הנוכחות היהודית הקבועה בארץ השומרון ובנימין התחילה בלי עלייה המונית על הקרקע, בלי הפגנות ובלי רעש, אלא בתרגיל שקוף של פלוגת עבודה שנשארת ללון בשטח, ובשימוש חכם ביריבות בין פרס ורבין. עשרים וחמש שנה לעפרה
מאת צור ארליך
הכתבה הופיעה במוסף 'דיוקן' של העיתון מקור ראשון באייר תש"ס, מאי 2000.
פלוגת העבודה של מקימי הגדר סביב בסיס צה"ל עתידי בהר בעל-חצור נשארה ערב אחד ללון במחנה הצבאי הירדני הלא גמור שלרגלי ההר, ובזאת קמה ונהייתה עפרה, ההתנחלות הבלתי חוקית הראשונה ביהודה ושומרון שלא פונתה. החבר'ה חיכו בסבלנות לפינוי הבלתי נמנע מצד כוחות צה"ל, אבל בינתיים כבר ישב רכז ההתיישבות של גוש אמונים, חנן פורת, עם שר הביטחון, שמעון פרס, בלשכתו, ואמר לו כך: "במקום כבר נמצאים חבר'ה, ויש להניח שתוך זמן קצר הצבא יגיע. אתה יודע היטב שהשנה היו כבר ניסיונות עלייה על הקרקע, ופינויים, בסבסטיה, במחנה חורון, בנקודות של מבצע 'הקפות'. אתה רואה שיש המיה גדולה של ציבור שרוצה לבטא במעשה את כיסופיו להפסקת המצב בו אין אף יהודי לרפואה בכל חבל הארץ שבין ירושלים ועפולה. אתם יכולים שוב לגרש ולדכא אותם, אבל - - 'כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ'. יש אפשרות אחרת: לתת להם סובלימציה, מוצא מעודן להמיה הזאת. אם תוצג הנקודה הזו כמחנה עובדים, יהיה אפשר להשאיר אותה במקומה".
הדברים נגעו ללבו של פרס, אז בעל נטייה ביטחוניסטית, וגם סיפקו לו הזדמנות להתגרות קטנה ביריבו, ראש הממשלה יצחק רבין, ופרס אישר למתיישבים להישאר במקום עד שיבדוק את הדברים ויתיעץ עם ראש הממשלה. "ידעתי", מספר פורת, " שכיוון שנפתח פתח כפתחו של מחט, יתרחב לבסוף הפתח לפתחו של אולם. הגענו לעפרה, והרמנו כוסית לחיים".
הגדרת היישוב הצעיר כ'מחנה עובדים' בגידור הבסיס הצבאי היתה, כפי שכתב אז 'מעריב', "שקר מוסכם נלעג". אבל "בעזרת השם", בעזרת שמות והגדרות מתחכמים, הצליח מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון להתבסס כבר בימי שלטון המערך: שילה קמה כ"מחנה ארכיאולוגי", וכפר-עציון, שמתיישביו עברו מזמן את גיל הצבא, הוגדר "היאחזות נח"ל". הרעיון של פלוגת עבודה שתקים יישוב הגיע משנות העשרים, ימי העלייה השלישית וגדודי העבודה, כשזכות המיחזור שמורה לרחל ינאית בן-צבי, אלמנתו של הנשיא השני. רחל ינאית עמדה בראש חוג של מפלגת העבודה לענייני שלמות הארץ, ובסיור שערכה עם חנן פורת בסוף קיץ 1974 באזור בעל-חצור הציעה שכמו בימי צעירותה, תוקם פלוגת עבודה שמטרתה הגלויה תהיה הקמת גדר.
יהודה עציון, צעיר אדמוני שהתפרסם מאוחר יותר בכמה נסיבות אחרות, התלבש מייד על הרעיון, אסף עשרה חבר'ה, חלקם סטודנטים, וערך חוזה עם הקבלן זלמן בראשי. כשהתחיל הסמסטר עזבו הסטודנטים. אחרי חודש של עבודה, שבו מגיעים הצעירים עדיני הידיים וחסרי הניסיון יום יום מבתיהם אל אתר ההקמה, בא מפקח העבודה הקפדן ממשרד הביטחון וגילה שכשהוא נשען על עמוד העמוד נופל, כי החוכמולוגים של עציון מילאו בבטון רק שליש מהבורות. העבודה התחילה מחדש. אחרי חודש הוא בא שוב, וגילה שהעמודים לא בקו ישר. שוב מתחילים מחדש. עד מהרה נותרו מהקבוצה רק עציון ויוסי אינדור. מספר אינדור: "הקבלן, בראשי האב, היה מיליונר אבל הגיע בבגדי עבודה פשוטים. לכן לא ידעתי מיהו, כשהוא הגיע עצבני להר. הוא צעק שהוא לא מבין מה פתאום התלבשנו עליו ושאנחנו גורמים לו רק הפסדים. מנהל העבודה שלו אמר לנו אחרי שבראשי הלך שאם נאסוף הרבה חבר'ה אולי לא נפוטר.
"למחרת הגיע יהודה למטה גוש אמונים, שם ישבו הרב לוינגר, חנן פורת וכל אלה, דפק על השולחן ואמר: 'אתם מדברים ומדברים על התיישבות, ועכשיו יש הזדמנות לעשות משהו. תנו לי אנשים, ואחייה את פלוגת העבודה של בעל-חצור'. גוש אמונים נתנו לו את גרעין שילה, שהיה גרעין פעיל. הרעיון היה שקבוצה בגודל כזה גם תזדקק למקום לינה קרוב לאתר, וכך נתנחל במחנה הירדני הנטוש". בבתים הבנויים למחצה, בלא דרכי גישה ובלי דלתות, חלונות וריצוף, של בסיס התותחנים הירדני שבנייתו נקטעה בשל מלחמת ששת הימים, הבחינו אינדור ועציון יום יום בדרכם אל ההר, ובהם תיכננו להתיישב. עוד קודם לכן אותר המקום בסיוריהם של פורת ועציון, שידעו כי בסיסי הצבא הירדני הנטושים הם אדמות מדינה.
גרעין שילה כלל עשרות אנשים שתכננו להתיישב בדרום השומרון, באזור שילה המקראית. "במהלך החורף היו כמה פגישות של הגרעין, והופיעו עשרות אנשים, רובם 'ילדים' בצבא או קצת אחרי, ומיעוטם זקנים כמוני", מספר שמואל אופן, שהתקרב אז לגיל ארבעים. ההתארגנות היתה חצי מחתרתית – בלי פרסום, אלא בדרך של חבר מביא חבר. עוד לפני שהופנו לעציון ולגדר שלו, כבר הספיקו חברי הגרעין לפגוש במקימי הגדר כאשר עלו להתנחל בקרבת מזרעת א-שרקיה שבין עפרה ושילה, בחורף שלפני הקמת עפרה. אנשי הגרעין, בלווייתם של אינדור ועציון, נכנסו למערות גדולות ששימשו את הירדנים כבונקרים לתחמושת ועתה היו ריקים. עפרה מסמלת בתולדות גוש אמונים את שיטת ההתיישבות השקטה והמוסכמת, המנוגדת לשיטה ההפגנתית שננקטה בסבסטיה, קדום וחווארה, אך ניסיון ההתנחלות בבונקרים הריקים מכניס גם את עפרה לרשימת היישובים שלהקמתם קדמה עליית נפל הפגנתית.
שוכני המערות הגיעו בלילה על גנרטורם ונשותיהם ובנו בפתח המערה שער ברזל גדול. עוד באותו יום באו כוחות צה"ל ופינו אותם, תוך שהם פורצים את השער בכוח. "טוב", אומר אופן, "לא ממש תכננו לגור שם, אבל אל תשכח שגם כשנכנסנו לעפרה, כמה חודשים אחרי כן, לא תכננו לגור דווקא שם. ידענו שזה זמני, ושבמקום בו יהיה אישור – שם נגור". בין פינוי הבונקר להתגייסות לפלוגת העבודה של הגדר, גרעין שילה היה מפוזר למשפחותיו ולרווקיו, וחבריו הכינו את עצמם לכל קריאה פתאומית. עשרים ושלושה מהם קיבלו צלצול בהול במוצאי השבת שלפני עשרים וחמש שנה בדיוק, לבוא לעבודה בהר בעל-חצור למחרת, ט' באייר תשל"ה, ולהכין עצמם ללינה במקום.
*
בנאי הצבא הירדני היו באמצע העבודה כשפרצה מלחמת ששת הימים, והשאירו לפלוגת העבודה מבני בטון חצי גמורים. הרווקים פרשו להם לאחד המבנים, הרווקות לאחר; חדרי המבנה הגדול, שכונה "בית השייח'" ובגלגוליו הבאים הספיק להיות בית-ספר יסודי, חטיבת ביניים ומדרשה לבנות, הוקצו למשפחות – לכל משפחה חדר חסר דלת ופרוץ חלון – ואלה שנשארו מחוסרי דיור נטו אוהלים.
כשחנן פורת הגיע, בהמשך הערב, עם בקבוק הלחיים והבשורה משמעון פרס, הוא הבחין גם בריבוי הרווקים ומיעוט המשפחות, וביודעו שרווקייה לא תצליח להשמיע קולות של שורשים באדמה התקשר למשפחות נוספות מגרעין שילה. "אתם יכולים להגיע מייד לעפרה?", שאל את משפחת נתן מאשדוד, עם דגש על ה"מייד". משה נתן לקח את המכנסיים הקצרים הנצחיים שלו ועזב את העבודה לטובת הקמת הגדר, ואשתו, מנוחה, שניסתה בשבוע הראשון בעפרה לנסוע כל יום לעבודה באשדוד, נוכחה לראות שהפיאט הישן שלה לא צולח את שער הגיא, קל וחומר שלא את הסיבובים שלידם יקום מחנה לוז שבדרך לעפרה, ועשתה הסבה מקצועית לטובת בנייה וסחיבת בולדרים. בניית הגדר הצבאית על ההר הסמוך המשיכה להעסיק רבים מהתושבים.
אישור הדיעבד של פרס לא הפך את עפרה ליישוב מוכר. עד למהפך של 1977 לא זכה היישוב לאישורי בנייה והתרחבות, לתקציבים או לחיבור רשמי לחשמל, אף כי חודש לפני המהפך, במלאת שנתיים לעפרה, אומר ל'מעריב' מזכיר החוץ של היישוב, בעתיד יו"ר מועצת יש"ע, פנחס ולרשטיין: "נדמה לנו ששיאו של משבר הנידוי הממשלתי כבר מאחורי עפרה, והחל תהליך של הכרה זוחלת". גם 'אמנה', הזרוע ההתיישבותית של 'גוש אמונים', עוד לא היתה קיימת. אבל, תהיינה תושייתם וחריצותם של התושבים גדולות ככל שתהיינה, לא רק לזכותן יש לזקוף את התבססותו המהירה בלא הכרה, אלא גם לזכותו של שטף המתנדבים שהציף את המקום הקטן.
קו 40 של אגד הגיע מירושלים שלוש פעמים ביום, והביא איתו את כל עודפי המרץ של הציבור הלא-מיואש בישראל של אחרי יום הכיפורים. האוטובוס פרק בתחנה מתנדבים לשמירה ולעבודה שלא תמיד העבירו הודעה מוקדמת, סקרנים, צעירים שרצו לעשות משהו בשביל מדינה ומבוגרים ששמחו לשחזר סוף סוף את ימי חומה ומגדל, ואיתם לא מעט תמהונים. לטיפוס אחד בשם דני האדום שבא פעם אחרי פעם לרדוף אחרי בנות היו אנשי עפרה מחכים בתחנה ודואגים להעלות אותו על האוטובוס ממנו ירד. האדום המשיך בכל זאת והתמיד במסע ההלוך-ושוב שלו. שמואל אופן מספר שהיו מתנדבים, ואף אורחים לשעה, שראו עצמם חברים ביישוב מתוקף קפיצתם אליו, נכנסו לאסיפות החברים (שנערכו מדי יומיים) והשתתפו בדיונים ואפילו בהצבעות. השיטה הסודית של החברים היתה שרק היו"ר וסגנו יודעים אלו מהקולות נספרים. המצביעים האורחים נסעו הביתה, שמחים וטובי לב על שהם מעצבים את דמותה של ההתיישבות החדשה, וכולם היו מרוצים.
בחופש הגדול הגיעו המוני הסטודנטים והתיכוניסטים, וכדי למנוע אבטלה בקרב המוני העובדים המזדמנים הוצעו להם עבודות יזומות, כמו צביעת קירות בטון. לבחורה אחת, נחמדה דווקא, נתנו לטאטא מבוקר עד ערב את הכביש הראשון של עפרה. קראו לו הכביש השחור, והוא היה גאוות היישוב, ולכן רצו שהוא יישאר שחור. ככה זה כשאתה נחמד. אבל רוב המבקרים ידעו שהכי טוב להגיע לקראת שבת, כשהעבודה הקשה ביותר היא לחלק לצלחות את פרוסות הנקניק שהגיעו מדי שבת מטירת-צבי. בימי שישי היו הטבחיות מנסות לנחש כמה פיות רעבים יפרקו קו 40 והמוניות הערביות שאז עוד הסיעו את היאהוד בלי לחטוף קריזה או את הנוסע.
אבל הרבה חבר'ה הגיעו במטרה מוצהרת לקרוע את עצמם על יישוב הארץ. ריבה בייטנר זוכרת בחור שצץ והודיע שמחר הוא מתגייס לצבא, והיום הוא רוצה לעשות משהו. מהבוקר עד הערב הוא בנה את שביל ההליכה הראשון בין סלעי עפרה, כשהוא מסקל אותם בזה אחר זה ומיישר בעצמו את השביל. כך יכלה לראשונה שפרה בלאס לקחת בעגלה את הילד הראשון בעפרה, בנה שלמה, אל חדר האוכל המשותף, ולא לקפץ בין הסלעים כשהוא בזרועותיה.
לא רק הוא הגיע לזמן מוגבל וקצר. המוטיב הזה נפוץ מאוד בסיפורי ההגעה לעפרה של הוותיקים, כשאחריו באה ההשלמה נוסח "והנה אני פה עד היום". חיה עזריה, היום חיה רונד, היתה בת השירות הלאומי הראשונה בשומרון. היא הגיעה במונית ערבית (וגם זה מוטיב נפוץ, אצל אלה מן הוותיקים שלא באו במכונית הישנה שלהם ו"נסענו הלוך ושוב, בין רמאללה ויריחו, עד שראינו סוף סוף נקודת קטנה של אור והבנו שזה עפרה") לשבוע, ופנחס ולרשטיין אמר לה ששבוע זה הרבה מאוד זמן. בסוף השבוע היא חזרה להורים והודיעה שהיא גרה בעפרה, ומאז ועד לפירוק המטבח המשותף בילתה ימיה בהכנת פודינג שוקולד חם לילדי עפרה וארוחות צהריים להוריהם. מאוחר יותר היא היתה הגננת שלי (וזה היה הגילוי הנאות של הכותב, שרוב שנותיו גדל בעפרה). אצל דויד קאפח, היום מרפא טבעי ובעל פינה במוסף זה, זה באמת היה יום אחד: "באנו לעפרה ביום חמישי, חזרנו בערב הביתה, ארזנו, ומיום שישי ועד היום אנחנו פה".
אז היו המתנדבים לשבת, היו המתנדבים ליום קצר ומפרך, היו הסטודנטים של הקיץ, היו השומרים – והיו גם בעלי המלאכה והקבלנים שהביאו את צוותי העבודה שלהם על חשבונם ובנו את עפרה. "תוך חודשיים תקבלו מפתחות לחדר אוכל חדש", אמר להם הקבלן גבריאל פרץ מירושלים, והמפתחות נמסרו באיחור של שלושה ימים. הטרקטוריסט יונתן בלנקוב השאיר את אחד הטרקטורים שלו בעפרה, ובמשך חודשים ארוכים היה בא לעפרה בשעה ארבע אחרי הצהריים ממקום העבודה שלו. "בזכותו בכלל יכולנו ללכת מבית לבית", מספרת ריבה בייטנר. ומנוחה נתן, שלאחר שהיתה בנאית הפכה לקניינית היישוב שהביאה את המוצרים ללמטבח המשותף, מצאה עצמה מדי פעם נוסעת, למשל, לרחובות, להביא שלושים תנורי פיירסייד שמישהו החליט לתרום. אילו היה מישהו תורם גם טנדר, לא היה הטנדר של מנוחה נתקע כל חמש דקות.
ט"ו בשבט הגיע, ט"ו בשבט תשל"ו, ואיפה אפשר לטעת עץ, אמרו אלפי אוהבי ארץ ישראל, אם לא ביישוב המתחדש של ארץ בנימין. אלפים הגיעו, אבל רק כמה מאות שתילי אורן רכים חיכו להם בעפרה. הפיתרון היה שיטת סאלח שבתי, או שיטת הסרט הנע: קבוצה אחת נוטעת, אנשי עפרה עוקרים ומעבירים לקבוצה הבאה, שתוכל אף היא להפריח את השממה בת הדקה. מפעל צעיר להדפסה רשתית, מפעלו של דוד קאפח, הנפיק לנוטעים מזכרת: רצועות בד עם ציור של אפרוח הבוקע מקליפת ביצתו ובפיו דגל ישראל. את חדר החושך שלו בונה קאפח, שעד אותו זמן היה בכלל מנהל מועדוני נוער בעיריית ירושלים, משמיכות שנתלות סביב שולחן. מדיניות היישוב הצעיר היתה לקבל למגורים רק מי שיעבוד ביישוב, וקאפח לא היה היחיד שהפך פתאום לתעשיין זעיר. קמו מפעלים לצעצועים מעץ ולסולמות מאלומיניום, ויהודה עציון היה למרכז מטע דובדבנים.
עפרה היא היום כמעט פרבר של ירושלים, אבל אם יש בה, למרות זאת, מפעלים ומשרדים רבים כל כך, זה לא במעט בזכות עקשנותם המוזרה של הראשונים להציב את תנאי הקבלה של עבודה ביישוב. כשרצה הרב משה שפירא, היום ראש מדרשת 'שובה', לבוא עם משפחתו לעפרה, סירבו תחילה לקבלם, מפני שאז היה צורך בבנאים דווקא, לא במחנכים. שבועיים אחר כך הוחלט להקים בעפרה מדרשה ללימודי ארץ ישראל, ונציגי היישוב הזמינו את המשפחה, שלפתע התעורר צורך בכישוריה המקצועיים, לבוא לעפרה: "בנייה היא גם בנייה רוחנית, ולכן אתם נחשבים בנאים", נמסר למשפחה המאושרת-מחדש. את ד"ר מתי ארליכמן, רופא ביישוב הסמוך בית-אל מזה יותר מעשרים וחמש שנה, לא קיבלו לעפרה של אותם ימים: כולם הרי צעירים, ומי בכלל חולה אצלנו. לא צריך רופא, צריך ידיים עובדות. אפשר לסלוח לשיגיון הזה של ראשוני היישוב אם נזכור שעל כל חדר ירדני משופץ עמדו בתור משפחות-מועמדות לרוב, והתירוץ של מקצוע נדרש היה מסננת לא רעה.
*
בהתחלה היו כאלה שבכלל התכוונו שעפרה תהיה קיבוץ. אם לא לנצח, אז לפחות בהתחלה, כדי להתגבר על התנאים הקשים. היו עוד רעיונות והרבה ויכוחים; כבר אמרנו שאספת חברים היתה כל יומיים. מהר מאוד הסתמן הפתרון של יישוב קהילתי. יש"ע, הגליל וגם אזורים אחרים מלאים היום בכאלה, אבל זוהי המצאה מקורית של עפרה. היה קצת קשה לשכנע את הסוכנות, שהכירה עד אז רק את המושב והקיבוץ, בצורך בשיטת ההתיישבות החדשה, המבוססת על אגודה שיתופית בעלת הון מינימלי בלבד. בתקופה הראשונה היה נהוג, בכל זאת, סדר סוציאליסטי משהו, בו תרם כל חבר כפי יכולתו וקיבל מ'גוש אמונים' משכורת צנועה של אלף לירות. המטבח המשותף התפרק עם שוך גל הסטודנטים המתנדבים, בנובמבר 1975, והתושבים המשיכו לאכול ביחד סעודה שלישית בשבתות, שאת הטעם שלהן מרגישים רבים, לטענתם, עד היום.
הערבים שבסביבה עוד לא למדו שהשכנים החדשים הם אימפריאליסטים ציונים, והסתדרו איתם לא רע. ולא רק נהגי המוניות והירקנים. גם לא רק הנוסע הערבי הקבוע של קו 40. מעט לאחר הקמת היישוב הגיע המוכתר של הכפר השכן כדי לאחל שכנות טובה. הוא חיפש את עמיתו, המוכתר המתנחל, אבל לא היה כזה, ומאחר שגם לא היה דובר ערבית אחר, שוחחו בניו דוברי הספרדית עם צבי בייטנר, יוצא פרו שהיה במקרה גם זקן התושבים. המוכתר הערבי שיבח את העפרתים על הבחירה החכמה במקום בעל אוויר צח כל כך.
*
היישוב הראשון שפרץ את גבולות תוכנית אלון, ושהחל את שיבתם של היהודים אל ארץ בנימין והשומרון, משך אליו התחלות חלוציות נוספות – מדרשה ללימודי ארץ ישראל ובית ספר שדה שדה שנטלו על עצמם להחזיר את לב הארץ אל תודעתם של תלמידים ומטיילים, אולפן דתי לצעירים מחו"ל, המצאת היישוב הקהילתי והתחלות אחרות. מטבע הדברים, וכמובן, מחוסר אופציות התיישבותיות אחרות, התנקזו אליו אישים שהיו למרכזיים ב'גוש אמונים' ובמפעל ההתיישבות, כמו ישראל הראל, הרב יואל בן-נון שהיה תחילה מלווה גרעין שילה מטעם גוש אמונים, פנחס ולרשטיין, יהודה עציון ואורי אליצור. נטייתם העיתונאית של הראשון והאחרון היא אולי זו שיחד עם הימצאותה של מערכת 'נקודה' ביישוב בשנותיה הראשונות, הביאה גם להיווצרות ריכוז של אנשי תקשורת בעפרה, כשאל הראל ואליצור נוספים חגי סגל ומאוחר יותר יהושע מור-יוסף. גם אורי אורבך ובמבי ויאיר שלג עברו במקום ברווקותם. המסאי יואב שורק, שמציב אתגרים פרובוקטיביים בפני המנהיגות הדתית, מבקרת האמנות ציפורה לוריא, בונה מנורת המקדש חיים אודם, הסופרת מירה קדר ואחרים שאינם טובים פחות אך שמותיהם אולי לא ידועים לכם עדיין – כל אלה מצדיקים גם את הטענה שעפרה היא מרכז תרבותי.
ראשוניותה של עפרה הביאה גם לכך שרבים מבני דור המקימים, כמו גם רבים מבני הדור השני, היו בין מייסדי יישובים אחרים. גרעין שילה השני, זה שאכן הקים את היישוב שילה, ישב תחילה בעפרה, ומקימי בית-אל יצאו אליה ממחנה זמני בעפרה. דויד קאפח אומר שעפרה כונתה פעם "אבי היישובים".
קאפח הוא היחיד בין אלה ששוחחתי איתם שבהיזכרו בימים הראשונים ובאנשים הראשונים הוא משתמש בביטוי שעמד מוקפא על לשוני עוד מהשיחה הראשונה: אנשי בראשית. תוך סיקול האבנים והקיפוץ על סלעי הגיר שביניהם גר הוא חש בדגדוגן של אותן כנפי היסטוריה קלישאיות, שאכן שקשקו בעוז נוכח שיבתם של היהודים אל השומרון. יש אחרים, שמואל אופן למשל, שלא כל כך שמו לב. הם פשוט עשו את מה שהיה צריך. "אם היינו חושבים שאנחנו עושים משהו היסטורי, היינו נופלים. החזקנו מעמד והתפתחנו דווקא בגלל שעסקנו בדברים היומיומיים, דווקא מפני שבאסיפות החברים של אותם ימים דנו בענייני מנהלה ולא בפוליטיקה גבוהה או בהתקרבותה של הגאולה".
גם אני, שגדלתי בין האנשים הללו, צריך להפעיל כמה כישורים מנטליים כדי לחשוב על השכנים שלי, על ההורים שלי והורי חבריי, כעל אנשי בראשית מחוללי היסטוריה. גם לציבור הישראלי הרחב זה קשה, תחת התעמולה וההסתה שניתכות יום יום על הבראשית הזו, על תוצאותיה ועל מחולליה עצמם. אבל ההיסטוריה, מה לעשות, נבנית לפעמים בידיהם של אנשים רגילים שפשוט עושים את מה שצריך.
