צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון, כ"א בחשוון תשס"ח, 2 בנובמבר 2007
לצורך הצילום, יהודה ואסתר וקסמן מתיישבים צד אל צד בראש שולחן האוכל. הם מעירים שהם לא ישבו אף פעם בסידור המוזר הזה. לא כך יושבת משפחה גדולה אל סעודת השבת. אבל אסתר נזכרת מיד שלפני 13 שנה בדיוק הם ישבו ככה ממש. בשבוע השחור של חטיפת נחשון. מראש השולחן הם צפו יחד בקלטת שהעבירו מפלצות החמאס, אות חיים ראשון מהבן הכבול המתחנן על חייו.
נחשון, לוחם בסיירת עורב גולני, היה אז בן תשע-עשרה וחצי. אוסלו היה בן שנה. הפת"ח עשה שלום בימים, וגנב מכוניות בלילות. חמאס דקר ושיסף בימים ובלילות כאחד. נחשון נחטף ביום ראשון, ד' בחשוון, ליד מושב בני-עטרות, בדרכו מהבסיס לכיוון ביתו בירושלים. התמהמהותו של הבן המסודר והאחראי הדאיגה את המשפחה עוד לפני שהדאיגה את כוחות הביטחון. ביום שלישי התחיל גם הללו לחפש אותו, ואז נמסרה הקלטת, ראשונה מתוך שתיים. המחבלים דרשו את שחרור מנהיגי חמאס וחיזבאללה הכלואים בארץ, ובראשם יאסין ודיראני. נמסר אולטימטום, שבקצו, בליל שבת, יירצח החייל אם לא תתמלאנה הדרישות. העם בישראל נכנס לשלושה ימים של חרדה, ציפייה ותפילה. ביום חמישי נהרו רבבות לכותל המערבי לתפילה לשלומו של נחשון.
ביום שישי נודע לשב"כ מיקומו המדויק של הבית שבו נחשון מוחזק – בביר-נבאלה, לא הרחק מבית משפחת וקסמן בשכונת רמות. פעולת הפריצה הנועזת לשם נכשלה: לא כל פיצוצי הדלתות צלחו, וכך חיילי סיירת מטכ"ל הפורצים פנימה נתגלו מוקדם מדי, מפקד הכוח ניר פורז נורה ונהרג, והמחבלים הספיקו לרצוח את נחשון לפני שחלקם נהרגו בעצמם.
במוסדות החינוך הדתיים דווח על משבר אמונה שפקד תלמידים רבים: הם לא הבינו איך שוועת התפילה והתחינה של הרבבות בכותל והמיליונים ברחבי הארץ לא הועילה. משפטים שאמר האב יהודה וקסמן בימים ההם עשו להם כנפיים. "שאלו אותי: 'התפללו כל כך הרבה ולא קיבלו תשובה'. ואני אומר, 'קיבלתי תשובה, והתשובה היתה לא. לאבא מותר לענות גם לא". עוד אמר אז: "מטריד אותי רק דבר אחד. נחשון העלה את כל העם הזה למדרגה גדולה של אמונה, ואני אחראי לכך שזה לא יֵרד עכשיו". בימים הבאים, יהודה ניסה לעגן את האסון בהקשרים של טרגדיה אנושית ושל פיוס, ולאחר תקופה אף נפגש עם אביו של אחד הרוצחים. אסתר, מצידה, בלטה אז בהופעותיה שבהן עמדה על הקשר בין מדיניות הממשלה לבין אסונו של נחשון.
שניהם, יהודה ואסתר, כה דומים וכה שונים. שניהם ניתבו את האבל לשינוי בחייהם, והחלו להקדיש את זמנם לפעילות התנדבותית וחברתית ולמעשי חסד. שניהם מגיעים, כמעט מכל נושא, לאמירות על אמונה ועל קרבת אלוקים. אבל אסתר זהירה, חושדת, מפוכחת וריאלית עד כאב, אשת ימין-דתי כפי שנהוג לדמיין אשת ימין-דתי – ויהודה נוסע-רוחני מתמיד, זורם, מסתגל לרעות הפוקדות אותו, מאמין בלבו הטוב של האדם גם כשהמציאות צועקת אחרת. עכשיו הם שניהם בקצה האחד של השולחן. האוויר בחוץ פושר, אבל המקום הוא ירושלים והשעה היא ערב והלוח מכריז שחשוון, ויהודה ניגש לפיכך ללבוש סוודר שעליו מצוירות שלייקעס. אני רוצה שהמכנסיים לא ייפלו, הוא מתבדח ואחרי רגע חוזר על הבדיחה. הבנו, הבנו, נוזפת בו אסתר. רק אותך זה מצחיק. לאורך הערב היא תשמור מכל תקלה ומכל משמר את סף פיו של בעלה, השובר לערב אחד את מסורת אי-ההתראיינות שלו.
אבל הניגודים משלימים. אתמול, הם מספרים, חגגנו 37 שנות נישואים. ולפני זמן קצר חגגנו יום הולדת שישים. שניהם. אסתר מבוגרת מיהודה בחודש. לכל אחד נשאר, אם סופרים עד 120, לחיות את מניין שנותיו של השני. יהודה אומר ש"למרות הבדלי הדעות וההסתכלות השונה על החיים, למרות שאצלי יש הרבה צבעים ואצלה הכול או שחור או לבן, זוג יכול לחיות יחד באהבה. אם מכבדים את דעתו של השני, הנישואים יכולים להיות מעולים. הדעות הפוליטיות יכולות להיות שונות כל עוד מה שקשור לזוגיות הוא טוב. אם כי מבחינת הדעות הפוליטיות, בהתחלת הנישואין הפער היה קשה". אסתר: "זה לא היה בהתחלה. את הדעות המוזרות שלך (צוחקת) פיתחת אחר כך. עם כל הכבוד, הן מוזרות".
הם אינם רוצים להתייחס לשאלת שחרור מחבלים תמורת חיילים חטופים – אותה סוגיה שיכולה היתה, אולי, ליצור סוף אחר לחטיפת נחשון, ושעולה היום שוב. "הנושא מורכב מדי", מסביר יהודה לאחר מחשבה. בראיון לגלי צה"ל לאחר חטיפת גלעד שליט אמרה אסתר: "אז (לאחר חטיפת נחשון) לא הייתי אובייקטיבית. היום אני יכולה לראות את הצד השני שכרוך בשחרור מחבלים, אבל אז לא עניין אותי שום דבר, רק רציתי את בני. הסוף שלנו היה מר, ואני מתפללת שהסוף של משפחת שליט יהיה טוב".
יהודה חושב שבעת חטיפת בנו היה על מה לדבר, ואסתר משוכנעת בכך הרבה פחות, אבל שניהם שותפים לביקורת על תכנון הפעולה לשחרור בנם. לא היתה התייעצות מספקת, הם אומרים. הרמטכ"ל אהוד ברק בחר בהצעה שהגישה סיירת מטכ"ל ולא בזו שהגיש הימ"מ בגלל העדפה אישית. תוכנית הימ"מ היתה הולמת יותר: פיזור גז הרדמה שינטרל את החוטפים ויאפשר לשחרר את נחשון. הפריצה היתה בשלב מאוחר מדי, והוחמצה השעה שבה היה ידוע לכוחות הביטחון שהחוטפים שוהים עם נחשון בסלון, לא בחדר המשוריין, וצופים בטלוויזיה.
"התקופה ההיא, של אחרי החתימה על אוסלו, היתה תקופת שיא בפיגועים, יחסית למה שהכרנו עד אז", מזכירה אסתר. "בעיני הממשלה נחשון היה קורבן שלום. באותו שבוע של הרצח הודיעו על פרס נובל לשלום לפרס, רבין וערפאת. כשפרס רואיין לכבוד הזכייה ונשאל על רצח נחשון הוא אמר שזה היה סיכון מחושב בתהליך השלום". ויהודה סבור שחמאס בסך הכול רצה לשחרר את בכיריו הכלואים. צריך לדבר, הוא אומר, ולא רק להגיב בכוח. "הרי הם לא הרגו אותו במשך כמה ימים, כי היה חשוב להם יותר שחרור אנשיהם ולא הרצח לשמו. אני תמיד בעד כל מה שיכול להוביל להסדר ולחיים בשלום". האם זה כולל הסדרים שלמעשה מובילים למלחמה? יהודה אינו רוצה להיכנס לפרטים, אלא נשאר ברמת העיקרון, שיש לחתור למה שמוביל לשלום. עיקרון שבעצם כולנו יכולים להסכים לו.
השבוע הקשה מנשוא בחשוון ההוא – אי הוודאות, ההבטה מנגד בתמונות הבן המעונה ואבוד המבט שחייו תלויים לו מנגד, כסיסת הלב, הכישלון, השכול – לא היה ההתמודדות הקשה הראשונה בחיי הזוג, אם כי ודאי האיומה שבהן. ארבע שנים קודם לרצח, בתום תקופה ארוכה של מחלה, יהודה עבר השתלת כליה. ארבע שנים נוספות קודם לכן נולדו להם תאומים שאחד מהם, רפאל, לוקה בתסמונת דאון. "הייתי בדיאליזה כשהתאומים נולדו", מספר יהודה. "אני מושתל כבר 17 שנה. יש תופעות לוואי, ועלי לקחת תרופות נגד דחיית השתל. למרות המחלות אני חי ומשתדל להיות שמח".
הוא עלה מרומניה עם הוריו כשהיה בן 11. "המחלה זוהתה בגיל 16, כשהכליות היו כבר חולות. הרופא שגילה את זה הסביר לי שאין בארץ מכונות דיאליזה, אלא רק בצרפת, ושהוא מעריך שהכליות שלי יחזיקו מעמד ארבע-חמש שנים. הוא אמר, 'כדאי לך לנצל את חמש השנים שנשארו לך לחיות'. ברוך השם עברתי את השישים ואני חי. רק בגיל 34, עם התקדמות מדע הרפואה, התחלתי דיאליזה. שמונה שנים, עד להשתלה מתורם שנהרג בתאונת אופנוע".
איך מיצית את החיים בחמש השנים שהרופא קצב לך?
"למדתי בישיבה תיכונית בקריית-שמואל. אחר כך עשיתי בגרות אקסטרנית כי להוריי לא היה כסף להמשיך להחזיק אותי בישיבה. קיבלתי תעודת בגרות לפני הכיתה שלי".
זה מה שעשית? בגרות? בשביל מה?
"אצלי אין למילים חשיבות. כל העיתונים מלאים מילים. גם הערכה של רופאים היא מילים. אני לא נותן אמון במילים. מילים הן מחשבות של בני אדם, ורוב המחשבות שלנו הן שטויות. אני מאמין שאנחנו לא מחשבות, ולא רגשות, ולא רעיונות, ולא תיאוריות, ולא גוף כי הגוף גם הוא זמני. אנחנו מעל ומעבר לזה. אנחנו נצח. אנחנו נשמה. לכן את כל התחזיות והפירושים של המומחים אני מקבל בעירבון מוגבל. ברור שזה לא מה שיקרה. וגם לרופא הזה לא האמנתי. בסדר, אז הוא אמר. והידיעה היתה אצלי. אבל יש לי מנגנוני הגנה, הדחקה היא אחד המנגנונים הטובים שלי, והמשכתי את החיים הלאה. ברוך השם לא מתתי בגיל 21, ואני חי. ואפילו נהנה מהחיים".
הוא התחתן עם אסתר, סטודנטית שעלתה שנתיים קודם לכן מארצות הברית, ועבד במשך שנים כמורה לפיזיקה. לאחר רצח נחשון עזב הכול והתחיל, כדבריו, להגשים את עצמו. "הרגשתי רִיק אחרי הרצח. אמנם, כמו שאמרתי אז, אלוקים שמע את תפילותינו ואמר לנו 'לא', אבל ה'לא' הזה יצר ריקנות גדולה בעולם הפנימי שלי. ברור שאין כמו התורה שלנו למלא את הריקנות, אבל לא תמיד זה מילוי במאה אחוז. ולי זה לא הספיק. הייתי די במצוקה. הייתי גם בדיכאון. אמרתי לעצמי שאני צריך לטפל בעצמי. חיפשתי כל מיני דרכים, וראיתי שהריק איכשהו מתמלא שכשאני נמצא בקבוצה אינטימית שבה משתפים ומדברים בלי מסכות, אלא כבני אדם עם פגיעוּת, עם קשיים, עם צדדים מוארים וצדדים אפלים. אני מתכוון לקבוצות פסיכודרמה.
"התחלתי בקבוצה של מכון כיוונים. לא היו שם אנשים דתיים, אבל היו אנשים. הרבה יותר צעירים ממני. אבל ראיתי שהביאו את עצמם כפי שהם. את האמת. קשה מאוד להתפשט נפשית ורגשית בפני קבוצה, וזה מה שנעשה. מאז למדתי הנחיית קבוצות, וזה העיסוק העיקרי שלי עכשיו. לקבוצות פסיכודרמה אני קורא קבוצות צמיחה. אלו לא קבוצות טיפוליות, אלא קבוצות שבהן אנשים עולים מִדַרגה רוחנית אחת לאחרת באמצעות הכרת עצמם. הם מביאים דברים מהלא מודע שלהם למודע. עובדים על התכונות שלהם. יש לי קבוצת צמיחה של אנשים בפנסיה. יש לי כמה קבוצות בשכונה פה. קבוצה במעון נכים בגילה. קבוצה בהוסטל. קבוצה בבית חולים. קבוצה בתל-אביב. את כל זה אני עושה בהתנדבות".
באיזו מידה אתה שם כיהודה וקסמן, עם כל המפגשים שהיו לו עם המוות?
"אני יכול להביא רק את עצמי ומה שיש לי. כולם מודעים למה שקרה עם נחשון ומכירים אותי מהאירוע ההוא. אבל אנחנו לא מדברים על זה. הם מכירים אותי מהאירוע הזה, אבל הנושאים שעולים שם הם נושאים שכל אדם ואדם מביא".
הפסיכודרמה הובילה אותו גם לדרמה כפשוטה. יהודה היה לשחקן חובב בתיאטרון של המתנ"ס בשכונתו, 'תיאטרון המפגש' שעד לאולם צוותא הגיע. "אני משחק ונכנס לנעליים של אנשים אחרים. למשל, הייתי החולה המדומה של מולייר; ידעתי את התפקיד כי כבר שיחקתי אותו בחיים כחולה אמיתי. אחר כך הייתי ב'הוא הלך בשדות' של משה שמיר. היה שם קטע מאוד קשה. כמזכיר הקיבוץ, אני צריך להודיע למשפחה שאורי נפל. חזרה אחרי חזרה עמדתי על הבמה ולא הייתי מסוגל להגיד את זה. והבמאי המצוין שלנו, שמחה ספקטור, אומר 'תעזוב את התפקיד'. אמרתי 'לא, אני לא עוזב את התפקיד עד שאני לא עובד על כך שאני אוכל להגיד'. בכל פעם הייתי נתקע, ובסוף אמרתי. אני הייתי המודיע על נפילת אורי. אדם צריך לעבוד דווקא על מה שקשה לו, ולהתגבר.
"זה נכון גם לעצם היותי שחקן. הזיכרון שלי אבד חלקית אחרי ההשתלה, וקשה לי ללמוד טקסטים בעל פה. אמרתי, אני אעשה תפקידים ראשיים ואלמד בעל פה. היו שנים אחרי ההשתלה שלא זכרתי דברים אלמנטריים ואשתי היתה פשוט מתפוצצת מזה, כי מה זאת אומרת לא לזכור, זה לאבד את הזהות – ואיבדתי כביכול גם את הזהות שלה כי לא זכרתי דברים מהעבר שלנו. הרבה פעמים על הבמה עשיתי אלתורים, כי לא זכרתי את התפקיד, והקהל לא שם לב. בכל פעם אני עולה על הבמה ואומר לעצמי 'אתה, שהזיכרון שלך נדפק, אתה הולך לתת את ההצגה הטובה ביותר'".
זה בערבים. ובבקרים – "בוקר בוקר אחרי התפילה אני נוסע לפסגת-זאב, ללמוד גמרא עם חברותא שיש לי כבר 15 שנה. בימי ראשון אני הולך משם להוספיס בהדסה הר הצופים, לא רחוק משם, מתנדב. אני משוחח עם החולים. שם אני רואה אנשים לפני שהם מוסרים את נפשם לבורא עולם, וזה מקרב אותי יותר לקדוש ברוך הוא".
מקרב אותך לאלוהים לראות אנשים על סף המוות?
"כן. אני רואה את האנשים ברגע הנעלה ביותר שיש לאדם. המוות הוא הדבר הוודאי היחיד בחיים, אז ברור שרגע המוות הוא רגע אדיר. הוא שיא החיים".
וגם התקופה של ההמתנה לו?
"זו תקופה שאדם יכול לעשות חשבון נפש, להיטהר, להתקרב לקב"ה. להזדכך לקראת ההגעה לעולם האמת. לנחשון לא היתה הזדמנות לעשות חשבון נפש. הוא נחטף ונרצח באופן פתאומי. לא כל אחד מקבל את המתנה הזו. אתה רואה איך אנשים משתנים, משפחות משתנות, בתקופה הקשה הזו. יש מהם שמדחיקים, שלא רוצים לדעת שהם הולכים למות, ולא מנצלים את ההזדמנות. ואחרים מודעים מאוד למוות שלהם – ודווקא במיטה, כשהם לפני המוות, מוצאים משמעות לחיים".
אתה כבר מצאת משמעות?
"אני מוצא משמעות בשני דברים. העזרה לבני אדם והיכולת ליצור איתם קשר קרוב, והתורה הקדושה שלנו. זה מה שמחזיק אותי בחיים, וכך אני מתמודד עם האבל והסבל".
בשנתיים שאחרי הרצח הוא גם נענה להזמנות להרצות. "נחשון איחד את כל עם ישראל באירוע הזה, וכאבא שזכה שנשמה כזו גדולה תיוולד אצלו בבית, הזמינו אותי דווקא מהציבור החרדי. חרדים, כולל ה'זברות' ממאה שערים, היו בין אלה שהגיעו לפה בימים שלפני שנחשון נרצח. היתה אחדות ואני שומר עליה כמה שאפשר. אני גם נותן תמיכה כספית לשני אברכים, שילמדו כל ערב – ודווקא אברכים חרדים. בלי אינטגרציה בין חלקי העם ואהבת חינם אין לנו סיכוי להישרד פה. אז נסעתי בכל מיני מקומות בארץ ונתתי לחרדים הרצאות על קידוש השם".
איזה מסר העברת שם, נוסף על הסיפור האישי שלך?
"המסר הוא שאני לא רק מאמין שקיים אלוקים, אלא יודע שקיים אלוקים. אני יודע שהוא קיים מהתבוננות על חיי. ראשית, מצירופי תאריכים שהם בלתי מסתברים. רבין נרצח בדיוק ביום השנה להלוויה של נחשון. שניהם במוצאי שבת". הלוויה, מסבירה אסתר, היתה בליל י"א בחשוון, ורבין נרצח בליל י"ב, בשעה שנר הנשמה בבית עוד דלק. "בי"א בחשוון", הוא ממשיך, "נולדו לנו התאומים, בהם בן עם תסמונת דאון. בי"א בחשוון גם נולד לנו נכד ושמו אורי נחשון. נוסף על כך, מהרבה דברים שקרו לי, ונראו ברגע הראשון כאסון גדול, יצאו תוצאות טובות. התוכנית האלוקית מתבררת לאחר מעשה. בלי האסון שקרה לנו, לעולם לא הייתי הולך ומתנדב בהוספיס או ביתר המקומות".
"ושלווה לא היה מתפתחת כך, להכיל מאות ילדים", מוסיפה אסתר. 'שלווה' – במלעיל, כמו החטיף הוותיק; ראשי תיבות של "שחרור למשפחה ולילד המוגבל" – הוקמה ב-1990 כדי לסייע לילדים הלוקים בהתפתחותם, ולא פחות מכך גם כדי לאפשר להוריהם חיים תקינים. תחת קורת גג אחת, בשכונת הר-נוף בירושלים, יש בה כל מגוון השירותים והטיפולים שילדים כאלה יכולים להזדקק להם. המרכז מאפשר גם לינה של הילדים בתחומיו, כל ילד לילה קבוע בשבוע, ומחנות בקיץ, כדי לשחרר את ההורים מפעם לפעם מהלחץ המתמיד הכרוך בטיפול בילדם. בשנים הראשונות היו שם כעשרה ילדים, ביניהם רפאל וקסמן.
כשנחשון נחטף הכול השתנה. "האיש שהקים את שלווה, קלמן סמואלס, בא ישר אלינו הביתה ברגע ששמע על החטיפה", מספרת אסתר, "ובלי ששאלו אותו ארז מזוודה, לקח את רפאל, ואמר אל תדאגו, נשמור עליו. לשבעה שלנו קלמן בא עם תורם ששהה בארץ כל השבוע הזה וראה איך כל הארץ יחד התפללה וביקשה על נחשון. התורם אמר, 'אני נותן עכשיו את הכסף הראשוני לבנות לשלווה בניין שיכיל מאה ילדים, בתנאי שתסכימו לקרוא למבנה בית נחשון'. כמובן הסכמנו. ואכן נבנה בניין בן שבע קומות, וכל קומה היא גן עדן לילדים. חדרי מחשבים, מוסיקה, הפעלה, התעמלות, בריכה טיפולית".
במשך 28 שנה אסתר היתה מורה לאנגלית בתיכון ליד האוניברסיטה בירושלים. "כשנחשון נרצח חזרתי ללמד אחרי השלושים, גמרתי אותה שנה ללמד, ובשנה שאחרי זה היה לי שבתון. בסוף שנת השבתון לא יכולתי לדמיין לעצמי שאני חוזרת לכיתה. הייתי מורה נלהבת ברמ"ח איבריי, ואמרתי, 'אין לי את זה כבר. זה לא יהיה פייר לא לי ולא לתלמידים'. הפסקתי ללמד והתחלתי להיות פול טיים בשלווה".
תפקידה שם עיקרו יצירת קשרי חוץ. היא נוסעת הרבה בחו"ל, ונפגשת עם תורמים, אך גאה בעיקר בהצלחתה לפרסם את שמו של המקום ולהביא שורה ארוכה של בכירים, בהם נשות הנשיא וראש הממשלה בקדנציות שונות. היא מארחת אותם בחדר על שם נחשון. "נחשון היה מסור מאוד לילדים, ולאח הזה שלו במיוחד. היה יושב ובונה לו בלגו, מסיע אותו לשלווה ואוסף אותו משם. כשרפאל חזר הביתה אחרי האבל על נחשון, לאחר שבועיים ששהה בשלווה, הדבר הראשון שעשה היה להוריד תמונה של נחשון מהקיר ולזרוק אותה לרצפה. היא התנפצה לרסיסים. זה דבר על-טבעי שאנחנו לא יכולים להבין".
יש בארץ מוסדות דומים לשלווה?
"לא. זה יחיד במינו, גם בעולם. יש מקומות שעושים עקרונית אותה עבודה, להקל על הילד, לטפח אותו, לעזור למשפחה, אבל זה שיש הסעות מעשרים בתי ספר, בצהריים, ישר לשלווה, ובכל לילה עשרה ילדים שלנים שם, והמחנה, והקייטנה – כל זה אין. והרבה מנסים לחקות את המודל שלנו. גם מחוץ לארץ. זה חוצה גבולות, הילד המוגבל".
לרפאל מלאו עכשיו 21, גמר גיל החינוך המיוחד, והוא עבר משלווה למוסד שמציע מגורים מלאים – 'בית אורי', מוסד אנתרופוסופי ליד עפולה. יהודה: "הוא עובד בקרמיקה, בתעשיית הנרות, רוכב על סוסים, שוחה בבריכה. בבית לא היינו יכולים לתת לו מה שהוא מקבל שם. לאסתר היה קשה מאוד שהוא ייצא מהבית, אז אני חיפשתי את המקום. זה מקום יוצא מהכלל ורפאל מרוצה מאוד".
כשרפאל נולד הקושי של אמו היה הפוך: להתרגל לעובדת הצטרפותו למשפחה. יהודה החליט פשוט לזרום עם זה. "אסתר רוצה שכל העולם יהיה מושלם, שלכל דבר יהיה הפי אנד", הוא מתנדב להסביר. "אבל המציאות היא לא כזו, וקשה לה עם המציאות". אסתר: "נשארתי מאוד אידיאליסטית, כמו שמתאים לנוער בגיל העשרה. אצלי דברים הם או שחור או לבן. כשהחלטתי לעלות לארץ, בחורה בת 21, היה לי ברור שאני נשארת פה, מה שלא יהיה. זה היה הדבר הנכון לעשות ואני עושה את הדבר הנכון (דופקת בשולחן כליווי נחרץ לדיבור). החיים שלי צריכים להיראות כך וכך. וכשבא הילד הזה לא יכולתי להתמודד. לא יכולתי. זה לקח זמן, כמובן שלמדתי כן להתמודד, למדתי לאהוב, אבל בהתחלה לא יכולתי. זה נכון.
"מאותה סיבה, לא היתה אמא גאה ממני כשהבן הבכור שלנו לבש מדים. זה היה בשבילי, איך אני אגיד, מילוי כל החלומות. ילדה בת ניצולי שואה מברוקלין – אמא לחייל בצה"ל. זה נשמע קיטש אבל זה לא היה קיטש. זה שילדתי שבעה בנים – זה בשבילי מקור גאווה. גם אחרי שקרה מה שקרה לנחשון, וגם אחרי המלחמה של שנה שעברה, כשכולם היו מתוסכלים, אני נשארת מאוד פטריוטית".
השעה שמונה ויהודה צריך לרוץ לחוג ריקודי עם. גם זה בסדר היום שלו, והשד יודע מה עוד.
למה ריקודים?
"קודם כול, זה התעמלות. חוץ מזה, עליתי ארצה בתור ילד, ורק ראיתי את הריקודים, אף פעם לא רקדתי. ועכשיו אני אומר, למה שאני לא אתחבר לחלוצים שרקדו את הריקודים האלה, ושחירפו נפשם על בניית הארץ בלי שראו תוצאות בחייהם? יש שחוששים מזה שגברים ונשים רוקדים באותו אולם, ואני יכול להגיד לך שפעם הדת שלנו לא היתה כל כך דומה לנצרות כפי שהיא היום. פתאום הפרדה בין נשים וגברים בכל דבר. לדעתי זה מגביר את היצר הרע ולא ממעיט אותו. אצלי, לפחות, היצר הרע הרבה יותר חלש כשלא עסוקים באופן מוגזם במלחמה בו".
לפני שהוא הולך הוא מוסר משפט סיכום. "כל אדם ואדם באשר הוא אדם הוא נשמה טהורה, הוא נצח. ולכן כל עוד אנחנו פה על פני האדמה נאהב זה את זה כמה שאפשר, נכבד זה את זה, וחיינו יהיו הרבה יותר יפים".
ואסתר מסכמת אף היא. ומנחיתה אותך שוב אל המציאות ואל הכאב על הבן. "זה לא נגמר אחרי שנה, ולא אחרי שנתיים. הזמן לא עושה את שלו. כולם אמרו לי, זה ידהה עם הזמן. זה לא. כל שבת שהוא לא יושב פה הוא איננו, עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. זה לא יום זיכרון ולא יום אזכרה. הוא פשוט בכל רגע ובכל יום לא נמצא. זה פירוש המילה חלל. חלל יש לנו. אין לנו בן, אלא חלל. שפעם ישב בכיסא הזה ודיבר בכיסא הזה ופעם חיבקנו ונישקנו, וזה לא יהיה. ושום זמן לא מקל על זה. השאלה היא איך מתמודדים עם זה ואיך ממשיכים. שנינו בחרנו לתרום דברים טובים בכל הכוח שניתן לנו, וכנראה ניתן לנו כוח מיוחד, לעזור לחלשים בחברה".
