מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בח' באלול תשס"ט, 28.9.2009.
לפי ההישגים של כלל תלמידי ישראל בתחומי המתמטיקה והמדע במבחן פיז"ה הבינלאומי, מדינת הבית השלישי נמצאת על סף העולם השלישי. מקום 39 בין 58 המדינות המתועשות. אבל לפי ההישגים של נציגינו הצעירים באולימפיאדות מדע בינלאומיות, אנחנו מעצמה של פרחי מדע. מה אנחנו באמת? מה קובע, הקטר הקטן הדוהר בראש או הרכבת שהתנתקה ממנו?
אולי כדאי להסתכל רגע אל עבר הקטר ולהתמוגג, ולו רק מפירות הקיץ הזה: אסף מעודה מתיכון חדרה אסף מקום שני באולימפיאדת הכימיה הבינלאומית לנוער. איתמר חסון מאמי"ת בר-אילן קטף את אחת ממדליות הזהב באולימפיאדה לפיזיקה. עבודת המחקר של הדס צבאן מאולפנת נתיבות קיבלה מקום ראשון בתחרות בינלאומית לתיכוניסטים. השמיניסטית אולגה מדבדב מאמי"ת באר-שבע פרסמה מאמר בכתב עת מדעי נחשב בתחום התהודה המגנטית.
משמות הנערים והמקומות אפשר להירמז שאין מדובר רק בחדשות מתחומי החינוך ומדעי הטבע, אלא גם בחדשות במפה הסוציולוגית שלנו. שמות המשפחה המזרחיים, לצד שם משפחתו של נשיא רוסיה, אומרים את שלהם. גם המיקום הדרומי והפריפריאלי של רוב הזוכים. ולבסוף, העובדה שארבעתם דתיים או לומדים בבתי ספר דתיים. האליטות החדשות, קוראים לזה.
"שלושה מחמשת הנציגים שלנו לאולימפיאדת הפיזיקה הבינלאומית השנה היו מהצפון", מוסיף ד"ר אלי רז, איש הטכניון, המארגן את פעילות אולימפיאדת הפיזיקה בישראל. שום פרוטקציות או אפליה מתקנת: הם נבחרים על טהרת הציונים והמדדים האובייקטיביים. "יש אצלנו יותר נוער מהפריפריה מאשר מהערים הגדולות", הוא ממשיך. "מה שקובע הוא לא המעמד החברתי-כלכלי. להפך: החברה החומרנית במרכז ובערים הגדולות זונחת את הנאוֹת הרוח והידע לטובת הנאות החומר".
רז (58) עומד בראש הפרויקט מתחילתו לפני 15 שנה. "האולימפיאדה היא אמצעי בעיניי, לא מטרה. המטרה היא לחנך לחשיבה פיזיקלית ולגרום לתלמידים לבחור בפיזיקה כתחום שיעסיק אותם בהתבגרותם. לכן, השלב החשוב בעיניי בכל התהליך הוא השלב הראשון, שבו משתתפים 2,500 תלמידים. מבחן עם שאלות חשיבה פשוטות, לא שאלות ידע, כך שלתלמיד שמשנן אין יתרון. שאלות שיוצרות סקרנות ומעוררות ויכוחים – גם בין תלמידים ומורים. ויכוח יוצר עניין, וזו המטרה".
תהליך הסינון וההכנה אורך שנה וחצי. בקיץ הראשון יש מחנה בטכניון. בשנת הלימודים שאחריו התלמידים עובדים בבית עשר שעות בשבוע. בחודש מאי משתתפים הנבחרים שבהם באולימפיאדה האסייתית. הנחשבת קשָה מזו הבינלאומית שאחריה. האולימפיאדות מורכבות משני ימי מבחן – מבחן תיאוריה ומבחן מעבדה.
כל מדינה שולחת לאולימפיאדה הבינלאומית חמישה מתחרים. מדליות זהב מוענקות ל-8 האחוזים בעלי הציונים הגבוהים. איתמר חסון קיבל מדליית זהב עשר שנים לאחר הפעם האחרונה שישראלי הגיע להישג זה. רז: "תאמין לי, קשה להיות ב-8 אחוזים העליונים. רובם נתפסים באופן קבוע על ידי מדינות מזרח אסיה ומזרח אירופה שמאמנות את התלמידים במשך שנתיים לאולימפיאדה. בעיקר סין, שבה מדובר בחמישה מתחרים שנבחרו ממדינה בת 1.4 מיליארד איש. איתמר חסון עבר את אחד הסינים, ואני רואה בזה הישג גדול".
ההישג של חסון, הוא אומר, הובלט השנה בתקשורת בישראל יחסית לפעם הקודמת שהשגנו זהב; "אז הייתה רעידת אדמה בתורכיה עם חילוץ של ילדה ישראלית, ושום דבר אחר לא עניין את התקשורת. אבל גם הפעם, כמובן, הריבוי הוא יחסי. על ספורט יש מוסף שלם בכל יום, ואצלנו במקרה הטוב מופיעה ידיעה. הפרסום הזה קריטי מבחינה לאומית, כי הנוער אוהב את הסלבס. ברגע שהוא רואה שחבר'ה מפורסמים, גם הוא רוצה".
כלומר זה קוּל להיות חְנוּן אם אתה חנון מפורסם?
"בדיוק הייתה לי שיחה עם הבת הקטנה שלי, שחשבה שלהיות דוגמנית או זמרת זה שיא ההילה. זה המסר שהם מקבלים. אין לי ספק שאם ישנו את הטון זה ישפיע על הנוער. הרושם שיש לנער המצוי הוא שאם אתה טוב במתמטיקה או בפיזיקה אתה חנון. מה זה בעצם לומר שמישהו חנון? זה לומר – אני לא מסוגל להתמודד איתך אז אני לועג לך. אבל החנונים האלה, כשהם הופכים למדענים ולממציאים, הם אלה שמאפשרים לאדם הרגיל לחיות ברווחה ולכלכלת ישראל לשגשג".
איתמר חסון, ברכותיי. מה יש לך לומר נגד התדמית שיצרו לבני נוער המכורים למתמטיקה ופיזיקה?
"שמע, אנחנו אוהבים פיזיקה כמו שאדם יכול לאהוב כדורסל. למי שמכור לכדורסל יש חיי חברה, וכך גם לנו. תמיד שואלים אותי על האולימפיאדה, או הלימודים שלי באוניברסיטה, 'אבל זה לוקח לך זמן, אתה לא יכול להיות עם חברים בבית הספר'. ואני עונה, נכון, אבל זה פותח מעגלי חברה נוספים. במקום להשתעמם מול הטלוויזיה אנחנו הולכים למפגש עם אנשים חכמים ונהנים לדבר, לשוחח, ללמוד".
חסון, בן 17 וחצי, סיים הקיץ את לימודיו בתיכון אמי"ת בר-אילן – וגם תואר ראשון במתמטיקה באוניברסיטת בר-אילן. בכל יום לימודים בשלוש השנים האחרונות עבר כמה פעמים את המרחק הקצר שבין שני המוסדות הקשורים זה בזה. את הבגרות במתמטיקה עשה בכיתה ט'. פיזיקה למד עם הכיתות שמעליו. הוא גם פסנתרן חובב, ובילדותו אף השתתף, כמוהו כאחותו הגדולה, במקהלה ייצוגית של עירם תל-אביב.
איך הייתה לו האולימפיאדה? "לוחץ וכיף. כי זה נושאים מעניינים, אתגר, אנשים נחמדים". חמש שעות הבחינה הרצופות לא שברו אותו: "השאלות מעניינות, אז זה לא מייבש את השכל אלא מפרה אותו". עם השבתות והכשרות הוא הסתדר בקלות לא פחותה. הפסיד טיול, אבל לא בחינה, ולטקס שהיה בשבת החברים ליוו אותו ברגל. לעיר מרידה במקסיקו, שהאולימפיאדה הבינלאומית נערכה בה, סחב אוכל מהארץ והוא שמח שהיה פטור מהאוכל המקומי "החריף והמסריח", ואילו באולימפיאדה האסייתית בתאילנד התמוגג מהאוכל של בית חב"ד וחילק לחברים.
בחודש האחרון הוא הדריך במחנה הקיץ של אלה שיתחרו בשנה הבאה. "זה כיף. נפגשים עם כל האנשים שתרמו ועודדו בשנים קודמות, מחליפים חוויות, ועוזרים גם לשנים הבאות כדי שההצלחה תימשך". בעוד שנתיים, הוא מספר, אולימפיאדת אסיה תיערך בישראל.
עם איתמר סיימה הקיץ את התואר גם אחותו אסתר בת ה-19. לפני שנה גמרה את חוק לימודיה בתיכון צייטלין בתל-אביב. היא ואיתמר התחילו ללמוד באוניברסיטה יחד, כשהוא היה בכיתה י' והיא בי"א. עוד כארבעים תיכוניסטים למדו איתם במחלקה למתמטיקה. "אנחנו לומדים יחד", אומר איתמר רגע לפני הבחינה האחרונה. "אני תומך בה והיא תומכת בי".
ההצטיינות המדעית היא עסק משפחתי. "אבי עלה מתורכיה, מטעמי ציונות, אחרי שסיים שם תואר ראשון, והיום הוא דוקטור להנדסת חשמל. הוא עובד במוטורולה במחקר ופיתוח. אמי מנהלת אגף בבית תוכנה גדול. יש לנו עוד שתי אחיות קטנות. אפרת עולה לכיתה י' ונמצאת בכיתת מחוננים בצייטלין ובתוכנית לנוער מוכשר במתמטיקה. אורית, שעולה לכיתה ד' בבית ספר 'מוריה', לומדת במרכז 'ידיד' למחוננים. ההורים משתדלים להרגיע אותנו. אומרים לא לחיות כל כך לחוץ".
אסתר מנסחת זאת אחרת. "לכל אחד ההורים שלנו נותנים את מה שהוא צריך. איתמר צריך את ההרגעה, ואני לפעמים צריכה את ההרגעה ולפעמים את הדחיפה. התפקיד שלהם הוא לאזן אותנו. נוסף כמובן לתמיכה ולגיבוי ולגב הכלכלי".
בקרוב היא תתגייס לחיל המודיעין. יופייה של המתמטיקה החל להפעים אותה דווקא בשנת הלימודים השלישית שלה באוניברסיטה. מבחינה חברתית היא, אחִיה וחבריהם התיכוניסטים לא התקשו במיוחד באוניברסיטה, שכן בקורסים שהם למדו בהם הם היו הרוב: המסלול במחלקה למתמטיקה הוא המסלול העיקרי הפתוח לתלמידי תיכון. השנה כבר למדה בקורסים עם יותר סטודנטים רגילים, "וזה נחלק. יש סטודנטים שמקבלים את התיכוניסטים בעין יפה, ויש קבוצה אחת שאומרת 'אתם קטנים, אתם לא מבינים' – ובסוף אוכלת את הכובע, כי בדרך כלל התיכוניסטים הרבה יותר טובים מהרגילים. לחלק מהסטודנטים מפריע שצריך להתחשב בצרכים של התיכוניסטים, למשל לשנות מעט שעה של קורס".
איך היא מצאה זמן לכל עיסוקיה בשנות התיכון-אוניברסיטה? "אל תשכח שבתיכון היינו פטורים ממתמטיקה, מקצוע שדורש בדרך כלל הרבה השקעה, ושבאופן כללי היה לנו קל. כך שאחרים משקיעים בבית הספר ואנחנו השקענו באוניברסיטה. חוץ מזה, שמע, אני לא חנאנה קלאסית. הדרכתי בבני עקיבא, והיה לי זמן גם לחברות".
יש בכלל חנאנה קלאסית? כולכם מצהירים על חיי החברה העשירים שלכם.
"יש חבר'ה שלפחות במבט מבחוץ ראשם ורובם בלימודים. זה לא פסול כמובן. אני מודעת לעובדה שהייתי יכולה לסיים את התואר עם עוד כמה נקודות אם הייתי כזו, אבל אני לא הטיפוס. אני אוהבת להספיק הכול. להדריך, לנגן, לשמוע הרבה מוזיקה". למען הפרוטוקול יובהר שהיא מסיימת בהצטיינות.
אבל היא גם קצת כועסת. "מערכת החינוך נוטה לייחס לעצמה את ההישגים שלנו. נכון שבתי הספר חשפו אותנו למסלול האקדמי, ובמקרה של איתמר שבית הספר שלו מכוון למצוינות בחום המדעי גם כיוונו אותו לאולימפיאדה – אבל פה זה נגמר. ההשקעה שלנו, הזמן שלנו והתמיכה הבלעדית היא של ההורים שלנו".
מה המערכת הייתה יכולה לעשות ואינה עושה?
"התיכון שלמדתי בו לא ממש שש לשחרר אותי לאוניברסיטה. טיולים וימי פעילות מיוחדת נקבעו הרבה פעמים ליום הלימודים השבועי שלי, ולפעמים ההרגשה הייתה שזה בכוונה. אותו דבר שמעתי מחברים מבתי ספר אחרים. כשיש ילד נכה לא שמים את הכיתה שלו בכוונה בקומה שלישית. להבדיל אלף אלפי הבדלות, הייתי מצפה שתהיה התחשבות גם בקצה הזה באוכלוסייה. אם היו מטפחים את המצטיינים, המדינה הייתה נמצאת במקום אחר. ההורים שלי במיטב כספם ובמלוא רגשותיהם ועצביהם מטפחים אותנו ורצים אחרינו, ומערכת החינוך לוקחת על זה קרדיט. זה דבר שיכול לחרפן".
יש הנחיה של משרד החינוך לא לקיים פעילויות מיוחדות בימים שהמחוננים יוצאים למסגרות שלהם.
"יש על הנייר. תבין, גם בבית הספר נהנים מהתרומה של המצטיינים. רוצים שייקחו חלק פעיל בטקסים, למשל, ושיעלו את ממוצע בית הספר במבחנים ארציים. היה לי פטוֹר ממתמטיקה, אבל המורה אמרה לי – ביום זה וזה יש מבחן מיצ"ב או אני-לא-יודעת-מה במתמטיקה, תבואי. אני באה בכיף; חשוב לי לעזור לבית הספר. אבל אני מצפה שכמו שיש תוכניות לנחשלים תהיה התחשבות מינימלית במצטיינים. תוכניות למצטיינים כבר הבנתי שלא יהיו, אז לפחות שיהיה אפשר לצאת למסגרות בחוץ".
תגובת תיכון צייטלין לא נתקבלה עד לסגירת הגיליון.
אֵם הבנים והבנות, יעל חסון, שמֵחה הללויה, כמובן, אבל שותפה במידת מה לביקורת שבתה משמיעה. "אם איתמר לא היה איתן בדעתו שהוא רוצה להצליח באולימפיאדה אני לא יודעת לאן הוא היה מגיע, כי אף אחד במסגרות הקונוונציונליות לא התעניין בו במיוחד; להבדיל מהחבר'ה שמארגנים את האולימפיאדה, שעושים מעשה של ציונות לשמה, ורובם אגב עולי ברית המועצות. העלויות היו עלינו, הלוגיסטיקה הייתה עלינו, הדאגה שבית הספר ישחרר אותם הייתה עלינו.
"גם הפרגון של המדינה לא משהו; ארגונים כמו האולימפיאדה ממומנים מתקציבים מזדמנים. ברוך ה' אנחנו בסוציו-אקונומי גבוה יחסית, עובדים ומרוויחים – אבל בגלל זה הילדים לא קיבלו שום מלגה. ברוך ואני עובדים כמו חמורים בהיקפי משרה גדולים כדי לאפשר את הדברים האלה לילדים. אנחנו עוד בגיל שמתמודדים עם משכנתה, וכשמגיעים השוברים האלה מהאוניברסיטה, של כמה אלפים לשני ילדים במקביל, לאף הורה זה לא קל".
חוץ מהורשת גנים נכונים, מה צריך כדי לגדל ארבעה ילדים שכולם מחוננים ומעלה?
"זה קודם כול הדחף האישי שלהם. איתמר החליט בגיל צעיר לממש את היכולות שלו. וגם האחיות שלו כאלה. לצד זה יש הדחיפה מהבית, והיא נעשית לא רק ב'תלמד, תעשה', אלא גם בדוגמה אישית. אני חושבת שגם ברוך וגם אני, בכל דבר שאנחנו עושים אנחנו משתדלים לעשות הכי טוב שאנחנו יכולים. טיולים תמיד מתוכננים מראש, תקציב הבית מתוכנן, וככה גם בשאיפה להתמקצעות בעבודה. נוסף על כך, יוצרים משיכה סביבתית. כמו שיש בתים שההערכה בהם היא למי שעושה כסף, ומי שגדל בהם אומר 'אמצב את עצמי טוב ואעשה גם אני כסף', אצלנו מעודדים ומפרגנים את מי שממצה את עצמו ומגיע להישגים.
"חשוב לנו ההווי המשפחתי. אנחנו יוצאים לטיולים משפחתיים ומקפידים לספר לילדים על המקומות. חוגגים יחד כל אירוע וכל הישג, ותמיד משתפים. וכל מה שאפשר לחוות אנחנו משתדלים שהם יחוו. חוויות טבע, מוזיאונים, ספרים שכולנו קוראים ומשוחחים עליהם, פעילויות ספורטיביות. יש לזה השפעות מעבר לכיף הרגעי".
השמות של ארבעתם מתחילים בא'. גם זו דרך לכוון להצטיינות?
"שים לב שאצל כולם יש גם ר' ו-ת'. אצל אסתר, איתמר ואפרת זה היה די במקרה, וכשאורית נולדה אסתר ואיתמר כבר היו מספיק גדולים כדי לדחוף לזה. כך שיותר משזה מסמל כוונות לכאורה של ההורים, זה מסמל את השיתוף המשפחתי. לדעתי העוצמה של הילדים היא בפרגון ההדדי. כשאורית הלכה לבחינות לפרויקט למחוננים הם אמרו לה את בטוח תעברי, ואני אמרתי אין בטוח, כל אחד הוא משהו אחר. היית צריך לראות את ההידד שהם קראו לה ברגע שהיא קיבלה את האישור".
תַסכמנה נשות חסון או לא, רשת בתי הספר אמי"ת בהחלט רואה עצמה קשורה להצלחתם של תלמידים כאיתמר חסון ואולגה מדבדב. "הרשת מפתחת את נושא המצוינות בכל מוסדותיה", אומר המנכ"ל שלה, ד"ר אמנון אלדר. "גם באלו שבמרכז, וגם באלו שבפריפריה; גם בבית ספר סלקטיבי כמו אמי"ת בר-אילן וגם באחרים הפתוחים לכול. לפעמים חושבים שמצוינות אפשר למצוא רק בקרב תלמידים בסוציו-אקונומי הגבוה, ולא כך הוא".
הרשת שולחת לבתי הספר מלווים פדגוגיים שתפקידם לאתר בעלי כישרונות מיוחדים ולבנות להם תוכניות לימודים אישיות. "אנחנו מעודדים תלמידים ללכת לאוניברסיטאות, ללכת לתחרויות, לא רק בתחום המדעים. תלמיד שלנו, בן העדה האתיופית, זכה במדליה עולמית בריצה. סגנית חתן התנ"ך העולמי הגיעה מאמי"ת באר-שבע". הרשת משתבחת למשל בפרופסור הצעיר בישראל, אלי פורת משערי-תקווה בן ה-30, פרופסור למדעי המחשב בבר-אילן, ושולחת בוגרים בעלי הישגים להרצות בבתי הספר שלה כדי להנביט שאיפות בלב התלמידים.
גישה דומה לגבי מצוינות, אך הפוכה לגבי לימודים באוניברסיטה בגיל צעיר, מציגה אילנה נולמן. נולמן היא מנהלת התיכון למחוננים ולמצטיינים הבולט בישראל – 'התיכון הישראלי למדעים ולאמנויות' בירושלים, מיסודו של 'המרכז הישראלי למצוינות בחינוך'. המרכז מפעיל גם את פרויקט 'מצוינות 2000' לטיפוח תלמידים מצטיינים בתוך בתי הספר ואת מכון צ'ייס להכשרת מורים לתלמידים מצטיינים.
"הרעיון שמאחורי בית הספר", אומרת נולמן, "היה לגייס לכאן, למסגרת אינטנסיבית של שלוש שנים, את טובי המוחות בגיל, לפתח אותם, ולהוציא מכאן שכבה מנהיגה ואכפתית. אזרחים פעילים שאינם מסתפקים בד' אמותיהם בלבד. לכן זה בית ספר פנימייתי, שאנחנו חיים בו בקהילה ויוצאים לפעולות קהילתיות בחוץ".
את מרגישה שיש במערכת החינוך בישראל מגמה לטפח את החלשים על חשבון המחוננים?
"כשבית הספר הוקם, המילה מצוינות לא נשמעה במסדרונות משרד החינוך. באותם ימים הבון-טון היה שוויון הזדמנויות וצמצום פערים. לכן היה עלינו לקום כבית ספר פרטי. אנחנו סבורים שאין סתירה בין הערכים הללו. 'חנוך לנער על פי דרכו' פירושו לקדם כל תלמיד מהמקום שהוא נמצא בו הלאה. אם אנחנו רוצים דור רציני של מדענים, אמנים, מוזיקאים, אנשי רוח ומנהיגים, אנחנו צריכים לייצר דור כזה: לאתר תלמידים ברוכי כישרונות ולהשקיע בהם. לשמחתנו, משרד החינוך הושפע מהשינוי שחל בחברה הישראלית, ומצוינות היא מגמה מובילה במדיניות שלו".
תוכניות השילוב של תיכוניסטים באוניברסיטאות מיותרות לדעתה לתלמידיה. "פרויקטים כאלה הוקמו כי בתי ספר תיכוניים אינם מסוגלים לתת לתלמידים האלה את המענה האקדמי האמיתי שהם זקוקים לו. אצלנו, לעומת זאת, המורים עצמם מרצים וחוקרים באקדמיה".
אבל אין לתלמידים פיתוי לנצל את הזמן ולעשות תואר אקדמי?
"לא בוער להם. השנה סיימו כשבעים תלמידים. עשרים מהם הולכים לשנת שירות. עוד חמישה הולכים למכינות קדם-צבאיות. אם היה בוער להם היו הולכים ישר לצבא, ומיד אחר כך לאוניברסיטה. אנחנו רוצים שהם לא ייאבדו את הנעורים שלהם. אנחנו גם לא מקדימים בגרויות. הרי התלמידים פה יכולים, למשל, לסיים את הבגרות באנגלית בכיתה י"א בהצלחה רבה – ובכל זאת אנחנו מתנגדים לקיצור התוכנית התלת-שנתית, כי המטרה האקדמית שלנו הרבה יותר רחבה ומעמיקה מהבגרות. הכנה מיטבית לבחינות הבגרות אינה מפריעה לנו להרחיב, להעמיק ולשכלל את היכולות הגבוהות שלהם".
ד"ר אלי רז מהאולימפיאדה לפיזיקה מוסיף עצים למדורתה של נולמן. "אני לא יודע אם התלמידים תמיד בשלים ללמוד יחד עם סטודנטים. אולי תלמיד י"ב, אבל לא תלמיד י'. אם במקום לשים אותו עם סטודנטים תפַתח אותו רעיונית בחוגי העשרה, תרוויח לא פחות. ואני יודע את זה. קיימתי חוגים כאלה. באקדמיה, במסגרת של קורסי יסוד של מאתיים סטודנטים, לא תמיד יש לסטודנט זמן להרהר ולשאול שאלות בצורה לא פורמלית כמו שיש לתיכוניסט בחוג של עשרים תלמידים. רוב המהפכות במדעי הטבע נעשו בגיל צעיר, והדרך שבחור צעיר ייצור מהפכה איננה שיאלצו אותו לעכל את מה שקיים עכשיו, אלא דווקא בחוגי נוער שיפתחו אותו לרעיונות חדשים".
ובכל זאת הטכניון, שמטעמו מפעיל רז את האולימפיאדה בפיזיקה, מקיים את אחד המסלולים הגדולים בישראל לשילוב בני נוער בלימודים אקדמיים: 'פרויקט ארכימדס' של הפקולטה לכימיה. תלמידי כיתות י'-י"ב מגיעים בימי שישי ובחופשות ולומדים קורסים בכימיה בנפרד מהסטודנטים – אך נבחנים יחד איתם וצוברים ניקוד אקדמי שייזקף להם עד חמש שנים לאחר השחרור מהצבא.
"הם לומדים קורס-שניים בסמסטר, ומוציאים ציונים טובים יותר מהסטודנטים", אומרת מירה כץ, מנהלת הפרויקטים לנוער בטכניון. הכימיה נבחרה כמקצוע הלימוד כי אפשר להתחיל ללמוד אותה עוד לפני צבירת ידע של חמש יחידות בגרות במתמטיקה ובפיזיקה. המנהל האקדמי הוא פרופ' גבי קוונצל, פנסיונר הטכניון שבא בהתנדבות, בונה את התוכנית וגם מלמד בעצמו. משרד החינוך מצ'פר את התלמידים: מי שגומר את הקורסים של השנה הראשונה בציון 80 ומעלה מקבל אוטומטית 100 בבגרות בכימיה, בלי להיבחן.
אותו צ'ופר ניתן גם לכעשרים העולים לגמר בפרויקט אחר שכץ מריצה: הכימיאדה, תחרות כימיה ארצית ובינלאומית, מקבילה לאולימפיאדת הפיזיקה. כץ מדגישה שאין צורך להיות בפרויקט ארכימדס כדי להתחרות ולהצליח בכימיאדה. לשלב הבחינות הראשון ניגשים כ-6,000 תלמידים בכיתות י"א-י"ב. השלב השני, בהשתתפות כמאתיים תלמידים, הוא יום של מבחנים והפנינג מעבדות בטכניון. ויש גם שלב הגמר, שבו נבחרים נציגינו לאולימפיאדה הבינלאומית. שלושת המובילים מקבלים מלגות גדולות, מתנת בז"ן (בתי הזיקוק לנפט): המקום הראשון, למשל, זוכה ללימודי תואר ראשון ושני בטכניון חינם פלוס מלגת מחייה.
אולימפיאדת הכימיה האחרונה נערכה בקמברידג' לפני שבועות אחדים. "אסף מעודה לא סתם זכה בזהב", מספרת כץ, "אלא בין זוכי הזהב הגיע למקום שני בעולם. השנה הייתה הפעם הראשונה שקיבלנו זהב, אבל כסף וארד קיבלנו בכל הפעמים שהשתתפנו. המדינות המצטיינות הן ארצות מזרח אסיה, רוסיה ולצערנו גם איראן. שם מכינים את הילדים שנה שלמה. לנו יש חודש-חודשיים להכין אותם, ולא משחררים אותם מהבגרויות בשאר המקצועות כמו שעושים שם".
אסף מעודה השתתף גם באולימפיאדה הקודמת, אף שהיה רק בכיתה י', וזכה כבר אז במדליית כסף. הוא לומד גם בפרויקט ארכימדס. גם לשם הקדים להגיע: בכיתה ט'. מחצית החובות לתואר ראשון בכימיה בטכניון כבר מאחוריו. הוא תלמיד 'תיכון חדרה', תושב פרדס-חנה, בן להורים המלמדים שניהם ספורט בבתי ספר דתיים בפרדס-חנה ובאור-עקיבא.
השיחה עמו דומה בחלקה הגדול לשיחה עם איתמר חסון: הכיף הגדול שהיה באולימפיאדה. שני חצאי-ימים של בחינות, ובשאר הזמן טיולים, פעילויות, מסיבות ומפגשים מהנים עם "אנשים מכל העולם שגם הם אוהבים כימיה". ענייני שבת וכשרות שעוברים בשלום. סיקור תקשורתי צנוע ומאכזב בישראל (הייתה פסקה שלמה ב'ישראל היום'!). וכמובן, "אני לא בדיוק חנון מצוי. אני יוצא עם חברים, עושה ספורט, לומד קרב מגע. יש לי חיים. הרבה מאוד". בבית הספר קל לו במקצועות הריאליים, אבל "בהיסטוריה ובספרות קשה לי כמו לילדים אחרים". וסוד ההספקים שלו – "אני פשוט משתדל לשמור על סדר עדיפויות נכון. אני עושה קודם כול את הדברים החשובים, ובסופו של דבר לא מוותר על כלום".
להבדיל מחסון, תושב המרכז עתיר האפשרויות, משיכתו של מעודה ללימודי מדעים גרמה לו ללכת לתיכון חילוני. בתי הספר הדתיים בסביבה, הוא אומר, או שאין בהם מגמות לפיזיקה ולכימיה, או שהם ישיבות תיכוניות שיום הלימודים הארוך בהן אינו מותיר זמן לפעילויות כגון הכימיאדה והלימודים בטכניון.
אתה מבין את אלה שמתנגדים ללימודים באוניברסיטה בתקופת התיכון?
"לי הלימודים באוניברסיטה מאוד מוסיפים, כי הם מאוד מעניינים אותי. זה לא מפריע לבית הספר, אז למה לא? אני בטוח שלהרבה זה יכול להפריע, כי זה גוזל הרבה זמן. החוכמה היא שרק מי שיודע שזה לא יפריע לו ללימודים ויגרום לו ללחץ יעשה את זה".
לדן דבירי, עוד מעט בן 19, הטכניון בכלל לא הפריע לבית הספר. גם בית הספר, מצידו, השתדל לא להפריע לטכניון, אבל הוא פשוט נעשה מיותר. תחילה, בכיתות ט'-י', למד כימיה בטכניון במקביל ללימודיו בתיכון עירוני ד' בתל-אביב; "המורות התחשבו בי מאוד, וכשהפסדתי מבחנים בבית הספר בחנו אותי בנפרד". לקראת כיתה י"א, עם תעודת בגרות חלקית, עזב את בית הספר ונשאר ללמוד בטכניון בלבד, בתוכנית למצטיינים שאינה מחייבת תעודת בגרות. וממש כמו בסיפורים הקודמים, הוא היה גם מדריך בצופים.
לכימיאדה, שעוד הייתה אז ארצית בלבד, הלך כשהיה בכיתה ח'. מירה כץ מספרת שבמבחן המיון הראשון, מבחן רב-ברירתי הנערך בבית הספר לתלמידי י"א-י"ב, קיבל את הציון הגבוה ביותר. כדי לוודא שלא העתיק הוזמן לשלב הבא, מבחן של שאלות פתוחות בטכניון, "וגם שם הוא קיבל את הציון הכי גבוה". בגמר הגיע למקום השני, ובכימיאדה הבאה למקום הראשון. עכשיו הוא עוזר-הוראה בהתנדבות בפרויקט ארכימדס. "אני מתגייס בדצמבר. עדיין לא יודע לאן. עד אז אתקדם כמה שאפשר בעבודת המחקר לתואר השני".
מה אנשים אומרים לך? מקנאים בך שחסכת כמה שנים בחיים?
"לא הייתי אומר מקנאים. אבל כן, אני מקבל הרבה תגובות חיוביות על החיסכון הזה".
יש גם תגובות שליליות? דעות קדומות?
"מבית הספר שלי יצאו עוד אנשים עם תואר ראשון לפני הגיוס, כך שזה לא מאוד מיוחד, וגם אני לא מתייחס לזה כך. אז אני לא גורם לאנשים לרצות לפתח חוסר פרגון כלפיי".
גם הדס צבאן לא מתלוננת. הרבה פרגון היא קיבלה על זכייתה במקום הראשון בתחרות העבודות הבינלאומית 'צעד ראשון לקראת פרס נובל בפיזיקה'. פרגון "מאנשים כאן בנתיבות, בעירייה, בתקשורת, וגם מהרשויות. ראש הממשלה נתניהו נפגש איתנו יום לאחר שנודע על הזכייה. בשבוע שעבר נפגשנו עם הנשיא פרס. הוא ממש אמר תודה".
בנובמבר היא תעזוב לחודש את השירות הלאומי שהיא מתחילה השבוע בגרעין קטמונים בירושלים, ותיסע למכון לפיזיקה בוורשה, יוזם התחרות. חודש של עריכת מחקרים, פגישות והשתתפות בכינוס בינלאומי. "מתארגנים כבר לאוכל כשר, לשבתות. נתיבות נרתמה לעניין, וגם הקהילה בפולין ומשרד החוץ ומשרד החינוך".
המחקר של הדס, עבודת גמר נוסף על בחינת הבגרות בפיזיקה, עסק בהסעת חום על ידי תנועה מערבולתית. איתי לוי מישיבת בני עקיבא בנתניה היה בין זוכי המקום השני. לפני שנתיים זכתה באותה תחרות, במקום השני, אחותה הגדולה של הדס, מור. שתי האחיות למדו באולפנה לבנות בנתיבות. שתיהן כתבו את העבודה במסגרת 'מרכז אילן רמון' של קרן רש"י המעודד את לימוד הפיזיקה בקרב הנוער בנגב. מור התגלתה עם זכייתה כנואמת מרשימה, ובין השאר נפגשה עם ג'ורג' בוש בביקורו הנשיאותי כאן וסיפרה לו על החיים עם הקסאמים.
הדס: "ראיתי שֶמור חוותה חוויה עצומה, וזה עזר לי להחליט להיכנס לזה ולכתוב את עבודת המחקר. זו החלטה לא פשוטה, שאסור לקבל בפזיזות: צריכים להקדיש לזה המון זמן, וזה כרוך בהתמדה ובמחויבות. יום הלימודים באולפנה נגמר בממוצע לקראת חמש, ולפעמים בשש, ולא קל לנסוע אחר כך לבאר-שבע – לפעמים פעמיים-שלוש בשבוע – וללמוד חומר שאינו קל בכלל. היו רגעים שבאמת אמרתי מספיק, זהו, ופרופ' ויקטור מלמוד, המנהל הפדגוגי של מרכז אילן רמון, אמר 'מה פתאום, גם למור היו רגעי משבר ותראי לאן היא הגיעה'". סמוך למועד הגשת העבודות תפסה אותה מלחמת עופרת יצוקה, עם טילים בבית ועם הטיל הראשון והמפתיע על באר-שבע בדיוק כשהגיעה לשם באוטובוס.
מלמוד מצדו מספר שהדס תכתוב בוורשה מאמר שיתפרסם בכתב עת מדעי מכובד – ממש כמו אולגה מדבדב ממקיף אמי"ת באר-שבע.
הדס מנגנת בגיטרה אקוסטית ובגיטרה חשמלית. כמו אחותה מור, שגם כותבת שירים ומלחינה אותם. הן הראשונות בסדרה בת חמש בנות. אמא מורה, אבא בעל בית דפוס, ושניהם דרבנו אותן כל השנים ללמוד ושלחו אותן לחוגים פרטיים באנגלית. סבא-רבה שלהן היה הרב רפאל כדיר-צבאן, רבה הראשון של נתיבות. בספרו של רוביק רוזנטל 'הלקסיקון של החיים' מסופר שבסלנג הנתיבותי 'צבאנים' וגם 'כדירים' פירושם רבנים מהסוג המתחשב. היא מתכננת להיות רופאה, ואם לא יסתדר אז פיזיקאית.
מרכז אילן רמון מפיץ בצעירי הנגב את אהבת הפיזיקה והאסטרונומיה, וטיפוח עבודות גמר הוא רק אחת מהדרכים שלו לעשות זאת. מלמוד מספר על "העיניים המבריקות – מבריקות! – שראיתי בישיבה ובאולפנה בנתיבות כשבאתי לפני ארבע שנים לעזור לייסד שם לראשונה מגמת פיזיקה. אז היה בעיר רק תלמיד אחד שלמד פיזיקה, והציון הסופי שלו היה 20. עכשיו יוצאות מהעיר הזאת הצלחות מהסוג של האחיות צבאן. כך בנגב כולו: 42 עבודות גמר בפיזיקה מוגשות השנה על ידי תלמידים מהנגב שבאים למרכז אילן רמון, מתוך 99 עבודות בארץ כולה. זו ממש מהפכה. זה משהו! הורים כבר מתקשרים ומבקשים לשלוח את הילדים. כי הם רואים הצלחה. כי כל ילד ישראלי אומר, 'מה, הוא יכול ואני לא יכול? מה אני, פראייר?' זה דבר שאני יודע איך לעשות – לפתח את המוח היהודי שלנו".
*
על מחוננים בישראל
מיהו מחונן? מיהו מצטיין? האגף למחוננים ולמצטיינים במשרד החינוך אימץ הגדרות סטטיסטיות לגבי מחוננים ומצטיינים בגיל בית הספר. מחוננים הם הרובד העליון של המצטיינים. הם מזוהים על פי קנה מידה ארצי קבוע. באיתור מצטיינים, לעומת זאת, יש התחשבות גם בהמלצות מורים ובקנה המידה של היישוב ושל בית הספר.
מחוננים הם האחוז העליון בכל שכבת גיל של האוכלוסייה, בכל אחד מארבעה תחומים: אינטליגנציה כללית (איי-קיו 135 ומעלה); כישרון אמנותי; הצטיינות מיוחדת בתחום לימודי ספציפי; וספורט. מאחר שיש חפיפה מסוימת בין המוכשרים בתחומים הללו, המחוננים הם כשלושה-ארבעה אחוזים מהאוכלוסייה (או כאחוז פחות מזה, אם נניח בצד את המחוננים בתחום הספורט שכן הטיפול בהם אחר).
המצטיינים מוגדרים כחמשת האחוזים העליונים בכל אחד מהתחומים – ובסך הכול בסביבות 10 אחוזים.
מעל המצטיינים ומעל המחוננים נמצאים עשרה עד חמישה-עשר תלמידים בכל שנתון בישראל, בעלי מנת משכל של 160 ומעלה, המוגדרים מחונני-על – גאונים, בלשון העם. לכל אחד מהם מצמיד משרד החינוך חונך אישי בשכר.
עוד קצת מספרים. בשנת הלימודים תשס"ט טיפל משרד החינוך ב-12,098 תלמידים מחוננים וב-18,782 תלמידים מצטיינים (בכל השנתונים גם יחד). 52 מרכזי מחוננים אוכלסו ב-7,306 מחוננים וב-4,333 מצטיינים נוספים. כ-3,500 תלמידים למדו בכיתות מחוננים הומוגניות בבתי ספר רגילים ובבתי ספר לאמנויות. 351 תלמידי תיכון למדו במוסדות להשכלה גבוהה במסגרת פרויקט המצוינות של המשרד.
חינוך המחוננים מוגדר בשנים האחרונות כחלק מהחינוך המיוחד. "תלמידים בעלי כישורים מיוחדים מתקשים להסתגל לדרכי הלמידה ולקצב הלמידה הרגילים, והזנחתם עלולה לגרום להם לקשיי הסתגלות רגשיים וחברתיים ולהפכם לתת-משיגים", מסביר זאת דו"ח ועדת ההיגוי לקידום החינוך למחוננים בישראל. "תלמידים מחוננים הלומדים בכיתות רגילות מתלוננים על שעמום, על ירידת ערך העצמי, על בעיות חברתיות, על סכסוכים עם מורים ועל התנהגות מפריעה".
המגמה היא, נכתב בדו"ח, להפוך את המחוננים ל"אליטה משרתת" – כזו המנצלת את כישוריה לרווחת החברה כולה. לכן מונחים מחנכי המחוננים להנחיל להם גם ערכי חברה וקהילה, להקפיד על התפתחותם הרגשית, ולבסס אצלם ערכים כגון יושר אינטלקטואלי והתמדה.
מדיניות משרד החינוך היא להכפיף לפיקוחו, ולתקצב על פי קריטריונים, את כל המסגרות לטיפוח מחוננים ומצטיינים. הוועדה התוותה מדיניות זו בין השאר כדי שלא להשאיר את טיפוח הילדים המוכשרים בידי מסגרות פרטיות הנוטות לפנות לאוכלוסייה המבוססת בלבד. המסגרות מגוונות: בתי ספר למחוננים, כיתות מחוננים בבתי ספר רגילים, בתי ספר ליום בשבוע, מרכזי חוגים והעשרה ועוד.
במסגרות משניים מהסוגים הללו, שתיהן בעיר כרמיאל, מלמד אלי בר-יהלום (בשעות הפנאי הוא משורר מבריק). בבית הספר למחוננים 'מדע ודעת', שתלמידים מגיעים אליו ליום לימודים בשבוע, ובמרכז ההעשרה המדעי ב'אורט בראודה' המקיים חוגים אחר הצהריים ואשר "פתוח לכל דכפין אך מיועד בתכניו ובאתגריו לילד המחונן". בבית הספר למחוננים, מוסיף בר-יהלום, "אנחנו נותנים לתלמידים, על חשבון הלימודים בבית הספר, שיעורים ייחודיים שעוזרים לנו לפתח אצלם כישורי חשיבה שיפצו על הסירוס החשיבתי שעושה מערכת החינוך. כי הנטייה הכללית בבתי הספר היא ללמד נוסחאות ולא שיטות חשיבה. עובדות ולא את ההקשרים ביניהן. וגם עובדות בעצם כבר לא".
תן דוגמה לקורס שאתה מעביר שם.
"אני אוהב להעביר קורס ששמו 'מבלש לבלשן'. קורס המחבר בין דברים בעולם באמצעות השפה. מילה מסוגלת להתגלגל משפה ולחזור אליה כשהיא שונה לבלי הכר, ובינתיים ללמד אותך על תהליכים היסטוריים, פוליטיים ותרבותיים. זו דוגמה למאפיין של רוב הקורסים: החיבור בין תחומי ידע שבבתי הספר נוטים להפריד ביניהם. כל אדם, והאדם המחונן ביתר שאת, חש צורך לקשר בין דברים שאינם מקושרים בסביבתו הקרובה. כלומר לצעוד על קו התפר – זה שעליו נעשים, אגב, כל ההמצאות, התגליות והיצירות הגדולות".
אתה בטח נותן להם דרכים לגלות בעצמם את המידע הזה ולא רק מרצה.
"כן, זה אחד הדגשים בחינוך מחוננים. האמת היא שהיום לפעמים מגזימים בזה, בַּציפייה שהילד ימצא בעצמו את החומר. הילד לא ימצא בעצמו את החומר בצורה נכונה בלי בסיס איתן של ידע ובלי שילַמדו אותו להתמודד עם נתונים ומונחים בצורה ביקורתית. זה דבר שחסר במערכת החינוך, ויש לזה השלכות פוליטיות: הציבור מקבל כל דבר שכתוב בעיתון כקדוש, ולכן אפשר למשל להלעיט אותו במונח 'מאחז בלתי חוקי' והוא אוכל את זה ומגיב רגשית בהתאם. נחוץ בסיס איתן של ידע, ואותו בונים בעזרת מורה. המיוחד אצל מחוננים הוא שהמורה חייב לדעת המון. האתגר של המורה הוא לדעת לענות לכל שאלה, והאתגר של התלמיד הוא, בין היתר, לדעת לשאול שאלות בצורה נכונה".
