מאת צור ארליך. מופיע היום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 37-34, בכותרת "הגל החדש". השאלה שלהלן היא אכן פסקת הפתיחה של הכתבה בגרסתה המקורית.
- עזוב שנייה את תומאס מאן. אתה בקושי בן 23, עם
שובל של פרסים מדעיים מאחוריך, עם מסות פרי עטך על ספרות אירופה במוספים נחשבים
בגיל 18, עם יַלדוּת לא בדיוק ברמת-השרון. איך זה להיות עילוי?
"הביטוי הזה רחוק מאוד מהמציאות",
ממהר תופעת הטבע גל אורן לענות. "עילוי. מה אני אמור להגיד על זה?"
- אז ילד מבוגר? גם היום אולי.
"אני מרגיש מבוגר וצעיר בו בזמן. זה
דיסוננס שחיים איתו. כמו עוד דיסוננסים כביכול שיש אצלי. זה שהתמקדתי במדעים אבל
הספר שלי יוצא בתחום הספרות, למשל. אז גם זה. לחברים שלי יש תיאוריה שאני סוג של
בנג'מין באטן; גיבור סרט אמריקני שנולד זקן והולך ומַצעיר עד שהוא חוזר לרֶחם".
- איזה מין ילד היית?
"רוב האנשים יכולים להגיד איזה ילד הם היו,
כי הילדות היא תקופה אחידה. לי היו כמה תקופות ילדות. בקטנותי אימא שלי עודדה אותי לצייר ולכתוב, אבל
כמו שמעודדים כל ילד. לא הייתה אצלנו בבית או במושב – מְלִילות, דרומית לנתיבות – מודעות
למצוינות. זה מושב של אנשים פשוטים, ישרי דרך, שעובדים בעיקר בחקלאות ולא ראו הרבה
מעבר לזה. עולי פָּרָס. אם מסלול חיי היה כמו של חברי ילדותי, כנראה הייתי נעשה
חקלאי. ואלה חיים מאוד יפים. אבל איכשהו החיים שלי נכנסו למסלול שונה.
"בכיתות א'-ב', אולי גם ג', הייתי ילד
רגיל, אפילו עצלן. די חולמני. אמי מזכירה לי איך הייתי נכנס ללול העופות ויושב עם
התרנגולות. או יושב על צינור המים שבחוץ ומחכה שהטיפות ירדו ומנסה להקים ערוגות.
בסביבות ג'-ד' היה שינוי. קלטתי שדברים אחרים מעניינים אותי. זה התחיל במסגרת שיעורי
המדע. הייתי לוקח דברים קטנים והופך אותם לפרויקטים. השיא היה בכיתה ו'. בניתי דגם
מושלם של הריאות, והעברתי הרצאה. הביאו לשם את כל המפקחים ממשרד החינוך. היה לי פיק
ברכיים לראשונה בחיי".
זו ילדותו השלישית – עדיין הרבה לפני ילדות מספר
חמש או שש שבה היה מבקר הספרות הצעיר בארץ והתרוצץ בעולם לקטוף פרסי מדע. בינתיים,
במלילות, הילד ממלל את גבורות ג'ינג'י
וחבריו אבל גם את כרכי אנציקלופדיית הנוער טיים ליף.
"במהלך חטיבת הביניים די מצאתי את עצמי.
התחלתי להבין שהנפש רוצה דברים שלא אוכל להשיג במחוז הולדתי, עוטף עזה. לא רציתי
ללכת לפנימייה כמו כל אחיי ואחיותיי" – שתי בנות ושני בנים, כולם גדולים ממנו;
הם למדו בישיבות ובאולפנות. "אבל היה בכיתה חבר, תלמיד מצטיין, שנשלח להיבחן
לישיבה התיכונית של מכון לב. אמרתי, אלך גם אני". הוא עבר את המבחנים בתיכון
המצטיינים הירושלמי הזה, אבל נפסל בראיונות. שמיניסט אחד, "שאני מכיר לו טובה
עד היום", איכשהו שם עליו עין, ראיין אותו באופן עצמאי ולחץ על ראש הישיבה
לקבל אותו. "וכך קרה".
הוא נחת למחזור הראשון של תוכנית חדשה: תואר
ראשון, בי-איי, במהלך התיכון. מאה תלמידים מצטיינים התחילו שנת ניסיון ראשונה.
ארבעים זכו להמשיך הלאה. "אני זוכר איך אבא שלי ואני ישבנו בבית המדרש ביום
הראשון ללימודים, והייתי כולי מפוחד. לא הכרתי את ירושלים. לא הכרתי את העולם הזה,
את הציונות הדתית כמהות סוציולוגית, את כל ההוויה הזו של דתיות וציוניות כחיים.
אצלנו במושב החיים היו חיים, לא אידיאולוגיה. עובדים ביום חול והולכים לבית הכנסת
בשבת".
זה לא רק ההוויה הפריפריאלית או
המזרחית-מסורתית, אלא "מלִילות ספציפית. כי אכלסו אותה פרסים, שזו מהות
מנותקת לגמרי ממה שקוראים לו ספרדי או מזרחי. אצל יהודים פרסים, לצד הדת אתה
נחשף לדברים הרבה יותר חילוניים. זו תרבות
עם פתיחות, אבל בגלל המיקום הספציפי של המושב גם סגירוּת. לאנשים לא הייתה בעיה
לערער על דברים. לא עדת מאמינים אדוקה. הכי רחוק מזה.
"המושב תמיד מזכיר לי את הכפרים הנורווגיים
ביצירות של קנוט המסון. חוץ מהאקלים כמובן. משהו מרוחק, מבודד, קרוב לנפש עצמה,
לחיים הפרטיים, המתכנסים. ומצד שני, יש שם ראייה נכוחה של החיים והבנה מה הכוחות
שזזים בתוכם. ומצד שלישי, האמונה הטבעית בדת. כשהגעתי למכון לב נחשפתי לראשונה לדת
שעובדת לפי רעיונות ותפיסות ורבנים וספרים. הצלחתי להיכנס לזה, אבל זה רחוק ממני
מאוד, מרחק מטאורי. האורתודוקסיה, בעצם".
איך הוא מגדיר את עצמו כיום, אם כבר? הוא לא
יודע. "יש בי אמונה גדולה באיזה טוב אלוהי. זו תפיסה שלי בנקודה בדרך, הנקודה
הנוכחית; עוד לא הגעתי לתפיסה הסופית".
מאוחר יחסית בחייו גם נחשף לכך שאגף שלם
במשפחתו, דודתו מונירה והמשפחה, עדיין גר בטהראן. באלבומים מצא את הבן דוד ח'וסראו
מבקר בארץ – עד 1979 זה היה אפשרי – ואף עולה עם אביו של גל להר הבית אחרי שחרורו.
"הגילוי הזה פיתח לי את הזהות הפרסית; לפני כן הייתי עיוור לחלוטין למוצא,
ופתאום גיליתי שהמוצא מעניין. אני מדמיין את עצמי נולד בטהראן ליד ההרים המושלגים
ומדַבר פרסית".
וכשמחוז הילדות הוא הכפרים של המסון, לא פלא
שהתיכון מזכיר לו הר של תומאס מאן. שניהם, מאן והמסון, מגיבורי ספרו הרואה עתה
אור, 'שברים במראה: שבר ומשבר בספרות האירופית המודרנית' (הקיבוץ המאוחד). "ימי
התיכון היו פנטזיה. כמו 'הר הקסמים' של תומאס מאן. אנשים שהחליטו להתנתק מהעולם עולים
להר, מקימים לעצמם חיים חדשים. כאילו הם חולים באיזו מחלה חמורה והם צריכים למצוא
לה מזור; והמחלה היא הצורך למצוא פורקן לדחף האינטלקטואלי. נוצר שם מיקרוקוסמוס
שאין כמוהו ולא היה.
"ראש הישיבה הדגיש שוב ושוב: לא באתם לעשות
תואר, באתם להתחנך. זו ישיבה תיכונית לכל דבר. הם הצליחו לייצר תחושה של נורמליות
סביב המציאות שאתה עובר בין שיעור גמרא או שיעור רגיל בהיסטוריה לבין שיעור בחשבון
אינפיניטיסימלי לתואר ראשון במדעי המחשב, עם מרצה שמגיע מהמכון הגבוה. זה היה כמו
מאבק נגד הגורל, אם תצליח או לא תצליח לסיים את התואר. מין מרוץ שהוכנס למסגרת
חברתית. לא פלא שחבריי הטובים ביותר הם משם, עד היום. אתה זוכה להכיר אנשים
בנקודות קצה. הכול קיצון. שישים יחידות בגרות! לימודים תורניים בפול גז! תואר
אקדמי במקביל! פרויקטים מדעיים! תחרויות! ואם כולם היו בקיצון, אני הייתי שיאו של
הקיצון".
הוא מתכוון לאיזו "אינטנסיביות
פנימית" שנלוותה לאינטנסיביות החיצונית הזו. הכיבוש הפרטי של פסגות הספרות
הגבוהה; פרס הנשיא למדענים צעירים על עבודות חקר במדעי המדינה, ופרס שז"ר על
מחקר בהיסטוריה, שקטף בתיכון; ומיזם טכנולוגי שצמח לו במפתיע והקנה לו פרסים,
פרסום ופרספקטיבה נוספת על העולם, מחלונות מטוסים ומהיכלי נשפים אירופיים.
"חברי נריה שְׂטְרוֹ (קרי straw) ואני הקמנו חברת הזנק. זה התחיל מעבודת גמר קטנה
ברובוטיקה, והתגלגל. בכל פעם חשבתי שהגענו עם זה לשיא, לחוויה הכי גדולה בחיים, הגיעה
אחת גדולה ממנה. כמו בבושקות, רק הפוך: מתחילים מהפנימית, הקטנה, ועוד אחת ועוד
אחת מתלבשות עליה.
"גם המכשיר שלנו עצמו נראה כמו צעצוע;
מכשיר שמטרתו הייתה בשלב הראשון לעשות לכל היותר סימולציה של דלף מים במערכות
ביתיות. זה היה בדיוק כשבר רפאלי התקלפה בתשדירים בטלוויזיה; אמרנו, בוא נעשה משהו
שקשור לחיסכון במים".
- זו רננה רז שהתקלפה.
"אחריה היו גם תשדירים עם בר רפאלי".
מה שמזכיר את שיחתנו המוקדמת, עת פסענו במסדרונות
מוזיאון תל-אביב לאמנות ודומה היה לרגע שתעינו. "פגשתי פה לא מזמן את בר
רפאלי ואימא שלה. באימא שלי. הלכה קצת לאיבוד, ועזרתי לה להתמצא. מוזיאון לאמנות
הוא כנראה מהמקומות המעטים שהיא יכולה להסתובב בהם בלי שאנשים יזהו אותה. אז
נכנסתי למשחק, כאילו גם אני לא מזהה".
לזהות את דוגמנית העל בלי איפור הוא כסף קטן
בשביל גיק המחשבים ופריק הספרות. בדף הפייסבוק שלו תוכלו למצוא תיעוד לחיי בליינות
הומים למדי, בארץ ובנסיעות לחו"ל. סיבה למגוריו בתל-אביב, למרות השירות הצבאי
בדרום. אבל אולי יותר מחיי הלילה, אלה המוזיאון ושכניו כגון הקאמרי והיכל התרבות. אורן
הוא אזרח בעולמותיהן של בר רפאלי ושל אשת המחול האמנותי רננה רז כאחד. כשהילכנו
בצל המשכן לאמנויות הבמה הודה שמכל הדברים, באופרה הוא קצת חלש: כבר חצי שנה לא
היה באופרה.
"לבלות אהבתי תמיד. אנשים אוהבים קופסאות.
הוא חְנון, אז הוא רק יקרא ספרים. אני לא חנון. יש בי שני קצוות. פרפקציוניזם,
ומצד שני כמיהה עזה לחיים הנורמליים הטבעיים רגילים, לבילויים. היום הדיסוננס הולך
וקטן. החלקים לומדים לחיות זה עם זה".
- אבל אנחנו עוד בענייני צעצוע בקרת הדלף. השנים
שעברו בינתיים שכללו אותו לכדי הרבה יותר מצעצוע, אבל הוא צפוי לעלות לצרכן הביתי
כמו צעצוע, ולהציל אותו מפיצוצי צינור והצפות שעולים הרבה יותר.
"כיום תשעים אחוז משעוני המים בבית הם
אנלוגיים", הוא מסביר. "שעוני מים דיגיטליים יש במקומות חדשים, והם
אחלה, הם מזהים דליפות בצנרת ואת מיקומן; הם רק עולים המון כסף. אז שאר העולם אומר
'תהיה דליפה, נגלה אותה כשהבית יוצף, יבוא ביטוח, יסדר את זה, נחכה לדליפה הבאה'.
המערכת שלנו מזהה דליפות לאורך הצנרת
הביתית אצל מי שאין לו שעון מים דיגיטלי. הרעיון הוא, למה לא לתת ללקוח
הביתי את הכוח. שהוא יהיה הבַּקר. אנחנו מניחים שזה יעלה עשרים דולר".
- איך עשרים?
"השתמשנו בחלקים זולים. אתה לומד את השוק
ולומד איך להוזיל, איך לבנות מוצר מתוחכם לואו-לבל. במקום יחידת בקרה נפרדת הוא
ישדר לטלפון האישי. במקום עיבוד תמונה מלא, השתמשנו בהפרדה של אור על בסיס אינפרה
אדום ושינויים במעגלי האור. במקום סוללת ליתיום – פנלים סולריים. בנינו מודל עסקי
על סמך האינטרס שיהיה לחברות הביטוח לסבסד את המוצר. דיברנו עם המון משקיעים.
דחינו המון. אני עכשיו בדיון עם משקיע נוסף".
אבל שוב אחורה בזמן, כשאורן ושְׂטְרוֹ עוד
בתיכון והמכשיר עוד בחיתוליו, "שמענו על קול קורא של תחרות בינלאומית: פרס
המים של שטוקהולם לנוער". הם זכו בפרס הראשון במקצה הישראלי של התחרות הזו,
הנערכת בחסות יורשת העצר השוודית ובצמידות לפרס המים של שטוקהולם למבוגרים, שכמו
פרס נובל מקבל את חסות מלך שוודיה.
בשטוקהולם, חוויית חו"ל ראשונה ומהממת
לאורן הצעיר, "מַכָּה של יופי, עיר אירופית נפערת לך מול העיניים כמראה, לא
רק כתיאור דקדקני בספר של מרסל פרוסט", זכה צמד השמיניסטים הישראלים בפרס
חמישי – "אבל ההרגשה הייתה מסעירה. אתה עומד על במה ויורשת העצר השוודית
לוחצת את ידך ואתה בטוקסידו וצריך לקוד קידה שאתה עושה לה חזרות יום שלם. ואז
סעודת ערב עם המלך. ממש אותה מתכונת של פרס נובל בהיכל העיר.
הבבושקות התרחבו והלכו. לא נייגֵעַ כאן בכל
הפירוט. אורן מצא את עצמו בתחרות בהלסינקי, מגיע בספטמבר בחולצה קצרה ורץ לקנות
סוודרים "שלא ייפלו לי הידיים מקור", "יושב בהיכל מועצת העיר ונציבת
המדע באיחוד האירופי אומרת פתאום איזראל, ואתה חושב 'היי, זה אנחנו'". משם
הגיעו, כנציגיו הנבחרים של האיחוד האירופי כולו, לתחרות עולמית למדענים צעירים
בארצות הברית. "זה היה מופרך. אתה בן 18 ממלילות ושגרירים מבריסל מלווים אותך
בפיטסבורג. סוריאליסטי, אבל זרמתי עם זה".
כל זה התנהל לאורך שלהי התיכון, שנת לימודים
בישיבה בקיבוץ מעלה-גלבוע, והשירות הצבאי שאורן עדיין שרוי בו. "הגעתי לצה"ל
למסלול בתוך תוכנית העתודה, שנקרא 'אקדמיזציה'. צה"ל הגדיל ראש ביחס למי שסיימו
תואר ראשון בתיכון; הוא מבין שאלֶה אנשים שהבחירה חשובה להם, ומציע להם לשרת
כחוקרים בכל מקום שירצו ושירצה אותם. הגעתי לגוף אזרחי שהוא מכון מחקר לכל דבר
ועניין, ואני עובד שם כחוקר במדעי המחשב; חוקר צעיר, כמעט ילד, מוקף דוקטורים
ופרופסורים. חלק מהציפייה מחוקר צעיר היא שיהיה לו יום לימודים, ולכן מאפשרים לי
להשלים במקביל לימודי תואר שני".
*
זהו, המדע מאחורינו, תומאס מאן לפנינו. שוב
אחורה בזמן. לשישית. "המעבר לספרות גבוהה היה אפיפניה. התגלות. הייתי בכיתה
י'. קראתי גם לפני כן. קראתי המון. ספרי עיון והרחבת ידע. זה לא היה זר לי. אבל
משהו בתוכי תמיד חיפש את המקום שהדברים בו לא מדויקים. את התווך הבלתי נראה בינינו
לבין המציאות. האינפלציה של הדיוק במדעים המדויקים בתוך חיי הובילה אותי לצורך הזה.
אתה מתבגר, והכול קורה לך במקביל, ואתה באמת תוהה מה הולך פה.
"ואז מצאתי במחסן עותק של 'אנה קארנינה' חלק
א', שאחותי שעשתה פעם תואר בספרות זרקה למחסן. זו קפיצה ישר לפסגה. ידעתי שאני לא
מבין שם המון דברים, אבל ראיתי שיש שם עולם ומלואו. בגיל ההוא, כשעוד לא עיכלתי את
המעבר מהמושב למכון לב ולירושלים, לא היה לי לגמרי ברור איפה אני עומד. אפילו
ההגדרה העצמית, מי אני, התערפלה. בדרך כלל מתבגרים מגדירים את עצמם על פי מה שקורה
להם, ולי קרו יותר מדי דברים, ובאופן קיצוני מדי. אני בן 16, בהר הקסמים הזה של
מכון לב, וכמות הדברים שאני עובר כפולה מהגיל שלי לפחות. כל דקה היא שעה. כל שעה
היא יום. והכול מתמלא ומתבלגן. הספרות עזרה לי להכיר את עצמי.
"אנה קארנינה גילמה בעיניי את המתח בין
התשוקות לבין החיים הרגילים. בין הציפיות ממך לבין הציפיות שלך. ראיתי שדרכה אני
יכול להבין את החיים שלי. החיים שלי התחילו כאן להתפצל לשניים. מכאן הלימודים המדעיים,
והר הקסמים הזה של הפנימייה והחברים – ומכאן הספרות, שפתאום באה כמו מים רבים.
המקום שלא מצא ביטוי עד אז פתאום מצא את הביטוי שלו. התחלתי הכול לבד, אוטודידקטי
לגמרי. כמו בדברים אחרים. אולי גם כי אני לא אוהב להקשיב לאחרים. מאז השתפרתי בזה מאוד;
תכתוב את זה".
אבל "יותר מניסיון לרכוש את הידע, זה היה רצון
להכיר את הדמויות שבגב הספר. המחברים. מזה צמח הספר הנוכחי שלי. כשהתחלתי לקרוא
טולסטוי או פרוסט או המסון או מי שלא יהיה הייתי חייב לקרוא הכול על הסופר. את כל
הספרים, המסות, היומנים, הביוגרפיות שנכתבו עליו, פרקי יומן. הייתי נודד לספריות
ולחנויות. הייתי ישן ארבע שעות בלילה. היום קצת יותר, שש שעות. הספרייה הלאומית בגבעת
רם הייתה קרובה. אתה עובר מספרות אירופית לעברית וזה לא נגמר.
"הוריי הבינו שאתרושש מקניית הספרים. נוצר
טקס קבוע: למרות הסכום האסטרונומי שהלימודים שם עלו, היו נותנים לי 200 שקל כל שבוע.
הם ידעו שאוכל ומותרות עם החבר'ה אקנה רק בחמישים, ובַיֶתר – הייתי הולך לחנויות
המשומשים למצוא את העותקים הכי זולים, עותקים די עתיקים לפעמים. צברתי הרבה. כן, רק
ספרות קלאסית. מרגע שגיליתי את הספרות הקלאסית – שום ספרות אחרת. אני לא ביבליופיל
או תולעת ספרים שנהנית מריח הדפוס. פשוט הייתי צריך להכיר את הדמויות האלה, ולעומק.
זה היה ממש מפגש אישי. הייתי צריך להזמין הרבה מחו"ל: יומנים ואפילו יצירות
שלא תורגמו. אני מחזיק היום לפחות חמישים ספרים על כל אחד מהסופרים העיקריים
שכתבתי עליהם".
- אם כבר מדברים על הצד הפרוזאי של ההתעמקות
בפרוזה: בטח לא מזיק לזה זיכרון פנומנלי.
"נכון שיש לי זיכרון טוב לטווח ארוך. וגם
זיכרון חזותי חזק. אדם שראיתי עד היום רק פעם אחת והחליף נעליים אשים לב באלפית
שנייה ואגיד לו תתחדש. כך שאני זוכר איפה דברים נמצאים על הדף. מצד שני, הזיכרון שלי
לטווח קצר הוא זוועה. אני צריך לרשום לעצמי בסלולרי תזכורות מה לעשות בעוד חצי
שעה. זו המחלה של הילדים שגדלו בבהייה בלול".
ומהירות קריאה? אני פשוט מנסה להבין טכנית, איך
במקביל למרוץ משוגע של ישיבה בתוך תיכון בתוך אוניברסיטה אתה הופך בתוך שנתיים
מבור גמור בספרות קלאסית לחוקר שמפרסם מסות על אודותיה במוסף 'שבת'.
"ספרים שהם אמנות אני קורא לאט מאוד. בעצם,
אין דבר כזה 'ספרים'. אני מסתייג מהקטגוריה הזו. כי יש ספר עיון של מאתיים עמודים
שאני מסיים בערב, ויש יצירה בת חמישים עמודים, נניח 'טוניו קרגר' של תומאס מאן,
שאני קורא שעות, גם בפעם האלף כשאני יודע בעל פה כל משפט. כי היצירה צריכה תושֶבת,
בסיס פנימי לשבת עליו. וככל שהתושבת גדולה, היצירה נשארת יותר. לעומת זאת יש המון
דברים אחרים שאני לא זוכר ולא יודע עליהם כלום".
ואם כבר תומאס מאן, "בשנים האחרונות בתיכון
החבר'ה היו קוראים לי תומאס מאן. כי הייתה תקופה כזו של 'אל תעז לדבר עם גל אם אתה
לא יודע מי זה תומאס מאן. אין לכם קרקע משותפת'".
- זה מקרה שהספרות שאתה אומר שעוזרת לך להכיר את
עצמך היא דווקא אותה ספרות שהפכה לקלאסית, זו שכתבו אנשים שכולם אינם בין החיים?
"אני אוהב לקרוא ספרים של אנשים שאינם אתנו,
כי אני יודע את כל ההתפתחויות שהיו בחייהם. זה לא שאני לא קורא ואוהב כותבים
עכשוויים, נניח עוז ויהושע; הרי הייתי מבקר ספרות שסקר ספרים עכשוויים. אבל בסופו
של דבר נשאר איתך מה שתפס אותך הכי חזק".
- פועל היום סופר בסדר גודל של הקלסיקונים המתים?
"יהיה לא צודק לומר שלא. אבל התקופות
שונות. סוף המאה ה-19 ותחילת ה-20 הייתה תקופה של עימות. תקופתנו היא תקופה שעוסקת
בהפגת מתחים. זו תקופה תרפויטית. אם פעם התזזית של פרוסט הובילה אותו לבלות לילה
שלם בחדר שעם ולכתוב ולהתעמת עם הדברים, היום הוא היה מעביר את הלילה בפייסבוק.
"אני לא אומר שהחיים הנוכחיים לא מייצרים
יצירות גדולות. יש. לדוגמה, 'התיקונים' של ג'ונתן פראנזן היא יצירה שמגיעה מתוך
מציאות ימינו, והיא בלי ספק יצירת מופת. אנשים שירצו בעתיד להבין את תקופתנו יקראו
אותה. או ו"ג זבאלד שתיאר את החיים הפוסט-פוסט מודרניים בצורה מופתית. אבל בכל
זאת, החיים כפרובלמטיקה הוא ביטוי שמצחיק להגיד אותו במאה ה-21. מה פרובלמטיקה? לך
לפסיכולוג.
"היום זו בכלל תקופה של ביזור, לא התכנסות.
גם הסופרים הגדולים כותבים על נושאים שונים במקביל. 'המוטיב האחד' הוא דבר שהרבה
פחות קיים. אולי כך יאה לתקופתנו; אבל איבדנו את הקסם. ואת הקסם הזה מצאתי במפנה המאה
ה-19. תקופה שלא הייתה לה מקבילה, ונראה שגם לא תהיה. יש אנשים שאומרים שהשינוי
הכי גדול שהעולם עבר היה המעבר מימי הביניים לעת החדשה. אבל זו הייתה רק התחלה. אז
רק נָבט הסחרור הקתולי-פרוטסטנטי, שעתיד היה להפוך לתוהו ובוהו באירופה בפרוס המאה
העשרים. והנפשות הגדולות של התקופה הזו הצליחו להתמרכז בנקודות הגדולות".
על הנקודות הגדולות הללו בנוי ספרו של אורן.
"מצאתי לי מורי דרך, כל אחד בתחומו הוא. פרוסט נתן לי שיעור על הזמן, זמן
מתרחב וזמן מתכנס. תומאס מאן לימד אותי על המתח בין החיים לאמנות. ת"ס אליוט התמקד
במתח בין המסורת לקדמה. וירג'יניה וולף העלימה הגדרות מגדריות ואחרות. תיאודור פונטאנה
התעמת עם המוסמכות החברתיות. אלו דמויות שהרקע שלהן, מיקומן בזמן, נתן להן את
תהילת הנצח. הם מופתים במובן הכי ישיר של המילה, אותות ומופתים. כמו מעמד הר סיני,
שהיה חד-פעמי, צירוף מיוחד של מאורע ומקום וזמן. לא יכול להיות פונטאנה אחר, כי לא
נראה שנחזור אי פעם למצב ההוא של מעבר מעולם קתולי לחלוטין לעולם שיש בו רבגוניות.
הרי אנחנו כבר בתוך הרבגוניות הזו.
"המאה ה-21 כבר אחרת. היא קיבלה את תוצרי
הלוואי של התהליך ההיסטורי ששיאו לפני מאה ו-150 שנה. ואולי דווקא תופעות הלוואי
הן הנקודה המעניינת. כמו אדם שלקח אנטיביוטיקה, והתנהלה אצלו מלחמה בין האנטיביוטיקה
למחלה – אבל מה שהוא מרגיש בסוף הוא תופעות
הלוואי: המיחושים בחזה, כאב הראש הקל, העצירות המסוימת. כיום אנחנו מרגישים את המיחושים
הללו, אבל לא ברור לנו מאיפה הם מגיעים. לשם כך צריך הסתכלות כמו בהנדסה-לאחור: מקבלים
מוצר ומנסים להבין את התהליך שיצר אותו.
"ברור שאנחנו בתחילתו של עידן. החופש של
זמננו הוא, במבט היסטורי רחב, התחלה חדשה. זה באמת מקביל לשנים שאחרי היציאה מימי
הביניים. וזה יוצר בלבול גדול, שהשפיע עליי מאוד. כשהתחלתי לכתוב על ספרות בעיתון,
זה היה מין פורקן לבלבול הזה. אפשרות לדבר עם אנשים מתוך הביקורת בעיתון".
והנה, בתום ארבע שנים של פרסום ביקורות ומסות
ספרותיות, שמהן נלקטו פרקי הספר, כבר שנה שהמבקר שותק. ושנה בחיי גל אורן היא
כזכור לפחות עשור בחיים של אחרים. "גם קראתי פחות השנה. התמקדתי בחיים
האישיים שלי; עברתי מהכוח אל הפועל. זו תקופה מיוחדת, שבינתיים אני משאיר את
הרשמים שלה לעצמי ואפילו לא כותב אותם. השנה הזו ללא ספק הייתה החשובה בחיי, ולא
אשתף בה".
- זוגיות?
"בין היתר. החיים. התחלתי את המסע שלי מתוך
אוסף שלם של מסגרות, וניסיתי להבין איפה אני נמצא בהן. לאט לאט הן נשרו, קליפה אחר
קליפה. אמנם עדיין ישנה מסגרת העבודה והצבא, אבל אני אדם חופשי. זה ניסיון מרתק. אני
לא נותן דין וחשבון לאף אחד. אני לא בקטע הדוניסטי, אלא נהנה מהיכולת לעכל מהם
החיים שלי, מה אני עושה. אני לא יודע אם אהיה איש מדע, איש ספרות, אולי חקלאי
במושב. אין לי מושג. החיים נראים לי עכשיו פחות כמו תבנית שצריך לשבור ויותר כמו
תבנית שאני צריך לייצר.
"הספר הוא כולו סיכום מסע. מסע שלי אל
הסופרים – ומסע המחשבות של הסופרים עצמם. קפקא אמר בצדק שהמסע הכי רחוק שאפשר
לעשות הוא קירוב העיניים בעוד כמה סנטימטרים אל הספר. מבקרת הספרות רבקה שאול בן-צבי,
שהובילה אותי לכתוב מלכתחילה, אילצה אותי בעצם לכתוב את הספר. היא ראתה שהתקופה הזו
בחיי הולכת ונסגרת, ואמרה – אתה צריך את זה לעצמך.
"אני אומר פה לאנשים, עזבו אתכם ספרות, מחקר,
אוניברסיטה. אני רוצה להפגיש אתכם עם דמויות. עם הדמויות הכי חיות שיש.
הקלאסיקונים הללו הם דמויות שחיו את תמצית החיים. לא מה טולסטוי אכל באחוזה שלו –
אלא נקודה מסוימת, הכי מעניינת אצלו, שאני רוצה להראות לאחרים".
בתחילת הפרק על טולסטוי, לפני הראיות מיצירותיו
ומחייו, כותב אורן: "לב טולסטוי היה אדם מלא סתירות. הוא הטיף לאהבה
אוניברסלית, אבל את אשתו הפך לאומללה; דיבר בזכות העוני, ובעצמו חי חיי מותרות;
קרא לשכחה עצמית, ורשם ביומנו את כל מיחושי גופו לפרטיהם; שאף להתמזגות עם אלוהים,
וכילה את זמנו במריבות בית קטנוניות; בז לתהילה, אך טיפח את יוקרתו במכתבים,
בקבלות פנים ובתצלומים; העלה על נס את פולחן האמת, ונדחף מדי יום ביומו להעמדת
פנים עלובה ביותר. את הכלל 'קשוֹט עצמך ואחר כך קשוט אחרים' קרא טולסטוי, משום מה,
בסדר הפוך".
- אם טולסטוי אדם מפוקפק והיצירה שלו אדירה, למה
הדמות שלו מעניינת?
"לא מפוקפק, אלא מלא סתירות. וזה בדיוק
היופי!(:". האם (: הוא סימן פיסוק לגיטימי בעיתון? כי נהרה של שמחת-המסביר
נשפכה כאן על פניו של אורן. "כי האנושיות של טולסטוי מתארת בהדגשה את המצב הנפשי
של כולנו. אתה רואה אדם שבאמת נאבק. הספר נקרא 'שברים במראה' לא בכדי. ראיתי את כל
הדמויות כאילו היו עומדות במראה מול עצמן; מול איך שהיו רוצות להיראות. טולסטוי
רצה לראות את עצמו כאדם מוסרי, שלם, אדם ששואף לטוב. והנה הוא נחשף לצדדים האפלים
באישיות שלו. לתהום שנפערת לו מתחת לחיים. וזו התמצית של החיים. האנושיות טמונה
בסדקים שבמראה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה