מאת צור ארליך. הופיע במוסף דיוקן של מקור ראשון ובמוסף סופשבוע של מעריב בי"ז באלול תשע"ג, 23.8.2013
 |
| נחום שוורץ בדיר שלו בעמונה (צילום: עבדכם הנאמן) |
לספור כבשים זו כידוע דרך להירדם. לא אם אתה
במשמרת בארגון המתנדבים 'השומר יו"ש'. כאן תפקידך לא להירדם, ואולי ספירת
הכבשים המנמנמות שבדיר שאתה מופקד עליו תעזור לך להישאר ער. אם לא תירדם, יהיו פה
גם מחר בבוקר כבשים לספירה. אם תירדם, זה בכלל לא בטוח. בכל מקרה, בזכותך בעל הדיר
יוכל, לשם שינוי, לישון לילה אחד בשלווה. זה מגיע לו, אחרי ימים של רעייה בשטח,
שמטרתה העיקרית היא שמירה על האדמות שסביב יישובים ומאחזים ועל הביטחון שם, אחרי
לילות של מתח, ולפני עוד ימים ולילות כאלה.
"כל בוקר כשאני קם ורואה שהעדר בדיר אני חש
פליאה קטנה", אומר נחום שוורץ. לפני עשר שנים הוא הקים דיר עזים בעמונה,
ולצדו מחלבה. מכר גבינות. אחר כך עבר מעזים לכבשים ומחלב לבשר. אחרת היה טובע
בהפסדים. לפני כשש שנים, בתשעה באב, "קמנו בבוקר והדיר ריק. נשארו טלאים בלבד.
כל האמהות נגנבו. תשעים ראש בערך. כולל כבשים בהריון". מרדף בסיוע צה"ל
לא צלח. בעזרת תרומה אנונימית של מישהו שהשאיר בדיר עשרים טליות, הוא החליט להתחיל
מחדש. טלאים נולדו, כבשים נרכשו לאטם, ו"רק עכשיו, אחרי שש שנים, אני מתחיל
ליישר קו, לחזור לסדר גודל נורמלי של דיר. זו משמעותה של גניבה".
סרט
מתח שחור לבן
הדיר של הכבשים של שוורץ, ודירת הקרוואן שלו ושל
משפחתו, נמצאים במורד האחורי של עמונה. מרחק מה מהשכנים. עניין של ריח ורעש.
כשכבשה פועה, פועה כל החבריה. למען האמת זה יותר בעע ואעע מאשר מֶה. זה בא בגלים
ונשמע כמו מעון יום אחרי שהוריו של פעוט לחוץ אחד השאירוהו והלכו להם. במרווחים
הרגועים, הבהמות הדקות מתלחשות, מתלקקות, מתלטפות, מתרועעות, תולות עיניים, הופכות
עשבי מרעה ופריכיות אורז לעיסה שדומה לבוץ אבל מסריחה.
ככה זה נראה, נשמע ומריח (לא טעמתי) ביום. ואילו
בלילה, בלילה הסוער והקר של 1.1.11, לילה מרוכז של גניבות עדרים מיהודים בהרי
חברון, בנימין והשומרון גם יחד, זה נראה כמחול של גרעינים לבנים על רקע שחור;
כלומר, כך זה נראה בסרט שצולם באמצעי ראיית לילה. גוש לבן באמצע: אלו הכבשים שבדיר
של שוורץ. שלוש נקודות לבנות מתקרבות ממזרח. אלה הגנבים. אחד מהם נשאר בעמדת
תצפית. עוד נקודה מתקרבת לגוש הנקודות מצד אחד, פורצת את דלת הדיר. אחרת מתמקמת
מאחור, לזנֵב בכבשים הנחשלוֹת. הנקודה שמלפנים חוברת לגרעין לבן אחד, כבשה ראשונה,
ומתקדמת החוצה. כל אחיותיה הלבנות נוהות אחריה. נרתעות לרגע אך מיישרות קו. נקודה
לנקודה מצטרפות לפס. קוראים לזה התנהגות עדרית. לקחתָ אחת, לקחת את כולן.
אבל המצלמה ויֶתר אמצעי ההתרעה, לקחֵי פריצוֹת
קודמות, עשו את שלהם, הקיצו נרדמים – ועד מהרה מצטרפות לתמונה נקודות לבנות חדשות:
חוליית המרדף. בינתיים הגנבים מתעכבים, כי נתקעו בצוק. העדר מתמהמה, הרודפים באים,
חוברים אליו – והצאן חוזר בדבוקה אחת גדולה, כתם לבן מאורך, אל הדיר. גם נקודה אחת
נוספת, שקוראים לה נחום שוורץ, מתרוצצת במרחב החשוך. "זה היה כמו לזכות בפיס,
כשהכול חזר אליי", הוא אומר עכשיו.
בשבוע שעבר היו ימי השיא. חודש אב היה חודש
הרמדאן, עם לילות הזלילה שלו, ובתחילת אלול בא חג שבירת הצום, עיד אל-פיטר. הרבה
בשר. תקופה קשה נוספת היא ימי חג הקורבן. אכילת כבשים היא מצווה למוסלמים, מזכיר
שוורץ. הפתרון הקל להשגת כבשים לזבח, פתרון בעל ערך מוסף לאומני, הוא הגבָּרת הגניבות
מהמשקים היהודיים. מצווה הבאה בעבירה? – "נראה לי שזה נחשב שם יותר מצווה
בהידור", הוא מחייך. "אם כי ככל הידוע לי הם גם גונבים זה מזה. לפני שנה
וחצי הייתה גניבה גדולה מאוד בעין-יברוד, לידנו".
"אומרים", הוא מוסיף, "שגניבת
עדרים היא תופעה ייחודית לארץ, לפחות לעומת ארצות המערב. באנגליה אתה משאיר את הצאן
בגדרות בלילה ואין חשש. או באוסטרליה, יבשת של צאן ומרעה בלי פחד. כל הצורך באבטחה
הוא רק כאן, ואין לזה שוק בעולם, ולכן לא משתלם לפתח אמצעי הגנה. אז יש לי כל מיני
אמצעי ביטחון, שכל אחד מוסיף עוד כמה אחוזים. מצלמות וכלבים וגדר ומנעול, והמוקד
של עפרה שבזמן האחרון כל כך יעיל שכאשר אני יורד לדיר באמצע הלילה לראות שהכול
בסדר אני מקבל טלפון מהמוקד 'יש לך מישהו בדיר'. בסופו של דבר גונבים גם בדירים עם
האבטחה הכי משוכללת, כל עוד אין לך שומר ער כל הזמן".
הקמת ארגון המתנדבים 'השומר יו"ש' באביב
האחרון – בהשראתו המוצהרת של ארגון השומר של ראשית המאה הקודמת – משנה את איכות
חייו. "בזמן האחרון קיבלתי שני לילות בשבוע של שומרים מ'השומר יו"ש',
ובלילות האלה יכולתי לישון".
להתחדש
מהמכה
הרמדאן אכן היה קשה השנה. ולא רק לצמים. על
ההתחלה, בראש חודש אב, שחל להיות בראש חודש רמדאן, נגנב עדר העזים של עמית אורן
משכונת סנה-יעקב בהר-ברכה, הידועה יותר כ'גבעת-רונן'. אורן, באופן די יוצא דופן,
מתמיד בגידול עזים לחלב, ולא עבר לגידול צאן לשחיטה, אף שהחליבה מצריכה הובלה
יומיומית של התוצרת. "ליל ראש חודש היה לילה מועד לפורענות", הוא אומר.
"לילה בלי ירח, עם ערפל, וכמובן הרמדאן.
"גיליתי את הגניבה שעה וחצי אחרי שהתרחשה.
הבנים שלי שמו לב שהדיר ריק, העירו אותי, התחלנו בחיפושים והזעקנו את הצבא. איך
מחפשים? מקשיבים, מחפשים רעש משאיות, והולכים לפי העקבות. לא צריך להיות גשש גדול
בשביל זה, כי לעדר יש עקבות ברורים – גללים טריים, עשב רמוס ברוחב שני מטרים.
העקבות הגיעו לעמק שמתחתינו, עמק המִכְמְתָת, סמוך למאהל של בדווים שנמצאים פה כל
קיץ. שם הם הפסיקו. כנראה שם העמיסו את השלל על משאיות ויאללה למשחטה. זה שדה
שטוח, עם דרכי עפר בקיץ".
הוא מתפרנס מבנייה באזור, עבודת כפיים עברית.
בצאן, עסק לא מכניס, הוא עוסק בעיקר כדי שיהיה מי שיסתובב בשטח, יגיע לפינות
הרחוקות יותר. "אני כל יום שש שעות במרעה. בחורף פחות, אבל גם אם גשום בדרך
כלל יוצאים. אנחנו מגדירים את עצמנו 'רועי צאן', לא 'מגדלי צאן'. אלה שני דברים
שונים לגמרי".
הדיר שלו, הוא אומר, "יחסית מבוצר, בנוי
מאבן. אבל כשבאו לגנוב הלכו לחוליה החלשה, השער. הייתה בו שרשרת טובה, חזקה, אבל
הצליחו לפרוץ את המנעול. השמירה היא שמירה חיה. אני או הבנים שלי. לפעמים ישנים
בדיר. היו תקופות שבקושי ישנתי בלילות מרוב חשש. אני כל הזמן קם, מקשיב, בודק,
שומע את נביחות הכלבים. אבל הגנבים הם חיות שטח".
הגניבה הייתה "מַכה. כל הזמן אתה חושב שזה
עלול לקרות, כל הזמן מנסים לגנוב, אבל כשזה קורה זה משבש לך לגמרי את כל העסק, את
כל החיים. אתה אומר כפרת עוונות על הפסד הממון, אבל יש בזה גם צד מאוד כואב. זו
פגיעה לאומית. זו שפלות. ואתה לא יכול לעשות הרבה. אלא אם אתה תופס את הגנב על חם.
עכשיו אני מתארגן מחדש, מבחינת כסף, מבחינת שיפור ההתרעה והשמירה. אנסה להוציא
מהמכה הזו דבר טוב. להתחדש ממנה".
שבועיים-שלושה אחרי שחיסלו את דיר העזים של אורן
הגיעו הגנבים לדיר הכבשים של שכנו, שגיא אור-פלץ. ניסיון הגניבה הרביעי אצלו. אולי
החמישי. "פעם כבר הוציאו את הכבשים מהדיר, ואז אשתי התעוררה, ניגשנו והם
ברחו. לא תפסנו אותם. פעם אחרת היה חיתוך בגדר. יש לי אזעקה וכלב, והקב"ה
קודם כול. הוא שומר עלינו, אבל יכול להסיר את ההשגחה כשיש מחלוקות בינינו. הכבשים
הם הקורבנות שמכפרים על עם ישראל גם היום: לא על המזבח, אלא כשהן נגנבות".
הוא ברסלבר. היה בעל עסק לצילומי שיניים ברעננה
והתחיל את דרכו כעורך דין, "ואז חזרתי בתשובה והרבה דברים השתנו בחיים, בין
היתר באתי לפה. מכרתי את העסק. קניתי כבשים. חשבתי שזו השקעה זהירה, כי העדר יגדל
ובמקרה הצורך אוכל גם למכור. טעות. זה לא הולך ככה. אני לא מתפרנס מזה. הרבה
מתייאשים מהתחום הזה; גניבות, מחלות, הפסדים. כשבאתי לקנות כבשים, המגדלים עצמם
אמרו לי 'בשביל מה אתה צריך את זה'. אבל משהו מבפנים משך אותי.
"זה מקצוע עתיק ויקר ליהדות; הרי כל שבעת
האושפיזין, מאברהם אבינו והלאה, היו רועי צאן – והם מכונים גם שבעת הרועים. מעבר
לעניין הנגלֶה, של החזקת הקרקע, יש ברעייה הרבה דברים רוחניים. למשל, לומדים ממנה
מידות טובות. הרי לכל אחד בעדר רצונות וצרכים משלו, ומצד שני צריך לשמור עליהם
באחדות".
אז איך, עם כל ההתקשרות הפסטורלית הזאת, הוא
מסתדר עם התכלית שהוא מועיד לכבשיו, הלא היא סכין השוחט? "למדתי בספרים
הקדושים שזה תיקון בשבילם. אנשים בדרך כלל קונים את הכבש לחג, אז מבחינה מסוימת
הכבשים זכו כשנשחטו. לא שאין לי צער בעלי חיים. אבל אם מסתכלים על העולם במוחין דגַדְלוּת,
הכבש מתעלה". תשובה אחרת לאותה שאלה אשמע מפי אליהו לִבְנֶה, בעל דיר
במצפה-דני: אם כבר אוכלים בשר, הוא אומר, דווקא עדיף להכיר אותו בצורתו הקודמת.
"אדם צריך לראות מה הוא אוכל. כבר אכלתי טלאים שגידלתי".
למישהו
אכפת
בינתיים, אומר שגיא, הוא מכין את עצמו נפשית
לגניבה שתצליח. וגם שומר הרבה לילות. לכך מצטרפת תורנות השמירה היישובית. 'השומר
יו"ש' הספיק עד כה להציע לו עזרה בלילה שלא היה בו צורך, כי "במילא היה
לילה שלמדנו בו בחוץ". אבל צמד הרועים מסנה-יעקב קיבלו מהארגון תיקי אבטחה
שהארגון מכין באופן מיוחד לכל חווה ודיר, ובהם פרטים על האזור שהחווה נמצאת בו, על
דרכי גישה ומילוט, על אמצעי ההתקשרות עם כוחות הביטחון ועל אופני הפעולה המומלצים
לאחר פריצה.
"חברות הביטוח מוכנות לבטח עדרים, בייחוד
באזורים שלנו, רק בתנאים מטורפים", מסביר אורן. "למעשה זה סירוב. הנזק
מהגניבה היה גדול: תשעים עזים חולבות. זה עדר שאתה בונה בשנים. עדר הוא דבר
שמשתבח, לא רק נקנה. אתה לומד איזה סוגים מתאימים לך, איזה סוגים מתאימים למרעה.
העז חיה חכמה, ערמומית, יש תקשורת איתה. הכרתי אותן אחת אחת, פחות או יותר. בשמות.
הן כמעט חלק מהמשפחה".
לכל ראש חודש יש חודש, והגניבה מעמית אורן הייתה
רק ההתחלה. עשרות ניסיונות גניבה אירעו בחודש הרמדאן שחלף, מספר מאיר ברטלר,
ממקימי 'השומר יו"ש'. אחדים הצליחו. 90 ראש כאמור בסנה-יעקב, 70 בחוות טליה,
15 בחוות מעון. ואחר כך, בלילות עיד אל-פיטר, גאו הגניבות (וגעו הגנובות). ליששכר
מן מחוות מעון הלכו 40 אלף שקל, בדמות 15 כבשים שהודרו מדירו בשתיים בלילה. למחרת
הגיעו חמישה גנבים לדיר בגבעת סקלי באלון-מורה והתחילו להוציא את העדר, אך השומר
ראה אותם. משנתגלו ברחו בלי הצאן; כך זה בדרך כלל כשגנבי צאן מתגלים. המרדף לא
צלח.
כל זה, כאשר בסך הכול יש 54 עדרים של יהודים
ביהודה ושומרון. במשטרת מחוז ש"י, שומרון ויהודה, מדווחים על עלייה במספר
הפריצות והגניבות מדירים של ישראלים באזור לעומת התקופה המקבילה בשנה שעברה – אבל
גם על עלייה בתפיסת גנבים ובמעצרים. דובר המחוז מדגיש שבעדרים ובמשקים באזורים
אחרים מצב הגניבות החקלאיות גרוע לא פחות.
השומר יו"ש נוסד כאמור באביב האחרון, לאחר
עוד גניבה גדולה בדיר בעדי-עד שבגוש שילה. עד כה הפעיל הארגון כמאה לילות של שמירה
– בדרך כלל של שני מתנדבים במשמרת אחת. לעשר חוות חולקה עד עתה ערכת שמירה: תיקי
גב גדולים ונוחים, ובהם משקפות ואמצעי ראיית לילה, ערכת עזרה ראשונה, אמצעי הגנה
עצמית (אך לא כלי נשק) ומכשירי קשר – שתרמה 'קרן ישראל אחת', העוסקת באיתור ומילוי
של צרכים הומניטריים ביש"ע, כלומר בקרב מתיישבי י"ש ומפוני ע'. הקרן
תרמה גם, למשל, מצלמות אבטחה ליישובים ושיפוץ אמבולנסים ממוגנים.
"אתה צריך לראות איך בעל העדר נדלק ופניו
מאירות כשהוא מקבל את התיק", אומר מעוז פרוביזור, אחראי תחומי ביטחון ורפואה
בקרן ישראל אחת. "הוא רואה שלמישהו אכפת". את הוצאות הפעלת המתנדבים של
השומר יו"ש מממנת 'קרן נחלת עצמאות ישראל'. והמתנדבים עצמם, כמאה איש כיום,
שזה ממש ממש לא מספיק – הללו פונים לאנשי הארגון ומציעים את עזרתם ואת לילותיהם,
איש כאשר ידבנו לבו. רמז.
המשטרה
דווקא בעד
השומר יו"ש ממלא חלל שמשאיר ארגון 'השומר
החדש', שקם על אותו רקע לפני ארבע שנים ומפעיל כאלף מתנדבים קבועים לשמירה על חוות
בגליל ובנגב. ארגון זה תויג בראשיתו כימני, בשל עצם העובדה שהגניבות נעשות בידי
ערבים ובדווים – אך הצליח עם הזמן לגייס להנהלתו אישים כמו אלוף במיל' יואב גלנט
ורם בלניקוב, לקבל תקציבי מדינה ולהתמתג כארגון לא מגזרי, ויש אומרים שמשום כך נוח
לו יותר שלא להסתבך בפעילות ביהודה ושומרון. אולם גם אזורים בתוך מיני-ישראל של
קווי 49' כגון השרון, עמק חפר, פרוזדור ירושלים וחבל לכיש אינם זוכים לחסדיו של
'השומר החדש'.
יואל זילברמן, ממקימי הארגון, אומר שההתמקדות
בנגב ובגליל היא אילוץ של גודל הארגון, של מוטת הכנפיים שהוא יכול לפרוס בלי
להיקרע, ושל התוכניות שהגדיר לעצמו ולתורמיו. "קשה לי עם המגבלה הזו",
הוא מוסיף, "ואני שמח לכל ארגון נוסף שמכסה אזורים נוספים". מאיר ברטלר
מצדו מאמין שהשומר יו"ש, אחרי שיגייס די מתנדבים וישיג את היעד הראשון של
שמירה שני לילות בשבוע על כל הדירים ביו"ש, יתרחב ויפעל גם בתוך הקו הירוק.
ההבדלים בין שמירה בתוך שטחה הריבוני של ישראל ומחוצה לו הם בעיקר פורמליים:
ביו"ש גם הצבא בעסק, ולא רק המשטרה, והסבך המשפטי גדול יותר. ביו"ש
ומחוצה לה הגנבים מדברים אותה שפה וחוגגים אותו חג קורבן, אבל כאן הם אזרחי ישראל
וכאן לא.
במפתיע או לא, גם במשטרה ובצה"ל דווקא
רואים בחיוב התארגנויות אזרחיות לשמירה על רכוש ועל מקנה – ובכלל זה גם 'השומר
יו"ש', למרות פוטנציאל הנפיצות לכאורה, ואף שרבות מהחוות שהוא שומר עליהן
נמצאות במאחזים בלתי מוכרים. באֵין למשטרה משאבים להציב שוטר בכל דיר, היא מברכת
על כל גילוי של מודעות אזרחית לצורך לשמור על רכוש יקר וקורץ לגנבים. וזה אכן
קורץ: כבשה עולה בסביבות 2,500 שקל, ובמקרה העֶדרִי של הצאן, כֶּשֶׂב הולך אחרי
כשׂב וכסף הולך אחרי כסף. דובר צה"ל, מצדו, מסר כי "בצה"ל מתייחסים
לכל דיווח על אודות חדירה ליישוב כאל אירוע מבצעי לכל דבר, ובכל אירוע מוקפצים
כוחות לשטח באופן מיידי, במקביל לחקירה המתנהלת במישור הפלילי".
חלק מבעלי הדירים מלינים על חוסר עניין מצד
המשטרה, או על צה"ל שבעת מרדף אחר גנבים חשוב לו יותר להשגיח על החקלאים
הזועמים מאשר לתפוס את הגנבים – אך התמונה המצטיירת משיחות עם כל הצדדים היא של
כמעט אידיליה הרמונית, ודאי יחסית למתח השורר בהקשרים אחרים בין תושבי חלק
מהמאחזים לבין כוחות הביטחון והאכיפה. "כולנו פה באותו צד", אומרים
במחוז ש"י. "המשטרה משרתת כל אזרח הזקוק לה. גם באותם מקומות שמקבלים את
פני צה"ל באבנים אבל כשיש גניבה צועקים איפה המשטרה".
הרגישות המיוחדת לאזור יו"ש מחדדת בהשומר
יו"ש נוהל המקובל גם בהשומר החדש: שמירה בלי נשק. "אנחנו לא
פלנגות", מסביר יאיר בן-דוד, ממייסדי השומר יו"ש. "לא באים להחליף
את הצבא, אלא למלא על פי חוק חוסר שקיים. הנהלים ברורים: השומר לא יוצר שום חיכוך
עם הפורצים, אלא תפקידו להפעיל לפי סדר פעולות קבוע את הגורמים הנדרשים – בעל
החווה, שבדרך כלל מצויד בנשק, וגורמי הביטחון. ברגע שמגיע מי שמגיע, השומר מהווה
כוח סיוע למרדף או לכל דבר אחר שהגורמים מחליטים שצריך. שמנו לעצמנו קווים אדומים
ברורים מאוד".
אוהלים
גם בחורף
בן-דוד מגדל צאן בעצמו. החווה שלו, ממש כמו
'השומר יו"ש' נטול הנשק, מגלמת חלוציות מסוגפת, זהירה, משלמת מחיר על אימת
הדין והחוק והתדמית אך אולי גם יוצאת נשכרת מכך. הוא ואשתו ושלושת ילדיהם, ושכניהם
מאיר פרידלר וחברתו אורלי העומדים להינשא, חתומים על זן ייחודי של התיישבות
ביו"ש בימים טרופי טליה ששון אלה: מאחז שנולד ביוזמה משותפת עם שר הביטחון.
ולהגדיל פליאה ולהאדיר: שר הביטחון לשעבר אהוד ברק. זוהי חוות קָשוּאֵלָה שביער
הל"ה, במורד המערבי של גוש עציון.
"קשואלה" – ככינויו הפלמ"חי של
יעקב זרחי, שנהרג בקרב על הקסטל לאחר שברגע האחרון לא יצא עם אנשי מחלקת הל"ה
שחשו לעזרת גוש עציון ונרצחו. החווה נועדה להציל את היער מכריתה ערבית מסיבית,
ולדברי בן-דוד היא מצליחה בכך. גנבי העצים נרתעים מהנוכחות של תושבי החווה
ומנוכחותם המזדמנת של בני נוער מגוש עציון ושל חיילי צה"ל שהיא מושכת לשם.
אבל מחיר החוקיות והזהירות כמעט קשה מנשוא: מאז העלייה על הקרקע, זה שני קיצים
וחורף הררי אחד שהמשפחות גרות באוהלים.
הפרנסה, בינתיים, בעיקר מחסכונות קודמים. גידול
הצאן והיציאה למרעה נועדו לשמור על הקרקע. הנשים מסייעות בתחזוק החווה, באירוח
הבאים אליה וגם בתפעול הדיר. אך גם לגידול הבלתי רווחי של הצאן מחיר אישי כמעט
בלתי נתפס: לילה לילה מתחלפים ביניהם שני הגברים היחידים בחווה בשמירה רציפה על
הדיר. המתנדבים שהחלו לאחרונה לשמור שם, לילה-שניים בשבוע בינתיים, הזכירו לשניים
מכר נשכח משכבר הימים: שינה בלילה.
בקשואלה שמר עדיאל קרתי מזיכרון-יעקב הרחוקה,
מנכ"ל של חברת הֶזנק, מתקרב לגיל שבעים. "יש בהתנדבות הזו ממד של ליטוף
האגו", הוא מנסה להצטנע. "אתה הולך בלילה ושומר בחושך ומדמיין לעצמך איך
יבואו הרעים ותתגבר עליהם, וזה תורם לך לאגו הגברי שלך ולהרגשה שאתה נחוץ".
החוויה בשמירה, לדידו, היא "לחזור להיות חייל, אחרי כל כך הרבה שנים",
אם כי "העניין הוא לא להיות גיבור גדול אלא להיות ער".
אבל יותר מכך, "זו הצהרת תמיכה במתיישבים,
ובייחוד אלה שנמצאים בחזית עם העדרים ומנסים לשמור על הקרקע בלי גיבוי הולם של
השלטון שלנו. הם עושים מטלה שאנחנו צריכים להיות חלק ממנה; הם תורמים לנו, ואנחנו מנסים
להשתתף קצת, שזה יהיה קצת על שמנו. השמירה היא כמובן מסר לגנבים, אבל יותר מכך היא
מסר לעצמנו: שלהתיישבות ביו"ש יש תמיכה בזרם המרכזי של תושבי מדינת ישראל
הקטנה".
המון דברים יפים ראו עיניו. "בשמירה
האחרונה שלי בקשואלה שמר איתי בחור מכיתה י"ב, אני חושב שמישיבה בגוש עציון,
ובאמצע הלילה אמר לי שלמחרת יש לו בגרות במתמטיקה. נפלתי ממנו. אמרתי לעצמי, אתה
חושב שאתה מקריב? תראה מה הוא מסַכן! אמרתי לו, יש מזרן באוהל, לך לישון ואני
אשמור.
"יש גם הכנסת אורחים מאוד יפה של בעלי
המקום. יהודים במאה ה-21 שגרים באוהל עם ילדים קטנים ורועים צאן כדי לשמור על
הארץ, זה לא מעט. אז אני בא עם הרכב שלי ללילה אחד; מה זה לעומתם? כשאתה בא לשמור
אתה בא להתחזק, כי אתה זוכה לפגוש אנשים שבדרך כלל קוראים עליהם רק בסיפורים.
בילדותי, הסיפורים של סבי שהיה מראשוני המתיישבים בעמק יזרעאל על השומר אלכסנדר
זייד נשמעו לי כאגדות. אז האגדות הללו חיות איתנו היום".
טרונייתו
של הארץ
הארגון מספק לפעמים סיוע מעבר לשמירה.
"לחיים בוקצ'ין משדה-בר גנבו לפני ארבעה חודשים 250 ראשי צאן", מספר
יאיר בן-דוד. החלטנו לא לסמוך על אף אחד והבאנו באופן פרטי גשש שאני מכיר, ואחרי
יום הצלחנו להחזיר את הכבשים. זה מקרה נדיר. אם לא היו מצליחים למצוא זה 700 אלף
שקל נזק, זה חיסול של האדם הזה. ויש לו אבטחה, 14 מצלמות, אבל הגנבים מכירים הכול,
עושים תצפיות לפעמים במשך חודשים, מרעילים את הכלבים, עוקבים אחרי הרגלי ההגעה של
השומר.
"במרדף ההוא הלכנו אחרי עקבות. הם החביאו
את הכבשים במערה סמוך למעלה-אדומים. הציבו שני שומרים במרחק מאה מטרים, וכשהם ראו
אותנו עם הסירנה וכל זה הם ברחו. אבל הרבה גניבות מצליחות להגיע לשטחי איי, ואז
כבר אי אפשר להחזירן. לכן המניעה היא העיקר, ושם צריך לשים את רוב הקלפים".
אם כי, לפחות על פי דובר מחוז ש"י דודו
אסרף, גם הברחה לשטח איי איננה מקרה אבוד, כי המשטרה וצה"ל נכנסים לפעולה.
"היה עדר עזים שנכנס לשטחי איי, ליריחו. תיאמנו ונכנסנו. אותם בעלי דירים
שמתלוננים על כישלונות ועל אוזלת יד לא תמיד יודעים על ההצלחות. בעיתון הארץ,
מהכיוון ההפוך, דווקא הסתלבטו עלינו על שטרחנו לאתר כבשה אחת; גנבו שלוש כבשים
לבעל דיר מכפר-אדומים, שתיים כנראה כבר שחטו ואחת תפסנו. כי גם כבשה אחת חשוב
להחזיר לבעליה. המשטרה עובדת במישור המודיעיני, אוספת דגימות, תופסת חשודים, אבל
בלי מודעות אזרחית לנושא זה לא ילך".
 |
| אליהו לבנה בדיר הזמני שלו במצפה-דני (צילום: כותב שורות אלו) |
להקשיב לקולות הלילה
שיאן ניסיונות הגניבה באחרונה הוא כנראה הדיר של
אליהו לבנֶה במצפה-דני. היישוב הקטן, סניף של היישוב מעלה-מכמש, שוכן ברצועת המרעה
המסורתית של ארץ ישראל: בגבול שבין מִזרָע וישימון, בין מדבר לארץ נושבת. מזרחה
משם נוף שצבעו כצבע הגמל; מערבה – הארץ המעובדת. כביש אלון עובר פה, כביש סְפַר
המִדבר המבתק את מורדות הרי בנימין והשומרון לכל אורכם ושוליו מנוקדים עדרי צאן ובקר
קפוּחי שמש. בחודשיים האחרונים ספג הדיר הצנוע של לבנה שלוש כמעט-פריצות.
הוא שומר בלילות, בעיקר מצריף המגורים שלו ושל
אשתו ובנו, ליד הדיר, בעזרת מצלמות וכלבים. "בשניים מתוך שלושת הניסיונות
זיהיתי את הפריצה בזכות הכלבים. בפעם הראשונה הגנבים שמעו אותי קם ומרים טלפונים,
וברחו. בפעם השנייה עשיתי את זה בשקט, כדי שאפשר יהיה לתפוס אותם. הגיעו אנשים
לעזור והתחילו ללכת פה על ההר, לנסות לסגור על הגנבים מסביב. באותו זמן הגנבים
הצליחו לפרוץ את הדיר והאזעקה הופעלה. הגשש הצבאי גילה אחר כך את העקבות שלהם על
גבי העקבות של החבר'ה שלנו; כלומר, הפורצים חיכו בתוך המעגל שלנו עד שנעבור, ואז
נמלטו".
בניסיון השלישי, לא ברור מה הבריח את הגנבים.
אולם הם השאירו אחריהם כלי פריצה. "יודעים שאלו הבדווים במאהל שמעבר להר,
שגונבים ולוקחים את הצאן הלאה, ליריחו או רמאללה. המשטרה תפסה פעם חשוד, אחד שסמוך
לאחר הפריצה, בשתיים לפנות בוקר, הסתובב לבוש ומבוהל, אבל לא היו לה ראיות".
לפני שנה נגנב כל העדר של לבנֶה. הוא היה אז חדש
בתחום, העדר היה קטן וניסיוני, ומאחר שהיה עסוק בבניית דיר שלח את הכבשים למרעה
בלי השגחה. לאור היום הן נגנבו. "המכה הייתה בעיקר נפשית". איך הוא חי
עם המציאות הזו, עם הסבירות הגבוהה והמתמדת שיקום בבוקר ועדר טיפוחיו איננו? "אני
מאמין בחלומות", הוא אומר. מילדותו במושב יתיר אהב בעלי חיים וחלם על דיר
משלו.
לנוכח כל זה, לבנה הוא מהראשונים שהחלו לקבל
תגבור שבועי קבוע של השומר יו"ש. נוסף על כך "יש גם חברים, משפחה, שבאים
לפעמים לעזור. ברמדאן אני משתדל במיוחד לגייס אנשים". השומרים, הוא מספר, הם "לפעמים
צעירים שבאים בחבורה ויושבים עם נרגילה סביב מדורה, ולפעמים מבוגרים שמביאים ספר,
או מדברים עם החיילים שיורדים לפה".
אך לילה אחד שמר אצלו מתנדב מזן מיוחד. זהו
אריאל פלדמן, תושב מעלה-מכמש, שמצפה-דני ניבטת מחלון ביתו המעוטר כלי ציד ושדאות
אינדיאניים. מורה לספורט, חובב גששות ומדריך הישרדות. "הלילה שלי במצפה-דני
היה מיד לאחר לילה של פריצה. סיירתי מסביב, התקרבתי קצת למאהל הבדווים לתצפת,
עשיתי תרגילי התגנבות. לשמור זה לא רק לעמוד ולתצפת אלא גם לשנות מיקום, להפתיע,
ללכת בלי לעשות רעש דרך אזורים מוסתרים. להרגיש את השטח, להיות בו בבית.
"בלילה אחר התנדבתי לשמור בדיר בעמונה. עד
שתיים בלילה היו שם שישה-שבעה נערים ונערות מעפרה, והיה נחמד לפטפט איתם בשבילים.
בשתיים בלילה הם הלכו ונשארתי לבד, וכך טוב יותר לשמור. אתה מקשיב לקולות הלילה,
מתוודע לסביבה. בבוקר עוד נשארתי עוד שעה-שעתיים מעבר למה שהתבקשתי, סיירתי
בוואדי. אני אוהב את זה". אבל ספק אם ישוב למצפה-דני ולעמונה. "אני צריך
את ההתלהבות שמתעוררת מן הבלתי-ידוע, ולכן צריך להחליף משימה ומקום ולא לחזור
לשמור באותו מקום הרבה פעמים".
אבל כשמבררים עם פלדמן למה באמת חשוב לטרוח
ולהתנדב לשמור, התשובה יוצאת מתחומי ההתלהבות, התחביב והמחנאות וחותרת אל היסודות.
"יש כאן היבט אנושי של עזרה לאדם אחר באשר הוא אדם. יש היבט נוסף, של לעזור
לאחיך בן עמך. וישנו ההיבט הלאומי של שמירה על ארץ ישראל. מי שיש לו עדרי צאן ובקר
והוא מחובר לאדמה, קשה להזיז אותו. קשה לשכנע אותו בהסכמים ובכסף לוותר על המקום
ועל הזהות. יש מה ללמוד כאן מהבדווים והערבים – ויותר מכך מהאינדיאנים, אם תרשה לי
להרחיק לרגע לאהבה הגדולה שלי – על חיבור לאדמה. על יותר קרבה אליה, יותר
פשטות".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה