‏הצגת רשומות עם תוויות תרבות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תרבות. הצג את כל הרשומות

יום שני, 26 בנובמבר 2012

ארסן נגד הערסים: על "נמר השלג" לאייטמטוב


נמר השלג (הכלה הנצחית), מאת צ'ינגיס אייטמטוב, מרוסית: דינה מרקון, עם עובד, 2012, 247 עמ'
סקירה: צור ארליך. הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בט' בכסלו תשע"ג, 23.11.2012, עמ' 21, בכותרת "אגדת החמדנות ועונשה".

לפעמים מאכילים אותנו בכפית וטעים לנו. כן, גם לנו, אניני הטעם. בתחום הסאטירה האקטואלית, למשל, אנחנו מכירים את זה מ'מהדורת השבט' של לאטמה. אלחנן ורונית מגישים לנו רצף של פריטים מתוחכמים, מרומזים, אירוניים, מותירי-פערים – ופתאום, באמצע, מגיע קליפ באנגלית המיועד גם להפצה ויראלית בעולם, והקליפ הזה נוצר, בעליל, בשביל המתקשים. נניח, סכינאי עם טורבן ששר משהו כמו "אני מוסלמי קיצוני, אני רשע מרושע, אירופה פראיירית שלי, אירופה הנמושה". ואיכשהו זה עובר את מסנני האיכות הקנטרניים שלנו, הצופים גבוהי הציפיות. למה? כי זה עשוי טוב, כי מוכמנים בזה גם רמזים למתקדמים, כי זה נמצא בתוך מסגרת מוצלחת ובעלת מוניטין, וכנראה גם משום שזה מופנה לזרים, לחוצלארצים. ואלה, מה הם כבר מבינים. הרי צריך להאכיל אותם בכפית.

יום ראשון, 13 במאי 2012

במקום לחלק ילדים למגירות, הרולד גרינספון מחלק להם ספרים: על ספריית פיג'מה


מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ט באייר תשע"ב, 11.5.2012, עמ' 20-16, בכותרת "בסימן קריאה"
מתוך 'סבא, נכד וחמור'. איור: אבי כץ

במקום לחלק ילדים למגירות, הרולד גרינספון מחלק להם ספרים. ולכן, בין אם אתם דתיים או מסורתיים, חילונים או אתיאיסטים, אם יש לכם ילד בגן ייתכן מאוד שהוא חוזר אחת לחודש עם תיק אל-בד כחול ובו ספר מספריית פיג'מה, מתנה שלא על מנת להחזיר: סיפור איכותי, איורים חדשים שקורצים גם להורים, הצעות לפעילות בגן ולפעילות בחיק המשפחה, ונצנוץ קטן או אפילו גדול מאוצר החוכמה היהודית. פעם זה 'יוסי ילד שלי מוצלח' של ע' הלל (הוא הלל עומר) ופעם סיפור על הלל הזקן בעיבוד דבורה עומר, ותמיד זה בדיוק בַּמקום. 60 אלף ילדי גן חובה בישראל עוברים יחד מדי חודש חוויה אמנותית-ספרותית-ישראלית-יהודית משותפת, כל גן על פי דרכו וכולם עם סיפור אחד; ובמקביל להם, עם ספרים אחרים, עוד 60 אלף ילדי גן טרום-חובה. מותר להתמוגג. מותר אפילו לעיתונאים.

יום שישי, 12 באוגוסט 2011

צהוב בחוץ: עם ירמי עמיר על עיתונות, תרבות, הטיה וחופש ביטוי


מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"ח בתמוז תשע"א, 29.7.2011.

"אני אוהב שעיתונאים מבטאים את דעותיהם. אשמח גם לדעת למי הם מצביעים. יש בזה גילוי נאות ושקיפות. אני אאמין להם יותר. כדאי להשתחרר אחת ולתמיד מהפרדיגמה המפגרת של 'עיתונאי אובייקטיבי'. אין עיתונאי אובייקטיבי. יש עיתונאי הוגן, שמאפשר חופש ביטוי לכל הצדדים. גם כשאתה מדווח על אירוע אתה לא לגמרי אובייקטיבי. ומעליך יש עורך, שנותן כותרת לא תמיד אובייקטיבית. וזה בסדר גמור. על אחת כמה וכמה כשאתה מראיין או כותב מאמר. מותר לך לומר מה דעתך ולאתגר את המרואיין שלך. עיתון הוא מוצר חי. תוסס. מעניין. חשוב. מרגיז. מעורר. עיתון אובייקטיבי זה עיתון מת".

התקשורת חלשה, השלטון חזק. ירמי עמיר
כך אומר ירמי עמיר, ואני מתכוון לציית לו כאן. ובכן, אודה: אינני אוהב את ידיעות אחרונות. כוונתי לָעיתון בלבד. על כל העיתונים יש לי ביקורת, אבל על ידיעות יש לי בטן. בגלל המונופול. בגלל היהירות. בגלל שיכרון הכוח. בגלל המשחק ברגשות הקורא. בגלל ביזוי המרואיינים. בגלל הצעקנות הצהובה והדיו האדומה. בגלל התעמולה השמאלנית העטופה עור כבש פטריוטי. בגלל הבועתיות הצפון-תל-אביבית המוסווית בגסות סחבקית. בגלל ההסתה היומיומית, המערכתית, הגזענית, נגד המתנחלים. בגלל המסר המתמיד שזאת המדינה של העיתון.
ירמי עמיר עשה דרך ארוכה בעיתון הזה שאינני אוהב. הוא כתב שנים רבות במוספי סוף השבוע שלו, היה סגן עורך (ועורך בפועל) של '7 לילות', בחר מרואיינים בְּעיתון שהמרואיינים בו הם קורבנות, ניסח כותרות בעיתון שהכותרות בו הן סיסמאות, בחר תמונות בעיתון שהתמונות בו הן המסר. אין לדעת, אולי עמיר שימש שם דווקא גורם ממתן – אבל בכל מקרה, הוא היה שם, בלב המאפליה. עכשיו, חמש שנים אחרי שעזב את ידיעות כדי להיות עורך התרבות של 'גלובס', ושנתיים אחרי שעזב גם את גלובס כדי לקחת פסק זמן מהמרוץ המקצועי ולהיות מאמן אישי (קואוצ'ר), הוא מפרסם ספר של חשבון נפש מקצועי. מכה על חזהו ועל חזות של עמיתים. ספר של סיפורים ופיליטונים סביב המקצוע. ובהינתן כל האמור לעיל, זה משמח. סיכה בבלון של מקדש הכוח התקשורתי בישראל – ולא סתם, אלא סיכה מבפנים.

יום רביעי, 22 בספטמבר 2010

כאילו כלום: לאן נעלמה מלחמת ראש השנה

1,190 נרצחים, 7,500 פצועים, 106 פיגועי התאבדות, 5 שנים של פחד לצאת מהבית, חומת הפרדה אחת. היום לפני עשר שנים פרצה מלחמת הטרור של הרשות הפלשתינית שזעזעה את חיינו עד היסוד – ובשיח הישראלי אין לה כמעט זכר, ואפילו לא שם מוסכם. איך ולמה נמחקה מהתודעה הטראומה הלאומית הקשה בתולדות ישראל

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' ערב ראש השנה תשע"א, 8.9.10

יום שבת, 11 בספטמבר 2010

רומאן בהשגחה פרטית: עם חיים באר על יאקים קדושים וידיים מכוונות

מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ז באלול תש"ע, 27.9.2010

הרשו לי, קוראים נאמנים, להתעלם מהנוהג המגזיני ולצלול אתכם ישר אל תוך הסֵפר. דמותו של המחבר, חיים באר, תשתקף לנו בחדות מרבית דווקא מתוך כך. ואת הספר הרי במילא תקראו תכף. מה לעשות: 'אל מקום שהרוח הולך', ספרו החדש של חיים באר, הוא המהנה בספריו, עניין לא פעוט לכשעצמו, ואולי גם המהנה בספרים שהופיעו פה בתקופה האחרונה. לא אמרתי החשוב מכולם, המעמיק, המשכיל או הפרוע, אף שיש בו משהו מכל אלה. אמרתי המהנה.

יום ראשון, 8 באוגוסט 2010

רגע דל: פסטיבל הכלייזמרים

פסטיבל הכלייזמרים בצפת יתחיל מחרתיים. מומלץ לכל אוהבי הפופ. אבל אם אתם מתכננים לבוא לשם ולזכות בהתעלות הנפש, תצטרכו לחפש מחט בערמות השחת. אל תגידו שלא הזהרתי. את הטור שלהלן כתבתי לאחר שהצצתי ונפגעתי - בפסטיבל לפני ארבע שנים, דקה וחצי לפני מלחמת לבנון השנייה. הוא הופיע ב'מקור ראשון' בי"ח בתמוז תשס"ו, 14.7.2006.

רגע דל

שִׁבְעַת הָרְקִיעִים – מַסָּךְ שֶׁל פְּלַזְמָה.
זוֹ צְפַת בַּלַּיְלָה. פֶסְטִיבַל הַכְּלֵזְמֶר.

הָרַמְקוֹלִים, חֻמְרָה מִבֵּית שַׁמַּאי הִיא,
קוֹרְעִים בַּווֹלְיוּם שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם.

וְהַתָּפֵל וְהַפּוֹפִּיסְטִי נֶטוֹ
עוֹלִים מִיְּעָרוֹת שֶׁל קְלָרִינֶטוֹת.

צְלִילֵי עַלְמָא דְּשִׁקְרָא. הֶבֶל חַם בָּם.
הַשְּׁמָאלְץ הִשְׁטִיחַ אֶת הַיַּבַּבַּמְבָּם.

בָּרַחְתִּי אֶל הָאוֹטוֹ. נַחֲשׁוּ מָה
מָצָאתִי בַּבָּגָאז'? אֶת הַנְּשׁוּמָה.

בַּיּוֹם, בְּלִי פֶסְטִיבָל, בִּצְפַת יִהְיוּ לִי
גַּם מִסְתּוֹרִין וְגַם מִסְתּוֹר מִיּוּלִי.


יום ראשון, 10 בינואר 2010

איך לאלתר מן: שמחת עניים על פי עוזי שביט

מאת צור ארליך. הופיע ב'דיוקן', 'מקור ראשון', י"א בשבט תשס"ח, 18 בינואר 2008, בכותרת "שמחת עשירים"

קשה להגזים בחשיבותה של סדרת-השירים 'שמחת עניים'. אם אמרתם שזו הנישאת בפסגות השירה העברית, נגעתם רק בחלק מהעניין. שכן 'שמחת עניים' של נתן אלתרמן, אותה יצירה חידתית אך צלולה כבדולח, מוזרה אך כאילו תמיד היתה פה, משתמעת לפנים רבות אך נוקבת לאין מפלט, "חֲלוּמה כַּנָּקָם וכואבת כַּגוף וצחה ככבשת הרש" (כפי שמתוארת שמחת העניים עצמה בשיר הפותח) – היא היצירה שיותר מכל יצירה אחרת אפשר לתארה כטקסט המגדיר והמייצג, אם לא המכונן, של המצב היהודי המודרני ושל התרבות הישראלית הציונית. בפואמה זו, שאין להבחין בה בקלות בטביעות אצבעותיו של יוצרה, שכן היא נקראת כנבואה שירדה שלמה מן השמיים וכל מילה מונחת בה במקומה מימי בראשית, מנוסחים היסודיים והעזים שבערכי אנוש ובערכי אומה, אלו המעניקים תוכן לקיום וההופכים את הקיום לתוכן בפני עצמו, אותם עמודי חיים המזדהרים בשעה שהחיים הם "על קו הקץ": אהבת איש לאשתו והורה לילדו, הנאמנות, הרעות, הזיכרון, התקווה, האחריות ההדדית, עליונותה של הרוח, המלחמה המתמדת ברֶשע, הסירוב להיכנע לשקר ולהתפתות למדוּחֵי שלום, המלחמה על הבית ועל הקיום הלאומי, האופטימיות שיש שיקראו לה אמונה. את כל אלה לוכדת היצירה בגרעין הווייתם, מפשיטה ממה שדבק בהם כקליפה, ומגדירה את תמציתם כפי שרק שירה, רק שירה נשגבת ליתר דיוק, יודעת להגדיר: היה זה אלתרמן עצמו שתיאר פעם את פעולתה של השירה כפעולתו של ערפל, שרק דרכו אפשר להביט בשמש.

המשורר הלאומי. שיהיה: על ביאליק ועלינו

מאת צור ארליך
פורסם במוסף 'דיוקן' של העיתון מקור ראשון, ב' באדר א' תשס"ח, 8.2.2008, בכותרת "צנח לו" ובהשמטת שתי הפסקאות האחרונות המופיעות פה.

אומרים שביאליק כבר לא.
כבר לא מדבר אלינו, או כבר לא מובן לדור הצעיר, או כבר לא רלבנטי, או כבר לא מספר אחת, או כבר לא המשורר הלאומי, או כבר לא משפיע, מחק את המיותר.
פעם, כשחיים נחמן ביאליק היה עוד בחיים, חיפשו חרוז לשם שלו. לא עלו על חרוזים כמו ביאליק-סוציאלית או ביאליק-קולגיאלית, אולי מפני שלַשם העברי הצח ביאליק מגיע חרוז עברי. אבל ארמית תלמודית היא כן מעין-עברית – אפילו ביאליק אמר זאת, במסתו 'הספר העברי' – והחרוז שמצאו היה "על ביאליק לית מאן דפליג". כלומר: על ביאליק אין מחלוקת. וזה עדיין בתוקף, גם בין אנשי הספרות שאומרים שביאליק כבר לא. את שירתו הם אוהבים מאוד. המרואיינים שיערערו כאן על התואר משורר לאומי מדברים בהרבה "גם" ו"כמעט" ו"אבל" ו"עם זאת". אבל לא צריך את המרואיינים המלומדים כדי לחוש שביאליק יצא מחיי רובנו.
שירת ביאליק היא היום קורבן של עַצמה. היא ליוותה את המהפכה הציונית ואת מהפכת העברית, במידה לא מועטה אפילו יצרה אותן, והנה עתה, בזכות המהפכות הללו, נראית השירה הזו לישראלים כבת אותו עולם ישן שעל ברכיה הם חונכו לבוז לו. שכן שירת ביאליק, תפארת המהפכה החילונית, ספוגה מקורות יהודיים דתיים שבלי להכירם היטב קשה להבינה. היא נטועה בנופים ובאקלים של מזרח אירופה. היא, ציונית שכמותה, נתפסת היום כגלותית, משום שפנתה עם המסר הציוני שלה ליהודים בגולה. כדי לחוות אותה כמוסיקלית יש לקרוא אותה בהטעמה אשכנזית, וכך, בהכרח, לשים בינה ובינינו פּדוּת של מלאכותיות. כל זה מסריח לנו מגעפילטע פיש, שאללה יסתור.

המנוע של התרבות הישראלית האלטרנטיבית: לזכר ציפי לוריא

מאת צור ארליך
הופיע בבלוג שלי באתר המנוח אומדיה בכסלו תשס"ט

לפני דקות מעטות קיבלתי את ההודעה המרה. ציפי לוריא איננה. זה הסרטן, "האומן המפיל בעָתה: החולי הדייקן, מפרק החוליות ומתיר הרקמה תא לתא",* שקפץ עליה מן המארב. לא מזמן היא אמרה לי שהיא בסדר, ושמזל שתפסו את זה בזמן, ושהיא תעבור את זה. ואחר כך, ממש לפני שבועיים-שלושה, ראיתי את שמה במודעה על מסלול לימודים חדש באמנות יהודית, דומני, והיא נזכרה כראש המסלול המיועד, כאילו הכול כשורה. וחשבתי שהכול שוב כשורה, או לפחות מתיישר. ופתאום הודיעו שיש להתפלל לשלומה והתברר שהיא מאושפזת נטולת הכרה. וזהו. היא נחטפה לנו. כבת שישים, אני משער. בלי שאמרנו שלום. בלי שאמרנו תודה.
אתם רואים בשנים האחרונות את ההתחדשות שמסביבכם? את התיאטראות ה'יהודיים', את פריחת השירה ביישובים ובישיבות, את הצלחותיהן של אמניות דתיות צעירות, את הגלריות האלטרנטיביות במכללת תלפיות, בעפרה ובעוד מקומות, את כל הזרם היצירתי שהוא גם יהודי-שורשי וגם נטול שנאה עצמית וגם איכותי? רואים? עכשיו קחו משקפת והביטו לשם שוב. הנה הן: עדינוֹת, נחבאות אל הכלים, ממעיטות בערך עצמן, אבל מצויות בכל מקום: טביעות עשר האצבעות הפרטיות של ציפי. או בשבילכם, המרצה ומבקרת האמנות והתיאטרון ציפורה לוריא.
היא הגיעה לעפרה לא הרבה אחרינו, עם בעלה שי (ישעיהו) ז"ל וראשוני ילדיהם. חלוצים ביישוב קטן ואנשים בו מעט, בהרי בנימין הריקים עדיין מיהודים. הוא חלוץ חקלאות מהסוג הציוני הישן והטוב והשתקן, והיא חלוצה לא פחות, בשדות הבור של התרבות הישראלית היהודית, זו שאינה סרקסטית ודקדנטית אבל מבקשת לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של אמנות אמת מודרנית. בתחילת שנות השמונים, כשקם העיתון 'נקודה', כתבה שם בעקשנות מסות ורצנזיות רהוטות וידעניות על אמנות פלסטית ועל תיאטרון: עקבה אחר הנעשה בתל-אביב ובזרם המרכזי, בעיניים ביקורתיות אבל יודעות להעריך ולקרב מתעניינים חדשים – אך בעיקר עסקה בגילוי ובטיפוח של כוחות חדשים, רעננים, בהתיישבות המתפתחת ביש"ע ובמעגל הרחב של המחנה החלוצי החדש.
באותו עשור, במקביל להידרדרות הביטחונית ולהתעצמות ההדרגתית של ההסתה נגד המתיישבים, הקימה והנחתה קבוצת תיאטרון נשים בשומרון. יזמותה התרבותית לא ידעה מנוח. גם בשנים האחרונות, בתוך העומס הגדול שגזרה עליה מחלתה ארוכת השנים של אמה והחלטתה לסעוד אותה מסביב לשעון, בתוך המצוקה והיגון שלאחר פטירתו החטופה של שי, היא הייתה מגיעה לערב לכבוד ספר שירה חדש של משורר דתי צעיר ומפענחת בנאום קצר את נסתרות ספרו, או מדברת בפתיחת תערוכה של אמנית בצעדיה הראשונים. היא הייתה הכתובת המיידית לכל יוצר בתחילת דרכו שחיפש הדרכה ועצה והפניה והכרה. בתוך יישובה עפרה פעלה בהתמדה להנעת חיי התרבות והיצירה. כתבה בעיתון המקומי, העבירה חוגים לילדים ולמבוגרים, והרשימה ארוכה. כל זה, להזכיר, התחיל כששום דבר כמעט ממפעלות התרבות האלטרנטיבית לא היה קיים עדיין. אלמלא התעקשותה המתמדת של ציפי להעיר ולעורר איני יודע מה מכל זה היה קם בכלל.
כמה זיכרונות קטנים-גדולים משלי. זכרו שהם רק מדגם מייצג ממה שאני זוכר וממה ששכחתי, הכפילו במאה זוכרים נוספים שיוכלו לספר על תפקידה של ציפי בחייהם, ותבינו מי ומה הייתה. כיתה ג'. ציפי מעבירה חוג עיתונאות לילדי ה'-ו', ומקבלת גם אותי, ההולך כעיוור אחר אחיו הגדול מכיתה ו' ואחר מה שריח עיתונות נודף הימנו. צבא. ציפי שומעת שאני חובב שירה וקונה לי במתנה, סתם ככה, עם הקדשה, את הספר 'תיק שירה' של מנחם בן. אוניברסיטה. עיתון מקור ראשון נוסד. ציפי עושה את הטלפונים הנחוצים כדי להסביר לעורכים למה כדאי שיהיה טור שירי-אקטואלי שבועי, ולמה ילד אחד בן 24 הוא האיש הנכון לכתוב אותו. קיץ תשס"א. אני עורך המגזין במקור ראשון. ציפי מזמינה אותי ל'קפית' בעמק רפאים, לא הרחק ממיטת חולייה של אמה, כדי להציע לי שאזום גיליון מיוחד לרגל סוף השנה הראשונה למלחמת אוסלו, ובו שירים וסיפורים של מיטב היוצרים בעקבות אירועי השנה, ומציעה לי רשימה של כותבים וטלפונים.
ציפי הייתה המנוע של התרבות הישראלית האלטרנטיבית. היא גררה אותה במעלה ההר ובסיבובים, ובמקום להיאנח תחת כובד המשא כפוי הטובה שרה לו שירי לכת והראתה לו כמה נפלאים הנופים. אפשר לומר שאני חב לה את הקריירה שלי. אפשר לומר שהישראלים כולם חייבים לה את החמצן הרוחני שהם מצליחים יותר ויותר לנשום במקום כל אדי הרעל והכלום. אנחנו בוכים לך, ציפי.


*מתוך 'קץ האב', שמחת עניים, נתן אלתרמן

יום שישי, 8 בינואר 2010

המסורת קורית גם עכשיו: ראיון עם פרופ' אבי שגיא

מאת צור ארליך. הופיע בכ"ד כסלו תשס"ז, 15 דצמבר 2006, במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון'.
"אני נמנע כל ימי חיי מלהופיע בעיתונות בגילויי הדעת שחתומים עליהם פרופסורים", אומר אבי שגיא, פרופסור שדווקא יש לו דעות לגלוֹת. "אני לא חושב שבמדינה דמוקרטית ליברלית יש לפרופסור באוניברסיטה מעמד עדיף על פני אזרח מן השורה. הוא לא יודע יותר, הוא לא מבין יותר, ואם הוא רוצה לשכנע את זולתו הוא צריך לדבר איתו, לא להוציא פמפלטים מעין דבר הלכה. זה לא הסגנון שאני רוצה לדבר בו. אני מעדיף להיות איש של דיאלוג".
דיאלוג היא מילה שתופיע הרבה בארבעת העמודים הבאים. כמוה גם המילים מסורת, תרבות, פרשנות וזהות. המושגים הללו מתאחדים אצל אבי שגיא, ועליהם עומדת השקפת עולמו בשלל תחומים. מהבנת מהותו של האדם, דרך שאלות ציבוריות, כמו למשל המשפטיזציה של החיים בישראל, ועד לנוהַג הנזכר להימנע מחתימה על עצומות ולהעדיף מאמרים מנומקים הנכתבים בחברת כותב נוסף.
לפי שגיא (53) – פילוסוף וחוקר הלכה, ראש התוכנית ללימודי פרשנות באוניברסיטת בר-אילן ועמית מחקר במכון שלום הרטמן – זהותו של אדם היא בעיקרה זהות תרבותית. הוא נולד לתוך תרבות, ירצה או לא ירצה. השפה שלו, האסור והמותר, האהבות והשנאות, המושגים ותמונת העולם – כולם מוקנים לו במשפחה שהוא נולד אליה ובקהילות שהוא גדל בהן. מהמפגש הייחודי שבין כל אדם לבין התרבות שלו, מהוויכוח שלו איתה, מהיציאה שלו ממנה אל העולם הרחב – מכל אלו מתהווה הזהות שלו.
שמו האחר של התהליך הזה הוא "מסורת". המסורת, סבור שגיא, אינה תיבה חתומה וסגורה של מסר מן העבר. אולם בדיוק כך, כתֵיבה מחלידה, רואים אותה גם חילונים וגם דתיים. החילונים מבקשים לזרוק את התיבה הזו לבוֹידֶם, ואילו הדתיים מבקשים להיכנס אליה, להינעל בה היטב, ולתת למבול לרדת בחוץ. כולכם טועים, אומר שגיא: המסורת היא דבר שקורה גם היום. התהליך הזה, הדיאלוג בין עבר והווה, מתנהל אצל כל אדם, ואין אדם שיש לו עבר בלי הווה או הווה בלי עבר – אך הפלגים היריבים של החברה הישראלית מתכחשים לכך. כל אחד מהצדדים מרמה את עצמו. מרשה לעצמו רק חצי מן הזהות שלו.
וכך גם נראה המפגש בין חלקי החברה הישראלית: במקום דיאלוג כל צד מדבר אל עצמו, או מעלה רשימת תביעות מן הצד השני. במקום הקשבה וחיפוש משותף והכרה בכך שכולנו בעצם גוונים שונים, אפשרויות שונות, של מסורת אחת – קיבלנו את הפופוליטיקות, את הריצות לבג"ץ ולמשטרה, את הצעקות על פגיעה ברגשות, את "מלוא כל הארץ משפט". במקום שיחה בין צדדים למחלוקת – קיבלנו כיפופי ידיים של שולטים ונשלטים. ובמונחיו של שגיא: בארץ מתנהל שיח זכויות, תביעה הדדית מתמדת של זכויות, במקום שיח של זהויות – שיח דיאלוגי, שבו יש הקשבה ורצון כן להיפתח בפני הזולת ובפני האפשרויות שהוא מציע.
אתה אומר שגם הדתי וגם החילוני חיים בדיאלוג עם המסורת בלי להודות בכך. כיצד?
"כשאדם דתי לומד תורה הוא בעל כורחו בתוך תרבות של דיאלוג. הרי אילו המקרא היה חד וחתום לא היה צורך בפרשנות. לפרשנות אנו נזקקים רק כשיש משהו מובן ומשהו לא מובן. החלק הלא מובן הוא חלק פתוח. ועובדה שהפרשנויות במשך דורות פתחו את הקנון יותר מאשר סגרו אותו. איש לא סבר שיש רק פירוש אחד נכון לטקסט מקראי. וכשהמאמין לומד הלכה, זה נכון כפל כפליים. בתוך אותו שולחן ערוך נמצאות פרשנויות שונות. אלו ואלו דברי אלוקים חיים".
מה עם הכלל שאין לחלוק על חכמים מדורות קודמים?
"אפילו הוא נועד לא לחסום דיון אלא לאפשר אותו. כשחכמים מתארים את עצמם כננסים על גבי ענקים, לכאורה הם מקטינים את עצמם, אבל באמירה הזו טמון גם הרעיון שהם רואים יותר כיוון שהם מעל לראשונים. מהם ההבדלים בין ההלכה הספרדית לזו האשכנזית אם לא דיאלוג? איך יכול להיות שיושב אדם בקטלוניה ויושב אדם בגרמניה עם אותו טקסט ושניהם קוראים אותו אחרת? ההבדלים מבוססים על רכיבי זהות שונים של יהודים שונים, שאיתם הם פונים אל המסורת הקנונית".
והיהודי החילוני?
"אתה יכול לראות זאת בהיזקקותו לשפה העברית, על כל רבדיה. כשאתה נמצא בתוך שפה אתה נמצא בתוך ההיסטוריה שלה. שפה לא מתנהלת רק באופק ההווה. אפילו יהודי כמו יוסף חיים ברנר, שביקש בחלק גדול מכתביו להתנתק מהעבר, לפתוח את הקיום היהודי מחדש, הבין שאי אפשר לייחד תפקיד לספרות בלא משלבי השפה שהיא נושאת. וברמת חיי המעשה, גם יהודים חילונים מנהלים בחייהם פרקטיקות מסורתיות. לוח החגים, לוח החיים. השבת שלהם שונה מזו האורתודוכסית, אבל היא עדיין שבת: יום של משפחה, של מנוחה, של שבירת השגרה, יום שהם מחכים לו ומבדלים אותו. נכון שהיו יהודים חילונים בגולה שחיו בהתאם לנורמות של סביבתם הגויית; אבל מאז החלה התרבות הישראלית להתעצב, לשבת החילונית יש מובן, ואף דתי לא יכול לשלול אותו. במדינת ישראל יש מאמץ עקבי שלא לקיים דיאלוג. כל צד חושב שעמדתו תהיה בעלת ערך רק אם עמדת הזולת תישלל".
איפה יכול להתנהל פה שיח זהות כזה?
"המקום הטבעי לכאורה הוא המרחב הפוליטי. שיח זהות קיים שם, אך הוא מואפל ונשלט על ידי כל מיני אינטרסים ויסודות של כוח שבולמים אותו. לכן להערכתי המקום לניהול הדיאלוג הוא המרחב הציבורי – מפגשים יזומים, אמצעי התקשורת, אמנות, ספרות. חברה בוחנת ובודקת את עצמה בין השאר במדיום הספרותי. היה זה ברנר שהשגיר את הנוסחה 'הספרות והחיים': לא לראות את הספרות כמבודדת מהחיים (בקרוב יופיע ספרו של שגיא על ברנר. צ"א).
"כיום יש ניצנים של שיח זהות, אבל לא יותר מזה. יש הרבה קבוצות שניסו להגיע להסכמה בעניין חוקה או לאמנוֹת חברתיות, אבל במקום שהן תדונה בהבדלים ביניהן ותנהלנה שיחה פנימה, היתה להן תכלית לצאת עם מסגרת משפטית. שוב ההטיה הזאת. מקום נוסף שבו זה אמור היה להיות הוא מערכת החינוך, אבל מדינת ישראל התחכמה ויצרה מערכות חינוך סגורות, דתיים לחוד וחילונים לחוד, ערבים לחוד ויהודים לחוד. אנחנו בונים את ילדינו כיצורים ממודרים שחיים בתוך קהילות סגורות ולא נפתחים אל האחר. מקסימום פוגשים אותו בצבא, או בהקשרים אחרים במסגרת מפגש תכליתי ביותר".
יש פה רשות רבים משותפת, למשל הטלוויזיה הכללית והמסחרית, אבל היא פועלת לפי נורמות של קבוצה אחת, החילונית-ליברלית.
"שיח הזכויות הוא בעצם שיח של שליטה. שיח של מנצח ומנוצח. בעל הזכויות ובעל החובות. מי שיש לו ומי שאין לו. אגב, גם אלה שמתלוננים על השליטה עושים בדיוק אותו דבר. לא פעם באים דתיים בטענות ש'לא נותנים לנו ביטוי בתקשורת'. אבל מה הם עושים במקום שבו להם ניתן הכוח? שוב מנהלים את שיח הזהות דרך שיח הזכויות. הם אומרים, כיוון שביָדִי הכוח, אני אקבע איך ייראה הגיור, אני אקבע את המעמד האישי שלך, אני אקבע שבשבת אל על תטוס או לא, בלי שהדבר ייפתח לדיון ציבורי".
שיח זכויות הוא בעצם מה שמבקשים שוחרי הרב-תרבותיות הפוליטית: הסדרים שיאפשרו לכל מגזר לחיות בתוך עצמו.
"שיח זכויות עלול לייצר תהליך כזה. לעתים אפשרי שהתרבויות תשוחחנה ביניהן רק על זכויות, או שהן תילחמנה ביניהן על השליטה. אבל ישנה אופציה אחרת של רב-תרבותיות, שהיא האופציה האמריקנית. להיות אמריקני משמעו לקחת רכיבים גם מהתרבות האפרו-אמריקנית, גם מהתרבות היהודית, גם מהתרבות הנוצרית, כשהחברה נעה בין רכיבים אלו. גם אם מדליקים נרות חנוכה בבית הלבן, זה לא אומר שהנוצרי יהיה מחר יהודי; אבל הוא מכיר בכך שהמרחב הציבורי נושא תרבויות שונות. במדינת ישראל המצב שונה לחלוטין. אם מדינה כמו ארצות הברית יכולה להרשות לעצמה להגיע להסכמה בין דתות, כיצד זה שבמדינת ישראל לא יכולים יהודים להגיע להסכמה על הדרך לבטא את המשמעות הסמלית של השבת במרחב הציבורי? למה השיח על השבת צריך לנוע בין המרחב הפוליטי לבין בית המשפט, ולא במרחב הציבורי של החברה הישראלית?"
שגיא מדבר גם על רב-תרבותיות ברובד עמוק יותר, בתוך האדם עצמו: 'רב-תרבותיות קיומית'. האדם המודרני מתאפיין בכך שאינו משתייך לתרבות אחת בלבד, אלא לכמה, והוא מחויב, ברבדים שונים, לכמה מערכות ערכים. שגיא עצמו, למשל, כדתי-אורתודוכסי, מחויב לערכי האמונה היהודית, אך גם למערכת הערכים הדמוקרטית-ליברלית. הוא מצר על כך שפוסקי ההלכה מתעלמים מן המציאות הזו.
"כשיש קונפליקט, האם עליי להכריז שאבד כלח על העולם הליברלי משום שיש עדיפות לחיי תורה ומצוות? האם בכלל אפשר לעשות את זה? האם מישהו יכול לקחת חלק מעולמו ולזרוק אותו לפח? מצבי קונפליקט הם מצבים שבהם נתבעת עבודת יצירה, מאמץ, פרשנות. לא לבלף. ההלכה במדינת ישראל, יותר מכל מקום אחר בעולם, קפאה על שמריה. היא ויתרה במפורש על השאלות הכי כבדות, הכי מכריעות. במקום לומר 'בואו נתמודד עם הקונפליקט שבין המחויבות הליברלית שלנו לבין המחויבות ההלכתית שלנו' – ויש דרכים לכך – אתה שומע בעלי הלכה שאומרים דברים שההלכה כופה עליהם לומר, כביכול הם 'רק' הפה של ההלכה".
למשל?
"היתה עכשיו סערה סביב מצעד הגאווה. אכן, יש קונפליקט אמיתי בין איסור משכב זכור לבין הדרישה הדמוקרטית להיות סובלני כלפי תופעה זו. מה אפוא נתבע במצב זה? במקום להודות בקיומו של קונפליקט ובצורך להתמודד איתו בלי לשלול שום מחויבות הכרוכה במצב המורכב הזה, עומד בעל הלכה ומספר לציבור החילוני שמי שמקיים יחסים חד-מיניים הוא חולה. כלומר, כדי להתאים בין המציאות לבין הנורמה ההלכתית, בעל ההלכה שם עצמו רופא ומתחיל לטעון טענות מתחום מדעי הטבע. הרי ההומו-לסביות אינה מבחינה בין דתיים וחילונים. ראיתי, בסרט תיעודי, בעל הלכה שמגיעה אליו בחורה דתית ואומרת שהיא לסבית, והוא פוסק לה שעליה לחיות לבדה כנזירה. זהו? זה מה שיש להלכה להציע לאנשים שנתונים במלכודת הזו? לעקור את חייהם?"
איך באמת פותרים קונפליקטים בין מערכות ערכים?
"כשאתה מגיע למצב קונפליקט אתה קודם מזהה את הערכים שניצבים בו. למשל כאן, ערכים דמוקרטיים ליברליים מול מחויבות הלכתית. הקונפליקט הוא הזדמנות לתחילת עבודה של פישור ותיווך. לא תמיד תצליח לתת פתרון פלורליסטי, שבו תאמר, בדוגמה שלנו, 'חברים יקרים, תעשו מה שאתם רוצים, אני מכבד את עולמכם', כי זה סותר את העולם הדתי-הלכתי. אבל יכול להיות שתעצב עמדה הלכתית שבמסגרתה תטען טענות שיאפשרו גם לאדם הומו-לסבי להמשיך להתנהל בקהילה בלי להיות מסולק ממנה, עם הגבלות כאלה ואחרות. הכול שאלה של הנכונות להיכנס לדיאלוג עם המציאות ולהפעיל מנגנוני פרשנות".
הזרם הקונסרבטיבי הולך בכיוון הזה.
"מעניין אותי יותר מה עושים בתרבות שבה הקונפליקט הוא הכי קשה, התרבות האורתודוכסית. אבל באמת לא צריך להיבהל מהמונח 'קונסרבטיבים'. אילו היה דיאלוג עמוק יותר עם התנועה הזו, היו שמים לב שחלק מתהליכי פסיקת ההלכה שם היו יכולים להתקבל בעולם האורתודוכסי. יש פסקי הלכה קונסרבטיביים שאילו קראתי אותם בלי לדעת מיהו הכותב הייתי אומר שהחשיבה בהם אופיינית לבעל הלכה. לא הייתי בהכרח ממדר ומסלק את ההלכה הקונסרבטיבית.
"התרבות האורתודוכסית הולכת ומתקפדת פנימה. זה בניגוד לדרכה של הציונות הדתית. אחת התנועות הציוניות הראשונות שנתנו זכות בחירה והיבחרות לנשים היתה 'המזרחי'. הציונות הדתית ידעה בעבר למקם את הרבנים. הרב יהודה לייב מיימון, ממנהיגי 'המזרחי' ובעצמו תלמיד חכם, אמר במסגרת הוויכוח על גיוס נשים לצבא: 'בְּשוּק החיים, הרבנים לא יחליטו'. אבל התופעה הזו הלכה והצטמצמה. גם בארצות הברית, אבל בישראל ביתר שאת. באופן פרדוכסלי, האורתודוכסיה המודרנית בארה"ב חייבת להישאר פתוחה, כי חלק מחברי הקהילות שלה הם יהודים שאינם שומרי מצוות".
כך גם בישראל. הרבנים האורתודוכסים הם המשרתים את רוב הציבור הלא-דתי.
"בהבדל אחד. האורתודוכסיה במדינת ישראל נהנית מהחסות של המחוקק החילוני. לכן בתחומים רבים, כמו המעמד האישי שבו היא קובעת יחידה, היא אינה נתבעת למאמץ. דווקא בתחום הזה היא היתה יכולה לבצע תיקונים גדולים, כי יש במסורת ההלכתית מנגנוני תיקון. בארצות הברית רב יודע שהקהילה שלו היא ציבור – ראשי תיבות 'צדיקים, בינוניים ורשעים' – ושהוא חייב לחשוב הלכתית על בסיס הנתונים הללו. כאן לא. כאן הרב מדמיין לעצמו קהילה שהיא מכפלה של עצמו ושל האנשים שבבית הכנסת, ואילו כשאנשים שאינם כאלה באים לבית הדין שלו הם לא מעניינים אותו.
"נוצר מצב שההלכה מתפתחת בתחומים אזוטריים לגמרי, ובפרט מייצרת כתיבה בלתי מתקבלת על הדעת של הלכות צניעות, שהיא במונחים של פוקו שיח מיניות בלשון חדשה – אבל עם השאלות הגדולות לא מתמודדים. גם 'האורתודוכסיה המודרנית' כאן קיימת יותר על הנייר מאשר בפרקטיקה. האם נעשה ניסיון להעמיד סגנון של הלכה שיאפשר לנו לשלב את כל מערכות חיינו עם מערכת החיים ההלכתית? האם חכמי ההלכה העמידו הלכות מדינה?"
יש מאמץ מסוים בתחום הזה.
"יש עבודות פרשניות מקומיות. לא נוצר קורפוס הלכתי, קאנון הלכתי. כיום המודל המוצע למדינה היהודית הוא כזה שבו היא תלויה בגויים של שבת. זה דבר שלא מתקבל על הדעת".
ביקורתו של שגיא על הזרם האורתודוכסי, שהוא נמנה עמו, אינה מסתכמת בכך. לדבריו, מתוך ניסיון ליטול מונופול על האמת ועל המסורת, ומתוך מאמץ להשליך מעגלת התרבות היהודית את אלו שאינם אורתודוכסים, האורתודוכסיה מוצאת את עצמה מתעלמת מהאופי הדיאלוגי של המסורת היהודית, ומתכחשת לשינויים שחלו במסורת ההלכתית במהלך הדורות. דוגמה אקטואלית לכך, שיש בה פוטנציאל הרסני לקיום היהודי, היא סוגיית הגיור.
"זו כיום בעיה דרמטית. 300 אלף עולים שאינם יהודים על פי ההלכה מתחילים להתערות בחברה הישראלית. יש דרך הלכתית מתבקשת להקל עליהם את הגיור. המסורת הקלאסית של ההלכה, כפי שהראינו צבי זהר ואני בספר 'גיור וזהות יהודית', היא שגיור הוא טקס שאדם עושה בגופו, מתחבר לעם היהודי, ורק אז, כיהודי, הוא מחויב לשמור מצוות ככל יהודי – ואם הוא שומר או לא זה עניין בינו לבין ריבונו של עולם. חלק גדול מבתי הדין היום, בהנהגתם של חרדים שאין להם עניין עמוק בשמירה על הקיום היהודי, המורכב, כמות שהוא, מקבלים את העמדה הכי קיצונית, שמַתְנָה גיור בקבלת עול מצוות.
"היתה אפילו יוזמה של דיין בחיפה, שגיור יהיה תקף רק באופן זמני, עד שהגר ינסה להירשם לנישואין. רושמי הנישואין יבדקו אותו שוב, ואם יראו שאינו שומר מצוות יפסלו את הרישום של הגיור. כביכול, התגלה למפרע שהוא לא יהודי. יש בתי דין שמחמירים יותר ויש שפחות, אבל בתי הדין בכלל לא הפנימו עדיין את העיקרון העמוק, שהלכות גיור היום הפכו להיות שאלה מכרעת בקיום היהודי. הרי אי אפשר למנוע את התהליך שהעולים הלא-יהודים יהיו חלק מאיתנו. במקום להבין שזאת המציאות, ושלא נדרשת כאן אפילו מהפכה אלא רק לחזור לנורמה ההלכתית המסורתית, מגביהים קירות, כאומרים 'אני את נפשי הצלתי ומה שיקרה אחרי לא מעניין אותי'. הדבר דומה לספינה שיש בה חור והיא הולכת לטבוע, ובמטבח רבים מי יקבל את המנה האחרונה הכי טובה".
הילד אבי שווייצר, כיום שגיא, גדל כילד ציוני-דתי, חניך תנועת בני עקיבא, בשכונה החרדית קריית באבוב בבת-ים. "כל ימי חייתי בין תרבויות", הוא אומר היום. הוא ואשתו שינו את שמם לשגיא כשהתחתנו, "כדי שאיש לא ייכנס תחת שם המשפחה של זולתו". כמחצית חייו הוא מתגורר בבני-ברק, בשכונת הציונית-דתית והמתחרדת כיום קריית-הרצוג, לא רחוק מפרדס-כץ. "אני שמח שילדיי גדלו בין שכבות סוציו-אקונומיות שונות, ולמדו שלא הכסף ולא המעמד החברתי הם בעלי ערך. שעובדת היותו של אבא שלהם פרופסור היא לא מה שעושה אותו לבן אדם, אלא הזיקות שלו, הקשרים שלו, האחריות שלו".
כחובב דיאלוגים, על כמה וכמה מספריו חתומים מחברים נוספים. פרופ' ידידיה שטרן, שותפו לעריכת סדרת הספרים 'יהדות ישראלית' בהוצאת הקיבוץ המאוחד, הוא גם שותפו הקבוע לכתיבת מסות אקטואליות המתפרסמות בתקופה האחרונה ב'הארץ'. "אנחנו כותבים רק על מה שאנחנו מסכימים עליו", אומר שגיא. "יש נושאים שאנו חלוקים בהם, ואנחנו לא כותבים עליהם".
ובמקרים האלו אינך כותב מאמר משלך.
"נכון. כש'הארץ' פנה אלי לכתוב, ביקשתי שידידיה יצטרף אלי מסיבות מאוד אישיות. אני אוהב לנהל בכתיבה דיאלוג. גם שלי עם עצמי. אני לא מחזיק עצמי כיודע כול, וחלק מההנאה שלי בכתיבה היא היכולת לנהל אותה תוך דיאלוג. כך גם בכמה מספרי העיון שלי. החוויה של עבודה משותפת היא חוויית למידה עמוקה מאוד. ברור שבכתיבה פובליציסטית כל אחד מאיתנו מביא את עצמו, את עולמו ואת ערכיו, והם לא זהים. אפילו שונים מאוד. אנחנו מוצאים את דרך המלך, או שאחד מאיתנו משכנע את רעהו בתזה שלו".
ואיך נעשית בפועל כתיבה משותפת?
"תלוי. את הספרים שכתבתי עם שותפים כתבנו יחד ממש: ישבנו יחד ליד אותו מחשב וניסחנו כל משפט וכל אות יחד. עם ידידיה, במאמרים, יש טכניקות שונות של כתיבה. לפעמים אחד כותב טיוטה והשני מתקן, ויש שעות ארוכות של דיונים ולעתים אנחנו כותבים כל מילה יחד. הכול תלוי בנושא של הדיאלוג".

* * *
ספרי שגיא ומעמד האקדמאי הדתי
ספרו החדש של אבי שגיא, 'המסע היהודי-ישראלי' (הוצאת מכון שלום הרטמן), פורס בהרחבה את עמדותיו בשאלות תרבות וזהות בישראל. הוא ממשיך מהלך שהחל בספרו הקודם, 'אתגר השיבה אל המסורת' (הקיבוץ המאוחד). מבחינת קריירת הכתיבה של שגיא, יש כאן מעבר מההלכה אל המעשה. מחֵקר הגותם של אחרים – אל הצעת הגות משלו. אך המעבר אינו חד כל כך: השקפת עולמו של שגיא בצבצה בספרי המחקר ההלכתיים והפילוסופיים שלו, כשהוכיח בהם למשל את האופי הדיאלוגי והפלורליסטי של הדיון ההלכתי, או את הכרתה של היהדות במוסר האנושי. ומנגד, גם בספריו החדשים שגיא אינו מציע מַתכון משלו לזהות יהודית ישראלית, אלא בעיקר עורך את השולחן, פורס עליו מפה של ביסוס פילוסופי, מרפד את הכיסאות לקראת הדיאלוג המיוחל, ומזמין את הצדדים לשֶבת.
ספרי המחקר התורניים של שגיא עשויים במתכונת מדעית ומבטאים תודעה היסטורית, אך נקודת המוצא היא של חוקר דתי-אורתודוכסי המזדהה עם מושא מחקרו. ספרם של שגיא וצבי זהר 'גיור וזהות יהודית', למשל, הוא סקירה שיטתית של עמדות הפוסקים לאורך הדורות באשר למה שנדרש לצורך גיור. שני האקדמאים שגיא וזהר ערכו את המחקר ההלכתי הזה בעקבות פנייה של רב אורתודוכסי אמריקני.
קשה לדמיין שרב ישראלי היה פונה אליכם שתחקרו נושא הלכתי. למען האמת, ספק כמה רבנים בכלל יקראו מחקר הלכתי שנערך באוניברסיטה.
"דור האינטלקטואלים הדתיים שאני משתייך אליו מגיע מאותם מחוזות שהרבנים שלו באים מהם, מאותן ישיבות אפילו – ובכל זאת התודעה האורתודוכסית-רבנית מעצבת את עצמה כניגוד לאקדמיה. זה ביטוי לחולשה עמוקה. רבנים היום בישראל, במקום לבצר את מעמדם על ידי דיאלוג ועל ידי הכרה בתפקיד החשוב שלהם בדיאלוג, עושים זאת על ידי שלילת האחר. ואקדמאים הם חלק מהסיפור.
"אין סיבה בעולם שספרים שלי ושל עמיתיי לא ייקראו בידי רבנים ולא יהיו בישיבות. לפחות חלקם, כמו למשל ספרִי 'יהדות: בין דת ומוסר', אמורים להיות חומר עבודה של התלמידים. אבל הם אינם שם. הייתי בין שלושת עורכי ספר המאמרים 'על האמונה', לזכר טל קורצוויל שנרצח בעצמונה. באחת המכינות הקדם-צבאיות החשובות הודיע ראש המכינה שכיוון שהשם אבי שגיא מופיע על הספר כאחד מעורכיו, הספר לא ייכנס לישיבה. זה ניצול סמכות אופייני. הרי אנשים שומעים לרבנים, ואתה מאדיר את סמכותך על ידי זה שאתה שולל אחרים".

יותר ישראלים מאיתנו: עולי רוסיה מחזירים את התרבות הישראלית לשורשיה

הכתבה הופיעה במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בי"ד בתשרי תשס"ז, 6 באוקטובר 2006. כל הזכויות שמורות לצור ארליך ולעיתון מקור ראשון.



הגיע הזמן לפוצץ את הבועה. את הבועה שעוטפת ישראלים ותיקים וגורמת להם לחשוב שעולי רוסיה יוצרים לעצמם בועה תרבותית, גטו מתנשא דובר רוסית. לגלות, במפתיע, שדווקא העולים הם אלה שעשויים להחזיר את התרבות הישראלית אל הישראליות האבודה שלה. אל מה שהיא תיכננה להיות. אל הייחודיות שהיתה יכולה להיות לה.
הזֶמר, השירה והתיאטרון הישראליים, שלושתם נולדו בחיקה של התרבות הרוסית, עם כוונות להצמיח ממנה גם שורשים יהודיים. אבל בארץ קרה מה שקרה: הזֶמר העממי פגש את הפופ המערבי; השירה עברה בשנות החמישים לתחום ההשפעה הפוסט-מודרני, והפכה בחלקה לשפת סתרים של קבוצה קטנה שאיבדה קשר עם הציבור; והתיאטרון, איך לומר, שכח מה זה להיות יהודי.
בשלושת התחומים האלה פועלים פה עתה אמנים יוצאי התרבות הרוסית, שלא רק מתרגמים את התוצרים הרוסיים לעברית, אלא יוצרים יצירה מקומית, מקורית, בכלים הרוסיים. פתאום יש לנו כאן מעבדה חיה שמלמדת איך היתה התרבות הישראלית נראית כיום אילו המשיכה ללכת במסלול שהתחילה בו.
*
"ההשתלבות בתרבות העברית, מתוך השורשים ה'רוסיים' שלנו, היא בשבילנו הדבר הכי טבעי", אומר סשה קרופיצקי. "זה הפטריוטיזם, האכפתיות ממה שקורה בארץ, התחושה שבארץ כולנו חיים יחד ושעלינו לחלוק את מה שיש לנו עם אחינו. לכן אנשים עובדים קשה ליצור בָּארְד עברי, על אף שיש להם על זה רק הוצאות. זו הסיבה שלמרות שבכל רחבי העולם מהגרים מרוסיה יוצרים היום בארד ברוסית, בישראל יש ניסיון ליצור בארד בשפת המקום".
מהו הבָּארְד הזה, שקרופיצקי (43), זמר בארד בשעות הפנאי ודיקאן פרויקט 'נעלה' בשעות העבודה, מדבר עליו? זו תרבות שנולדה כתגובת נגד למשטר הסובייטי. שירה 'ספרותית' מולחנת, שהשיבה בברית המועצות רוח אסורה: שירים על הפרט, על רגשות שבחוצפתם הם בלתי סוציאליסטיים, על אהבה, על חופש, ואפילו, שומו שמי הקרמלין, על אמונה באלוהים. בדרך כלל הכותב הוא גם המלחין, הזמר והמלווה בגיטרה. הבארד הופץ במחתרת, נחגג בפסטיבלים סודיים ביערות, והפך לשפה המשותפת של עשרות מיליוני אזרחים סובייטים משכילים שסלדו מהקומוניזם.
קרופיצקי נזרק בצעירותו מלימודי הדוקטורט שלו בגלל פעילותו הציונית. פעילות הבארד שלו באותם ימים היתה לגביו חלק בלתי נפרד מהפעילות הציונית: שתיהן, הוא מסביר, היו מחתרתיות ולא חוקיות, ושאפו לאותו כיוון – החירות. הוא זוכר פסטיבלי בארד ביערות עם רבבות משתתפים שבנו ערי אוהלים, ועם שוטרי חרש שלפעמים סיכלו את האירוע. "הפעלנו מועדון בארד תוך משחקי חתול ועכבר עם השלטונות. חילקנו קלטות, ארגנו הופעות. רבים מהפעילים היו יהודים, וכשהחלה העלייה המועדון הפסיק לפעול".
אבל הבארד הוא בעל נשמה ציונית גם באופן אחר. כי מהו הבארד אם לא גלגול של תרבות ה"מסביב למדורה", ותרבות הזֶמר האיכותי-אמנותי – שני יסודות שאפיינו את התרבות הישראלית בימי ראשיתה, בימי ההשפעה הרוסית שלה, אך כמעט נעלמו ממנה. קחו את שני אלו, הוסיפו להם את התהליך העולמי של היווצרות ה'יוצר-מבצע', וצקו על זה מצרך נדיר בתרבות הישראלית: הצבת חלופה לתרבות השלטת והִתְגָרוּת בתכתיב הפוליטי של החלונות הקובעים – והנה לכם הבארד הרוסי. לייסד פה היום תרבות של בארד עברי פירושו למחוק מהמוזיקה הישראלית בוויש אחד גדול עשרות שנים של פופיזציה, להשתיל במקומן עשרות שנים חסרות של התפתחות טבעית, ליישר את הבלורית והתואר שהתקמטו ולהמשיך ללכת כאילו כלום.
בישראל היתה לשירת הבארד קריירה של אורח מזדמן. בשנות השישים חזר ארצה שליח המוסד בברית המועצות יעקב שרת. הוא גילה שם את העולם המחתרתי של הבארד, התלהב, ותירגם שירים נבחרים. זה היה גרעינו של המופע המצליח מ-1969 'הלוך הלכה החבריה". ב-1989 הופיע תקליט הבכורה של ארקדי דוכין, שהוקדש לשירי הבארדיסט המוכר מכולם, ולדימיר ויסוצקי. מהתקליט הזה זכור בעיקר שיר קליל יחסית, 'טמבל'. כוכב 'הלוך הלכה החבריה', ליאור ייני, שב אף הוא בתקליט משירי ויסוצקי ב-1995. "אולי נעשֶה עוד תקליט כזה", ייני אומר היום. מה מושך אותו בבארד? "אני פשוט אוהב את זה. דברים יפים, כנים, אמיתיים, לא רק מסחריים".
עיקר פעילות הבארד בישראל כיום הוא כמובן בשפה הרוסית. בכינרת, בכרמיאל ובעוד מקומות נערכים פסטיבלים בהשתתפות אלפים. בברית המועצות פסטיבלים כאלו היו הסוד המשותף של שכבת האינטליגנציה שסלדה מהמשטר. "שירי הבארד סייעו להרבה אנשים בעמידה פנימית נגד התרבות הרשמית המוכתבת שבכלי התקשורת, ואיחדו עשרות מיליונים", מסביר זאב גייזל, לשעבר אסיר ציון וכיום מתמטיקאי ופעיל מרכזי בתרגום ובהפצה של הבארד העברי. "הם מעוררים הזדהות ורגש לאו דווקא ניתן להגדרה; מין נוסטלגיה למשהו שאינו קיים". גם עתה, בארץ, הבארד הוא מוקד הזדהות של העולים מהשכבות המשכילות. אחד האבות-האגדות של הבארד, יולי קים, חי כיום בארץ.
הבארד בעברית, לעומת זאת, עוד בחיתוליו, אך הוא עקשן גדול. מרק פביס לקח על עצמו לגדל אותו. הוא מאתר אמני בארד עם נכונות לשיר בעברית וחושף אותם לקהל דובר העברית באמצעות המופע שהוא יזם, שאף מלווה בתקליטור – 'כל עוד הארץ תנוע'. "בארד הוא לא רק תרבות, אלא גם דרך לומר דברים, להעביר ניסיון אישי", אומר פביס. "חשוב לנו לשתף את דוברי העברית במה שחשוב לנו כל כך".
"כל עוד הארץ תנוע" הן מילות הפתיחה של אחד משירי הבארד המפורסמים, 'תפילתו של פרנסואה ויון' מאת בולאט אוקוג'אווה בתרגום יעקב שרת. המנגינה – מאותן מנגינות רוסיות רוויות ערגה. הנה ראשיתו של השיר הלא ממש מרכסיסטי: "כל עוד הארץ תנוע, כל עוד אור שמש קורן, / אשא תפילה אליך: תן, תן לַכול מה שאֵין. / ראש לחכם על כתפיים, סוס למוג לב אנא שלח, / תן למאושר רוב כסף – ורק אותי אל תשכח. // אשא תפילה אליך: עולם ומלואו בידְך. / לצמֵא השלטון והכוח שלח הנאָה ושִמחה. / תן לַנדיב קצת מרגוע, עד לַיל יחמוק חרישי; / מלוא כפרה תן לקין, ורק אל תשכח גם אותי".
פביס מדווח על הזמנות שהם מקבלים לאירועים, ועל התעניינות גוברת ותגובות נרגשות. כך זה גם נראה בערב 'כל עוד הארץ תנוע' בירושלים, לפני חודשים אחדים. ההתרגשות בלטה יותר בקרב המבצעים על הבמה: כמצופה מילדי אמא רוסיה, הם שופעים רגשנות, השתפכות הנפש ויראת כבוד כלפי השירים.
*
מעט יוצאות דופן בערב הירושלמי ההוא היו שתיים חפות ממבטא רוסי, שבמקום הייסורים הכנים, הדרמטיות והמיית הלב הרוסיות בלטה בשירתן חדווה קלילה. אלו הן חדוה גולדשמידט ונעמי אורן; אולי זמרות הבארד היחידות בעולם שאין להן שורשים רוסיים. שתיהן שותפותיו של סשה קרופיצקי להרכב המבצע שירי בארד ברוסית ובעברית. שתיהן היו כבנות עשרים, בתחילת דרכן העצמאית, כשהגיע גל העלייה של 1990, ונטלו חלק פעיל במאמץ הקליטה. ההרכב נוצר כשהן וקרופיצקי היו מדריכים ב'גשר עלייה': מחלקה של ארגון 'גשר' שפעלה לקירוב בין ישראלים ועולים.
השיר שתפס לראשונה את חדווה גולדשמידט ברשת הבארד היה שיר הערש הבארדי 'זליונאיה קרטה', כלומר מרכבה ירוקה. היא היתה אז בתחילת עבודתה עם צעירים עולים, וערב שליחות לרוסיה. אחר כך באו הפעילות ב'גשר עלייה' וההרכב. באחת ההופעות שלהם, באירוע פנימי ב'גשר', היא גם הכירה את בעלה לעתיד, הבמאי לעתיד גלעד גולדשמידט. הוא ראה, והתעניין מי זאת. המרכבה הירוקה תצוץ אצלם עוד בהמשך: 'מרכבה ירוקה' הוא שם סרטו החדש של גולדשמידט, העוסק בעולה צעיר המגלה ערב חתונתו שאינו יהודי לפי ההלכה. השיר מלווה את הסרט.
"היה חשוב לנו שיהיה בסרט קטע של תרבות, של שיר, של משהו שנטוע בחייו של הגיבור", היא מסבירה. "אנשים בישראל לפעמים לא מבינים את העומק והעושר של התרבות הרוסית. חושבים שהכול מסתכם בשפה, אוכל ושתייה. זה בהחלט אחד המניעים שלי לנסות לחשוף ישראלים ותיקים לבארד.
"קורה הרבה שברגע שאני פוגשת יוצאי רוסיה ומספרת להם שאני עוסקת בבארד נפערות להם העיניים ונופלות כל המחיצות. כאן ההבדל הגדול בין הבארד לבין ה'שירים הרוסיים' שאנחנו כישראלים מכירים, 'קטיושקה' וכל השאר. מעבר לכך שהם ברמה נמוכה בהרבה משירי הבארד, הם גם מזוהים עם המשטר הסובייטי. כששרנו שירים כאלה בפני עולים הם התחרפנו. פניהם חוורו". זאב גייזל מנסח את זה כך: "אנשים חושבים שהם משמחים אותי כשהם שרים לי 'קאלינקה' ושאר שירי הצבא האדום. כשזה קורה אני פשוט יוצא. זה כמעט כמו לשיר ליהודי יוצא גרמניה את 'הורסט וסל'"(שיר המזוהה עם גרמניה הנאצית).
אצל נעמי אורן, שותפתה של גולדשמידט, ההיכרות עם הבארד היתה חלק מהתאהבות כללית בשפה הרוסית. התאהבות שהחלה כשלימדה עולים צעירים באולפן. מאז כרוכים חייה בשפה הרוסית. "השירים התחברו לכל לימוד הרוסית ולכל הנסיעות שלי לרוסיה, וראיתי שזה קוד תרבותי של שיח עם אנשים משכבת האינטליגנציה. יש בשירים האלה משהו מאוד לא בנאלי; מימד אוניברסלי שמדבר להרבה אנשים. כבש אותי גם הדמיון לסוג מסוים של שירים ישראליים. תמיד חשבתי שהתרבות של השירה מסביב למדורה היא המצאה ישראלית, ופתאום מתברר שזה הגיע משם".
חשוב לך להכיר את זה ליותר ישראלים?"לפני 15 שנה הייתי אומרת – מאוד מאוד, כי זה יכול לשבור סטריאוטיפים שליליים על עולים. היום אני חושבת שרוב הישראלים כבר מודעים לעושר התרבותי של עולי רוסיה, אם כי לא לעומק. מאוד משמח אותי לראות ישראלים במופעים האלה".
ואילו ליורי ליפמנוביץ (38) ממועדון הבארד העברי-רוסי 'זמרת הארץ' לא אכפת במיוחד אם ישראלים יכירו בארד או לא. חשוב לו יותר המסר שהוא מעביר במעין-בארדים שלו. למשל, אחד הבתים של 'אני מאשים': "פושעים, הסתכלו בעינֵי השכול, / בפני האבל הרכינו ראשים, / כל עוד השלום, האליל האכזר של השמאל, / דורש קורבנות חדשים".
הדגש ב'זמרת הארץ' הוא בשירים אקטואליים, לעתים קרובות סאטיריים, שבניגוד לבארד המסורתי אינם נמנעים מלהיות פוליטיים במפורש. האנטי-קומוניזם של הבארד הקלאסי מיתרגם אצלם לאנטי-שמאלנות מקומית. בשש שנות קיומו של המועדון הופיעו שני תקליטורים בעברית, נערכו מופעים ברחבי הארץ, אורגן מדי שנה פורים-שפיל, וגם הופיעה כתבת מגזין ב'הארץ'. בפתחה הזהירו העורכים את הקוראים, שהתרגלו מן הסתם ש'שירי מחאה' הוא ביטוי נרדף ל'שירי שמאל', שעליהם להצטייד בקיבה חזקה.
"מאז שאני זוכר את עצמי שיחקתי בחריזה ברוסית", מספר ליפמנוביץ כשהוא נשאל מהיכן יכולת החריזה העברית שלו. "בעברית בהתחלה לא העזתי, אבל ברגע מסוים זה פשוט פרץ החוצה". חריזה מפתיעה מאפיינת את שירי הסאטירה האקטואלית העבריים בבלוג של שאול רזניק, סטיריקן ב'ווסטי'. במעין קינה לנפתלי הרץ אימבר, למשל, חרז את יהודה סעדו עם פועַל עברי: "אוי, מוקדם גן עדנה נסעת! / לו היית חי, עטור שיבה, / שר היית עם יהודה סעדו / ב'כוכב נולד' את 'התקווה'". "השפה הרוסית מוסיקלית ומאפשרת חריזה משוכללת, בניגוד לאנגלית למשל, ובדומה לעברית", מסביר רזניק.
*
והנה גלשנו מבארד לשירה. האמת היא שהספרותיות של הבארד, ומנגד המוסיקליות של השירה הרוסית והשפה הרוסית, הופכות את התחומים הללו לדומים מאוד. בתרבות הישראלית אין הרבה קשר בין המוזיקה הקלה, ממלכתם של הזמרים, לבין השירה הכתובה. וזו בדיוק התרומה שמציעה כאן התרבות הרוסית: לקרב את הממלכות הללו זו לזו. להחזיר לשירה הכתובה את המוזיקה שבה, את הכיף והנגישות והפופולריות; ולהחזיר לזמר ולפזמון את כבודן של המילים, את המורכבות והעומק.
עולים עם ותק צנוע בשפה העברית מצליחים להוציא מן העברית פעלולי חריזה ולשון שמעטים הישראלים שיכולים להשתבח בהם. הם נוטלים חלק פעיל בניסיונה של קבוצת משוררים ישראלים להשיב את הכבוד האבוד של השירה המחורזת והשקולה. "אני משתאה בכל פעם לשיעור הגבוה של כתבי היד שמגיעים מדוברי רוסית", אומר המשורר דורי מנור, עורך כתב העת 'הו!' המזוהה עם המאבק הזה. "אפשר כמובן לומר שזה בזכות ההיכרות האינטימית עם שירה, שאופיינית להם. אבל נראה לי מהותי יותר לזכור שהשירה העברית המודרנית בראשיתה כל כולה טבלה במרחצאות סלאביים. מִדור ביאליק, דרך רחל והמודרניסטים, ועד דור הפלמ"ח. אצל חלק מהכותבים ילידי רוסיה שכותבים בעברית אני רואה המשכיות אורגנית ומשכנעת לשירה העברית כפי שהיא היתה מתפתחת תיאורטית, אלמלא ההשפעה האמריקנית והאירופית-גרמנית בשנות החמישים".
אלי בר-יהלום יסכים כנראה עם כל מילה. בר-יהלום (38), מרצה חיפני לחשיבה מתמטית, הוא דוגמה לטשטוש הגבולות שבין בארד לשירה, טשטוש שיש עמו כאמור בשורה אפשרית לזמר העברי ולשירה העברית. הוא משורר שכותב שירה רוסית ושירה עברית מהסוג היותר נגיש ומהנה. הוא גם יוצר-מבצע של בארד עברי. בערב של 'כל עוד הארץ תנוע' הוא היה המנחה, ובתקליט האחרון של 'זמרת הארץ' הוא ביצע כמחצית השירים. לא במקרה, השירים הללו גם מופיעים כשירים 'ספרותיים' בספרו העומד לצאת לאור.
הוא עלה ארצה בגיל שש וגדל כישראלי לכל דבר, אך כשהחלה עליית שנות התשעים גילה את הצד הרוסי שבתוכו. מנגד הוא גם התוודע למה שבעיניו הוא הצד הכמו-סובייטי של התרבות הישראלית: הכְתבה מלמעלה של התרבות. כוונתו למהפכני שנות החמישים, חבורת 'לקראת' של נתן זך וממשיכיה, שפסלו את האמצעים המוזיקליים המסורתיים של השירה.
"הפוליטרוקים האלה קטעו את הסינרגיה הטבעית שבין צורה, תוכן ורעיון בשיר. הם כתבו גט לצד המאגי בשירה; לשקילה ולחריזה, אבל לא רק להן. הם אמרו שזה מיושן ועכשיו זה אסור, ואם אתה כותב כך אסור לך להיכנס להיכל השירה, ומותר לך רק לכתוב 'פזמונאות' פשטנית. ישראל מתגלה כמערכת די דיקטטורית, והשירה היא רק דוגמה: מישהו לוחץ על כפתור, ומחליט מה ייחשב שירה ויפורסם בכתבי העת ומה לא. משוררי החרוז והשירה המאגית, המוזיקלית, נותרו לפעול בגטאות תרבותיים".
כאן נכנסת לדעתו ההשפעה הברוכה של הרוסית. "רוסיה שימשה האלמנט המשמר לצורניות, המאגיות, של השירה, כדי לאפשר לה להתעורר עכשיו בארץ מחדש. אולי הטפטוף של השירה הבארדית, והשירה הרוסית בכלל, לישראל לאורך השנים היה מין אינפוזיה לשעת חירום, שהחולה יחזיק מעמד, והמהפכה האמיתית מגיעה עכשיו, כשגדלים הילדים של עליית שנות התשעים. הם הפצצה המתקתקת. אנשים ששפתם עברית, אך הרקע התרבותי הרוסי מעשיר אותה, והתרבות הקיימת בארץ לא מספיקה להם".
"השירה הרוסית מעולם לא באמת נטשה את המשקל והחריזה", מסבירה סיון בסקין (30), ילידת ליטא, מהבולטים שבמשוררים העבריים של העלייה האחרונה. "הסיבה העיקרית לכך, לדעתי, היא ההיקסמות מהשפה, מהמשוררים שיצרו בה, ובעיקר מהאפשרויות הרבות למשקלים וחריזות וירטואוזיים שהיא מציעה. משורר כותב רוסית שמוותר על העושר הזה משול לטַבח שמִגְוון עצום של מרכיבים באיכות מעולה עומד לרשותו, והוא מתעקש להכין פתיתים אפויים של אוסם. לפעמים צריך גם את זה, אבל לאורך זמן זה יוצר תחושה של החמצה. מי רוצה לחיות ככה?"
גם לחינוך הרוסי היא נותנת קרדיט. "אהבת הספר נחשבה שם לערך בפני עצמו. היינו לומדים שירים בעל פה בבית הספר, והם נעשו חלק מאיתנו. הייתי חשופה שם לידע תרבותי רב יותר – ולו משום שהספרות העולמית היתה נגישה ומתורגמת היטב. במעבר לכתיבה בעברית היה לי בונוס: בעברית כל זה נשמע כל כך רענן, שאני לא מפסיקה להתלהב".
"לא שיחקתי שש-בש בטיולי כיתה, / לא הייתי מֶלח, שַמנה, סלתה, / או מוצר בסיס אחר עבור ארצי היפה. / הייתי שישים אחוז כוהל, עם טעם מר של תרופה". כך מתחיל אחד השירים של בסקין. היא משקיפה על הישראליוּת מבחוץ וגם מבפנים, נוכחת וזרה, וזה מסביר חלק מהתועלת שבקריאת השירים הלכאורה-היתוליים שלה.
את מנסה להפוך את קריאת השירה ודקלום השירה ללחם חוקו של כל ישראלי אינטליגנט, כפי שזה ברוסיה?
"בהחלט. אני לא משלה את עצמי לגבי הסיכויים, אבל זאת השאיפה. אני חושבת שבהזנחת השירה אשמים, במידה מסוימת, גם המשוררים עצמם, שרבים מהם הלכו לכיוונים של כתיבה סתומה, לא מובנת, לא מצלצלת, ולא נותרת בזיכרון – וכאן שוב נכנס העניין של החרוז והמשקל, תומכי הזיכרון האולטימטיביים. חשוב לי יותר שאנשים יקראו את לאה גולדברג ואת רחל מאשר אותי, אבל אם מישהו צריך אותי כדי להתחיל לקרוא שירה – אני כאן כדי לתת לו את השמחה וההתלהבות שבשירה".
*
שכרון המעמקים שמשרה עליך החלל החצוב באבן של אולם 2 הקטנטן בתיאטרון החאן, מכין אותך רק מעט להלם הטוטליות ששחקני תיאטרון 'מיקרו' עומדים להנחית עליך. בלי רעש ופעלולים. גם בלי נסיינות-יתר פוסט מודרנית מבלבלת. פה מדבר המשחק. המשחק והחיים. ההתמסרות המוחלטת של השחקנים לדמויות. ההקשבה עד כאב לעצמם ולהתרחשות. הנהימות שעד קצווי העצב, טעמי המקרא שמתגנבים אל הדיבור, הכינור החי המאלתר ברקע. המבטא הרוסי של השחקנים. יעקב ורחל שעל הבמה, ליד הבאר בחרן. התרמית. הנכונות להיות מרומה. שבע השנים. הקושי הנורא שבהיות יעקב, רחל, לאה, יוסף, לפני ארבעת אלפי שנים והרגע הזה ממש. הקהל הצעיר, הנרעש ונפחד. הטוטליות היהודית של החלקיקים האלמנטריים, הקדמוניים. הטוטליות הרוסית של המשחק. תודה לכם שבאתם להצגה 'נדרים'.
להקת התיאטרון 'מיקרו' היא בעצם מעבדה לחיפוש מהותו של התיאטרון היהודי בשיטות רוסיות. 'נדרים' הוא שלב בחיפוש הזה. הוא מבוסס על הרומאן 'יוסף ואחיו' של תומאס מאן. "ניסינו כאן לחפש את היסודות הכי נקיים, הכי קדומים, של הדמות היהודית", מסביר יפים ריננברג (26), שחקן 'מיקרו' והמתרגם שלו, המגלם את יעקב אבינו. "לגלות את ההבנה הראשונה של מושגים כמו אהבה, או אלוהים, תוך התעלמות מהידיעות המוקדמות שלנו. במהלך העבודה נוצרה אצל השחקנים תחושה של נגיעה במשהו מאוד יסודי, שאין בו גוונים. שמחה היא שמחה, כעס הוא כעס. כשהתנקינו מהסטנדרטים הפסיכולוגיים המערביים, כשנחלצנו מהנחות היסוד האירופיות, החילוניות, של התיאטרון העולמי, מהגינונים המקובלים ומההסתרות, גילינו משהו מאוד יהודי בתוך הישירות הזו".
'הבימה', התיאטרון העברי המודרני הראשון, קם ברוסיה כלהקה-קולקטיב שיישמה שיטת משחק רוסית, ובפרט שיטת סטניסלבסקי התובענית, כדי לחקור מהו תיאטרון יהודי. לא נשאר מזה הרבה ב'הבימה' של היום, אך 'מיקרו' הירושלמי ממשיך בדיוק מהנקודה שבה 'הבימה' נטשה את הניסיון ההוא. 'מיקרו' התחיל כסטודיו ללימודי משחק שניהלה הבמאית אירנה גורליק. התלמידים היו עולים, ואסכולת המשחק – רוסית: שוב אותה שיטת סטניסלבסקי, הדורשת מהשחקן להיות חוקר של המציאות, ולשקע את חייו הרגשיים בתוך המשחק שלו. מטעמים דומים, התיאטרון נדרש בשיטה זו להתבסס על להקה קבועה, שחבריה גדלים ומתפתחים יחד. כך קרה שבסיום הלימודים הפך הסטודיו, על תלמידיו ומורתו, ללהקת תיאטרון.
הם משחקים בהתנדבות, ונאלצים להתפרנס מעבודות אחרות. ושוב, הטוטליות: מדי יום הם מקדישים כשש שעות לחזרות ולמפגשים של הלהקה. התיאטרון מיישם עקרונות נוספים מבית היוצר הרוסי. למשל הנחיותיו של במאי האוונגרד מאיירהולד, שכל הצגה שתיאטרון מעלה צריכה להיות שונה לחלוטין בשפתה התיאטרלית מקודמתה, ושהקהל צריך לבוא להצגה לא כדאי ליהנות אלא כדי להתעורר למחשבה.
'מיקרו' אינו מציג מחזות מן המוכן, אלא מעבד חומרים ספרותיים ומקורות יהודיים לשפת התיאטרון. היהודיות שלו, כדאי אולי לציין, אינה מתבטאת בהקפדות הלכתיות כמו הפרדה בין נשים לגברים, אלא ברבדים המהותיים יותר תיאטרלית. החיפוש של 'מיקרו' אחר התיאטרון היהודי האבוד החל בבניית מחזה על פי הרומאן 'שונאים, סיפור אהבה' של יצחק בשביס-זינגר. השחקנים שימשו גם מקהלה, ששרה תפילות מהמחזור. "התחלנו לחשוב מה צריכה להיות מקהלה יהודית", מספר ריננברג. "לא רצינו את הפתרון הקל, לשיר כמו בבית כנסת. אני לא יכול לומר שמצאנו תשובה מוחלטת. חוק גדול במסורת הרוסית הוא שאין תשובות. אם תיאטרון חושב שהוא כבר יודע איך לעבוד, סימן שחייו היצירתיים לא נגמרו. אנחנו מציגים את 'שונאים, סיפור אהבה' כבר שלוש שנים, ואף הצגה אינה זהה לקודמתה. החיפוש חשוב מהביצוע.
"אחרי שעשינו את זינגר שאלנו את עצמנו – או-קיי, אנחנו משחקים יהודים, ושרים מהמחזור היהודי, אבל האם תיאטרון יהודי הוא רק תכנים יהודיים? לכן המחזה הבא שלנו, 'פרידה מדון ז'ואן', עסק בהנגדה בין דון ז'ואן, המיתוס הקלאסי של התיאטרון המערבי, לבין שיר השירים. אחר כך בא 'נדרים'.
"השלב הבא שלנו הוא השלמה ל'נדרים'. כי הרי יהודי, כפי שאנו מכירים אותו כיום, הוא בדיוק ההפך מהאדם התנ"כי חסר המסכות והגינונים ש'נדרים' מציג. לכן בנינו מחזה, שכנראה ייקרא חכמי חלם, על פי טקסטים חסידיים של החוזה מלובלין ושל מרטין בובר, אגדות חכמי חלם של בשביס-זינגר וסיפורי הרשלה. שילוב בין המוניות יהודית מצד אחד, ופילוסופיה ומיסטיקה יהודית מצד שני. שני קצוות שמתחברים יפה מאוד בתוך היהדות. זה מחזיר אותי כל הזמן למה שהרמב"ם כותב, שכשאתה קטן אתה מקיים מצוות כפשוטן, כשאתה גדל אתה חוקר ומגיע לגבהים, עד שאתה מגיע לרובד העליון שהוא שוב ההבנה שאתה מקיים את המצוות פשוט כדי לקיים מצוות. ההבנה שצריך לעבור את כל הסיבובים כדי להגיע לפשטות".
גם את מסורת המשחק היהודית הם מחפשים. "יש מעט טקסטים של מחזות יהודיים קדומים, מימי הגאונים דרך ספרד בתור הזהב ואיטליה של הרנסנס, ועד המחזאות הדתית של רמח"ל, אבל אלו טקסטים. ותיאטרון אינו טקסטים, אינו ספרות, וקשה למצוא תיאור של המעשה התיאטרלי היהודי. יש תיאורי פורים שפיל, אך הם מאוחרים. אצל הקדמונים יש טקסט שאפשר להגדירו כאב הקדמון של התיאטרון היהודי: סדר העבודה של יום כיפור. עשייה תיאטרלית למטרות דתיות, מאוד עמוקה, מאוד מעניינת. דרך חיפושים כאלה אנחנו מנסים למצוא משהו. מה נמצא אני לא יודע, כי אנחנו בתוך התהליך".
יוזמות תיאטרליות בציבור הדתי, כמו תיאטרון תאיר, קשורות לדעתך בחיפוש הזה?
"טוב שיש יוזמות כאלה. היהדות חטפה טראומה מהתיאטרון היווני. התיאטרון הצטייר כתמצית היוונות, וזה גרם להתנזרות יהודית מתיאטרון, וחבל. כי אתה מסתכל על רשימת השחקנים הגדולים של ראשית המאה ברוסיה ורואה שחצי מהם הם יהודים מומרים. הרי מאפיינים אותנו, היהודים, היכולת להזדהות והחיפוש הרוחני. אני לא יודע אם הניסיונות העכשוויים תמיד מעמיקים, ואם הם מחפשים גם את מה שמעבר לתכנים יהודיים. הניסיונות להתחבר לשורש של התיאטרון היהודי, למשל הצגת 'צחות בדיחותא דקידושין' של יהודה סומו (בן המאה ה-16) בתיאטרון תאיר, משמחים וטובים מאוד. אני עובד על דברים כאלה, למשל על חידוש מסורת הפורים שפיל. מסורת נפלאה של מאות שנים שנעלמה. אעבוד בשמחה עם כל גוף שירצה לעשות פורים שפיל. יכול לצמוח מזה תיאטרון יהודי אמיתי".

מדינה בווליום גבוה: על מגפת הרעש בישראל ומשמעותה

הכתבה, מאת צור ארליך, פורסמה במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בו' בתמוז תשס"ז, 22.6.2007.
עוד יום קשה עבר על האזרח א' (שזה, נגלה כבר עתה, קיצור של אני, את או אתה). משאית עמדה למטה, רועמת במנועה עד שכל הציפורים וא' יתעוררו. אזעקה של רכב פירטה את כל הרפרטואר המוזיקלי שלה, ווידאה הריגה לשינה שלו. מול תחנת האוטובוס, בדרך לעבודה, בעל פיצוצייה פוצץ את האוויר. האוזניות של השכן לספסל האוטובוס תיפקדו כלפי חוץ כמו רמקולים. בקומה שמעל המשרד עבדו כל היום במקדחה. לפנות ערב, במסיבת סיום כיתה ב' של הילדה, המורה בדקה את גבולותיו העליונים של ציוד ההגברה הבית-ספרי, כך שאף הורה לא יזמום לרגע לנקר. ובערב היתה לא' חתונה. עכשיו הרי שיא העונה. היה טעים, יש להודות, והיה גם נחמד לשוחח עם השכנים לשולחן בשפת האצבעות הזכורה לטוב מהילדות, אמצעי התקשורת הבינאישית האחרון שמגברי המוזיקה הותירו לפליטה. הצפצוף שנשאר באוזן של א' ייעלם אולי בבוקר. מחר יהיה יום חדש.
רק דבר אחד מתחרה בעוצמת הרעש התוקף את ישראל של עידן המגברים: עוצמת השקט שאופף את התופעה הזו. רבים סובלים מתרבות ההגברה, ובכל זאת רק בודדים מעזים לבקש קצת שקט, שכן פירוש הדבר הוא להודות שאתה זקן, שאתה חנון, שאתה לא מעכשיו ולא מכאן. הטכנולוגיה הזולה של הגברַת הצליל נתנה לכל זאטוט ולכל שתלטן-בסתר נשק חוקי בידיים. אבל יותר מאשר מרעישנים, נתגלו המרעישנים הפסיביים: כל אלו שסובלים מרעשם של אחרים, או אפילו משכנעים את עצמם שאם כולם נראים נהנים מהרעש, כנראה גם הם אמורים ליהנות ממנו.
ישראל נמצאת במקום השני בעולם, אחרי יפן, ברעש שנמדד ברחובותיה. היא גם אחת המובילות בעולם בשיעור האזרחים החשופים לרעש בעוצמה חזקה. הרעש המדובר הוא בעיקר רעש טכנולוגי הנגרם כתוצר לוואי של פעולות אחרות, ובראשן תחבורה. אפשר להפחית אותו, אם רוצים: עובדה שמדינות מתועשות אחרות, ואפילו מדינות צפופות יותר מישראל, נהנות משקט יחסי. כשמצרפים להצטיינות הישראלית הזו את הרעש היזום, זה השופע אלינו ממגברים בכל טיילת ובית קפה ובכל חנות בגדים, קשה להתחמק מהמסקנה שהרעש משני הסוגים הוא עניין של תרבות.
"אנחנו חיים בתרבות של רעש. לפחות יחסית לרוב המדינות באירופה ובצפון אמריקה", אומר הסוציולוג הסביבתי פרופ' אבי גוטליב מאוניברסיטת תל-אביב. "בהכללה גסה אפשר לומר שיש עמים שמדברים בצעקות, ויש עמים שכמעט לוחשים. רמת הרעש הסביבתי בארץ גבוהה, והתגובה של המחוקק ושל האזרח פושרת. אתה תשמע רעש ובדרך כלל לא תתלונן אצל מקור הרעש".
גוטליב אפילו בדק את זה. במחקר שערך לפני כעשור בקרב תיכוניסטים בתל-אביב מצא בין השאר שכמעט מחציתם מדווחים על קשיים בתקשורת בגלל רעש במקומות בילוי, וש-85 אחוז מתוכם נוהגים לנקוט פעולה כדי להימנע מן הרעש – אך רק אצל בודדים מתוכם הפעולה היא פנייה למרעישים, וגם זאת רק כאשר יש לכך גיבוי חברתי. בשאר המקרים יעדיפו פשוט להתרחק.
"עשיתי את המחקר הזה בחצרות של בתי ספר. בכל פעם שילד בישראל יוצא להפסקה, הוא חשוף לרעש ברמה גבוהה מהתקן. ילדים בקבוצה – ובכלל, אנשים בקבוצה – מוכנים לסבול רמה הרבה יותר גבוהה של רעש מאנשים בודדים. בקבוצה הנורמה היא להרעיש ולדבר בקול ולהיכנס לדברי השני, ואין לך ברירה. אדם בקבוצה עושה שיקולי עלות-תועלת, אם להישאר עם החברים או להיפטר מהרעש, אז הוא נשאר עם החברים".
*
לפועלי תעשייה רבים החשופים לרעש העלות גבוהה הרבה יותר – שמונה שעות יומיות של רעש חזק – אך התועלת, ההכרח הכלכלי, מכריעה. רע התקנות של משרד התמ"ת מציבות גבולות ברורים לעוצמת הרעש המותר ולמשך הזמן הרצוף שעובדים רשאים להיחשף אליו. המפעלים גם מחויבים בבדיקות מדוקדקות של אנשי מקצוע. ובכל זאת, גם רעש בדוק אינו נעים. אסתר כהן מקריית-שמונה עבדה למעלה מעשרים שנה כפועלת ייצור במפעל החוטים 'סלילים חולה', עד סגירתו בשנת 2000. היום, לאחר שעשתה הסבה מקצועית לטיפול בילדים עם צרכים מיוחדים ("אני מתמוגגת כל יום מחדש"), היא מנסה להבין איך הסכינו היא וחבריה לסבול שנים ארוכות רעש מחריש אוזניים.
"אני לפעמים מתחברת לעבר שלי ושואלת איך, למה הייתי שם, למה נתקעתי. היו אנשים שניזוקו מהרעש, אבל אז לא היינו מודעים לכך. היו שם מאות מכונות רועשות, ולא יכולנו לשמוע זה את זה. רוב הדיבור בינינו היה בסימני ידיים.
"המפעל הזה ומפעל 'גיבור' העסיקו יותר מחצי קריית-שמונה. אני לא יודעת אם ערכו בדיקות של עוצמת הרעש. אולי היו ולא ראיתי. מה שכן, בכל שנה היתה מגיעה משאית שבה היו עושים לנו בדיקות שמיעה. היתה עומדת שם שבוע, והיינו נבדקים לפי התור. לחלק מהאנשים אובחנו ירידות דרסטיות בשמיעה. היו שעשו ניתוחי אוזניים. רבים התקינו מכשירי שמיעה. חלק היו חייבים לשים אטמי אוזניים".
למה לא כולם השתמשו באטמי אוזניים וזהו?
"זה לא נוח. ואני גם לא יודעת כמה זה היה עוזר. התרגלנו לחיות את הרעש, לנשום אותו. אהבנו את העבודה. התנאים היו טובים, המשכורת, החברה. היינו צעירים ובריאים. רדפנו אחרי הפרנסה, ולא היתה המודעות שיש היום לבטיחות. היה לנו כיף. היו מוציאים אותנו כל שנה לבתי הבראה, והיתה משכורת 13 כשבארץ עוד לא שמעו על דבר כזה. כנראה הם ידעו שהרעשים זה משהו שחייבים לתת לו כיסוי".
פרופ' גוטליב רואה את הרעש כעוד סוג של זיהום סביבתי. ככזה, הוא נתון גם לשיקולי עלות-תועלת כלכליים של תעשיינים, של מתכננים ואפילו של האזרח הקטן, שיכול אף הוא לתרום להפחתת הרעש, למשל בהימנעות מנסיעה לא נחוצה ברכב פרטי. אבל כרגיל בתחום הזיהום הסביבתי, הכלכלה והנוחות המיידית מנצחות.
"הרעש הוא זיהום שחלק ממנו, לפחות במצטבר, יש לו סכנה בריאותית של ממש (ראו מסגרת), וחלק עוצמתו אמנם נמוכה יחסית, אבל יש לו השלכות כמו מתח והפרעות קשב ועצבנות שאליהן בכלל לא שמים לב. המודעות לזיהום הזה נמוכה אפילו יותר מהמודעות לזיהומים אחרים, כי רגילים אליו. זיהום האוויר, למשל, הצליח לעלות לדיון הציבורי: מי שגר בקריות יודע היטב שהוא גר באזור מזוהם. מודעות סביבתית היא גם עניין של טרנדים: המודעות להתחממות כדור הארץ, למשל, הבשילה רק בשנה וחצי האחרונות, למרות שהעניין היה ידוע שנים רבות, ואני יכול למנות את הסיבות לכך. לעומת זאת אין טרנד נגד רעש, והמודעות אפסית".
על אף שיש תקנות וחוקים ברורים בנושא.
"החוק הבסיסי נגד מפגעי רעש הוא חוק כנוביץ, משנות החמישים. הוא בא מהרקע התרבותי הייקי, של שנת צהריים, והתרבות הזו כבר לא קיימת בארץ. קשה להשתלט על זה, אפילו אם רוצים ומחוקקים. למשל, עיריית תל-אביב אסרה את השימוש במפוחי עלים בגינות פרטיות, אבל אינה אוכפת זאת. אתמול עבד לידי איש עם מפוח. ואפילו אני, עם כל המודעות שלי לרעש, לא אלך לומר לאתיופי קשה-היום, שעובד שם מטעם חברת כוח אדם, שיסגור את המפוח".
*
החוקים הקיימים מקנים לציבור מידה רבה של הגנה מרעש. באתר המשרד להגנת הסביבה אפשר לקרוא אותם בפירוט. כך, למשל אזרח שומר חוק יוודא שאזעקת הרכב שלו לא תעבוד יותר מחצי שעה, כולל ההפסקות. אם הוא מעוניין להתאמן בתופים, עליו לבנות בביתו חדר אקוסטי. אסור להקים אולם אירועים באזור מגורים. מבני ציבור חייבים לעמוד במגבלות חמורות של בידוד אקוסטי. בלילה, ובין שתיים לארבע, אסור לחלוטין להפעיל מגברים. בקיצור, אם יש גן עדן הוא נמצא בישראל של ספר החוקים.
יש גם הגבלות ברורות לעוצמת הרעש המותר, ובלילה הן נוקשות יותר. באזור מגורים התקנות חמורות יותר מבאזור עסקים. עוד נתון חשוב הוא משך הרעש. כך, למשל, בשעות הלילה מותר להשמיע למשך חצי שעה לכל היותר רעש בעוצמה בת 45 דציבל, ואילו בפרק זמן ארוך יותר צונחת העוצמה המותרת ל-40 דציבל – עוצמה חלשה פי שלושה בערך (שכן סולם בל הוא לוגריתמי, ועלייה בדציבל אחד, כלומר בעשירית בל, פירושה הכפלת עוצמת הקול פי 1.26).
אבל כמו שכבר רמזנו בעדינות, מכאן ועד לקיום החוק הדרך ארוכה. דווקא ההגדרות המדויקות של עוצמות הרעש האסור, שאמורות לאפשר למשטרה וליתר הרשויות לפסוק בקלות איזה רעש חוקי ואיזה לא, מסבכות את ביצוע המשימה. מד-רעש מדויק עולה כ-2,500 דולר, ולפיכך המשטרה אינה מחזיקה מכשירים כאלו, ומצהירה שאינה יכולה לאכוף את התקנות המציינות את עוצמתו של הרעש האסור. מיעוטם של חוקי ההגנה מפני רעש עוסקים ב"רעש חזק", כזה שמפריע לאדם ואינו צריך להימדד אובייקטיבית – ואותם המשטרה אוכפת.
המשטרה אחראית בעיקר על מניעת רעש בשעות המנוחה ובשעות הלילה. בשעות אחרות יש לפנות לרשות המקומית, או ליחידות המחוזיות של המשרד להגנת הסביבה. הללו אחראיות גם על תחום הרעש התחבורתי. בכל יחידה כזו אמור להימצא איש רעש, אומרת מנהלת תחום מניעת רעש במשרד להגנת הסביבה, מרגרטה רוגינסקי. "אנחנו בודקים את התלונות ובמידת הצורך דורשים מהעסק לנקוט אמצעים, ואם זה עדיין לא בסדר זה עובר לתחום המשפטי".
"חלק חשוב של העבודה שלנו", היא מספרת, "נעשה בשלב התכנון. כל פרויקט חדש שיכול לגרום לשינוי האקלים האקוסטי – כמו כבישים, מסילות ברזל ובנייה ליד כבישים – עובר דרכנו, ובמידת הצורך אנחנו דורשים לנקוט אמצעים אקוסטיים. לאורך כבישים סואנים, למשל, בונים קירות מחומרים מיוחדים. לפעמים זה לא מספיק. זה מה שקרה למשל בהרחבת נתיבי איילון בין בת-ים וחולון. אנשים שגרים לאורך הכביש, שכונות לא חזקות, היו חשופים עוד קודם לרעש קשה. עם השיפורים בכביש זה החמיר, והקירות שסביב הכביש לא נותנים הגנה לקומות הגבוהות. במצב כזה נותנים מיגון דירתי: לכל הפתחים שפונים לכיוון הכביש עושים בידוד מיוחד".
והדיירים צריכים לסגור תמיד את החלונות אם הם רוצים שקט.
"כן".
מודעות ציבורית לנושא יכולה לשפר את המצב?
"אם אנשים יודעים שכשהם מקימים רעש זה מפריע למישהו, ובפעם הבאה מישהו יפריע להם, הם מרעישים פחות. החינוך חשוב פה. זו השנה הרביעית שעורכים בארץ את יום המודעות לשמיעה, ב-29 במאי – ואחד הנושאים שאנו מדגישים בו הוא מניעת רעש".
החוקים הקיימים מספיקים?
"צריך לעדכן את התקינה הקיימת, כי מ-1990 התקדמנו. יש דברים שאז לא חשבנו עליהם. למשל מכשור גינון, שאז לא היה כל כך בשימוש כמו היום. אנחנו עוקבים אחר מצב התקינה במדינות מפותחות אחרות, ואנחנו באותה רמה בערך – בהתחשב בתנאים המיוחדים לנו, כמו הצפיפות הגבוהה".
*
"רק בעשרים השנה האחרונות קיימים מדי-רעש מדויקים ואובייקטיביים, ומאז יש התפתחות חיובית בתחום מניעת הרעש אצלנו ובכל העולם", אומר המהנדס חוזה אידלמן. לאידלמן יש מקצוע די נדיר: יועץ רעש. "אני מייעץ בעיקר למפעלים ולמוסדות", הוא מספר על עבודתו. "אין הרבה שוק לייעוץ לאנשים פרטיים. הבעיות שלהם הן כאלו שאם לא פתרו אותן מלכתחילה – בתכנון הבית, או בהגבלות עירוניות על שעות הרעש – אין כמעט מה לעשות. למשל, מישהו שגר בקומה שנייה התקשר ושאל מה הוא יכול לעשות נגד הרעש מאנשים שמדברים בלילה למטה. אמרתי לו, הרבה מה לעשות אין לך, חוץ זכוכית כפולה או וילונות כבדים".
החלונות הם הגורם העיקרי לכניסת רעש לבית?
"כן. הם נקראים 'הגשר' של הרעש. דרך הקירות עוברים רק תדירים נמוכים מאוד. תדרים כאלו קיימים אצל רכבות, ומגיעים למרחקים גדולים – ואין מיגון בפני זה".
ממפעלים פונים אליך בגלל החוקים או בגלל שבאמת רוצים שקט?
"בעיקר בגלל התקנות. אבל אכפת להם גם אישית, כי גם המנהלים סובלים מהרעש. הם לא בנויים מחומר אחר".
לעזרתו של הדייר המורעש שהתקשר לאידלמן מבקש לקום חיליק רוזנבלום, יושב ראש עמותת מלר"ז – המועצה למניעת רעש וזיהום אוויר. מלר"ז קמה כבר ב-1961, הרבה לפני הגל הסביבתי, וכיום היא מתמקדת במאבק בזיהום האוויר, "כי הוא הורג ורעש לא". ועדיין, המאבק ברעש הוא המייחד אותה מיתר הארגונים הירוקים. כעת היא עסוקה בניסיון להפחית את הרעש שגורם נתב"ג לתושבי הסביבה. בתחום יחסי השכנים, רוזנבלום מנסה להפוך את מלר"ז לגוף שירכז פניות של אזרחים לטיפול ברעש של שכנים, וכך יחסוך לאזרח הקטן את העלויות הגבוהות של פנייה פרטית לאנשי מקצוע.
בינתיים נוהג מלר"ז להציע לאזרחים הסובלים משכניהם מסלול שההפתעה שבו טמונה בחלקו הראשון. רוזנבלום: "לא תמיד אם שכנך יוצר רעש אתה פונה אליו ישירות. מכל מיני שיקולים. פחד, לא נעים. וכך קורה שלפעמים השכן שיוצר את המטרד בכלל יודע את זה. אנחנו מציעים לפונים אלינו לשלוח לשכן מכתב רשום. מהניסיון שלנו, שמונים-תשעים אחוז מהטענות נפטרות כך. זה גורם למקבל המכתב לתמוה, למה השכן בדלת ממול פונה אליי בדואר רשום".
הצעדים הבאים הם היעזרות בעורך דין ובאקוסטיקאי האמור לספק לתלונה את הסימוכין העובדתיים. זה לא רק יקר, אלא גם קשה. האקוסטיקאי שבידו מד-הרעש היקר צריך לתפוס את הרגעים הנכונים: את הרגע שלפני הרעש, כדי לדגום את רעש הרקע הרגיל, ואת הזמן שבו יש רעש. לא תמיד המזגן של השכן, או הכלב שלו, מתאמים את זמני ההרעשה וההשתתקות שלהם לזמן ההגעה של האקוסטיקאי.
לפעמים, מודה רוזנבלום, אין ברירה אלא לעבור לדרכים תרבותיות פחות. "אזרח אחד שהתייאש מהפרוצדורות הראה לי איך הוא טיפל בבעיה. היה לו שכן מעליו שהלך בלילה עם כפכפים מעץ. זה לא נתן לו לישון. הוא שם מקדחה על עמוד ברזל של פיגומי בניין, וכל פעם שהשכן הלך באמצע הלילה, הוא הרים את הכפתור של המקדחה. מהר מאוד השכן קנה שטיח".
יש לו גם חזון חינוכי: "להכניס לגני הילדים מד-רעש קבוע. עם שלוש נורות גדולות, בצבעי הרמזור. אם הילדים מדברים חזק מדי זה יהיה אדום. הילדים יידעו שהם רשאים לדבר רק בירוק, וכך יתרגלו לא לדבר בצעקות. לא יזיק להתקין דבר כזה גם בחדרי ישיבות במקומות עבודה. כשיהיה אור אדום לא יחלקו תה".
*
משהו דומה לחזון הזה נכנס בסתיו האחרון לתוקף במקדש הרעש הישראלי: באולמות האירועים. כל אולם המבקש לחדש רישיון ייאלץ להציב מערכת בקרה המתריעה כשאוזני החוגגים מופגזות בעוצמה של 85 דציבל ומעלה, ולאחר חצי דקה נוספת של רעש מנתקת את מערכת ההגברה. החתונות שלנו, וגם הבר-מצוות אם תרצו, הן התגלמותו של אתוס הרעש הישראלי. כאן הרעש מיוצר בכוונה תחילה, ומוענק לאורחים כאילו היה עוד אחד מפינוקי השף. האורחים האומללים, מצידם, לכודים במלכודת המחויבות החברתית והמשפחתית. כך נאלץ החוק להיחלץ להגנתם של אורחים מפני מארחיהם האדיבים בעיני עצמם.
התַקנה, יוזמה של ח"כ יובל שטייניץ, נאכפת באמצעות המשרד להגנת הסביבה – אף שבדרך כלל אין הוא מופקד על רעשים בתוך מבנים, אלא רק על מה שבוקע החוצה. "בינתיים", אומרת מרגרטה רוגינסקי מהמשרד להגנת הסביבה, "אנו פועלים באמצעות מנגנון חידוש הרישוי, אך אם יהיה צורך נערוך מבצעים ונכניס לאולמות את 'המשטרה הירוקה' שלנו".
יזהר פלורסהיים, מוזיקאי ובעל תזמורת חתונות, אומר שהוא נתקל במערכת הזו לעתים רחוקות בלבד: לרוב מכריע של האולמות במילא אין רישוי. גם בין האולמות המורשים, הוא מעיד, רק מיעוט טרח עד כה להתקין את המערכת. לדבריו, המערכת ישימה לתקליטנים, די-ג'ייז, שיכולים לשלוט בקלות על עוצמת ההגברה, אך לא לתזמורת, כיוון שזו מורכבת מכמה כלים הפועלים באופן עצמאי. התזמורת אינה יכולה לנגן "חלש" בשום מקרה, ודאי לא באולמות שבהם קירות זכוכית ומתכת היוצרים החזרי הקול חזקים. יותר מכך: כדי ליצור איזון עם עוצמתו הטבעית של התוף, על יתר כלי הנגינה להיות מוגברים. לדבריו, בעלי האולמות שהתקינו את מערכת הבקרה מבינים זאת, ומוצאים דרכים טכניות להתחשב בתזמורות.
תקליטנים אופייניים לחתונות חילוניות, ואילו במגזר הדתי והחרדי שומרות התזמורות על כוחן המסורתי. מעט לאחר החלתה של תקנת שטייניץ דיווח גולש בפורום 'בחדרי חדרים' על השתוללות שפרצה בחתונה ירושלמית לאחר שהמערכת ניתקה את ההגברה של תזמורת רועשת. החוגגים הזועמים ניתצו את המכשיר.
יועץ הרעש אידלמן, 85 דציבל זה לא סף נמוך? רעש כזה נחשב למזיק רק לאחר שמונה שעות חשיפה. מרוב החתונות אתה משוחרר אחרי זמן קצר יותר.
"אל תשכח שנוכחים בחתונה לא רק אורחים חד-פעמיים, אלא גם עובדי האולם, והם נחשפים לרעש הזה מאות שעות בשנה. שנית, הכלל שציינת הוא ממוצע, וחלק מהאוכלוסייה ניזוק בעוצמות נמוכות יותר. כיום יש ויכוח אם להוריד את סף הרעש המסוכן מ-85 ל-82, שזו ירידה של חצי בעוצמת הרעש, או ל-83".
פלורסהיים מודה שגם הוא, המשתדל לנגן בעוצמה נמוכה בזמן הסעודה ואף בזמן הריקודים לא להפריז, נמצא בקונפליקט: "אנשים באים לחתונה לדבר זה עם זה. אם הם היו באים כדי לשמוע אותי, כפי שזה בהופעות, לא היתה בעיה". לעתים האשמה ברעש אינה בנגנים, הוא אומר, אלא באקוסטיקה של האולם, אך הוא מסכים שלהקות רבות מגזימות. "גם לי היה איש סאונד ששנים הייתי נלחם איתו על זה".
התזמורות הרועשות חושבות שאנשים אוהבים את זה?
"כן".
ואנשים לא באים להתלונן ולהפריך את המחשבה הזו?
"יש כאלה שמתלוננים, ויש בעלי תזמורת שבתגובה מנסים לשכנע את המתלוננים למה הרעש טוב. זה עניין לפסיכולוגים. לפעמים להקות רואות רק את הצד המוזיקלי".
מיהם אלו שאוהבים את הרעש?
"בהכללה, צעירים רוצים ווליום. הזוגות הצעירים נוטים לבקש רעש. במקרה הטוב הם אומרים בעצמם 'בשביל אמא שלי אל תיתן חזק מדי'. אחרת, אני צריך לומר להם להתחשב במבוגרים. אני מסביר לזוגות: 'אורחים רוצים להיות יחד, לשוחח, וגם אם זה לא מעניין אתכם, זה מעניין אותי'. האיזון הוא בין מבוגרים לצעירים. יש גם קצת הבדל בין-עדתי: בעדות מזרח גם המבוגרים רוצים לפעמים רעש".
*
המנצח איתי טלגם, שהוא גם מרצה מבוקש לענייני צלילים וההקשרים החברתיים שלהם, מציע פרשנות למסר שמעבירה החתונה הרועשת. "אם החתונה היא באיזה 'גן אירועים קסום טרופי הרחק מהציוויליזציה' אבל על איזה כביש ראשי, האשליה הזו תעבוד רק אם תהיה מוזיקה מספיק חזקה שתעלים את קולות הכביש. אבל בכלל, אנשים התרגלו כנראה לזהות שמחה עם רעש. אנשים שרגילים לצאת למקומות בילוי, ובכולם רועש, אומרים לעצמם שמה שלא רועש גם לא שמח. יכול להיות שזו הדרך של המארחים לומר – אנחנו ממש לא רוצים שתדברו, הצד של החתן והצד של הכלה; אולי אם תדברו יתגלעו חילוקי דעות. אז בואו כולנו נשמח, נשים מוזיקה חזקה, כולם ירקדו וזהו".
טלגם מזכיר שהמונח 'רעש' אינו מדויק. מבחינה אקוסטית, רעש הוא צליל שמורכב מתדירויות רבות שאין ביניהן יחסים הרמוניים. "רעש במובן הזה הוא דבר משחרר, ולפעמים מאוד נעים. תחשוב על המולה של רחוב, או על הרחש המרגיע של גלי הים. אפילו בתוך התרבות המוזיקלית יש לרעש תפקיד חיובי: המצלתיים והתופים שמוסיפים לתזמורת חגיגיות, תחושת קרנבל.
"אנחנו מדברים פה על רעש במובן של ווליום גבוה, והוא דווקא מבטא לעתים דברים מסודרים, ולפעמים לא רק סדר פנימי אלא גם היגיון חד-משמעי ביחסם למה שמחוצה להם. ובמובן זה, החברה שלנו מצטיינת בווליום גבוה גם בתופעות אחרות. למשל, שכונות בנה ביתך: לרוב מדובר ברעש ארכיטקטוני חמור, שפירושו שכל מבנה מציג את ההיגיון הפנימי שלו בקול תרועה, בלי שום התייחסות להיגיון של הבתים האחרים פרט לרצון להשתלט עליהם ולבלוט. וכך גם הנטייה של האופנה המיועדת לנשים צעירות להציע עוד ועוד רעשנות במובן של היחשפות".
ממה זה בא?
"החברה מחזקת כיום מנגנונים של הגנה על זכותו של אדם לעשות ככל העולה על רוחו בלי להתחשב באחרים ובלי שיטרידו אותו על כך. שלא ישתמע חלילה שאני תומך בהטרדה של מי שמתלבשת כך, אבל יש קשר בין תעשיית האופנה שדוחפת להקצנה פרובוקטיבית, לרעש, לבין החומרה ההולכת וגוברת, הפורמליזם ההולך וגובר, בתחום של יחסים בין המינים.
"כל זה מצטרף לצמצום ולרידוד ולפורמליזציה של היחסים האנושיים הבלתי-פורמליים. אנשים מתלבשים באופן רעשני וחושפני כאילו כדי למשוך תשומת לב וליצור קשר, אבל בעצם הם הרבה פחות אומרים שלום תמים זה לזה ברחוב, הרבה יותר מפחדים זה מזה. ככל שהַצָגַת-עצמך נעשית באופן צעקני, כך היא אומרת גם 'אני פה' אבל גם 'תתרחק ממני'. האדריכלות הרעשנית פוגעת בתחושה של קהילה".
וגם המוזיקה המוגברת במרחב הציבורי נועדה להפחדה?
"למוזיקה – ואני מצטט במידה מסוימת את ז'ק אטאלי, שהיה גם איש פוליטי וגם חוקר תרבות – יכולים להיות כמה שימושים. הפחדה היא אחד מהם. המכוניות הפתוחות עם הבאסים שדופקים בראש הן בפירוש אמירה של 'אל תתעסק איתי'.
"שימוש נוסף של המוזיקה, מעודן יותר אך לאו דווקא מזיק פחות, הוא הבידוד מן הסביבה. זו מוזיקה שנועדה כאילו להרגיע, להשכיח את הפחד, להגיד שיש סדר. מוזיקה שהיא כאילו לא רעש. זה קורה למשל בקניונים. הם משדרים לך מוזיקה כדי שתרגיש שאתה חלק מתרבות, שבמקרה גם דורשת ממך להיות צרכן. אתה נכנס לקניון, הדלתות נסגרות מאחוריך, ואתה נמצא באקלים ממוזג ובסביבה ממושטרת – ובתוך מוזיקה, שיכולה אפילו להיות לא חזקה, אבל אפקטיבית במובן של בידוד. שימוש שלישי במוזיקה רועשת הוא טשטוש הבדלים, האחדה של מה שעומד לפניה".
מוזיקה מסוגים מסוימים.
"מוזיקה קלאסית אתה באמת לא שומע אצל אלו שמפציצים בווליום. גם לא מוזיקת-עַם; למוזיקה הזו יש בהחלט תפקיד בחִבְרוּת, ויש בה, למשל בשירה בציבור, מימד שתלטני – אבל קולו של היחיד צריך להישמע בה, שישמעו אם הוא שר או לא, והיא לא יכולה להיות חזקה מאוד. גם למוזיקה קלאסית יש היום תפקידים חברתיים, כולל למשל התחזוק של אליטה סגורה, אבל לתפקיד של האחדה היא לא תצלח.
"כשאדם הולך למועדון או לפאב ומושמעת בו מוזיקה, בעיקר בז'אנרים שהווליום הגבוה הוא חלק מובנה בהם – שלא לדבר על מועדונים שבהם תרבות הסמים היא חלק מהעניין, וטשטוש הזהות פועל בעוד מישורים – תפקיד המוזיקה פשוט: למנוע מאנשים לדבר זה עם זה, וכך לטשטש הבדלים. כי אם אנשים מדברים, מתגלים ההבדלים ביניהם. אחד מדבר יותר אינטליגנטי והשני פחות. בשיחת פלירט בתוך פיק-אפ בר שיש בו רעש נורא, אתה לא יכול לשאול 'קראת את תרגומו המצוין של אביעד קליינברג לווידויים של אוגוסטינוס?'. אתה יכול רק לשאול 'אז מה העניינים?', והיא תענה 'על הכיפאק, ואיך אצלך?'. כל השיחות שם יהיו דומות, כי אי אפשר לומר משהו מורכב".
*
הרעש הקוֹלי, מוסיף טלגם, הוא הקל ביותר לייצור מכל סוגי הרעשים. "אם אתה רוצה לעשות רעש ויזואלי ולתלות שלטי ענק, זה יעלה לך הרבה יותר כסף".
רעש ויזואלי גם פחות כופה עצמו עליך.
"בוודאי. אי אפשר לסובב את הראש בפני מוזיקה. זה נשק אידיאלי של טרוריסטים".
רוב האנשים בליבם פנימה מתקוממים על הטרור האקוסטי, אבל בטוחים שהבעיה היא אצלם?
"תחשוב על המספר העצום של סוגי ההתעללות שאנשים מתרגלים לה. למה לא מתקוממים על הזבל של הפרסומות? למה לא עושים חרם צרכנים על ערוץ 2 שכל שעה נותן עשר דקות של פרסומות מטמטמות בווליום מוגבר? למה אנשים מוכנים לסבול אוטובוסים מרעישים? האוטובוסים בארץ הם של מאן ומרצדס וכיוצא באלו, אבל בהבדל אחד: שהורידו את הבידוד האקוסטי מהמנועים שלהם. ההסבר שנתן דובר 'דן' בזמנו הוא שזו ארץ חמה והמנועים מתחממים. למה לא מתקוממים על הרעש הנורא הזה? ועל הזיהום, והרעש הוויזואלי? אנשים פשוט מסכינים לכל דבר".
***

נזקי הרעש
חשיפה לעוצמה חזקה של קול, בפרט לאורך זמן, עשויה לחולל נזקי שמיעה, נזקים גופניים נוספים, ונזקים פסיכולוגיים ותפקודיים.
הפגיעה בשמיעה היא לעתים זמנית: אובדן שמיעה קצר מועד, או קושי לשמוע צלילים חלשים. אולם כאשר נפגעים תאי השערה שבאוזן הפנימית, הנזק הוא קבוע. במקרה זה, השמיעה של תדרים מסוימים (בדרך כלל הצלילים הגבוהים) נפגעת יותר מהשמיעה של תדרים אחרים, והדבר יוצר עיוות בשמיעה. מגיל העמידה ואילך, וכנראה גם בגיל הינקות, הסיכוי לפגיעה בשמיעה בשל רעש גבוה יותר.
נזקי הגוף האחרים מגוונים. הבולט בהם הוא עלייה בלחץ הדם ושיבוש קצב הלב. רעש גורם לכאבי ראש, והוא עשוי גם לשבש את פעולת הכליות ואת המערכת ההורמונלית, לפגוע בסינכרוניזציה של גלי המוח באופן שעלול להתבטא בהפרעות אישיוּת, ולגרום לבחילות ולצרבת.
מבחינה נפשית, רעש גורם לעצבנות, לתחושת פחד וחוסר אונים המעוררת לעתים תגובה אלימה, ולפגיעה בשיקול הדעת ובכושר הריכוז והחשיבה. הוא עשוי אף להגביר מתח וחרדה ובמקרים קיצוניים ליצור דיכאון קליני. כאשר הרעש מונע שינה, הוא גורר כמובן שרשרת נוספת של נזקים.