מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 18-14, בה' באדר ב' תשע"ד, 7.3.2014, בכותרת "תנ"ך בגובה הספה".
כל משפט שיבוא פה יהיה רידוד בלתי נסלח. כל משפט
שיבוא אחריו יהיה פשע כלפי כל המשפטים האחרים שיכלו לבוא במקומו. מה עושים עם
הפקעת המבעבעת הזו של עורקים ונימים, שורשים וצינורות, אקסונים ודנדריטים, תשוקות
וטראומות? איך פורסים לפרוסות של שפה מגזינית את תרכובת המקרא-מדרש-חסידות-ספרות-פסיכואנליזה
שרקחה אביבה גוטליב-זורנברג, את מהלכיה הפרשניים ההכרחיים והחמקמקים?
זה כשני עשורים שזורנברג היא אחד השמות הגדולים
בסצנת לימודי היהדות של העולם דובר האנגלית. בארץ מגוריה ישראל היא בינתיים ידועה
פחות. בשפה כותרתית-מגזינית עד קצה גבול הנסבל, נאמר שזורנברג טוענת דברים כגון אלה:
שאברהם לקח את יצחק לעקדה כעיבוד לטראומה שחווה מידי אביו תרח בכבשן האש; שהעקדה
הייתה טיפול פסיכואנליטי על ספתו של הקדוש ברוך הוא; שאצל יצחק, הדמות הכי שלמה
וממומשת לכאורה בין האבות, הדבר התפרץ בימי זקנתו בדמות עיוורון, וחוויית קרבת
המוות בעקדה התגלגלה באופן לא מודע להעדפה שלו כלפי עשיו. האם האבות, אביבה ואבינו
שבשמיים יכפרו לנו על הוצאת דברים מהקשרם? הקשרם הכמעט אינסופי?
