המנון החמ''ד לשירות הלאומי

מילים שלי, בעקבות המנון חמ"ד שחיברתי לפני כחמש שנים. הלחן אותו לחן, של אודי דוידי. ביצוע: הגרעין המוזיקלי רחובות.

אִם קוֹרֵא לָךְ הַלֵּב לְחַיִּים שֶׁל שְׁלִיחוּת,

לְחַיִּים שֶׁל סִפּוּק וְשֶׁל חֶסֶד,

אִם עֵינַיִךְ בּוֹרְקוֹת אֶל חוֹבָה שֶׁהִיא
זְכוּת,

זֶה מַתְאִים לָךְ – אַתְּ בָּאת מֵהַחֶמֶ"ד.

כְּשֶׁתֵּצְאִי מֵחָדָשׁ לַנָּתִיב הָעַתִּיק

לְהַשְׁקוֹת כָּל צָמֵא מִן הַחֵמֶת

וְתִשְּׁאִי עַל שִׁכְמֵךְ גַּם חֶבְרָה וְגַם
תִּיק

יְלַוּוּךְ כָּל שְׁנוֹתַיִךְ בַּחֶמֶ"ד.

חֶמֶ"ד –

לָצֵאת בְּשִׂמְחָה

בְּלֵב מִתְנַדֵּב וּבְנֶפֶשׁ פְּתוּחָה.

חֶמֶ"ד –

לְקַבֵּל וְלָתֵת:

כִּי כֻּלָּנוּ יַחְדָּיו מִשְׁפָּחָה.

כְּשֶׁתִּהְיִי נְתוּנָה לִפְעִילוּת וּתְרוּמָה

וְיָדַיִךְ יַרְעִיפוּ בְּצֶמֶד,

אַתְּ תַּרְגִּישִׁי פִּתְאוֹם: בְּשֵׁרוּת הָאֻמָּה

הַתּוֹרֶמֶת הִיא גַּם הַנִּתְרֶמֶת.

בִּטָּחוֹן אוֹ חִנּוּךְ, רְוָחָה אוֹ בְּרִיאוּת
–   

יָד אָחוֹת מֵיטִיבָה וּמְנַחֶמֶת

מוֹסִיפָה עוֹד אוֹרוֹת, מַגְשִׁימָה עוֹד יִעוּד

כָּאן בְּאֶרֶץ דּוֹרוֹת, אֶרֶץ חֶמֶד.

חֶמֶ"ד –

לָצֵאת בְּשִׂמְחָה

בְּלֵב מִתְנַדֵּב וּבְנֶפֶשׁ פְּתוּחָה.

חֶמֶ"ד –

לְקַבֵּל וְלָתֵת:

כִּי כֻּלָּנוּ יַחְדָּיו מִשְׁפָּחָה.

דִיר בָּאלַכּ: עם רועים, עם שומרים, ובלי גנבים (ללילה אחד)

מאת צור ארליך. הופיע במוסף דיוקן של מקור ראשון ובמוסף סופשבוע של מעריב בי"ז באלול תשע"ג, 23.8.2013

נחום שוורץ בדיר שלו בעמונה (צילום: עבדכם הנאמן)

לספור כבשים זו כידוע דרך להירדם. לא אם אתה במשמרת בארגון המתנדבים 'השומר יו"ש'. כאן תפקידך לא להירדם, ואולי ספירת הכבשים המנמנמות שבדיר שאתה מופקד עליו תעזור לך להישאר ער. אם לא תירדם, יהיו פה גם מחר בבוקר כבשים לספירה. אם תירדם, זה בכלל לא בטוח. בכל מקרה, בזכותך בעל הדיר יוכל, לשם שינוי, לישון לילה אחד בשלווה. זה מגיע לו, אחרי ימים של רעייה בשטח, שמטרתה העיקרית היא שמירה על האדמות שסביב יישובים ומאחזים ועל הביטחון שם, אחרי לילות של מתח, ולפני עוד ימים ולילות כאלה.

"כל בוקר כשאני קם ורואה שהעדר בדיר אני חש פליאה קטנה", אומר נחום שוורץ. לפני עשר שנים הוא הקים דיר עזים בעמונה, ולצדו מחלבה. מכר גבינות. אחר כך עבר מעזים לכבשים ומחלב לבשר. אחרת היה טובע בהפסדים. לפני כשש שנים, בתשעה באב, "קמנו בבוקר והדיר ריק. נשארו טלאים בלבד. כל האמהות נגנבו. תשעים ראש בערך. כולל כבשים בהריון". מרדף בסיוע צה"ל לא צלח. בעזרת תרומה אנונימית של מישהו שהשאיר בדיר עשרים טליות, הוא החליט להתחיל מחדש. טלאים נולדו, כבשים נרכשו לאטם, ו"רק עכשיו, אחרי שש שנים, אני מתחיל ליישר קו, לחזור לסדר גודל נורמלי של דיר. זו משמעותה של גניבה".

אזור אסון, ולא רק מעכשיו: על האיטי ועל פול פארמר

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון בכ"א באייר תשס"ט, 15.5.2009

רופאים, באופן כללי, הם מועמדים טבעיים למעלת קדושים. ד"ר פול פארמר הוא כנראה מועמד מוביל. ממרום מעמדו כרופא בכיר ומבוקש בבית חולים מפואר בבוסטון, ממרום כישורי הלמידה והזיכרון שלו שאפשרו לו לקבל תוארי דוקטור ברפואה ובאנתרופולוגיה כמעט בלי שנכח בשיעורים ולשלוט בשלל שפות, הוא יכול היה להיות רופא אמריקני מצליח מהסוג המצוי: איש אמיד הטובל במותרות ונהנה מהמחשבה שבדרך אל העושר הוא גם עושה מעשים טובים; כלומר, מרפא את בעלי היכולת ובני המזל שנולדו במקום הנכון ושידם השיגה. לא פול פארמר. הוא הלך אל העניים, ולאו דווקא עניי עירו.
הוא התחיל בכך שבעשר אצבעותיו בנה מרכז רפואי המעניק טיפול חינם לאומללי האיטי – המדינה הענייה, מוכת המחלות והנחשלת ביותר בחצי הכדור המערבי. כאנתרופולוג, רופא, אידיאליסט וילד עני לשעבר, פארמר זיהה את המקור העיקרי לתחלואה בעוני המנַוול, עוני סביבתי של חברה שלמה החיה תחת שלטון מושחת ועושק. רוב תושבי האיטי הם נשאי שחפת. רבע מהם מתים לפני הגיעם לגיל ארבעים. עוני של מדינה ושל אזרחיה, הבין פארמר, מוביל לקטסטרופה בריאותית במגוון דרכים, שכן פירושו של עוני כזה הוא תת-תזונה, היעדר רפואה מונעת ותנאים סניטריים בסיסיים, והיעדר טיפול רפואי. השנה שעשה פארמר בהאיטי, בהיותו בן 23, היתה תחילתה של ההתמכרות שהוא פיתח. התמכרות לעניים, לריפוי, לחסד ולתיקון עולם.
הפעילות הנקודתית של פארמר (Farmer), יליד 1960, בהקמת מרפאה בעיירה קאנז' בהאיטי הפכה לפעילות אזורית, ולאחר מכן בינלאומית. הוא הקים לצורך הפעילות בהאיטי ארגון ששמו 'שותפים בבריאות'. כיום זהו ארגון חובק עולם המקפיד להגיש את הסיוע שלו לנדכאי העולם השלישי לא כמושיע מבחוץ, אלא על ידי טיפוח צוותים רפואיים מקומיים. שנים מעטות לאחר שהחל בפעילותו כבר מצא עצמו, עם כמה חברים מסורים שגייס, בולם את מגפת השחפת שאיימה להציף את העולם כולו, משַנֶה את מדיניותו של ארגון הבריאות העולמי שעד אז היסס להילחם במחלה, ומוביל הוזלה של 95 אחוז במחירי התרופות לשחפת ולאיידס שאפשרה את הפצתן מחוץ לחלק השבֵע של העולם.
פארמר עובד ארבעה חודשים בשנה בבית החולים בבוסטון, ומשכורתו הנאה מועברת כולה לפעילות הארגון. כך גם מענקים ופרסים שקיבל על מחקריו. בשאר הזמן, ובעצם גם בתוך אותם ארבעה חודשים, הוא נע בתזזיתיות על פני הגלובוס: מופיע בפורומים של מדענים, מרצה וכותב, ובעיקר מרפא חולים במקומות נידחים שעד שהקים בהם את מרפאתו לא היו בהם שירותי בריאות בסיסיים.
העיתונאי והסופר האמריקני טרֵייסי קִידֶר התלווה לפארמר במשך שלוש שנים, כשהאחרון כבר היה מומחה בעל שם עולמי ומעין מדינאי-על של בריאות. קידר שוחח איתו במהלך הנסיעות האינסופיות שלו, ותחקר היטב גם את האנשים שליוו אותו במסלול חייו יוצא הדופן. התוצר הוא ספרו 'הרים מעבר להרים'. הספר מתחיל כך: "שש שנים אחרי הדָבר הזכיר לי ד"ר פול אדוארד פארמר: "מכל הדברים בעולם, נפגשנו בגלל כריתת ראש".
לקראת סוף הספר מתאר קידר כיצד הלך עם פארמר שבע שעות במשעולי ההרים בהאיטי כדי לערוך ביקור חולים אצל שתי משפחות. בשביל קידר זה היה קאדר, אבל ד"ר פארמר קיפץ כאיילה; לאחר שנים שבהן היה אויבם של עריצי האיטי, פעל שם לבריאות הציבור למורת רוחם והסתכן בריפוי קורבנות הסדיזם השלטוני, ואחרי שמסעות הרפתקניים יותר למען חוליו הנחילו לו עצמו מחלות ופציעות, פארמר היה כבר מחוסן. גם ילדותו המוזרה בארצות הברית, כאחד מששת ילדיו של אב עני ובעל פרינציפים שגידל את משפחתו בין השאר בתוך אוטובוס ובסירה, הותירה בו את חותמה המחשל.
הוא הסביר לקידר שעבודת השטח השחורה, שלרופא בדרגתו היא בזבוז במונחי עלות-תועלת, היא מה שנותן לו את הכוח ללכת בגדולות. "זה חשוב לו, אני חושב, להרגיש, לפחות מדי פעם, שהוא עושה את מלאכת הרפואה באלמוניות, כדי שהוא יידע שהוא עושה את מלאכת הרפואה קודם כול משום שהוא מאמין שזה הדבר הנכון לעשותו", כותב קידר. "איך אדם אחד בעל כישורים מצוינים מצליח להשפיע על העולם? אני חושב שבמקרה של פארמר התשובה טמונה איפשהו בשיגעון הנראה לעין, באִי המעשיות הגמורה של חצי מכל הדברים שהוא עושה, כולל המסע הזה".
ספרו של קידר על פארמר הופיע לאחרונה בעברית, בתרגומה של מרב מילר ובהוצאת הספרים החדשה 'אג'נדה' שבבעלותה. הקורא מתוודע בספר לאיש שהוא פנומן, ולפנומן שהוא אחרי הכול בן אדם, לפעמים אפילו בן אדם משעשע מאוד – אבל הוא מתוודע גם לצרותיה הבוערות והמזעזעות של האנושות בעת הזו ממש, הסמויות מעין התקשורת. ג'נוסיידים שמעניינים את מתכנסי דרבן 2 כקליפת השום דאשתקד, בתי סוהר ברוסיה שאסיריהם, בדרך כלל פושעים קטנים מאוד, גוועים כזבובים במגפות, רעבים בהאיטי שמצבם מגחיך את זה של יושבי בתי התמחוי שלנו, ומגפות שחפת ואיידס הסוחפות מדינות שלמות, מגפות שאם תספרו להן על שפעת החזירים האופנתית המרעישה כל כך את התבל הן יצחקו לה בפרצוף.
קידר זכה בפרס פוליצר על ספר קודם שלו שהופיע גם בעברית, 'נשמתה של מכונה חדשה' (תרגם עמנואל לוטם, הוצאת זמורה-ביתן). הספר ההוא היה פרי מעקב מקרוב אחר מרוץ של מדעני חברת המחשבים דאטה ג'נרל לפיתוח מחשב מסוג חדש בשלהי שנות השבעים. עם ד"ר פארמר הוא נפגש במקרה, ב-1994, כששהה בהאיטי כדי לעקוב מקרוב אחר המאמצים להשיב את השלטון באי מהחונטה הצבאית לידי הנשיא הנבחר, ז'אן ברטראן אריסטיד. זהו ההקשר של אותה כריתת ראש שהוזכרה לעיל. התוצאה, 'הרים מעבר להרים', היתה לרב-מכר בארצות הברית, אף שהקריאה בו דורשת לא מעט ריכוז. הנושא נשאר במוקד ההתעניינות של קידר; בקיץ הקרוב יופיע בארצות הברית ספרו הבא, העוסק בפליט מלחמת האזרחים בבורונדי שבאפריקה, שהולך בדרכו של פארמר.
"שמו דאוגריטס", הוא מספר. "ב-1993 הוא ברח מהאלימות האתנית בבורונדי ומרצח העם ברואנדה. לאחר מסע ארוך ומסוכן הגיע לניו-יורק. תחילה כפליט מיואש, בהמשך כסטודנט לפילוסופיה באוניברסיטת קולומביה. כיום הוא אזרח אמריקני. ובכל זאת הוא חוזר שוב ושוב לבורונדי מצולקת הקרבות. הוא הקים שם, בעזרת חברים ומשפחה, מרפאה ומערכת בריאות ציבורית – בהשראת מה שעושים פארמר ו'שותפים בבריאות': טיפול חינם לאלו שאינם יכולים לשלם, בכפר נידח. הוא מקווה שזה חלק מההתחלה של בורונדי חדשה. כשביקרתי שם לראשונה לא היה שם כמעט כלום. שנתיים אחר כך, בסתיו האחרון, כבר היה שם מרכז רפואי עם כמה בניינים, צוות מקצועי מיומן ובית מרקחת מצויד".
אתה מצפה שאנשים שקוראים על דמויות כאלו יקבלו השראה מכך שאדם אחד יכול לפעול מלמטה ולשנות את העולם? יכול לקרות גם ההפך, שידיהם של פעילים פוטנציאליים תרפינה כשיראו כמה צריך להקריב בשביל זה.
"אני חושש שיצרתי רושם לא נכון אצל חלק מהקוראים. פול פארמר מעולם לא רצה שאחשוב שהוא לבדו אחראי להישגי הארגון שלו, 'שותפים בבריאות'. הוא קיבל עזרה רבה, והשראה רבה, מאנשים רבים. בלי העזרה אינני יודע אם הוא היה עושה אפילו חלקיק ממה שהוא ושותפיו הצליחו לעשות. נהוג לומר שאדם אחד יכול לעשות שינוי חשוב בעולם. אני חושב שזה נכון, אם בכלל, רק במקרים נדירים. הסיפור שסיפרתי הוא בעיניי הוכחה לכך שקבוצת אנשים קטנה יכולה לעשות שיפורים חשובים בעולם.
"אבל לטעמי הלקח העיקרי בסיפור שסיפרתי הוא אחר. לקח זה נמצא בשיחה שלי עם פארמר שתיארתי לקראת סוף הספר. הוא דיבר שם על 'התבוסה המתמשכת', מושג שהוא לקח מספר אהוב עליו במיוחד, 'שר הטבעות'. נכונות להתמיד במאבק שאי אפשר לנצח בו לגמרי. הרעיון הוא, להבנתי, שהמיטב שיכול אדם אחד לעשות הוא לפעול מתוך אמונה שהוא עושה את הדבר הנכון מוסרית. לא מדובר רק בכוונות טובות, אלא בהתנהגות על פי אינסטינקטים מוסריים המוכוונים בעזרת אימון וניסיון".
המופת הקשה מדי לחיקוי שפארמר מעמיד השפיע על דרך הכתיבה של קידר. לראשונה בספריו התיעודיים, הוא הפך את עצמו לדמות בסיפור. "ניסיתי לפתור בכך את מה שהעורך שלי קרא לו 'בעיית הטוב'. אותה אי נוחות פסיכולוגית שרוב האנשים נוטים להרגיש בנוכחותו המתמדת של מישהו כל כך גומל חסדים, מקריב עצמו, מוכשר ומסור. רציתי לצייד את הקורא במראָה לפארמר; באדם הרבה פחות מרשים ממנו, אדם כמוני, שבעצם אומר לקורא 'תראה, אני יודע שהברנש הזה מתחיל לגרום לך להרגיש שלא בנוח. גם לי הוא גורם להרגיש ככה, והנה מה שאני חושב על זה'. חשבתי שאם אצליח בכך אקל מעל הקורא את מעמסת ההסתכלות העצמית, ואתן לו לראות את פארמר ואת עבודתו בבהירות. אני מאמין שבחירת נקודת הראות של המספר היא בחירה בין כלי עבודה".
מה שינתה בך ההיכרות האישית עם פארמר?
"אני לא חושב שהשתניתי מיסודי. לא ויתרתי על כל רכושי החומרי ולא הלכתי לעבוד בהאיטי. אני מניח שאילו עשיתי כך הייתי רק מפריע שם. אבל החוויה הרחיבה את תפיסת העולם שלי. כשיצאתי לראשונה ללוות את פול במסעותיו חשבתי שאני כבר מכיר היטב את העולם ואת דרכי ההתנהלות שלו. אבל מעולם עד אז לא ראיתי את העולם במשקפיים של בריאות הציבור ורפואה. אלו הן משקפיים חזקות מאוד. הבנתי שהייתי בור לגבי ההיקף והעומק של האומללות בעולם.
"עם זאת, לא כתבתי את ספרי בקנאות של מתַקן עולם. הרגשתי שנתקלתי בסיפור מעניין מאוד, וניסיתי לספר אותו טוב ככל שיכולתי. אחר כך, מתוך התבוננות עצמית, אמרתי לעצמי שאין זה מתפקידי לעשות נפשות לעבודתה של 'שותפים בבריאות'. ואז חשבתי, מדוע אין זה מתפקידי? וכך, בשנים שמאז הופעת הספר ניסיתי לעזור לארגון לאסוף תרומות. זה דבר שאני כן יכול לעשות. כשאני מוצא עצמי ער בשלוש לפנות בוקר, טוב לי לחשוב שאני עושה זאת".
"השילוב של הרווארד והאיטי" – כותב קידר בספר, כשהוא נוגע בתקופה שפארמר למד רפואה בהרווארד אך שהה רוב זמנו במרפאה שהקים בהאיטי – "החל ליצור אצל פארמר סוג חדש של אמונה. לימים הוא יאמר לי: 'העובדה שאמונה דתית מכל סוג שהוא עוררה כזה בוז בהרווארד והיתה חשובה כל כך לעניים, לא רק בהאיטי אלא גם במקומות אחרים, גרמה לי להשתכנע עוד יותר שאמונה חייבת להיות דבר טוב". היחס החיובי של פארמר לאמונות דתיות, גם אמונת הווּדוּ של תושבי האיטי, וההומור הדוקרני שלו, הם מהתווים הפחות צפויים של דמותו.
"עמדתו כלפי הדת מעניינת בעיניי", מסכים קידר כשהוא נשאל על כך, "והכבוד שהוא רוחש לדת ראוי להערצה ולחיקוי. לגבי ההומור שלו, ובפרט סלידתו כלפי מה שנקרא תקינות פוליטית, זה בעיניי מרענן ואף מענג – וכשהוא מופיע בנסיבות טרגיות הוא גם נוגדן לייאוש".
אכן, פארמר יכול היה להצטייר כשמאלן מן המניין על פי הביקורת שלו על המדיניות האמריקנית, החיבה שלו לקובה על רקע הצטיינות מערכת הבריאות שלה, או נאומיו בזכות צדק חלוקתי בעולם כולו. ובכל זאת, הוא סולד ממאפיינים רבים של הרדיקליזם, ורחוק מההתקרבנות הפוסט קולוניאליסטית. עמיתו בהנהגת 'שותפים בבריאות', ד"ר ג'ים קים, התחיל את דרכו כמתבכיין מקצועי נגד הדיכוי שארצות הברית מפעילה כביכול כלפי אסייתים כמוהו, אך בהשפעת פארמר, עמיתו להתמחות ברפואה, עבר לפסים קונסטרוקטיביים יותר. למנגנוני כיבוס המצפון של הפוליטיקלי קורקט, פארמר לועג במיוחד. האם אפשר בכלל לקטלג את השקפתו הפוליטית? "לא בקלות", משיב קידר. "הוא מאמין, לדעתי, בעקרונות הבסיסיים של 'תיאולוגיית השחרור' – כלומר מתן העדפה לעניים. ההבדל בינו לבין אידיאולוגים אחרים, מכל ההשקפות, הוא שהוא מיישם את מה שהוא מטיף לו".
הוא נוטה לתלות את הנחשלות, את העוני ואת התחלואה הגבוהה בהתנהגותם של השלטונות ובמעורבותן של מעצמות זרות. האם אין תפקיד גם לנורמות תרבותיות של החברה הכושלת עצמה?
"זו שאלה מסובכת, ואין לי די ידע כדי לענות עליה בביטחון. אני משער שאין הסבר כללי, ודאי לא כזה שיתאים לכל סיטואציה. אני משער גם שעוני ותחלואיו הם לעתים קרובות תוצאה של כל הגורמים הללו, כולל גורמים מקומיים. עם זאת, 'תרבות' היא מונח טעון בדעה קדומה פוטנציאלית ובטעויות מסוגים נוספים. בעיניי סביר בהחלט להדגיש את התפקיד ההרסני שמעצמות חזקות, ובייחוד מעצמות עשירות, מילאו במדינה כמו האיטי. המדינות החזקות הן, בהגדרה, אלו שבידיהן לעזור לחברה או לפגוע בה, ולהן גם קל יותר מלכל גורם אחר לברוח מאחריות".
חתמת את הספר לפני כשש שנים. מגפות האיידס והשחפת הצטיירו בו, לפחות על פי פארמר, כאיומים קיומיים על האנושות. זה עדיין כך?
"אני מאמין שמחלות אלו הן עדיין איום חריף על כל אדם. בשום מקום המגפות העולמיות הללו אינן קרובות להיות בשליטה. מספר הנפגעים פשוט מזעזע. ההשפעה על חברות שנפגעו בחומרה מתועדת היטב. נעשים כיום מאמצים בינלאומיים לעצור את שתי המגפות העולמיות התאומות האלה. המאמצים רצויים, אבל איחרו את המועד; הם לא הרבה יותר מהתחלה טובה. לצורך כתיבת ספרי הנוכחי שהיתי הרבה במרכז אפריקה, בייחוד בבתי חולים, והמצב נורא".
ועכשיו העולם רוגש סביב שפעת החזירים. מה אתה חושב על הטיפול התקשורתי והממסדי בשפעת הזו? האם הוא פרופורציונלי לחשיבותה האמיתית?
"אני יכול לומר רק על פי מה שקראתי בעיתונות האמריקנית. יש לי רגשות מעורבים בעניין. אני נוטה לחשוב שיש ברכה בכל התעניינות נרחבת בעניינים של בריאות הציבור. אולם כל מי שמכיר את המצב הגיהנומי של בריאות הציבור ברוב הארצות העניות, וגם בלא מעט ארצות עשירות, כמו למשל ארצות הברית, ודאי מסכים שראוי שהאכפתיות תהיה גדולה הרבה יותר ולא בת חלוף".
מה שכן השתנה מאז חתימת הספר הוא ההתרחבות העצומה בפעילות האגודה של פארמר, 'שותפים בבריאות'. "היא מעורבת, ולעתים היא גם היוזמת, בפרויקטים סביבתיים וכלכליים בהאיטי, כמו ייעור מחדש וחלוקת אוכל", מפרט קידר. "המרכז הרפואי שהיא הקימה שם משרת עכשיו ישירות יותר ממיליון האיטיים מרוששים, כשביעית מתושבי המדינה, ובעקיפין הרבה יותר. היא ייסדה או שיקמה שמונה בתי חולים נוספים, והקימה גם מרפאות ניידות. ככל הנראה הם זיהו את כל נשאי האיידס באזור, והם מטפלים בכולם. הפעילות שלהם דומה בהיקפה לזו של שני בתי חולים בבוסטון, אך תקציבה הכולל כ-17 מיליון דולר בשנה לעומת מיליארד דולר בבוסטון".
"128 מדינות", הוא מוסיף, "כבר אימצו את ההתוויה של 'שותפים בבריאות' לטיפול בזנים עמידים-לתרופות של שחפת. הארגון ממשיך לטפל בחולי שחפת עמידה בפרו וברוסיה, בעיקר כיועץ וכשותף לארגונים ורשויות. הארגון פועל גם למען חולי איידס עניים בבוסטון, ובפרויקטים קטנים באמריקה התיכונה. הם החלו לעבוד באפריקה, במדינות הסובלות מתחלואה עצומה באיידס – מלאווי ולסוטו – וכן ברואנדה ובבורונדי המתאוששת ממלחמת האזרחים. בסך הכול, הארגון משרת כיום ישירות 2 מיליוני חולים בעולם. השיטה בכל העולם דומה – הישענות על כוח אדם מקומי שמשלמים לו. זו הדרך היחידה להבטיח שהפרויקטים יימשכו".
ישראל היא מדינה עשירה למדי, והעוני בה מתגמד לעומת זה שבארצות כמו האיטי. האם הישראלי המבקש ללכת בדרכו של פארמר ראוי שיקדיש עצמו לאומללי העולם, או שיתנדב למען בני ארצו הסובלים הרבה פחות?
"פארמר, אני יכול לומר בוודאות, מתעניין בעניים בכל מקום שהם. ישראלי המושפע מפארמר יכול בהחלט לטפל באומללות הקרובה לביתו. לכשעצמי אני חושב שאנשים ממדינות עשירות ועשירות-יחסית המבקשים לעזור לעניי ארצות אחרות צריכים לנהוג משנה זהירות. לא כל הארגונים פועלים בדרכים מועילות. כדאי לתרום לארגונים מסוגו של 'שותפים בבריאות': ארגונים המשתדלים שהפעולה שלהם תיעשה על ידי בני הארץ המטופלת, שאינם מבזבזים כסף על מנהלה, על כלי רכב מיותרים ועל ועידות שאינן מובילות למעש".
קידר מדגיש שהוא רחוק מלהיות בקיא בהוויה הישראלית, ולכן אינו שש להנפיק תובנות נוספות בהקשר שלנו. למתרגמת והמו"לית של הספר, מרב מילר (לא זאת מהערוץ הראשון), יש מה להוסיף. הוצאת הספרים הייחודית שהקימה, 'אג'נדה', מיועדת כולה לספרים מסוג זה – ספרי תעודה שיחשפו את הקורא הישראלי למדווי העולם הגדול ולאנשים המנסים לרפא אותם. עד כה הוציאה שני ספרים. את ספרו של קידר, ולפניו את 'שלוש כוסות תה'. גיבורו של ספר תיעודי זה, גרג מורטינסון, הקים באפגניסטן ובפקיסטן בתי ספר, בייחוד לנערות – על אפם ועל חמתם של הטליבאן והמולות הרודפים אותו.
"הספרים שאני אוהבת ומתעסקת איתם מביאים תרבויות מכל העולם ומעמתים אותך בהכרח עם מה שיש לך לעומת מה שקורה בתרבות אחרת", היא אומרת. "בהאיטי, למשל – וזה לא נכתב בספר – זה הגיע למצב שיש אנשים שאוכלים עוגות בוץ, כדי שלפחות תהיה להם תחושת שובע. מערבבים אדמה בקצת מרגרינה, אם יש להם, ואוכלים. פשוט אין שם כלום. אצלנו אפילו אם אתה מאוד עני אתה יכול למצוא אוכל בפח הזבל. ושם גם זה אין. מפגשים כאלה תמיד גורמים לך לחשוב, לתהות, להעריך את מה שיש לך ולרצות לתרום לאחרים. אצל רוב האנשים זה מעורר יצר של נדיבות".
את קוראת להוצאה 'אג'נדה', וזה בטח מעורר התנגדות טבעית של אנשים שלא רוצים שידחפו להם מסרים.
"יכול להיות. ובכל זאת, אני מקווה שכשאשר אנשים יקראו את ספרי ההוצאה הם יראו שעומדת מאחוריהם אג'נדה. אג'נדה של זכויות אדם, פעילות הומניטרית ופעילות חברתית, ובעיקר רצון לעורר מודעות, ושכל אחד יחליט בעצמו מה לעשות עם זה".
תציבי גם אג'נדה בעניינים השנויים פה במרכז הוויכוח הציבורי?
"אני מאוד נזהרת. אנשים לא מעוניינים לקרוא על מה שקורה פה, ואני לא הולכת להאכיל אותם במה שהם לא רוצים. כבר הופיעו בארץ ספרים נהדרים על הסכסוך הפלשתיני ישראלי ואנשים לא קראו; גם מפני שחוששים מהטיה וממגמתיות, אבל בעיקר בגלל שהם שומעים על הדברים האלה בחדשות בלי סוף, ולקרוא על בעיות של ארצות רחוקות זה סוג של אסקפיזם. ואחרי הכול, גם הוצאה אידיאליסטית היא עסק שצריך להתקיים כלכלית".
אנשים יקראו על ארצות שהם בקושי יודעים לאיית את שמן ולא על העולם המוכר להם?
"בהחלט".
קודם להקמת ההוצאה החדשה ערכה מילר בהוצאת 'כרמל' סדרת ספרים באותה רוח, 'קיטובים נפגשים' שמה. צוות ההוצאה כולל עובדת אחת בלבד, מילר עצמה. "אני המזכירה, המנקה, המחסנאית, המתרגמת, העורכת. אני לא יכולה כעת להרשות לעצמי לשכור אנשים. לא אשלם למתרגמים את הסכום העושק המקובל היום בהרבה הוצאות. נדרתי מההתחלה שאעסיק מתרגמים רק כשאוכל לשלם שכר הוגן. אני מספיקה בגלל זה הרבה פחות ממה שהייתי רוצה, אבל אני מקווה שמעט הספרים שאני מספיקה להוציא ישפיעו על אנשים".
זו הדרך שלך להיות פול פארמר?
"אני טיפוס של ספרים ולא של מעשים, וההוצאה היא לא ארגון צדקה אלא עסק, אבל אני מעריצה את האנשים שכן עושים וחשוב לי להביא את פועלם לידיעת הציבור".

צומת נחשון: עם יהודה ואסתר וקסמן

צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון, כ"א בחשוון תשס"ח, 2 בנובמבר 2007

לצורך הצילום, יהודה ואסתר וקסמן מתיישבים צד אל צד בראש שולחן האוכל. הם מעירים שהם לא ישבו אף פעם בסידור המוזר הזה. לא כך יושבת משפחה גדולה אל סעודת השבת. אבל אסתר נזכרת מיד שלפני 13 שנה בדיוק הם ישבו ככה ממש. בשבוע השחור של חטיפת נחשון. מראש השולחן הם צפו יחד בקלטת שהעבירו מפלצות החמאס, אות חיים ראשון מהבן הכבול המתחנן על חייו.
נחשון, לוחם בסיירת עורב גולני, היה אז בן תשע-עשרה וחצי. אוסלו היה בן שנה. הפת"ח עשה שלום בימים, וגנב מכוניות בלילות. חמאס דקר ושיסף בימים ובלילות כאחד. נחשון נחטף ביום ראשון, ד' בחשוון, ליד מושב בני-עטרות, בדרכו מהבסיס לכיוון ביתו בירושלים. התמהמהותו של הבן המסודר והאחראי הדאיגה את המשפחה עוד לפני שהדאיגה את כוחות הביטחון. ביום שלישי התחיל גם הללו לחפש אותו, ואז נמסרה הקלטת, ראשונה מתוך שתיים. המחבלים דרשו את שחרור מנהיגי חמאס וחיזבאללה הכלואים בארץ, ובראשם יאסין ודיראני. נמסר אולטימטום, שבקצו, בליל שבת, יירצח החייל אם לא תתמלאנה הדרישות. העם בישראל נכנס לשלושה ימים של חרדה, ציפייה ותפילה. ביום חמישי נהרו רבבות לכותל המערבי לתפילה לשלומו של נחשון.
ביום שישי נודע לשב"כ מיקומו המדויק של הבית שבו נחשון מוחזק – בביר-נבאלה, לא הרחק מבית משפחת וקסמן בשכונת רמות. פעולת הפריצה הנועזת לשם נכשלה: לא כל פיצוצי הדלתות צלחו, וכך חיילי סיירת מטכ"ל הפורצים פנימה נתגלו מוקדם מדי, מפקד הכוח ניר פורז נורה ונהרג, והמחבלים הספיקו לרצוח את נחשון לפני שחלקם נהרגו בעצמם.
במוסדות החינוך הדתיים דווח על משבר אמונה שפקד תלמידים רבים: הם לא הבינו איך שוועת התפילה והתחינה של הרבבות בכותל והמיליונים ברחבי הארץ לא הועילה. משפטים שאמר האב יהודה וקסמן בימים ההם עשו להם כנפיים. "שאלו אותי: 'התפללו כל כך הרבה ולא קיבלו תשובה'. ואני אומר, 'קיבלתי תשובה, והתשובה היתה לא. לאבא מותר לענות גם לא". עוד אמר אז: "מטריד אותי רק דבר אחד. נחשון העלה את כל העם הזה למדרגה גדולה של אמונה, ואני אחראי לכך שזה לא יֵרד עכשיו". בימים הבאים, יהודה ניסה לעגן את האסון בהקשרים של טרגדיה אנושית ושל פיוס, ולאחר תקופה אף נפגש עם אביו של אחד הרוצחים. אסתר, מצידה, בלטה אז בהופעותיה שבהן עמדה על הקשר בין מדיניות הממשלה לבין אסונו של נחשון.
שניהם, יהודה ואסתר, כה דומים וכה שונים. שניהם ניתבו את האבל לשינוי בחייהם, והחלו להקדיש את זמנם לפעילות התנדבותית וחברתית ולמעשי חסד. שניהם מגיעים, כמעט מכל נושא, לאמירות על אמונה ועל קרבת אלוקים. אבל אסתר זהירה, חושדת, מפוכחת וריאלית עד כאב, אשת ימין-דתי כפי שנהוג לדמיין אשת ימין-דתי – ויהודה נוסע-רוחני מתמיד, זורם, מסתגל לרעות הפוקדות אותו, מאמין בלבו הטוב של האדם גם כשהמציאות צועקת אחרת. עכשיו הם שניהם בקצה האחד של השולחן. האוויר בחוץ פושר, אבל המקום הוא ירושלים והשעה היא ערב והלוח מכריז שחשוון, ויהודה ניגש לפיכך ללבוש סוודר שעליו מצוירות שלייקעס. אני רוצה שהמכנסיים לא ייפלו, הוא מתבדח ואחרי רגע חוזר על הבדיחה. הבנו, הבנו, נוזפת בו אסתר. רק אותך זה מצחיק. לאורך הערב היא תשמור מכל תקלה ומכל משמר את סף פיו של בעלה, השובר לערב אחד את מסורת אי-ההתראיינות שלו.
אבל הניגודים משלימים. אתמול, הם מספרים, חגגנו 37 שנות נישואים. ולפני זמן קצר חגגנו יום הולדת שישים. שניהם. אסתר מבוגרת מיהודה בחודש. לכל אחד נשאר, אם סופרים עד 120, לחיות את מניין שנותיו של השני. יהודה אומר ש"למרות הבדלי הדעות וההסתכלות השונה על החיים, למרות שאצלי יש הרבה צבעים ואצלה הכול או שחור או לבן, זוג יכול לחיות יחד באהבה. אם מכבדים את דעתו של השני, הנישואים יכולים להיות מעולים. הדעות הפוליטיות יכולות להיות שונות כל עוד מה שקשור לזוגיות הוא טוב. אם כי מבחינת הדעות הפוליטיות, בהתחלת הנישואין הפער היה קשה". אסתר: "זה לא היה בהתחלה. את הדעות המוזרות שלך (צוחקת) פיתחת אחר כך. עם כל הכבוד, הן מוזרות".
הם אינם רוצים להתייחס לשאלת שחרור מחבלים תמורת חיילים חטופים – אותה סוגיה שיכולה היתה, אולי, ליצור סוף אחר לחטיפת נחשון, ושעולה היום שוב. "הנושא מורכב מדי", מסביר יהודה לאחר מחשבה. בראיון לגלי צה"ל לאחר חטיפת גלעד שליט אמרה אסתר: "אז (לאחר חטיפת נחשון) לא הייתי אובייקטיבית. היום אני יכולה לראות את הצד השני שכרוך בשחרור מחבלים, אבל אז לא עניין אותי שום דבר, רק רציתי את בני. הסוף שלנו היה מר, ואני מתפללת שהסוף של משפחת שליט יהיה טוב".
יהודה חושב שבעת חטיפת בנו היה על מה לדבר, ואסתר משוכנעת בכך הרבה פחות, אבל שניהם שותפים לביקורת על תכנון הפעולה לשחרור בנם. לא היתה התייעצות מספקת, הם אומרים. הרמטכ"ל אהוד ברק בחר בהצעה שהגישה סיירת מטכ"ל ולא בזו שהגיש הימ"מ בגלל העדפה אישית. תוכנית הימ"מ היתה הולמת יותר: פיזור גז הרדמה שינטרל את החוטפים ויאפשר לשחרר את נחשון. הפריצה היתה בשלב מאוחר מדי, והוחמצה השעה שבה היה ידוע לכוחות הביטחון שהחוטפים שוהים עם נחשון בסלון, לא בחדר המשוריין, וצופים בטלוויזיה.
"התקופה ההיא, של אחרי החתימה על אוסלו, היתה תקופת שיא בפיגועים, יחסית למה שהכרנו עד אז", מזכירה אסתר. "בעיני הממשלה נחשון היה קורבן שלום. באותו שבוע של הרצח הודיעו על פרס נובל לשלום לפרס, רבין וערפאת. כשפרס רואיין לכבוד הזכייה ונשאל על רצח נחשון הוא אמר שזה היה סיכון מחושב בתהליך השלום". ויהודה סבור שחמאס בסך הכול רצה לשחרר את בכיריו הכלואים. צריך לדבר, הוא אומר, ולא רק להגיב בכוח. "הרי הם לא הרגו אותו במשך כמה ימים, כי היה חשוב להם יותר שחרור אנשיהם ולא הרצח לשמו. אני תמיד בעד כל מה שיכול להוביל להסדר ולחיים בשלום". האם זה כולל הסדרים שלמעשה מובילים למלחמה? יהודה אינו רוצה להיכנס לפרטים, אלא נשאר ברמת העיקרון, שיש לחתור למה שמוביל לשלום. עיקרון שבעצם כולנו יכולים להסכים לו.
השבוע הקשה מנשוא בחשוון ההוא – אי הוודאות, ההבטה מנגד בתמונות הבן המעונה ואבוד המבט שחייו תלויים לו מנגד, כסיסת הלב, הכישלון, השכול – לא היה ההתמודדות הקשה הראשונה בחיי הזוג, אם כי ודאי האיומה שבהן. ארבע שנים קודם לרצח, בתום תקופה ארוכה של מחלה, יהודה עבר השתלת כליה. ארבע שנים נוספות קודם לכן נולדו להם תאומים שאחד מהם, רפאל, לוקה בתסמונת דאון. "הייתי בדיאליזה כשהתאומים נולדו", מספר יהודה. "אני מושתל כבר 17 שנה. יש תופעות לוואי, ועלי לקחת תרופות נגד דחיית השתל. למרות המחלות אני חי ומשתדל להיות שמח".
הוא עלה מרומניה עם הוריו כשהיה בן 11. "המחלה זוהתה בגיל 16, כשהכליות היו כבר חולות. הרופא שגילה את זה הסביר לי שאין בארץ מכונות דיאליזה, אלא רק בצרפת, ושהוא מעריך שהכליות שלי יחזיקו מעמד ארבע-חמש שנים. הוא אמר, 'כדאי לך לנצל את חמש השנים שנשארו לך לחיות'. ברוך השם עברתי את השישים ואני חי. רק בגיל 34, עם התקדמות מדע הרפואה, התחלתי דיאליזה. שמונה שנים, עד להשתלה מתורם שנהרג בתאונת אופנוע".
איך מיצית את החיים בחמש השנים שהרופא קצב לך?
"למדתי בישיבה תיכונית בקריית-שמואל. אחר כך עשיתי בגרות אקסטרנית כי להוריי לא היה כסף להמשיך להחזיק אותי בישיבה. קיבלתי תעודת בגרות לפני הכיתה שלי".
זה מה שעשית? בגרות? בשביל מה?
"אצלי אין למילים חשיבות. כל העיתונים מלאים מילים. גם הערכה של רופאים היא מילים. אני לא נותן אמון במילים. מילים הן מחשבות של בני אדם, ורוב המחשבות שלנו הן שטויות. אני מאמין שאנחנו לא מחשבות, ולא רגשות, ולא רעיונות, ולא תיאוריות, ולא גוף כי הגוף גם הוא זמני. אנחנו מעל ומעבר לזה. אנחנו נצח. אנחנו נשמה. לכן את כל התחזיות והפירושים של המומחים אני מקבל בעירבון מוגבל. ברור שזה לא מה שיקרה. וגם לרופא הזה לא האמנתי. בסדר, אז הוא אמר. והידיעה היתה אצלי. אבל יש לי מנגנוני הגנה, הדחקה היא אחד המנגנונים הטובים שלי, והמשכתי את החיים הלאה. ברוך השם לא מתתי בגיל 21, ואני חי. ואפילו נהנה מהחיים".
הוא התחתן עם אסתר, סטודנטית שעלתה שנתיים קודם לכן מארצות הברית, ועבד במשך שנים כמורה לפיזיקה. לאחר רצח נחשון עזב הכול והתחיל, כדבריו, להגשים את עצמו. "הרגשתי רִיק אחרי הרצח. אמנם, כמו שאמרתי אז, אלוקים שמע את תפילותינו ואמר לנו 'לא', אבל ה'לא' הזה יצר ריקנות גדולה בעולם הפנימי שלי. ברור שאין כמו התורה שלנו למלא את הריקנות, אבל לא תמיד זה מילוי במאה אחוז. ולי זה לא הספיק. הייתי די במצוקה. הייתי גם בדיכאון. אמרתי לעצמי שאני צריך לטפל בעצמי. חיפשתי כל מיני דרכים, וראיתי שהריק איכשהו מתמלא שכשאני נמצא בקבוצה אינטימית שבה משתפים ומדברים בלי מסכות, אלא כבני אדם עם פגיעוּת, עם קשיים, עם צדדים מוארים וצדדים אפלים. אני מתכוון לקבוצות פסיכודרמה.
"התחלתי בקבוצה של מכון כיוונים. לא היו שם אנשים דתיים, אבל היו אנשים. הרבה יותר צעירים ממני. אבל ראיתי שהביאו את עצמם כפי שהם. את האמת. קשה מאוד להתפשט נפשית ורגשית בפני קבוצה, וזה מה שנעשה. מאז למדתי הנחיית קבוצות, וזה העיסוק העיקרי שלי עכשיו. לקבוצות פסיכודרמה אני קורא קבוצות צמיחה. אלו לא קבוצות טיפוליות, אלא קבוצות שבהן אנשים עולים מִדַרגה רוחנית אחת לאחרת באמצעות הכרת עצמם. הם מביאים דברים מהלא מודע שלהם למודע. עובדים על התכונות שלהם. יש לי קבוצת צמיחה של אנשים בפנסיה. יש לי כמה קבוצות בשכונה פה. קבוצה במעון נכים בגילה. קבוצה בהוסטל. קבוצה בבית חולים. קבוצה בתל-אביב. את כל זה אני עושה בהתנדבות".
באיזו מידה אתה שם כיהודה וקסמן, עם כל המפגשים שהיו לו עם המוות?
"אני יכול להביא רק את עצמי ומה שיש לי. כולם מודעים למה שקרה עם נחשון ומכירים אותי מהאירוע ההוא. אבל אנחנו לא מדברים על זה. הם מכירים אותי מהאירוע הזה, אבל הנושאים שעולים שם הם נושאים שכל אדם ואדם מביא".
הפסיכודרמה הובילה אותו גם לדרמה כפשוטה. יהודה היה לשחקן חובב בתיאטרון של המתנ"ס בשכונתו, 'תיאטרון המפגש' שעד לאולם צוותא הגיע. "אני משחק ונכנס לנעליים של אנשים אחרים. למשל, הייתי החולה המדומה של מולייר; ידעתי את התפקיד כי כבר שיחקתי אותו בחיים כחולה אמיתי. אחר כך הייתי ב'הוא הלך בשדות' של משה שמיר. היה שם קטע מאוד קשה. כמזכיר הקיבוץ, אני צריך להודיע למשפחה שאורי נפל. חזרה אחרי חזרה עמדתי על הבמה ולא הייתי מסוגל להגיד את זה. והבמאי המצוין שלנו, שמחה ספקטור, אומר 'תעזוב את התפקיד'. אמרתי 'לא, אני לא עוזב את התפקיד עד שאני לא עובד על כך שאני אוכל להגיד'. בכל פעם הייתי נתקע, ובסוף אמרתי. אני הייתי המודיע על נפילת אורי. אדם צריך לעבוד דווקא על מה שקשה לו, ולהתגבר.
"זה נכון גם לעצם היותי שחקן. הזיכרון שלי אבד חלקית אחרי ההשתלה, וקשה לי ללמוד טקסטים בעל פה. אמרתי, אני אעשה תפקידים ראשיים ואלמד בעל פה. היו שנים אחרי ההשתלה שלא זכרתי דברים אלמנטריים ואשתי היתה פשוט מתפוצצת מזה, כי מה זאת אומרת לא לזכור, זה לאבד את הזהות – ואיבדתי כביכול גם את הזהות שלה כי לא זכרתי דברים מהעבר שלנו. הרבה פעמים על הבמה עשיתי אלתורים, כי לא זכרתי את התפקיד, והקהל לא שם לב. בכל פעם אני עולה על הבמה ואומר לעצמי 'אתה, שהזיכרון שלך נדפק, אתה הולך לתת את ההצגה הטובה ביותר'".
זה בערבים. ובבקרים – "בוקר בוקר אחרי התפילה אני נוסע לפסגת-זאב, ללמוד גמרא עם חברותא שיש לי כבר 15 שנה. בימי ראשון אני הולך משם להוספיס בהדסה הר הצופים, לא רחוק משם, מתנדב. אני משוחח עם החולים. שם אני רואה אנשים לפני שהם מוסרים את נפשם לבורא עולם, וזה מקרב אותי יותר לקדוש ברוך הוא".
מקרב אותך לאלוהים לראות אנשים על סף המוות?
"כן. אני רואה את האנשים ברגע הנעלה ביותר שיש לאדם. המוות הוא הדבר הוודאי היחיד בחיים, אז ברור שרגע המוות הוא רגע אדיר. הוא שיא החיים".
וגם התקופה של ההמתנה לו?
"זו תקופה שאדם יכול לעשות חשבון נפש, להיטהר, להתקרב לקב"ה. להזדכך לקראת ההגעה לעולם האמת. לנחשון לא היתה הזדמנות לעשות חשבון נפש. הוא נחטף ונרצח באופן פתאומי. לא כל אחד מקבל את המתנה הזו. אתה רואה איך אנשים משתנים, משפחות משתנות, בתקופה הקשה הזו. יש מהם שמדחיקים, שלא רוצים לדעת שהם הולכים למות, ולא מנצלים את ההזדמנות. ואחרים מודעים מאוד למוות שלהם – ודווקא במיטה, כשהם לפני המוות, מוצאים משמעות לחיים".
אתה כבר מצאת משמעות?
"אני מוצא משמעות בשני דברים. העזרה לבני אדם והיכולת ליצור איתם קשר קרוב, והתורה הקדושה שלנו. זה מה שמחזיק אותי בחיים, וכך אני מתמודד עם האבל והסבל".
בשנתיים שאחרי הרצח הוא גם נענה להזמנות להרצות. "נחשון איחד את כל עם ישראל באירוע הזה, וכאבא שזכה שנשמה כזו גדולה תיוולד אצלו בבית, הזמינו אותי דווקא מהציבור החרדי. חרדים, כולל ה'זברות' ממאה שערים, היו בין אלה שהגיעו לפה בימים שלפני שנחשון נרצח. היתה אחדות ואני שומר עליה כמה שאפשר. אני גם נותן תמיכה כספית לשני אברכים, שילמדו כל ערב – ודווקא אברכים חרדים. בלי אינטגרציה בין חלקי העם ואהבת חינם אין לנו סיכוי להישרד פה. אז נסעתי בכל מיני מקומות בארץ ונתתי לחרדים הרצאות על קידוש השם".
איזה מסר העברת שם, נוסף על הסיפור האישי שלך?
"המסר הוא שאני לא רק מאמין שקיים אלוקים, אלא יודע שקיים אלוקים. אני יודע שהוא קיים מהתבוננות על חיי. ראשית, מצירופי תאריכים שהם בלתי מסתברים. רבין נרצח בדיוק ביום השנה להלוויה של נחשון. שניהם במוצאי שבת". הלוויה, מסבירה אסתר, היתה בליל י"א בחשוון, ורבין נרצח בליל י"ב, בשעה שנר הנשמה בבית עוד דלק. "בי"א בחשוון", הוא ממשיך, "נולדו לנו התאומים, בהם בן עם תסמונת דאון. בי"א בחשוון גם נולד לנו נכד ושמו אורי נחשון. נוסף על כך, מהרבה דברים שקרו לי, ונראו ברגע הראשון כאסון גדול, יצאו תוצאות טובות. התוכנית האלוקית מתבררת לאחר מעשה. בלי האסון שקרה לנו, לעולם לא הייתי הולך ומתנדב בהוספיס או ביתר המקומות".
"ושלווה לא היה מתפתחת כך, להכיל מאות ילדים", מוסיפה אסתר. 'שלווה' – במלעיל, כמו החטיף הוותיק; ראשי תיבות של "שחרור למשפחה ולילד המוגבל" – הוקמה ב-1990 כדי לסייע לילדים הלוקים בהתפתחותם, ולא פחות מכך גם כדי לאפשר להוריהם חיים תקינים. תחת קורת גג אחת, בשכונת הר-נוף בירושלים, יש בה כל מגוון השירותים והטיפולים שילדים כאלה יכולים להזדקק להם. המרכז מאפשר גם לינה של הילדים בתחומיו, כל ילד לילה קבוע בשבוע, ומחנות בקיץ, כדי לשחרר את ההורים מפעם לפעם מהלחץ המתמיד הכרוך בטיפול בילדם. בשנים הראשונות היו שם כעשרה ילדים, ביניהם רפאל וקסמן.
כשנחשון נחטף הכול השתנה. "האיש שהקים את שלווה, קלמן סמואלס, בא ישר אלינו הביתה ברגע ששמע על החטיפה", מספרת אסתר, "ובלי ששאלו אותו ארז מזוודה, לקח את רפאל, ואמר אל תדאגו, נשמור עליו. לשבעה שלנו קלמן בא עם תורם ששהה בארץ כל השבוע הזה וראה איך כל הארץ יחד התפללה וביקשה על נחשון. התורם אמר, 'אני נותן עכשיו את הכסף הראשוני לבנות לשלווה בניין שיכיל מאה ילדים, בתנאי שתסכימו לקרוא למבנה בית נחשון'. כמובן הסכמנו. ואכן נבנה בניין בן שבע קומות, וכל קומה היא גן עדן לילדים. חדרי מחשבים, מוסיקה, הפעלה, התעמלות, בריכה טיפולית".
במשך 28 שנה אסתר היתה מורה לאנגלית בתיכון ליד האוניברסיטה בירושלים. "כשנחשון נרצח חזרתי ללמד אחרי השלושים, גמרתי אותה שנה ללמד, ובשנה שאחרי זה היה לי שבתון. בסוף שנת השבתון לא יכולתי לדמיין לעצמי שאני חוזרת לכיתה. הייתי מורה נלהבת ברמ"ח איבריי, ואמרתי, 'אין לי את זה כבר. זה לא יהיה פייר לא לי ולא לתלמידים'. הפסקתי ללמד והתחלתי להיות פול טיים בשלווה".
תפקידה שם עיקרו יצירת קשרי חוץ. היא נוסעת הרבה בחו"ל, ונפגשת עם תורמים, אך גאה בעיקר בהצלחתה לפרסם את שמו של המקום ולהביא שורה ארוכה של בכירים, בהם נשות הנשיא וראש הממשלה בקדנציות שונות. היא מארחת אותם בחדר על שם נחשון. "נחשון היה מסור מאוד לילדים, ולאח הזה שלו במיוחד. היה יושב ובונה לו בלגו, מסיע אותו לשלווה ואוסף אותו משם. כשרפאל חזר הביתה אחרי האבל על נחשון, לאחר שבועיים ששהה בשלווה, הדבר הראשון שעשה היה להוריד תמונה של נחשון מהקיר ולזרוק אותה לרצפה. היא התנפצה לרסיסים. זה דבר על-טבעי שאנחנו לא יכולים להבין".
יש בארץ מוסדות דומים לשלווה?
"לא. זה יחיד במינו, גם בעולם. יש מקומות שעושים עקרונית אותה עבודה, להקל על הילד, לטפח אותו, לעזור למשפחה, אבל זה שיש הסעות מעשרים בתי ספר, בצהריים, ישר לשלווה, ובכל לילה עשרה ילדים שלנים שם, והמחנה, והקייטנה – כל זה אין. והרבה מנסים לחקות את המודל שלנו. גם מחוץ לארץ. זה חוצה גבולות, הילד המוגבל".
לרפאל מלאו עכשיו 21, גמר גיל החינוך המיוחד, והוא עבר משלווה למוסד שמציע מגורים מלאים – 'בית אורי', מוסד אנתרופוסופי ליד עפולה. יהודה: "הוא עובד בקרמיקה, בתעשיית הנרות, רוכב על סוסים, שוחה בבריכה. בבית לא היינו יכולים לתת לו מה שהוא מקבל שם. לאסתר היה קשה מאוד שהוא ייצא מהבית, אז אני חיפשתי את המקום. זה מקום יוצא מהכלל ורפאל מרוצה מאוד".
כשרפאל נולד הקושי של אמו היה הפוך: להתרגל לעובדת הצטרפותו למשפחה. יהודה החליט פשוט לזרום עם זה. "אסתר רוצה שכל העולם יהיה מושלם, שלכל דבר יהיה הפי אנד", הוא מתנדב להסביר. "אבל המציאות היא לא כזו, וקשה לה עם המציאות". אסתר: "נשארתי מאוד אידיאליסטית, כמו שמתאים לנוער בגיל העשרה. אצלי דברים הם או שחור או לבן. כשהחלטתי לעלות לארץ, בחורה בת 21, היה לי ברור שאני נשארת פה, מה שלא יהיה. זה היה הדבר הנכון לעשות ואני עושה את הדבר הנכון (דופקת בשולחן כליווי נחרץ לדיבור). החיים שלי צריכים להיראות כך וכך. וכשבא הילד הזה לא יכולתי להתמודד. לא יכולתי. זה לקח זמן, כמובן שלמדתי כן להתמודד, למדתי לאהוב, אבל בהתחלה לא יכולתי. זה נכון.
"מאותה סיבה, לא היתה אמא גאה ממני כשהבן הבכור שלנו לבש מדים. זה היה בשבילי, איך אני אגיד, מילוי כל החלומות. ילדה בת ניצולי שואה מברוקלין – אמא לחייל בצה"ל. זה נשמע קיטש אבל זה לא היה קיטש. זה שילדתי שבעה בנים – זה בשבילי מקור גאווה. גם אחרי שקרה מה שקרה לנחשון, וגם אחרי המלחמה של שנה שעברה, כשכולם היו מתוסכלים, אני נשארת מאוד פטריוטית".
השעה שמונה ויהודה צריך לרוץ לחוג ריקודי עם. גם זה בסדר היום שלו, והשד יודע מה עוד.
למה ריקודים?
"קודם כול, זה התעמלות. חוץ מזה, עליתי ארצה בתור ילד, ורק ראיתי את הריקודים, אף פעם לא רקדתי. ועכשיו אני אומר, למה שאני לא אתחבר לחלוצים שרקדו את הריקודים האלה, ושחירפו נפשם על בניית הארץ בלי שראו תוצאות בחייהם? יש שחוששים מזה שגברים ונשים רוקדים באותו אולם, ואני יכול להגיד לך שפעם הדת שלנו לא היתה כל כך דומה לנצרות כפי שהיא היום. פתאום הפרדה בין נשים וגברים בכל דבר. לדעתי זה מגביר את היצר הרע ולא ממעיט אותו. אצלי, לפחות, היצר הרע הרבה יותר חלש כשלא עסוקים באופן מוגזם במלחמה בו".
לפני שהוא הולך הוא מוסר משפט סיכום. "כל אדם ואדם באשר הוא אדם הוא נשמה טהורה, הוא נצח. ולכן כל עוד אנחנו פה על פני האדמה נאהב זה את זה כמה שאפשר, נכבד זה את זה, וחיינו יהיו הרבה יותר יפים".
ואסתר מסכמת אף היא. ומנחיתה אותך שוב אל המציאות ואל הכאב על הבן. "זה לא נגמר אחרי שנה, ולא אחרי שנתיים. הזמן לא עושה את שלו. כולם אמרו לי, זה ידהה עם הזמן. זה לא. כל שבת שהוא לא יושב פה הוא איננו, עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. זה לא יום זיכרון ולא יום אזכרה. הוא פשוט בכל רגע ובכל יום לא נמצא. זה פירוש המילה חלל. חלל יש לנו. אין לנו בן, אלא חלל. שפעם ישב בכיסא הזה ודיבר בכיסא הזה ופעם חיבקנו ונישקנו, וזה לא יהיה. ושום זמן לא מקל על זה. השאלה היא איך מתמודדים עם זה ואיך ממשיכים. שנינו בחרנו לתרום דברים טובים בכל הכוח שניתן לנו, וכנראה ניתן לנו כוח מיוחד, לעזור לחלשים בחברה".