‏הצגת רשומות עם תוויות מוזיקה קלאסית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מוזיקה קלאסית. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 30 באוקטובר 2016

תשע הסימפוניות של בטהובן: מחזור שירים


מחזור השירים שלפניכם הופיע בגיליון ז (ספטמבר 2016, אלול תשע"ו) של כתב העת 'דחק' בעריכת יהודה ויזן. כותרתו בגרסה הסופית היא "תשע הסימפוניות" וכותרת המשנה "על פי בטהובן". חיברתיו בחודשים כסלו עד ניסן תשע"ו, על פי רעיון שעלה בדעתי כעשרים שנה קודם לכן, ולפיו 36 (ליתר דיוק 37) פרקי תשע הסימפוניות של בטהובן פורסים מגוון גדול של רגשות, והם בעצם מין אנציקלופדיה של הלכי נפש. אמנם, לא כל הרגשות האפשריים, כי אם מבחר על גבי מנעד רחב ההולם רובו ככולו את מתכונת ה"ניצחון דרך מאבק" של הרוח הרומנטית הבטהובנית.

כל בית בכל שיר עומד כנגד הפרק המקביל בסימפוניה המקבילה לו. לפעמים הבית הוא מימוש מילולי של מוטיב מוזיקלי בולט בפרק; במקרים אלה, מופיעים תווים לצד הבית (מעשה ידי מאיר יניגר). במקרים אחרים, ניגונו של הבית או ניגונו של השיר נענה למקצב דומיננטי בפרק או בסימפוניה, או פשוט מנסה להלום את רוחה.

אשר לתכנים, גם כאן היחס בין כל בית/שיר לפרק/סימפוניה התואמים משתנה: זה יכול להיות שיקוף של 'תוכן' הסימפוניה, אסוציאציה הנובעת ממנו, שיחה שלי עם היצירה ויוצרה ממרחק הזמן והמקום והתרבות, מימוש מילולי לא סמנטי של הלך הנפש, ועוד.

מחזור השירים גם מעמיד מהלך כולל של רצף הסימפוניות, והשירים מתייחסים למקומה של הסימפוניה בין שכנותיה או מקשרים ביניהן.

מן התגובות עד כה, וגם על פי הרגשתי, השיר המרכזי ביצירה הוא "הסימפוניה הרביעית" - במקרה או שלא במקרה השיר המנסה לנסח מניפסט של הרוח הרומנטית-בטהובנית, על פי סימפוניה זו הנחבאת לה נצורה בין הגדולות והמפורסמות - השלישית והחמישית.

התייחסות ספציפית לכל סימפוניה, שלי ושל מגיבים, וגם קישוריות לסרטונים של ביצועי הסימפוניות עם ציונים מדויקים של זמני המוטיבים המופיעים כאן בתווים - אפשר למצוא בפייסבוק, בגלילה של הדף שלי לשלהי ספטמבר 2016, או, פשוט בעזרת ההאשטג #תשע_הסימפוניות.



יום ראשון, 20 ביולי 2014

מצב המוץ ומצב ה-art: על "אדון מוצרט מתעורר" מאת אווה ברונסקי

אדון מוצרט מתעורר
אווה ברונסקי, מגרמנית: חנה לבנת, כנרת זמורה ביתן, 5.2014, מחיר נקוב 49 שקלים, 304 עמ'.
סקירה: צור ארליך. הופיעה שלשום במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', עמ' 23-22, בקיצורים קלים ובכותרת "מוצרט מנגן ג'אז".

איזו דמות היסטורית שמתה בדמי ימיה היינו מזמינים לקום לתחייה בימינו ולהמשיך את מפעל חייה שנקטע? תנו לי דמות אחת בלבד; וכזו שתקבץ סביבה הסכמה אוניברסלית.

מוצרט, מוצרט הוא המועמד המתבקש. אותו ספק אדם ספק כרוּב שהדליף לנו דפי תווים ממקהלת המלאכים בגן עדן. האוזן האבסולוטית, הכי אבסולוטית. התגלמות המוזיקה, הכי מוזיקה. אולי לא גדול המלחינים בהיסטוריה, אבל בוודאי השם המזוהה ביותר עם המוזיקה הקלאסית – בתודעה העממית ובתרבות הפופולרית ואפילו בתרבות הגבוהה.

קחו למשל את הסיפורת הישראלית, ואפילו את הקוטב העילאי שלה. אין זה מקרה שדווקא שמו של מוצרט מככב בכותרים כגון 'מוצרט לא היה יהודי' של גבריאלה אביגור-רותם ו'להציל את מוצרט' של רפאל ירושלמי, ולא שמותיהם הגדולים לא פחות של באך או בטהובן. באך שֵירת את המלאכים, בטהובן נאבק עם מלאכים, מוצרט פשוט פטפט איתם. וכבר כשהיה בן 36 הם לקחו אותו. באמצע כתיבת הרקוויאם שלו, בעוד רוב פרקיו הם סקיצות חלקיות שעתידות להיות מושלמות בידי תלמידיו; מיסת האשכבה שנעשתה, בעל כורחה ולמשוש לבם של צרכני המיתוסים המודרניים, לתפילת אשכבה עצמית של המלחין. 

יום חמישי, 24 באפריל 2014

"להציל את מוצרט": פנינה

עשר סיבות לקרוא את "להציל את מוצרט", ספרו החדש והראשון של רפאל ירושלמי (מצרפתית: יהושע קנז, עם עובד, הספרייה לעם, 145 עמ').
1. כי עושה רושם שקם תלמיד דגול לאהרן אפלפלד.
2. כי מתקיים בו איזון מופלא בין איפוק וריגוש.
3. כי הוא מתפוצץ מאירוניה, מחוכמה כבושה, מסמליות מרומזת.
4. כי יום הזיכרון לשואה כבר ממש בפתח, ואולי לא תספיקו עד אז לקרוא ספר ארוך יותר.
5. כי תקדישו לקריאתו רק שעתיים, והוא יישאר כנראה שנים.
6. כי אם עד עכשיו לא התעניינתם במוזיקה קלאסית, הסקרנות שהספר יעורר בכם תעביר אתכם על דעתכם, ואולי תתנסו, וחייכם הרוחניים ימריאו מעתה במסלול חדש.
7. כי הוא מראה איך אפשר להתכחש ליהדות אבל לנקום נקמה יהודית מתוקה.
8. כי הוא תשובה עילאית לשאלה מהי ספרות באמת.
9. כי כאמור לעיל, "מצרפתית: יהושע קנז, עם עובד, הספרייה לעם". כך שפחות מטוב זה בטח לא, אפריורית.
10. כי אם אי אפשר להרוג את היטלר אפשר להציל את מוצרט.

יום שני, 4 בפברואר 2013

רפסודיה לצ'לו ולדפיקות לב


"מר מוות סר לביקור" - שיר שלי מימי מלחמת ראש השנה. הופיע ב'מקור ראשון' בכ"ט באדר תשס"ב, 13.3.2002, בתקופת השיא של הטרור, שבועיים לפני מבצע חומת מגן, וסיפר  איך זה לקום כל בוקר אל יומך האולי-אחרון. יזהר פלורסהיים כתב סביבו לפני שנים אחדות יצירה מוזיקלית קצרה ונוגעת ללב, והנה העלה אותה באחרונה ליו-טיוב. לחצו על התמונה למעלה והסכיתו. הביצוע הוא של יזהר, ואת עיקר הקריינות עושה אשתו אלה. אחרי היצירה ההיא כתב על פיה, כפי שסופר בבלוג זה, יצירה תזמורתית ארוכה יותר, אופטימית יותר, ושמה סר מר המוות, שאף זכתה בפרס נאה. קצת דיכאון להיזכר בימי מלחמת הטרור, אבל לא יזיק לעשות זאת מפעם לפעם.

יום שני, 27 בספטמבר 2010

תפילת פרא: עם עודד זהבי על השופר

המלחין פרופ' עודד זהבי יצא לחפש את סוד ההישרדות של המוזיקה הכי יהודית והכי לא מוזיקלית: תקיעת השופר. הוא חקר את השופר בעיניים של מוזיקאי, ומצא לתדהמתו כלי שאינו מציית לשום חוק אקוסטי, שקורא תגר על התרבות האנושית, ושמשאיר את המאמינים להתמודד עם שאלה ללא מענה. "אין לי אלא להגדיר את זה כפרוע", הוא אומר

מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בערב ראש השנה תשע"א, 8.9.10

מתחת לחלון הגדול של הסלון הקטן נמתח רחוב ארלוזורוב. זה שהולך בקול רעש גדול מהרכבת אל ים תל-אביב. סאון מנועים. טיסת אופנועים. צופרים עצבניים. שירת הסירנה. זאת מוזיקת הרקע של עודד זהבי. כאן יושב אל הפסנתר המלחין, המעבד ומייסד החוג למוזיקה באוניברסיטת חיפה, וכותב את היצירות שלו. "אני אוהב את הרעש הזה", הוא צוהל במענה לתהייה המתבקשת. "הוא עוזר לי להתרכז". עכשיו מובן מה לו, למלחין המעודן, ולקול השופר. מה מלהיב אותו כל כך בצליל המחוספס, הטורדני בהגדרתו. בשנה האחרונה חקר פרופ' זהבי את המוזיקולוגיה של השופר. בקרב יבוא התוצר: מאמר ארוך או ספר קצר. בינתיים מברכים אצלו בבית בעיקר "לשמוע קול צופר".

יום שלישי, 23 במרץ 2010

התפללתי כמה שעות עם קול המוזיקה. כרגיל

מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ט בחשוון תש"ע, 6.11.2009, במסגרת פרויקט "האזנת סתר" - כותבי המוסף מאזינים לתחנות העומדות בדרך כלל בצל.

חתיכת שליחות עיתונאית: לא להתגנב, לא להתחזות, לא להסתכן, לא לראיין, לא לנסוע, לא לנבור, לא להעז פנים, לא להתרפס לבירוקרטים, לא לזוז מהשגרה, לא לגלוש, לא לגזור ואפילו לא להדביק. פשוט לספר על החוויה הכי יומיומית שלי, ועם זאת, לעתים קרובות, גם הכי מרוממת. לספר על בוקר עם 'קול המוזיקה'. לכתוב משהו שיכול במצפון נקי להתחיל ב"קמתי בבוקר, צחצחתי שיניים, הדלקתי קול המוזיקה. עוד יום חדש התחיל".

קמתי בבוקר, צחצחתי שניים, הדלקתי קול המוזיקה. עוד יום חדש התחיל. התפללתי כמה דקות, עם סידור. כרגיל. התפללתי כמה שעות עם קול המוזיקה. כרגיל. שם אני, ועוד תשעה אחוזים מציבור העונים לסקרים, פוגשים את אלוהים. לא תמיד בסידור. ודאי לא בערוצים הנקראים ערוצי הקודש. קול המוזיקה מבריש לך את הנשמה. מנענע לך את הלב. טורק אותך אל הנשגב. בסימפוניה מספר אחת של ברהמס, בקונצ'רטו לפסנתר בסול מז'ור של ראוול, בווֹקָליזה הקלילה של רחמנינוב המשודרת בזה הרגע, במיסה בסי מינור של באך, ב'ערבית לשבת' המופלאה של אברהם קפלן ש'קול המוזיקה' גילה בשנה שעברה והשמיע שוב ושוב לבקשת הקהל – באלו, ובעוד ועוד, בלבנת הספיר הזו, אנחנו פוגשים את אלוהים. ואת עצמנו, הקשים להשגה לא פחות.

אנשים עסוקים אנחנו, ואת קול המוזיקה אנחנו שומעים בעיקר תוך אכילה, תוך עבודות בית, בנסיעה, וגם בחצי אוזן תוך עבודה. וזה בהחלט חילול הקודש, אבל זה מה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו. לא כל יצירה המשודרת שם מתאימה לתפקד כרקע. יש יצירות שאם אינך מצויד בקשב המתאים, הן מציקות ומצרצרות. יש ב'קול המוזיקה' זמנים שבהם כדאי או להקשיב בריכוז או לכבות. לא הכול מלטף את האוזן.

זה מפני שהיא התחנה היחידה בארץ המחויבת לכל סוגי המוזיקה הלא ממוסחרים – לאו דווקא מוזיקה קלאסית. קברניטי הרדיו אף ניסו בשנים האחרונות לכפות עליה את השם המתחכם 'כל המוזיקה', כדי לרמוז על כך (זה היה כשהם נחו לרגע מחרישת מזימות על סגירת התחנה). אין עוד ערוץ הנותן בית ואוויר לנשימה ליוצרים ישראלים של מוזיקה אמנותית. אין עוד תחנת רדיו המקדישה תוכניות למוזיקה עממית אותנטית מן העולם ולמוזיקה יהודית מקורית באמת. אין עוד תחנה שבה תוכל לשמוע את היצירות הארוכות, האינסטרומנטליות, של פינק פלויד. כן, פינק פלויד, להקת הרוק. קול המוזיקה אינו כדור הרגעה. ממש לא.

אבל רוב הזמן, ודאי בשעות הבוקר ולפני הצהריים, 'קול המוזיקה' יכול למלא גם את התפקיד החשוב ונטול היוקרה של טאפט קולי לאנשים עסוקים. רק לדמיין כמה תאונות דרכים, כמה עצבנות ישראלית, כמה גסות בכביש, היו נחסכים אם יותר אנשים היו שומעים 'קול המוזיקה' במקום את מכונות התופים של גלגל"צ. ואין סיבה שלא. מוזיקה קלאסית אינה עניין אליטיסטי. ברובה המכריע היא אמנם מורכבת ומעניינת ועמוקה יותר ממוסיקה מסחרית, אבל ברובה המכריע לא פחות היא גם פשוט נעימה יותר לאוזן. רק חינוך רע, של שנאה לכל מה שתווית של איכות ואליטיזם דבוקה בו, רק הפחדה והרחקה, יכולים לגרום לאנשים שגדלו בתרבות המערבית וששומעים פופ שלא לאהוב מוזיקה קלאסית – שהרי הפופ המערבי בנוי כולו על היסודות ההרמוניים הקלאסיים. בדרך כלל, מי שלא ספג את ההתניות השליליות הללו נהנה לשמוע מוסיקה קלאסית ברקע.

קול המוזיקה. כאן הקריינים הם קריינים. כאן המוזיקה היא מוזיקה. וכשאין ברירה, והמקצוע מחייב, ועליי לעבור תחנה ולשמוע יומן חדשות, אני מרגיש יותר מכל אחד אחר כמה החדשות רעות.

יום ראשון, 10 בינואר 2010

עידן ההקלטות מאחורינו: עם המנצח ליאון בוטשטיין


"כבר 25 שנה שהגיל הממוצע של המאזינים לתחנות המשדרות מוסיקה קלאסית בארצות הברית קבוע: 51. כלומר, זה לא שחובבי המוזיקה הקלאסית נולדו בעשורים הראשונים של המאה הקודמת והם הולכים ומתים, אלא הקהל של המוסיקה הזו תמיד היה מבוגר יחסית ובשל" 

"במשך שלושים-ארבעים שנה היתה תחרות בין ההקלטה לקונצרט החי, אבל עידן ההקלטה תם. יש הקלטות כמובן, ואנשים קונים, אבל זה כבר לא במרכז. עם השנים הבנו שגם מהבחינה המוסיקלית הטהורה, בקונצרט יש משהו שאין בשום הקלטה"

"אני אוהב מאוד, למשל, כשמוחאים כפיים באמצע היצירה. אני בעד תגובה ספונטנית. אני קצת אלרגי לכל חוקי הקונצרט. בימי מוצרט ציפו מהאנשים להריע באמצע יצירה אם נתנו סולו מבריק, כמו בקונצרט ג'אז של היום. צריך אמנם שקט, כי רוצים להתרכז, אבל הגישה הפוריטנית מוגזמת לפעמים"

מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בז' בחשוון תשס"ח, 19.10.2007, בכותרת "הסימפונית הבלתי גמורה"

לא שהשמיים וכל צבאם נפתחו ביום חמישי שעבר על ראשם של יושבי אולם הנרי קראון בתיאטרון ירושלים; לפחות לא יותר מכפי שהם נפתחים בקונצרטים טובים אחרים. ולא שאיזה פגאניני ירד, רכוב על ענן ורוד, היישר ממקום מנוחתה-עדן של נשמתו וכישף את הנוכחים בצלילים שלימדוהו מלאכים. קונצרט פתיחת העונה של 'התזמורת הסימפונית ירושלים, רשות השידור' לא אירח סולן נוצץ וגם לא סולן בלתי נוצץ, ואף דרש מהקהל, במחציתו השנייה, האזנה מרוכזת ליצירה תובענית בת שעה שלמה שספק אם מישהו מהמאזינים שמע מעודו, סימפוניית עזראל של יוזף סוק. ובכל זאת אקורד הסיום המתחטא של היצירה כמו פתח בגוויעתו פקק של סכר, ומחיאות הכפיים נפלו על האולם כשיטפון. בעמידה. דקות ארוכות. מחיאות כפיים של אולם מלא מהרגיל, שהיה להן פירוש אחד ברור: תודה מהירושלמים לַתזמורת על שהיא פה, איתם, אף על פי כן ולמרות הכול. על שפתחה, בַּשיניים ובציפורניים, אחרי משברים ותחת איומי סגירה שטרם פסקו, את העונה ה-70 שלה.