טוביה החולב: עם טוביה טננבום על מה שאנשים חושבים באמת

טוביה טננבום בגרמניה. צילום: איזי טננבום

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ' בתמוז תשע"ד, 18.7.2014, עמ' 32. השבוע הופיע הספר המתואר בכתבה כספרו הבא של טננבום, על המסע בישראל, ושמו בישראל "תפוס ת'יהודי".

טור הספורט של טוביה טננבוֹם במהדורה המקוונת של העיתון הגרמני 'די-צייט' מתחיל בספורט ואיכשהו נגמר תמיד ברומו של עולם. שמו של הטור הזה "שָמן בנעלי ספורט". בגרמנית זה יוצא משחק מילים. שמן, מעשן, לא ספורטיבי, נהנתן נרפה ומזרה אימה, מומחה לחשיפת הרפש שבנפש של מי שמדבר איתו, ובעצם, תפסנו אותו, יהודי: טננבום לא ישאיר לקוראים את העונג לחשוב כך עליו בעצמם. הוא יגיד להם שהוא כזה.

לפני כמה חודשים פתח אחד הטורים הללו בתיאור הליכה רגלית מרמאללה ליריחו בצוותא עם ראש איגוד הכדורגל הפלשתיני, הלא הוא ג'יבריל רג'וב – והתגלגל לכינוי שנתנו החבר'ה לטוביה, בחושבם שהוא גרמני כלבבם: אבו-עלי, שם החיבה של הערבים להיטלר. טור אחר, ממש עכשיו, ממש מתחת לכתבה הראשית על הזכייה הגרמנית בגביע העולם, פתח בנבכי הכדורגל הישראלי, על תקן הדבר הכי הפוך מכדורגל גרמני שיש – ונגמר בסיפורה של התכתשות בין טננבום לשגרירות גרמניה בישראל. זו מחרימה אותו לאחרונה משום ששאל בפומבי פוליטיקאי בכיר שביקר בארץ, גרגור גיזי, למה לקח כמדריך לסיור בהתנחלויות דווקא את איש 'שוברים שתיקה', ואחרי ששאל את שרת התרבות של גרמניה, במסיבת עיתונאים חגיגית לכבוד חתימת הסכם להחזרת יצירות אמנות שנשדדו מהיהודים, למה זה לקח לגרמניה שבעים שנה.

את המונדיאל הקודם חווה טננבום אצל המנצחת במונדיאל הנוכחי. גם אז היה מה לראות שם. חודש משחקי גביע העולם הוא לדבריו הזמן היחיד בכל ארבע שנים שבו הגרמנים מרשים לעצמם להניף דגלים, להתעטף בדגלים, לצעוק דויטשלנד או בקיצור שְלַנְד, להפסיק להתבייש להיות גרמנים.

טננבום היה אז בעיצומו של מסע עיתונאי בן חצי שנה להבנת הנפש הגרמנית. במקרה יצא שבחודש הראשון לשהותו שם התחיל המונדיאל, והחוויה האנתרופולוגית של טננבום לבלבה. המנהג בגרמניה, כך גילה מיד, הוא לצפות במשחקים בהמון, ב"צפייה ציבורית". כמו השירה-בציבור שלנו, רק לא שירה אלא כדורגל ולא סתם ציבור אלא המונים. צוותא ענק, אלפים, רבבות, חלק מאחווה גדולה ומשחררת מאחריות – נטייה שטננבום מאבחן כלוז האופי הגרמני.

פֶרַיין הם קוראים לאחווה הזאת. verein. צורך בהשתייכות מוחשית למשהו גדול ממך. על פי האבחון של טננבום, יכול גרמני להיות ליברלי או ניאו-נאצי או אנרכיסטי או קומוניסטי אבל תמיד יתמזג לתוך קבוצה שהיא כזו, תמיד יצפה, בהתאם לכך, שאחרים יעשו בשבילו, שהמדינה תדאג לו;  תמיד יהיה אנטי-קפיטליסטי בדיבורים וקפיטליסטי בפועל; וכמעט תמיד, במידה זו או אחרת של הסוואה צדקנית, יהיה אנטישמי. דבֵּר עם גרמני, הצג את עצמך כפולני או כל גוי אחר שיעלה על דעתך, ואיכשהו בתוך כמה דקות הוא יגיע לזה שהוא נורא מזועזע מהמעשים של ישראל. זאת, לפחות, החוויה של טננבום. התגלית שלו. הוא משוכנע שזה כך דווקא בגרמניה. רגש עממי הנפוץ בכל שכבות העם, ואשר המנהיגות הפוליטית מצליחה בקושי רב להסוות בעזרת הסיוע לישראל.

אבל את המונדיאל הנוכחי הוא חווה דווקא בירושלים. "בערב של חצי הגמר גרמניה-ברזיל נתתי, לפני המשחק, הרצאה לתלמידי המכללה למדינאות בירושלים על כדורגל ולאומנות בגרמניה. אחר כך יצאתי החוצה לעשן – ואזעקה. בפנים אתה שומע את גרמניה מביסה את ברזיל, מכניסה את נבחרת ברזיל להלם פסיכולוגי. ובחוץ האזעקה".

כדורגל ולאומנות נכרכו להם על פי החשד יחדיו גם אצלנו, בדמות לה-פמיליה, ארגון-מכורתם של החשודים ברצח הנער הערבי משועפאט, וזה לא נעלם מעיניו. "כתבתי על בית"ר ירושלים בדי-צייט. יש שם טיפוסים כאלה ויש גם הרבה אחרים. תמיד אמרו שהחלום הציוני הוא שיהיה גנב יהודי, אז יש למרבה הצער גם רוצחים יהודים אכזרים. אבל זו בוודאי לא רק בית"ר ירושלים. ראיתי משחק בטדי שאוהדי הקבוצה היריבה עשו לאוהדי בית"ר סימנים של שחיטה בצוואר. הפועל חיפה נדמה לי. שני הצדדים נראו די מגעיל".

המסע ההוא בגרמניה הוליד את ספרו 'אני ישן בחדרו של היטלר', שהופיע לאחרונה בתרגום עברי (של אורי רדלר, בהוצאת סלע מאיר). חדרו של היטלר – כלומר בעצם גרמניה. מדינה עם דיבוק יהודי שמשגע אותה. אומה שבטוחה שתכפר על פשעיה אם תשכנע את עצמה שהיהודים הם נאצים ובעצם הגיע להם. וחוץ מזה, הוא באמת ישן בסוויטה שהיטלר נהג להתאכסן בה, במלון בוויימר, ונופף מהמרפסת למעריצי הסוויטה שעוברים למטה.

הוצאת הספרים הגרמנית רוֹווֹלט ששלחה אותו למסע הזה התנערה מהחוזה כאשר גילתה מה כתב. היא הסכימה לפרסם רק גרסה מצונזרת שלו, נקייה מציטוטים מביכים של גרמנים על היהודים המנהלים את העולם. אחרי זמן, ואחרי שפרסם את הספר בהוצאת התיאטרון היהודי שבניהולו בניו-יורק נמצאה הוצאה גרמנית שפרסמה אותו בגרמניה. ראיונות אחדים הושמטו ממנו בכל זאת, בשל איומים בתביעות מצד מרואיינים. אך ראיונות גנוזים אלה פורסמו מיד, בהבלטה, בדי-צייט, והיו לשיחת היום.

לפני פחות משנה נשלח למסע נוסף, לישראל ולרשות הפלשתינית. שוב כדי לכתוב ספר שיביט בעיניים זרות למחצה בנפש המקומית. במסווה של גרמני, תוך שהוא עושה עצמו לא מבין את העברית והערבית השגורות בפיו, פגש שרים פלשתינים וח"כים ישראלים, נכנס ויצא בארמונות האח"מים הפלשתינים  והצטרף לפעילי זכויות אדם תוך שהוא מעמת אותם עם הסתירות שבדברים שניסו למכור לו, התארח במאחזים יהודיים ובכפרים דרוזיים ובמערכת 'הארץ' ובסלון של עמוס עוז, ובעיקר נדהם לגלות את היקף המעורבות הפוליטית האירופית, והגרמנית בפרט, בארץ.

שוב ושוב נתקל במתנדבים גרמנים שבאורח מוזר באו לכאן לכפר על השואה באמצעות מאבק נגד ישראל. כגון אותה צעירה גרמנייה שסיפרה לו שבאה לעזור לפלשתינים כי "התאהבתי בעם היהודי". שוב ושוב חזה פה בהשקעות של מדינות עשירות, גרמניה בפרט, במיזמים מיותרים של בנייני פאר ברשות הפלשתינית, או במפגשי שלום מגוחכים בין ישראלים שבמילא תומכים בפלשתינים לבין ערבים הבזים לישראלים הללו. הוא למד שהאובססיה היהודית-ישראלית של הגרמנים, שגילה במסע הקודם, שולחת את פארותיה לתחומי ישראל וממלאת תפקיד מרכזי בתדלוק הסכסוך כאן. ספרו הבא, שכבר נמצא בשלבי תרגום והכנה לדפוס בישראל ובגרמניה ויופיע בסתיו הקרוב, מתעד את המסע המצחיק-עצוב שלו בארץ הקודש.

הוא יספר שם למשל כיצד נסע לבית-לחם כדי להשתתף בתחרות זכויות אדם באוניברסיטה, רק כדי לגלות שהוא הטמבל היחיד שהגיע: לכולם היה ברור שזו פיקציה שנועדה לקבל תקציב מהאיחוד האירופי. כיצד  התעקש לשאול את הבדווים מהבקעה ופטרוניהם האירופים איפה בדיוק הבתים ההרוסים שהם מבכים עליהם בתקשורת, וגילה שאין כאלה. כיצד לא נתן למשווקי העיר החדשה רוואבי לשטות בו כשאמרו לו, כפי שהם רגילים לומר לכל עיתונאי שלא שואל שאלות מיותרות, שבעיר תיבנה כנסייה לרווחת הנוצרים, בעודם מצביעים במפה על נקודה שאך זה אמרו שבה ייבנה מסגד.

הוא נסע לבילעין עם מפגיני השמאל, ותיעד את ההצגה המאורגנת שהעיתונאים הזרים מקבלים בה תפקידים מראש, ואת ההערות בזכות היטלר שהשמיעו באוזניו מלווים ערבים כששמעו שהוא גרמני. בכלל, כך למד, להיות גרמני בין ערבים-פלשתינים פירושו להיות כוכב עליון.

אחמד טיבי צרח עליו שהוא לא עיתונאי, כי הוא ביקש ממנו הוכחות למה שהוא טוען ולא אמר אמן. ובבית-לחם הוא תשאל את שרת התיירות והעתיקות הפלשתינית, רולא מעאיא, בצורה שתרגל בגרמניה. שם, בשיטות דומות, הוציא מפיהם של גרמנים וידויים על מאוויי לבם האנטישמיים הכמוסים. לפעמים זה מגיע אל סף התעללות. ב'אני ישן בחדרו של היטלר' הוא מספר למשל על שיחתו עם גרמני טוב לב שבא לגור במחנה דכאו ולהתמסר לעבודת ההנצחה שם. טננבום, בלחץ ממוקד, חילץ מפיו את ההודאה בכך שהוא מתחמק מלברר מה משפחתו שלו עצמו עשתה בשואה. 

וכך, על פי תיאורו, זה היה עם השרה מבית-לחם, כשהתחמקה מלענות לו מה היא באמת מייחלת שיקרה לישראלים. "אני מתקרב אליה ונוקש על מצחה, כמו שנוקשים על דלת, ולוחש לה, 'אני מלאך. את ישנה במיטה. ואני מגיע אלייך, נוקש על מצחך, ואומר: רולא, רולא, רולא: מה תרצי שאעשה עם הישראלים? אמרי לי מהי משאלתך ואבצע אותה. דברי אליי, אני המלאך שלך. האם תרצי שאשלח את כל היהודים בחזרה לאירופה?'

"רולא לא יכולה לשלוט בעצמה ופורצת בצחוק ממושך. כשהיא נרגעת, היא אומרת: 'אתה לא עיתונאי, אתה פוליטיקאי'. אני עונה – 'לא, אני מלאך! מלאך אמיתי. דברי אליי, רולא, ואמלא את משאלתך'. היא צוחקת שוב, מביטה בי, שפתיה כמעט נעות, אך בת קול אינה יוצאת מביניהן. 'מה העניין, רולא?' – 'אני שרה, אני לא יכולה לענות על השאלה הזו'. 'שאלי את המלאך שלך מה הוא רוצה, ואמרי זאת במילותייך'. ואז היא מחייכת אליי ואומרת, 'מה שאני אומרת הוא זה: אין פתרון הוגן. אתה יודע איך לפרש את זה. אתה יודע מה אני חושבת'". 

גם לישראלים הוא לא עשה הנחות. בכתב היד – הצצתי – יש תיאורים מצחיקים ומלעיגים למדי של רוכשי אדמות יהודים, של מתנחלי גבעות, של שמאלנים מקצועיים המתוודים באוזניו שהם חיים מתוך חשיבה משאלתית, של התנהלות רב מקובל ידוע המוכר בכסף טוב מחילה על חטאים נפוצים, של שלל דברי הבל ששמע מחברי כנסת מכל פינות הבית.

ובכל זאת, היהודים המשתפים פעולה עם האירופים בליבוי השנאה הערבית לישראל הם המטרות הראשיות של בליסטראות טננבום. "בתוך לבו של האיש הזה, בפינות האפלות ביותר שלו, הוא הגזען היהודי הגדול מכולם", הוא כותב על איש שמאל ישראלי ידוע. "בעיניו, יהודים חייבים להתנהג כמו בני־אדם נעלים, משום שהם כאלו. וכל עוד הם לא מתנהגים כגזע האדונים של ישו, הוא שונא אותם. הוא היהודי שונא־עצמו המוזר ביותר בעולם".

אז הספר מוכן. ממשיך את קודמו, בהמחישו עד כמה בית המשוגעים שלנו שבין הים לירדן הוא המשכה-באמצעים-אחרים של הפתולוגיה שבין הים הצפוני לריינוס. כקודמו הגרמני, המעלה עדיין ניחוחות בית דפוס, גם הספר הישראלי של טננבום שיתרגש עלינו בסתיו הקרוב מפגין לראווה את טיפשותם האווילית של רוב בני האדם. רק מה? דווקא עכשיו, כשהספר גמור, התחיל אצלנו אקשן. ההסלמה בשבועות האחרונים תפסה את טננבום ואת אשתו איזי, המפיקה והצלמת הצמודה שלו במסעותיו, בישראל, בביקור לקידום הספר. ישראל, ארץ הולדתו של טננבום.

איך הוא מתרשם? "מדינה המומה. אנשים לא יודעים מה הכיוון. רציתי לגלות בימים הללו משהו חדש על ישראל. אבל לא, לא היה משהו שהדהים אותי. כנראה מה שראיתי ושאמרו לי לאורך שבעה חודשים היה נכון. כך שאין בינתיים צורך לכתוב עוד פרק לספר. הערבים אמרו לי אמת, שעכשיו פשוט מתבטאת לא רק במילים אלא גם בדם ואש. והישראלים ממשיכים לא להבין. להמשיך לחשוב שהפלשתינים שהם מתעקשים לכנות 'ערביי ישראל' באמת רוצים לחיות איתם".

ושוב הוא חווה, הפעם לצלילי אזעקות, חוויות עיתונאיות מסוג אלו שהוא עתיד לתאר בספרו הבא. "הצטרפתי בשבוע שעבר לסיור עיתונאים לשדרות ולגבול עזה מטעם גוף ישראלי, 'מדיה סנטרל'. שכנעתי את הנהג הערבי שהם שכרו שאני מוסלמי. שאני אמנם נראה גרמני, אבל סבתא שלי מלבנון; אמנם אוכל ברמדאן, אבל מוסלמי. הוא נעשה סחבק איתי, וכשהלכו להראות לעיתונאים את נזקי הטילים לחש לי בערבית 'אל תאמין להם, הכול הם המציאו, עשו בעצמם'. אמרתי לו 'מה אתה חושב, שאני לא יודע? שקרנים אלה'."

ביום אחר "הייתה הפגנה של 'להבה' ליד בית ראש הממשלה. מי נמצא שם לסקר? צוות טלוויזיה גרמני. רוצים לתפוס יהודים צועקים מוות לערבים. שאלתי את הכתבת 'למה את פה? אני לא רואה פה אחרים. אין פה סי-אן-אן'. היא זיהתה אותי והתעצבנה, 'אני יודעת מי אתה'. זו כתבת גרמנייה שגרה פה הרבה שנים ומדברת עברית פרפקט. אתה יודע  מהי תמונת הפייסבוק שהיא בוחרת? חייל ישראל עם קסדה ומעליו ילד ערבי שמשתין עליו. החבר'ה שלה שמספקים לה מידע הם ארגונים כמו בצלם ועדאלה.

"ככה גם כמו הרבה כתבים גרמנים ואוסטרים, חלקם יהודים. לפעמים אני מציע להתלוות אליהם, להראות להם דברים שהארגונים האלה לא יראו להם. אומרים 'כן, אתקשר אליך'. אף פעם לא מתקשרים. בנסיעה לשדרות דיברתי עם העיתונאים הגרמנים. הם אמרו מה שגרמנים פה אומרים תמיד: באנו מתוך אהדה לישראל, אבל היהודים עושים דברים נוראים. בטח. הם באים לפה, רואים את נזקי הטילים, ויעני המציאות לימדה אותם שהיהודים עושים דברים נוראים ואיומים. זה יפה שהם מתעקשים להעמיד פנים שאהדו את ישראל בהתחלה".

איך עוד בילה פה את ימי המלחמה? לפני שבוע, הוא מספר, הוא נכח בישיבה של השדולה למאבק בדה-לגיטימציה של ישראל, בכנסת. "מדברים על איך נסביר את עצמנו כך שיראו את המציאות ויידעו שאנחנו צודקים. זאת הבעיה שלנו? שלא יודעים, ושאם נסביר יאהבו אותנו? לא קולטים שזו אנטישמיות. זה רץ אלפיים שנה.

"הגיע הזמן לומר שהאנטישמיות מקורה באירופה. ושגם פה האנטישמיות האירופית היא שמזינה את האנטישמיות הערבית. באירופה האנטישמיות היא נגד היהודים בלבד; באסלאם היא גם נגד נוצרים. את הספר שלי על הגרמנים סירבו להוציא לאור גם בארצות הברית; גם הוצאות שמרניות, מאותם חוגים שמנהלים מאבקים בעד ישראל ונגד האסלאם. כל המכונים הימניים באמריקה שמדברים על האנטישמיות האסלאמית  לא מוכנים לדבר על השאלה איפה האנטישמיות מתחילה. זה מתחיל באירופה. האירופים הם אלה שמממנים את  האנטישמיות. הם אלה שמלמדים את המוסלמים את האנטישמיות".

אוזלת היד הישראלית לנוכח מעורבותן של ממשלות זרות בארץ הממה אותו. כך גם תרומות המיליונים לבניית מיזמי פאר לפלשתינים – בשעה שבמחנות הפליטים בירדן, שגם בהם ביקר, גרים בדירים בני חדר אחד למשפחה ולשום מדינה חובבת פלשתינים לא אכפת. גרמניה, כך מצא, שנייה רק לארצות הברית בהשקעות אצל הערבים ביהודה ושומרון. גרמניה היא המובילה במימון קולנוע ישראלי פוליטי, תמיד פוליטי באותו כיוון; על פי נתונים שקיבל טננבום מקרן הקולנוע הישראלי, 25 קופרודוקציות ישראליות גרמניות היו בעבודה בעת מתן הנתונים, חלקן הגדול פוליטיות ומוציאות את דיבתה הרעה של ישראל. "כדי שלא יאשימו את הגרמנים באנטישמיות, הם מממנים יהודים שיעשו במקומם את העבודה המלוכלכת".

כשביקר בסילואן, כפר השילוח בירושלים, ונחשף שוב למעורבות המערבית במאבק נגד היהודים, ציין טננבום לעצמו "אני חושב שסוף סוף הבנתי למה יש בישראל ובשטחים כל כך הרבה ארגונים בלתי ממשלתיים. איפה עוד יכול אדם לבטא את משאלתו האפלה ליודנריין ועדיין להיחשב ליברלי?"

את האנשים האלה הוא נהנה במיוחד לשפד. הנה (בתרגום זמני ומקוצר מכתב היד של הספר העתידי) קטעים משיחה אופיינית שלו עם איש ארגון בלתי ממשלתי: מנחה נורווגי בכנס שלום יהודי-ערבי במימון קרן קונרד אדנאואר הגרמנית.

"הוא אינו מקבל תשלום, ולכן ביקשתי ממנו להסביר לי מדוע הוא כאן. מה בדיוק מניע אותו. בקיצור: איך צדיק שכמוהו בא לעולם? מה הופך אדם לגיבור? הוא נבוך מן השאלה. האם לא ידעת, הוא מתפלסף, שמהות התרבות הנורווגית היא לעזור לאנשים? שאלתי אותו אם הוא מוטרד, למשל, מעימותים אחרים. באפריקה, בכורדיסטן, בעיראק. 'אתה יהו...', הוא התחיל לשאול, אבל עוצר רגע לפני ה'די'.

"היה רגע של מבוכה. נתתי לו לבעבע לרגע, למצוא את עצמו. אבל אז ריחמתי עליו ואמרתי שאני גרמני. הוקל לו. הגרמנים הם טובים. המשכנו לדבר. 'מה חושבת המדינה שלך על הסכסוך הערבי־ישראלי?' שאלתי אותו. 'באיזה צד אתם?'. הוא ענה שתשעים אחוזים מהנורווגים תומכים בפלשתינים, כי הם חושבים שישראל היא גזענית ושישראל היא מדינת אפרטהייד. שאלתי, 'ומה אתה חושב?'. ובכן, הוא חושב שבני מדינתו צודקים. הנורווגים, הוא סיפר לי, קשובים לסבלם של מיעוטים חלשים. כך היה תמיד. אנשים טובים.

"שאלתי אותו אם הוא יכול לספר לי איך הנורווגים נהגו במלחמת העולם השנייה. הוא רצה לדעת מדוע אני עוקב אחר תולדות מדינתו. 'אני גרמני', הזכרתי לו. 'וגרמנים מדברים על מלחמת־העולם השנייה'. הרגל מוזר כזה שלנו. הוא הביט בי בתחושה מסוימת של אי־נוחות, אבל נורווגי כמוהו לא ישקר לגרמני כמוני. אנחנו לא אוהבים להודות בזה, הוא אמר חרש, אבל שיתפנו פעולה עם הנאצים. שאלתי אם זה כלל את שליחת היהודים לתנורים מסוימים. כן, הוא אמר, כשידיו רועדות מעט וטיק עצבני מרצד בפניו. למזלי, הוא האמין שאני גרמני".

למה אנשים מוכנים לדבר בכלל עם טננבום, סחטן רגשי שכמוהו? "די-צייט היא מילת קסם", הוא מסביר.  "זה עיתון האליטה הגרמנית. זה מרכז-שמאל. אנשים בטוחים שאני במיינסטרים האירופי. עוד סיבה שאנשים מרגישים איתי חופשי קשורה לרקע התיאטרלי שלי. בתיאטרון כולם מעניינים, והרשע אולי יותר מכולם. ואתה אוהב אותו. אז אני נותן לכל מרואיין הרגשה שאני אוהב אותו, ואז הוא חושב – זה אדם שאני יכול לשקר איתו ביחד. אני מתחבר עם המרואיינים שלי, וגם כשאני מעמת אותם עם דבריהם אני מחבק אותם בסוף. אני אומר להם, 'למדתי ממך כל כך הרבה'.

"ראיינתי ערבי אחד ביפו, שמפעיל שם מין בית קפה-תרבות. יש שם מפגשי שלום, חוגים ללימוד ערבית, ספרים. שמח לשמוע שאני כביכול גרמני, ואמר לי 'מעל הראש שלי יש מיין קמפף'. אני שואל אותו 'למה אתה מחזיק את הספר הזה?', לא לוקח את זה כמובן מאליו. בהמשך השיחה הוא אומר לי 'אני לא חושב שאתה עיתונאי. אתה מהסי-איי-איי. כי אף עיתונאי לא שואל אותי כאלה שאלות'. אני אומר לו 'אני איתך, אני מהצד שלך'. וזה הספיק לו. הרגיע אותו. הוא אפילו התחיל להתייעץ איתי, 'אתה חושב שכדאי שאוציא מפה את הספר? אולי מישהו אחר יתפוס אותי?'" 

יש לו אומץ, אין ספק. בירדן הוא שאל פעם את מארחו מה היה עושה לו אילו התברר לו שהוא, טובי, יהודי. המארח אמר, חד וחלק, 'הייתי שוחט אותך על המקום'. שם, ובעוד מקומות רבים שהסתובב בהם, שגיאה קטנה שהיה שוגה, פליטת מילה בשפה שהוא אמור לא לדעת, הייתה עולה לו ביוקר. "חלק מזה הוא טמטום אולי. גדלתי באליטה החרדית, ושם למדנו שרק אנחנו נציגי אלוהים בעולם הזה, וכל השאר חמורים וכלבים. אולי משם באה לי האמונה שאף אחד לא ייגע בי כי אני מדבר שם אלוהים".

- כשהספר יופיע יתפוצצו היחסים שלך עם כל מיני אנשים, שלא ידוע שאתה מי שאתה.

"לא נורא. יש עוד 7 מיליארד אנשים בעולם".

דרכו של טננבום מלב החרדיות אל התיאטרון ואל העיתונאות הטוטלית-תיאטרלית שלו החלה בשיכון חזון-איש בבני-ברק, כשנולד ב-1957. משפחה ליטאית, קטנה ומעוטת קרובים בגלל השואה. בן 14 כבר נשלח לישיבה גבוהה. מתמיד גדול, אבל "התחלתי להבין שמה שמלמדים אותי, הדוקטרינה החרדית, לא נכון על פי התורה. אמרו למשל שאין מצווה לשבת בארץ ישראל. אבל יש. לאט הבנתי שזו תורת גלות, שזו קתוליות, לא יהדות".

הוא המשיך בישיבות ציוניות. ב'מרכז הרב' התווכח, לדבריו, עם הרב צבי יהודה קוק שהתעקש לטעון שבגמרא כתובים דברים מסוימים גם כשהוא הראה לו שלא. גם עם הרב אברהם שפירא, ראש הישיבה הבא, ניהל לדבריו יחסי לימוד סוערים. הוא התגלגל גם בישיבת מעלות ובישיבת הכותל ושירת בשריון. בכל הישיבות הללו רמת הלימוד אכזבה אותו.

לבסוף נעשה חילוני. פוליטית, הוא אומר, הוא רץ לאורך שנות צעירותו בין הקצוות, ימין ושמאל, בגין ושולמית אלוני. גם במרכז המפה ישב זמן מה. בסוף, הוא אומר, הבין שהוא לא חלב ולא בשר וגם לא פרווה, אלא עליו לחפש את האמת בכל פעם מחדש.

שהוא לא שמאל, זה די ברור. "השמאל לא מוכן לדבר על אנטישמיות. אומר שזה לא קיים. מבחינה זו ודאי שאני לא שמאל. אני מאמין שהעולם הרבה יותר מסובך מימין ושמאל". השנה, במסע התחקירני הארוך שלו בארץ, די התאהב במתנחלים. "כשראיתי את האנשים בגבעות של איתמר, הרגשתי שהם היחידים שנורמלים פה. אני משוגע עליהם. אנשים שדבקים בזהות שלהם, בלי בושה". ומיד הוא מסבך: "אני הכי מעריך אותם – ואת החמאסניקים. כי גם להם וגם להם יש גאווה".

אחרי לימודיו בישיבות רצה טננבום הצעיר ללמוד באוניברסיטה, והחליט לעשות זאת הרחק ממשפחתו המתביישת בבן הסורר. הוא נסע לארצות הברית. עשה תואר במדעי המחשב, שהתחיל בלי לדעת לא אנגלית ולא מתמטיקה בסיסית. "אחר כך למדתי ספרות, מחזאות, תיאטרון; 15 שנה באוניברסיטה בסך הכול. עד שנגמר לי לחיות מחוץ לעולם האמיתי, וייסדתי את התיאטרון היהודי בניו-יורק".

זהו תיאטרון המתמקד במחזות פוליטיים, היסטוריים, אקטואליים, שטננבום כותב. אנטי-תזה, לדבריו, למה שבדרך כלל נחשב באמריקה תיאטרון יהודי, כלומר "כנר על הגג במאה וריאציות או שלוימל'ה ויענקל'ה. לדעתי לא בשביל הסכרין הזה עברנו אלפיים שנות גולה. עם כל הכבוד, יהודי שבתו מתחתנת עם גוי והוא עולה על הגג ומנגן בכינור – להגיד שזו היהדות זה פסיכופטי. בשביל רוב היהודים באמריקה, יהדות זה 'לו הייתי רוטשילד'. זה מגוחך".

המחזות עוסקים בסוגיות רגישות: פרשת המגעים היהודיים עם אייכמן בשואה, יחסי יהודים-שחורים, הקיום החרדי בעידן המודרני, הסכסוך הערבי-ישראלי. "כשייסדתי את התיאטרון לא רציתי להיות המחזאי היחיד. קיבלתי מחזות מאמריקנים יהודים, וכשקראתי אותם חשכו עיניי. ההבנה ביהדות היא אפס. רוב המחזות היו על משפחות לא מתפקדות. זו התמה של היהודי האמריקני. כל אחד מנסה להיות וודי אלן בלי ההומור של וודי אלן. שאר המחזות שקיבלתי היו בעיקר על כמה שהפלשתינים צודקים, או על השואה. סליחה, השואה זה לא היהדות. אפשר פעם פעמיים, אבל לא באופן קבוע".

עונת הפעילות של התיאטרון מדי שנה קצרה, וזה מאפשר לטננבום את המסעות העיתונאיים הארוכים שלו. מסעות באירופה, והפקות משותפות עם תיאטראות אירופיים, גלגלו אותו לכתיבה בעיתונות האירופית ולהיכרות עם אשתו שגדלה באוסטריה ובבלגיה. בשנתיים האחרונות הוא מרבה לבקר בגרמניה לרגל הצלחת הספר; ערבי קריאה ודיון סביבו מושכים קהל רב ולפעמים מפתיע.

"אני אומר שם לגרמנים", הוא אומר, ועובר ללחש דרמטי באנגלית, כמו גילם תפקיד קולנועי, "אני מחבב אתכם כאנשים אבל יש לכם סרטן בנשמה. טפלו בו. לא בשבילי. בשבילכם. אל תאשימו אותי שאני מספר לכם. אתם אנטישמים עד לשד עצמותיכם. 80 אחוז מכם.

"גרמני שאני מכיר, אחד מהברנז'ה, צלם קולנוע, בא אליי אחרי שקרא את הספר ואמר, 'כשבמאי יהודי מתקשר אליי ומציע לי לעבוד ביחד, המחשבה הראשונה שלי היא: כמה היהודי רוצה לגנוב ממני. לעזאזל! יש לי חברים יהודים, איש מהם לא רימה אותי מעולם, ועדיין בכל פעם שיהודי חדש בא זה מה שאני חושב. אני לא יכול להיפטר מזה. אני רוצה ולא יכול'.

"זה מדהים. כי זה לא אדם שמדבר אליך בשנאה. זה אדם שהספר ריגש אותו. הוא ראה את המראָה הזו, את מה ששיקפתי לו כשתיארתי את המפגשים עם הגרמנים. הוא ראה את עצמו, ושאל 'איך אני נפטר מזה'. אמרתי לו, עשית את הצעד הראשון. הודיתָ שאתה חולה. עכשיו אתה צריך לטפל בזה. אני לא יודע איך. אני רק עיתונאי. לא רועה רוחני, לא פסיכיאטר. לא אני עשיתי את הספר רב-מכר; הגרמנים שקנו אותו בהמוניהם אחראים לכך. היו מספיק גרמנים שחשבו, 'זה לא אדם ששונא אותנו, זה יהודי שמראה לנו את המראה, בכאב ובצחוק, ואולי כדאי שנקשיב'. מתרחשות בערבים הללו סצנות שלא תאמין, קורעות את הלב. בא צעיר בשנות העשרים לחייו ואומר לי בדמעות, 'מיסטר טננבום, תודה. תודה שאתה עדיין מדבר אלינו. אחרי כל מה שעשינו'".