לכל סיפור יש תשע נשמות: עם גבריאלה אביגור-רותם על הכתיבה וכמובן על החיים

צילום: איתמר רותם

מאת צור ארליך. מופיע היום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכותרת "החיים בלי אפידרמיס".

- ואת עמודי הפתיחה את כותבת בהתחלה?

"בוודאי".

- מה זאת אומרת בוודאי? זה לא רק שאת מתחילה מהאמצע; זה לא רק שאת נופלת עם משפטי פתיחה שמתפענחים רק בהמשך, כמו "התמונה הראשונה עולה מחצרמוות" בספר הקודם, או "כל סיפור הוא חתול פתאום" בספר החדש שגם נקרא כך. אלו הן גם פתיחות שרומזות להמון דברים בהמשך.

"הדבר הכי קשה לי הוא הפתיחוֹת".

- אז למה את מתחילה בהן?

"מאיפה אתחיל אם לא מההתחלה? אני לא יודעת אחרת. אמר לי העורך שלי יגאל שוורץ שהפתיחות שלי קשות. 'את תמיד מעמידה מכשולים'. חשבתי על זה ועניתי לעצמי, כנראה זה כי לי קשה להיכנס. אני חיה בעולם המציאות, כמו אדם מהיישוב, ואז אני צריכה לעזוב ולעבור לעולם אחר. לעבור לקיום אחר. מאיפה להיכנס אליו? ובכלל, על מה אני רוצה לכתוב? הרי אני לא יודעת".

- יש דברים שרואים שהיה ברור לך מההתחלה, הנחות יסוד שמתגלות בהמשך הספר: שהמתים מדברים זה עם זה מתחת לאדמה ושומעים את האנשים החיים שמבקרים אותם, שיש בבית הקברות חלקה שקרובי הקבורים בה קשורים זה לזה, שכל סיפור בספר יהיה חתול פתאום שיקרָא לך, כמו שאת כותבת, "ללכת בעקבותיו אל תוך הלא ידוע, אל היִתְבָּרֵר בַּהמשך, כי לכל סיפור יש תשע נשמות".

"זה התחיל מההנחות הללו. אבל לא ידעתי מה יהיה בהמשך. אם הייתי רואה את כל המכלול אולי הייתי נכנסת לשיתוק. אני רואה הכול רק בחתיכות קטנות. לא יודעת מה יהיה המשפט הבא. מה תהיה המילה הבאה. אולי כי התחלתי כמשוררת. אני כותבת משפט ואז מסתכלת עליו, תוהה עליו, ומשהו בו מוליד את המשפט הבא. כשאתה קורא ספר אתה לא יודע מה יקרה בעמוד הבא, כי אתה לא כתבת אותו; אני כשאני כותבת ספר גם אני לא יודעת מה היה יהיה בעמוד הבא. יום שאני מרוצה בו מהכתיבה הוא יום שהופתעתי בו. שקרה בסיפור משהו שלא תיארתי לעצמי שיקרֶה".

- מה שיגאל שוורץ אמר על הפתיחה, נכון אולי לשליש הראשון של הספר. מי שלא מצייר אילן יוחסין תוך קריאה הולך לאיבוד. מי שלא קולט שקווים מפרידים, כאלה –, מעבירים אותו מפֶה לפֶה ומהעולם הזה לעולם הבא ובחזרה, נופל. ואז מגיע השליש האחרון בספר, שיש בו מספיק בשר ומהירות גם בשביל חובבי טלנובלות וסרטי פעולה. זה מין גיבוש לסיירת? מבחן גדעון והמלקקים? את רוצה שרק מי שבאמת מגיע לו ייהנה מהכיף?

"לא, ממש לא. כשאני כותבת, הדבר האחרון שיש לי בראש הוא קורא שאינו אני. כשאני כותבת מעניין אותי איך זה בעיניי. לעבור את הרף של עצמי. אחרי שהספר נגמר, ההרגשה הראשונה שלי היא או-קיי, גמרתי, לא אראה את זה לאף אחד. כמו ילד שמחבק כדור – עכשיו זה שלי".

- ובמשך הכתיבה אף אחד לא רואה?

"לא. אני לא מספרת. גם לא לבעלי, והוא סקרן נורא. הוא רק מסתכל על הפנים שלי, 'איך היה היום? אני מבין שאסור לי לשאול...' הסברתי לו כמה פעמים: לספר על כתיבה בתהליך כתיבה זה כמו לפתוח תנור לעוגת גבינה. היא נופלת. צריך לתת לה להתבשל במיצים שלה".

- נראה שכל פעם את אומרת לעצמך יאללה, הפעם סוף סוף לא אגלוש להיסטוריה ואהיה בהווה – וההיסטוריה לוכדת אותך. ב'חמסין וציפורים משוגעות' נשאבים מהישראליות לטרזינשטט. ב'אדום עתיק', הספר הקודם, ערב לפני נסיעה לצורך כתיבה בהתבודדות קיבלת חומר על ניל"י, ביטלת את הנסיעה וצללת לתקופה. הפעם כן נשארת בהווה. עלילת הספר מאוד 2011. נסחפת למחוזות לא צפויים באופן אחר?

"לא ציפיתי להגיע לקוסטה ריקה. חוויית הכתיבה בשבילי היא כמו משחק בחול רטוב, כשמרימים את כף היד ונוזלות הטיפות הכבדות ויוצרות ארמון. הצריחים אף פעם לא צומחים היכן שחשבת. עד היום אני אוהבת לשחק בזה כשאני פעם ביובל על שפת הים. כך בכתיבה. יש לי חומרים, וזו היד שלי שמרימה אותם, אבל אני לא שולטת על הטיפות וצורתן וגם לא לגמרי על מבנה הארמון. אני כמו כתבתנו הצבאית אחרי כוחותינו: הם הולכים, ואני עם הפנקס. זו תחושה של מעקב אחרי התחוללות ברורה לי מאוד, כמו סרט תלת-ממדי, שאני רואה ושומעת ורק צריכה למצוא את המילים לכתוב את זה".  

*

זה לא קורה הרבה. בערך אחת לשמיטה. היא לוקחת את הזמן. היא נותנת לנו זמן. אבל כשזה קורה זה קורה. גבריאלה אביגור-רותם מפרסמת רומן חדש, זמנים ומקומות ואנשים ופיסות של ישראליוּת מפרכסים בקדרה רוחשת, חתולֵי פתאום נושכים זה את זנב חברו, עננים של מֵי מילים שהתאדו מזמן מגשימים אותן שוב בקול המון טיפות, וציידי השיטפונות, קוראים שוחרי אתגר ועונג, רצים כנשוכי שרף. והיא, שחוללה במשק כנפיה את ההילולה הזו, כמו אינה יודעת. מסתגרת בין ריבוא הספרים וצבא שכיות החמדה בביתה שביישוב אבטליון, אוכלת נוף, שותה אלונים, נושמת גליל, וקוראת הכול חוץ מביקורות על ספריה, כי היא חושבת שהן עלולות, אם לשבט אם לחסד, לשתק אותה או לאלף אותה.

לכן מוצע לה לדלג על פסקה זו, פרי עטו של אחד המחמירים ממבקרי הספרות הישראלית, וכנראה הקורא החרוץ מכולם, יוסף אורן, שהופיעה באתר 'מראה' ואחריו בעוד מקומות: "הרומן 'כל סיפור הוא חתול פתאום' הוא לא רק הספר הטוב ביותר במדפה המוקפד של אביגור-רותם, שצבר עד כה ארבעה כרכים, אלא גם ראוי להיות בחברתם של רומנים תובעניים אחרים שהיו פורצי דרך הן בתוכנם שטופל בעמקות והן בדרכי כתיבתם שהיו נועזות ... [כאן מונה אורן את חמשת הספרים הגדולים של עשרים השנים האחרונות]. ברמתם הספרותית הגבוהה הציבו רומנים אלה את אמות המידה שעל פיהם אמורים להישפט הן כרכי הסיפורת האחרים שהתפרסמו בעבר, הן הכרכים שיתפרסמו בעתיד במסגרת הסיפורת הישראלית".

לדבריה עד היום לא קראה אפילו את הסיפור הלעגני על אודותיה מאת יפתח אשכנזי. כל הקווים והחגורות נחצו בטקסט המדובר ההוא. הוא פורסם במוסף התרבות והספרות של 'הארץ' אחרי הופעת ספרה 'אדום עתיק', שהיה כנראה ציוני מדי לטעמם של העיתון ושל הכותב, ובעקבות התבטאות שלה שהחשידה אותה בימניות.

"ביום שזה התפרסם צלצלה אליי מישהי ואמרה, 'נו, הצטרפת ליקירֵי עיתון הארץ'. לא ידעתי על מה היא מדברת; אני לא מקבלת הארץ ולא יודעת איפה קונים. עיר המחוז פה היא כרמיאל, 25 קילומטרים מכאן. ובכלל, אני לא משחיתה את עיניי על עיתונים. כשהִמשיכה וסיפרה במה מדובר אמרתי 'עצרי, אני לא רוצה לשמוע'. ולא קראתי.

"תראה מה עושה התקפה חריפה: שנים אחר כך הייתי בכנס בצרפת, במשלחת של סופרים ומשוררים ישראלים. למרות הזמן שעבר, כולם שאלו על זה. אמרתי לכולם, אין מה לנחם אותי, לא קראתי. ואז חיים גורי אמר דבר חכם: כשמתקיפים סופר, רֵעיו הם כמו רעי איוב, מתקבצים סביבו לנוּד לו ולנחמו. בעיקר לנוד לו. אז זה שאני לא קוראת חסך לי את ההתפתלויות".

ביקורות על אחרים היא כן קוראת. ויותר מכך ביוגרפיות של אמנים, שתלאותיהם והסירובים שספגו בתחילת דרכם מעוררות בה הזדהות; אבל, "ואני מודה בשניוּת שיש גם כאן – אני מאוד מקווה שאיש לא יעלה בדעתו לכתוב עליי ביוגרפיה חס וחלילה, ואני לא מתכוונת להשאיר אחריי אלא אדמה חרוכה".

- ?!

"כן. כי הרעיון מחריד אותי".

- איך זה שאת מתראיינת?

"אם תהיה לי הצלחה כזו שבה כדי שספר שלי יגיע אל הקוראים לא אצטרך להתראיין בכלל, זה יהיה אופטימלי. הִטענתי את הספר בכל מה שיש לי – שייצא לדרך, אני לא צריכה לרוץ  אחריו עם בננהל'ה. אני יודעת שיש סופרים שנהנים לקדם מכירות לעצמם, נהנים לעמוד על במה. אני לא. אני יכולה; הייתי מורה. אבל אסור לבלבל: העיקר לסופר הוא שישב ויכתוב.

"איפה כן נהניתי מזה? הופעתי בגרמניה ובשוויץ כשתרגמו את 'חמסין וציפורים משוגעות' לגרמנית. שם במפגשים עם סופר יש לו עבודה קלה, הוא פשוט צריך לקרוא מהספר. זה הכול. לא צריך להסביר אותו, לשעשע את הקהל, להמציא לעצמו פרשנויות. הם רוצים לשמוע איך זה נשמע בעברית".

- כשאת מקריאה את משנה את הקול בין דובר לדובר? כי על הדף אצלך, לגלות מתי דוברים מתחלפים זה חלק מהאתגר של הקורא.

"אני משנה קולות. אפילו מדברת במבטאים. אני לא שחקנית, אבל כמיטב יכולתי. זה דבר יפה בעיניי, שקהל מתאסף כדי לשמוע איך מי שכתב את הספר קורא אותו; כך אתה שומע את הספר, כמו שהסופר שמע אותו".

- נדמה לי שבספר הזה את מתארת קולות יותר מהרגיל.

"נכון. דווקא עכשיו, אחרי שהשמיעה שלי נפגעה. להבדיל אלף הבדלות, בטהובן איבד את שמיעתו ושמע בראש את כל המוזיקה שחיבר בראש. אז גם אני, את כל הקולות שומעת בראש. בראש אין לי בעיית שמיעה.

"אבל קורה משהו מעניין. אחותי דפנה חורב, שציירה את הציור שבעטיפת הספר (מהיפות בעטיפות שנראו בארץ; ובהזדמנות זו: הספר הופיע בהוצאת כנרת זמורה-ביתן. צ"א), אמרה לי אותו דבר, ושאלה, 'זה אולי בגלל מכשירי השמיעה שלך?' אחרי שהיא אמרה זאת חשבתי שזה כנראה העניין. מכשירי השמיעה מגבירים לפעמים את רעש הרקע על חשבון קולות האנשים, שהם העיקר. לכן אני לא הולכת לבתי קפה; כל הקרקוש הזה של הסכו"ם והרשרוש של מכונת הקפה. לעומת זאת, את הרחשים החלשים אני מפסידה. בייחוד חבל לי על רחש הגשם. אני כל כך אוהבת אותו. רק כשיורד גשם חזק מאוד ואני יוצאת החוצה אני שומעת את הגשם".

יצאנו החוצה ושמענו את הגשם.

בקעת בית נטופה מוצפת, מראה מביתה של הסופרת באבטליון. צילום: גבריאלה אביגור-רותם

*

גם מישה רצה לצאת. קודם, כשנכנסתי, הוא בא ראשון. מרבצו האהוב – על מחשב הכתיבה של אביגור-רותם, בלב חדר העבודה שהוא ספרייה מצוחצחת בדלתות שקופות. על המחשב הזה מקלידה הסופרת את רבבות מילותיה בשתי אצבעות. מישה הוא משהו בין חתול גדול לזברה ננסית. בעלת הבית אומרת שהוא בכלל גור. שככה זה אצל חתולים סיביריים. הוא מחליף את פאצ'ימו המנוח, החתול שהספר מוקדש לו; זה ששימש מודל לשונרא, מגיבורי הספר, הגבר האמתי בחייה של הגיבורה אוריאנה. מישה קיבל את הלבן של חתול הבית שונרא ואת השחור של חתול בית-הקברות. נתחיל עם חתולים, הצעתי.

"חתולים הם עניין די חדש. אילו היית שואל אותי לפני שש שנים האם היית מגדלת חתול בביתך הייתי אומרת בשום פנים ואופן. אם כבר בעל חיים, רק כלב. היו לי שתי כְּלָבות כשהייתי נערה וכשהייתי אֵם צעירה, והן חיו הרבה שנים. אחרי שמתה הכלבה השנייה שלי הלנה פשוט הייתי באבל שנה. אמרתי שאני לא מוכנה לגדל עוד כלב ולחזור ולעבור את האבל הזה". שלושה שבועות של שמירה על חתול הימלאיה של בנה הצעיר, שיצא לירח דבש, שינו את התפיסה. "ראיתי שיש לי דיבור עם החיה הזו. שזו חיה מרתקת, עדינה, שקטה. יש בה משהו מסתורי, ולא מאולף לגמרי".

פאצ'ימו, חתול צ'ינצ'ילה פרסי, מת בגלל פגם מולד בכליות. "הוא היה שבוע בבית חולים בראשון לציון. נסעתי למרכז כדי להיות לידו, לבקר אותו כל יום. מסכן, אי אפשר להסביר לו שהעירויים לטובתו. נורא סבל. ומפני שביקרתי אותו כל יום שם, הוא שִייך אותי לרעים. החזרנו אותו הביתה והוא חי עוד יומיים ונפטר לי בידיים. אני חושבת שהתפרקתי לגורמים. כשהוא נפטר הייתי בסוף כתיבת הספר הנוכחי. הוא היה חלק חיוני מסדר היום שלי.

"משל כבשת הרש בתנ"ך לא היה בא לעולם אם לא היה לו בסיס מציאותי של התקשרות בין בעל חיים לאדם. התקשרות אוהבת, עמוקה, שכאשר בעל החיים נפגע, מת, נלקח, זה צער שובר לב. זה מחבר אותנו לָעולם בערוץ אחר. ערוץ שמתחיל בבני אדם וממשיך בחיות, צמחים, אבנים, אדמה".

- בספר זו האדמה שאנו קבורים בה.

"לאדמה אנחנו חוזרים. אני מאמינה שאנחנו חוזרים לאדמה, לא עולים לאיזה עולם עליון ויושבים  ואוכלים שור הבר".

- אבל כן שוכבים באדמה ומפטפטים וחושבים.

"זה הומור שחור שלי. דמיינתי איך זה להיות מתחת לאדמה. יש לי נטייה להתכונן. לפני שילדתי את בני הראשון קניתי לי כמה ספרים על לידה, כי אם לא אדע לא אלד... לפני שנעשיתי סבתא קראתי על הסבתאות המודרנית, מה כן עושָה היום סבתא ומה לא. אז עכשיו – אני ילידת 1946, תעשה את החשבון – אמרתי טוב, הגיע זמנה של המערכה החמישית; אני צריכה להתכונן לדעת מהו המוות, איך זה לשכב בקבר. קראתי המון על מוות. ממה מתים, חוויות של אנשים שהיו על סף מוות והוחיו. חפרתי. המידע היה כמובן מרתק, ומרתק גם ללוש וללהטט בו. הפעלתי את הדמיון, וזה מה שיצא; כך הגיעו המתים לרומן. אני מזגזגת בין המתים לחיים, עוברת בין עולם לעולם. והחתול כל הזמן מלווה. כמו במוזיקה, אולי נֶבל, הטידידידידי הזה הרך והקצת גבוה".

- אם יגידו שהספר הוא התמודדות עם מוות והזדקנות – תסכימי?

"כן. בדרכי ניסיתי להתמודד עם ההרגשה של הגיל ההולך ומתקדם ושל הדברים ההולכים לאיבוד עם הגיל ולא יחזרו. אתה מגיע לגיל שבו אתה אומר, גם אם מאוד ארצה זה כבר לא יקרה, זה אבוד. אז מובן שאפשר לאזן את זה. בספר יש איזונים, נחמות פורתא. אבל כן, בהחלט, זו הייתה הדרך שלי להתמודד. לא היה לי חשק לכתוב ספר שבמרכזו אנשים צעירים שמתלבטים איך להתחיל את החיים ואם להתחתן. את הקטע הזה כבר עברתי. מעניין אותי מה שקורה לי פלוס מינוס ולשכבת הגיל שלי פלוס מינוס".

- מספר לספר הגיבורות גדלות איתך.

"נכון. הגיבורות של ספריי מתבגרות יחד איתי. אני כותבת מתוך חיַי הנוכחיים בשעת הכתיבה".

- ניכרת בספרים שלך מודעות קיצונית לפרטים, לניואנסים, לרגשות, לאנשים. איך חיים ככה?

"ביני לביני אני קוראת לזה חיים בלי אפידרמיס. זה מעשיר אבל מתיש. אני מתמודדת עם הנטייה הזאת בהתכנסות פנימה לצורך התאוששות ומילוי מצברים, בדילול פגישות חברתיות, בהימנעות מאירועים מרובי משתתפים ובהתבודדות. אחרי שאני מתאוששת אני כשירה לשוב וליטול חלק בחיים שהם, לתחושתי, ים גבה-גלים עד רוגש; אבל אחרי תקופה קצרה אני שוב משתבללת לי ומתכרבלת בחיק הבית, השקט והנוף".

- ואיך, מהריחוק הגיאוגרפי הזה, את אוספת את צורות הדיבור המתהלכות בארץ ולוכדת אותן בספרים?

"קודם כול מקשיבה לרדיו. אני אוהבת לבשל ולאפות, ואין פה עוזרת בית ואני מנקה את הבית; אני פשוט לא יכולה להגיד למישהי תעשי פה ותנקי שם, לא מסוגלת שיהיו לי שואב ומים ומטאטאת רצפות. אולי זה מורשת הקיבוץ. אז תוך עבודת בית אני שומעת ברדיו, בייחוד בתוכניות של מאזינים שמתקשרים, איך אנשים משתמשים במילים, מה הם אומרים, איך נכנסות צורות ושגיאות; שערותיי לפעמים סומרות מהן, אבל אם אני צריכה למַלל דמות שסביר להניח שזו העברית שלה, צריך לתת לה לדבר ככה".

- נראה שבדיוק מזה את נהנית.

"אפשר היה, כמו נניח עגנון, לקחת את כל החומרים ולהכניס אותם למכל של עברית עגנונית שאינה קיימת מחוץ לכתביו. אפשר. אבל הרבה יותר מעניין אותי לשבור את הקו הלשוני ולשחק בהחלפת סולמות. לכתוב משפט בעברית כמעט נמלצת, מצוחצחת, משובצת שברי פסוקים, ואז לרדת בבת אחת לרחובית לגמרי. ההתחלפויות הללו מעניינות אותי גם מפני שהן מאתגרות-קריאה. אי אפשר לעבור על הטקסט באלכסון. אתה חייב לקרוא כל משפט כי אתה לא יודע איזה בור מחכה לך במשפט הבא. אני לא אוהבת ספרים שכתובים בצורה מגוהצת וקונוונציונלית. אפילו אם הם מעולים בתכנים ובמבנה אני לא נהנית מהם. אני אומרת בסדר, שמענו, קראנו, תן לי משהו חדש.

"אני גם לא בעד ללכת רחוק מדי בניסיוניות. אבל כשאני כותבת אני נהנית להפעיל את כל השפה שאני יודעת, פלוס שפות שאני לא כל כך יודעת. יידיש, לדינו. הרי פעם בארץ הסתובבו כל כך הרבה שפות, ואם כבר דיברו עברית אז אוי ואבוי לעברית. רק ברדיו, בשעתיים של קול ישראל, דיברו עברית כמו ההורים של גיל חובב".

- ובבית שלך, איך הייתה העברית?

"הוריי עלו בני שלושים. העברית הייתה מסכנית מאוד. הם למדו עברית בארגנטינה; הם היו ציונים, היו ב'מכּבּאוס' (מכבי) בואנוס-איירס, ובארץ הקפידו לדבר ביניהם ואלינו עברית – אבל היא הייתה שגויה ומשובשת, ורק בהדרגה השתפרה. אני עליתי בת שלוש, כך שהיה לי הרבה יותר קל לדבוק בשפה החדשה ולאמץ אותה. הנה, אין לי מבטא כלל, ואילו הוריי דיברו במבטא כָּסֶה עד הסוף".

אביה היה עורך דין, ובארץ עבד במקצועו בסוכנות היהודית; הנצחתו בגן ילדים באבטליון, בעקבות עיסוקו בהקמת המצפים בגליל, הובילה לבסוף את גבריאלה ואת בן זוגה היום, הביולוג פרופ' אהרן אביבי, להתאהב במקום ולגור בו. אמה הייתה מורה לאנגלית. הם עלו היישר לקיבוץ מפַלסים במערב הנגב, מיסודם של עולים מאמריקה הלטינית, חלקם חניכיו של אביה בתנועה.

"הפלגנו שלושה שבועות והגענו לישראל שאך זה קמה. הוריי לא היו עשירים, גם לא עניים, אבל בכל זאת לעבור מעיר בירה עם ניחוח אירופי למגורים באוהל בתקופת צנע, ממקום שאוכלים בו בשר כל הזמן למקום שהבשר היחיד נאכל כשצָדו גמל – זה היה שינוי שבדיעבד אני מצדיעה לו. מעשה אידיאולוגי נטו. הם מכרו כל מה שהיה להם בבית בארגנטינה, ובכסף קנו בגדים לחברי הקיבוץ". אחרי שלוש שנים עלו הורי האב ארצה. הקיבוץ לא יכול היה לקלוט אותם, והמשפחה עברה ללוד ולאחר מכן לשיכון ברמת-גן.

- הרומן הראשון שלך, 'מוצרט לא היה יהודי', עסק ביהודים בארגנטינה. הפעם חזרת לזה: המשפחה שבמרכז הרומן החדש עלתה משם ארצה.

"חזרתי לעניין הדרום-אמריקני, בין השאר מפני שרציתי להתמודד עם הטיפוס הדרום-אמריקני, הטלנובלי, הצבעוני".

- מהי הדרום אמריקניוּת?

"זו בעיניי קודם כול לבביות ונועם הליכות. גדלתי בתוך זה כחומר גדילה טבעי – ורק אחרי כחמישים שנה, כשחזרתי לראשונה לבואנוס-איירס, נעשיתי מודעת לו. הרגשתי כאילו נכנסתי לתוך נעלי בית ישנות נוחות מאוד. אמרתי לעצמי וואו, כשהחבר'ה האלה עולים ארצה – איזה שוק תרבותי זה בשבילם. הכאסח, צורת הדיבור, הדחיפות, ההתמרפקות, החספוס. העלייה לא קלה מהבחינה הזו.

"גם לי לפעמים, אני מודה, הישראליות המחוספסת היא בעיה. כשאני מנסה לסדר פה עניינים בשיטתי הדרום אמריקנית, זה לא תמיד הולך. צריך לאיים לשרוף את המועדון ואז זה הולך. זה נורא בעיניי. ברובד נוסף וסותר, שגם אותו הכנסתי לספר, דרום-אמריקה זה כמובן גם הרבה אנרכיה ופשיעה – אמנם יותר במדינות כמו קולומביה ופחות בארגנטינה – וצל העבר של המשטר הצבאי".

אבי המשפחה שבספר, מנואל, בורח לקוסטה ריקה שבמרכז אמריקה, ומושך אחריו חלק נכבד מהעלילה, חלקה המסעיר. אביגור-רותם בחרה במדינה הקטנה בגלל שמות מקומות שמצאה בה: פוארטו-לימון, שהתאים לחיים החמוצים שאיחלה לאותו מנואל, ומָאל-פאיס, שפירושו הארץ הרעה. "אמרתי לו, שם אתה תחיה! נראה אותך! בהמשך גיליתי שגולשים שם על גלים, ושלא רחוק משם יש מושבה ישראלית. אבל המניע הראשון היה השם. אני חושבת מטפורית".

- כל נושא השמות אצלך... את בוחרת שמות פרטיים נדירים עד מוזרים, בעיקר לגיבורים שהם ילידי הארץ.

"אני לא יכולה לתת לאדם שם של דמות שאני מכירה. וככל שאני מכירה יותר אנשים עם יותר שמות זה יותר קשה. גם כינויים של אנשים ידועים כמו ביבי או בוז'י אני לא יכולה לתת, כי תכף ייכנס אליי האדם הזה לספר – ולא הזמנתי אותו. אז אני מחפשת שמות שלא יעלו לנגד עיניי אף אחד".

- את מחפשת שם שיתאים לאדם, לגורלו?

"אני מנסה שהשם ישכנע אותי. שאגיד אותו ואֶראה את הדמות. לפעמים אני מבלה הרבה זמן בהתלבטות הזו. לפעמים אני מגלה שזה יצא מוצלח בלי שהתכוונתי. אולי התת-מודע עבד שעות נוספות. למשל דורונה: דורון היא הרי מילה יוונית, ויש אמרה ידועה, שמקורה בסיפור הסוס הטרויאני, 'היזהר באתונאים גם כשהם נושאי דורונות'. והנה דורונה מתגלה כחבֵרה שהיא סוס טרויאני. נשבעת לך שלא חשבתי על זה כשנתתי לה את השם".

זה מזכיר לה שהיא עצמה סוחבת מחסן שמות. קראו לה בילדותה גאולה, אך במרשם השמות בארגנטינה הותרו רק שמות המקובלים גם אצל נוצרים, ולכן נרשמה כגבּריאלה. בכיתה ח' נערך המיצ"ב של אז, הסקר בלשון התקופה, "והמחנכת שלנו, ציפורה כשר, אמו של אסא, ביקשה שכל אחד יביא את תעודת הזהות של הוריו, כדי למלא טפסים. היא מסתכלת ואומרת, מה את קוראת לעצמך גאולה, שמך גבריאלה (הפעם בב' רפה, כיאה לעברית), כך את רשומה".

מאז הייתה גם וגם, עד שבצבא נשארה רק גבריאלה או גבי. "כשמישהו מטלפן ואומר 'היי גאולה' הוא מחזיר אותי בבת אחת ליַלדות. גם שם המשפחה שלי השתנה בשנות בית הספר; אבי היה גורמן, ועברתנו לאביגור בגלל שליחות שיצא אליה". התוספת רותם באה מבעלה הקודם, דניאל רותם. בקיצור, אלמלא ציפורה כשר, ואלמלא הספיקה להתפרסם בשמות משפחתה הקודמים, אולי הייתה נקראת היום גאולה אביבי.

- בשני הספרים הקודמים נדמה היה שאת מנסה לכתוב את הרומן הישראלי הגדול. הפעם פחות. הפסיפס הישראלי נשמר פה לדיירי בית הקברות.

"דווקא לקראת 'אדום עתיק' עשיתי תחקיר בתי קברות, אולי בכל בתי הקברות בצפון הייתי. ואתה רואה באמת ששם נאספים יחד כל עם ישראל, אלו ואלו. מהמצבות אתה יכול לנחש את הסיפורים. מה היה יחס המשפחה שלהם אליהם, איך הם תפסו את עצמם, ובכלל רוח התקופה. אבל לא, אין לי שום יומרה לעשות משהו נורא גדול, להקיף את המציאות הישראלית ברומן. המציאות מעניינת אותי כי אני חיה בה.  מרתק לחיות פה בארץ. יש ארצות שאנשים מתאבדים בהן מרוב שעמום, ופה מקום תוסס, מאתגר, מעצבן!, משתנה. אין יום שאני לא שומעת חדשות, ובודקת מה אמרו ואיך הגיבו ומה דעתי. אני חיה את זה. וזה נכנס לספרים".

- סיפרת פעם על תזוזה פוליטית שעברת אחרי מהומות ראש השנה.

"לא תזוזה פוליטית. אחרי המהומות כל גוש שגב נכנס לעמדה של התמרמרות ודריכות. אתה אומר לעצמך, רגע, זה לא איזה אויב במרחקים, אלה השכנים שלנו, אנחנו קונים אצלם, הם לפעמים באים לעבוד אצלנו, זה לא רק חומוס. רופא השיניים שלי הוא ערבי, הרוקח בקופת חולים הוא ערבי. ופתאום חוסמים לך את הכביש מהיישוב, או מבעירים את הגבעה. היו שנתיים או שלוש שהייתה איזו התקפדות משני הצדדים. כלומר, בגדול אפשר להבין למה הם חושבים שמקפחים אותם, אבל ההרגשה הייתה שהשכנים שלנו רצו לפגוע בנו. זה דעך, היחסים חזרו לתקנם".

- אבל לגבי התמונה הגדולה עם הפלשתינים לא השתנה כלום אצלך?

"לא. יודע מה, לפעמים אני שואלת את עצמי אם כמו שהתרגלנו לעובדה שיש עליה כמעט קונסנזוס שהארץ תחולק, שתי מדינות לשני עמים, יכול להיות שיתברר שכיוון שקרו בינתיים כל מיני דברים אצלנו ואצל השכנים, הארץ לא תחולק ותהיה שלנו ושלהם. אפשר לשבת בשלום, וזו תהיה מדינה דמוקרטית – ומה שיהיה יהיה. אני לא אוהבת לדבר על זה, כי בספרים אני נותנת ביטוי לכל מיני דעות, ונורא מעניין אותי לשמוע אנשים מכל הקשת הפוליטית".

- באדום עתיק, שבסופו פורצות פרעות ראש השנה, באמת הייתה תופעה נדירה בספרות הישראלית: אנשי ימין מבטאים את דעותיהם בלי לצאת נלעגים.

"אני מכבדת את אנשי הימין מאוד. אני רוצה לשמוע את הטיעונים, את זווית הראייה. ה'תפקיד' שלי כסופרת הוא לנסות לחרוג מהמשבצת שלי ולהיכנס לעורם של אנשים אחרים ולראות את המציאות כמו שהם רואים ולתת להם קול".

- בדרך כלל לסופרים יש מוטיבציה להנחיל משהו מהשקפת העולם שלהם.

"אז לא. אולי אין לי השקפת עולם בכלל. שאיפתי בכתיבה היא לכתוב היטב. ומי שיפרש כך או אחרת, זכותו. לי חשוב להציג את המציאות במלוא מורכבותה. אני מאמינה שאין שחור-לבן, ולכל צד יש הצדק שלו, והדרך הכי טובה היא לנסות להבין את האחר. בכתיבה אני מנסה להבין הרבה מאוד אחרים".

בתקופות הכתיבה היא ממשיכה לבלוע ספרים על בסיס יומי, כמו תמיד, ולראות בטלוויזיה חדשות, מוזיקה, מחול וטבע (מתי את מספיקה? – "אתה מטופל בשלושה ילדים? בבקשה! לי יש רק חתול").  רק מקריאת ספרות עברית היא מתנזרת בתקופות השיא של הכתיבה, שלא יתערבב לה. פעם הייתה מסוגלת לשבת שמונה שעות רצופות ולכתוב. היום היא צריכה הפסקה אחרי שעתיים-שלוש. הלוואי על כל כותב צעיר.

"עד אחרי הספר הזה, בכל פעם הרגשתי בסיום ספר שמגיעה לי תקופה של הפסקה, של חופשה מכתיבה. הפעם קרה דבר שלא היה: בטרם יצא הספר, כבר התחלתי לצבור חומרים כי צץ לי רעיון חדש. זה מוזר! אולי זה קשור להרגשה של 'גברת, שעון החול הולך ואוזל, אם לא תזדרזי יהיו דברים שרצית לכתוב ולא הספקת'".

- יש לך משטר כתיבה? משטר קריאה?

"אין לי משטר בכלל".

- וכשאת כותבת את מתנתקת? מנתקת טלפון?

"כן. הנייד כבוי בדרך כלל, ולנייח יש פטנט נפלא שאני מתפלאת שאנשים לא מכירים: כוכבית 75. המשיבון עונה מיד ואתה לא שומע את הצלצול בכלל. יש לי סימן: כשאני רוצה לכתוב, לעלות לכוכבים – כוכבית 75; כשאני רוצה לרדת מהכוכבים – סולמית".