מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' שלשום, עמ' 29-26.
"ואז", מספרת שֵׁלָה רוזנק-שורשן, "הגיע
מייל שהודיע שזו הזדמנות אחרונה להצטלם לפרויקט התיעוד. התקשרתי. באתי. ישבתי איתם
שלוש שעות. הרגשתי כמו האנשים המשוגעים שמתחילים לדבר ולא מפסיקים. כי אף על פי
שכבר סיפרתי הרבה את הסיפור שלי, על דורון ועל החיים בכפר-דרום ועל הירצחו סמוך
לשם, תמיד זה היה במסגרת של הרצאות ושיחות, והתמקד בנושא של אמונה בצל משבר; ופה בפעם
הראשונה עצרתי, והסתכלתי אחורה, על בית הוריי, וקדימה, על הבית החדש שבניתי, וזה
היה לאסוף את כל מה שאני מאמינה בו; את כל השקפת העולם שלי, בעקבות החיים, בעקבות
השכול. הרגשתי שיש לי הזדמנות לומר הכול ברצף, ואחר כך אני יכולה למות. פעם אחת
בצורה מסודרת".
זה היה בכלל במיזם הקודם. אחר לגמרי, כביכול. מיזם
תיעודי של ראיונות מצולמים, חופשיים וארוכים, עם יוצאי גוש קטיף. צולמו 800 כאלו.
600 מתוכם כשהמראיין הוא מורדי קרשנר. שֵלה הייתה בסך הכול מרואיינת, וגם זה,
כאמור, בקושי: הרי לרגל נישואיה השנִיים עזבה את גוש קטיף עוד לפני העקירה.
לאחר זמן, לפני שנתיים ומשהו, הציע לה קרשנר
לערוך מיזם דומה, עם אנשים שנפגעו בפיגועי טרור, בגופם או בנפשם או באובדן בני
משפחתם. רוזנק-שורשן הפעם על תקן אשת ארגון משפחות שכולי הטרור 'להמשיך לחיות
ביחד'. אלמלא הייתה מתראיינת כבר למיזם של גוש קטיף, הייתה מתראיינת לזה הנוכחי;
היא פשוט משוכנעת שהייתה אומרת בדיוק אותו דבר. כי זה הרי הרעיון ב'לספר את היום',
הפרויקט הנוכחי, וגם בקודמו: לצאת ממרכז הכובד של הטראומה שטלטלה את החיים, ולספר
את החיים המטולטלים כולם.
