אור בלי רואה: קריאה נמרצת בשיר הפתיחה לחלק ג של 'כוכבים בחוץ'

בחודש שבט תש"ף, פברואר 2020, במסגרת מיזם פייסבוק 'כפית אלתרמן ביום', קראנו לאיטנו את מלוא השיר המתחיל במילה "האור" אשר פותח את חלק ג של 'כוכבים בחוץ' לנתן אלתרמן. לפניכם הכפיות היומיות (קטעי השיר עם פרשנות שלי) ומבחר מהתגובות הפרשניות של הקוראים.

לקרוא את שירי בורחס עם המתרגם: על 'עקבות בים' ליורם מלצר

עקבות בים

יורם מלצר

אפיק, 245 עמ'

ביקורת: צור ארליך. הופיעה במדור 'שיפוט מהיר' במוסף 'שבת' של מקור ראשון בי' בשבט תשע"ח, 26.1.2018.

חורחה לואיס בּוֹרְחֶס (1899–1986) מוכר בישראל בעיקר בסיפוריו הפילוסופיים, בייחוד אלה שבספרו 'גן השבילים המתפצלים'. סיפור טיפוסי של הסופר הארגנטיני הגדול הוא בחינה של שאלה תיאורטית על אודות גבולות התודעה והשפה. 'פונס הזכרן', למשל, מספר על אדם עם זיכרון מוחלט. האם אדם שזוכר כמה עלים היו בעץ שראה לפני שנה הוא אדם המסוגל לחלץ מהעולם משמעויות? בורחס היה בעל זיקה גם לפילוסופיה היהודית ולעמֵנו, והמפגש בין הגאון מבואנוס-איירס שבקצה-דרום-מערב לבין מסורתנו על נגיעותיה הספרדיות יוצר ניצוצות.

יורם מלצר מפגיש אותנו עתה עם שירתו של בורחס – והנה היא הגותית כמעט כסיפוריו, אך באורח דחוס ומרומז. הזמן הוא גיבור רבים משיריו. בורחס רואה אותו כמרחב של קפיצות-דרך המזמֵן חזרות על מצבים, אך גם כציר של השתנות מתמדת. בשירה הוא יכול לומר זאת על דרך הכזב הפיוטי, וכך הוא מצייר למשל את הירח כהצטברות מתמשכת של המבטים והבכיות שאנו נושאים אליו. שם ספרו של מלצר, "עקבות בים", ממחיש את הדו-פרצופיות הזו. בְּיַם המַיִם, וגם בים הזמן, הרי אי אפשר להשאיר עקבות. והנה – עקבות בים.

הספר מציע דרך מקורית ונהדרת להיכרות עם משורר לועזי. כל פרק מפרקיו הרבים (תוכן עניינים היה יכול לעזור פה) פותח בשיר של בורחס בתרגומו של מלצר לעברית, וממשיך בשיחה. מלצר מציג, בכתיבה מסאית-אישית נעימה, את השיר ואת המפגש שלו איתו: מפגש בין שפות, ובין שני אנשים בעלי תמהילים שונים של זיקה לתרבות דרום אמריקה ולתרבות היהודית. מלצר כותב כחניך רוחני של בורחס, כפרשן, כילד סקרן שגדל בהונדורס ועודנו חי את ילדותו, ויותר מכול כמתרגם. בכובע זה הוא מספר על התחבטויות ואפשרויות תרגומיות, וכך עומד על דקויותיו של השיר. מה עושים למשל עם 'אדם', שבספרדית הוא שמו הפרטי של אדם הראשון אך אין פירושו אדם?

הפרקים שזורים היטב במחרוזת אך מותאמים גם לקריאה כפרקים יחידים; ומחיר העצמאות הוא חזרתיות-מה בין הפרקים. גם בתוך הפרקים אפשר היה לגזום כמה התלפפויות מילוליות הנחוות כהתפלספות במובן המעיק של המילה.

ונקודה בעייתית באמת: חלק ניכר מהשירים כתוב במקור בחרוז ובמשקל. מלצר ויתר בתרגומו על הפן הזה. זו בחירה תרגומית לגיטימית, ובמקרה שלנו אולי הכרחית – שכן העניין כאן הוא משמעותה המדויקת של כל מילה, דבר שבתרגום מחורז-שקול צריך לפעמים להתפשר עליו. אבל ראוי היה שיצהיר על בחירה זו וידון במה שאובד בה. הרי יופיו של השיר מצוי גם בצורתו, ויתרה מכך: ענייני הצורה הם מן השיקולים המדריכים את המשורר בבחירת המילים. פעם יחידה רומז מלצר ביעף כי אולי היו למשורר שיקולי משקל – וזהו.

מתרגמנו הדייקן אף מרחיב את החופש הצורני שנטל לכדי כפייה על המקור. הוא חותך את השורות באופן לא סימטרי, כנראה כי כך יפה ופיוטי בעיניו, ויוצר אגב כך קיטועים תחביריים שאינם נחוצים ואינם מצויים במקור, כאילו בלית ברירה. באחד המקרים הוא אף מדביק את כל בתיה של סונטה לאחד. בין הפרטים המרתקים על דילמות התרגום שמלצר מכביר על הקורא, היה מקום שידבר גם על כך.

שיפוט מהיר 21: חמש נפשות, שנות החמישים והחמשה של הפרטיטורה

המהדורה ה-21 של מדורי "שיפוט מהיר" הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ביום שישי האחרון, כ"ה בטבת תשע"ה, 16.1.2015. נסקרו הספרים 'חמש נפשות' מאת יותם טולוב, 'בעד החלון' מאת לאה ברק ו'מסע מוזיקלי בעקבות שופנהאואר' מאת מיכל זמורה-כהן.

אלוהים כן מרשה: עם מיכה גודמן על הכוזרי שבתוכנו

"יש רבנים שמתייחסים על הגאון מווילנה. אני מתייחס על ראש שבט אינדיאני". עם סבתא נוצרייה, דעות מהפכניות ומעמד של חצי גורו בקרב קהלים גדלים והולכים, ד"ר מיכה גודמן הוא אחד האנשים הכי מעניינים לשבת איתם לשיחת עומק

 מאת רחלי מלק-בודה וצור ארליך. הופיע במגזין 'מוצש' מבית מקור ראשון, א' בטבת תשע"ג, 14.12.2012, עמ' 26-18.

זה עתה הופיע: "לרפא עולם שבור"

זה עתה הופיע, ב'ספרי מגיד' מבית הוצאת קורן, ספרו של הרב יונתן זקס, רבה הראשי של אנגליה, 'לרפא עולם שבור: החיים כקריאה לאחריות', בתרגומי. היהדות, מסביר בו הרב זקס, היא בראש ובראשונה קריאה לחיים של אחריות - ובלשון המקורות, לחיים של חסד ושל תיקון עולם. יש בו סיפורים מרגשים, פרשנויות מהפכניות לפרשיות במקרא ובראשן לספר איוב, ובעיקר - הספר הזה פשוט מפתה אותך להיות אדם טוב יותר.

עבודת תרגום היא עבודה שחורה למדיי ומתישה, אבל את הספר הזה תרגמתי במתח רוחני בלתי פוסק ובדמעות בעיניים. להלן פרק הסיום של הספר (מסיבות טכניות, הערות השוליים אינן מופיעות פה). את רשימת הלקחים שבסוף הפרק אני מציע פשוט להדפיס ולתלות על המקרר, או לקפל בתוך הסידור או הארנק.

פרק כ: על חלומות ואחריות

בכל פעם שאדם מתייצב למען אידיאל, פועל לשיפור חייהם של אנשים אחרים, או נאבק נגד עוולה, הוא יוצר אדווה קטנה של תקווה. ובהתמזג האדוות היוצאות ממיליוני מרכזים שונים של אנרגיה ושל העזה, נוצר זרם כביר העשוי למוטט את האדירות שבחומות הדיכוי וההתנגדות. (רוברט קנדי)

המאה העשרים ואחת מציבה בפני האנושות אתגרים שנוכח היקפם ועוצמתם קשה לשער כיצד ניענה להם. ישנן הבעיות הסביבתיות: ההתחממות העולמית, שחיקתה של הביוספרה, הרס יערות הגשם והכחדת המינים שלא הייתה כמוה למן היות האדם על פני האדמה. ישנו הפער הגובר בין עשירים ועניים: חלקים מסוימים בעולם נהנים משפע שבני הדורות הקודמים התקשו אפילו לחלום על שכמותו, ואילו אזורים אחרים מעורערים מעוני, מחלות, הצפות, היעדר דיור, אנאלפביתיות וייאוש. מדי יום מתים 30 אלף ילדים ממחלות שאפשר למנוע. 105 מיליון ילדים בעולם אינם לומדים בבתי ספר. 40 מיליון איש סובלים מאיידס לסוגיו. 300 מיליון חקלאים מתקשים לשווק את תוצרתם בשל חסמי סחר. מחצית מאוכלוסיית העולם חיה בעוני. מהוצאותיהם של האמריקנים על קוסמטיקה בלבד, או לחלופין מהוצאותיהם של האירופים על גלידה בלבד, אפשר היה לממן חינוך ותברואה לשני מיליארדי בני אדם שאין להם לא חינוך ולא תברואה. אפילו עודף היה נשאר.

וישנן גם הבעיות הפוליטיות: עימותים אתניים, מלחמות אזרחים, גלים חוזרים ונשנים של מבקשי מקלט, שגשוגם של האלימות והכאוס הבינלאומי. ישנה הסכנה שמציבים משטרים כושלים ומשטרי רשע, ובמדינות שמשטרי העריצות שלהן מוגרו במלחמה, כמו אפגניסטן ועיראק, עדיין יש קושי לבנות משטרים יציבים שיקיימו שלטון חוק ויכבדו את זכויות האדם. הטרור הזוועתי נגד חפים מפשע, המשתולל בהשראתם של ארגוני ג'יהאד כאל-קאעידה ואחרים, נעשה בשנים האחרונות לאיום גלובלי המערער את ביטחון אזרחיהן של מדינות שמספרן גדל והולך. החמור מכולם הוא החשש שהגורמים שמנינו יחברו יחדיו לתסריט של הימצאות נשק להשמדה המונית – גרעיני, כימי או ביולוגי – בידי קבוצות שאינן בוחלות ברצח המונים בשם אלוהים והאפוקליפסה. הקללה הסינית "שתחיה בזמנים מעניינים" עומדת כמדומה להתרגש על כולנו בעתיד הנראה לעין.

שום מדינה, אפילו לא מעצמת על כארצות הברית או האיחוד האירופי, אינה יכולה להתמודד עם בעיות אלו לבדה, שכן הן עצומות, גלובליות וכרוכות זו בזו. ואם אין די בפעולתה של מדינה שלמה, איזו משמעות יש בכלל למה שנעשה אתה ואני? לבדנו, איננו אלא גרגיר חול בחוף הים, גל קטן באוקיינוס, אבק על פני האינסוף. היות שאנו פוגשים בעיות אלו יום יום ביושבנו מול מרקעי הטלוויזיה שלנו, אנו חווים דיסוננס קוגניטיבי מתמיד. אנחנו רוצים לעזור, אבל כל אחד מאיתנו יכול לעשות כה מעט. בנסיבות אלו אנו נוטים לפנות פנימה: את שביעות הרצון אנו מחפשים בתוך עצמנו, את ההגשמה העצמית – בחוג המשפחה או החברים, ואת הישועה – בקהילתנו הקרובה.

התכנסות זו ניכרת כיום כמעט בכל החבָרות המערביות. גילוייה שונים זה מזה עד היסוד: מתרבות הצריכה, דרך 'רוחניות' וחיפוש עצמי, עד תצורות תוקפניות של דתיוּת הדוחה את המודרנה. התופעות רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב, אך יש דבר אחד המשותף להן: כולן ניסיונות ליצור מרחב בטוח, מקלט מהעולם שבחוץ, חוף מבטחים מעולם מנוכר. כביטויו הקולע של כריסטופר לש, אנו מבקשים "הישרדות נפשית בעידן של דאגה".

בספר זה הצגתי את התשובה ההפוכה. עכשיו, דווקא בעידן הזה, עלינו להושיט יד של ידידות לזרים ולעזור לאלו השרויים במחסור. עוצמה כרוכה באחריות, והעוצמה האדירה שיצרו הטכנולוגיה והרפואה החדישות, התקשורת המהירה והכלכלה הגלובלית תחייב אותנו לאחריות שעוצמתה דומה. אנחנו, ורק אנחנו, יכולים לממש אותה. באין רצון טוב בציבור, ידיהם של המדינאים ריקות וההצהרות הבינלאומיות נותרות מילים יפות התלויות באוויר.

בלבו של ספרנו זה עמדה מטאפורה שטבע במאה השש עשרה מיסטיקן יהודי בעיירה קטנה על ראש הר בצפונה של ארץ ישראל, בעקבות אחת הקטסטרופות האנושיות הגדולות של ימי הביניים, גירוש ספרד. רבי יצחק לוריא ניסח חזון של תקווה בליבו של החורבן. האור האלוהי, ששטף תחילה את הבריאה כולה, התגלה כחזק מדי. אירעה "שבירת כלים", וכתוצאה ממנה רסיסים מאורו של ה' נסתרו מתחת לעיי החרבות של האסון. משימתנו, אמר, היא "לרפא" או "לתקן" את העולם באמצעות חיפוש ניצוצות אלו והצלתם, ניצוץ אחר ניצוץ. יופיו של הדימוי הלוריאני טמון בכך שהוא מסרב לראות את הקלקולים והשברים שבעולם כנטולי מזור, אך גם אינו מתפתה לחשוב שהריפוי יהיה מיידי, קל או דרמטי.

הקבלה הלוריאנית, ממש כמו האנשים שסיפרתי עליהם לאורך הספר וכמו סיפורו של לורן אייזלי על כוכבי הים שהבאתי בפרק ו, האמינה בגאולה בפסיעות קטנות. אלוהים אינו מבקש מאיתנו להציל לבדנו את העולם כולו. היפוכו של דבר: הניסיון "לדחוק את הקץ" נגמר בדרך כלל באלימות ובאסון. אלוהים מבקש מאיתנו לעשות מה שאנו יכולים, כאשר אנו יכולים. אנחנו מתקנים את העולם צעד אחר צעד, מעשה אחד בכל פעם, נפש אחת בכל פעם. נפש אחת, אמרו חז"ל, כמוה כעולם מלא. אם שינית את חייו של אדם אחד – התחלת בכך לשנות את העולם. כל מעשה נדיב, כל מילה מיטיבה, כל מחווה מחבקת, מקרבים את הגאולה. כל אחד מהם הוא אות שאנו כותבים בספר החיים.

בידינו לשנות. בימי משה רבנו היה ודאי מוזר להעלות על הדעת שמסר מפי מנהיג של קבוצת עבדים הבורחת דרך המדבר ישַנֶה ביום מן הימים את כל הנוף המוסרי של המערב. קומץ נביאים בימי חורבן בית ראשון, וקומץ חכמים לאחר חורבן בית שני, הצליחו להחיות את רוח העם היהודי ולהצילו מסף ייאוש. קומץ קטן אפילו יותר של ניצולים, שמלאך המוות הביט אל תוך עיניהם, בנה מחדש את החיים היהודיים לאחר השואה. כל ההתפתחויות שחלו במצפונה של האנושות החלו אצל אנשים יחידים שהעזו לחשוב את שטרם נהגה, לומר את המילים האמיצות, לעשות את המעשה השונה. המילה 'אי-אפשר' לא הייתה באוצר המילים שלהם. גם אוצר המילים שלנו כדאי שייפטר ממנה.

במדבר, לפני שנים רבות, ציווה ה' את משה כיצד יבנו בני ישראל את המשכן, בית נראה לעין לשכינה האלוהית השורה בקרבם. ואז השמיע הערה משונה:

כי תִשָּׂא את ראש בני ישראל לפְקֻדֵיהם, ונתנו איש כֹּפֶר נפשו לה' בפקֹד אֹתם, ולא יהיה בהם נגף בפקֹד אֹתם. זה יתנו כל העֹבר על הפְּקֻדים: מחצית השקל ... (שמות ל, יב-יג)

מפקד בני ישראל צופן סכנה. מדוע? בדרך כלל, כשאומות עורכות מפקד, הן עושות כך מפני שהן מאמינות שבמספרים יש כוח. העם היהודי לא ייחס מעולם כוח לכמות. משה אמר להם שהם "המעט מכל העמים" (דברים ז, ז). כאלה הם גם היום. הסופר האמריקני מילטון הימלפרב העיר פעם שאוכלוסיית העם היהודי כולו קטנה משגיאה סטטיסטית במפקד האוכלוסין הסיני. כיצד אם כן יימדד כוחם? בתשובתה של התורה יש יופי נעלה: בַּקשו מהאנשים לתת, ומְנו את תרומותיהם. עם עשוי להיות קטן מספרית, אך הנתינה שבו תהיה עצומה.

מעניינת גם העמדת סכום התרומה על מחצית השקל. ה' אומר בכך: לא עליכם המלאכה לגמור. על כל אחד מאיתנו לדעת שהוא לבדו לא יוכל להשלים את המשימה: הוא צריך אדם נוסף כדי שהשקל יהיה שלם. ועם זאת, תרומתו אינה זניחה. אנו תורמים את המחצית שלנו, סמוכים ובטוחים שהאחרים יצטרפו אלינו, אולי אפילו בהשראת המעשה שלנו. אנחנו יכולים לשנות את העולם, אבל אנו זקוקים לשותפים, והדרך הטובה ביותר למצוא אותם היא להראות את הדרך על ידי דוגמה אישית. נדיבות הלב מידַבקת. מעשה טוב אחד מוליד מעשה טוב נוסף. העיקר הוא שנתחיל. אני זוכר כיצד בביקורי הראשון בספרייה כסטודנט חדש הגיעו אל הכניסה, בעת ובעונה אחת, שני דיקאנים. האחד אמר לחברו, "אחריך". ענה לו השני, "לא, בבקשה, אחריך". הם היו מנומסים לתלפיות, ויכלו להמשיך עד עולם במתן הכבוד ההדדי. אולם כשהדברים נוגעים למיגור הסבל והעוול, המנהיגות הדרושה לנו אינה מנהיגות של 'אחריך', אלא של 'אחריי'.

***

לעתים קרובות מדי בשנים האחרונות הדת מציגה לעיני העולם פנים בלתי נעימות: או שהיא נוקשה ותוקפנית, או שהיא קלושה וחלושה. על הדעת עולות שורותיו של ויליאם בטלר ייטס:

אנשי סגולה רפתה רוחם, בעוד

חדלי אישים כולם עוצמה לוהטת.

אין שום הכרח שכך יהיה. לא ברפיון הרוח ולא בעוצמה הלוהטת תימצא הדרך אל הגאולה. לא בזה, אף לא בזו, אין משום היענות נאותה לקריאתם של השמיים אלינו בימינו אנו. אל נוכח הפונדמנטליזם של השנאה עלינו ליצור פונדמנטליזם נגדי של אהבה – ביודענו, בלי היסוס ובלי טשטוש, שזה מה שלאלוהים רוצה שנעשה: נרפא את עולמו השבור.

ספרי זה הוא ספר דתי, ספר יהודי, ואינני מתנצל על עובדות אלו. אולם האמת היא שלכל אחד מאיתנו יש דבר מה לתרום לתיקונו של העולם, בין אם הוא דתי ובין אם הוא חילוני, בין אם הוא יהודי ובין אם הוא נוצרי, מוסלמי, מאמין באחת ממסורות המזרח או חסיד אחת מצורות הרוחניות החדשות. כל משאלתי בספר הזה הייתה להשמיע קול אחד בשיחה, מתוך ידיעה ששום קול אנושי אינו יכול לבטא את כוליות החוכמה, ושאין מי שאיננו יכולים ללמוד ממנו.

אם יש דבר אחד שהקול הדתי מבקש לומר יותר מכל דבר אחר, דבר זה הוא שכל אחד מאיתנו נחשב. אני ידוע כאדם המתקשה בזכירת שמות. אני רואה אנשים מוכרים ושוכח איך קוראים להם. משום כך, פסוק אחד בספר תהלים משרה עליי תמיד מין יראה. הוא אומר שאלוהים "מונה מספָּר לכוכבים, לכֻלם שמות יקרא" (תהלים קמז, ד). לקרוא למישהו או למישהי בשמם פירושו להכיר בייחודם. אלוהים יודע מי אנחנו. אלוהיהם של הפילוסופים היוונים ידע עובדות כלליות, לא פרטיות: הוא הכיר סוגים ולא פרטים, טיפוסים ולא אנשים. האמירה המהממת שבלב התנ"ך היא שאלוהים 'נושא פניו אלינו' (על פי במדבר ו, כו): מכיר, אוהב ומאתגר כל אחד מאיתנו ביחידותו. איש מאיתנו אינו בר המרה, החלפה או ויתור. יש מעשים שאנו, ולא איש מלבדנו, יכולים לעשות. השקפה זו אינה ייחודית ליהדות – וגם אילו הייתה כזו, אני מקווה שהייתה נעשית נחלת כולם, מפני שזו האמירה הנוקבת ביותר שנשמעה אי פעם בדבר כבודו של היחיד ותפארתם האפשרית של חיי האדם. בכותבי שורות אלו חיים על פי האדמה שישה מיליארדי בני אדם, ושום כוח ארצי לא יוכל לנשל איש מהם מהערך המוחלט שיש לו בעיני אלוהים.

כשאלוהים התגלה לאברהם, ליעקב ולמשה, הוא החל פשוט בקריאה בשמם. תשובתם, בסיסית ומעמיקה בה בעת, הייתה "הנני". החיים הם שאלתו של אלוהים. אנחנו הננו התשובה שלו. לעתים תשובה טובה, לעתים גרועה, אך בכל מקרה היא התשובה היחידה שישנה. אלוהים אינו זקוק לנו כדי לדעת שהוא אלוהים, או לקבל אישור לכך. הוא צריך לדעת שאנו שומעים את קריאתו, שאנו נכונים להיענות לאתגר שהוא מציב לנו, ושאנו רוצים לקחת לידינו את האחריות שהוא מפקיד בידינו, אחריות שהוא מאמין שנעמוד בה ונותן לנו את הכוח הדרוש לשם כך.

זהו חזון דתי, אך אין אדם חייב להיות דתי כדי להיות שותף לו. מספרים על חסיד ששאל פעם את רבו, "רבי, אתה מאמין שהקב"ה ברא הכול לשם תכלית?" הרבי השיב בחיוב. "אם כך, רבי, מדוע ברא את הכופרים?" הרב השתהה וחייך. "ה' ברא את הכופרים כדי להזכיר לנו לא להשלים לעולם עם קיומו של הרוע. אנחנו, המאמינים, מאמינים לפעמים יותר מדי. אנחנו מקבלים את הרוע שבעולם כאילו הוא רצונו יתברך. הרעות אינן רצונו של ה', והוא ברא את הכופרים כדי שנחדל לחשוב כך".

הדת שאני מאמין בה מציעה מהפכה מוסרית הנוגדת את האינטואיציה. בפרק האחרון בספרו הרהוט 'האדם המורד' כתב אלבר קאמי:

המֶרד נתקל בלי הרף ברֶשע, ואין לפניו דרך אלא לצבור תנופה חדשה. יכול אדם לכבוש בקרבו כל מה שעשוי להיכבש. וחייב אדם לתקן בבריאה כל מה שעשוי לתקון. ולאחר שיעשה, עדיין ימותו ילדים שלא בדין, גם בחברה המושלמת. גם בפסגת מאמציו יכול אדם להתכוון רק להפחתה כמותית של הייסורים בעולם. אבל אי הצדק והמכאובים יוסיפו להתקיים, ויהיו מצומצמים אשר יהיו, יוסיפו להיות שערורייה. ... נוכח עוול זה, נוכח המוות, זועק אדם לצדק ממעמקי נפשו.

יכולים הדברים לשמש תמצית לספרנו שלנו, אלמלא הבדל אחד. את מה שקאמי ראה כמרד של האנושות באלוהים, היהדות רואה כמרד של אלוהים עצמו בדחפים השליליים של האנושות. קולו של אלוהים הוא הקול שאינו חדל לשאול אותנו מדוע העולם-שישנו עדיין אינו העולם-שראוי-שיהיה. האמונה היא השאלה; המעשה הוא התשובה הנאותה היחידה.

ומה על אלו שאינם דתיים, אלו התוהים אם בכלל יש דין ויש דיין? בְּלֵז פסקל (1662-1623), אחד המוחות המבריקים ביותר של המאה השבע עשרה, פיתח תיאוריה הסתברותית בנושא זה עוד קודם שפנה, בהיותו בן שלושים, להיות איש דת. ידוע בעיקר מה שזכה לשם "ההימור של פסקל", המביא לידי ביטוי את שתי אהבותיו של האיש: חישוב מתמטי של סיכונים, וחיי אמונה. יש, כתב פסקל, שתי אפשרויות: או שאלוהים קיים, או שאינו קיים. אם נחיה חיים לא דתיים, וכשנמות נגלה שטעינו, נשלם בייסורי נצח בגיהנום. לעומת זאת, אם נחיה כאנשים מאמינים ונשמור את מצוות האל, ובמותנו נגלה שאלוהים אכן קיים, ניהנה מברכתם הנצחית של חיי גן עדן, ואם יתברר שאינו קיים, רק נחדל מהיות. אסטרטגיה של מזעור סיכונים תוביל אותנו לחיות כאנשים דתיים, ולו כדי להינצל מהתוצאה האפשרית החמורה ביותר.

אני מעריץ את פסקל. ספרו 'הגיגים' הוא מהקלאסיקות של הספרות הדתית, ומהלך ה'הימור' שלו חיובי ומורכב יותר מכפי שהצגתי אותו כאן. אולם לו היה עליי לנסח הימור משלי, הוא היה צנוע הרבה יותר. הייתי אומר לחסר האמונה: או שאלוהים קיים, או שאינו קיים. אם הוא קיים, נזכה לגמול על הטוב שאנו עושים. אם אינו קיים, עדיין נזכה לגמול שאין גדול ממנו: הידיעה שאיחינו משהו בעולמנו זה הסדוק, שצמצמנו במשהו את העוול, שריפאנו רסיס מהכאב.

וזו הנקודה. את האושר אין משיגים אם רודפים אחריו. כמו המשיח במסורת היהודית, גם האושר הוא מהדברים הבאים בהיסח הדעת. הוא בא מתוך חיים ראויים ומרדיפת הטוב לשמו. משהו עמוק בתוכנו מוביל אותנו לחוש מעורבות בגורלם של אחרים. האם זו סימפטיה, אמפתיה, רצון טוב, חמלה, מצפון, חובה, 'האינטרס העצמי המובן כהלכה', 'הצופה חסר הפניות', מה שהסוציו-ביולוגים מכנים 'אלטרואיזם הדדי', או מה שאני מכנה 'ברית הסולידריות האנושית'? אינני יודע, אבל דבר זה נמצא סמוך מאוד לגרעינו של מה שהננו, של האנושי שבנו. לא העונג ולא התשוקה, לא ההצלחה ולא התהילה, לא העושר ולא העוצמה, אף לא אחד מהם יכול להתחרות בדבר זה כמקור לסיפוק ולכבוד עצמי.

רבים אמרו את זה קודם. "כל אחד יכול להיות גדול", אמר מרטין לותר קינג, "כי כל אחד יכול לשרת". "רק חיים שנחיו למען אחרים הם חיים בעלי ערך", אמר אלברט איינשטיין. "המבקש להבטיח את טובתם של אחרים, כבר הבטיח בכך את טובתו שלו", אמר קונפוציוס. ואדמונד בֶּרק אמר: "אין טעות גדולה מטעותו של זה שכיוון שביכולתו לעשות רק מעט, אין הוא עושה דבר". ניסוחו היפה ביותר של הרעיון הוא אולי זה של ישעיהו, שהיהודים קוראים בבית הכנסת, זה אלפיים שנה כמעט, ב'שבת נחמו' שלאחר תשעה באב:

וְיִעֲפוּ נערים וְיִגָּעו, ובחורים כָּשול יִכָּשֵׁלו;

וקֹוֵי ה' יחליפו כֹּח, יעלו אבֶר כַּנשרים.

יָרוצו ולא ייגָעו, ילכו ולא ייעפו. (ישעיה מ, ל-לא)

הפרדוכס שבאלטרואיזם הוא שהתקווה שאנחנו נותנים לזולת שָבה אלינו שלמה, והיא אף גדולה משהייתה. ייתכן שהאמונה נוצרת רק בעשייה, האושר – בנתינה, והמשמעות – באומץ ליטול סיכון למען אידיאל. כל שאני יודע הוא שגדול הישגיו של אדם בחייו הוא להיות, ולו לרגע, סוכן של תקווה לאדם אחד אחר.

***

הסכנה הגדולה ביותר הרובצת כיום לפתחן של החברות המערביות הוא תחושת האין אונים, התחושה שהעולם יצא משליטה, שהבעיות גדולות מכדי שתיפתרנה ושהשנאה עמוקה מהירפא. לכך רמז רוברט קנדי רגע לפני שאמר את המשפטים שציטטנו בראש פרק זה. הוא דיבר על "סכנת הרמת הידיים: האמונה שאין דבר שאיש אחד או אישה אחת יכולים לעשות נגד המערך העצום של חולאי העולם". פוליטיקה של ייאוש היא הגרועה שבפוליטיקות. תחושת חוסר האונים מתומרנת בקלות בידיהם של תאווי הכוח. פחד יכול בקלות להיתרגם לזעם, אלימות, טרור, שנאת זרים ופרנויה, או לחלופין לכניעה ופחדנות, תבוסתנות ופייסנות. כשנשיא ארצות הברית בימי מלחמת העולם השנייה, פרנקלין ד' רוזוולט, אמר כי "הדבר היחיד המפחיד אותנו הוא הפחד עצמו", הוא ביטא אמת שגם במאה העשרים ואחת לא איבדה מטעמה.

הסותרן (אנטידוט) היחיד לפחד הוא אחריות: הסירוב להאמין שאין מה לעשות, ההחלטה לא למצוא מפלט בהאשמתם של אחרים, בעשייתם לשעירים לעזאזל של אכזבותינו ופחדינו. קל להתלונן: לומר שמישהו אחר אחראי. האומץ נולד ברגע שאנו מחליטים לא להתלונן, אלא לצאת במחאה אישית נגד הרע שבעולם באמצעות עשיית טוב, ולו מעט. אתיקה של אחריות מובילה את הפרט לנחישות מופלאה. אנשים שהיא מדריכה אותם עשויים לצלוח כל מכשול ולהיכון לכל עתיד בלי פחד. זה ארבע עשרה שנה שאני נושא איתי ביומני את מילותיו של רוזוולט מוקדם יותר, הנשיא תיאודור רוזוולט, שנסכו בי כוח בימים קודרים:

לא הביקורת היא החשובה,

ולא האיש המצביע על האיש החזק שכושל,

או על המעשים שמי שעושה יכול היה לעשות טוב יותר.

חובנו מסור למי שנכח בגופו בזירת ההתרחשויות,

שפניו מרוחות באבק ובזעה ובדם;

לזה החותר בעוז,

השוגה ומחמיץ שוב ושוב –

שכן אין מאמץ שאין בו שגיאות והחמצות –

אולם מוסיף וחותר לעשות את המעשה;

לאיש היודע את הלהט הגדול ואת הדבקות הגמורה,

המקדיש את כל כולו למען מטרה ראויה,

זה שבמקרה הטוב טועם טעם ניצחון והישג,

ובמקרה הגרוע, אם נכשל, נכשל לאחר שהעז וניסה –

זה שמקומו לא יכירנו עם אותן נפשות קרות ומבוישות

שלא ידעו לא ניצחון ולא תבוסה.

לדעת שאלוהים מייפה את כוחנו להסתכן, סולח לכישלונותינו, מקים אותנו כשאנו נופלים ומאמין בנו יותר מכפי שאנו מאמינים בעצמנו – זו דרך אחת, הטובה בדרכים המוכרות לי, לכתוב בסֵפר ימֵינו סיפור הראוי להישמר כמורשת שנשאיר לבאים אחרינו, אלו שעתידם מופקד בידינו.

כל מעשה טוב, כל מחווה של ריפוי, מדליק נר של תקווה בעולם חשוך. מה היו פניה של האנושות לאחר השואה, אלמלא האומץ של אותם יחידים שהצילו חיים, הסתירו ילדים, חילצו את מי שיכלו? היו מקרים שמתנת פיסת לחם זעומה השיבה לאסיר את הרצון לחיות. מסר יחיד של תמיכה עשוי להספיק לאוכלוסיות מאוימות כדי לדעת שאינן לבדן. מעשה אחד של הכנסת אורחים יכול לגאול נפש גלמודה שעל סף ייאוש. מילת שבח אחת מסוגלת להשיב את הכוחות למי שאיבד את הרצון להמשיך. בשעת מעשה חסד לעולם איננו יודעים אילו אדוות של תוצאות יתפשטו סביבו.

"מעט מן האור", אמרו המקובלים, "דוחה הרבה מן החושך". וכאשר אור מצטרף אל אור, שלי לשלך ושלנו לשל אחרים, מתחיל מחולן המשותף של השלהבות הקטנטנות ומוכיח שתקווה אינה אשליה. המילה האחרונה אינה נחלתם הבלעדית של הרוע, העוול, הדיכוי והאכזריות. אולי נכון הדבר ש"מאותו בול עץ מעוות הקרוי האנושות, שום דבר ישר לא נוצר מעולם". אולם האם כדי להצביע כלפי מעלה עלינו להיות ישרים? האם כדי להיות טובים עלינו להיות מושלמים? מה שאני יכול לומר על כך הוא מה שאני חש: שהאנשים שפגשתי, אשר הדליקו נרות בחייהם של זולתם, נתנו לי את הכוח להמשיך. אני מודה: לא חוויתי אף פעם משבר באמונתי באלוהים, אבל היו זמנים שהייתי קרוב לאובדן אמונתי באנושות. רק הגינותם – המענטשליכקייט, כפי שזה נקרא ביידיש – של אנשים מן השורה שיקמה אותה. כל מעשה נדיב, אדיב או אמיץ מוליד עוד שכמותו, מאציל השראה ומחולל תמורה. מעשה יחיד, שנעשה לשמו מתוך אהבה, נותן לנו – כתב הרמב"ם – חלק בעולם הבא.

***

את רוב ימיי ביליתי במחשבות על החיים, בצפייה באנשים, בקריאת ספרים, בחיפוש אחר מורים ודמויות מופת, בניסיון להבחין בין מה שחשיבותו מוחלטת לבין דברים שרק נראים חשובים בזמנם. איני מתיימר לחשוב שהחוכמה בידי, ואני מבקש רק לשתף אתכם במה שלמדתי:

• שֶכָּל אחד מאיתנו נמצא פה לשם מטרה;

• שלזיהוי מטרה זו נחוצים זמן ויושר, הכרת עצמנו והכרת העולם – אך לבסוף היא תתגלה. לכל אחד מאיתנו יש מערך ייחודי של כישרונות ומעגל ייחודי של השפעה, ובתוך מעגל זה – יהיה קטן כקוטנה של משפחה או גדול כגודלה של מדינה – נוכחותנו עשויה להשפיע ולשנות;

• שהמקום שבו מה שאנו רוצים להיות נפגש עם מה שצריך להיעשות הוא המקום שאלוהים רוצה שנהיה בו;

• שאפילו הקטן שבמעשים הטובים עשוי לשנות את חייו של מישהו;

• שלא הכבוד שאנו מקבלים הוא החשוב, אלא הכבוד שאנו נותנים;

• שעושרנו האמיתי אינו ההון שצברנו, אלא ההון שחלקנו עם אחרים;

• שאנשים שהקדישו לפחות חלק מחייהם לשירותם של אחרים הם האנשים המאושרים והממומשים ביותר שאני מכיר;

• שהמתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים לתת לילדינו היא שיראו אותנו מקריבים משהו למען אידיאל;

• שדתות מגיעות למעלתן העליונה כשהן חדלות לדאוג לנפשותיהם של אנשים ודואגות, במקום זאת, לצורכי גופם;

• ששום דת הרודפת בני דתות אחרות אינה ראויה לכבוד, ושום דת הפוסלת בני דתות אחרות אינה זכאית להערצה;

• שהדרך לכבד את העולם שאלוהים ברא וראָה כי טוב, היא לחפש את הטוב בזולתנו ובעולם, ולהלל אותו;

• ששום דבר אינו מושג בהתנהגות שאינה אתית לגמרי. אנו עשויים להרוויח בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך, והקובע, נפסיד;

• שבריאות מוסרית חשובה לאיכות החיים לא פחות מבריאות הגוף;

• שמילה של שבח עשויה להעניק משמעות לחייו של מישהו;

• שבהנמיכנו אדם אחר, אנו מפחיתים מעצמנו; וברוממֵנו אחרים, גם את עצמנו רומַמנו;

• שהעולם הוא ספר וחיינו הם פרק בתוכו, ובידינו לקבוע אם הקוראים בפרק זה יזכו להשראה;

• שכל יום הינו שאלה שאלוהים שואל אותנו;

• ששום מצב שאנו נקלעים אליו אינו מקרי: אנחנו נמצאים כאן, עכשיו, במקום הזה, בין האנשים הללו, בנסיבות האלו, כדי שנוכל לעשות את המעשה, או לומר את הדבר, שירפאו אחד מרסיסיו של העולם שנשבר;

• שמעטים הם הימים שאיננו יכולים להשפיע בהם לטובה על חייהם של אחרים;

• שתכונה טובה אינה צריכה לבלוט כדי שתזכה להוקרה;

• שהטובים ביותר עושים את הטוב בלי לחשוב על גמול, בהבינם שעזרה לאחרים היא זכות אפילו יותר משהיא הזדמנות;

• שהציניות מצמצמת את אלו המשתמשים בה;

• שהתעסקות עצמית היא עניין מצמית;

• שיותר עושר, עוצמה, הצלחה או חשיבות עצמית אין פירושן יותר משמעות וגם לא יותר אהבה;

• שכאב ובדידות הן צורות אנרגיה שאפשר להטמירן אם מפנים אותן כלפי חוץ ומשתמשים בהן לאתר עצב ובדידות של הזולת ולגאול אותו מהם;

• שהאנשים שאנו מתגעגעים אליהם במיוחד, הם אלה שנטעו בחיינו תקווה;

• שהיכולת לתת לאחרים היא מתת בפני עצמה;

• שאנו יכולים לשנות דברים, ורק כך אנחנו יכולים לגאול את חייהם של אנשים, לרומם אותם מן הקיום הסתמי ולהאציל עליהם הוד;

• שבחיינו הקצרים על פני האדמה, הקרובים ביותר בינינו לגעת בשכינה האלוהית הם אלו הנותנים לזולת;

• שהדרך הטובה ביותר לקבל ברכה היא להיות ברכה;

• ושאם נאזין בתשומת לב מספקת – והאזנה היא אמנות הדורשת אימון ממושך וענווה רבה – נשמע מתוך לבנו את קולו של אלוהים האומר לנו שנותרה מלאכה לעשותה, ושהוא זקוק לנו.

"הטוב מייצג את המציאות שאלוהים הוא החלום שלה", כתבה אייריס מרדוק. "בחלומות מתחילה האחריות", כתב ויליאם בטלר ייטס. היהדות שומרת על חלום עתיק שעדיין מדבר אל לבנו. לרפא את מה שאחרים השחיתו, לתקן את מה שאחרים קלקלו, לגאול את הרוע בהפיכת האנרגיות השליליות שלו לטוב: אלו הם מאפייניה של אתיקת האחריות, שנולדה מתוך האמונה הרדיקלית שאלוהים קורא לנו לממש את החופש שלנו ולהיות לשותפיו במלאכת הבריאה. לטעמי, זהו חזון המאשר את החיים: זהו האומץ להסתכן בנטילת אחריות, ויחד עם אלוהים להיות יוצריו של העולם שאמור להיות.

* כל הזכויות שמורות לרב יונתן זקס ולהוצאת קורן. הציון להלן, שכל הזכויות שמורות לצור ארליך, אינו נכון; זו הודעה אוטומטית שמופיעה בסוף כל רשומה בבלוג זה. צ"א.

למסורתיים יש פילוסופיה. ראיון עם מאיר בוזגלו

מאת צור ארליך. הופיע ב'דיוקן', עיתון 'מקור ראשון', בב' בניסן תשס"ט, 27.3.2009


לדתיים ולחילונים יש בדרך כלל נקודה אחת של הסכמה. שנינו, יטפחו איש על שכם חברו, עקביים, אבל המסורתיים? עַם חסר היגיון. מי שמאמין בתורה – שיסיק את המסקנות, יציל עצמו מעונשי כרת וגיהנום, ויהיה דתי עד הסוף. מי שאינו מאמין בה – שלא יבזבז זמן על מצוות מעיקות ויהיה חילוני. אבל איך אפשר להאמין ולקיים חלק? הישראליות האשכנזית התפצלה לשני מחנות בטוחים בצדקתם, ומי שהתחנך אל תוך אחד מהם מתקשה בדרך כלל להבין את חוכמת האולַי של היהודי המסורתי, הספרדי בדרך כלל; את האדם המבסס את היהדות המעשית שלו לא על אמונה בעובדות היסטוריות, כמו מעמד הר סיני, אלא על רעיון ההמשכיות והמסירה מדור לדור.

המסורתיים הם הקבוצה הגדולה ביותר באוכלוסייה היהודית בישראל, כארבעים אחוז על פי דוח מכון גוטמן – אבל כמו שאומר ד"ר מאיר בוזגלו, אין להם כמעט נציגות בדיון הציבורי הישראלי. אפשר כמובן לתלות את זה בקיפוח המזרחים. אפשר לומר מנגד שהמסורתיות אופיינית לשכבות עממיות שאינן נוטות להתארגנות פוליטית. אבל יש גם סיבה מהותית: למסורתיות אין כמעט דוברים מפני שבהגדרתה היא חסרת משנה סדורה. היא דרך חשיבה המעצבת את עצמה תוך כדי תנועה, תוך כדי חיים. ד"ר בוזגלו (50), מרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית ויהודי מסורתי, מבקש לתקן את המצב ולדברר את המסורתיות. לנסח, כשם ספרו החדש (הוצאת כתר וקרן מנדל), 'שפה לנאמנים'.

יותר מכך: בוזגלו מבקש להניח תשתית פילוסופית למסורתיות. לוגיקה היא תחום ההתמחות שלו בפילוסופיה. ולוגיקה, במובן של היגיון פנימי ועקביות, נתפסת גם כצד החלש של המסורתיות. בוזגלו מנסה להראות שלוגיקה ומסורתיות הולכות יחד. הוא מראה, למשל, שחוסר הוודאות העובדתית, המאפיין את אמונתו של המסורתי, הוא דווקא יתרון: שום דבר לא יפריך את האמונה הזו, גם לא עובדות מדעיות מוצקות. המסורתי אפילו פטור מהצורך להאמין שמישהו מאחיו, או הדתי או החילוני, חי את כל חייו מתוך טעות. מבחינתו שניהם צודקים. האמונה היא לו עניין של זהות ושל המשכיות. את המטען היהודי שקיבל מהוריו הוא רואה לא כדיווח, אלא כמסירה: לא כידע עובדתי אלא כמורשת, כמסר.

"מה ביקש ממני אבי ז"ל?" שואל בוזגלו בספר – שואל כיהודי בכלל, וגם, באופן אישי, כבנו של רבי דוד בוזגלו, מגדולי הפייטנים של יהודי מרוקו במאה העשרים. "האם ביקש שאאמין במעמד הר סיני ואסמוך על יושרו ועל יושרם של הוריו? האם ביקש שאצניע את הספקות ואת החששות ואשען על אמונת אבותיי? האם אפשר לדרוש ממישהו שיהיה צייתן ויאמין לדיווח של זולתו? היש אמיצה וחכמה יותר מאמירתו של אריסטו 'אהבתי את אפלטון אבל האמת יקרה לי יותר'? האם אהבָתי לאבי צריכה לטשטש את שיקול דעתי? האם היהדות מבוססת על סיפור עקדה מחזורי, שבו הבנים עוקדים את הכבוד שלהם לאמת, עוקרים כל ספק ודורשים זאת גם מצאצאיהם?"

התשובה, בשתי מילים: לא, אבל. התשובה המלאה נפרסת בפרקי הספר, והיא עשויה לרגש את כל מי שמחפש בחייו מזור לשאלות מציקות דומות; את כל מי שיודע שלַזהוּת היהודית שלו חייב להיות תוכן דתי, אבל מסרב לקבל תכתיבים מחשבתיים. בוזגלו עצמו, בצעירותו, עבר את המסלול בגופו. חינוך דתי, מרידה והסרת הכיפה, לימוד פילוסופיה – "ופתאום אמרתי, רגע, למדתי קצת פילוסופיה, בוא נבדוק מהי הפילוסופיה שאנשים מבטאים באמצעות החיים שלהם", הוא מספר. "והחלטתי לתת מקום לחינוך שלי ולבית שבאתי ממנו. התחלתי מחדש את הדיאלוג עם היהדות".

"הייתי באמצע תקופה לחוצה של לימודים בחו"ל, ורעיון השבת דיבר אליי. התחלתי להקפיד יותר על שבת. לאט לאט, ואף פעם לא מתוך איזה או-או. תמיד זה היה 'את זה כן, ואת זה לא; את זה יותר, את זה פחות'. תמיד לפי היכולת. כמו שכתוב בקוהלת, 'אל תהיה צדיק הרבה ואל תתחכם יותר, למה תִשׁוֹמֵם'. זה היה גם תהליך של התקרבות לקדוש ברוך הוא, אבל בלי עסקת חבילה גדולה עם איזה רב ששוברת לך את הגב". מאז הפך בוזגלו לא רק למסורתי בעצמו ולמנסחה הפילוסופי של המסורתיות נוסח ספרד, אלא גם לאחד מיוזמיו של מהלך השיבה אל הפיוט, הפורח היום במיזמים כמו 'קהילות שרות' ואתר 'הזמנה לפיוט'. זה השיר שסבא שר אתמול לאבא, והיום אני.

החצר הדשואה של מכון ון-ליר בירושלים. בפנים כנס בינלאומי על המתמטיקה בפילוסופיה של קאנט. ד"ר בוזגלו הרצה שם ויצא לפוש, ועכשיו אפשר לשאול אותו בנחת –

איך אתה מבסס פילוסופית את הזהות המסורתית?

"קודם כול נאפיין אותה. המסורתי הוא היהודי שאינו מתחבר להגדרות דתי-חילוני. אלו מושגים זרים שחדרו להוויה היהודית וקיבלו בה הרבה כוח, על אף שחלוקת היהודים לדתיים וחילונים היא שטחית ובלתי ממצה. המסורתי לא מקבל את הדיכוטומיה הזו, וגם לא מעוניין להיות קבוצה שלישית נבדלת, או לומר שהוא חצי דתי. הוא שומר על חלק מהמצוות; אבל גם הדתי שומר על חלק מהמצוות יותר ועל חלק מהמצוות פחות. בתוך ההגדרות 'דתי', 'חרדי' ו'חילוני' יש הרי אלף אפשרויות ופלגים ווריאציות – אז גם המסורתי הוא חלק מקשת, הוא עוד אחת מהאפשרויות להיות יהודי בעידן המודרני.

"מה שאני מנסה הוא, ראשית, לאפיין את המסורתי, לשמוע אותו, להראות שהוא לא עוף מוזר; ושנית, לבנות מטרייה כללית יותר לכל הזהויות של העם היהודי, ולראות את כולם כנאמנים למסורת. מהציוני החילוני ועד החרדי".

לא חסרה למסורתי איזו מידה של עקביות?

"בלי להסתכן ברכילות אפשר לומר שרוב הדתיים מרכלים. נכון? מכאן שגם הדתי לא עקבי במאה אחוז. יותר מכך: אין דתי שהוא 'דתי' נטו, אידיאת הדתי, ואין אצלו דגשים, ברירות והעדפות בתוך ה'דת'. לחרדי מוכתב כל אורח החיים, כולל הלבוש, אבל הוא מתעלם למשל מהצד הלאומי של היהדות. או הכיפות הסרוגות: זו עסקת חבילה ספציפית וייחודית מאוד. תורה ועבודה, הלכה וציונות. חשוב מאוד שתחבוש כיפה, על אף שזה לא מרכיב בסיסי של ההלכה, אבל לא כולם מקפידים להתפלל מנחה. אז גם אצל המסורתי יש דברים שהוא מחליט שהם חשובים ויש דברים שהוא אינו מקפיד עליהם. אין גבול חד".

עדיין, יש גבול חד למדי בין אלה שעקרונית מקבלים את ההלכה ובין אלה שמחליטים על דעת עצמם מה להדגיש ומה לא לעשות.

"המעניין הוא שבדרך כלל המסורתיים מחליטים על דעת עצמם באופן דומה זה לזה. כולם מקפידים למשל על פסח, יום כיפור, מילה. כך שזה כנראה לא גחמתי, לא קריזה. יש בבחירות של המסורתי דברים שמבחינה הלכתית נראים מוזר; למשל, בשבת הוא מדליק אור, אבל לא מדליק אש. יאמרו לו, מבחינת ההלכה זה אותו דבר. אבל אולי לא? אולי עצם זה שיש מי שמבחין ביניהם, שמדליק אור וטלוויזיה אבל לא אש, אומר שזה לא אותו דבר? צריך יותר רגישויות. נכון שיש סתירה אצל האדם המסורתי, אבל היא אינה ייחודית לו: זו סתירה שיש אצל כל אדם שחי לפי אידיאלים מסוימים ויודע שלא תמיד הוא עומד בהם".

והמסורתי, בניגוד לדתי, כנראה גם מאמין שלא נורא אם לא יעמוד בהם.

"הוא מאמין שאלוהים רחום. דע לך שמבחינת יראת שמיים, אתה יכול למצוא מסורתי עם יראת שמיים גדולה משל שומרי הלכה. אדם יכול כדתי לעמוד מול אלוהים כעורך דין. 'זה אני חייב, זה אני חייב – וזהו, עשיתי'. והוא לא מבין בכלל מהי יראת השם ואין לו שום ממד רליגיוזי בחייו. פשוט צריך להתחיל להקשיב, לא להיות תלויים בזיהויים כ'דתי' ו'חילוני', ולהבין את הקונסטרוקציות הפוליטיות שנוצרות מכך שהדברים כל כך מסומנים. להרגיש, לראות. המסורתי יכול להיות טוב מאיתנו, יכול להיות פחות טוב, אבל ככה זה תמיד".

לא תמיד המסורתי מרגיש שלם עם עצמו.

"נכון. המסורתי חושב לפעמים 'אני מתנהג לא בסדר'. ויש איזו צניעות בעמידה שלו: אני באמת לא מתנהג לפי האידיאל, ואני מוכן שתתקן אותי, ואני מוכן שתוכיח אותי, ואני לא אומר כזה ראה וקדש, אבל זה לא אומר שאתה צריך לשלול אותי".

אולי זה החיסרון של המסורתיות מהסוג הזה ביחס למסורתיות הממוסדת, נוסח הזרם הקונסרבטיבי. לקונסרביטיבי יש רבנים משלו והלכה משלו, ואילו היהודי המסורתי בישראל נזקק לרב האורתודוכסי, כמופת דתי, ולבית הכנסת הדתי-אורתודוכסי. זה גורם לו להרגיש פגום.

"זה המופת הדתי שלו, אבל לא באופן מוחלט. צריך לזכור שהמסורתי לא מוכן לקבע את העמדה שלו בטקסט. הוא לא אומר שיש לו טקסט אחר מההלכה, אלא שם בצד את כל רעיון הטקסט. מבחינת הטקסט אין הבדל בין אכילת תולעת בחסה לבין אכילת חזיר, ולפי כל מיני פלפולים אפילו חזיר פחות גרוע. המסורתי תופס אינטואיטיבית שיש הבדל, שאולי לא כתוב אך הוא נמצא בדרך החיים שלנו. והדרך שאנו חיים בה חשובה לא פחות ממה שכתוב".

זה בעצם כמו התורה שבעל פה, בתקופה שהתעקשו לא לכתוב אותה?

"כן. יש הרבה חוכמה בהימנעות מקנוניזציה".

אתה מתאר נאמנות למסורת מתוך רצון חופשי להמשיך בדרכם של דורות קודמים. מה תגיד למי שבוחר לבעוט בזה?

"אין טיעון. יש אנשים עם עמדות אינדיבידואליסטיות קיצוניות, עמדות אוניברסליות לחלוטין, וזו בחירתם הלגיטימית. אבל למעשה, אין קוסמופוליטיות שאינה יונקת מזהות קונקרטית. זו אשליה. תמיד תגלה שהקוסמופוליט הסיני שונה מאוד מהקוסמופוליט היהודי ניצול השואה, כי כל אחד צמח ממורשת תרבותית אחרת".

המסורתיות היא בעיניך המזור לבעייתיות שאתה רואה בהעמדת היהדות על ההלכה בלבד או על הלאומיות בלבד?

"תמיד היה ברור שהיהדות היא צירוף של אמונה, שליחות וייעוד עם אתניות. הלאומיות הצרה, המאוד מצומצמת, שכמעט מזהה יהודיות טובה עם ישראל ואזרחות ישראלית, ובזה נגמר הסיפור, לא מספיקה. על זה יש לי ביקורת, ונגד זה אני מטיף. מנגד, גם העמדת היהדות כולה על ההלכה, כפי שעושים החרדים וכפי שעשה בדרכו ישעיהו לייבוביץ', גם היא אינה מספקת. לא מספק גם הניסיון של הציונות הדתית לשלב בין ההלכה לבין הלאומיות, שתיהן בתפיסה סלקטיבית וצרה, ולהעמיד עליהן את הכול.

"התרופה שאני מנסה להציע היא לאו דווקא המסורתיות, אלא דיאלוג מחודש עם המסורת, ותחילתו של דיון שיוביל לחידוש שלה לאור האתגרים של היום. בהתחדשות הזו יכול להיות שאקח דברים מהליברליזם, דברים מהמסורתיות ודברים מהיהודי ההלכתי".

את המסע להחזרת מסורת הפיוט אל התרבות הישראלית, בהשתתפותו הפעילה והיוזמת של בוזגלו, אפשר לראות כחלק מזה. "הצלחנו להגיע להישגים יפים. מבחינת ההיכרות, מבחינת שינוי השיח, מבחינת המעבר מרב-תרבותיות לשפה קצת יותר יהודית. ראינו שישראל גולשת למצב של רב-תרבותיות, שבו כל סקטור מסתגר בתרבות שלו וצועק 'תעצים אותי, תן לי את שלי'. פתאום אתה לוקח את עולם הפיוט שנוצר במשך מאות שנים בכל תפוצות ישראל, ורואה את הזיקות ההדדיות, את העניין ההדדי. הסיפור פה בארץ הוא לא כמו באמריקה, של היספנים, שחורים ואירים שפתאום נפגשו; פה זה מפגש מחודש בין ענפים של עם אחד. מפגש בין עדות, ומפגש של אדם עם תרבותו".

'קהילות שרות' הן תמיד בין-עדתיות?

"בכולן יש בהן תערובת גילית, עדתית ודתית-חילונית. זו בדיוק דוגמה שצריכה לתפוס מקום מרכזי בהוויה הישראלית – והנה, אפס תמיכה מהמדינה עד היום, בשום דבר שקשור לתחיית הפיוט חוץ מהתזמורות. אתה נכנס לאתר 'הזמנה לפיוט', ורואה למשל את 'ידיד נפש' בסגנון תימן ובוכרה וקוצ'ין ופולין וחסידות זו וחסידות אחרת – אז זה הדבר שמקשר בינינו. זה המשאב. למה אני צריך לשים אותו בצד?"

ואתה גדלת בבית של פייטן חשוב, שחיבר פיוטים וגם סבב כחזן בקהילות ברחבי הארץ. איזה מין בית זה היה?

"לאבא היתה נוכחות מרכזית בבית. הוא התעוור עוד לפני שנולדתי. בית של חסד ונתינה: אבא הרוויח את לחמו בקושי אבל הקפיד לחלק חצי משכורתו לצדקה. ואמא עקרת בית. עבדה קשה, מסכנה, גם עיניים לאבא וגם האירוח של כל המבקרים והרבנים. אבל המון אהבה. אחי שלום למד פילוסופיה, ואחי רפאל ז"ל בא עם המתמטיקה – ומשניהם הושפעתי. בית מאוד אינטלקטואלי".

ודווקא את השם שלכם בחר אהרן ברק כסמל לאדם הכי פשוט. אתה מלין על כך גם בספר.

"מי התעניין במזרחים? בעולם שלהם? מי אכפת לו משלום בוזגלו, שחיבר את 'מקדש מלך'? אנשים לכודים בתוך העולם שלהם. זה פספוס נורא של מפגשים מרתקים שיכולים להיות פה בין תרבויות יהודיות וגדולי רוח יהודים. תסתכל על התימנים: את הרב יוסף קאפח אמנם הכירו גם מחוץ לעדה, אבל קח פייטן חשוב כמו אהרן עמרם שמסתובב פה ואיש לא שם לב. את יהדות מרוקו, עולם תרבותי ותורני עשיר שהתפתח מאות שנים, מכירים פה רק דרך בובליל בערוץ שתיים. זו החמצה מחרידה. שיטוח של כל החיים הרוחניים שלנו".

כשמנסים לדון בשאלה העדתית נקלעים תמיד לחשש מפטרונות, מהתנשאות, מעלבונות. איך אפשר לבסס דיון אמיתי ומפגש אמיתי?

"דרך שותפויות. מכור ההיתוך היה אמור לצאת ישראלי אחד, אבל יצאו שני סוגים. חבר'ה שנקראים מזרחיים, שזו המצאה חדשה שלא היתה בשום מקום – יש מרוקאים, תימנים וכן הלאה, אבל פתאום נהיה כזה מין דבר אחד – ואחרים. דרושות שותפויות, שבהן יתאפשר לכל אחד לא רק לספר את עצמו אלא להתחדש. זה מה שמתרחש במפגשי הפיוט. לא מדברים על לחזור לאחור, אלא על לאפשר לדברים לצאת ולאנשים להכיר זה את תרבותו של זה. בבניין האומה שיטחו ומחקו את כל אלפיים שנות הגלות כאילו היו איזו הפרעה. השיטוח עצמו הוא הפרעה, והיא צריכה תיקון".

שהוא –

"לאפשר. לאפשר פעילויות, ייצוג באמצעי התקשורת, מתן כלים. זה לא שלא מאפשרים למזרחיים; לא מאפשרים לאף אחד. הכול איזו אמריקניזציה מאוד שטחית. ערכים אינדיבידואליסטיים חמדניים וילדותיים. יש כיסי התנגדות לכך בחברה החרדית, הערבית, הדתית, וזה טוב, אבל אני לא רוצה להיות רק בעמדה של מחאה מבחוץ. אני חושב שהמסורת והדיאלוג אינם עניין של קבוצת אינטרס, אלא של כולנו, כי זה מה שאנחנו. ולמי שרוצה למחוק את זה, לומר שהמסורת לא היתה אלא סולם שנועד להביא אותנו לריבונות הישראלית ועכשיו אפשר לשמוט את הסולם, אני מתנגד. אין לנו ברירה, משיקולים אפילו תועלתיים, אלא לחזור למורשת".

לשם כך, בוזגלו מעורב ב'רשת מורשה'. ארגון הפועל בכשלושים בתי ספר תיכון ברחבי הארץ, ממלכתיים וממלכתיים-דתיים, ומעניק חיזוק חינוכי, יהודי-ציוני, לתלמידים המסורתיים הלומדים בהם. לפני 15 שנה היה בין מקימי רשת 'קדמה', שביקשה להקים בתי ספר עיוניים בשכונות מצוקה. רק אחד מהם, בירושלים, עדיין קיים. מה למסורתי ול'קדמה' המוכרת כארגון מזרחי-רדיקלי? בוזגלו אומר ש'קדמה' לא קמה ככזו.

"גילינו שאין בית ספר עיוני אחד בשכונות, רק בתי ספר מקצועיים, אז הקמנו את קדמה", הוא מספר. "שר החינוך דאז אמנון רובינשטיין עזר, אבל הדרגים שמתחתיו לא אהבו את הרעיון. במקום לחבק את זה, ולראות בזה תרופה שנותנת לאנשים הזדמנות להיכנס למעגל העבודה, לגדול, להפסיק את השיח הטיפולי – במקום זה הדביקו לו דימוי כאילו זה מרד של מזרחיים. אחר כך התחרטו, אבל כבר היה מאוחר. המובילים של קדמה כבר עשו את הטעויות לבד".

למשל אותו טקס יום השואה בבית ספר קדמה בתל-אביב, בהנהלת סמי שלום שטרית, שהתעקש לציין שם לא רק את שואת היהודים.

"אכן, למרבה הצער אנשים עבדו למען קדמה יום ולילה, ובסוף זוכרים רק אירוע כזה. חלק מחבריי הגיעו להקמת קדמה מתוך הרבה זעם – והרי פה זה מקום של חינוך, לא מקום לזעם, אבל לא תמיד יודעים איפה לעצור".

עוד לפני 'קדמה' היית פעיל בקידום החינוך המתמטי בשכונות. יש בהקשר החברתי הזה חשיבות מיוחדת למתמטיקה, מעבר לכך שזה תחום הידע שלך?

"חשיבה אנליטית קשורה להעצמה ולהקניית ביטחון. המתמטיקה יכולה להיות כלי דיכוי וכלי העצמה, כי יש מיסטיפיקציה סביבה כ'מקצוע קשה'. אתה יכול לקחת אותה ככלי דיכוי, לומר לילד 'אמרתי לך שאתה לא שווה'; למיין בעזרתה אוכלוסיות ולהציב שומרי סף מיותרים. מאותה סיבה אפשר גם להשתמש בה כהעצמה וכשחרור: ילדה שיש לה 9 בחמש יחידות במתמטיקה, לא ישברו את רוחה כל כך מהר. לקחתי את הוראת המתמטיקה כדי לבנות דימוי עצמי של תלמידים. הייתי בוועדת המקצוע במתמטיקה במשרד החינוך, כתבתי תוכניות לימודים, אבל בשלב מסוים הקפאתי את זה כי לא ראיתי שום עידוד מהממסד למה שאני עושה".

המתמטיקה היא גם בסיס לחשיבה פילוסופית?

"ודאי. כבר אפלטון כתב על שער האקדמיה שלו 'מי שאינו יודע גיאומטריה אל ייכנס'. הרמב"ם ראה את זה כבסיס חשוב לאמונה – ההפשטה, והמשמעת הבסיסית, והקשר למדע ולטבע שנפתח בפניך. בהרבה ממדים, לא רק הטכניים, המתמטיקה היא מפתח".

את קולן של המתמטיקה ושל היהדות, הוא אומר, הוא ניסה להשמיע כחבר ועדת דברת לרפורמה במערכת החינוך, "אבל עם הזמן הוועדה החליטה שלא עוסקים בתכנים. רק בארגון. אני כותב עכשיו מאמר המסביר מדוע אי אפשר לעשות מהפכה בחינוך בלי לעשות מהפכה בתכנים. שינוי ארגוני הוא דבר רצוי, ואני קצת קשור ב'אופק חדש', אבל אין בו די".

ספרו הקודם של בוזגלו הפגיש בין הצד הפייטני לצד הפילוסופי שבו באופן אחר: 'עַד נְכוֹן היום' (בהוצאת בית ראובן מס) הוא ספר של התבוננויות אישיות קצרות, שיריות-פילוסופיות. "מעניין לבנות את עצמך משני בני אדם", הוא כותב שם. האם משפט זה מתאר את האדם המסורתי? לא, הוא משיב, "זה ספר שעוסק לא במסורתיות אלא בממד הרוחני. לא בדת אלא ברליגיוזיות. יכול להיות חילוני רליגיוזי מאוד, ויכול להיות דתי יאפי בלי שמץ רליגיוזיות, שילוב של איזה ליטאיות ביחס להלכה וליברליזם מודרני לגבי כל השאר, ותרד ממנו מרליגיוזיות. הוא דתי והכול בסדר אצלו, אבל זה לא משהו שמתניע אותו ומחבר אותו לחברה ולעם".

הדתיים הציונים קרובים ללבו ולערכיו, והוא מעריך את ההתגייסות שלהם למשימות הלאומיות, אבל דווקא משום כך חשוב לו, לדבריו, לא לתת לקוראים מהציבור הזה חיים קלים. חורה לו רשימה של דברים: "ההזנחה של הציונות הדתית את התרבות, המוסיקה והשירה. ההסתכלות על החרדים כסופר-אגו, שרק צריך להוסיף לו את הלאומיות. ומצד שני, ההערצה הגדולה כל כך לעולם של החילונים. איפה משהו יותר יהודי, שורשי, חכם? למה דווקא מהכיוון של הציונות הדתית, שהוא הכיוון הכי מבטיח, לא רואים שום התחדשות יהודית? האם זה מקרי שמפלגת העבודה והציונות הדתית נפלו ביחד בבחירות האחרונות? זה לא מקרי, כי שתיהן אמורות לשאת את דגל הדאגה לחברה, ושתיהן כשלו בכך.

"צריך לצאת, להטיף. שמעת פעם איזה מזרוחניק מטיף? איך יכול להיות שערוץ שתיים נראה כפי שהוא נראה כשבראש הרשות השנייה עומדת אישה דתייה? הכול הזדחלות ליברליסטית מתפשרת במקום עמידה מול. אם הרמב"ם היה חי היום הוא היה אומר שהעבודה הזרה המודרנית היא ערוץ שתיים וההזניה וההשטחה והנמכת הקומה שהוא עושה לציבור – אז איפה המלחמה של הציבור הדתי ציוני על הטלוויזיה ועל דמותה? זה צריך להיות הוויכוח היום. ועל מה כן מתווכחים שם? אם אישה כן תקרא מגילה או לא. אנשים נמעכים, עשרות אחוזים מהיהודים עובדים בשבת – למה השתיקה הזאת?"

היית שמח לו ראית דתיים נעשים מסורתיים?

"לא. דתיים יותר טובים ממסורתיים", הוא צוחק. "אני רוצה לבטל את המושגים. השאלה היא איזה יהודי אני רוצה להיות ולמה לחנך. שיישכחו התוויות האלה של דתי, מסורתי וחילוני".

המסורת קורית גם עכשיו: ראיון עם פרופ' אבי שגיא

מאת צור ארליך. הופיע בכ"ד כסלו תשס"ז, 15 דצמבר 2006, במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון'.
"אני נמנע כל ימי חיי מלהופיע בעיתונות בגילויי הדעת שחתומים עליהם פרופסורים", אומר אבי שגיא, פרופסור שדווקא יש לו דעות לגלוֹת. "אני לא חושב שבמדינה דמוקרטית ליברלית יש לפרופסור באוניברסיטה מעמד עדיף על פני אזרח מן השורה. הוא לא יודע יותר, הוא לא מבין יותר, ואם הוא רוצה לשכנע את זולתו הוא צריך לדבר איתו, לא להוציא פמפלטים מעין דבר הלכה. זה לא הסגנון שאני רוצה לדבר בו. אני מעדיף להיות איש של דיאלוג".

דיאלוג היא מילה שתופיע הרבה בארבעת העמודים הבאים. כמוה גם המילים מסורת, תרבות, פרשנות וזהות. המושגים הללו מתאחדים אצל אבי שגיא, ועליהם עומדת השקפת עולמו בשלל תחומים. מהבנת מהותו של האדם, דרך שאלות ציבוריות, כמו למשל המשפטיזציה של החיים בישראל, ועד לנוהַג הנזכר להימנע מחתימה על עצומות ולהעדיף מאמרים מנומקים הנכתבים בחברת כותב נוסף.
לפי שגיא (53) – פילוסוף וחוקר הלכה, ראש התוכנית ללימודי פרשנות באוניברסיטת בר-אילן ועמית מחקר במכון שלום הרטמן – זהותו של אדם היא בעיקרה זהות תרבותית. הוא נולד לתוך תרבות, ירצה או לא ירצה. השפה שלו, האסור והמותר, האהבות והשנאות, המושגים ותמונת העולם – כולם מוקנים לו במשפחה שהוא נולד אליה ובקהילות שהוא גדל בהן. מהמפגש הייחודי שבין כל אדם לבין התרבות שלו, מהוויכוח שלו איתה, מהיציאה שלו ממנה אל העולם הרחב – מכל אלו מתהווה הזהות שלו.
שמו האחר של התהליך הזה הוא "מסורת". המסורת, סבור שגיא, אינה תיבה חתומה וסגורה של מסר מן העבר. אולם בדיוק כך, כתֵיבה מחלידה, רואים אותה גם חילונים וגם דתיים. החילונים מבקשים לזרוק את התיבה הזו לבוֹידֶם, ואילו הדתיים מבקשים להיכנס אליה, להינעל בה היטב, ולתת למבול לרדת בחוץ. כולכם טועים, אומר שגיא: המסורת היא דבר שקורה גם היום. התהליך הזה, הדיאלוג בין עבר והווה, מתנהל אצל כל אדם, ואין אדם שיש לו עבר בלי הווה או הווה בלי עבר – אך הפלגים היריבים של החברה הישראלית מתכחשים לכך. כל אחד מהצדדים מרמה את עצמו. מרשה לעצמו רק חצי מן הזהות שלו.
וכך גם נראה המפגש בין חלקי החברה הישראלית: במקום דיאלוג כל צד מדבר אל עצמו, או מעלה רשימת תביעות מן הצד השני. במקום הקשבה וחיפוש משותף והכרה בכך שכולנו בעצם גוונים שונים, אפשרויות שונות, של מסורת אחת – קיבלנו את הפופוליטיקות, את הריצות לבג"ץ ולמשטרה, את הצעקות על פגיעה ברגשות, את "מלוא כל הארץ משפט". במקום שיחה בין צדדים למחלוקת – קיבלנו כיפופי ידיים של שולטים ונשלטים. ובמונחיו של שגיא: בארץ מתנהל שיח זכויות, תביעה הדדית מתמדת של זכויות, במקום שיח של זהויות – שיח דיאלוגי, שבו יש הקשבה ורצון כן להיפתח בפני הזולת ובפני האפשרויות שהוא מציע.
אתה אומר שגם הדתי וגם החילוני חיים בדיאלוג עם המסורת בלי להודות בכך. כיצד?
"כשאדם דתי לומד תורה הוא בעל כורחו בתוך תרבות של דיאלוג. הרי אילו המקרא היה חד וחתום לא היה צורך בפרשנות. לפרשנות אנו נזקקים רק כשיש משהו מובן ומשהו לא מובן. החלק הלא מובן הוא חלק פתוח. ועובדה שהפרשנויות במשך דורות פתחו את הקנון יותר מאשר סגרו אותו. איש לא סבר שיש רק פירוש אחד נכון לטקסט מקראי. וכשהמאמין לומד הלכה, זה נכון כפל כפליים. בתוך אותו שולחן ערוך נמצאות פרשנויות שונות. אלו ואלו דברי אלוקים חיים".
מה עם הכלל שאין לחלוק על חכמים מדורות קודמים?
"אפילו הוא נועד לא לחסום דיון אלא לאפשר אותו. כשחכמים מתארים את עצמם כננסים על גבי ענקים, לכאורה הם מקטינים את עצמם, אבל באמירה הזו טמון גם הרעיון שהם רואים יותר כיוון שהם מעל לראשונים. מהם ההבדלים בין ההלכה הספרדית לזו האשכנזית אם לא דיאלוג? איך יכול להיות שיושב אדם בקטלוניה ויושב אדם בגרמניה עם אותו טקסט ושניהם קוראים אותו אחרת? ההבדלים מבוססים על רכיבי זהות שונים של יהודים שונים, שאיתם הם פונים אל המסורת הקנונית".
והיהודי החילוני?
"אתה יכול לראות זאת בהיזקקותו לשפה העברית, על כל רבדיה. כשאתה נמצא בתוך שפה אתה נמצא בתוך ההיסטוריה שלה. שפה לא מתנהלת רק באופק ההווה. אפילו יהודי כמו יוסף חיים ברנר, שביקש בחלק גדול מכתביו להתנתק מהעבר, לפתוח את הקיום היהודי מחדש, הבין שאי אפשר לייחד תפקיד לספרות בלא משלבי השפה שהיא נושאת. וברמת חיי המעשה, גם יהודים חילונים מנהלים בחייהם פרקטיקות מסורתיות. לוח החגים, לוח החיים. השבת שלהם שונה מזו האורתודוכסית, אבל היא עדיין שבת: יום של משפחה, של מנוחה, של שבירת השגרה, יום שהם מחכים לו ומבדלים אותו. נכון שהיו יהודים חילונים בגולה שחיו בהתאם לנורמות של סביבתם הגויית; אבל מאז החלה התרבות הישראלית להתעצב, לשבת החילונית יש מובן, ואף דתי לא יכול לשלול אותו. במדינת ישראל יש מאמץ עקבי שלא לקיים דיאלוג. כל צד חושב שעמדתו תהיה בעלת ערך רק אם עמדת הזולת תישלל".
איפה יכול להתנהל פה שיח זהות כזה?
"המקום הטבעי לכאורה הוא המרחב הפוליטי. שיח זהות קיים שם, אך הוא מואפל ונשלט על ידי כל מיני אינטרסים ויסודות של כוח שבולמים אותו. לכן להערכתי המקום לניהול הדיאלוג הוא המרחב הציבורי – מפגשים יזומים, אמצעי התקשורת, אמנות, ספרות. חברה בוחנת ובודקת את עצמה בין השאר במדיום הספרותי. היה זה ברנר שהשגיר את הנוסחה 'הספרות והחיים': לא לראות את הספרות כמבודדת מהחיים (בקרוב יופיע ספרו של שגיא על ברנר. צ"א).
"כיום יש ניצנים של שיח זהות, אבל לא יותר מזה. יש הרבה קבוצות שניסו להגיע להסכמה בעניין חוקה או לאמנוֹת חברתיות, אבל במקום שהן תדונה בהבדלים ביניהן ותנהלנה שיחה פנימה, היתה להן תכלית לצאת עם מסגרת משפטית. שוב ההטיה הזאת. מקום נוסף שבו זה אמור היה להיות הוא מערכת החינוך, אבל מדינת ישראל התחכמה ויצרה מערכות חינוך סגורות, דתיים לחוד וחילונים לחוד, ערבים לחוד ויהודים לחוד. אנחנו בונים את ילדינו כיצורים ממודרים שחיים בתוך קהילות סגורות ולא נפתחים אל האחר. מקסימום פוגשים אותו בצבא, או בהקשרים אחרים במסגרת מפגש תכליתי ביותר".
יש פה רשות רבים משותפת, למשל הטלוויזיה הכללית והמסחרית, אבל היא פועלת לפי נורמות של קבוצה אחת, החילונית-ליברלית.
"שיח הזכויות הוא בעצם שיח של שליטה. שיח של מנצח ומנוצח. בעל הזכויות ובעל החובות. מי שיש לו ומי שאין לו. אגב, גם אלה שמתלוננים על השליטה עושים בדיוק אותו דבר. לא פעם באים דתיים בטענות ש'לא נותנים לנו ביטוי בתקשורת'. אבל מה הם עושים במקום שבו להם ניתן הכוח? שוב מנהלים את שיח הזהות דרך שיח הזכויות. הם אומרים, כיוון שביָדִי הכוח, אני אקבע איך ייראה הגיור, אני אקבע את המעמד האישי שלך, אני אקבע שבשבת אל על תטוס או לא, בלי שהדבר ייפתח לדיון ציבורי".
שיח זכויות הוא בעצם מה שמבקשים שוחרי הרב-תרבותיות הפוליטית: הסדרים שיאפשרו לכל מגזר לחיות בתוך עצמו.
"שיח זכויות עלול לייצר תהליך כזה. לעתים אפשרי שהתרבויות תשוחחנה ביניהן רק על זכויות, או שהן תילחמנה ביניהן על השליטה. אבל ישנה אופציה אחרת של רב-תרבותיות, שהיא האופציה האמריקנית. להיות אמריקני משמעו לקחת רכיבים גם מהתרבות האפרו-אמריקנית, גם מהתרבות היהודית, גם מהתרבות הנוצרית, כשהחברה נעה בין רכיבים אלו. גם אם מדליקים נרות חנוכה בבית הלבן, זה לא אומר שהנוצרי יהיה מחר יהודי; אבל הוא מכיר בכך שהמרחב הציבורי נושא תרבויות שונות. במדינת ישראל המצב שונה לחלוטין. אם מדינה כמו ארצות הברית יכולה להרשות לעצמה להגיע להסכמה בין דתות, כיצד זה שבמדינת ישראל לא יכולים יהודים להגיע להסכמה על הדרך לבטא את המשמעות הסמלית של השבת במרחב הציבורי? למה השיח על השבת צריך לנוע בין המרחב הפוליטי לבין בית המשפט, ולא במרחב הציבורי של החברה הישראלית?"
שגיא מדבר גם על רב-תרבותיות ברובד עמוק יותר, בתוך האדם עצמו: 'רב-תרבותיות קיומית'. האדם המודרני מתאפיין בכך שאינו משתייך לתרבות אחת בלבד, אלא לכמה, והוא מחויב, ברבדים שונים, לכמה מערכות ערכים. שגיא עצמו, למשל, כדתי-אורתודוכסי, מחויב לערכי האמונה היהודית, אך גם למערכת הערכים הדמוקרטית-ליברלית. הוא מצר על כך שפוסקי ההלכה מתעלמים מן המציאות הזו.
"כשיש קונפליקט, האם עליי להכריז שאבד כלח על העולם הליברלי משום שיש עדיפות לחיי תורה ומצוות? האם בכלל אפשר לעשות את זה? האם מישהו יכול לקחת חלק מעולמו ולזרוק אותו לפח? מצבי קונפליקט הם מצבים שבהם נתבעת עבודת יצירה, מאמץ, פרשנות. לא לבלף. ההלכה במדינת ישראל, יותר מכל מקום אחר בעולם, קפאה על שמריה. היא ויתרה במפורש על השאלות הכי כבדות, הכי מכריעות. במקום לומר 'בואו נתמודד עם הקונפליקט שבין המחויבות הליברלית שלנו לבין המחויבות ההלכתית שלנו' – ויש דרכים לכך – אתה שומע בעלי הלכה שאומרים דברים שההלכה כופה עליהם לומר, כביכול הם 'רק' הפה של ההלכה".
למשל?
"היתה עכשיו סערה סביב מצעד הגאווה. אכן, יש קונפליקט אמיתי בין איסור משכב זכור לבין הדרישה הדמוקרטית להיות סובלני כלפי תופעה זו. מה אפוא נתבע במצב זה? במקום להודות בקיומו של קונפליקט ובצורך להתמודד איתו בלי לשלול שום מחויבות הכרוכה במצב המורכב הזה, עומד בעל הלכה ומספר לציבור החילוני שמי שמקיים יחסים חד-מיניים הוא חולה. כלומר, כדי להתאים בין המציאות לבין הנורמה ההלכתית, בעל ההלכה שם עצמו רופא ומתחיל לטעון טענות מתחום מדעי הטבע. הרי ההומו-לסביות אינה מבחינה בין דתיים וחילונים. ראיתי, בסרט תיעודי, בעל הלכה שמגיעה אליו בחורה דתית ואומרת שהיא לסבית, והוא פוסק לה שעליה לחיות לבדה כנזירה. זהו? זה מה שיש להלכה להציע לאנשים שנתונים במלכודת הזו? לעקור את חייהם?"
איך באמת פותרים קונפליקטים בין מערכות ערכים?
"כשאתה מגיע למצב קונפליקט אתה קודם מזהה את הערכים שניצבים בו. למשל כאן, ערכים דמוקרטיים ליברליים מול מחויבות הלכתית. הקונפליקט הוא הזדמנות לתחילת עבודה של פישור ותיווך. לא תמיד תצליח לתת פתרון פלורליסטי, שבו תאמר, בדוגמה שלנו, 'חברים יקרים, תעשו מה שאתם רוצים, אני מכבד את עולמכם', כי זה סותר את העולם הדתי-הלכתי. אבל יכול להיות שתעצב עמדה הלכתית שבמסגרתה תטען טענות שיאפשרו גם לאדם הומו-לסבי להמשיך להתנהל בקהילה בלי להיות מסולק ממנה, עם הגבלות כאלה ואחרות. הכול שאלה של הנכונות להיכנס לדיאלוג עם המציאות ולהפעיל מנגנוני פרשנות".
הזרם הקונסרבטיבי הולך בכיוון הזה.
"מעניין אותי יותר מה עושים בתרבות שבה הקונפליקט הוא הכי קשה, התרבות האורתודוכסית. אבל באמת לא צריך להיבהל מהמונח 'קונסרבטיבים'. אילו היה דיאלוג עמוק יותר עם התנועה הזו, היו שמים לב שחלק מתהליכי פסיקת ההלכה שם היו יכולים להתקבל בעולם האורתודוכסי. יש פסקי הלכה קונסרבטיביים שאילו קראתי אותם בלי לדעת מיהו הכותב הייתי אומר שהחשיבה בהם אופיינית לבעל הלכה. לא הייתי בהכרח ממדר ומסלק את ההלכה הקונסרבטיבית.
"התרבות האורתודוכסית הולכת ומתקפדת פנימה. זה בניגוד לדרכה של הציונות הדתית. אחת התנועות הציוניות הראשונות שנתנו זכות בחירה והיבחרות לנשים היתה 'המזרחי'. הציונות הדתית ידעה בעבר למקם את הרבנים. הרב יהודה לייב מיימון, ממנהיגי 'המזרחי' ובעצמו תלמיד חכם, אמר במסגרת הוויכוח על גיוס נשים לצבא: 'בְּשוּק החיים, הרבנים לא יחליטו'. אבל התופעה הזו הלכה והצטמצמה. גם בארצות הברית, אבל בישראל ביתר שאת. באופן פרדוכסלי, האורתודוכסיה המודרנית בארה"ב חייבת להישאר פתוחה, כי חלק מחברי הקהילות שלה הם יהודים שאינם שומרי מצוות".
כך גם בישראל. הרבנים האורתודוכסים הם המשרתים את רוב הציבור הלא-דתי.
"בהבדל אחד. האורתודוכסיה במדינת ישראל נהנית מהחסות של המחוקק החילוני. לכן בתחומים רבים, כמו המעמד האישי שבו היא קובעת יחידה, היא אינה נתבעת למאמץ. דווקא בתחום הזה היא היתה יכולה לבצע תיקונים גדולים, כי יש במסורת ההלכתית מנגנוני תיקון. בארצות הברית רב יודע שהקהילה שלו היא ציבור – ראשי תיבות 'צדיקים, בינוניים ורשעים' – ושהוא חייב לחשוב הלכתית על בסיס הנתונים הללו. כאן לא. כאן הרב מדמיין לעצמו קהילה שהיא מכפלה של עצמו ושל האנשים שבבית הכנסת, ואילו כשאנשים שאינם כאלה באים לבית הדין שלו הם לא מעניינים אותו.
"נוצר מצב שההלכה מתפתחת בתחומים אזוטריים לגמרי, ובפרט מייצרת כתיבה בלתי מתקבלת על הדעת של הלכות צניעות, שהיא במונחים של פוקו שיח מיניות בלשון חדשה – אבל עם השאלות הגדולות לא מתמודדים. גם 'האורתודוכסיה המודרנית' כאן קיימת יותר על הנייר מאשר בפרקטיקה. האם נעשה ניסיון להעמיד סגנון של הלכה שיאפשר לנו לשלב את כל מערכות חיינו עם מערכת החיים ההלכתית? האם חכמי ההלכה העמידו הלכות מדינה?"
יש מאמץ מסוים בתחום הזה.
"יש עבודות פרשניות מקומיות. לא נוצר קורפוס הלכתי, קאנון הלכתי. כיום המודל המוצע למדינה היהודית הוא כזה שבו היא תלויה בגויים של שבת. זה דבר שלא מתקבל על הדעת".
ביקורתו של שגיא על הזרם האורתודוכסי, שהוא נמנה עמו, אינה מסתכמת בכך. לדבריו, מתוך ניסיון ליטול מונופול על האמת ועל המסורת, ומתוך מאמץ להשליך מעגלת התרבות היהודית את אלו שאינם אורתודוכסים, האורתודוכסיה מוצאת את עצמה מתעלמת מהאופי הדיאלוגי של המסורת היהודית, ומתכחשת לשינויים שחלו במסורת ההלכתית במהלך הדורות. דוגמה אקטואלית לכך, שיש בה פוטנציאל הרסני לקיום היהודי, היא סוגיית הגיור.
"זו כיום בעיה דרמטית. 300 אלף עולים שאינם יהודים על פי ההלכה מתחילים להתערות בחברה הישראלית. יש דרך הלכתית מתבקשת להקל עליהם את הגיור. המסורת הקלאסית של ההלכה, כפי שהראינו צבי זהר ואני בספר 'גיור וזהות יהודית', היא שגיור הוא טקס שאדם עושה בגופו, מתחבר לעם היהודי, ורק אז, כיהודי, הוא מחויב לשמור מצוות ככל יהודי – ואם הוא שומר או לא זה עניין בינו לבין ריבונו של עולם. חלק גדול מבתי הדין היום, בהנהגתם של חרדים שאין להם עניין עמוק בשמירה על הקיום היהודי, המורכב, כמות שהוא, מקבלים את העמדה הכי קיצונית, שמַתְנָה גיור בקבלת עול מצוות.
"היתה אפילו יוזמה של דיין בחיפה, שגיור יהיה תקף רק באופן זמני, עד שהגר ינסה להירשם לנישואין. רושמי הנישואין יבדקו אותו שוב, ואם יראו שאינו שומר מצוות יפסלו את הרישום של הגיור. כביכול, התגלה למפרע שהוא לא יהודי. יש בתי דין שמחמירים יותר ויש שפחות, אבל בתי הדין בכלל לא הפנימו עדיין את העיקרון העמוק, שהלכות גיור היום הפכו להיות שאלה מכרעת בקיום היהודי. הרי אי אפשר למנוע את התהליך שהעולים הלא-יהודים יהיו חלק מאיתנו. במקום להבין שזאת המציאות, ושלא נדרשת כאן אפילו מהפכה אלא רק לחזור לנורמה ההלכתית המסורתית, מגביהים קירות, כאומרים 'אני את נפשי הצלתי ומה שיקרה אחרי לא מעניין אותי'. הדבר דומה לספינה שיש בה חור והיא הולכת לטבוע, ובמטבח רבים מי יקבל את המנה האחרונה הכי טובה".
הילד אבי שווייצר, כיום שגיא, גדל כילד ציוני-דתי, חניך תנועת בני עקיבא, בשכונה החרדית קריית באבוב בבת-ים. "כל ימי חייתי בין תרבויות", הוא אומר היום. הוא ואשתו שינו את שמם לשגיא כשהתחתנו, "כדי שאיש לא ייכנס תחת שם המשפחה של זולתו". כמחצית חייו הוא מתגורר בבני-ברק, בשכונת הציונית-דתית והמתחרדת כיום קריית-הרצוג, לא רחוק מפרדס-כץ. "אני שמח שילדיי גדלו בין שכבות סוציו-אקונומיות שונות, ולמדו שלא הכסף ולא המעמד החברתי הם בעלי ערך. שעובדת היותו של אבא שלהם פרופסור היא לא מה שעושה אותו לבן אדם, אלא הזיקות שלו, הקשרים שלו, האחריות שלו".
כחובב דיאלוגים, על כמה וכמה מספריו חתומים מחברים נוספים. פרופ' ידידיה שטרן, שותפו לעריכת סדרת הספרים 'יהדות ישראלית' בהוצאת הקיבוץ המאוחד, הוא גם שותפו הקבוע לכתיבת מסות אקטואליות המתפרסמות בתקופה האחרונה ב'הארץ'. "אנחנו כותבים רק על מה שאנחנו מסכימים עליו", אומר שגיא. "יש נושאים שאנו חלוקים בהם, ואנחנו לא כותבים עליהם".
ובמקרים האלו אינך כותב מאמר משלך.
"נכון. כש'הארץ' פנה אלי לכתוב, ביקשתי שידידיה יצטרף אלי מסיבות מאוד אישיות. אני אוהב לנהל בכתיבה דיאלוג. גם שלי עם עצמי. אני לא מחזיק עצמי כיודע כול, וחלק מההנאה שלי בכתיבה היא היכולת לנהל אותה תוך דיאלוג. כך גם בכמה מספרי העיון שלי. החוויה של עבודה משותפת היא חוויית למידה עמוקה מאוד. ברור שבכתיבה פובליציסטית כל אחד מאיתנו מביא את עצמו, את עולמו ואת ערכיו, והם לא זהים. אפילו שונים מאוד. אנחנו מוצאים את דרך המלך, או שאחד מאיתנו משכנע את רעהו בתזה שלו".
ואיך נעשית בפועל כתיבה משותפת?
"תלוי. את הספרים שכתבתי עם שותפים כתבנו יחד ממש: ישבנו יחד ליד אותו מחשב וניסחנו כל משפט וכל אות יחד. עם ידידיה, במאמרים, יש טכניקות שונות של כתיבה. לפעמים אחד כותב טיוטה והשני מתקן, ויש שעות ארוכות של דיונים ולעתים אנחנו כותבים כל מילה יחד. הכול תלוי בנושא של הדיאלוג".
* * *
ספרי שגיא ומעמד האקדמאי הדתי
ספרו החדש של אבי שגיא, 'המסע היהודי-ישראלי' (הוצאת מכון שלום הרטמן), פורס בהרחבה את עמדותיו בשאלות תרבות וזהות בישראל. הוא ממשיך מהלך שהחל בספרו הקודם, 'אתגר השיבה אל המסורת' (הקיבוץ המאוחד). מבחינת קריירת הכתיבה של שגיא, יש כאן מעבר מההלכה אל המעשה. מחֵקר הגותם של אחרים – אל הצעת הגות משלו. אך המעבר אינו חד כל כך: השקפת עולמו של שגיא בצבצה בספרי המחקר ההלכתיים והפילוסופיים שלו, כשהוכיח בהם למשל את האופי הדיאלוגי והפלורליסטי של הדיון ההלכתי, או את הכרתה של היהדות במוסר האנושי. ומנגד, גם בספריו החדשים שגיא אינו מציע מַתכון משלו לזהות יהודית ישראלית, אלא בעיקר עורך את השולחן, פורס עליו מפה של ביסוס פילוסופי, מרפד את הכיסאות לקראת הדיאלוג המיוחל, ומזמין את הצדדים לשֶבת.
ספרי המחקר התורניים של שגיא עשויים במתכונת מדעית ומבטאים תודעה היסטורית, אך נקודת המוצא היא של חוקר דתי-אורתודוכסי המזדהה עם מושא מחקרו. ספרם של שגיא וצבי זהר 'גיור וזהות יהודית', למשל, הוא סקירה שיטתית של עמדות הפוסקים לאורך הדורות באשר למה שנדרש לצורך גיור. שני האקדמאים שגיא וזהר ערכו את המחקר ההלכתי הזה בעקבות פנייה של רב אורתודוכסי אמריקני.
קשה לדמיין שרב ישראלי היה פונה אליכם שתחקרו נושא הלכתי. למען האמת, ספק כמה רבנים בכלל יקראו מחקר הלכתי שנערך באוניברסיטה.
"דור האינטלקטואלים הדתיים שאני משתייך אליו מגיע מאותם מחוזות שהרבנים שלו באים מהם, מאותן ישיבות אפילו – ובכל זאת התודעה האורתודוכסית-רבנית מעצבת את עצמה כניגוד לאקדמיה. זה ביטוי לחולשה עמוקה. רבנים היום בישראל, במקום לבצר את מעמדם על ידי דיאלוג ועל ידי הכרה בתפקיד החשוב שלהם בדיאלוג, עושים זאת על ידי שלילת האחר. ואקדמאים הם חלק מהסיפור.
"אין סיבה בעולם שספרים שלי ושל עמיתיי לא ייקראו בידי רבנים ולא יהיו בישיבות. לפחות חלקם, כמו למשל ספרִי 'יהדות: בין דת ומוסר', אמורים להיות חומר עבודה של התלמידים. אבל הם אינם שם. הייתי בין שלושת עורכי ספר המאמרים 'על האמונה', לזכר טל קורצוויל שנרצח בעצמונה. באחת המכינות הקדם-צבאיות החשובות הודיע ראש המכינה שכיוון שהשם אבי שגיא מופיע על הספר כאחד מעורכיו, הספר לא ייכנס לישיבה. זה ניצול סמכות אופייני. הרי אנשים שומעים לרבנים, ואתה מאדיר את סמכותך על ידי זה שאתה שולל אחרים".