שיפוט מהיר 18: אידיאולוגיה בספרות

היום במדורי "שיפוט מהיר", במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' (עמ' 22): על "לשיר בשפת הכוכבים", מאת זיוה שמיר, "בית בגליל" מאת יאיר גרבוז ו"תיקוני שואה" מאת חן ישראל קלינמן.

מפרשי הלבן אל האופל

לשיר בשפת הכוכבים

על יצירת לאה גולדברג

זיוה שמיר, הקיבוץ המאוחד וספרא, 302 עמ'

לפעמים כותר הוא מלכודת דבש. "לשיר בשפת הכוכבים", מפתה אותנו במתק שׂפה כותר ספרה של זיוה שמיר על יצירת לאה גולדברג. ואנו מתמרקים לקראת התמוגגות על המשוררת הקסומה, המאוהבת הנכזבת, חשוכת הילדים המלנכולית. והנה בום. הרומנטיקה והמלנכוליה מקבלות הפעם תפקידי משנה. לפנינו גולדברג על שלל פניה, ובתוכם היותה אדם פוליטי ששיחק לידי משטר רצחני. גם "שפת הכוכבים" המלבבת, מתוך 'שיר ההפלגה', נחשפת בהקשרה האידיאולוגי: בשיר זה, התואם את מסרי התעמולה של הקרמלין בתקופת פרסומו, המלחים דוברים בשפת הכוכבים כי הם מוותרים על לשונותיהם הלאומיות.

גולדברג מתגלה כמשוררת של הסתרה והסוואה. שיריה נותנים למכאובי חייה "ביטוי מרוכך, לאחר שעברו תהליכי הדחקה ורזיגנציה". אלה הם מכאובי העקרות-מרצון, הרווקות-שבכל-העולמות, האבל ותחושת האשמה על השארת אביה חולה הנפש בגולה ומות אחיה הקטן בילדות. אך באותו אופן, בפרקים אחרים בספר, מתגלה המסווה המתוחכם שהמשוררת פרסה על הסתייגותה מההוויה הציונית ועל נהיית לבה האוטופיסטית אחר דחליל השלום והשוויון של ברית המועצות.

טביעות האצבעות של התעמולה הקומוניסטית ששמיר מוצאת ביצירות המשוררת, בעיקר ביצירות לילדים דווקא (כמיטב המסורת המחקרית של שמיר), אולי אינן חד-משמעיות, אך כוחן בריבוין ובראייה ההקשרית הרחבה (שאף היא הספציאליטה של שמיר). 'דירה להשכיר' האהוב, סיפור פציפיסטי שפורסם דווקא בעיצומה של מלחמת השחרור, ומעשיות נוספות שגולדברג כתבה ותרגמה, שורשיהם בספרות הילדים הסובייטית. אחד במאי הוא החג היחיד שגולדברג חיברה לו שירי ילדים. הרמזים ששמיר מאתרת ביצירת גולדברג מגובים בעובדות מחיֵיהָ: הטפה פרו-סובייטית מפורשת במדור בעיתון ילדים, הצטרפות לכנסים ועצומות מבית היוצר הציני של מלכות הרִשעה, ואפילו יציאה למסע ליקוק למוסקבה בתקופה שגם מפלגתה מפ"ם כבר נמנעה מכך.

קשה לכעוס על לאה גולדברג. לא רק מפני שהיא משוררת נפלאה (והדבר מוכח היטב בספר) ולא רק משום נסיבות השבר של חייה (כנ"ל), אלא גם מפני שהייתה תמימה ושוחרת טוב. הספר מספק לאוהבי המשוררת, כלומר לנו, רבדים חדשים של הבנה והנאה משיריה – ולצדם נורת אזהרה: גם בשירה המדברת אל הנפש מוטמעים לעתים מסרים פוליטיים מורעלים, וגם מִפְרְשֵׂי לָבָן מפליגים לפעמים אל האופל.

גם אם הוא קצת ציניקן

בית בגליל: יומן

יאיר גרבוז, אחוזת בית, 432 עמ'

תארו לכם שאת כל העמודים הללו, עמודי ביקורות הספרים, היה כותב השבוע אדם אחד, וכופל זאת בעשר, וכותב אותן לא כרשימות נפרדות אלא כמאמרים השוזרים דיון אסוציאטיבי בכמה ספרים, וגם בכמה יצירות אמנות פלסטית, על פי נושאים כגון הומור יהודי, ריאליזם ומינימליזם, ומכביר עלינו אגב כך את השקפותיו. זה היה עלול להיות משעמם כמו שזה נשמע, אלמלא עשה זאת יאיר גרבוז. סטיריקן גם כשהוא צַייר, מצחיק גם כשהוא מבקר, חד אבחנה גם כשהוא מטשטש, הוגה דעות גם כשהוא מסתלבט עלינו.

הספר אולי נכתב תחילה כיומן קריאה, אך הרשמים היומיומיים עובדו לכדי עשר מסות. הוא מחכים ומהנה, בתנאי שאין קוראים אותו ברצף. הוא מציע מבטים מקוריים על יצירות רבות שמעכשיו כמעט שתוכלו לומר שקראתם אותן; והוא פורשׂ אני מאמין של אמן שגם אם הוא קצת ציניקן בכל זאת הוא צובט בלב.

יש בספר הרבה משפטים ותובנות מהסוג שטוב לקחת הביתה. למשל, על הקשר בין שירה וציור. "קריאת שירה תרמה לנכונותי ההכרחית להיות לא מובן, סתום, מושהה. המבנה האוטונומי של השירה לימד אותי לקבל עליי בידוד כשצריך", הוא אומר. וגם: "יש לי רושם די ברור שציירים הם גלאי משוררים משוכללים, ושמשוררים מיטיבים לזהות ציירים. אלה בעצם מפגשים של יוצרי 'אין עלילה'". או בנושא אחר: "לפי מיטב המסורת [של הספרות] הרוסית, פרידה מהווה סוג של הידוק קשר – פרידה באמצעות שימת אזיקים". גרבוז מספר על דרכי היצירה שלו. למשל על מנהגו להכין רשימה של נושאים בלתי ניתנים לציור ואז לצייר אותם, או על כך ש"אני לא מצייר את מה שחשבתי – אני מצייר כדי לחשוב".

זהו גם כתב פולמוס. גרבוז לא אוהב ציור ריאליסטי, ובטח לא ציור נאיבי. הוא נושא את דגל אופנות שנות השישים-שבעים באמנות – המינימליזם, דלות החומר, האמנות הקונספטואלית. הוא גם לא אוהב מה שאיננו שמאל חילוני מתקדם, ובאיזה דיבוק מוזר הוא מדביק את שנאותיו האמנותיות לאלו הפוליטיות. אבל בדרך כלל הקשר בין עמדתו כיוצר וטעמו כצרכן מנומק ולכן מעניין. וכך גם הקשר בין אהבותיו הספרותיות לאישיותו. כן, הוא מת על ברנר.  

בשם כל היצורים

תִקוני שואה

חן ישראל קלינמן, עמדה חדשה וכרמל, 162 עמ'

האם גארי יורופסקי, גורו הטבעונות הבוטה, הועיל למערכה למען החיות או הזיק לה? כושר השכנוע שלו ונוכחותו התקשורתית קירבו אנשים לרעיון, אך התנהגותו התוקפנית הרחיקה ממנו רבים. חן קלינמן עדִין הנפש שונה מיורופסקי ככל ששני אידיאולוגים של זכויות בעלי החיים יכולים להיות שונים זה מזה. אך גם הוא תופס מרובה ולכן ספק אם יתפוס.

קלינמן בן ה-35 הוא משורר אדיר ביטוי, אולי הגדול בדורו. בַּסגנון, בשפה, בכוח, בלהט, בָּרוחב, בעצמאות היוצרת, הוא צאצאו המובהק של אורי צבי גרינברג. הספר מטיח בקורא את מוראות טבח בעלי החיים באופן שקשה להימלט ממנו. הוא עושה זאת במנעד שבין שירה פרוזאית לכתיבה הגותית שחותם יד משורר בה. השאלה היא אם הווליום העצום שהמיית לבו הקרוע של קליינמן נצעקת בו איננו מחריש את אוזני הקורא ואוטם אותן בפני טיעוניו הנוקבים.

זה מתחיל כמובן בכותרת הספר. קלינמן מדגיש כמה פעמים שמעשי הנאצים, רצח לשם השמדה, חמורים ממעשה המשחטות, רצח תועלתני; ועדיין ההשוואה, המחוזקת באופן מצמרר בכמה מהשירים (רמז: הנעליים שבערמות עשויות עור!), תקומם קוראים ותרחיקם. קשה גם התשתית הרעיונית המובילה להשוואה זו: קלינמן מייחס ערך שווה לכל היצורים החיים, לפחות לכל היצורים מדְבוֹרה ומעלה, ורואה בכל פרט מהם יצור נבחר ו"סגולי". הוא מציב רף מוסרי כמעט בלתי אפשרי. במסה המסכמת, שבה הוא עונה לטיעונים של אוכלי הבשר, הוא שוכח לענות לאחד מהם: שהיכנשהו במדרג ממלכת החי צריך למתוח קו. ואכן, הוא לא מסוגל למתוח קו. אמנם, הוא מתמודד בספר עם הכורח המתעורר לעתים להכריע בין חיי בעל חיים אחד לאחר, ומודה שאנו אנוסים לפעמים להכריע.

מחאתו של קלינמן אינה רק נגד ניצול בעלי חיים בידי האדם, אלא גם נגד הטבע: נגד חיות הטרף, נגד הסבל, נגד המוות. האם יידע הקורא להבחין בין אכילת בשר, דבר הניתן לשינוי, לבין המוות והטרף והסבל שהם דרכו של עולם – או פשוט יחשיב את הספר לבלתי רלבנטי? מה עוד שבמהלך הספר מתגלה ממד פסיכולוגי: לקלינמן אמפתיה יוצאת דופן. הוא מוצף רגשית מכל סבל של אדם או חיה שהוא רואה, עד שחייו אינם חיים. "זה הוא, זה לא אני", יאמר הקורא. "ומזל שכך". כללו של דבר, מבחינת תורת השכנוע הספר מכשיל את עצמו. אך גם אם לא יעשה לטבעונות נפשות, הוא מטלטל את הנפש.  

והיום ב-nrg - רן יגיל עם שיר מתוך הספר ועם חן קלינמן. כאן.