּכְמוֹתָהּ מִילְיוֹן.
רוּת, לֹא הַ"חַי" בַּתִּלְיוֹן
קוֹבֵעַ, כִּי אִם הַמַּחְשׂוֹף.

רוּת, אַתְּ אֵינֵךְ מְיֻחֶסֶת.
רוּת, אַתְּ בְּנָאחְס מְנֻחֶסֶת.
רוּת, פֹּה אֵין חֵן וְאֵין חֶסֶד.
רוּת, סוֹף.