יואב שורק, הילד השובב של הפובליציסטיקה הישיבתית, הוריד את הכיפה ונשאר דוס. התורה, הוא מסביר, צריכה להתנתק מהמגזריות, מהגלותיות ומהקיפאון ולהתחבר לעם, לגאולה ולמציאות. הסוד הוא חילון וחזרה בתשובה. התבלבלתם? הוא לא
צור ארליך
הכתבה הופיעה במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בז' בשבט תש"ע, 22.1.2010
*
וקודם, תגובתי להערות אחדות שהושמעו לאחר פרסום הכתבה.
מערכת 'דיוקן' החליטה לשלוח אותי לראיין את יואב שורק לא מפני שהוא איש מקור ראשון, אלא אף על פי שהוא איש מקור ראשון. המחשבה הייתה שמבחינה ציבורית ועיתונאית הסיפור חשוב, ועליו להיות מטופל גם במוסף מגזיני פופולרי ולא רק במדורים עיוניים המגיעים לקהל מובחר ומצומצם. אין הצדקה להעניש את יואב שורק, ואת הציבור כולו, רק מפני שאיתרע מזלו לעבוד בבמה המרכזית של הדיון היהודי והציוני בישראל כיום, 'מקור ראשון', ולהגלותו ממנה.
יואב לא היה מעורב בהכנת הכתבה יותר ממרואיינים אחרים שלי. אם יש בכתבה נימה אוהדת, זו אשמתי הבלעדית.
הטענות שהעלו קוראים דתיים בדבר חוסר החשיבות של הנושא רק ממחישות את חומרת מצבה של החברה הדתית-לאומית בישראל, הנתונה בהסתיידות עורקים אך טומנת ראשה בחול (או שמא בקודש).
*
שמעת? לחש מכר לרעהו, יואב שורק הוריד את הכיפה.
מה, ישאל הרֵעַ הנרעש, הוריד את הכיפה? שבר את הכלים? חי-לו-ני?
לא, יחזיר לו הראשון, נראה לך? הוא סתם דוס פלסף. לך תבין.
האיש פונדמנטליסט, יאמר קורא שלישי. הוא רוצה לחזור לדיני תורה שבטלו עוד לפני ימי הביניים.
הוא ניאו-רפורמי, יאמר הרביעי. מה ניאו-רפורמי, רפורמי ממש. הוא חושב שיש לשנות הלכות.
והחמישי, שיקרא עד הסוף, ינסה להסביר: הוא חילוני מאמין ושומר מצוות; הוא דתי פוסט-אורתודוכסי.
אה, יאמרו השאר בהקלה. הבנו.
ובכל זאת, יואב שורק הוא מהדתיים הכי פחות מתוסבכים שמסתובבים כאן. יש לו משנה ברורה, מקורית, מאתגרת, שהוא פורס זה כעשור וחצי במאמרים על פני מבחר במות, ובתוכן מוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' שהוא עורך. בלבה עומדת האבחנה ששיבת ציון ותקומת מדינת ישראל הן שלב חדש בתולדות היהדות, המחייב אותה להתחדש – כפי שידעה לשנות את עצמה לפני אלפיים שנה, כשאבדה הריבונות היהודית. עליה לאסוף אל חיקה את חיי המעשה, את החולין, כפי שעשתה עד החורבן. הציונות הדתית כשלה בהבנת השינוי הזה, ומבחינה תיאולוגית נותרה חרדית. ואילו הציונות החילונית בחרה בְּניתוק בִּמקום בְּשינוי. הגיע הזמן ליהדות ישראלית, יהדות של עם בארצו, לתורה שאינה תוחמת עצמה למגזר ואינה מסמנת עצמה בכיפה.
"בָּעיקרון", הוא מסביר שבועות ספורים לאחר גילוי הראש, "הציונות החילונית צדקה: צריך להמיר את אורח החיים הדתי הגלותי באורח חיים יהודי חדש, של עם המכונן חברת מופת בארצו. ואילו בפרטים, האורתודוכסיה צדקה: אי אפשר לבנות עם בלי הלכה, בלי מחויבות עמוקה שיש לה ביטוי יומיומי בעולמו של היחיד ובעולמה של הקהילה. כלומר אני חילוני – בהכרעה הציונית-חילונית, המתבטאת בגילוי הראש ובהזדהות עם המפעל הציוני החילוני; ושומר מצוות – בחיים הממשיים, מצוות שעוד צריכות כמובן ללבוש פנים שמתאימות יותר להכרעה הציונית חילונית, ועוד חזון למועד".
שורק, בן ארבעים, יליד רחובות, בוגר שנות ישיבה רבות ומתכנת מחשבים בהכשרתו, רמז לראשונה על הצעד הסמלי במאמר מקיף שפרסם לפני כשנתיים בכתב העת האורתודוכסי-מודרני 'אקדמות'. הוא הציע שם שרבנים יעמדו בראש קהילות מעורבות דתיות-חילוניות, וכסימן לעל-מגזריות יוותרו על חבישת הכיפה. "כל בן תורה של היום", כתב, "אם יערוך ניסוי מחשבתי קטן ויבחן את האפשרות הזאת ברצינות – שהוא יתחיל בקרוב להלך ללא כיפה לראשו – יחוש, כמדומני, תחושת בטן חזקה, מזעזעת, שתבהיר את עומק הקפיצה שיש כאן, את עומק השחרור מקונספציות מגוננות וההיפתחות אל שיח יהודי חדש, שמבקש באמת להשיב את התורה אל האומה".
אחרי חודש ראשון עם כיפת-שמיים הוא מאשר ש"יש בצעד הזה גם משהו משחרר, מגניב. צד שאומר, אני יכול לנקות את האמונה שלי, את הקשר שלי עם מה שאני מאמין בו, את השייכות שלי לעם ישראל, את עבודת ה' שלי, איך שלא תקרא לזה – כי זה מסיר את האוטומטיות, החמה אבל המרדימה. הסרת הכיפה היא כמו לקפוץ למים: מפחיד אבל מרענן, פותח. מכריח אותך לעמוד מול הדברים. למרות שזה צעד קטן וחסר משמעות הלכתית".
הוא מסביר שעל פי חלק נכבד מהפוסקים כיסוי ראש לגברים הוא רשות, אפילו בתפילה. לתפילות במניין הוא בא עם כיפה, אך כשהוא מתפלל ביחידות ראשו גלוי. "התפילה בלי כיפה מונעת ממני לומר מילים לא נכונות. בכיפה, תחת המחויבות הדתית, אנחנו יכולים להתפלל באופן שמנותק מהחוויה הקיומית, כי זה הנוסח שכתוב. להתפלל למשל על שיבה לירושלים, שכבר שבנו אליה. חז"ל בנו את התפילה על ערכים שהאומה הייתה זקוקה להם אז, באין גאולה – ובאותו אופן, הדור שלנו צריך לבנות תפילה על הערכים שהאומה זקוקה להם בחיים הגאולים. תאר לך איזו תפילה משמעותית הייתה אם בתפילת שמונה עשרה כל יום היינו אומרים ברכות העוסקות באבני היסוד של קיומנו כחברה – חינוך נכון, מערכת חוק ראויה, חוסן לאומי, סולידריות חברתית".
עכשיו אני פשוט ישראלי
בינתיים הוא צובר חוויות של דתי בעור חילוני. "יום אחד מצאתי עצמי במאה שערים – הייתי צריך לקנות ציוד לחנוכייה – וכל הזמן פחדתי שאם אכנס לאיזו חנות יאכילו אותי טרפות, כי יאמרו, הגוי הזה... וכשהגיע זמן מנחה אמרתי, אם אעמוד פה ואתפלל בלי כיפה יסקלו אותי. עמדתי בפינה צדדית והשתדלתי לא לעשות תנועות של מתפלל. ילד שעבר שם עם אמו שאל אותה בבהלה, מה קרה לאיש הזה? כנראה נראיתי מסכן. אתה פתאום קולט כמה קשה לעשות פעולות דתיות בלי הדֶגל הדתי.
"או דוגמה בכיוון ההפוך: אני לא קונה ברשת AM:PM על אף שנוח וקרוב לי, כי זו רשת שמייצגת את חילול השבת. פעם לא נכנסתי לשם כי דתי לא נכנס לשם; עכשיו זה כי אני לא רוצה. בעבר תמיד חשתי בחנויות כמי שמייצג משהו. לא סתם לקוח אלא דתי. עכשיו אני צריך להזכיר לעצמי שאין לי שלט על הראש. מותר לי להתעניין בכל דבר, ואני צריך להתנהג בנימוס מסיבות מהותיות, ולא כנציג המגזר העומד מול החברה ה'רגילה'. אני חלק ממנה עכשיו. זה הולך ומחלחל בי, זו חוויה מאוד מעניינת. עד הסרת הכיפה לא חשתי כמה השייכות לחברה הדתית הייתה משמעותית בכל צעד שלי. עכשיו אני מרגיש".
אתה מתחיל להתגעגע?
"האמת היא שאני מרגיש לגמרי שייך. אולי אני משלה את עצמי, אבל לי יש תחושה שגילוי הראש הוא סוג של אופציה גם בחברה הדתית, או בשוליה. אני מרגיש שייך ובה בשעה אחר, וזה בהחלט נותן איזה מרחב טוב. האמת היא שבינתיים מבחינת הדימוי העצמי שלי יש לי כיפה על הראש. אני צריך להזכיר לעצמי שזה שמולי לא רואה אותה. זה יוצר מחשבות משעשעות כל הזמן, בעיקר כשאני לא בסביבה דתית".
האם תישבר הדיכוטומיה? האם הצעד של דמות מוכרת וכותבת, כיואב שורק, ושל בעלי השקפות קרובות המתגבשים סביבו במה שמתכנה עתה בשם הזמני 'התנועה העברית', יהפוך לחלק ממהלך חברתי גדול יותר לפירוק המחיצה, המלאכותית לעתים קרובות, בין "דתי" ו"חילוני"? האם מתקרב היום שהגבר הישראלי לא יצטרך עוד להיות מזוהה חיצונית, מעצם מראה ראשו, עם מחנה זה או אחר – דתי או חילוני? בהיבט האידיאולוגי שורק כבר עתה אינו לבד, כאמור; ואפילו בצעד הסמלי, של הורדת כיפה בלי לוותר על האמונה והמצוות, קדמו לו בשנים האחרונות כמה אנשים. שלא לדבר כמובן על דורות קודמים, שבהם לא בכל הקהילות הדתיות נהגה הכיפה.
על התחושה של ניעור האוטומטיות הדתית כתב לפני כמה שבועות במוסף 'שבת' הרב נתן לופז-קרדוזו, במאמר בכותרת "אני מוריד את הכיפה". אבל אצל שורק זה חלק ממהלך שהוא הרבה מעבר לרענון הרגש הדתי האישי. "אני מרגיש שבהורדת הכיפה יש אמירה של 'אני סתם ישראלי'. זה קצת מצחיק, כי החברה התפוררה למגזרים – ועדיין, להיות עם כיפה, לפחות אצל אשכנזים, זה כמו להגיד 'אני ישראלי, אבל'. 'אני ישראלי, אבל אני מחויב לדברים אחרים'. ואילו אני חושב שאין זהות יהודית משמעותית יותר מלהיות ישראלי, כי הריבונות היהודית היא הביטוי העיקרי של הזהות היהודית בדור הזה".
ואולי היא גם טשטשה את הזהות היהודית הזו?
"נכון שהזהות הזו הולידה במקרים רבים דבר שטוח-שורשים לגמרי. ונכון שלחינוך הדתי, היחיד היום שמחנך לאידיאליזם ולמגע חי עם המקורות היהודיים, יש הרבה כלים שאין לאחרים להתמודד עם הבעיה הזאת; אבל זו בעיה שלנו, הישראלים, לא בעיה 'שלהם, החילונים'. יותר מכך: הכישלון של החברה הציונית הלא דתית להעמיד דור חדש עם שורשים עמוקים נובע מכך שלכתחילה היא נטלה על עצמה אתגר גדול ומשמעותי – העברת היהדות לעידן חדש, של ריבונות בארץ. הציונות הדתית לעומת זאת ויתרה על הסיכון – אבל ויתרה בכך גם על הסיכוי להיות רלוונטית. החוכמה עכשיו היא לעשות את המהפך – אבל בלי להתנכר אל מקור האנרגיה היהודי שלנו".
ואתה חושב שבלי כיפה, אבל עם כל המטען הדתי שלך וסדר היום התורני שלך, לא תיתפס כסוכן דתי בתחפושת?
"אם העתיד של עם ישראל נמצא באותם תכנים קדושים של הציונות הדתית, אז שם הוא נמצא, גם אם זה בעייתי מבחינה שיווקית. אבל אני לא משווק ציונות דתית רגילה. כי השינוי שאני מצפה שהציונות הדתית תעבור הוא לא קוסמטי. הורדת הכיפה היא רק סמל לחשיבה מחדש על הכול שצריכה להיעשות. לצורך לעבור ממגזר לעם. זה סממן שהוא רק קריאת כיוון; במה מתבטא הכיוון הזה, אני עדיין לא יודע. הכול פתוח מבחינתי. לא אני אקבע בעצמי אילו פנים חדשות תקבל המסורת. את זה צריך לברר בית מדרש שיעסוק בדברים באופן יסודי ומקיף. זה החלום שלי.
"אני לא מנסה לעשות שינוי בתוך החברה הדתית", הוא מוסיף. "אם הייתי רוצה לעשות זאת, ודאי שלא הייתי מוריד את הכיפה. מה שאני מנסה לקדם שייך לחברה הישראלית, המנותקת היום מתורה. החזון שלי, בעצם, הוא תנועת תשובה משמעותית. אבל לא לצרף 'אותם' למחנה 'שלנו', אלא לבנות יהדות ישראלית במקום שכל כך זקוק לו".
תקועים במלחמות גלותיות
יחסית לדתיים אחרים, לך קל לעשות את הצעד הסמלי הזה, כי אתה דמות מוכרת ולא יחשבו שהתפקרת.
"אני מסכים. בחברה שאני יושב בה אני אדם מוכר ותולדות חיי עד היום דוסיות, ולכן אני לא 'חשוד'. אבל זה לא אומר שבעיני אנשים זה לא מוזר או מפריע. זה כן. וזה גם לא מאוד נעים. אם הייתי חושב שזה יגרום לכך שהבן שלי ייזרק מהישיבה התיכונית וישים סימן שאלה על החברות שלי ביישוב שאני גר בו, עפרה, אני מניח שלא הייתי עושה את זה. לשמחתי הרבה היישוב שלי מספיק סובלני. גרים בו אנשים בלי כיפה, שהולכים לבית הכנסת בשבת ושולחים את הילדים לחינוך דתי. היישוב הבין שאפשר להכיל אנשים שרוצים להיות יהודים גם אם הם לא בדיוק כמוך. וזה מה שיפה בו. התחליף מבחינתי למגורים בעיר, בחברה מעורבת דתית-חילונית, הוא לפתוח את היישובים הדתיים שמסוגלים לכך לחברה מסורתית. לחברה שמכבדת שבת וצניעות בסיסית מסוימת, אבל לא מודדת את אורך החצאית וכיסוי הראש.
"עפרה מתייחדת גם בכך שהרב שלה, אבי גיסר, מתייחס לתפילה ככזו שצריכה לבוא מתוך המציאות. לכן הוא אומר למשל בראשי חודשים 'מי שעשה נסים לאבותינו ולנו וגאלנו מעבדות לחירות' ולא רק 'מי שעשה נסים לאבותינו וגאל אותם'. שאלתי אותו פעם מה עם תפילות המוספים של החגים, שבהן בולטת מאוד התחינה 'שתעלינו בשמחה לארצנו ותיטענו בגבולנו', וההבטחה שאם רק נעלה ארצה מיד נקריב את הקורבנות – דברים שהם בבחינת כפיות טובה ובעצם גם שקר. הוא השיב לי, 'ודאי שצריך לשנות, אלא שעל דברים קטנים יותר לא הודו לי (לא קיבלו את דבריי), בוודאי שעל זה לא יודו לי'. במילים אחרות: כרב המכבד את רבותיו, כמי שהוא חלק מהמערכת האורתודוכסית, אני לא יכול לשנות.
"אני לא מזלזל בתשובה הזאת. היא נכונה, ולעתים גם נכון להקריב את האמת של התוכן כדי לשמור על מסגרת קדושה. אבל מה נעשה שרוב עם ישראל כבר מזמן לא במסגרת הזאת? מבחינתי זו הייתה המחשה בהירה לפינה שלתוכה הדתיות הכניסה את עצמה, פינה שבה היא מונעת מעצמה להיות עבודת ה' כנה ואמיתית, להיות רלוונטית לחיים הישראליים".
בטח כולם שואלים מה עם אשתך, מה עם הילדים.
"אשתי לא מתלהבת מהשיגעון החדש שלי, למרות שהיא מבינה ובמידה מסוימת מזדהה עם מה שעומד מאחוריו. היא בת של רב (הרב בנימין הרלינג, שנרצח בהר עיבל) ובאה עם חינוך קצת שונה מהבית, אבל מבחינתה אני הפוסק בבית בענייני הלכה ואם זה מה שנראה לי נכון, היא לא תעמוד בדרכי. זה יפה מאוד, כי במובן מסוים היא משלמת על זה מחירים.
"לגבי הילדים, בעיניי זו שאלה של חינוך. גם בלי הורדת כיפה. אף פעם לא הייתה בבית לנו דתיות שבלונית, אוטומטית, שהיא פונקציה של שייכות חברתית. זה תמיד משהו שאנחנו מחפשים איך לעשות אותו יותר טוב, או לפעמים אחרת. כבר כמה שנים שאנחנו אופים יחד מצות בערב פסח בצהריים. שזה מצד אחד מצווה גדולה, ומצד שני בדרך כלל מאוד מפחדים מזה, פן יחמיץ. זה מלמד אותם גם לא לפחד וגם להשקיע".
וההורים? כאן יש לו אבחנה מעניינת. "אני חושש שחמותי תקבל את זה אחרת מאיך שקיבלו את זה הוריי, כי היא ילידת הארץ והם ניצולי השואה. אלו שבאו מהגולה ומהשואה, האתגר הגדול שלהם היה הקמת מדינת ישראל, והשותפות בה חשובה להם יותר מכול, גם במחיר העלמת עין מאכזבות. החשיבה שלהם ממלכתית יותר. לעומת זאת אנשים שגדלו פה, בתוך החברה הדתית הקטנה והנרדפת למדי שהייתה פה בראשית המדינה, האתוס המכונן שלהם היה המאבק הדתי-חילוני, הרצון לשמור שאף אחד מילדינו לא 'יוריד את הכיפה'. דבר ראשון שהם ישאלו על אדם שהם שומעים עליו יהיה אם הוא דתי או לא דתי.
"בכלל, דתיים שחיים בעיר, בחברה מעורבת, לוקחים את זה מאוד קשה: בלי כיפה מה נשאר? מה מזהה אותך? ככל שהחיים שלך דומים יותר לחיים החילוניים אתה מתבצר ב'אני דתי', בכיפה, כי בלי זה מה נשאר. ואילו ביישובים למשל, כשכולך בתוך הבועה הזאת, אז כיפה לא כיפה פחות מעניין. אנשים שהביוגרפיה שלהם היא המאבק הדתי-חילוני, או שהזהות הדתית שלהם מאוימת, לוקחים את זה קשה. הרב בני אלון, שאני גם תלמידו, לקח את זה כשובבות קלילה, בוודאי לא ככישלון חינוכי".
שורק הוא עוזרו של אלון בקידום התוכנית המדינית שלו, 'היוזמה הישראלית'. "הכול קשור", הוא אומר. "הציונות של הרב בני היא בדיוק הציונות שאני מדבר עליה. הוא מבין שבדור הזה צריך לעסוק בפוליטיקה וצריך לפתור את השאלות האסטרטגיות. מפתיע אותי כמה הוא לבד בדור הזה, בין המנהיגים והרבנים, שבאמת חווה את שיבת ציון באופן כזה. זה נוגע גם לקשר שלו עם האוונגליסטים: תקומת ישראל ובניינה היא מעשה שיש לו משמעות אוניברסלית, ואנשים פה תקועים עם המלחמות הגלותיות ועם המחשבה שיש המון נוצרי צמא דם שרוצה לנצר אותו. מי שחווה את שיבת ציון דרך המפגש עם אנשים בעולם שרואים בה מימוש דבר ה' בהיסטוריה, מקבל פרופורציות. אתה נהיה מקראי, תנ"כי".
הגאולה שבחילון
"אני באמת מרגיש שהמחויבות הדתית שלי ברמה העמוקה ביותר באה מהמקום הציוני", הוא ממשיך. "ההתגלות של דורנו היא הציונות, לא משהו אחר. אם הייתי נולד לפני מאתיים שנה, ייתכן שהייתי מתקשה להתפלל 'ותחזינה עינינו בשובך לציון' אחרי מאות שנים שמבקשים את זה ושום דבר לא זז. אבל ברוך ה' זכיתי לגדול בדור שראה בעיניו איך זה קרה, בדרכים אנושיות אבל בפלא ונס. וזו בעיניי נקודת המוצא. אנחנו אומרים שהתורה שבכתב אומרת לנו להאמין בתורה שבעל פה, והאמת היא הפוכה: אנחנו יודעים שספר התורה הוא ספר קדוש כי כך התורה שבעל פה מספרת לנו. באותו אופן, אני שומר מצוות בגלל הציונות, לא הפוך. אני שומר מצוות כי שיבת ציון הראתה שיש שכינה בעולם. ששכינה שוב אינה משהו מופרך".
על ההשלכות התיאולוגיות וההלכתיות שאמורות להיות לסיום הגלות עמד שורק במאמרו הגדול הראשון, 'תורת ארץ ישראל ותורת חוץ לארץ', לפני 12 שנים וחצי בכתב העת 'תכלת'. הוא היה אז מלגאי במרכז שלם, המוציא את 'תכלת' לאור, וזו הייתה גם שנתו האחרונה בישיבת בית-אל (והתשיעית בשנותיו בישיבות גבוהות). הוא לא התכוון שתהיה האחרונה, אך פרסומיו המהפכניים, בהם מאמר זה וחוברת על הצורך בחידוש התורה ושמה 'חזרו וייסדום', גרמו לראשי הישיבה להבהיר לו שמקומו אינו שם. "אני גאה להיות אחד המעטים בדורנו שעפו מישיבה בגלל אידיאולוגיה", הוא מחייך.
"המאמר ב'תכלת'", הוא מסכם, "הראה כמה ההלכה שאנחנו חווים תפורה נקודתית למציאות של עם ישראל בגלות, ושונה בכל המהות שלה מהתורה כפי שאנחנו פוגשים אותה במקרא ובמהות הבסיסית שלה – שהיא איך לבנות חברת מופת שיש בה שכינה. כל ההלכה שאנחנו מכירים היא על בסיס ההנחה שאין שכינה בעולם הזה, שהיא הסתלקה ממנו, ושעכשיו העניין הוא לשמר את המצוות כדי שיום אחד נוכל להשתמש בהן. התורה הזמנית הזו עבדה טוב, ועם ישראל שרד בזכותה – ודווקא משום כך אנחנו לא מצליחים להשתחרר ממנה עד היום, אף על פי שהגענו למקום אחר, שבו אפשר לחזור לתורה שמממשת ערכים – והדחף הזה הניע גם את הציונות החילונית".
מאז ועד לסדרת המאמרים ב'שבת' של 'מקור ראשון' ולמאמר הפרוגרמטי ב'אקדמות' עברו כמה שנים. "הציונות הדתית ויתרה על היומרה ליצור אורח חיים יהודי חדש", כתב באקדמות. "היא חיה ברוחה ובחינוכה את התפיסה התנ"כית, התפיסה של עם הנושא ברית עם אלוהיו ומממש אותה בהיסטוריה, תפיסה של שייכות למאמץ האנושי הכללי, תפיסה של כבוד לעולם הזה והעמדת ערכים מוסריים ואנושיים כשיא המימוש הדתי – אבל בחיי המעשה והמצוות אין לכך ביטוי".
רק בשנתיים האחרונות התעוררת לפרץ כתיבה, לצעד האישי של הסרת כיפה, ולגיבוש גרעין לתנועה שתפעל בכיוון הזה. למה לקח לדברים כל כך הרבה זמן להגיע לכלל מעשה?
"כשהייתי בישיבה ניסיתי לבנות תנועה שתקדם דבר כזה, בצורה נאיבית קצת, ואז הבנתי שאני לא יכול לעשות את זה. שמתי את זה בצד ועשיתי לביתי, והנחתי שאם הדבר נכון, מישהו גדול ממני יצליח לקדם אותו. בשנים האחרונות חשבתי שוב. ראיתי כיצד החברה הדתית רק מתחרדת והולכת – שזה בעיניי המשך טבעי לבחירה שלה להישאר בתפיסה ההלכתית החרדית, האורתודוכסית, הגלותית, זו שמתעלמת מהתמורות העמוקות שחלו בחברה, בתרבות, באורחות החיים ובתפיסת האדם את עצמו. ראיתי שהבשורה הזאת צריכה להיאמר, וכיוון שאינה נאמרת – עליי לומר אותה.
"עוד סיבה להמתנה הארוכה היא שעם השנים השתנה אצלי גם משהו בתוכן. ראשית, הבנתי שהרבה דברים שהציקו לי בהלכה היו תוצאה של קריאה דוגמטית שלה; שהרבה פעמים הבעיה אינה בהלכה, אלא בדרך שקוראים אותה. ובעיקר, התחוור לי בשנתיים האחרונות שהחילון היה חלק בלתי נפרד והכרחי מהתהליך הציוני; שהמימוש של התורה הוא לחלן אותה במידה מסוימת, לתת לחול הרבה יותר מקום והרבה יותר משמעות".
היכן למשל?
"הנחת העבודה של התפיסה הדתית הגלותית היא שהעבודה אינה חשובה. התרומה שלך לחברה במסגרת העבודה שלך אינה אתגר משמעותי בחייך (אלא אם אתה עובד במשהו שנחשב ערכי ואידיאולוגי). זה פרנסה וצריך לעשות את המינימום והשאלה העיקרית היא כמה אתה משקיע בתורה ובמצוות. ברגע ששבים אל תורת ארץ ישראל, אל רצון לממש ערכים בתוך החיים ולא לייצר מרחב 'דתי' מחוץ לחיים, עולם העבודה צריך להיות ערך שניתן להעמידו מול ערכים דתיים אחרים. ואז, למשל, לא תמיד תפילת מנחה תנצח את הישיבה החשובה בעבודה".
הקדושה שבמגזר התפר
אולי הישועה תבוא ממה שאתה קורא לו מגזר התפר, אנשים שמסתובבים בין הדתי לחילוני?
"נכון. הורדת הכיפה היא אולי סוג של הצטרפות למרחב המגוון הזה. אני מצטרף אליו כדתל"ש שומר מצוות, או איך שתקרא לזה. מדובר באנשים שהמשותף להם הוא שהם חושבים שהזהות היהודית היא העיקר, שהיא שצריכה להנהיג אותנו – ומצד שני מבינים שהנוסחה הדתית האורתודוכסית היא לא זו שתושיע אותנו. אלו אנשים שלא קונים את עסקת החבילה הזו, מכל מיני סיבות. חוזרים בתשובה, יוצאים בשאלה, ביאליקיסטים מאחרוני המוהיקנים, יוצאי מכינות מעורבות, ועוד ועוד. כל החבורה הזו היא בעיניי קדושה, כי שם נמצא המפתח. בחיבור הזה.
"אלא שהחבורה הזו אמורפית. היא שטה. כל אחד עם הצירוף שלו. מה שחסר זו תפיסת עולם בנויה שיכולה לחולל מחויבות, שיכולה להצמיח תהליך חברתי מעבר לדברים המעניינים שיכולים לצאת מכל אחת מהדמויות. וזאת השליחות שאני רואה לעצמי, התנועה שאני מנסה לבנות. אין לי לא היכולת ולא הרצון להקים זרם חדש. השאיפה שלנו צריכה להיות להתחבר לתהליכים קיימים ולכוחות קיימים ולתת להם כלים שאין להם".
שהם?
"כשאני פוגש אנשים שקרובים לי ברעיונות, אני מרגיש שאם יכולה להיות לי תרומה ייחודית, זה היעדר ההרגשה שאני צריך לשבור משהו כדי ללכת לאן שאני הולך. אני בא משושלות של רבנים, ואוהב אהבת נפש את המשא ומתן של הפוסקים במהלך הדורות, שעמלו לברר את דבר ה', ומרגיש שמה שצריך היום לעשות הוא להמשיך את המפעל הזה. ואת זה אפשר לעשות במקום שאני מדבר עליו, ולא בדיונים העיוורים לחלוטין למה שנעשה מסביב, שמתקיימים ברוב בתי המדרש. ואני מרגיש שזאת המשכיות, מסורתיות. שֶפֹּה יִראת השמיים. אני מרגיש שהרבה אנשים עומדים באיזה קרע בין הדתיות שלהם לבין הדברים האחרים – ואני לא".
יש גם זרמים קיימים שיושבים על התפר: המסורתי-מזרחי והמסורתי-קונסרבטיבי.
"מה שנכון במודל המסורתי הוא שבתורת-עם יש שתי רמות. יש מה שחייבים, ויש שכבה גבוהה יותר של מה שתעשה אם אתה רוצה להשקיע בצד הדתי שלך בחיים. כך זה נראה בחברה המזרחית, וזה המודל הנכון לעתיד לבוא. באופן מסוים המודל הזה קיים בהלכה, רק שהוא מטושטש. 'שולחן ערוך', ואפשר להוכיח את זה בכמה מקומות, כתוב לתלמידי חכמים, לאנשים שרוצים ברמה רוחנית גבוהה, וברור שלא הכול בו נועד להיות מחייב את כולם. למשל, כתוב שם שצריך להיות מהעשרה הראשונים בבית הכנסת. איך כולם יהיו מהעשרה הראשונים? ברור שזה מכוון למי שרוצה לקיים מידת חסידות.
"הבעיה היחידה במסורתיות המזרחית היא שהיא מאוד שמרנית. היא מבקשת לשמר את הדת כפי שהייתה בגלות. היא אומרת, אני רוצה שיהיה מודל דתי אידיאלי מאוד אורתודוכסי, ואני אקיים רק את חלקו. מבחינתו של המסורתי, שלא יבוא משיח אף פעם, אל תחדש לי חידושים, אל תמציא המצאות".
והמודל הקונסרבטיבי? האגף ההלכתי יותר של התנועה הזו לכאורה קרוב אליך, רק שבעיניו נקודת המפנה היא לא הציונות אלא המודרנה.
"אני קורא לכיוון שלי פוסט-אורתודוכסיה. חזרה למה שהייתה היהדות לפני האורתודוכסיה. מבחינה הלכתית, הפסקים של הרב דוד גולינקין, הנציג הישראלי של אנשי ההלכה בתנועה הזו, הם פסיקה אורתודוכסית. לטוב ולרע. גם הוא לא חושב, להערכתי, שהגאולה הגיעה. אין לי בעיה להזדהות עם הרבה תכנים של מה שמכונה האגף הימני של התנועה הקונסרבטיבית. אני נרתע, לעומת זאת, מתפיסות הלכתיות המחפשות יהדות שלא מזיקה יותר מדי, שלא מפריעה לחיים המודרניים, תקינה פוליטית. מזה אני סולד.
"הבעיה עם התנועה הקונסרבטיבית היא במנגינה ולא בתוכן. היא יוצרת קונוטציה לא טובה, ובחלק מהמקרים היא קנתה את זה בצדק. אבל בכל מקרה, אני חושב שבמשבר הדתי של היום, שבו האורתודוכסים הם מיעוט בעם ישראל, שגם אחראי לחלק מהעיוותים של האופן שבו התורה מתממשת במציאות, אין להם זכות להוציא אחרים מחוץ לתחום".
אולי הרצון שלהם הוא לא שהתורה לא תפריע לחיים המודרניים, אלא שהיא לא תסתור ערכים נוספים המקובלים עלינו, ערכים הומניסטיים?
"אני לא מקבל אוטומטית את המוסר המקובל כעדיף על מוסר התורה. לדעתי הוא הוכיח את עצמו עד היום הפוך. אני בכלל לא בטוח שלא צריכים להיות קורבנות בבית המקדש שיקום במהרה, ואני כן בטוח שרוב הקונסרבטיבים – והרבה אורתודוכסים מודרנים – ייפלו מהכיסא אם תציע להם בית מקדש עם קורבנות. אני חושב שאנחנו צריכים לחתור לחדש את הלכות טומאה וטהרה, לא לבטל. לא להקטין את התורה כמה שיותר, אלא לפעמים גם להגדיל אותה במקומות שהיא לא נמצאת בהם היום".
למה לחדש את הלכות טומאה וטהרה?
"הן הלכות שמסדירות את היחס אל עולם הדומם. הן היו אחד העיסוקים הדתיים המרכזיים של ימי בית שני. יש בזה סוג של דתיות עמוקה שאנחנו לא מכירים היום, שחסרה לנו".
ההלכה צריכה, לדעתו, לחזור למסלול ההתפתחות האיטית שאפיין אותה עד שהוקפאה כשהחלה האורתודוכסיה – למעט מה שקשור בנקודת המפנה ההיסטורית של תקומת ישראל בארצו, שעליו לעבור שינוי קרדינלי; "וזה לא רק הלכות מדינה, אלא גם היחס אל הגוף, והיחס אל העבודה, והיחס לזמנו של אדם ועוד המון דברים".
כשיורדים לדוגמאות, שורק זהיר עד קמצן. את דוגמת תפילת מנחה הזכרנו. אני מציע לו את מצוות הפרשת תרומות ומעשרות: האם דמי הביטוח הלאומי אינם גלגולה הריבוני הראוי, ההוגן והיעיל של מצוות המעשרות – מצווה חברתית במקורה, המקוימת כיום כמסגרת נטולת תוכן, השחתת פירות גרידא, ומוטלת על החקלאים בלבד? שורק מסתייג. מצווה הנעשית באהבה, הוא אומר, עדיפה על מס שנתפס כעונש.
אבל "יש משהו נוירוטי כמעט במציאות הדתית היום", הוא מסכים. "והאמת היא שהדור הצעיר בחברה הדתית יודע קצת להשתחרר מזה. יותר בוחר, יותר מתחבר. ועם זאת, לוותר על הלכות בקלות יהיה חוסר אחריות".
