על קרע רומנטי: על ספרו החדש של אורציון ברתנא על "כוכבים בחוץ"

החידה הרומנטית של כוכבים בחוץ

יסודות התבנית שב'כוכבים בחוץ' – מדמויי מציאות ועד יסודות בינאריים

אורציון ברתנא, כתר, אוגוסט 2014, 268 עמ'

סקירה: צור ארליך.

מופיע היום במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', עמ' 20.

קרע רומנטי עדיף על "רקע רומנטי", הלא כן? הקרע הרומנטי – כלומר הקרע שהזרם הרומנטי באמנות ובספרות, הזרם הבולט ביותר במאה ה-19, זיהה בחיי האדם בעת החדשה: קרע בין המציאות הקיימת לבין איזו שלמות מסתורית וקדמונית שאבדה; וגם קרע המשסע אותנו תמיד בין קטבים הפכיים, ומטלטל אותנו ביניהם במאבק שאין לו סוף ופתרון. הקרע הרומנטי הוא לדעת פרופ' אורציון ברתנא נושאו ומהותו של 'כוכבים בחוץ', קובץ השירים הראשון של נתן אלתרמן, שהופיע בשנת 1938 ולדעת רבים הוא ספר השירה החשוב ביותר והיפה ביותר בשירה העברית המודרנית כולה, אולי לצד 'שמחת עניים' של אותו משורר.

הקרע הרומנטי – ולצדו גם הרומנטיות והקרע כשהם לעצמם. הרומנטיות, כלומר הזיקה העזה של כוכבים בחוץ לזרם הרומנטי שכבר אז נחשב מיושן מאוד. והקרע, קרי האופי השסוע של שירי הספר, הדו-פרצופי, האוקסימורוני לא רק כקישוט וכתחבולה אלא גם כמהות-עומק. הדו-פרצופיות והאופי הרומנטי הן טענותיו המרכזיות של ברתנא באשר לכוכבים בחוץ; נקודות המוצא הפרשניות שלו, אבל גם מסקנותיו. ואליהן נלווית המסקנה שהספר הוא יצירה אחדותית, במידה רבה פואמה אחת גדולה, ולא רק אוסף שירים.

הסתירות הרבות שיש בין שירי כוכבים בחוץ תורמות בדרך כלל לתפיסתו של הספר כאסופּה. אך אם הסתירות עצמן הן המהות – הרי הסתירה היא דווקא גורם מאחד. את הסתירות, את מה שהוא מכנה בינאריות (כלומר דו-אפשרות ניגודית), מוצא ברתנא במולקולות שהשירים בנויים מהן; לא רק באוקסימורונים המפורשים, אלה שכל פרשני כוכבים בחוץ מסכימים שהם מאפיין בולט של הספר, כגון "פִּתְאוֹמִית לָעַד" – אלא גם בהתנגשויות המצויות במבני-העומק שמתחת לצירופי מילים רבים אחרים. ברתנא מוצא את הבינאריות גם בתוך האטומים עצמם: בתוך המוטיב הבודד.

את כל זאת הוא עושה באמצעות מיפוי קפדני של המוטיבים בכוכבים בחוץ. שליש ספרו של ברתנא הוא קונקורדנציה של מוטיבים. וגם בשני השלישים האחרים, גוף הספר, זוהי טכניקת הפרשנות המרכזית. בעזרתה הוא מוצא רשת של זיקות, הקבלות וניגודים הפרוסה על כל 'כוכבים בחוץ', וכך מוכיח את אחדותו; ומנגד, על דרך הביצה והתרנגולת, הנחתו של ברתנא שהספר הוא יצירה אחת מאפשרת לו לפרש שירים בודדים על פי מיקומם ההשוואתי ברשת המוטיבים ועל פי החריגות שלהם ממנה. ביצה ותרנגולת הן לכאורה מעגל לוגי סגור, אבל במקרה הזה כל אחת מהן – התפיסה האחדותית של הספר, והזיקות המוטיביות – מוכחת היטב בזכות עצמה.

*

קשה לומר משהו מהותי חדש על 'כוכבים בחוץ'. השדה חרוש שתי וערב. לצד קוראיו המושבעים, משנניו בשעות בדידות ומלחשיו באוזני אהובותיהם, הצמיחו מלחינים כנפיים לשירים רבים בו והרחיבו את מעגליהם. שורות רבות, שנולדו רעננות וגם מראן בנושנותן הוא "רֶגַע שֶׁל הוּלֶדֶת", היו כך גם לקלישאות מוכרות – כגון מילות הפתיחה "עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן". ספרים שלמים, מאירי עיניים, נכתבו כדי לגלות את סוד הקסם. ביניהם אחדים שרב המשותף בינם לבין גישתו של ברתנא: ספריהם של אברהם בלבן, זיוה שמיר ודרור אידר, הקונקורדנציה של יעקב בן-טולילה ואהרן קומם, ובמיוחד מאמריו של דן מירון על הקשר בין מבנה ומשמעות בכוכבים בחוץ.

ברתנא אינו מטשטש את הישענותו על קודמיו. אבל שבעים פנים לכל שיר בכוכבים בחוץ, הספר שהוא כמדומה התגלמותה המלאה ביותר, הקיצונית ביותר, הרב-ממדית ביותר, של האידיאה 'שירה'. וכך מצא ברתנא עוד פן, או לפחות פינה, להתגדר בהם. הוא נטל היבטים לאו דווקא בלתי-ידועים של הספר, הלא הם הבינאריות והנהייה הרומנטית, והעמידם כעקרונות מכוננים בהבנתו.

לאור עקרונות אלה הוא עושה בספר מיפוי מוטיבי המתמקד, על דרך הסטרוקטורליזם, לא רק בתוכן ה'עלילתי' של השירים, וגם לא רק ברבדים המיידיים פחות, רובד המטאפורות ורובד סמלי היסוד – אלא גם ברובד התחתון, מבנה העומק המופשט. ברובד זה, המאוכלס בהפשטות, מגיעות הבינאריות והסימטריה לשיאן. תשתית תיאורטית זו היא כר פורה לגילויים פרשניים חדשים, שהיפים בהם הם דווקא נקודתיים.

למשל, מוטיב ההליכה, הממלא את כוכבים בחוץ עוד יותר מכפי שנדמה. במבנה העומק שלו, עניינו תנועה, והוא מבטא אחד מן המתחים הבינאריים המכוננים את כוכבים בחוץ, המתח הרומנטי שבין פנים לחוץ. והנה, הבנת תפקידו ותפקודו של מוטיב ההליכה בחטיבות השונות של הספר, דבר שברתנא שוקד עליו ארוכות, מחדדת את תשומת הלב אליו גם במקום שהוא נסתר בו יחסית: בשיר 'האם השלישית'. אינני בטוח ששמתי לב עד היום, בעשרות קריאות של השיר, לנוכחותה הדחוסה של ההליכה, שברתנא מצביע עליה. אצל האם הראשונה "אֳנִיָּה מְהַלֶּכֶת בַּיָם הַשָּׁקֵט", אצל השנייה הבן ה"נוֹשֵׂא בְּלִבּוֹ כַּדּוּר עוֹפֶרֶת" "הוֹלֵךְ בַּשָּׂדוֹת": כמו בשורה ידועה משיר אחר בספר, "וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת", אך בהיפוך ערכי. וגם בנה של האם השלישית מודד "אֶת נְתִיב עוֹלָמְךָ, אֱלוֹהַי". השיר, שלכאורה הוא נוכרי לרוח הספר, מתחבר אליו עתה בחבל טבור מוטיבי, המוליך אל הבנתו חומרים מזינים מגוף האם.

כך עושה ברתנא לשורה ארוכה של שירים. דוגמאות נוספות, על קצה המזלג, ניטול משירים מהחטיבה השלישית מארבע חטיבות הספר, החטיבה הארצישראלית. זו חטיבה שהחוקר אהרן קומם, למשל, הצביע על "רפיסותם" של שיריה ועל זרותם לספר, וראה בכך תימוכין לטענתו שהספר אינו יצירה אחדותית. אבל, איך כתב הוד אוקסימורוניותו בשיר קודם בכוכבים בחוץ? "אֲבָל רַק זָרוּתֵךְ לִי מִכֹּל חֲבוּקָה". הניגוד הוא-הוא העניין והחיבור.

וכך, על עץ הזית, בשיר הנושא שם זה, נכתב כי ענפיו "לֹא עָמְסוּ כּוֹכָבִים וְיָרֵחַ"; הבנת מקומם של הכוכבים והירח בשאר 'כוכבים בחוץ', כסמלים המובהקים של החוץ, הטבע והחיוניות, ועל כן כעמוד תווך רומנטי, הופכת שורה זו על היעדר כוכבים וירח מִשולית לקריטית. וב'מערומי האש', מחזור השירים המדברי-ארצישראלי שבסוף החטיבה, נאמר: "מַשַּׁב הַדֻּמִּיּוֹת אַדִּיר מִכָּל סוּפָה. לְרַגְלֵיהֶן הָרַעַם נָח כְּצַעֲצוּעַ". רק מי שמבין את תפקידה של הסופה בכוכבים בחוץ (הדומה, ברובד העומק שלו, לתפקיד הכוכבים), יקלוט כמה מיוחד ומרעיש – ומתנגש בזדון עם שאר חטיבות הספר – הוא שישנו דבר אדיר מסופה ומִרַעם.

גם עיון במפתח המוטיבים הגולמי שערך ברתנא, המסודר על פי סדר השירים והחטיבות, יאיר עיניים; למשל, אם להישאר בענייני החטיבה השלישית, המעיין יגלה שדמות נכבדה מאוד בדרמה הכוכבים-בחוצית, הסתיו, נעדרת לגמרי מחטיבה זו. הכלל רווי הסתווים מלמד על היוצא מן הכלל, על ארץ ישראל. יפה לראות שמחטיבה זו נעדר לחלוטין גם מוטיב "העולם"/"תבל".

ברתנא מדגיש את הבינאריות שבמעמקיו הסטרוקטורליים של הספר, אבל רואה בה גם את עיקר הרובד הגלוי שלו. לדבריו, בכוכבים בחוץ "כל הצהרה וכל מוטיב קשורים בניגודם". בדרך שתרתק את אוהביו הישנים של הספר הוא מוצא בו זוגות של שירים המקיימים קרבה מוטיבית אך לעתים דו-קרב רעיוני. כך אפשר להסביר למשל איך מצד אחד "הֵן חוֹבֶקֶת כָּל דֶּרֶךְ סוֹף סוֹף אֶת קִצָהּ" (בשיר 'היאור') ומצד שני "וְסוֹף אֵין לַדֶּרֶךְ הַזּוֹ הָעוֹלָה; סוֹפֵי הַדְּרָכִים הֵמה רַק גַּעְגּוּעַ" ('אל הפילים', ג).

מחכימה במיוחד ההערה המציגה את הבינאריות כמפתח לַלִיריוּת וכמחסום לפוליטיקה; כסממן שיבדיל לְעולם את כוכבים בחוץ ואת ספרי הליריקה האלתרמניים שיבואו אחריו משירי העת והעיתון שפרסם באותה תקופה במדור 'רגעים' ואחר כך ב'טור השביעי'. הערה זו מופיעה בדיון על 'מערומי האש', השיר שהזכרנו, העוסק, באופן חריג, במציאות הזמן והמקום. ברתנא מסביר כי "כל עוד השירה בכלל, ושירת 'כוכבים בחוץ' בפרט, היא בעומקה שפת שני סימנים שונים זה מזה שלעתים קרובות מגיעים לידי סתירה פנימית ממש ... אין הכרעה בכיוון אחד. כתיבה קונקרטית [פוליטית, עיתונאית] היא כתיבה בכיוון אחד, ולכן היא בלתי אפשרית כאן".

*

הרומנטיות של כוכבים חוץ, אליבא דברתנא, מתבטאת כאמור במתח הדו-קוטבי, בקרע; אבל גם  באופנים נוספים שהוא מתאר בהרחבה. למשל, ההיררכיה המעניקה לאמנות יתרון על פני החיים ה'רגילים', אך מציבה אותה מתחת ל'יסודות' האיתנים והקדמונים של הטבע ושל הקיום. האהבה, והאהובה הנצחית, הן בין יסודות אלה. מכאן, למשל, המוטיב השכיח עד להתמיה של הקפת האהובה במעגל.

הניתוח המוטיבי משכנע שאכן הספר ספוג ברוח הרומנטיקה. אפשר לתהות אם אמנם מחייב הדבר את עקירת המוסכמה הרווחת שעל פיה הזרם האמנותי שכוכבים בחוץ מעוצב ברוחו הוא הסימבוליזם. ברתנא מסביר שהספר חורג מהסימבוליזם בנקודה שבעיניו היא המכרעת: שהוא אינו ענן של משמעויות אפשריות, אלא אפשר לחלץ ממנו משמעות 'נכונה' עיקרית. ועדיין, קשה להתעלם מכך שהפואטיקה של הספר היא סימבוליסטית, ומההשפעה המוחצת שיש בו לסימבוליזם הרוסי המאוחר.

ועוד: ברתנא נותן להבין שאף על פי שהוא עוסק בכוכבים בחוץ בלבד, המאפיינים שהוא מצביע עליהם נכונים בעיקרם גם בקבצים הליריים הבאים של אלתרמן. אולם נראה שהדבר נכון באשר לבינאריות ונכון פחות באשר לרומנטיות. מבט ב'שמחת עניים', למשל, אחרי קריאת ספרו של ברתנא, אכן יגלה יסודות ומוטיבים רומנטיים. ובכל זאת, המדרג הערכי שם, וביצירות הבאות, הוא אנטי רומנטי ואף אנטי כוכבים-בחוצי: חיי החולין נעלים על האמנות, והתבונה עדיפה על הרגש.

בכותבו את הספר החליט ברתנא החלטה אמיצה, רומנטית אם תרצו: אף שזהו ספר עיון, והנַתחָנות האקדמית אינה זרה לו, אין בו הערות שוליים, ולאחר המבוא כמעט שאין בו אזכורים של מקורות מחקריים. המחבר כמו אומר בכך: אמנם אני הולך בעקבות קודמיי, וחולק להם את הכבוד הראוי, אבל מכאן ואילך זה רק אלתרמן, אני ואתם הקוראים. יש כאן שדר של ידידותיות-למשתמש – ואיתו, באופן אוקסימורוני, גם של ציפיות גבוהות מהקורא, מהאינטליגנציה שלו ומהשכלתו המוקדמת. מדיניות זו עושה את הספר קריא יותר, אך גם מאפשרת להחליק מעקשים. כשהדיון מגיע לטענת הרומנטיות, שהיא בעיניי הצד הקצת-פחות משכנע בספר, הוויתור על הערות שוליים כמו חוסך מהקורא אבל גם מהמחבר משהו מנטל ההוכחה והעיגון. וגם זה כמובן רומנטי מצדו.

ורומנטית עוד יותר, הפעם רומנטית במובן העממי של המונח, אהבתו של ברתנא לספר-הפלא הזה, כוכבים בחוץ, ולעֶלם-הפלא שכתב אותו. מעכשיו, בזכותו, אנחנו מבינים אותם קצת יותר.