שירים ליום הזיכרון תשפ"ד מימי מלחמת חרבות ברזל

 ליקטתי כאן משירי הטור השבועי שלי ב'מקור ראשון' שירים שעשויים לעזור למחפשי טקסטים לקריאה בטקסי יום הזיכרון. 

 לֹא קָרְאוּ לוֹ

 אַל תּוֹדוּ לוֹ. לֹא נָעִים לוֹ.

הוּא פָּשׁוּט קִיֵּם חוֹבָה.

אֵיךְ קוֹרְאִים לוֹ?

לֹא קוֹרְאִים לוֹ.

לֹא קָרְאוּ. הוּא בָּא לְבַד.

הוּא הֵרִיחַ אֶת הַטֶּבַח.

מֵרָחוֹק שָׁמַע עָשָׁן.

וְזִנֵּק – שֶׁלֹּא כַּטֶּבַע:

לֹא אָחוֹר,

כִּי אִם לְשָׁם.

אֶל לוֹעָהּ שֶׁל הַמִּפְלֶצֶת,

אֶת חַיֵּי אֶחָיו לִשְׁמֹר.

לֹא קָרְאוּ לוֹ.

וּבְעֶצֶם,

לָמָּה תִּשְׁאֲלוּ לִשְׁמוֹ –

וְהוּא פֶּלִאי.

לֹא מַלְאָךְ הוּא,

הוּא אָדָם מִפֹּה-מִשָּׁם.

אִם חַיָּל הוּא אוֹ אֶזְרָח הוּא,

אִם הוּא אִישׁ וְאִם אִשָּׁה,

עִם אוֹ בְּלִי מָגֵן אוֹ פֶּלֶד.

הוּא רַבִּים.

אַךְ מָה מְעַט.

אָנָה אַתָּה רָץ, הַפֶּלִאי?

הֵן נִשְׁאַרְתָּ לִי לָעַד.

 

הַהוֹלְכִים טוֹבִים

זָב זְהַב הָאָרֶץ הַזֹּאת,

זָב חֶלְבָּהּ, זְהַב דִּבְשָׁהּ.

זָב וְנוֹזֵל וּמִי זֶה יָעֵז לְהַזּוֹת

עַל קִיר מִזְבְּחָהּ בְּאֵינָהּ חֲבוּשָׁה.

מֻבְחָר בְּמֻבְחָר

מְחַלְחֵל אֶל הַחוֹל הַנִּחָר

עִם מְנַת הַיּוֹרֶה הַסְּתָוִית.

בְּלִי תָּגִית הֵם נוֹפְלִים, בְּלִי תָּוִית,

אֲבָל אֹזֶן שׁוֹמַעַת וְעַיִן רוֹאָה וְתָבִין:

הַטּוֹבִים. הַטּוֹבִים בַּטּוֹבִים.

הַטּוֹבִים הוֹלְכִים –

כִּי הוֹלְכִים הַטּוֹבִים בָּרֹאשׁ.

וְאֶפְשָׁר לְשַׁעֵר זֹאת מֵרֹאשׁ.

אַךְ נָכוֹן לַהֲפֹךְ סוֹף וְרֹאשׁ:

הַהוֹלְכִים – טוֹבִים.

מֻזְהָבִים בְּעוֹדָם

וְטוֹבִים בִּמְאוֹדָם –

הֵן יָדַעְנוּ בְּעוֹד הֵם אִתָּנוּ,

בְּטֶרֶם עֵת דָּם;

הֵן נָקֵל לְזַהוֹת זֹךְ וְזִיו שֶׁל אָדָם

בְּמֻקְדָּם.

לוּ נֵדַע לְפָאֵר אֶת טוֹבֵינוּ

בְּטֶרֶם לָכְדָה הַכַּוֶּנֶת,

מִבְּלִי שֶׁפָּגַע הָרוֹבֶה.

לוֹמַר זֶה לָזֶה –

אֵיזֶה מַזָּל וְכַמָּה לֹא מוּזָר

לְדַבֵּר עָלֶיךָ בִּלְשׁוֹן הוֹוֶה.

זָכוֹר

אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ בַּחֲדָרִים וּבַיַּעַר,

אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה לַשָּׂב וְאֶת אֲשֶׁר עָשָׂה לַנַּעַר,

טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, הוּא יוֹם שִׂמְחָתְךָ,

אֶת אֲשֶׁר אִשּׁוֹ חָרְכָה וְאֶת אֲשֶׁר סַכִּינוֹ חָתְכָה,

אֶת דָּמְךָ הַחַם אֲשֶׁר שָׁפַךְ בְּדָם קַר,

אֶת מְחִי זִכְרְךָ וְשִׁמְךָ בְּשָׂשׂוֹן וִיקָר,

אֶת מִשְׁלוֹחַ הַיָּד בַּבִּזָּה, יַד הַשּׁוֹסֵף וּמוֹלֵק –

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק.

 

אֶת בּוֹאוֹ עָלֶיךָ מִשָּׁמַיִם מֵעַל וּמֵאֶרֶץ מִתַּחַת,

אֶת רַגְּלוֹ אַחֲרֶיךָ טְרוֹם-רֶצַח בַּבַּיִת כְּטַחַב,

אֶת שָׁקְדוֹ בְּשִׁטְחֵי שִׁלְטוֹנוֹ עַל שִׁכְלוּל שֶׁל שִׁיטוֹת רְצִיחָה,

אֶת שׂוּמוֹ לְשֵׁם כָּךְ אֶרֶץ גַּן וְקָטִיף לְשַׁמָּה וְצִחָה,

אֶת יִרְאַת אֱ-לוֹהִים שֶׁתִּמְרֵן לְמִשְׁתֵּה חֵשֶׁק-שְׁחֹט,

אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּהּ נִהֵג כְּשֶׁנִּתְּנוּ בְּיָדָיו הַמּוֹשְׁכוֹת,

אֶת אָכְלוֹ אֵבָרִים מִן הַחַי, אֶת חַלְּקוֹ נְתָחִים מִדִּינָה –

זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אִם יִזְכֶּה בִּמְדִינָה.

וּבְצַקְצֵק מְדִינוֹת, וּבְהַמְתֵּק שִׂפְתוֹתֵי מֵיטִיבֶיךָ,

וּבִסְחֹט אֶת לְשַׁד עַצְמוֹתֶיךָ חוֹטֵף וְטוֹבֵחַ,

וּבְדַבֵּר נְגִידִים וְרוֹזְנִים עַל פִּתְרוֹן מְסֻיָּם שֶׁהוּא פְּרָס

לְצוֹרֵר הַיְּהוּדִים בֶּן אֲגַג הַמֻּפְעָל מִפָּרַס,

וּבְגָרֵשׁ חֲסוּדִים בְּנֵי אֻמּוֹת אֶת אֲחֵי הַשְּׂרוּפִים מִבָּמוֹת –

וְהָיָה בֵּין עֵינֶיךָ לְחֹק, וּבְיָדֶיךָ בְּמוֹט,

וּכְרִצּוּד רֶמֶץ חַם, כְּצִרְצוּר בַּל יִצְרַד, מַמָּשׁ כָּךְ:

זָכוֹר אֶת יוֹם עֲמָלֵק.

עַל מָלֵא  

וְעַל רֵיק.

לֹא תִּשְׁכַּח.

הַסִּפּוּר הַקָּצָר

זֶה הַסִּפּוּר הַקָּצָר בְּיוֹתֵר –

וְהָרָחָב מִנִּי-יָם.

יֵשׁ בּוֹ שׁוּרָה אַחַת, לֹא יוֹתֵר,

בִּכְתָב רַעְיָה עַל נַיָּד.

יֵשׁ בּוֹ עָבָר וְהוֹוֶה וְיוֹתֵר

בְּשִׁשָּׁה סֶנְטִימֶטְרִים נְיָר.

וְיֵשׁ בּוֹ עָתִיד עוֹד יוֹתֵר, עוֹד יוֹתֵר,

וּנְתִינָה וּנְטִיעָה וּבְנִיָּה:

"נַעֲרָן זוֹכֶה לִתְרֹם אֶת כִּלְיָתוֹ הַשְּׁנִיָּה".

(על נערן אשחר)

אֲסִירֵי תִּקְוָה

כְּפִירִים שׁוֹאֲגִים בַּחוּצוֹת הַכְּסוּחוֹת

אֶלְיַק אֶלְיַק.

טוֹבְלִים כַּפָּתָם בַּסָּמִיךְ הַשּׁוֹתֵת מִלִּבָּם

וְכוֹתְבִים בּוֹ אָדֹם עַל גַּב כֹּתֶל לָבָן:

אֲנַחְנוּ בַּדֶּרֶךְ אֵלֶיךָ.

לֹא נוֹתִיר אוֹתְךָ בַּבּוֹר,

לֹא נִמְכֹּר אוֹתְךָ לְאוֹרְחָה

לֹא נְיַקֵּר אֶת הַתּוֹר

וְלֹא נְתַמְחֵר אֶת תּוֹרְךָ

בְּעֶשְׂרִים שְׂעִירִים חֲטוּפִים לְמָחָר

וּמָאתַיִם שְׁחוּטִים מָחֳרָתַיִם

וַאֲלָפִים עַתּוּדִים עֲזָאזֵל.

כְּפִירֵי יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה.

כְּפִירִים בְּעִיר פְּלֶשֶׁת כּוֹרְזִים שַׁאֲגַת מוּאַזִּין

אֶלְיַק אֶלְיַק

הִנְנוּ אֵלֶיךָ,

אַתָּה בִּמְשִׁיכָה תִּפָּדֶה.

לֹא בְּסִמּוּא הָעֵינַיִם וְלֹא בְּכִסּוּי הַדָּם.

אֶלְיַק אֵיתָן אֲבִינָתָן יוֹתָם

דָּנִיאֵל נֹעָה וּמֵאָה וְעוֹד שֶׁאִתָּם –

לֹא בִּמְחִיר אֲחֵיכֶם הָרוֹעִים בִּשְׁכֶם,

לֹא בְּאָסוֹן-שִׁבְעָתַיִם עָנָן לְרֹאשְׁכֶם.

אֶל בּוֹר אֲשֶׁר בּוֹ נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים

לֹא יֻפְּלוּ הָרַבִּים.

לֹא בִּכְנִיעָה תִּפָּדוּ.

כְּפִירִים בְּפִירִים מְבַקְּשִׁים אֲחִיהֶם הַשָּׁדוּד

אֶלְיַק אֶלְיַק

הֲתַכִּיר אֶת הַמֻּשְׂנָאִים הָאֵלֶּה

הַסּוֹפְגִים אִמְרֵי בֶּלַע,

הָעַזִּים הַדּוֹלְקִים אַחֲרֶיךָ, אַחֲרֵי חֲבֵרֶיךָ,

אֲבוֹתָם אִמֹּתָם אֲחֵיהֶם אַחְיוֹתָם

שֶׁל אֶלְיַק אֵיתָן אֲבִינָתָן יוֹתָם,

הֲתַכִּירֵנוּ? אֲנַחְנוּ עֲרֻבָּתְךָ

בִּהְיוֹתְךָ

בַּאֲרֻבָּה

סוּמָא,

וְלֹא נִמָּכֵר עֲבָדִים בִּמְזִמַּת פִּרְסוּמַאי;

וְאַתָּה וְאַתֶּם עֲרֵבִים בַּעֲדֵנוּ.

לֹא סוֹחֲרִים יִמְשְׁכוּךָ. לֹא מְדָנִים.

וְלֹא תְּהִי בְּאַחֵינוּ יָדֵנוּ.

(על אליקים ליבמן, כשנחשב לחטוף)

הַנֵּר

סָמוּךְ אֵצֶל הַפֶּתַח,

אֵצֶל רְשׁוּת הָרַבִּים

שֶׁהָיְתָה לִרְשׁוּת הָרוֹבִים,

שֶׁהָיְתָה לִרְשׁוּת עֲרָבִים,

עָמַד הַנֵּר. לְבַד. לָבֶטַח.

מֵאֲחוֹרָיו כְּצֹאן אָדָם. מַטְמוֹן.

וְאֶל פָּנָיו בְּקוֹל לֹא-פַּעֲמוֹן

נִתְּכוּ בַּנֶּחְבָּאִים מִן הֶהָמוֹן

רִמּוֹן וְרִמּוֹן, רִמּוֹן וְרִמּוֹן.

וְרִמּוֹן וְרִמּוֹן, וְרִמּוֹן וְרִמּוֹן.

וְהוּא הָיָה תּוֹפֵס אֶת הָרִמּוֹן הַנָּא,

וּמַשְׁלִיכוֹ בְּעוֹדוֹ חַי,

מַשְׁלִיךְ חַיָּיו מִנֶּגֶד.

אֶחָד אַחַר אֶחָד מָנָה

כִּקְנֵי נֵרוֹת הַחַג. אֶחָד... שִׁבְעָה... שְׁמוֹנָה.

מָנָה אַחַר מָנָה מָנַע הַנֶּגֶף.

וְכָךְ הָיָה מַחֲיֶה. וְכָךְ הָיָה מוֹנֶה.

אַחַת... שָׁלוֹשׁ... חָמֵשׁ... וְעַד שְׁמוֹנֶה.

וּבַשְּׁמִינִי כָּבָה הַנֵּר.

כָּבָה עָנֵר.

 

(על ענר שפירא)

 

חַבְרוּתָא וּמִיתוּתָא

שְׁנֵי רֵעִים בְּמַדִּים,

בַּלִּמּוּדִים,

וּבַחֲזָרָה.

שְׁנַיִם עֵדִים.

וְהָאֵשׁ אֵשׁ גְּזֵרָה.

בְּסֵיפָא וּבְסַפְרָא.

בִּיגַר שָׂהֲדוּתָא.

בְּאַרְעָא. בְּעַפְרָא:

חַבְרוּתָא וּמִיתוּתָא.

(על דוד שוורץ ויקיר הכסטר)

 

בֶּעָנָן

וְעַמִּיחַי הִדְרִיךְ אֶת יְדִידְיָה,

וִידִידְיָה הִדְרִיךְ אֶת חָנָן.

אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת קְדוֹשֵׁי סְנִיף פְּסָגוֹת

שֶׁשָּׁכַן עָלָיו הֶעָנָן.

(עמיחי וייצן, ידידיה רזיאל, חנן דרורי)

בהפרש של שבוע: תרגומי השיר לשפות זרות

את המִכְתָּם "בהפרש של שבוע" פרסמתי בא' באייר תשע"ג (2013) במסגרת הטור השבועי שלי בעיתון מקור ראשון; אחד מארבעה שירים שנכללו בטור בשבוע ההוא. בשנים הבאות זכה השיר לאהדה ולתפוצה רחבה,כנראה בעקבות עמית סגל וחנוך דאום שהעלו אותו באופן ספונטני ברשתות החברתיות בשנת תשע"ד. מאז זכיתי שרבים יתרגמו אותו ללשונות אחרות, ביוזמתם. לפניכם אוסף התרגומים שברשותי, בלי דירוג (כמובן, אני נוטה לתרגומים בחריזה ובמשקל). המצטטים מתבקשים לציין את שם המתרגם, המופיע בראש כל תרגום, ואת שם המחבר (בכתיב לטיני זה Tsur Ehrlich). נכון לעכשיו יש תרגומים לאנגלית (הרבה), רוסית, גרמנית, צרפתית וספרדית.

בהפרש של שבוע

שְׁנֵי יְמֵי זִכָּרוֹן סְמוּכִים כָּל שָׁנָה,

לְטוֹבַת הַחִשּׁוּב הַכְּלָלִי

כַּמָּה עוֹלֶה לָנוּ עִם מְדִינָה

וְכַמָּה עוֹלֶה לָנוּ בְּלִי.

אנגלית

Translation by Ehud Schwammenthal and Michael Doran (Mosaic Magazine)

Each year two memorials close in date,
A general reckoning to aid
What cost to us is a state,
And without, what price is paid.

Tr.: Yaniv Regev 
2 Remembrance days

Held annually, with a week to separate,
So we'll have no doubt.
What's the cost with a Jewish state, 
And what's the cost without.

*

גיבורי המלחמה האחרת: נפגעי הטרור מספרים את עצמם

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' שלשום, עמ' 29-26. 

"ואז", מספרת שֵׁלָה רוזנק-שורשן, "הגיע מייל שהודיע שזו הזדמנות אחרונה להצטלם לפרויקט התיעוד. התקשרתי. באתי. ישבתי איתם שלוש שעות. הרגשתי כמו האנשים המשוגעים שמתחילים לדבר ולא מפסיקים. כי אף על פי שכבר סיפרתי הרבה את הסיפור שלי, על דורון ועל החיים בכפר-דרום ועל הירצחו סמוך לשם, תמיד זה היה במסגרת של הרצאות ושיחות, והתמקד בנושא של אמונה בצל משבר; ופה בפעם הראשונה עצרתי, והסתכלתי אחורה, על בית הוריי, וקדימה, על הבית החדש שבניתי, וזה היה לאסוף את כל מה שאני מאמינה בו; את כל השקפת העולם שלי, בעקבות החיים, בעקבות השכול. הרגשתי שיש לי הזדמנות לומר הכול ברצף, ואחר כך אני יכולה למות. פעם אחת בצורה מסודרת".

זה היה בכלל במיזם הקודם. אחר לגמרי, כביכול. מיזם תיעודי של ראיונות מצולמים, חופשיים וארוכים, עם יוצאי גוש קטיף. צולמו 800 כאלו. 600 מתוכם כשהמראיין הוא מורדי קרשנר. שֵלה הייתה בסך הכול מרואיינת, וגם זה, כאמור, בקושי: הרי לרגל נישואיה השנִיים עזבה את גוש קטיף עוד לפני העקירה.

לאחר זמן, לפני שנתיים ומשהו, הציע לה קרשנר לערוך מיזם דומה, עם אנשים שנפגעו בפיגועי טרור, בגופם או בנפשם או באובדן בני משפחתם. רוזנק-שורשן הפעם על תקן אשת ארגון משפחות שכולי הטרור 'להמשיך לחיות ביחד'. אלמלא הייתה מתראיינת כבר למיזם של גוש קטיף, הייתה מתראיינת לזה הנוכחי; היא פשוט משוכנעת שהייתה אומרת בדיוק אותו דבר. כי זה הרי הרעיון ב'לספר את היום', הפרויקט הנוכחי, וגם בקודמו: לצאת ממרכז הכובד של הטראומה שטלטלה את החיים, ולספר את החיים המטולטלים כולם.

שי זוהר מדורון קורן: דברים אמיצים ליום הזיכרון

את המאמר המשובח הזה לא אני כתבתי, ואני יכול רק להצטער על כך. הוא פשוט מדבר מגרוני, ועושה את זה נפלא. וגם קצר.  כתב אותו מבקר הספרות דורון קורן והוא מופיע הבוקר בוויי-נט. חסד יעשה כל אחד מכם עם עצמו אם יקרא אותו.

מג'נין עד עזה: מבחר שירים לזכר נופלים

הַטַּבָּחִים


נוֹתַרְנוּ בַּשֶּׁטַח, גּוּפִים עֲשֵׁנִים.
י"ג וְעוֹד עֲשָׂרָה.
אֲנַחְנוּ כ"ג נוֹפְלֵי גֶ'נִין,
כ"ג עוֹלֵי בִּסְעָרָה.

מִקְּנֵי מִסְגָּדִים נוֹרוּ יְרִיוֹת.
מֵאַמְבּוּלַנְס אֵשׁ וָדָם.
לָחַמְנוּ בָּהֵם, הַפְּרָאִים מֵחַיּוֹת,
כְּאִילוּ הָיוּ בְּנֵי אָדָם.

בַּקְּרָב הָרוֹתֵחַ עִם בְּנֵי מָוֶתסְטָן
נִשְׁמַרְנוּ לְבַל נֶאֱשַׁם.
שָׁמַרְנוּ נַפְשֵׁנוּ מִתַּן וּמִטְעָן
אַךְ קֹדֶם שָׁמַרְנוּ נַפְשָׁם.

אֲנַחְנוּ כ"ג נוֹפְלֵי גֶ'נִין.
 נָדָמוּ אֵימָה וָתֹף.
בָּעֶרֶב שָׁכַבְנוּ וּבְנֵי הַתַּנִּים
נִסּוּ אֶת גּוּפֵינוּ לַחְטֹף.

בָּעֶרֶב שָׁכַבְנוּ בְּלִי שִׁיר וּבְלִי שֶׁבַח.
נוֹתַרְנוּ לָעַד יְשֵׁנִים.
וְאָז נֶאֱמַר: בִּצַּעְנוּ טֶבַח.
דִּינֵנוּ נִגְזַר: אָשֵׁמִים.

אֲנַחְנוּ שָׁחַטְנוּ. אֲנַחְנוּ טָבַחְנוּ.
וְאִישׁ בָּאַשְׁמָה לֹא כָּפַר.
אֵיךְ נְעַרְעֵר עַל הַדִּין, אֲנַחְנוּ
שֶׁפִּינוּ נִסְתַּם בְּעָפָר?

אֲנַחְנוּ שָׁלַחְנוּ לַקְּרָב יְלָדִים.
אֲנַחְנוּ שִׁסַּפְנוּ גְּרוֹנוֹת.
אֲנַחְנוּ חִנַּכְנוּ פִּרְחֵי מִתְאַבְּדִים.
וְאֵין לָנוּ פֶּה לַעֲנוֹת.

וּגְזַר הַהִיסְטוֹרְיָה נֶחְתַּם.
אֲנַחְנוּ טָבַחְנוּ. עֻבְדָה.
וְהֵם, שֶׁנָּפַלְנוּ תַּחְתָּם,
רָשְׁמוּ לָהֶם עוֹד נְקוּדָה.

נוֹתַרְנוּ בַּשֶּׁטַח, גּוּפִים עֲשֵׁנִים.
דִּמַּמְנוּ לְבַד בַּזִּירָה.
אֲנַחְנוּ כ"ג טוֹבְחֵי גֶ'נִין,
כ"ג חוֹטְפֵי הַסְּטִירָה.


צור ארליך
נכתב בד' באייר תשס"ב, 16.4.2002.
הופיע ב'מקור ראשון' בז' באייר תשס"ב, 19.4.2002.



החייל הבדווי

מִבֵּין שְׁכֵנָיו, אֲשֶׁר חֻקָּם
הוּא רַק זְכֻיּוֹת וְשׁוּם חוֹבָה,
מִבֶּטֶן עוֹיְנוּתָם הוּא קָם
וְהִתְגַּיֵּס אֶל הַצָּבָא.

מֵהַחֲזִית בְּיוֹם חֻפְשָׁה
הָיָה הוּא שָׁב אֶל סַף כְּפָרוֹ
וְגַאֲוָה הָפְכָה בּוּשָׁה
וּנְאָצוֹת הָיוּ שְׂכָרוֹ.

וְאֶת מַדָּיו הִסְתִּיר בִּצְרוֹר
וְהָרוֹבֶה בְּתִיק הוּבָא
כִּי בֵּין שְׁכֵנִים רוֹצֵי טֶרוֹר
רַק הוּא, רַק הוּא הִכִּיר חוֹבָה.

וְעַל הַגְּבוּל שָׁלֹש שָׁנִים
בְּרֶכֶב הַסִּיּוּר רָכַב
שָׂנוּא מֵעֹרֶף וּפָנִים
לִשְׁמֹר אֶחָיו מִפְּנֵי אֶחָיו.

מִכָּאן חוֹרֵג, מִכָּאן הָרוּג
הוּא שָׁב עִם בֹּקֶר לִכְפָרוֹ.
מִכָּאן יָרוּי, מִכָּאן יָרוּק
הוּא שָׁב גִּבּוֹר לַעֲפָרוֹ.

צור ארליך
הופיע בעיתון 'מקור ראשון' בה' בטבת תשס"ה, 17.12.2004.


נחל תלם

הַבַּחוּרִים הָהֵם, שֶׁל שִׁטּוּטִים וָשֶׁטַח,
שֶׁמֵּעָפָר נוֹצְרוּ וּבְעָפָר דַּרְכָּם,
שֶׁקֶּנְיוֹן בִּשְׁבִילָם הוּא רַק נָקִיק צַר פֶּתַח
וְאֶרֶץ בִּשְׁבִילָם הִיא טַעַם וּמִרְקָם,

הַבַּחוּרִים הָהֵם, שֶׁבְּחַגְוֵי הַוָּאדִי,
שֶׁרַק רָחוֹק, בַּחוּץ, יָחוּשׁוּ בֵּיתִיּוּת,
וְשָׁם, בְּאֵין שׁוֹמֵעַ, יִלְחֲשׁוּ: אָהַבְתִּי
אוֹתָךְ, אַרְצִי שֶׁלִּי, וּמִנְחָתִי טִיּוּל,

הַבַּחוּרִים הָהֵם, שֶׁלֹּא הוֹלְכִים בַּתֶּלֶם,
שֶׁלֹּא הוֹלְכִים בָּטֵל, אֶלָּא הוֹלְכִים בַּגַּיְא,
בָּהָר וּבַמֶּרְחָב וּבַמִּתְלוֹל – אֶת אֵלֶּה,
אָמְרָה הָאֲדָמָה, אֲנִי רוֹצָה אֵלַי.


צור ארליך
הופיע ב'מקור ראשון בכ"ו בטבת תשס"ח, 4.1.2008.




הצבא צועד על כיפתו

מֵאֶצְבָּעוֹ הַחֲבוּשָׁה בְּגָזָה
שֶׁל אַחֲרוֹן הַפְּצוּעִים-קַל קָטֹנְתִּי.
הָעָם לִשְׂדֵרוֹתָיו לוֹחֵם בְּעַזָּה.
וּבְכָל זֹאת, נֹכַח הַהֶרְכֵּב – כָּתֹמְתִּי.

מִי הַנּוֹפֵל שָׁלֵם אֲבָל דָּמוּעַ?
מִיהוּ הָרָץ בְּמִלְחֲמוֹת צִפּוֹרָה?
זֶהוּ יוֹסֵף, אֲשֶׁר אֶחָיו שְׂטָמוּהוּ.
זֶהוּ יוֹסֵף, אֲשֶׁר הֻשְׁלַךְ הַבּוֹרָה.

זֶהוּ יוֹסֵף, אֲשֶׁר הָלַךְ דֹּתַיְנָה.
שֶׁנֶּאֱחַז, אַךְ לֹא נִכְנַס לַלַּיין-אַפּ.
זֶהוּ יוֹסֵף, שֶׁלֹּא הוֹצִיא אַף פְּטוֹר,
כִּי הַצָּבָא צוֹעֵד עַל כִּפָּתוֹ.


לֹא רַק אֶצְלוֹ יֵשׁ עֲלוּמִים וָחֶמֶד
וְלֹא רַק לוֹ הָעֹז. כְּבָר הִתְוַדֵּעַ
לַכֹּל שֶׁהָאֻמָּה שֶׁשּׁוּב נִלְחֶמֶת
לֹא נֶחְלְקָה הַפַּעַם לִשְׁבָטֶיהָ.

אַךְ הוּא, אֲשֶׁר נֶחְקַק עָלָיו אוֹת מֶרִי,
שֶׁהִתְנַכְּלוּ: לְכוּ וּנְנַתְּקֵהוּ,
מִלֵּא בַּהֲמוֹנָיו אֶת קַו הַיֶּרִי
וְעַל אֲשֶׁר בִּשְּׁלוּ הֵם שׁוּב לוֹקֶה הוּא.

הוּא, הַמְפֻלָּג לִמְנַשֶּׁה-אֶפְרַיִם,
לֹא הִתְחַשְׁבֵּן וְלֹא בָּדַק מִי פְרָאיֶר,
כְּפִי שֶׁקַּל כָּל כָּךְ לְהִתְפַּתּוֹת.
כִּי הַצָּבָא צוֹעֵד עַל כִּפָּתוֹ.


אֶת כַּתְמוּתוֹ הִטִּיחוּ בּוֹ כְּמוֹ כֶּתֶם,
וְשָׂמוּ עָלָיו פַּס, עַל הַכֻּתֹּנֶת,
אֲבָל כְּשֶׁהִתְרַגְּשָׁה צָרָה, כְּקֶדֶם
נֶחְלַץ לְהוֹצִיאָם וְסָח: קָטֹנְתִּי

מִכָּל הַמִּתְחַסְּדִים, מִכָּל הַלָּלוּ
שֶׁלָּעֲגוּ לִי כְּשֶׁקָּרָאתִי כְּתֹבֶת
עַל קִיר, שֶׁיְּגָרְשׁוּ אוֹתִי בַּלַּיְלָה
אֲבָל הַיּוֹם לִי מְרִיעִים בַּתֹּפֶת.

וּבָא. בְּתַרְמִילוֹ תְּפִלִּין וָדֶגֶל
וּמִשְׁפַּחְתּוֹ גֵּאָה וְגַם מֻדְאֶגֶת,
וְהוּא חָתָן יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ.
כִּי הַצָּבָא צוֹעֵד עַל כִּפָּתוֹ.


צור ארליך
הופיע ב'מקור ראשון' בכ' בטבת תשס"ט, 16.1.2009.