רשת על פני הים: קשב מדוקדק לשיר 'מראה חוף' מתוך 'שירי עיר היונה' לנתן אלתרמן

במסגרת 'כפית אלתרמן ביום' בפייסבוק ובטלגרם, ובתוך זה במסגרת קריאתנו ב'שירי עיר היונה' כסדרם, קראנו בחודש אב תשפ"ו, יולי 2026, את השיר השלישי ביצירה, 'מראה חוף'. לפניכם כפיות העיון היומיות שכתבתי, ועימן מבחר מתגובות העוקבים בעלות האופי הפרשני.  




מַרְאֵה חוֹף

אחרי שני שירי פתיחה, על העת ועל הקורבן, מתחילה כאן עלילת התקופה כסדרה. 'שירי עיר היונה' עוסק תחילה בהעפלה. לא פחות מתשעה שירים, חלקם ארוכים למדי; השיר הנוכחי, הראשון בהם, 'מראה חוף', קצר מכולם. 

נקודת פתיחה זו מפתיעה. למה להתחיל את סיפור התקומה מרגע שרירותי שבו המוני יהודים נמצאים על חופיו הצפוניים של הים התיכון ויהודים בארץ ישראל נערכים לעזור להם? הרי אלה פליטי שואה, שאך זה עתה עברו מה שעברו, ואחיהם הרבים לאין ערוך מהם הוכרתו מן העולם; והצורך בעלייה חשאית נובע ממצב עניינים מסוים בארץ ישראל; ולא נולדנו מן הים, הרי. 

תשובה אחת היא שסיפור צריך להתחיל מנקודה כלשהי, והרי גם לשואה קדמו דברים; ובהמשך, תוך כדי סיפור ההעפלה והמאבק בארץ, יפנו השירים את מבטם גם למה שקדם לנקודת ההתחלה הסיפורית. תשובה נוספת שתלתי בשאלה. "סיפור התקומה". מתחילים מהנקודה שבה מתחילה ההיסטוריה היהודית לעלות, להעפיל. 

נתחיל מחר במסע הזה, שורה אחר שורה. תחילה השיר הזה ותאומו-ממשיכו  שאחריו, 'סתר שוק'. ניפגש בחוף.

> נדב שבות: בתור מחזה (בתיאטרון) המהלך מתבקש. כמהלך סיפורי להתחיל מנקודת הדרמה ואחר כך תתפרס לה הדעת אחור וקדם. אבל ראשית כל לאחוז אמצע הזמנים. זה גם דרמטי וגם יפה וגם חידתי (למרות שכמובן הקורא יודע לפרש את החידה אבל כאילו אומר "הבט כמה מוזר בעצם האירוע") ויש בו הבזק האור שאיני יודע להסביר כרגע אבל הוא אלתרמני ביותר. 
מחשבה על אלתרמן על מאפיין מופשט לעומת מאפיין מוחש: יש המבקרים מסתייגים מאלתרמן על רקע היותו לא אנושי ובעיני הם מפספסים נקודה חשובה והיא שאלתרמן נוגע בחוויות שרק הוא יודע לקרא להן בשם שהוא לא מבטא את הרגש המדובר אלא מחלץ דבר מה שורם נקרא לו שם. יחד עם זאת בתוך זה יש באלתרמן יכולת ויזואלית מרשימה (מה ששייך לאזור הפחות מופשט) כמו פנסים כמו עבדים מולקים. כאן זה בולט ביצירת דרמה ויזואלית.

*

מֵחוֹף הָאִיטַלְקִים וְהַיְּוָנִים
הָלְכוּ הָאֳנִיּוֹת. 

שיר 'מראה חוף' ועימו כל הנרטיב ההיסטורי של 'שירי עיר היונה' פותח בשורה-וחצי של תיאור היסטורי כמעט יבש לכאורה. אוניות המעפילים יצאו מחופי צפון-מזרח הים התיכון, איטליה ויוון לכאורה. 

אבל אפילו כאן, בפתיחה כזאת של הכללה עלילתית, יש סגולות מעניינות. היותן של שורה-וחצי אלו שקולות, כלומר במתכונת מוסדרת של הטעמות, כהתוויה למשקלו של השיר כולו, והתעתדותה של הראשונה להתחרז, הן רק הטריוויאליות שבסגולות אלו. 

האוניות יצאו גם מארצות שאינן איטליה ויוון. רומניה, צרפת שתוזכר בשיר הבא ועוד. אבל איטליה ויוון הן שני שפיצים בולטים בחוף הים התיכון. והאיטלקים, כלומר הרומים, והיוונים הם העמים העתיקים ששלטו במרחב דרום אירופה, עד הים השחור, וטבעו בו את חותמם – ביבשה ובים. לכן גם נזכרים העמים ולא שמות המדינות. הבחירה הזאת נוטעת אפוא את העובדות של מציאות שנת 1946 ברקע היסטורי ואפילו מיתי. אומנם לא בהגזמה, אלא בשימוש בשמות מדינות קיימות, ולכן לא "הרומאים". 

במיוחד נוצר כך מהלך סמלי. אלו הן אוניות של שיבה מהגלות, שאליה יצאו בימי, או בידי, היוונים (כשליטים תרבותיים; ההלניסטים) והאיטלקים. לצד זאת, הפתיחה הזאת, הפתיחה-למעשה של אפוס התקומה שלנו, יכולה להזכיר אפוסים יווניים-רומיים כגון האודיסאה ואינאיס. 

האוניות "הלכו". אין לאוניות רגליים והן אינן דוחקות עצמן קדימה נגד יבשה נוקשה. הבחירה בפועל הזה רומזת להליכה שהייתה נחלת הבורחים מרחבי אירופה אל החופים. היא גם תורמת לאווירה הקצת מיתית וקדמונית שנסכה בפתיחה הזאת הבחירה ב"האיטלקים והיוונים". תיאור אונייה, או הנוסעים בה, כהולכים, מצוי כמה פעמים במקרא, הרבה לגבי אוניות שהלכו לתרשיש, וגם בצירוף המפורסם "שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן" במזמור "ברכי נפשי" בתהילים (קד, כו). אצל משוררנו אנו מכירים את "אונייה מהלכת בים השקט" מ'האם השלישית'.

המילה "האוניות" מצידה מהדהדת, כחותמת המשפט, את "היוונים" שבסוף השורה הראשונה שלו. זאת כתוספת למילה שעתידה לחרוז עם "היוונים" במשפט הבא. ולצידה, לפחות בדיעבד, המילה "הלכו" מהדהדת את "מחוף" ואת "האיטלקים", כל אחת מהן חלקית ובדרכה. חו>כו, Aלקי>הָלכו.

*

בָּאֲפֵלָה
חִכָּה לָהֶן הַשֵּׁבֶט הֶעָנִי,

ההיערכות של היישוב בארץ לקליטת אוניות מעפילים מוצגת כאן, במילים הראשונות ביצירה המתייחסות אליה, בהדגשה יתרה של התנאים הקשים. זהו שבט, לעומת "האיטלקים והיוונים" שמחופיהם יצאו האוניות. ולא רק זאת אלא שהוא עני. אמצעיו לתפעל את ההעפלה ולקלוט את בני עמו דלים. הוא אפילו נאלץ לחכות באפלה, ואנו יודעים שזה מפני שאין להם ריבונות ובעלי המנדט בארץ מונעים את הגעת אחיהם ניצולי השואה, אך לעת עתה האפלה מצטרפת ל"שבט העני" בציור אווירה של קושי ודלות. 

"השבט העני" חורז כאן עם "והיוונים" (מֵחוֹף הָאִיטַלְקִים וְהַיְּוָנִים / ... / חִכָּה לָהֶן הַשֵּׁבֶט הֶעָנִי"). בֶ של "השבט" הוא חלק מהעניין. צליל שב"והיוונים" נשמע פעמיים, בראשונה מהן באותה תנועה, ve. הנה כך; אותיות גדולות מסמנות את הצלילים המשותפים:

VEHAyVANIm - VEtHEANI

הכינוי "שבט" ליהודים, אלו שבארץ וגם בני "שבטם" המגיעים באוניות, מבטא בבת אחת את חולשתם, את משפחתיותם, את קטנותם היחסית לאומות אימפריאליות, ואת קדמוניותם. תכונות אלו קושרות את "השבט העני" ל"האיטלקים והיוונים", רובן על צד הניגוד, והאחת, הקדמוניות המרומזת ב"שבט", על צד הדמיון. חריזת "השבט העני" עם "היוונים" מפנה לכך את, איך נקרא לזה, התת-קשב שלנו. זה עובר אלינו בסמוי, קושר בלי שנרגיש את קצות הניגוד. 

*

הִצִּיב צוֹפָיו עַל חוֹף, עָרַךְ כֵּלָיו,

חִכָּה צוֹפֵן סִירָה וַחֲבָלִים
וּכְלֵי לוֹחֵם עִם כְּלֵי סַבָּל. 

השיר מפרט כאן מה עשה "השבט העני" שחיכה "באפלה" לאוניות שיצאו מחופי יוון ואיטליה. אני נותן כאן קטע ארוך יחסית, המתחיל בסוף בית אחד ונמשך אל תוך הבית הבא, בגלל הרמוניה המתקיימת בו.

אנשי היישוב העברי בארץ מתכוננים על החוף לאוניות, באפלה כאמור, כך: מציבים צופים (בעברית המסורבלת של היום זה התנפח למפלצת הלשונית "תצפיתנים", בדרך כלל אפילו "תצפיתניות") שיזהו את הגעת הספינות מחד גיסא והבריטים מאידך גיסא; והכין כלי עזר משני סוגים, כלי פריקה מהאונייה וכלי מלחמה למקרה חירום. 

כלים אלו האחרונים הם "כלי סַבּל", ואליהם מצטרפים, מוחבאים, סירה וחבלים לצורך הורדת הנוסעים והציוד מהספינות אל החוף, שכן האוניות אינן מגיעות לנמל מסודר של מים עמוקים אלא לחופים של עגינה חשאית. 

יש כאן איזו מורכבות תחבירית לגבי ה"כלים". בבית הראשון הם נערכים, בבית השני שוב נזכרים כלים (ואפילו פעמיים) שמוצפנים. למעשה ההצפנה היא פירוט של ההיערכות. 

המיוחד כאן הוא מערכת הצליל. פרוסות כאן, אם להישאר בעולם הסירות והחבלים, רשתות של ממש. 

האחת, מוקדה במילה "צופיו". היא מהדהדת בשני עיצורים (צ, v) את המילה "הציב" שלפניה; ואז חוזרת בחלקה במילה "חוף" (חולם-פ-רפה), ואז חוזרת כמעט במלואה בפועל "צופן"! צופיו-צופן, שניהם בסתר, שניהם כדי לקדם את פני הבאות. ניצבים על חוף. 

מערכת שנייה ארוגה סביב "חבלים". הצירופים "על חוף" ו"ערך כליו", בסוף הבית הראשון, כבר מבשרים את ה"חבלים": ב"על חוף" יש ל-ח, וב"ערך כליו" יש כל ה"חבל" כולו: ך שנשמעת כמו ח, ל, ו-ו שנשמעת כמו ב רפה. המילה "חיכה", החוזרת בצמד הבתים שלוש פעמים, נותנת לנו את ח של תחילת חבלים, אבל בעיקר מצטרפת ל"סירה וחבלים" באסוציאציה כי היא דומה ל"חַכּה". "וכלי" יש שוב, בפועל, צלילי ח-ל של "חבלים". ב"לוחם" שוב, הפעם גם עם מ: לוחם-חבלים. ולבסוף, סוג הכלים השני, "סבל", הוא כיווץ של "סירה-וחבלים"! 

רשתות הצליל גם מחזקות את החרוז החותם את הבית הראשון, החלש למראית עין. "בָּאֲפֵלָה" מתחרז עם "כֵּלָיו" חרוז די סמוי, ברצף eLA. אבל הרצף השלם "עַל חוֹף, עָרַךְ כֵּלָיו", עם פ הרפה של "חוף" הדומיננטית כל כך בקטע הזה, ועם הפתיחה ב"עַ", יוצר כולו את ה"אפלה" בדילוגים. 
 
רשתות הצליל פרוסות על פני כל הקטע שנתתי כאן היום, כלומר מעבר לגבולות שבין בתים. הדבר תואם את התחביר: גם המשפטים אינם מתחשבים בגבולות שבין בתים או בין שורות. הרי גם בקטע שהצגתי כאן, השורה האחרונה קטועה: המילה האחרונה בה, שלא הובאה כאן, שייכת למשפט הבא. ומעניין שכך קורה בשני הבתים הראשונים של השיר בדיוק באותו מקום: בכל אחד מהם, המילה האחרונה בשורה השנייה, כלומר המילה שתחרוז עם המילה האחרונה בבית, באה אחרי נקודה ומתחילה משפט חדש.

*

חִכָּה
מָהִיר וְקַל קְפִיצָה כָּאַיָּלִים
אַךְ אֶל תַּכְלִית צָמוּד כָּעֲלוּקָה.

"השבט העני", וליתר דיוק פעילים בתוכו, אנשי המוסד לעלייה ב, הפלי"ם ויתר הקולטים את אוניות המעפילים בחוף. השיר מצייר אותם כממתינים באפלה על החוף מוכן לפעולה החשאית. 

פעילות זו מחייבת זריזות, גמישות והיענות לתנאי הרגע, ולצד זאת עיקשות. אלתרמן מדגיש כאן, באמצעות דימויים לבעלי חיים, את המנוגד לכאורה בין שני ההיבטים הללו. קלות תנועה ועם זאת היצמדות לנקודה. כמובן, התנועה היא במרחב וההיצמדות היא בתודעה, ואלה אינם ניגודים באמת. אך הצגת הדברים כניגודים מבליטה את המורכבות ואת ריבוי התכונות הנדרשות למשימה. 

כבר האבחנה הזאת היא מעשה אמנותי, והדימוי לבעלי חיים הוא כמובן אמצעי ספרותי נוסף; ויתרה מכך, ה"עלוקה" השנואה, הטפילית, המתועבת בעיני כול, נבחרת כדימוי לתכונה חיובית ביותר, הדבקות במטרה. מטרה קדושה ממש במקרה הזה. כאילו, מרוב דבקות בתכלית, מוכנים מכווני-הספינות גם שידמו אותם ליצור כזה, לא רק לאיילים האציליים. 

אך כאן זו אמנות-אולטרה, שכן בשיר של אלתרמן עסקינן, והיא מזמנת לנו קומה נוספת. הדימויים דומים – בצליל ובסביבה הצלילית. הם שייכים לשני צמדי חרוזים שונים, אך מתחרזים זה עם זה על דרך העיצורים. הדימויים ההפוכים באו לשרת אבחנה נועזת, והנה בא הדמיון הצלילי ביניהם לטשטש את האבחנה הזאת. להחדיר בנו, בערוץ חושי עוקף תבונה, את ההרגשה שהתכונות המנוגדות משרתות יעד אחד. 

להמשך עיוננו/הקשבתנו כדאי שהבית השלם יעמוד לנגד עינינו:

חִכָּה צוֹפֵן סִירָה וַחֲבָלִים
וּכְלֵי לוֹחֵם עִם כְּלֵי סַבָּל. חִכָּה
מָהִיר וְקַל קְפִיצָה כָּאַיָּלִים
אַךְ אֶל תַּכְלִית צָמוּד כָּעֲלוּקָה.

הדמיון בין המילים אייל ועלוקה מוגבל, אך כּ הדימוי המיודעת המצורפת לשניהם הופכת אותו למובהק. כָּ הנצמדת לשתי המילים חוברת ל-קָה של עלוקה. גם האיילים מקבלים תגבור נוסף של עוד צליל קַ, וגם ק סתם, במילים שלפניהם: קל, קפיצה. "קל קפיצה כאיילים" מתכווץ ל"כעלוקה". 

אין זה הכול. עוד צלילים חוזרים בשתי השורות הקצרות הללו. צָ מופיעה במילים שלפני האחרונות, "קפיצה" ו"צמוד". הפגשה של ניגודים באמצעות הברה משותפת. וכן, מ של "צמוד" מפצה על מ של "איילים" החסרה ב"עלוקה". 

תיאור התכונה האיילית מגוון בצליליו: "מהיר וקל קפיצה" – המחשה צלילית לתכונה! לעומת זאת, תיאור הצמידות ממחיש את תכונת הצמידות. הוא פותח בהכפלה של אותם שלושה עיצורים, באותו סדר! "אך אל תכלית": כלתכלת.  ריבוי צלילי כ-ל כאן הוא המשך לרשת הצליל ששלטה בשורות הקודמות, במיוחד במילים "חבלים וכלי לוחם". 

כך מתקבלת בבית כולו מערכת חריזה אחודה. החרוזים התקניים משׂתרגים זה בזה, אבאב, כמתכונת השיר, אבל קרובים זה לזה דווקא כצמדים, אאבב. 

כלומר, זוגות החרוזים הרשמיים סבירים אך לא עשירים: חבלים-איילים, חיכה-כעלוקה. אבל השלמה צלילית לכך נמצאת בחוויה שלהם כצמדים, חבלים-חיכה (ח) וכאיילים-כעלוקה (כָּ/קָ, אַ/עֲ, ל); וביתר הרחבה, ברצפי המילים השלמים: 

סירה וחבלים / סבל חיכה (ס, בל, ח); 
קל קפיצה כאיילים / צמוד כעלוקה (צ, מ, נוסף על מה שהזכרנו). 

וזה ממחיש את התוכן המילולי! החרוזים בבית הזה גם עשויים ב"קפיצה", משורגים, אבאב, וגם, בעיצורים, באופן "צמוד", אאבב; המונח התאורטי "חרוז צמוד" ממש נמצא פה! כאמור לעיל גם הצלילים בתוך כל שורה המחישו את רעיון הגמישות לעומת הצמידות. 

לסיכום, דו-תכונתיות מנוגדת, המשרתת יעד אחיד, היא גם הרעיון המובע בבית הזה וגם הצורה המוזיקלית שלו. 

> רפאל ביטון: נראה לי ש"עלוקה" הוא גם כינוי למוקש ימי. אולי בימי כתיבת השיר הכינוי הזה יותר ידוע.



*

יִקַּח הַשִּׁיר לוֹ אֶבֶן חַלָּמִישׁ
וּבְאֶבֶן צֹר יַכֶּה וְזִיק יֵרוֹם

חציו השני של השיר הקצר נפתח בקריאה לשיר עצמו להאיר את המתואר בו. זה באמת מה שהשיר עושה, בדרכו. בכך נכנס יסוד של פתיחה חגיגית קלאסית לשיר הזה – שהוא השלישי ב'שירי עיר היונה' אבל הראשון בחלק העלילתי-כרונולוגי שלו. 

הקריאה לשיר, או לבת-השיר, למלא את תפקידו, אופיינית למשל לאפוס הקלאסי, כגון פתיחת האודיסאה ב"כַּני לי מוזה" והאיליאדה ב"שירי, בת האלוהים" (בתרגומיו של טשרניחובסקי). גם ב'שיר פותח' אצלנו, השיר הראשון בשירי עיר היונה, השיר מכריז על עצמו ואף נגמר בתפילה של המשורר על כך שהשיר יאיר את התקופה כראוי: "לו ייגעו בשוליה [של העת] שירי זה הצרור". 

אצלנו, השיר נקרא להאיר את פני הזמן והדמויות (זה ייאמר במפורש בהמשך המשפט) – ואת החוף. זה הולם את המצב בשיר, שכן הדברים התרחשו "באפלה". כך הרי נאמר בתחילתו. ההתרחשות על החוף בארץ ישראל, ההמתנה לנחיתה, נעשות בחושך. השיר יאיר אפוא את הדברים, כמובן בדרכו הרוחנית, המושאלת, בלי לחשוף את המשתתפים לעין הבריטים. 

אחרי המילה "באפלה" בא כזכור התיאור הנפתח שלוש פעמים במילה "חִכָּה". הנה שוב, בזריזות ובלי חלוקה לשורות: "בָּאֲפֵלָה חִכָּה לָהֶן הַשֵּׁבֶט הֶעָנִי, הִצִּיב צוֹפָיו עַל חוֹף, עָרַךְ כֵּלָיו, חִכָּה צוֹפֵן סִירָה וַחֲבָלִים וּכְלֵי לוֹחֵם עִם כְּלֵי סַבָּל. חִכָּה
מָהִיר וְקַל קְפִיצָה כָּאַיָּלִים אַךְ אֶל תַּכְלִית צָמוּד כָּעֲלוּקָה". "חיכה" שימש כאן אנאפורה, מילת פתיחה חוזרת, במספר הסמלי שלוש, דבר רווח אצל אלתרמן. זו גם הייתה מילת החרוז. 

והנה, למרבה היפעה, ה"חיכה" של השבט נענה במילה הנשמעת כמעט זהה, רק מעבירה את צליל ח הפותח אל הסוף: "ייקח". השבט העני באפלה חיכה, חיכה חיכה... והשיר, שהוא מבטנו המשתאה אליהם, ייענה כבת-הד, וייקח! 

מה ייקח? כיצד יאיר? אנחנו באמצע המאה העשרים, גם לחוף אפשר להביא למשל פנסים או פגזי תאורה, אבל השיר שומר על האווירה הקדמונית של "שבט" ושל ימי הקלאסיקה של "האיטלקים והיוונים", כפי שהסברנו כאן לפני כמה ימים, ושל סגנון הפנייה אל השיר, כפי שראינו זה עתה. הוא ידליק אור באמצעות שתי אבנים. את כל זה תאשר לנו המילה שלפני אחרונה בשיר: כקדם. האור יראה לנו את בני זמננו ערוכים "כקדם". 

אבן הצֹר מכה על אבן החלמיש, וכך נוצר ניצוץ. זיק שבאורח פלא גם יתרומם לשמיים. יושם לב שגם אבן החלמיש, הסדן שעליו מכה פטיש הצור, היא אבן עזה. חלמיש מתקשר במקורות דווקא עם צוּר, שתי מילים לציון סלעים גדולים וקשים. מעניין אף שכל אחת מהן באה כנסמך (או שמא שם תואר) לחברתה במקום אחר בספר דברים. ה' מוציא מים "מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ" (ח, טו) ושמן  "מֵחַלְמִישׁ צוּר" (לב, יג). 

צֹר, כלומר צוֹר, הוא משהו קצת אחר: סוג מסוים של סלע, קשה במיוחד, המשמש להדלקת אש. הפגשת הצֹר והחלמיש כאן היא אם כן משחק מילים אסוציאטיבי, לצד היותו תיאור ריאלי. עוד אסוציאציה נוצרת מכך שצֹר (בחולם) היא גם עיר חוף בים התיכון, סמוכה למדי לחופים המדוברים, אך בעת העתיקה חשובה הרבה יותר כעיר סחר ים-תיכונית, התשובה הפיניקית לרומאים וליוונים דאז. 

"צֹר" גם תהדהד לנו תכף עם "פס החוף הצַר"! "חלמיש" מצידו ישמש לחרוז עם צמד המילים החשוב "זמן-ואיש".

בתמונה השיר כולו, בהבלטת האפלה לעומת ההארה, שילוש ה"חיכה" והדהודו "ייקח", וגם השילוש הנגדי שעוד נגיע אליו, "פנֵי". אפשר לזהות כך בקלות את "ייקח" כמילת הציר של השיר. 

> שלומי ליס: יש פה כמה וכמה מושגים ימיים או מילים שמצלצלות דומה- חכה מזכיר חכה, צופיו מצופים, צופן מזוהה עם ימאות, סירה, חבלים, עלוקה - מוקש ימי כאמור, העיר צור כאמור, סורים -סבלי נמל, אלחוטאי.

*

וְהוּאֲרוּ פִּתְאֹם פְּנֵי זְמַן וָאִישׁ

הזיק שהשיר מתבקש להצית אמור להאיר פנים! פני זמן ואיש, ועוד פנים שיפורטו להלן. אבל קודם כול פנים, הארת פנים, עצם הביטוי, והדבר מוגדש במילה "פתאום" המכפילה את פּ שבראש "פנים". 

פנים יש לאנשים, פנים כפשוטו, ופני האנשים שנמצאים בזירה המתוארת בשיר, החוף המוכן להברחת המעפילים, מוארים ממש. אומנם, גם זה סמלי, שהרי השיר לא מאיר פיזית, בטח לא אירוע היסטורי ורב-פעמי. ועוד, הארת פניהם של האנשים מובנת בפשוטן של מילים כהטלת אור על פניהם, כך שנראה אותם ואת הבעתם, אבל כביטוי כבול בעברית יש לה כאמור מובן אחר, סמלי יותר, הפוך בכיוונו: הפנים של האנשים הללו מוארות כי הן קורנות אור של טוב וחסד. 

ברמה מופשטת עוד יותר, ועדיין פשוטה להבנה, מוארים פני הזמן. השיר שולח זרקור אל זמן שעבר, אל תקופה הרואית מסוימת, ואנו יכולים להתבונן בו. הזמן הוא ה"עת" ההיסטורית, שהוזכרה רבות בשיר הפותח ושוב בשיר הפותח השני, 'דו שיח'. אך כמו לגבי ה"איש", גם כאן לפנינו מובן נוסף, סמוי, המתחבא במבנה השפה וצירופיה: "פני" קשור לזמן גם בכך שכדי להתייחס לזמן קודם אנחנו אומרים "לפני"! השיר מאיר זמן שעבר, מה שהיה לפני כך וכך שנים. מבחינה זו "זמן" עדיף על "עת" כי הזמן הוא רצף ויש בו "לפני" ברור. 

כמובן, השיקולים הם גם של משקל וחרוז. זמן ולא תקופה או עת, איש ולא אנשים או איש-ואישה (כגון מיכאל ומיכל שלנו), גם כדי להתאים לתבנית הניגונית, וכדי ליצור חרוז למילה "חלמיש". "זמן ואיש" חורז עם "אבן חלמיש" כצירוף: "זמן ו" מוסיף ל"איש" שתי תנועות A לפני I המוטעמת והחותמת, בדיוק כמו ב"חלמיש"; ואת כל שלושת עיצורי המילה "אבן", המצויים כולם ב"זמן ו"! 

> שלומי ליס: "כמו פני עיר נבנית, פניו של שדה הקטל".
>> צור: בדיוק. תודה. אני צריך באמת לדבר גם על מקומם של הפנים בשירי עיר היונה כגון זה שציטטת, ובמיוחד להזכיר את חשיבותם בשיר הפותח, שעסקנו בה בזמנו. "ופני שמחתה עזות וחזקים לעומתם פני תוגתה". "ופני היונה ואבחת חרבה הן דמות פניה הנחצות".

> אקי להב: חכה - ייקח - כמה נפלא. אלתרמן מעצב את הסיטואציה באבחת צמד המלים (אומנם גם "יכה" מעבה קצת).
כמו בשירים רבים שלו, ניכר שאלתרמן מתעד כאן מראה שהיה עד ראייה לו. פרנסי היישוב דאז, בצעד מדהים לדעתי, לקחו אותו לשטח כדי לצפות בהעפלה של ממש. וכאן הוא פורע את השטר. כותב את האפוס.
נכון מאד אזכור ליל חנייה כאן, ע"י חברנו שלומי. גם בשיר ההוא אלתרמן מדבר ארוכות על ציר הזמן שהשיר ממוקם עליו.
המחבר רואה את הדברים מתרחשים, חושב על הרגע ההיסטורי, ועל הדרך בה נראה אותו בעתיד (אנו הקוראים), לאחר זמן הוא יושב ומשחזר את מחשבותיו ההן, ואת כל החבילה הוא אורז ומעצב ומגיש לנו. "כל זה מתל ומגדות נחל / יהיה עולה ביעף, ושב נקטע בילל / של איש זונק ואיש יורה ואיש נופל". או "לזכור לא רק לרע ימי רעה" וכו' וכו'.

> עפר לרינמן: "פתאום" - תאום. באור נגלה כי תאומים האיש שעל החוף וזה שעל הים.

> ניצה נסרין טוכמן: כל הבית לראייתי הוא תיאור של יצירת מפגש פיזי ומטפיזי. גורלי. נקודת מפגש= רגע, "זיק"... ועל מנת שתתרחש צריך שיתאחדו לכל הפחות שני מימדים: זמן ומקום. כאן הזמן הוא האור הנוצר ממכת החלמיש והצור ואילו "המקום" הוא ה"איש" . יש פה המרה של קואורדינטות מתמטיות לפואטיקה באמצעות מילים שהן סימני דרך סמלית מקראית.

*

עַל פַּס הַחוֹף הַצַּר וְהֶעָרֹם.

אל השורה הזו יצא שהגענו בקריאתנו ב'מראה חוף' היום, תשעה באב, שהוא גם יום הולדתו ה-116 של המשורר. התענית יכולה להיות סיבה להפסקה בת יום בכפיות אלתרמן שלנו; יום ההולדת, אולי סיבה לכפית חגיגית דווקא, לחריגה מסדר הקריאה. אבל נראה לי שהטמון בשורה הזאת, לכאורה תיאור גאוגרפי לא חשוב בשיר כמעט לא מוכר, דווקא שולח אותנו היום הזה ישר אליה. 

כשלעצמה, בשיר, היא מציינת את המקום שבו יוארו פתאום פני זמן ואיש בתאורה של השיר; המקום שבו חיכה באפלה "השבט העני" עם כלי לוחם וכלי סבּל לאוניות מעפילים. זה קורה כמובן בחוף, אזכור שלישי של המילה בשיר הקצר; על פס צר של חוף, שהוא בהרחבה תיאור גאוגרפי של מישור החוף בישראל, ובהתמקדות תיאור של הרצועה הצרה באמת בין קו המצוק לבין המים באזורים בשרון למשל. 

הפס הזה צר וגם ערום: חלק, נטול צמחייה, לא בנוי, וגם חשוף לעיני כוחות בריטיים שעלולים להגיע. "ערום" מתחרז יפה עם הפועל "ירוֹם" שנאמר על הניצוץ המאיר את הסביבה. טוב לחרוז שם עצם עם פועל בחרוז מלא כל כך, כל ה"רום" בתוכו, ולקשור כך בין המילים הזרות זו לזו: בין שתי הסיבות לכך שהחוף חשוף לעין. התואר הנוסף, צַר, מהדהד מצידו מילה המופיעה מעט לפני "ירום": צֹר, אבן הצור הקשה שהציתה את הניצוץ. 

הצר והערום גם יחד מסמנים גם דלות, פשטות, תפאורה סגפנית למעש הגדול של קיבוץ הגלויות. גם ב"פס", שפירושו האחר הוא "עבר, התפוגג", יש תרומה להרגשה הזאת. אנו זוכרים את ההגדרה לעם ישראל לאחר השואה, ולסניף שלו בארץ בפרט, "השבט העני", שאמש למקרא הקינה של אבן גבירול "שבייה ענייה" חשבתי שמא הוא רומז גם אליה: שבט-שבי עני, מצבו הפיזי הירוד של עם ישראל באותו זמן. ועם זאת פס החוף הוא גם סף, סף הארץ. המעבר מגלות לארץ מבטחים מובטחת. 

היום המסמן במיוחד את מצב הדלות והגלות הוא תשעה באב, שהוא כאמור גם יום הולדתו של אלתרמן. ט' באב תר"ע אפילו: יום רעה וגם יום תרועה (יש בזה משהו משיחי ממש, אבל לאלתרמן לא היו יומרות). יום הולדת שני למשורר היה ערב פסח. זה היום, בשנת תרפ"ה, שבו הרפתה משפחת אלתרמן הצעירה את עול הגלות מעליה, עול נדודים ובריחה, ונחתה בחוף יפו. יציאת מצרים פרטית בערב פסח, חלק מיציאת מצרים לאומית של אותן שנים, מכור הברזל לגאולה.

לרגע זה של הולדת אישית-לאומית אפשר למצוא סימנים בשורה שלנו; ייתכן מאוד שהם לא מכוונים ביודעין. החוף ערום דווקא, כתינוק ביום היוולדו. והצירוף פּס-החוף משמיע לנו את "פסח". גם ב"צר" המצטרף ל"צוֹר" אפשר להירמז לארבעה שעמדו על הים בקריעת ים סוף על פי אברהם אבן עזרא: צאן וציר, צר וצוּר (דהיינו בני-ישראל ומשה, המצרים והקב"ה). 

> אקי להב: שבט עני, ביטוי חביב על אלתרמן. הולך טוב עם ה"חכה - ייקח". 
נזכרתי בהופעה נוספת של השבט, מאוחרת יותר ב"עיר היונה". שם הוא כבר מגלה תכונות נוספות, אולם כולן קשורות ב"עניו ההוא". "קם שבט קולני / גלוי זרוע וירכיים" "... ציית קלל, נצנוץ / אותות עולה מארב. / חִרְדִי משבט גוץ, חשוף מרפק וברך..." (שירים על ארץ הנגב). תנו דעתכם ל"גלוי זרוע וירכיים" או "חשוף מרפק וברך". אין כאן מקרה. אלתרמן עצמו הציג במציאות דמות הפוכה מזה. היה תמיד לבוש בחליפה, גם בקיץ התל אביבי. גם כשהוזמן למסיבות הפלמ"ח "סביב המדורה" נהג כך. הבליט את זרותו. 

*

פְּנֵי סַוָּרִים וְאַלְחוּטַאי קַשּׁוּב
וּפְנֵי הַחַיָּלִים הָאֶזְרָחִים.

את פני אלה יאיר השיר; הרחבה של "פני זמן ואיש על פס החול הצר והערום". האנשים הפרוסים על החוף, הערוכים לקליטת המעפילים, הם בין היתר אלה המפורטים כאן. השיר אגב עומד להיגמר, כך שהארת פני האנשים הללו מסתכמת בציון הימצאם שם. אבל בשירים בהמשך היצירה תבוא התבוננות של ממש בחלקם. 

ריבוי ה"פני", המושלם כאן לכדי שילוש, מקביל לשילוש ה"כלים" ו"כלֵי" בתחילת השיר: "חִכָּה לָהֶן הַשֵּׁבֶט הֶעָנִי, / הִצִּיב צוֹפָיו עַל חוֹף, עָרַךְ כֵּלָיו, // חִכָּה צוֹפֵן סִירָה וַחֲבָלִים / וּכְלֵי לוֹחֵם עִם כְּלֵי סַבָּל". 

ההקבלה אינה מסתכמה במספר הסמלי שלוש. שם נזכרים "סירה וחבלים" ו"כלי לוחם עם כלי סבּל"; והנה כאן באים "הסוורים" שהם אנשי הסירות וגם הסבלים הנזכרים ברשימת הכלים; "החיילים האזרחים" שהם הלוחמים; והאלחוטאי, אפשר לומר, הוא הצופים וההצפנה. 

הקבלה חזקה אולי יותר יש בצליל. סוורים לשון סירה; אלחוטאי חוזר על צלילים "חבלים" ו"לוחם"; ו"החיילים האזרחים" שוב, בעיקר על "חבלים". "חיילים" מתחרז מרחוק בדרך אחת עם "חבלים" ובדרך אחרת עם "איילים" מהירים שהוזכרו שם אף הם.

למרות התמציתיות, יש כאן משום הארה של פני האנשים והזמן. שכן ברשימה הקצרה הזאת אלתרמן מוסר בתמצית את רוח הדברים והעשייה. אנחנו רואים סירות ואנשים שעמלים סביבן. צופים באנשי הקשר, האלחוטאים, המתרכזים בהקשבה ומחכים (כזכור, המוטיב החוזר בחלק הראשון של השיר היה "חיכה") להעברת מסרים בין השטח למפקדים ולאונייה מצד אחד, ולזיהוי פעילות בריטית מצד אחר. ולבסוף, אנו מתבוננים בחיילים האזרחים, שזה עניין חשוב לציוּן: אנשים התגייסו, מתפקדים כחיילים, אך הם אזרחים שצריכים להתפרנס ממשהו אחר ושפעילותם מחתרתית ועל כן כרוכה בתוספת הסתכנות אישית.

שוב לצליל: התיאור כאן מהדהד כאמור את תיאור המחכים על החוף בבתים הראשונים של השיר, אך בדרך אחרת הוא עושה זאת, כנהוג בשיר הזה, לשורה שקדמה לו ממש, בסוף הבית הקודם. "עַל פַּס הַחוֹף הַצַּר וְהֶעָרֹם": "פּס" מתפרט מייד בתחילת הבית שלנו כראשי תיבות ל"פני סוורים"! ב"סוורים" אפשר לשמוע גם את צלילי התיאור "הצר והערום". וה"אלחוטאי" מזכיר את "על... החוף". 

> רפאל ביטון: השילוש - האם אמצעי זה מיוחד לאלתרמן? אם כן, לעניות דעתי יש לכך השפעה מהפטרת הבר מצווה שלו הנקראת מחר: 
"כי" משולש: "כִּ֤י מָֽלְאָה֙ צְבָאָ֔הּ כִּ֥י נִרְצָ֖ה עֲו‍ֹנָ֑הּ כִּ֤י לָקְחָה֙..."
"אף" משולש:
"אַ֣ף בַּל־נִטָּ֗עוּ אַ֚ף בַּל־זֹרָ֔עוּ אַ֛ף בַּל־שֹׁרֵ֥שׁ בָּאָ֖רֶץ גִּזְעָ֑ם".
"הנה" משולש: "הִנֵּ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם הִנֵּ֨ה אֲדֹנָ֤י יְהוִה֙ בְּחָזָ֣ק יָב֔וֹא וּזְרֹע֖וֹ מֹ֣שְׁלָה ל֑וֹ הִנֵּ֤ה שְׂכָרוֹ֙ אִתּ֔וֹ וּפְעֻלָּת֖וֹ לְפָנָֽיו׃
ואולי גם מהפרשה עצמה שבפסוק השני שלה מופיע "את" משולש:
"אֶֽת-עַבְדְּךָ֔ אֶ֨ת-גָּדְלְךָ֔ וְאֶת-יָֽדְךָ֖ הַֽחֲזָקָ֑ה"
שבת שלום, שבת של נחמות.

*

הַרְחֵק, הַרְחֵק, בְּלַיְלָה בַּל יָשׁוּב,

שירי עיר היונה נכתבו בשנות החמישים הלא מאוחרות וראו אור ב-1957; כלומר שירי העפלה אלה נכתבו כעשור, אולי פחות, לאחר שהדברים קרו. בכל זאת, לקראת סיום השיר הפותח את הסיפור, ממוקמים הדברים במסגרת זמן ואולי גם מקום רחוקה ובלתי-מושגת. אנו צופים בגיבורים ההם, אומר המשורר, שהם רחוקים מאוד, והלילה האפל שבו הם נערכים בחוף הוא לילה שלא ישוב (או אסור שישוב, אם לפרש "בל" בצורה מסוימת). 

והלוא החופים הללו הם חופי ישראל שבה יושבים הקוראים, והשנים כאמור לא רחוקות. אלתרמן עומד כאן אם כאן על המרחק התודעתי מן הדברים. הייתה בינתיים מלחמה, קמה בינתיים מדינה, המציאות שדרשה עלייה בלתי-לגלית בנחיתות ליליות בחופים ללא נמל השתנתה. 

אכן, בשירים אחרים ביצירה תודגש התמורה המוחלטת שהתחוללה בעיתים, בארץ ובעם, תמורה החוצצת בין עידנים. כך ב'ליל תמורה' ידובר על עם "הניצב בליל חורף וגופו מתחלף"; ועל ברק ש"הנחשף כסכין וחולף בין תקופה לתקופה לפנות שחר; ועל כך שבשנת תש"ח "הפכה האדמה עורה ותיקרא בשם חדש". והדברים יפורטו שם בעוד דימויים רבים. 

מכאן המרחק, ומכאן הקביעה שהלילה ההוא, כלומר הלילות ההם, "לילות ההורדה", לא ישובו. ומשום כך אנחנו זקוקים לשירים כמו זה, לתאורה שהם מספקים. 

המילה "הרחק" מוכפלת", להדגיש שזה ממש הרחק, אולי דווקא מפני שגאוגרפית זה ממש קרוב. המילה מגלגלת את הצלילים שכבר התגלגלו וחזרו בשיר: חיכּה (3 פעמים, וגלגול רביעי כ"ייקח"), כמו גם הרשימה בשתי השורות הקודמות, הרוויה באות ח והיכן שאין בה ח יש ר או ק, "פני סוורים ואלחוטאי קשוב / ופני החיילים האזרחים". 

את החזרה הזאת מחקה בסמוי עוד חזרה, במילים הבאות: "בְּלַיְלָה בַּל יָשׁוּב". כללתי את "יָשוב" כי יָ שבתחילתה משלימה חזרה על כל הרצף "בְּלַי". יוצא מין "בְּלַיְלַבַּלְיָ". ואז באה ההברה היחידה היחידה, "שוב", בעצם אומרת לנו מה קרה בשורה הזאת: דברים נאמרו שוב! הרחק-הרחק, בּלַי-ל-בַּלְיָ. "שוב" אומנם יחידה, אבל היא מילת חרוז החוזרת במלואה על ההברה "שוב" במילה "קשוב". כלומר גם היא באמת באה שוב.

וכך, לאוזן, בסמוי, נשמעת לנו שורה שכולה חזרות ושיבה, שורה של קרבה רבה בין מילה לחזרתה, אוסף חזרות הנגמר בהיגד "שוב": ההפך מתוכן השורה המציין ריחוק וחד-פעמיות. סוג של "בימים ההם בזמן הזה", ממש חידוש ימינו "כקדם" שפי שבאמת ייאמר בשורה הבאה: מתח המועבר כאן בחשאי באמצעות המתח שבין משמעות לצליל. 

*

נִרְאֶה אוֹתָם כְּקֶדֶם עֲרוּכִים.

האנשים שעל החוף, המתכוננים להברחת המעפילים לתוך הארץ, בלילה שכבר נמצא "הרחק, הרחק" מאיתנו, נראים לנו לאור השיר ערוכים "כקדם", כלומר כמו בעבר הרחוק הרבה יותר, בימי קדם. 

בקביעה זו בוחר המשורר לחתום את השיר הקצר הפותח את שירי ההעפלה, ואת העלילה בכלל, ב'שירי עיר היונה'. במבט על המחזה הזה עצמו, לא לגמרי ברור לאיזו קדמוניות משווה אלתרמן את היערכותם של האנשים. האם היה תקדים היסטורי למבצע עלייה ב'? מתי בישראל הקדומה קיבצנו ככה יהודים ארצה? 

התשובה נוגעת לכך שהשיר כאמור פותח את כל מסכת שירי התקומה: ההעפלה, מלחמת השחרור, וראשית בניין המדינה ועיירות הפיתוח בפרט. ההיערכות על החוף, שהיא גם היערכות ביטחונית ("כלי לוחם"), היא באורח סמלי היערכות לכלל המאבק על הקמת המדינה העברית ולהצלתה מהצבאות שפלשו אליה. 

והמאבק הזה כולו כבר דומה יותר למאבקים קדומים. מאבקי הכיבוש, ההתנחלות וגירוש הפולשים למיניהם בספרי נביאים ראשונים; מאמצי העלייה, הבניין וההתגוננות בימי שיבת ציון; מלחמות המכבים ובניין הממלכה החשמונאית; המרידות ברומא ועוד. 

יתרה מכך, המאבק הצבאי, שכאן נערכים אליו, דומה למלחמות בהיסטוריה העתיקה, לאו דווקא אלו שלנו. העת, עת תקומת מדינת ישראל, ייחודית, "אינה נשנית"; אבל המלחמה, כשהיא לעצמה, היא מראה נושן. היא קיומו העצוב של "חדש ימינו כקדם". אלתרמן עומד על כך בפרק ג' של המחזור 'ליל תמורה' בהמשך היצירה, באותן מילים הנרמזות כאן אצלנו: 

כִּי צָפָה הַמִּישׁוֹר הַדָּמוּם לַשָּׁעָה
הַיְּעוּדָה, לַשָּׁעָה הַמְּכוֹנֶנֶת
מְדִינוֹת חֲדָשׁוֹת בַּבַּרְזֶל הַיָּשָׁן
וּבְתוּגַת הַחַיָּל הַנּוֹשֶׁנֶת.

וְהַחַיִל רָבַץ עַל סִפָּן שֶׁל זִירוֹת
וְכֵלָיו עֲרוּכִים כְּמִקֶּדֶם.
וְרָאִינוּ שֶׁאֵין מִלְחָמוֹת צְעִירוֹת
כִּי בִּן-לֵיל מַזְקִינִים שְׂדוֹת קֶטֶל.

כִּי אֶחָד מִנִּי קֶדֶם מַרְאֶה הַפְּחָתִים
בָּם חוֹסֶה הַחַיָּל וְצוֹפֶה מֵאֶרֶב
וְתִקְווֹת אֲחָדוֹת וּפְחָדִים אֲחָדִים
נְעוֹרִים מֵעוֹלָם בְּיַד חֶרֶב
וְהַזְּמַן, שֶׁעִקַּר יִחוּדוֹ – הַפְּרָטִים,
סִימָנָיו נִבְלָעִים בְּחֶשְׁכַת הָעֶרֶב.

התוגה, התקוות, הפחדים, הפחתים בקרקע בם חוסה החייל, אחדים הם מני קדם. פעמיים קדם יש בקטע הקצר הזה. השורה "וכליו ערוכים כמקדם" ממש שבה אל "כקדם ערוכים", החותם את שירנו ואת שורתנו, ואל "ערך כליו", החותם את הבית הראשון בשירנו". ושוב נאמר שזו לא חזות הכול, ושם, בשיר ג של 'ליל תמורה, ממשיך המשורר מייד ומדבר על כך שמבעד לכל זה נצנצה "ראשונוּת... ללא זכר ומורשת... מראה עם הניצב בליל חורף וגופו מתחלף". 

הראייה שלנו, "נראה אותם כקדם ערוכים", מתאפשרת בזכות השיר המאיר את החוף בזיק שיצר. כך על פי שירנו. כלומר המראה, מראה חוף, הוא המראה שהשיר מצייר. ואכן, הצטיירות האנשים והזמן "כקדם" היא מעשה ידי השיר, בסממנים שהוא בזק בו לאורך הדרך. עמדנו עליהם כשפגשנו אותם, ועתה אנו זוכים לאישור. הסברנו כך מדוע צוינו דווקא איטליה ויוון. מדוע כונו היהודים "שבט". ולמה השיר עצמו מאיר את הסביבה דווקא באמצעות הדלקת ניצוץ באבן צור. השיר מבקש לראות את ההמשכיות שבמבצע ההעפלה בפרט, ובתקומת ישראל בכלל. 

ציוּן הקדמוניות יחזור ויבלוט בשיר הבא, שיתמקד בפעילות בחופי המוצא, חופי יוון.