שיפוט מהיר 6: עורכים פורחים

מדורִי 'שיפוט מהיר', המופיע היום במוסף שבת של מקור ראשון ובמוסף ערב שבת של מעריב. והפעם: על 'כתובת אש' מאת יעל נאמן, 'איך שהעולם נהיה לבן' מאת דליה ביטאולין-שרמן, ו'חוזרים לתנ"ך' מאת יהושע גתי.

נגד הרגיל

כתובת אש, מאת יעל נאמן, כתר, 145 עמ'

ייתכן שדויד גרוסמן הוא מהסופרים החשובים והמקוריים הפועלים כיום בארץ. ייתכן שלא. אולי אהרן מגד ראוי לתואר הזה. אולי לא. וצרויה שלו? אומרים שכן, אבל לך תוכיח. דבר אחד בטוח. יעל נאמן "היא מן הסופרים החשובים והמקוריים הפועלים כיום בארץ". כך נקבע בגב ספרה השני. והוצאת ספרים מכובדת ומיושבת בדעתה כמו 'כתר' ודאי יודעת מה שהיא כותבת.

יעל נאמן אינה אחראית לשטויות שכותבים בגב ספרה. היא עשתה את שלה, וכתבה פרוזה מקורית, ואולי אפילו בעלת חשיבות מסוימת. טביעת אצבעותיה הייחודית ניכרת באיגוף הדו-צדדי שהיא עושה לריאליזם: מצד אחד כתיבה תיעודית של עובדות ביוגרפיות שהיא שמה על השולחן כנתח בשר נא; מצד שני, סוריאליזם מסויט. הפיצול הוא גם לשוני: סגנונה של נאמן פשוט עד יבש, כיאה לכותבת דוקומנטרית – אך היא יודעת להשתיל בו, לעתים רחוקות מדי, כמוסות-עסיס של יופי.

הסוריאליזם מתבטא בסיפורים בדמות תרגום של רגשות קיצוניים הכבושים במציאות בלבן של הבריות לכדי מעשים. זוג עקָר מתוסכל זורע חורבן והרג בחדר ההמתנה של הגינקולוג; אֵם צעירה לתינוק צורח בורחת מתינוקה ומבעלה. סוריאליסטי הוא גם התרגום של רוח-הזמן, או רגש משותף, השורים על כמה אנשים, לכדי אירועים טלפתיים של פעולה משותפת לא מכוונת.

היסוד התיעודי והיסוד הפנטסטי שותפים למהלך אחד: מתקפה על הרגיל, על ה"ריאלי", על המקובל בחברה. אחרי ששפכה את מררתה על הקיבוץ בספרה המצליח 'היינו העתיד' התפנתה עוזבת הקיבוץ נאמן לפרוק את הסתייגויותיה מהחיים בעיר, מהמוסכמות החברתיות ומנוהג ההולדה. בכישרונה וברגישותה כי רבו לוחצת נאמן על יבלות שמכאיבות לכולנו, ועל יבלות אחרות, סמויות, שראוי שתכאבנה לנו. ברוחה הרדיקלית החופשית (בעיקר הרדיקלית) היא נותנת ביטוי ליחיד הנרמס תחת מגפיהם של צורכי-הרבים ושל מוסכמות חברתיות לא הכרחיות. אבל יש בספר, עם כל החמלה שהוא מרעיף על היחיד, שמץ של מיזנתרופיה כלפי השאר. והמיזנתרופיה, להבדיל ממיזוגיניה למשל, אופנתית. וגם חשובה ומקורית.

לא שחור-לבן

איך שהעולם נהיה לבן, מאת דליה ביטאולין-שרמן, כנרת זמורה-ביתן, 141 עמ'

כשכֵנו בעמוד זה, גם ספרה של דליה ביטאולין-שרמן הוא קובץ סיפורים קצרים. גם הוא מושתת כנראה על חוויות אישיות. גם הוא משקף מגזר חברתי-תרבותי מובהק – עולי אתיופיה, מגזר שבהיפוך קוטבי למגזר האחוס"לי המיוצג ב'כתובת אש', אין לו כמעט ביטוי בספרות  הישראלית. אבל בעיקר דומים שני הספרים בסופרלטיבים התלושים המודפסים בעמודי הגב שלהם, אם כי כאן זה לפחות מוצג כהתרשמות סובייקטיבית של העורך יגאל שוורץ. לטענתו, בין אלפי כתבי היד שעברו תחת ידיו, רק בודדים "פצעו לי את הלב והתחברו לי לנשמה כבר בפסקת הפתיחה" כמו ספר זה.

זהו חיבוק דוב. פסקת הפתיחה מנסה בבהילות לספר סיפור שלם, ואחר כך עושה זאת גם הפסקה השנייה, והשלישית, והרביעית. הן, והבאות אחריהן, פותחות כל אחת במשפט "איך שהעולם נהיה לָבָן", במובן של "זה מה שחווינו אחרי שהגענו מאתיופיה לישראל". טריק לא רע, אבל הפסקאות מתרחקות והולכות מהרגע שהעולם נהיה לבן, הרגע נמתח לכדי שנים, והדבר נותן לטריק טעם של, ובכן, טריק.
מה יאמר הקורא שהפסקה הראשונה לא פצעה את לבו? או כן פצעה אבל הפסקה השנייה פצעה את ציפיותיו? או שהתרשם מהסיפור הראשון, אך הסיפורים שאחריו גרמו לו להחליט שמיצה לעשר השנים  הקרובות את ז'אנר 'הילדה המהגרת הענייה והסקרנית'? או שהתלהב מהפטנט של הכתיבה המְחַקה דיבור טבעי (אך כפייתי משהו) בעזרת משפטים ארוכים באופן מלאכותי בשפה מדוברת של נערה ספרותית – אך מאס בפטנט הזה כשחזר וחזר? או שהמסירה הפרטנית עד-זרא של המראות והמעשים והדיבורים, בעיקר הדיבורים, סקרנה אותו פעם, ופעמיים, אך לא יָסְפָה? – קורא זה יאמר שיגאל שוורץ נתן את מחמאתו הדובּית כמתת חסד, רק משום שהסופרת היא כזו וכזו. כך ייפגם האמון במה שכן טוב בספר.

והטוב שבספר אכן מעורר אמון. הקובץ מספק הזדמנות נדירה להתוודע מבפנים לחוויותיהם של עולי אתיופיה. יתרונו הגדול הוא שאיננו "ספרות מחאה". חבלי הקליטה קשים אך העלייה אינה טרגדיה. הישראלים לא תמיד נחמדים, אבל העולים לוקים לעתים קרובות בפסיביות ובגסות. למרות מה שאולי נרמז בשמו, ובניגוד לרבים מחבריו ה"עדתיים", העולם של הספר הזה אינו שחור-לבן. לכן, הספר המייבש למדי שווה מאמץ.

לגדל ילדים, לא עובש

חוזרים לתנ"ך: פרשת השבוע של כולנו והוראת המקרא, מאת יהושע גתי, הוצאת ראובן מס, 208 עמ'

על גב ספרי התנ"ך אין מודפסים דברי קילוסין, ובכל זאת הם נמכרים מצוין, והביקורת, גם אם אינה מתמוגגת, חוגגת סביבם במידה כזו שהקדישה להם ענף שלם, ביקורת המקרא. אף על פי כן, פרופ' יהושע גִּתַּי, מומחה למקרא ולרטוריקה, מודאג ממצב הפופולריות של הספר. הציונות החילונית, שגתי משתייך אליה, חדלה לדעתו לגדל על התנ"ך ילדים – והחלה לגדל עליו עובש.

את האשמה הוא אינו תולה כמקובל בדתיים שניכסו כביכול את התנ"ך, אלא בעיקר בחברה החילונית ובמערכת החינוך הממלכתית. פחד פרנואידי מפני הדת גרם לה להתעלם מהרעיונות שבמקרא, ולהתמקד בהיבטים טכניים, ספרותיים ומחקריים שאינם מעניינם של התלמידים. "זה שירמיהו מתפלל להצלתו של העם מהחורבן הממשמש ובא, וזאת על חשבון לאומניות לוחמנית – זה משנִי [בתוכניות הלימודים] לעומת העריכה הדויטרונומיסטית שעבר הספר", הוא מדגים בסרקאזם.

לדעתו, מי שיוצא נפסד הוא דווקא ההומניזם החילוני. גתי סבור שהתנ"ך, ביסודו, הוא בית יוצר לערכים אנושיים, סוציאליים וקדם-דמוקרטיים. רוב ספרו מוקדש להוכחת הדבר, ולהדגמה מגוונת שלו. גתי אף קורא למחנכים החילונים להחזיר ללימוד המקרא את אלוהים, שסולק ממנו. זאת דווקא מתוך אינטרס חילוני, שכן השקפת המקרא בדבר מעמד האדם בפני האלוהים היא לדעתו אנטי-תזה לתופעות דתיות עכשוויות כגון דוגמטיות אמונית, חומרה הלכתית ופולחן קדושים.

הספר זָרוע כלאיים: חטיבה של רעיונות קצרים לדיון, ברוח ציונית-חילונית, על כל אחת מפרשיות השבוע; חטיבה של עיונים בסוגיות מקראיות עקרוניות; וחטיבה האמורה לשמש מסה על מצב התנ"ך בבית הספר הישראלי. צירוף קצת מוזר, אך לא מזיק. הצרה היא שהחטיבה האחרונה, הפרוגרמטית, עשויה אף היא כלאיים: ניכר שלא נכתבה באופן שיטתי, אלא גובבו בה טקסטים מן הגורן ומן היקב שגתי כתב בנושא. אבל נו, הרי אמרנו ששאלות עריכה הן שוליות והמסרים הם העיקר.