יושבים שני צנחני מילואים בדימוס, זה חוגר וזה אלוף-משנה; שני מנהלים בדימוס, זה של מפעל-הענק הנמוך בעולם וזה של חברה מרקיעת עוף; זה בכיפתו הגדולה ובזקנו וזה בגבחתו ובפינת האוכל הכשר השמורה בביתו לחברו – יושבים שעות ארוכות מדי שבוע, פעם אצל האחד בירושלים ופעם אצל חברו בתל-אביב, ומוצאים זהות ומשמעות רוחנית דווקא בענייני ממונות שהיו לחם חוקם המקצועי. אורי בן-נון ואריק אכמון פותחים דף
מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בג' בטבת תשע"ד, 6.12.2013, עמ' 20, בכותרת "מסכת שקלים"
בפעם הבאה שהביטוח דורש מכם הוכחה שיש לכם
סורגים בבית, קודָן ברכב או גלאי עשן בעסק, חשבו על רבי אברהם צבי אייזנשטט, בעל
ה'פתחי תשובה'. לפני מאתיים שנה הוא נולד. שנים רבות לאחר שנפטר, עדיין לא כללו
הפוליסות של חברת לויד'ס, שהייתה הגדולה והמובילה בעולם, סעיפים בדבר אחריות הלקוח
להגנת הרכוש המבוטח. תאמינו לאורי בן-נון, הוא נסע לארכיון החברה הנודעת בלונדון
ובדק.
אבל בעל 'פתחי תשובה' הקדים וכתב על "חבורת
סוחרים שמשלמים למי שיארע לו דליקה בסחורתו באם ישלם להחבורה הנ"ל פרוצענט
הנהוג", ועל "החשש שמא תיפול דליקה והמוכר יתמהמה ולא יציל". הוא ניתח
את העניין לאור מחלוקת הלכתית עתיקה, למראית עין לא ממש קשורה לעניין, מחלוקת בשאלה
אם מספיק לשלם על סחורה כדי להיות בעליה או שיש לקחת אותה מהמוכר – והגיע למסקנה
שלכל הדעות אדם שסומך על הביטוח ואינו מגן על רכושו אינו זכאי לשיפוי.
פתלתל ועקלתוני, לעתים מתבקש מאליו ולעתים מפתיע,
הוא המסע שעורכים צמד בכירי המשק הישראלי בדימוס, אורי בן-נון ואריק אכמון, בנבכי
הסוגיה הזו. פתלתל ועיקש ומוסבר בקפדנות פדגוגית; צעד אחר צעד ושוב צעד לאחור,
מאכילים השניים את הלומד בכפית עד שהדיוטות שבהדיוטות יאמרו הבינותי. זהו מסע
שמתחיל מההגדרות הבסיסיות של הקניין במסכת בבא מציעא בתלמוד, דרך המחלוקות ההולכות
ומסתבכות בספרות התלמודית וההלכתית, ועד להנחת כתר מבשֵׂר הפוליסות המודרניות על
ראשו של בעל ה'פתחי תשובה'.
אחריו באים עוד שני מסעות שכאלה, אחד יוצא מסוגיית
'הדר בחצר חברו' כדי לחשוף גישה חז"לית חלוצית למושג המשפטי בן זמננו 'כוח
עליון', השני מגלגל סוגיה הנוגעת לקידושין עד לפתחו של מושג חדשני למדי בעולם
הפיננסים, 'ערך נוכחי נקי'. עוד עשרה מהלכים שכאלו יש להם באמתחת; בינתיים הסתפקו
בספרון עם השלושה הראשונים, ספרון ושמו 'חדש מקנקן ישן' שנועד לבחון אם יש קהל
לספר באורך מלא.
יושבים שני צנחני מילואים בדימוס, זה חוגר וזה
אלוף-משנה; שני מנהלים בדימוס, זה של מפעל-הענק הנמוך בעולם וזה של חברת תעופה
המרקיעה בכנפיה; זה למדן תורני חקרן וזה יועץ ארגוני סקרן; זה בכיפתו הגדולה ובזקנו
וזה בגבחתו ובפינת האוכל הכשר השמורה בביתו לחברו – יושבים שעות ארוכות מדי שבוע, פעם
אצל האחד בירושלים ופעם אצל חברו בתל-אביב, ומוצאים זהות ומשמעות רוחנית דווקא בענייני
ממונות שהיו לחם חוקם המקצועי.
"שלא יהיה ספק", מודה אכמון ברצון,
"יש פה מורה ותלמיד. הוא הפטיש ואני הסדן. המוטיבציות השונות שלנו נפגשו בחברותא
הזו ברצון משותף לחשוף את התשתית המשותפת לנו. המוטיבציה של אורי היא תורה לשמה;
כלומר, לא להפיץ תורה בשביל להחזיר בתשובה; הכי רחוק מזה. פשוט עולה לו בבריאות,
במובן החיובי, שגם אנשים כמוני יהיו מסוגלים להכניס את האצבע לים של ההלכה והמחשבה
היהודית ולא להיכוות".
- ואתה?
"אני חילוני מוחלט. איש של החיים המעשיים.
אבל חשוב לי גם על איזה קרקע רגליי עומדות; ואני מודה שזה התעורר אצלי בשלב מאוד
מאוחר בחיים; בעשר השנים האחרונות, אחרי גיל שבעים. מאז אני עוסק בזה. אני מסתכל
על המחשבה היהודית כתשובה לשאלה למה אני יהודי, מה מייחד אותי כיהודי. אותי כיהודי
מעניינים שני דברים: הציונות כביטוי מודרני של הקיום היהודי, והמחשבה היהודית שהיא
בסיס של הזהות היהודית. אז הלכתי ללמוד באוניברסיטת תל-אביב, בקורסים שלא לתואר,
תורת הנסתר וקבלה. אבל כל חיי עסקתי בניהול, בכלכלה, בצבא, בפעילות ציבורית לא
פוליטית, ונראה לי הכרחי לקשור את המחשבה היהודית לקרקע, לחיים השוטפים. וזה מה
שאני מוצא בלימוד עם אורי".
אכמון היה בין היתר מנכ"ל חברת התעופה
ארקיע ויועץ אסטרטגי וניהולי לגופים כגון מפעלי ים המלח, שירותי בריאות כללית ומשרד
המשפטים. בצה"ל, כקצין מילואים, היה קצין המודיעין של חטיבת הצנחנים במלחמת
ששת הימים, וחווה עם מוטה גור את שחרור ירושלים. במלחמת לבנון הראשונה כבר היה מפקד
חטיבה. הוא עמד בראש צוות ההיגוי של פרויקט נתב"ג 2000 ובראש קרן הצנחנים
למען ילדי הנופלים, והיה בין היתר אחראי הפעילות החינוכית בקרן מורשת הצנחנים
ופעיל מרכזי בתנועה למען היפרדות חד-צדדית בתחילת שנות האלפיים.
אורי בן-נון היה המנכ"ל – נראה שבמקרה שלו
מותר לומר "המיתולוגי" – של מפעלי ים המלח. הוא ייסד שם את תעשיית הפקת
המגנזיום, מתכת קלה ויקרה, המצויה בתרכובות המלח של האגם המלוח יותר מכל חומר אחר אך
עד זמנו של בן-נון לא הופקה שם. בהמשך היה מנכ"ל חברת החשמל, ובין לבין חיבר
סדרת ספרים למדנית על הגמרא ושמה 'עומק הפשט', והבטיח פרס כספי למי שיצליח לשכנע
ועדת שופטים שבידו להפריך את האמור בה. עד כה אין זוכים.
האם הניסיון להתוודע למחשבה היהודית, ולקרב גם
אחרים אליה, דווקא דרך דיונים הלכתיים בענייני כלכלה ומשפט הוא רק פרי נטיית הלב
האישית של אכמון ובן-נון – או שזו דרך אלגנטית לעקוף נושאים נפיצים יותר, 'דתיים'
יותר, כגון ענייני אמונה או פולחן דתי? צמד הלומדים הדתי-חילוני אינו עונה על כך
במפורש, אך השניים ששים לדבר בשבחי הרלבנטיות העכשווית של סוגיות הכלכלה העתיקות,
ולהצדיק בכך את הבחירה לעסוק בהן.
"הבעיות שסביבן התפתחה הכלכלה המודרנית
שנותיהן כשנות האדם בחברה מאורגנת", אומר אכמון. "אנחנו מבקשים לחשוף
מתוך ההתמודדות ההלכתית של חז"ל ושל הראשונים והאחרונים עם הבעיות הללו את
המכנה המשותף לפתרונות שהם מצאו ולפתרון הכלכלי בימינו. יש קשרים מעניינים. ר'
שמעון שקאפ, למשל, הקדים את זמנו בפיצוח נושא 'הערך הנוכחי הנקי', מושג שהוא מן
החשובים בכלכלה היום, שדרכו אפשר להשוות עסקאות בזמנים שונים".
- זה מוסיף לך ככלכלן, לא רק כיהודי?
"לא ממש. אי אפשר להשוות פתרונות של היום
לפתרונות של לפני אלפיים שנה. אפשר כן להשוות את בעיות החיים. הן היו ונשארו. הקדמונים
הבינו שתורה שלא תיתן פתרון לבעיות האמיתיות האלו, באיזשהו מקום היא לא תורת חיים.
זה מה שאני מוצא בכל הלימודים שלי במחשבת ישראל: כמה התורה הייתה תורת חיים. אז יש
בה גם המון מבני-על, משמעויות רוחניות ותרבותיות שניתנות לדברים, אבל הרגליים
צומחות מהקרקע. לא מקרה בעיניי שחז"ל היו כולם בעלי מלאכה, לא התפרנסו מהתורה
אלא מהחיים, וכתוצאה מזה יכלו להבין את החיים ולהתמודד איתם".
"זה לא ספר של לימוד כלכלה ומשפט",
מאשר בן-נון, "אבל גם בימינו אפשר להיעזר במסורת ההלכה, בחוכמת חז"ל,
לפתרון שאלות אקטואליות בתחומים הללו. למשל, בעיה משפטית: אדם מינה לעצמו ממלא
מקום, ולפתע נעשה לא כשיר. איבד את ההכרה או מת. האם ממלא המקום שלו יורש אותו
בתפקיד, או שמינויו פוקע כיוון שהממנה איננו כשיר יותר? שופט בית המשפט העליון אליקים
רובינשטיין התלבט בזה, והראיתי לו מה אומר על כך 'קצות החושן'. מנגד, הוא היועץ
שלי לעניינים משפטיים בכתיבת הספרים שלי".
אגב רובינשטיין, אומר אכמון (היו לנו, בראיון
המשותף, הרבה מאוד אגבים; נרשה לאחד הזה להישאר למזכרת), "הוא האדם היחיד
שידע לומר לי, בפגישת ההיכרות בינינו כשהתחלתי לייעץ למשרד המשפטים, 'אכמון, אכמון...
תגיד לי, שמכם היה שוורץ?'. הוא קלע. אכמון הוא שחור בארמית, ומזה גם המילה
אוכמנייה. בדרך כלל אני צריך להסביר את השם כי משבשים אותו. ארמון, אחמון, חכמון.
זה שם שאבי מצא; הוא לא רצה להיות כמו כל השוורצים שמעברתים לשחור ושחורי. הוא היה
בחור ישיבה בצ'כיה, עוד בחו"ל בנעוריו חזר בשאלה, וב-1928 עלה ארצה כחלוץ;
הוא ממייסדי גבעת-ברנר. הייתה לו גרסא דינקותא. את הספר שלנו היה קורא כמו
רומאן". שתי אכמוניות ידועות למדי, הפסיכולוגית והמומחית לאתיקה בטיפול
יהודית אכמון ומתרגמת הספרות הפורה יעל אכמון, הן אשתו ובתו של אריק.
הוא עצמו נולד בגבעת-ברנר ב-1932, ובפילוג הגדול
של תנועת הקיבוץ המאוחד, ב-1953, עבר עם שאר המיעוט ה'ימני', תומך מפא"י,
לקיבוץ נצר-סרני. הוא כמעט מתגעגע לטראומה: "הפילוג היה על אידיאולוגיה נטו.
שום קניידלך. צד אחד עם נטייה מרקסיסטית ואוריינטציה מדינית לברית המועצות, ומנגד
סוציאל-דמוקרטים עם אוריינטציה למערב. על זה פילגו קיבוצים. בימים ההם אפשר היה
לפרק מערכות פרודוקטיביות על מניע אידיאולוגי. היום, חוץ מבקצוות, יכול לקרות משהו
על רקע אידיאולוגי?"
בנצר-סרני גר גם דודו של אורי בן-נון, כשאורי
הצעיר היה תלמיד ישיבת ההסדר הסמוכה כרם ביבנה. אורי היה בא לבקר בקיבוץ, חבר
הקיבוץ אריק אכמון היה אז המ"פ שלו במילואים, ועל רקע היכרות דו-כיוונית זו
נטמן הגרעין לחברותם רבת השנים. הדוד מנצר-סרני עצמו, אריה שחר, היה אז מפקד חטיבה
7. זמן רב אחר כך היה מנכ"ל מפעלי ים המלח, והביא לשם את אורי כמנהל כספים. בין
המנכ"ל לאחיין נוצרה שם מתיחות, ובן-נון פרש; רק אחרי שנים חזר בן-נון לסדום,
הפעם כמנכ"ל.
בן-נון נולד עשר שנים אחרי אכמון, ואף שגדל
ברעננה בבית הוריו, משפחת בונין שהפכה בן-נון, אפשר לומר שכמו אכמון הוא גדל בבית
ילדים – שכן אביו ניהל בבית המשפחה עצמו מוסד של עליית הנוער, 'ביתנו' שמו. החניכים
וגם ילדי הבית גודלו על ערכי תנועת העבודה וגם על אהבת התורה. אורי בן-נון אף פרסם
ספר של דברי תורה על פרשות השבוע והמועדים ושמו 'מִשֶל אבי וקצת משֶלי'.
בצבא נעשה פקוד של אכמון יחד עם קבוצת
נח"לאים מישיבת ההסדר שהועברו, במילואים, לתגבור גדוד הצנחנים שאכמון היה בו
מפקד פלוגה. "כשבאתם", מזכיר אכמון, "היינו בתהליך הקמת החטיבה.
הקצינים הוותיקים בגדוד זלזלו בנח"לאים הדתיים. לדתי לא היה כמעט מקום בצבא.
מטבח כשר לא היה בגדוד, בניגוד לכל פקודות הצבא. אבל אני ראיתי, כבר בימים
הראשונים שהגעתם, חבורה ערכית שמוכנה להתמודד עם החיילוּת בראש מורם. הוקסמתי. הכרזתי
שהמטבח בפלוגה א', הפלוגה שלי, ישמור על פקודות הצבא. אם תפסו איזה דרבן ורצו לבשל
אותו, זה היה בקופסת פח או בכלים פרטיים.
"מה שהקסים אותי בחבר'ה האלה היה שהם לא
היו מוכנים לקבל הקלות. להתפלל קמו חצי שעה לפני ההשכמה. עומדים ומתפללים שחרית
בחושך, כי לא מפסידים אימונים. למרות שפקודות הצבא מאפשרות לקבל חצי שעה על חשבון
האימון. הם היו מוכנים להישאר שבת במאהל, כשומרים, על מנת לא לחלל שבת בנסיעה
הביתה; אני זה שהבנתי שמוטב לשחרר אותם מוקדם ביום שישי, זה לא הם שתבעו זאת. בקיצור,
הם לקחו את החובות הדתיות כתוספת לחובות הצבאיות. התוצאה הייתה שלקראת ששת הימים
היינו כולנו חבורה אחת מגובשת".
בין שתי ההיקשרויות שהיו לבן-נון בזכות הדוד
אריה – עם מפעלי ים המלח ועם אריק אכמון – דווקא השנייה, החברות שהפכה לחברותא,
הייתה היציבה. "רק בעניינים פוליטיים אנחנו חלוקים", אומר אכמון.
בחלוף השנים הם נפגשו בצמתים עסקיים. בן-נון
סייע לאכמון לאחד את חברת התעופה כנף שבראשותו עם ארקיע, ועזר לו למצוא עבודה
בחברת כימיקלים לישראל כשפרש משם. משנת 1971 ועד היום, הם מספרים, קרה רק פעם אחת,
במלחמת יום כיפור, ואולי עוד פעם אחת, שבני הזוג אכמון לא באו בסוכות לסעוד בסוכה
של אורי בן-נון ואשתו אשת החינוך (וכיום האמנית) מנוחה, ובפסח לנשנש איתם מצה
באפיית יד. "ובכל פעם אורי היה אומר דבר תורה. זה אסון טבע איתו. כך כשבאים
אליו, וכך בכל התכנסות. עובדי ים המלח כבר ידעו, אין אספת עובדים בלי דבר תורה.
ולי זה היה נשמע פוסטע מעיישׂעס כמו שאומרים. לאט לאט התחלתי להבין שיש פה משהו,
שזה לא סתם, אבל הסתכלתי בזה כתרנגול בבני אדם".
בן-נון: "עם ישראל אוהב לשמוע דברי תורה.
בים המלח, בחברת החשמל – בכל טקס. ההקשבה הייתה טוטלית. זה בדרך כלל היה בזמן
האוכל; ואנשים לא שומרים על שקט בנאומים בזמן הארוחה, לא במזלגות ולא בפה. אבל כשקמתי
לדבר ופתחתי בדברי תורה היית יכול לשמוע זבוב".
"זה כמובן לא קשור לזה שאתה המנכ"ל",
מסנן אכמון.
כשלעת זקנה החל אכמון ללמוד יהדות, רצה בן-נון
לתת לו במתנה כרך של 'עומק הפשט' שלו. "הוא אמר, אני לא מבין אף מילה, אבל אולי
תכתוב ספר שילקט מפה רעיונות כלכליים? אמרתי לו, בלשון התלמוד, קריינא דאיגרתא
איהו ליהוי פרוונקא; המציע את הדבר יעשהו בעצמו. כדי שאכתוב כך שאתה תבין, אני
צריך שגם אתה תשתתף. והוא הרים את הכפפה. עבדנו כשלוש שנים; כמעט כל שבוע נפגשנו
לארבע שעות אצל אחד מאיתנו. אני הכנתי את הרקע, ואריק היה מקשה קושיות. הוא הגדיר יפה
את תפקידו בכוח: נציג קהל המטרה. הוא גם השתלב בכתיבה של קטעי ההסבר והצגת התפיסה
בת ימינו".
עכשיו אורי מלמד את הספר בבית הכנסת, ואריק מריץ
אותו על חוג ללימוד מחשבה יהודית בקיבוץ בעמק. על הכוונת שלהם כל המנעד שרוצה
להיחשף לחשיבה התלמודית-הלכתית וזקוק לתיווך, מארגונים ל'מתחזקים' עד בתי מדרש
פלורליסטיים. אם ייווצר עניין, ישבו לכתוב ספר עבה יותר; "זה ילך לנו
מהר", אומר אכמון, "לא נצטרך שלוש שנים לשלוש סוגיות, כי כבר פרצנו את
הדרך. היום כשאני נכנס לסוגיה אני כבר יודע מי נגד מי".
- אורי, בוא נעבור לתמונה הרחבה יותר. לדעתך
לתורה יש נטייה להשקפה כלכלית מסוימת?
"התורה דוגלת בחופש כלכלי. עינה לא צרה
בעושר. אבותינו היו כולם עשירים. כשהתחילה המלוכה, ברור שהמלכים יעשו את מה שתיאר
שמואל הנביא במשפט המלך. זה טיבו של עולם, 'לא יחדל אביון מקרב הארץ'. מנגד, הצדקה
היא יסוד חשוב מאוד, אבל מוטלות עליה מגבלות. אין סוציאליזם בתורה; יש דינים של
הגינות עם העובד".
- התפיסה הכלכלית של התורה השפיעה על סגנון
הניהול שלך?
"נקטתי את הכלל של חז"ל 'כל ישראל בני
מלכים'. אצל הגויים הפער בין מנהל לעובד עצום. בארץ זה לא עובד ככה. ראשית בגלל
האופי היהודי. כאן כולם ראשי ממשלה, כולם יודעים יותר טוב מכולם. שנית, בגלל
השירות הצבאי: מי שכפוף לך בעבודה עשוי להיות המפקד שלך במילואים. לכן תמיד הקפדתי
להסתכל לעובדים בגובה העיניים. בים המלח הייתי נותן לעובדים בשיחות שלי איתם
דו"ח רציני לא פחות מזה שהייתי נותן למועצת המנהלים. המטרה הייתה שכולם יהיו
ראש גדול. שיראו עצמם חלק מהתמונה הגדולה, וכך גם ישאפו להשתפר.
"למרות שגרמתי לעובדים בים המלח לעבוד קשה
יותר, כי הגדלתי את המפעלים, כשאני בא לשם אני מרגיש שהם זוכרים אותי לטובה. אמרתי
להם פעם דבר תורה על כך. בני ישראל בנו ערי מסכנות לפרעה, והיו מבסוטים: 'כאשר
יְענו אותו כן יִרבה וכן יפרוץ'. חתונות, ילדים, הלכו לעבודה בשמחה. מתי עלתה שוועתם
לשמיים? כשהתחילו לתת להם עבודת פרך. כלומר, על פי רש"י, עבודות ללא תועלת.
עבודות רס"ר.
"כשאתה עושה עבודה סתם, גם אם היא קלה זה
עול. אבל אתה יכול להכניס לאנשים ראש גדול אם אתה משכנע אותם שמה שהם עושים ב-50 מעלות
צלזיוס זה בניין הארץ, שהם מגשימים את נבואת יחזקאל ט"ז 'ושבתי את שבות סדום
ובנותיה': מפעלי ים המלח מפרנסים ברווחה אלפי משפחות בנגב, וזה תיקון לחטא סדום,
שיחזקאל מזכיר שם, שנישלה את העניים. בדברי התורה שלי תמיד הגעתי למסר של צריך
לעבוד יותר קשה ויותר טוב. ואנשים אהבו את זה. אנשים לא מפחדים מעבודה, אלא להפך,
גאים יותר ככל שעובדים יותר".
- או ככל שמרוויחים יותר. כמו בשתי החברות שניהלת,
מפעלי ים המלח וחברת החשמל.
"זו לא בושה להרוויח יפה על עבודה קשה. אבל
לא די במשכורת גבוהה כדי להרגיש גאים. עד שנעשיתי מנכ"ל מפעלי ים המלח, כל
הזמן היו שם חיכוכים ובתי דין לעבודה. למרות המשכורות הגבוהות. כשבאתי אמרתי להם
מראש שדלתי פתוחה, ומאז אפילו פעם אחת לא היו שביתות והליכה לבית דין לעבודה. ראו
שאני מעביר את המשרדים הראשיים של החברה מבאר-שבע לסדום, ראו שאני מגיע כל בוקר
לפניהם לעבודה ומקדם את פניהם. אלה הם דברים יהודיים במהות".
בממד ההלכתי יותר, הוא צמצם בשתי החברות את
העבודה בשבת למינימום ומנע לחלוטין עבודות תחזוקה בשבת, "אף על פי שבחברת
החשמל כל יום של עיכוב בעבודת אחזקה בתחנת כוח היה עולה מיליון דולר ביום, כי צריך
להפעיל תחנות יותר יקרות שמפצות על התחנה המושבתת". השבתה מלאה בשבת אינה באה
בחשבון. בחברת החשמל מדובר בפיקוח נפש: "20 אלף איש ימותו אם יהיה יום אחד
בלי חשמל". ואילו במפעלי ים המלח, כמו בכל תעשיית ענק שעובדת בטמפרטורות
גבוהות, כל הפסקה בהפעלת המכשור והצנרת כרוכה בכמה ימים של תיקונים ושל קירור
וחימום הדרגתיים, כלומר השבתה מדי שבת פירושה סגירת המפעל. במשמרות בשבת, הוא
אומר, היו רק חמישים איש בכל מפעלי ים המלח גם יחד מתוך אלפיים העובדים, וכולם
עסקו, בדרך כלל, בפיקוח על תהליכים אוטומטיים ולכל היותר עשו עבודות שאינן איסורים
מן התורה.
בחברת החשמל שימש מנכ"ל רק כשנה וחצי. הוא
מספר שבא לעבוד שם לצורך משימה, הפרטת חברת החשמל, ולשם כך אף הסכים לעבוד במשכורת
הצנועה יחסית שהקצתה לו רשות החברות הממשלתיות, 14 אלף שקלים נטו לחודש, אחת
המשכורות הנמוכות ביותר בחברת החשמל. הוא התפטר בקיץ 2007 לאחר שמשרד האוצר דחה
במפתיע את תוכנית ההפרטה שגיבש ושהצליח להשיג את הסכמת העובדים לה. לאוצר, הוא
אומר, הייתה תוכנית משלו, בלתי אפשרית, לפיצול חברת החשמל ל-17 חברות, בעוד תוכניתו
שלו דיברה על פיצול לשתי חברות. עד היום החברה לא הופרטה.
"רוצים לשמר את חברת החשמל כפי שהיא",
הוא טוען. "חקרתי למה לא עשו מה שהצעתי. הרי אם היו עושים כך, היו כבר מזמן
שתי חברות והתייעלות וכל מה שאתה רוצה. שאלתי את אייל ארד, שהיה אז מקורב לשלטון.
אמר לי שהוא מעריך שנוח לממשלה שהציבור ממשיך להאשים את חברת החשמל ולשנוא אותה
בגלל התנאים המופלגים לעובדים. על אף שמחיר החשמל לצרכן בארץ הוא פחות מחצי המחיר
באירופה.
"האמת היא שאחרי הפרטה, משכורות העובדים
בחברת החשמל רק יעלו. כי בעל בית פרטי, בניגוד לממשלה, לא יכול להשרות לעצמו
שביתה. כך היה במפעלי ים המלח אחרי ההפרטה ב'כימיקלים לישראל'. המשכורות עלו ב-70
אחוז. מה שעוד יעלה הוא מחירי החשמל. דרסטית. ב-30–40 אחוז, כדי שהייצור ימשיך
להיות כדאי. כיום חברת החשמל מרוויחה חצי אחוז על ההון המושקע; בעלים פרטי לעולם
לא יסתפק בזה".
- אבל ההפרטה יוצרת תחרות שמורידה מחירים.
"תחרות יעילה להורדת מחירים כל עוד אפשר
לספק את צורכי השוק בלי אחד המתחרים. כלומר, כשאחת החברות המתחרות עלולה למצוא את
עצמה מיותרת, יש תחרות ביניהן. זה לא המצב במשק החשמל בארץ. חשמל זה מעכשיו לעכשיו,
לא משהו שאתה יכול לאגור. באירופה יש עודף חשמל של 60 אחוז, ובכל זאת כשניסו ליצור
תחרות המחיר קפץ לשמיים. קל וחומר בארץ, כשאין עודפים. עשינו סימולציה, בדקנו מה יקרה
אם תהיה תחרות על חצי מהחשמל: לא לצרכנים, רק לתעשייה ולמסחר. אתה יודע מה קרה
למחיר? מ-50 דולר למגוואט הוא עלה ל-700. אבל אנחנו חכמים גדולים, אין לנו מה
ללמוד מהגויים".
המיזם העצמאי שבן-נון עסוק בו כיום נועד,
לדבריו, לעזור לחברת החשמל, ובעיקר לאיכות הסביבה ולבריאות הציבור. "חברת
החשמל מוּכֵּית, כי היא חייבת 75 מיליארד, וכל הזמן תוקפים אותה, והמנהלים עסוקים
בשרידות. אז אני מתנדב לעזור, יחד עם האנשים בשטח". המדובר בייבוא מקור
אנרגיה מתחדשת ופחות מזהמת – "פחם ירוק", כלומר פחם שנוצר מפסולת צמחית.
בניגוד לפחם ולגז, דלקים מאובנים הנכרים מהאדמה, זהו משאב מתחדש, שכן הצמחים גדלים
מחדש מדי שנה. ולהבדיל מהם, שריפתו כמעט אינה פולטת רעלים כגון תחמוצות חנקן
וגופרית, ופולטת הרבה פחות דו-תחמוצת הפחמן.
הפחם הירוק עדיין אינו נמצא בשימוש תעשייתי
בעולם. בינתיים יש ניסיונות הרצה. "זו תהיה, בעצם, גרסה תעשייתית של ייצור
פחמי העץ שאפשר לראות אצל בדווים בסיני ואצל ערבים באום אל-פחם. אבל לא מעֵצים,
אלא מעָלים של קני סוכר, שכיום נרקבים בכמויות עצומות בברזיל בלי שימוש. בימים אלה
שלחתי ארבעים טון עלים של קני סוכר מברזיל לפיילוט באוסטריה, שם תנור מיוחד מאדה אותם
והופך אותם לפחם. כדי להוביל את הפחם צריך לדחוס אותו, וכאן עדיין חסרים פתרונות".
בינתיים משתמשים בעולם בביומסה – חומר צמחי,
כגון אותם עלי סוכר, בצורתו המקורית;
כלומר, שאינו מוסב לפחם לפני השימוש בו לייצור אנרגיה. הביומסה יעילה פחות מפחם
ירוק, שכן האנרגיה פחות מרוכזת בה, ובכל מקרה אפשר להשתמש בה כמקור אנרגיה רק
כשהיא חלק מתערובת עם פחם רגיל. "עד לפני חודשיים מדינת ישראל הייתה היחידה
שלא הכירה בביומסה כדלק ירוק", אומר בן-נון. "עכשיו אישרו, ואני נלחם שיַרשו
לחברת החשמל להשתמש בה. הרי זו שטות: משקיעים פה מיליונים על חשמל אנרגיית שמש,
שזה קשקוש וחצי".
- למה קשקוש?
"על כל קילוואט חשמל מאנרגיית שמש אתה חייב
לייצר קילוואט של חשמל מדלק קונוונציונלי. כי מה לעשות, בלילה אין שמש, ובחורף שיא
הצריכה הוא דווקא בלילה, אבל אי אפשר לייצר חשמל ביום ולאגור אותו ללילה; בסדר
הגודל הנדרש, מאות מגוואטים, אין טכנולוגיה לכך. אז יצטרכו לבנות תחנות כוח
קונוונציונליות, כגיבוי לחורף. בקיץ הן יושבתו כי אין צורך בהן, וישלמו שכר
לעובדים שלא עושים כלום – ואילו בחורף הן יצטרכו לעבוד כל הזמן, עם דלק ואנשים,
כדי שיהיו מוכנות ברגע הצורך, כי עד שאתה מפעיל תחנת כוח לוקח שעות. זה יקר
להחריד. בית משוגעים יהיה פה".
אבל בשביל לעבור לביומסה ולפחם ירוק צריך שטחי
גידול עצומים, כלומר כריתת יערות. פתרת בעיה סביבתית אחת, יצרת חדשה.
"הכמות הקיימת עצומה. הלוואי שנתקרב למצות
אותה. מדובר בשדות בברזיל בשטח של שש פעמים מדינת ישראל, המכוסים בשכבת עלים בעובי
12 סנטימטר שכיום רק נרקבים. את זה אני רוצה להביא לארץ".
- יש שמועות שגם הפחתת רעלים באוויר זה עניין
יהודי.
"כן", אומר בן-נון ופוצח בדבר תורה
מוכר, על אדם הראשון שנצטווה בגן עדן "לעובדה ולשומרה", כי אם יקלקל את
העולם אין מי שיתקן אחריו. "עסקתי רוב חיי בשכלול
העולם וקיימתי מצוות "לעובדה", ובפנסיה החלטתי להתעמק במצוות "לשומרה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה