עוד שני שירים של קיפלינג: 'אם' ו'חידת הסדנאות'

תרגומיי לשני שירים חשובים של רודיארד קיפלינג מופיעים בגיליון החדש של כתב העת 'דחק', גיליון י', הרואה אור השבוע. השיר 'אִם' (If) והשיר 'חידת הסדנאות' (The Conundrum of the Workshops). הנה הם לפניכם, תרגום ומקור. הערה על תרגום 'אם' מופיעה אחרי המקור שלו. תודה עמוקה לעורך יהודה ויזן על הערותיו והצעותיו הפוריות.

אִם

רודיארד קיפלינג

נוסח עברי: צור ארליך

אִם כְּשֶׁכֻּלָּם מִסְּבִיבְךָ מְאַבְּדִים אֶת רֹאשָׁם,

וּמְבַקְּשִׁים אֶת רֹאשְׁךָ וְתוֹלִים בּוֹ אָשָׁם,

עוֹד עַל כְּתֵפֶיךָ זָקוּף רֹאשׁ אֵיתָן וּפָקוּחַ:

גַּם מִתְחַבֵּט וּמַסְכִּית, גַּם סָמוּךְ וּבָטוּחַ;

אִם הַמְתָּנָה אֲרֻכָּה הִיא לְךָ מַתָּנָה,

אִם תִּמָּנַע מִשִּׂנְאָה גַּם מוּל גַּל שֶׁל שִׂטְנָה,

אִם שַׁחְצָנוּת וּלְשׁוֹן-שֶׁקֶר אֵינָן בֵּין כֵּלֶיךָ

גַּם כְּשֶׁדַּרְכָּם שֶׁל דּוֹבְרֵי דִּבָּתְךָ שׁוּב צָלֵחָה;

אִם בְּרֹאשְׁךָ חֲלוֹמוֹת – אַךְ אַתָּה בָּם שַׁלִּיט,

אִם בְּרֹאשְׁךָ מַחְשָׁבוֹת – הַכְּפוּפוֹת לְתַכְלִית,

אִם בְּאוֹתוֹ זוּג יָדַיִם בּוֹטֵחַ תִּתְפֹּס אֶת

צֶמֶד הַפִּיד וְהַפְּדוּת – הֲפָכִים בְּתַחְפֹּשֶׂת;

אִם רוּחֲךָ עוֹד נוֹשֶׁבֶת רָמָה לְמִשְׁמַע

נֶתַח אֱמֶת שֶׁאָמַרְתָּ בְּפִיו שֶׁל רַמַּאי,

אִם נֹכַח שֶׁבֶר אֵינְךָ נַעֲשֶׂה כְּגוּשׁ אֶבֶן

אֶלָּא נִבְנֶה בַּשֵּׁנִית מֵרֵאשִׁית קַו הַשֶּׁבֶר;

אִם בְּעֵת צֹרֶךְ תִּצְבֹּר וְתַצִּיב לְלֹא רֶתַע

אֶת זְכִיּוֹתֶיךָ כֻּלָּן עַל גַּלְגַּל הָרוֹלֶטָה,

וּכְשֶׁתַּפְסִיד, בְּלִי תְּלוּנָה לְעוֹלָם וּבְלִי חִיל

שׁוּב תִּכָּנֵס לַמִּשְׂחָק וּמֵאֶפֶס תַּתְחִיל;

אִם גַּם אַחְרֵי שֶׁלִּבְּךָ וּבְשָׂרְךָ נְטָשׁוּךָ

עוֹד רְתוּמִים הֵם לַיַּעַד שֶׁלְּךָ הַקָּשׁוּחַ

וּמַמְשִׁיכִים בְּאֵין אוֹן גַּם אַחְרֵי שֶׁמַּחְשִׁיךְ

רַק כִּי נוֹתָר הָרָצוֹן הַמְּצַוֶּה "לְהַמְשִׁיךְ!",

אִם עִם הָעָם בָּרְחוֹב שִׂיחָתְךָ תִּיצַק גֹּבַהּ

אַךְ שִׂיחָתְךָ עִם הַמֶּלֶךְ תִּפְזֹל הָרְחוֹבָה,

אִם יוֹתִירוּךָ שְׁוֵה נֶפֶשׁ מַכּוֹת מִיָּדִיד וּמִזֵּד,

אִם כָּל אָדָם הוּא שָׁוֶה בְּעֵינֶיךָ, לֹא יֶתֶר מִזֶּה,

אִם אֶצְלְךָ מְכִילָה הַדַּקָּה הַדּוֹחֶקֶת

סָמֶ"ךְ שְׁנִיּוֹת עֲמוּסוֹת מַעֲשֶׂה עַד אֵין חֵקֶר –

אֶרֶץ רַבָּה וּמְלוֹאָהּ לָךְ, הָרִים, עִיר וָנִיר,

זֹאת וּלְמַעְלָה מִמֶּנָּה: אָדָם אַתָּה, בְּנִי!

שיפוט מהיר 32: סוגרים מעגלים

מהדורה 32 של מדורי "שיפוט מהיר" הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בה' בשבט תשע"ו, 15.1.2016. והפעם: "יום שני בחמש" מאת כינרת מעיין, "הצופן הנוצרי באמנות" מאת אפי זיו, והמסכת מאת יריב בן-אהרון על "שירי עיר היונה" של אלתרמן.

יום שני בחמש

כינרת מעיין, גלים, 189 עמ'

לכאורה, ספרה השלישי של מטפלת הגוף-נפש כינרת מַעיין אומר, בעזרת סיפור, דברים פשוטים: בלכתכם לטיפול נפשי או רוחני, שמרו על עצמכם. היזהרו ממטפלים שרלטנים. היזהרו מ"מוארים" מוזרים שאולי בכלל חשוך להם. אל תיתלו את כל יהבכם גם במטפלים שנראה לכם שהושיעו את נפשכם. עשו את העבודה בעצמכם. והישמרו מהיסחפות רגשית, שלא לומר ארוטית, אחר המטפל. 

הדברים חשובים, אף כי הם מתבקשים. ואם הם מובאים כסיפור סוחף על אנשים בשר ודם ועל מה שקורה להם בחדר הטיפולים ומחוצה לו, אז למה לא. ספרה הקודם של כינרת מעיין, 'עצי תה לא יפרחו כאן', שהופיע לפני פחות משנתיים והיה ספר הסיפורת הראשון שלה, היה קצת כזה: סיפור מעניין שמעביר מסר ברור ופשוט. היא חבשה בו פצע-ילדות אישי, של התנכלות לה ולמשפחתה בקיבוץ שגרו בו. הספר ההוא היה חד צדדי, שחור-לבן. כתב אישום נגד דמויות מפלצתיות כביכול. מדורנו משתדל לשמור את הנשכנות למחברים שאינם מתחילים ולהוצאות ספרים ידועות, ועל כן עבר על הספר בשתיקה ובציפייה לבא אחריו.

גם לכתיבת ספרה הנוכחי ניגשה מעיין מתוך חוויה אישית ועם מסרים מוכנים, אך התוצאה אחרת לגמרי. אין טובים-ורעים, אין תוקפן-וקורבן, אין ארכיטיפים קוטביים. הדמויות הן הפעם יותר מאוסף של שמות תואר. והסיפור הוא הרבה יותר מסכום לקחיו.

גיבור הספר המטפל דוד גור מאכלס לכאורה את המשבצת של המואר החשוך, הרוחני המזויף, בעל הכריזמה שמחפש כסף וכוח וגם גולש אל עשיית הבַּל-ייעשה. הוא כזה אבל הוא גם לא כזה. הוא באמת מטפל טוב, רוב הזמן. הוא דמות אוקסימורונית שנבנתה בקפידה. הוא סובל בעצמו מחסכים גרועים מאלה שרבים ממטופליו ממררים עליהם, הוא סנדלר אומן שהולך יחף – אבל האם זה בהכרח לרעתו? לאו דווקא. כך גם המטופלת העיקרית שלו בסיפור, רות האלמנה. היא נמצאת לכאורה במשבצת של המטופלת הנסחפת, הלא-רציונלית, המטפחת תקוות שווא – אבל מסלולה אל ההתמכרות למטפל הוא מסלול פרדוקסלי, דו-קוטבי, ולא בטוח שרות היא הפְּתָיָה פה. שליחותה החברתית של היצירה הזו נופלת קרבן לספרותיות שלה. איזה מזל.

כישרון התיאור של מעיין מתגבר מספר לספר, ומחייה את המתכונת בעלת פוטנציאל הייבוש של סיפור-הטיפול. אמנם מינון ה"הגדה", כלומר מתן-השם והתיאור-המסכם לתופעות במקום להניח להן להמחיש את עצמן, עדיין מעט גבוה מדי; ומנגד, פעם-פעמיים, יש מאורעות מתפרצים נעדרי הנמקה פנימית ורעיונית מספקת. ניסיוננו עם ספריה של כינרת מעיין מספק לנו תקווה שעד הספר הבא גם זה ישתפר.

הצופן הנוצרי באמנות

אפי זיו, כנרת זמורה ביתן, 383 עמ'

גם הספר הזה מחזיר אותי אל ימים עברו במדור זה. לפני שנתיים וחצי כתבתי על ספרו הקודם של אפי זיו "סודות אלי האולימפוס": "הרעיון, הביצוע והגימור של 'סודות אלי האולימפוס' מעלים על הדעת ספרים שאנו מוצאים בחנויות-מבקרים של מוזיאונים בבירות אירופה, או במזוודותיהם של אלה שחזרו מהם; ספרים שתמיד נקראים משמאל לימין. והנה, מימין לשמאל, ובהתאמה מלכתחילה למשכיל הישראלי, סוף סוף התרכובת המיוחלת: אלבום אמנותי גדוש ומזמין – אך מודפס בממדים נוחים וזולים, בכריכה רכה ובוויתור כמעט אצילי על השואו האלבומי. מידע שופע, מקצועי, רהוט, סיפורי, אינו-מתבייש-להרחיב – המובא בצפיפות שיודעת לשדר לא עומס אלא שמחת שיתוף".

נכונים הדברים גם לגבי אחיו הצעיר של הספר ההוא. כמוהו, מטרתו לעזור לקורא המתעניין באמנות לעשות סדר בעולם-תוכן מסועף ורב-דמויות-ועלילות שחלק ניכר מאמנות המערב מוקדש לו. אז דובּר במיתולוגיה הקלאסית; הפעם זו המיתולוגיה הנוצרית. מטבעה היא חסודה יותר מהמיתולוגיה היוונית-רומית, ובמקום אלים עם מאפיינים אנושיים יש בה בני אדם או לכל היותר מלאכים ואדם המועלה למדרגת אל. אין כאן סבך של קשרי משפחה והולדה חובקי-כול כמו במיתולוגיה הקלאסית; ועדיין, חובב האמנות שאינו מומחה לנצרות מסתחרר אל מול שפע האישים, המושגים והסצנות שעליו להכיר כדי לדעת מה לפניו.

עיקרי החומר הבסיסי הנדרש להבנת היצירות מוגשים כאן, מאורגנים בפרקים נושאיים – פרקים על אישים בולטים במיוחד, ופרקים על קטגוריות של אישים כגון דמויות מהתנ"ך העברי, שליחים, מרטירים וקדושים. זיו מונה ומתאר ומספר, ותמיד מדגים בתמונות, סצנות אופייניות לכל גיבור, ובייחוד "אטריבוטים": עצמים-מזהים שאפשר לדעת על פיהם מי בתמונה; ראית חצים תקועים בגיבור? דע שזהו סבסטיאן הקדוש. לאיש יש קרניים? זה משה רבנו, בגרסתו הנוצרית. נחמדים ושימושיים במיוחד הם קטעי "כיצד נבדיל" הקצרצרים המשובצים בהבלטה ליד סצנות שיש אחרות הדומות להן, כגון פליצ'יטה האבלה על שבעת בניה שדומה לה סצנת חנה ושבעת בניה (וכך נבדיל: אצל חנה נהוג לצייר ברקע את בית המקדש).

"קל היה למעייֵן הרבה יותר אילו הוכן לספר מפתח אלפביתי", גערתי לפני שנתיים וחצי – ויש תוצאות: הפעם כן מופיעים מפתח דמויות ומושגים, ואף מפתח אטריבוטים. ברור שזה היה קורא גם בלי זעקתו של מדורנו: החסר זעק אז לשמיים (או במקרה ההוא: זעק לאולימפוס). מפתחות אלה הם המפתח לשימושיותו של הספר. הם המאפשרים לו להביא תועלת למי שנתקל בתמונה ואינו יודע מה בה, ולמי שיודע מי בתמונה אך אינו יודע באיזה פרק למצוא אותו.

המדריך הזה מיועד לחובב האמנות הרוצה להבין את הרקע הדתי-סיפורי ליצירות, אך הוא יכול גם לשמש גם בכיוון ההפוך: אמצעי מהנה, מחכים ומשובב-עין להכרת עולמה של הדת העיקרית במערב.

שירי עיר היונה (נתן אלתרמן): מסכת

יריב בן-אהרון

הקיבוץ המאוחד, המכינה ע"ש יצחק רבין והמדרשה באורנים, 208 עמ'

יש לנו אֶפּוֹס לאומי. הוא נכתב על תקומת ישראל בידי בכיר המשוררים העבריים. זהו 'שירי עיר היונה' מאת נתן אלתרמן, היצירה התופסת את חלקו הראשון של הכרך 'עיר היונה' (1957). יש בו שירים על ההעפלה ועל הקליטה, על השואה ועל התקומה, על המסות הגדולות אשר ראו עיני הורינו; ויש בו מסות שיריות על המתח בין ריבונות לבין גלות, בין יהדות לישראליות, בהתגלמותו בימי ההתגלעות הגדולים שלו.

אבל הציבור, גם הציבור הקורא, כמעט ואינו מכיר את האפוס הזה. לבד משיר אחד מתוכו, 'ליל חניה' המולחן, ואולי עוד אחד-שניים. מדוע יש ליצירה האדירה והעילאית הזו מקום כה שולי בתרבותנו? איך איבדנו את האפוס הלאומי שלנו – אף שכתב אותו הפופולרי שבמשוררינו?

חברו לכך כמה נסיבות תקופתיות. הימים היו ראשית ימי המרד של חבורת משוררים ומבקרים צעירים באלתרמן, והכרך 'עיר היונה' התקבל לפיכך במקלחת ביקורתית צוננת. גם האתוס הלאומי-ציוני כבר התחיל בימים ההם, בקרב שכבות האליטה הקוראת, להיסדק ולהיכנס למירכאות. אבל ייתכן מאוד שאויביו העיקריים של 'שירי עיר היונה' היו שיריו האחרים של אלתרמן עצמו. שכן, חייבים להודות, יש ברוב שירי האפוס הזה כובד מסוים, לפעמים גם ארכנות, שאינם אופייניים לרוב יצירותיו של המשורר. וכך, מצד אחד, האפילו על 'שירי עיר היונה' השיאים הקודמים של אלתרמן הצעיר, שגם המשורר עצמו התקשה לשחזר את קסמם החד-פעמי; ומנגד, שיריו העיתונאיים של אלתרמן, שירי 'הטור השביעי', שעסקו גם הם באירועי התקומה, כגון 'מגש הכסף', הם קלים ונגישים יותר, ועל כן הם שהגיעו לקהל הרחב.

היו מדי פעם שניסו להצמיח ליונה הזו כנפיים. כזה היה למשל המלחין יאיר רוזנבלום שהלחין ללהקת פיקוד מרכז כמה משירי היצירה – מכולם תפס רק 'ליל חניה'. ועדיין היצירה מחכה לתקומה. המחנך ואיש הספר הוותיק יריב בן-אהרון, איש כפר ראש-הנקרה, קם ועשה מעשה. הוא לימד את האפוס בכמה מסגרות, בייחוד כאלו המזוהות עם 'ההתיישבות העובדת' ועם תנועת 'דרור ישראל' – ועם התובנות שלו עצמו ושל תלמידיו-חבריו הצעירים יצר חיבור דמוי מסכת תלמודית: שירי הספר מופיעים במרכז הדף, וסביבם פירושי מילים ועניינים, הרחבות, הקשרים היסטוריים, דברי פרשנות נקודתיים, ושפע מקורות-השראה הנקשרים לשירים – רובם ממקורות היהדות ומיצירות אחרות של אלתרמן. אין זו ה'מסכת' הראשונה שבן-אהרון שותף ביצירתה.

חשיבותה התרבותית והלאומית של המסכת עצומה. כעת יכול כל קורא עברי, בכל רמת-ידע וניסיון, לקרוא את היצירה היפהפייה ורבת ההדהודים מתוך הבנה והנאה. המסכת מספקת ידע תשתיתי – ומהווה הזמנה לחוקרים לכתוב בעזרתה מאמרי פרשנות, הזמנה למוזיקאים ושאר יוצרים לצקת את שירי עיר היונה בכלי-אמנותם, והזמנה לציבור הרחב לשוב ליצירה שמקומה הראוי הוא על ראש שמחתו.

הבחירה, שלמת שמיים / ו"ב ייטס

הבחירה / ויליאם באטלר ייטס (תרגם לעברית צור ארליך)

מִשֵּׂכֶל הָאָדָם נִדְרֶשֶׁת הַבְּחִירָה

בֵּין צֶמֶד שְׁלֵמֻיּוֹת: חַיִּים – אוֹ יְצִירָה.

אִם בַּשְּׁנִיָּה בָּחַר, וִתֵּר עַל מִבְטָחוֹ שֶׁל

מִשְׁכַּן הַבֶּטַח לְטוֹבַת כְּמִיהָה בַּחֹשֶׁךְ.

אִם כָּכָה אוֹ אִם כָּךְ, כְּשֶׁהַסִּפּוּר יִתַּם

חֶלְקוֹ בַּעֲמָלוֹ יַטְבִּיעַ בּוֹ חוֹתָם:

אוֹ מְבוּכָה בַּת אֶלֶף שֶׁרֵיקוֹת יָדֶיהָ,

אוֹ רוּם יוֹמוֹ וּמְרִי לֵילוֹ שֶׁל הַיּוֹדֵעַ.

מתוך גיליון ו' של כתב העת 'דחק', הרואה אור היום.

The Choice

The intellect of man is forced to choose
perfection of the life, or of the work,
And if it take the second must refuse
A heavenly mansion, raging in the dark.
When all that story's finished, what's the news?
In luck or out the toil has left its mark:
That old perplexity an empty purse,
Or the day's vanity, the night's remorse.

שלמת שמיים / ויליאם באטלר ייטס (תרגם לעברית צור ארליך)

לוּ הָיִיתִי עוֹטֶה כַּשָּׁמַיִם שַׂלְמָה

רְקוּמָה בִּזְהָבוֹ וּבְכַסְפּוֹ שֶׁל הָאוֹר,

תְּכוּלָה וּכְחוּלָה וַאֲפֵלָה כְּשַׂלְמָה

שֶׁל לֵיל וְשֶׁל אוֹר וְשֶׁל דִּמְדּוּמֵי אוֹר,

הָיִיתִי פּוֹרֵשׂ שַׁלְמָתִי לְרַגְלַיִךְ:

אַךְ דַלּוֹתִי, וְכָל רְכוּשִׁי – חֲלוֹמִי;

פָּרַשְׂתִּי אֶת כָּל חֲלוֹמִי לְרַגְלַיִךְ;

דִּרְכִי נָא בְּרֹךְ: הוּא הֲרֵי חֲלוֹמִי.  

Cloths of Heaven

William Butler Yeats

Had I the heavens' embroidered cloths,
Enwrought with golden and silver light,
The blue and the dim and the dark cloths
Of night and light and the half-light,
I would spread the cloths under your feet:
But I, being poor, have only my dreams;
I have spread my dreams under your feet;
Tread softly because you tread on my dreams.

אשתו האפורה של הצייר הצבעוני: על 'לאן נעלמה מדאם סזאן'

לאן נעלמה מדאם סזאן?

מאת חבצלת פרבר-שפר

כרמל,  2006, 189 עמ'.

סקירה: צור ארליך; הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', י"ז באב תשס"ו, 11.8.2006, עמ' 17.

(רשימה ישנה, שטרם  העליתי לפה, על ספרה של עמיתתי חבצלת פרבר -  לרגל הופעת ספרה החדש 'ברניקי' בימים אלה.)

שיפוט מהיר 4: על פגעי הזמן

מדור 'שיפוט מהיר' שלי, שהופיע שלשום במוסף 'שבת' של מקור ראשון ובמוסף 'ערב שבת' של מעריב. הפעם על הספרים 'מפגש עם חוליית הבריונים' מאת ג'ניפר איגן, 'תיבת נוח' מאת כנרת רובינשטיין ו'סודות אלי האולימפוס' מאת אפי זיו.

אמנות ונמות: על התמונה של קלימט ששברה את כל השיאים

לאוסטרים הייתה תשובה אמנותית במיוחד לשאלה "הרצחת וגם ירשת". ספר חדש, "האישה בזהב", מספר את סיפורה הנפתל של התמונה "דיוקנה של אדלה בלוך-באואר"

הכתבה מאת צור ארליך

הופיעה שלשום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 26-22, בכותרת "'המונה ליזה האוסטרית'".

אם היא לא הייתה טובלת בזהב, טובעת בזהב, נוצצת במה שמרוב קיטש כבר איננו קיטש, משכשכת את הפנטזיה המודרנית בהילת קדושה של פסיפס ביזנטי, זה כנראה לא היה זה. דיוקנה של אדֵלֶה בלוך-באואר כמו נולד להיות, מאה שנה לאחר שצויר, התמונה היקרה ביותר בתולדות המכירות הפומביות. הוא נולד עם כפית זהב בפה. 

השמות הגדולים של התקופה מרפרפים סביב התמונה, המצייר והמצוירת, מי כפרפר יום צבעוני ומי כפרפר לילה. כמעט כל הכוחות הרוחניים שעמדו על סף המאה העשרים לעצב את העולם לטוב ולרע חגו ברדיוס מאות מטרים ספורים סביב העלמה היהודייה הזו לבית באואר, וסביב הצייר גוסטב קְלִימְט שצייר אותה. גלגוליה של התמונה וגאולתה, ביזתה וביזיונה, הם תמצית סיפורן של וינה המעטירה, של אוסטריה, של אירופה, וגם של היהדות בת זמננו. 

הנה כך, על פי תיאורה של אן-מארי אוקונור בספרה החדש 'האישה בזהב', גזל את התמונה, היישר מדירתה של המצוירת המנוחה, פקיד נאצי בכיר ושמו אריך פיהרר. "פיהרר התקדם אל תוך החדר האפלולי והקר. ואז הבחין בַּטֶרף שלו. רגע אחד עמד לפני הציור והתבונן. הנה הפורטרט שהפנט את וינה בתחילת המאה. ציור שניחן בעוצמה של מוצרט אך נוצר בראשית עידן הנפש של פרויד. בציור הזה פגש העבר הנוצץ של וינה את ההווה האכזרי. כעת יפגוש את העתיד". 

עצות מרפות ידיים למשוררים בדחק ג

בכרך ג החדש (מארס 2013) של כתב העת דְחָק, פרי רוחו ויוזמותיו ועריכתו של יהודה ויזן, 620 עמודים ובהם רוב מכמנים. מהמבקר (רביזור) של גוגול במלואו בתרגום רועי חן עד מאמרי ביקורת נרחבים וקטלניים במיוחד (וכרגיל) של אמנון נבות. פרשת השבוע הנוכחית, שמיני, זוכה במקרה או לא במקרה לכבוד גדול, עם פיוטי 'יוצר' לפרשה זו מאת רב סעדיה גאון בההדרת יוסף טובי, המוסיף ומספר הרבה על היוצר ובעיקר על היוצר שלו. לצד היוצר יש גם עובד, הלא הוא אובידיוס, שאת ה'מטמורפוזות' שלו תרגם לעברית בתקופת הרנסנס שבתאי חיים מאריני בכותרת 'שירי החליפות אשר לעובד' וההדירה דבורה ברגמן. לעמינדב דיקמן אולי אסור לי להחמיא בקול רם, כי למדתי אצלו, אבל נפלאו, פשוט נפלאו, הסנוניות שהוא משחרר מספרו העתידי 'למצער שתיים' (שם זמני) - תרגומים לשירה יוונית ורומית שלצד כל אחד מהם שיר שדיקמן עצמו חיבר בהשראתו. רצף של כמה טקסטים בכרך מוקדש לתרגום דברי משוררים וסופרים על משלח ידם זה, ובפרט לעצות שלהם לבעלי שאיפות ספרותיות. כלולים בו שני דברים קטנים שיהודה איתר בשבילי ותרגמתי מאנגלית. והם יובאו כאן. 

ולטר אלכסנדר ריילי (1922-1861)

האמן

הָאָמָּן וְאִשְׁתּוֹ, אֵשֶׁת בִּישׁ,

מְקַיְּמִים חַיֵּי פַּחַד וָרִישׁ,

מֻקָּפִים בְּתִלֵּי תּוֹצָרָיו

שֶׁבַּשּׁוּק אֵין בִּקּוּשׁ לָהֶם רַב.

לָעוֹלָם יֵשׁ מַרְאֶה דֵּי נָעִים;

הָאָמָּן מְחַתְּכוֹ לִטְלָאִים.

מִתְקַשְׁקֵשׁ עִם פִּלְאֵי הַבּוֹרֵא

וְהוֹפְכָם מוּזָרִים לְמַרְאֶה.

הָאָמָּן, אִישׁ נוֹרָא שֶׁכָּזֶה,

אִם יָכוֹל – הוּא אֵינֶנּוּ עוֹשֶׂה;

הוּא עוֹשֶׂה אֶת שֶׁאֵין הוּא יָכוֹל,

וְעֵינֵינוּ זְרוּיוֹת מִן הַחוֹל.

הָאָמָּן בְּיַשְׁרוּת מִכְחוֹלוֹ

מְעַקֵּם עוֹלָם כְּפִי שֶׁהוּא לֹא,

וּמַגִּישׁ חֶשְׁבּוֹנִית עַל הַזְּמַן

שֶׁהִקְדִּישׁ לַעֲווֹן שֶׁזָּמַם.

מאנגלית: צור ארליך 

האמת בַפָּנים: כן, חנה גולדברג עשתה את זה שוב

מאיר קייזר, מאת חנה גולדברג, מתוך התערוכה 'הסתר פנים'

הפרצופים בתערוכה החדשה של חנה גולדברג הם פרצופי האנשים שברו את חומת השתיקה סיבב ההיסטוריה המשפחתית שלה מימי השואה. בתערוכה הזאת, לשם שינוי, היא צריכה לחשוש לא מתגובות העולם הדתי, אלא מהתקפי לב שייגרמו לקרובים לה ביותר 

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ב באייר תשע"ב, 4.5.2012, עמ' 21-18. 

לגלריה הווירטואלית של חנה גולדברג לחצו כאן



"שמואל דוֹדי כתב לי דואל: 'עדיף שתסרגי כובעים לחיילים'. שמואל בעלי אמר לי: 'יש כאלה שנכנסים בדלת, יש כאלה שנכנסים בחלון, ויש אַת שתמיד מוצאת קיר חדש להיכנס בו'. מתן בני הגדול, כשבאמצע כל הבלגן היה לי יום הולדת, אמר לי: 'את מזדקנת בלי להתבגר'. מנהלת בית האמנים רותי אמרה לי: 'אני לא יודעת מה אעשה אחרי התערוכה הזאת. פתאום שוב יהיה שקט ויפסיקו להיכנס פה למשרד מבקרים ולבכות'. אנשים אומרים לי כל הזמן: 'איזה אומץ יש לך'. אבל זה לא אומץ. אולי זו פשוט טיפשות; את נכנסת עם הראש בקיר ומתפלאת שיש לך אָוּוָה".

המנוע של התרבות הישראלית האלטרנטיבית: לזכר ציפי לוריא

מאת צור ארליך

הופיע בבלוג שלי באתר המנוח אומדיה בכסלו תשס"ט

לפני דקות מעטות קיבלתי את ההודעה המרה. ציפי לוריא איננה. זה הסרטן, "האומן המפיל בעָתה: החולי הדייקן, מפרק החוליות ומתיר הרקמה תא לתא",* שקפץ עליה מן המארב. לא מזמן היא אמרה לי שהיא בסדר, ושמזל שתפסו את זה בזמן, ושהיא תעבור את זה. ואחר כך, ממש לפני שבועיים-שלושה, ראיתי את שמה במודעה על מסלול לימודים חדש באמנות יהודית, דומני, והיא נזכרה כראש המסלול המיועד, כאילו הכול כשורה. וחשבתי שהכול שוב כשורה, או לפחות מתיישר. ופתאום הודיעו שיש להתפלל לשלומה והתברר שהיא מאושפזת נטולת הכרה. וזהו. היא נחטפה לנו. כבת שישים, אני משער. בלי שאמרנו שלום. בלי שאמרנו תודה.
אתם רואים בשנים האחרונות את ההתחדשות שמסביבכם? את התיאטראות ה'יהודיים', את פריחת השירה ביישובים ובישיבות, את הצלחותיהן של אמניות דתיות צעירות, את הגלריות האלטרנטיביות במכללת תלפיות, בעפרה ובעוד מקומות, את כל הזרם היצירתי שהוא גם יהודי-שורשי וגם נטול שנאה עצמית וגם איכותי? רואים? עכשיו קחו משקפת והביטו לשם שוב. הנה הן: עדינוֹת, נחבאות אל הכלים, ממעיטות בערך עצמן, אבל מצויות בכל מקום: טביעות עשר האצבעות הפרטיות של ציפי. או בשבילכם, המרצה ומבקרת האמנות והתיאטרון ציפורה לוריא.
היא הגיעה לעפרה לא הרבה אחרינו, עם בעלה שי (ישעיהו) ז"ל וראשוני ילדיהם. חלוצים ביישוב קטן ואנשים בו מעט, בהרי בנימין הריקים עדיין מיהודים. הוא חלוץ חקלאות מהסוג הציוני הישן והטוב והשתקן, והיא חלוצה לא פחות, בשדות הבור של התרבות הישראלית היהודית, זו שאינה סרקסטית ודקדנטית אבל מבקשת לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של אמנות אמת מודרנית. בתחילת שנות השמונים, כשקם העיתון 'נקודה', כתבה שם בעקשנות מסות ורצנזיות רהוטות וידעניות על אמנות פלסטית ועל תיאטרון: עקבה אחר הנעשה בתל-אביב ובזרם המרכזי, בעיניים ביקורתיות אבל יודעות להעריך ולקרב מתעניינים חדשים – אך בעיקר עסקה בגילוי ובטיפוח של כוחות חדשים, רעננים, בהתיישבות המתפתחת ביש"ע ובמעגל הרחב של המחנה החלוצי החדש.
באותו עשור, במקביל להידרדרות הביטחונית ולהתעצמות ההדרגתית של ההסתה נגד המתיישבים, הקימה והנחתה קבוצת תיאטרון נשים בשומרון. יזמותה התרבותית לא ידעה מנוח. גם בשנים האחרונות, בתוך העומס הגדול שגזרה עליה מחלתה ארוכת השנים של אמה והחלטתה לסעוד אותה מסביב לשעון, בתוך המצוקה והיגון שלאחר פטירתו החטופה של שי, היא הייתה מגיעה לערב לכבוד ספר שירה חדש של משורר דתי צעיר ומפענחת בנאום קצר את נסתרות ספרו, או מדברת בפתיחת תערוכה של אמנית בצעדיה הראשונים. היא הייתה הכתובת המיידית לכל יוצר בתחילת דרכו שחיפש הדרכה ועצה והפניה והכרה. בתוך יישובה עפרה פעלה בהתמדה להנעת חיי התרבות והיצירה. כתבה בעיתון המקומי, העבירה חוגים לילדים ולמבוגרים, והרשימה ארוכה. כל זה, להזכיר, התחיל כששום דבר כמעט ממפעלות התרבות האלטרנטיבית לא היה קיים עדיין. אלמלא התעקשותה המתמדת של ציפי להעיר ולעורר איני יודע מה מכל זה היה קם בכלל.
כמה זיכרונות קטנים-גדולים משלי. זכרו שהם רק מדגם מייצג ממה שאני זוכר וממה ששכחתי, הכפילו במאה זוכרים נוספים שיוכלו לספר על תפקידה של ציפי בחייהם, ותבינו מי ומה הייתה. כיתה ג'. ציפי מעבירה חוג עיתונאות לילדי ה'-ו', ומקבלת גם אותי, ההולך כעיוור אחר אחיו הגדול מכיתה ו' ואחר מה שריח עיתונות נודף הימנו. צבא. ציפי שומעת שאני חובב שירה וקונה לי במתנה, סתם ככה, עם הקדשה, את הספר 'תיק שירה' של מנחם בן. אוניברסיטה. עיתון מקור ראשון נוסד. ציפי עושה את הטלפונים הנחוצים כדי להסביר לעורכים למה כדאי שיהיה טור שירי-אקטואלי שבועי, ולמה ילד אחד בן 24 הוא האיש הנכון לכתוב אותו. קיץ תשס"א. אני עורך המגזין במקור ראשון. ציפי מזמינה אותי ל'קפית' בעמק רפאים, לא הרחק ממיטת חולייה של אמה, כדי להציע לי שאזום גיליון מיוחד לרגל סוף השנה הראשונה למלחמת אוסלו, ובו שירים וסיפורים של מיטב היוצרים בעקבות אירועי השנה, ומציעה לי רשימה של כותבים וטלפונים.
ציפי הייתה המנוע של התרבות הישראלית האלטרנטיבית. היא גררה אותה במעלה ההר ובסיבובים, ובמקום להיאנח תחת כובד המשא כפוי הטובה שרה לו שירי לכת והראתה לו כמה נפלאים הנופים. אפשר לומר שאני חב לה את הקריירה שלי. אפשר לומר שהישראלים כולם חייבים לה את החמצן הרוחני שהם מצליחים יותר ויותר לנשום במקום כל אדי הרעל והכלום. אנחנו בוכים לך, ציפי.

*מתוך 'קץ האב', שמחת עניים, נתן אלתרמן