מאת צור ארליך. הופיע שלשום, ב' בשבט תשע"ד, 3.1.2014, במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון'.
ברכה קאפח, שנפטרה ערב חנוכה האחרון, הייתה רשת של מפעלי חסד שהתגלמה באדם אחד, וביתה היה בית נתיבות הומה של מעשים טובים. תשעה עשורים של עזרה לזולת, מסיבובי חלוקת כדי קמח וחמאה לנזקקים בתימן בהיותה בת שמונה, עד הוראות אחרונות לשליחי הצדקה שלה מערש הדווי בביתה בירושלים. "זה שנכנס עכשיו, תוסיפו לו 200 שקל, הוא צריך", הספיקה למלמל בעת חלוקת המזון של יום שישי, ימים ספורים לפני שעצמה את עיניה.
כמסורת בעלה הרמב"מיסט הגדול הרב יוסף קאפח, שהתנגד לתורת הקבלה ודגל בתורת הנתינה, ברכה קאפח הייתה אשת מופת, לא אשת 'מופתים' שסיפורי נסים מתהלכים סביבה. אלא אם צ'ק מנדבן אמריקני שמופיע בפתח הבית בדיוק כשמתברר שאין מספיק כסף לרכוש חבילות ל-7,000 המשפחות הרשומות לקבלת 'קמחא דפסחא' נחשב לנס – וסיפורים כאלה ישנם לרוב. ברכה קאפח עשתה הרבה, אבל גם אמרה פה ושם. הנה מילון משפטי ברכה קאפח המקוצר, מא' ועד ת'. היא הייתה אומרת –
"אושר, בריאות ולב שמח" – הברכה הקבועה לכל נזקק שיצא מביתה כשהוא קצת פחות נזקק. על כך נוספה תוספת אישית, איש איש וברכתו. בימי שישי בבוקר מדובר במאות אנשים שיוצאים וחבילות מצרכים בידיהם.
"בדרך שלך" – סיסמת הגיוס לכל מי שבא לבקר אותה. יופי שבאת, אתה כבר הולך? בדרך שלך תקפיץ את המשלוח הזה לעני ההוא ואת החבילה ההיא למשפחה הזאת.
"בואי, בִּנְתי, את רוצה לזכות במצווה" – כנ"ל. ע"ע "לחטוף מצוות".
"ההר הגדול" – הכינוי שלה למפעל קמחא דפסחא. את הכשרת הבית לפסח הקדימה לחורף.
"לחטוף מצוות" – נעמה זילברפלד, שהתגוררה אצלה במשך שנתיים כסטודנטית: "בעיניה כולם היו כמוה: רק מחכים להזדמנות לעשות איזה מעשה צדקה. הייתה אומרת לי, למשל, 'אני יודעת שאת עייפה, אבל אני כבר חילקתי היום חבילה, בואי תחטפי מצווה'". "היה לה בנק מצוות", מגדירה חיותה דורה שהתנדבה אצלה. "היא חילקה אותן, לכל אחד את המצווה המתאימה לו. 'זו המצווה שלך, אני שומרת אותה בשבילך'. לאחד זה היה בימי חמישי בערב לסדר את החבילות לקראת החלוקה למחרת. לאחת אחרת – בימי שישי בשבע בבוקר, לשים את החלות בתוך השקיות. כל משפחה ומספר החלות הקבוע שלה, בדייקנות מדהימה".
"מה נעשֶה?" – שורת המחץ לגיוס מוסדות ותורמים למעשי צדקה: קבלת נער מנותק ללימודים, סידור עבודה למוכה גורל, גיוס תרומות מזון לאחר אסון, הקמת קייטנה שנתית לילדים שידם אינה משגת, מה לא. קאפח הייתה שוטחת את המצוקה, ובמקום לומר במפורש את המסקנה המעשית הנדרשת שואלת בהיתממות: "מה נעשה?", ומשאירה לשומע את הכבוד להיות, כביכול, יוזם החסד.
"עד שהלך לעולמו" – בסיפוריה של ברכה על קשישים שהאכילה, רחצה, ניקתה את ביתם, סיפקה את מחסורם, ביקרה אותם באופן סדיר ואפילו כיבתה להם שריפות פשוטו כמשמעו, זהו בדרך כלל המשפט האחרון, המקבילה ל"והם חיים בעושר ובאושר עד היום הזה". היא לא עזבה אותם, את הגלמודים והערירים, עד שהם עזבו אותנו.
"תסתכלו חבר'ה מה ברא ה' בעולמו" – כי לא מספיק להשביע את הגוף, צריך גם לרומם את הרוח. קאפח הייתה נוטלת פסקי זמן משגרת החסד כדי לקחת קבוצות לטיולים מאורגנים בארץ ובעולם. רבים מהמשתתפים היו לעתים נתמכים ונתמכים-לשעבר שהיו למתנדבים. "הייתה לה תשוקה לבלוע את החיים", מגדירה נעמה זילברפלד. "גם על ידי מעשי החסד, וגם בהתענגות יחד איתנו על איזו זלבייה או סלוף או מילקי אחרי חלוקת המזון ביום שישי".
"תראי מה קרה!" – לא רבנית חמורת סבר, לא נזירה סגפנית, אלא קשישה תזזיתית עם לשון מפולפלת ונפש של ילדה. גם כשלמדה תנ"ך, למשל – לעצמה, או כדי להכין לשיעורים שלימדה דרך קבע בבתי אבות ובחוגים למיניהם – היא חוותה את המסופר בו, מספרת נכדתה חגית צחי, "כאילו זה היה אתמול. "כשבני ישראל ניצחו במלחמות היא צהלה מאושר. כשקראה את איוב ממש בכתה. הייתה אומרת 'תראי מה קרה!' ומספרת בהתפעלות".
*
 |
| ברכה קאפח זצ"ל עם נכדתה עינת. צילום: פול פישר |
מילים, משפטים קטנים, מעשים של יום יום: זו כנראה הדרך היאה להתוודע לדמות הגדולה מהחיים הזו. פיסות חיים ולא הספדים. בני תימן, מהזרם הדרדעי (מלשון "דור דעה") שהנהיג בעלה הרב יוסף קאפח, נמנעים מכל שמץ של דרישה אל המתים, ואינם פוקדים את בית הקברות. לרגל השלושים, בשבוע שעבר, העדיפה המשפחה לערוך ערב של סיפורים, לא יום זיכרון ומספד. ארבע מאות איש ספרתי שם בקהל.
"ככה מתאים לה", מסבירה נכדתה הבמאית עינת קאפח. "סיפורים, לא סופרלטיבים. היא בעצמה הייתה מספרת סיפורים נהדרת, ומבחינה זו לא היה קשה לי ליצור סרט קצר עליה וסרט אחר שבמרכזו סבא. טבעי שאנחנו מחפשים את הסיפורים המרגשים, ויש הרבה, את הכותרות, את הפרסים שקיבלה על מפעל החסד שלה, מפרס ישראל ודרומה – אבל מה שהדהים אצלה בסופו של דבר הוא הסיזיפיות, ההתמדה האינסופית. עוד חתונה חינם לנזקקים בחלל ה'בגדייה', מחסן הבגדים לחלוקה, שהקימה; עוד הכנסת כלה; עוד יום של בישול וחלוקת מזון, כל יום שישי בלי יוצא מן הכלל, שוב ושוב ושוב. ההתמדה, בלי לחשוב שמישהו יפרסם אותה".
לא שהיא שמרה את מעשי החסד בסוד. את חלקם כן. על אחרים הייתה מספרת, לפעמים אפילו בהרצאות. חלק ממערך הגיוס. בשבת אחת ביישוב טלמון, למשל, נדחסו נשות היישוב לסלון בבית נכדה עמית קאפח לשמוע שיעור מפיה, וההשראה שקיבלו שם תורגמה מיד להחלטה יישובית להצטרף למיזם שהחל בו קודם לכן עוד נכד תושב טלמון, עופר קאפח: אספקה קבועה של מצרכים לחלוקת יום שישי של סבתא ברכה. עתה חתמו כל המשפחות ביישוב על תשלום קבוע למכולת, לרכישת המוצרים.
עופר קאפח מסביר שהמצווה הקבועה שלו אצל סבתא, קודם לכן, הייתה חלוקת חבילות מצרכים לכמה משפחות קבועות בירושלים. הרעיון להתגייסות גדולה יותר נולד בתחילת העשור הקודם, "אחרי שסבי נפטר, כשביקרתי את סבתא בביקור הקבוע של יום שישי – ביקור פירושו כמובן שהיא שולחת אותך למצוות שלך – וראיתי יהודי שקיבל סל מצרכים עומד במרפסת בכניסה וטורף – לא אוכֵל; טורף! – קופסת אורז שקיבל לשבת. הייתי בהלם. עד כדי כך האיש רעב. החלטנו אשתי ואני שאנחנו חייבים לתת כתף לסיפור הזה. אשתי התחילה להכין קוגלים לנצרכים. מכאן זה כבר התגלגל".
הוא בכור הנכדים; בן 53. בילדותו גרו הוא והוריו דוד ואיילה בקומה התחתונה בבית הרב והרבנית. רחוב לוד 12 (היום רחוב יוסף קאפח), נחלאות, ירושלים. "אני תמיד זוכר את סבתא עסוקה. לא שאין לה זמן לנכדים ולבני המשפחה, אבל היא כל הזמן בפעילות. גם כשהיא יושבת ושותה קפה זה לאגור כוח לקראת המשימה הבאה. היא לקחה על עצמה מטלות שהיום יש עמותות צדקה שעושות, אבל בירושלים הקטנה והמשפחתית של לפני ארבעים וחמישים שנה זו הייתה תופעה מיוחדת"; או כפי שסיפרה היא עצמה ליעל שי, מחברת הביוגרפיה שלה 'וזאת הברכה', "באותם הימים זקנים יכלו להתייבש ולמות ואיש לא היה יודע מזה".
היא נולדה בצנעא בירת תימן ב-1921. אביה יוסף צדוק סחר בתכשיטים ובבדים, ובערבי חג נהג לאסוף מעמיתיו הסוחרים כסף ומצרכים לנזקקים. נשים עניות היו באות לפתח בית צדוק בפנים רעולות ומקבלות את התרומות. לאמה, נעמי, התלוותה הילדה ברכה לחלוקת מצרכים לבתי העניים. אביה לימד אותה משפט שהדריך אותה כל ימיה: אם יש לך חמש דקות שאין לך מה לעשות בהן, פרמי שמלה ותפרי אותה מחדש.
לימים, בארץ ישראל, מימשה משפט זה כפשוטו, כאשר החלה לעסוק בתפירת שמלות לפרנסת המשפחה: בפרימת שמלות קיימות למדה כיצד הן בנויות, וכיצד לתפור חדשות. טכניקה זו סייעה לה גם כאשר הכינה את הגזרות לעובדות המפעל לרקמה תימנית מסורתית שהקימה. המפעל מכר את תוצרתו הייחודית לתיירים ולמתעניינים, ובהמשך אף לייצוא. הוא אף הניב תערוכות בגדי-עדוֹת בחוץ לארץ. היא סגרה את המפעל כשהחליטה להתמסר לעשיית חסד, לא לפני שדאגה למצוא מסגרות לימוד ועבודה לכל העובדות.
אך בל נקדים את המאוחר. בת 11 היא אורסה בפתאומיות לבן דודה הגדול ממנה בשנים אחדות, וחברה למשחקים, יוסף קאפח. "אחרי החתונה כבר לא שיחקנו", סיפרה בסרטה של נכדתה עינת 'הירושות שלי'. יוסף היה נכדו של הרב יחיא קאפח, ממנהיגי יהדות תימן ומייסד הזרם ההלכתי והמחשבתי 'דור דעה'. המחלוקת בין זרם זה לבין מתנגדיו, העֶקֶשים, גרמה להלשנות לשלטון האסלאמי שהובילו למות אביו של יוסף, דוד, ולימים למאסרו של הנער יוסף. הנישואים המוקדמים נועדו להצילו מהחוק שקבע שיתומים יהודים חייבים להתאסלם. יוסף הצעיר היה רב בקהילה והתפרנס מצורפות.
ב-1943 עלו ארצה בחשאי הרב יוסף, ברכה, ושלושת ילדיהם. הם הלכו ברגל מצנעא עד נמל עדן. בנם הצעיר יחיא נפטר בדרך. בארץ גרו תחילה בתל-אביב, ואחרי שלוש שנים עברו לירושלים. בארץ נולדה להם בת. בעוד הרב יוסף מטפס במהירות בסולם הדיינות ושוקד על מפעל הענקים התורני שלו רקמה הרבנית ברכה את אימפריית המעשים הטובים שלה. מה שהתחיל במעשי מתן בסתר, סלי מצרכים לנזקקים כבילדותה בתימן, שאב אותה עם השנים להתמכרות מוחלטת.
"כשבועיים לפני שנפטרה", ממשיך הנכד עופר, "באתי לבקר אותה. היא כבר הייתה תשושה ולא צלולה. אמרתי לה 'סבתא, זה עופר'. אין תגובה. לקחתי את היד, 'סבתא, באתי להגיד לה שבת שלום'. שום דבר, ישנה לגמרי. חיכיתי וניסיתי שוב. שוב כלום. אז אמרתי לה 'סבתא, באתי לקחת אוכל למשפחה זו וזו'. מיד פקחה עיניים בהתלהבות והתחילה לברך אותי, 'יופי! אתה עושה מצווה חשובה'. כאילו חיברת אותה לחשמל".
- איך זה לגדול לסבא וסבתא שהם המקרה היחיד בישראל של זוג חתני פרס ישראל, הוא לספרות תורנית והיא למפעל חיים?
"אתה נולד לתוך מציאות שיש לך סבא שכל הזמן לומד תורה, לרגע לא מפסיק, בבוקר דיין בבית הדין הרבני הגדול ובשאר הזמן עובד על תרגום וההדרה ופירוש של כתבי הרמב"ם וראשונים אחרים, אבל יש לו כל הזמן בשבילך; לא זעוף פנים, בכל פעם שנכדים נכנסים 'בוא שב מה למדת', משחק, צוחק. ומצד שני סבתא שעסוקה יומם ולילה בפרויקטים שלה, אבל יש כל צהריים ארוחת צהריים, כל ערב ארוחת ערב, הבית עבד כמו שעון. היום אני יודע שגדלתי בין מטאורים. אבל כילד זה נראה רגיל; חשבתי שכל סבא וסבתא מקבלים פרסים, וכל סבא או לפחות כל רב יודע כל שאלה שתשאל אותו בכל מקום בתורה ובתלמוד".
- אבל אנשים לא אמרו לך ביראת כבוד 'סבא שלך, סבתא שלך...'?
"סבתא עבדה באופן סימולטני בכמה מישורים, בלי להחליף ביניהם. מחסן הבגדים, חלוקת המזון השוטפת, מבצע קמחא
דפסחא, וארגון הטיולים, והשיעורים, ותערוכות התלבושות, והדרכות לבת מצווה, ושטיפת גופות של נפטרות בהתנדבות, והקייטנות – הכול במקביל".
דפסחא, וארגון הטיולים, והשיעורים, ותערוכות התלבושות, והדרכות לבת מצווה, ושטיפת גופות של נפטרות בהתנדבות, והקייטנות – הכול במקביל".
ועוד הרבה. בת דודתו חגית צחי מספרת למשל שסבתם התנדבה בגישור בין אנשים ובפרט בין בני זוג. יעל שי מתארת בביוגרפיה שכתבה כיצד הקימה ברכה קאפח חוגי לימוד למבוגרים, ואף מעון יום, וכיצד, כדי לממן העסקת מטפלות בו בתחילת הדרך, ישבה לילה שלם ורקמה. עם הזמן הקימה קאפח עמותה, 'סגולת נעמי', על שם אמה שחינכה אותה לחיי נתינה וצדקה עוד בתימן, ומחלקת הרווחה של עיריית ירושלים שלחה אליה קליינטים. והיו המבצעים המיוחדים, למשל אספקת מנות מזון למתנדבים שפינו את הריסות אולם ורסאי שקרס. עינת קאפח מספרת על גיוס מצרכים לנפגעי הצונאמי בדרום מזרח אסיה לפני תשע שנים.
אבל עינת, קולנוענית שכמותה, רוצה להעמיד בפנינו גם את הטיפוס שסבתה הייתה. "הייתה לה נשמה של ילדה. עיניים טרופות מסקרנות, ולפעמים גם קוצר סבלנות; עושה דברים מיד. ככה גם קידמה את יוזמות החסד שלה. בלי מכתבים, דוא"ל, תורים, עניינים. פשוט קמים ועושים. לפעמים הספונטניות שלה הייתה מאוד צבעונית.
"למשל, פעם הצטרפתי אליה בטיול שארגנה באיטליה. החבר'ה שהיא מארגנת להם את הטיולים הם ישראלים אסלים, ולא רק זה רובם גם דתיים, שבחו"ל כל הזמן פוחדים להיות רעבים. כך שבכל פעם שמתיישבים באוטובוס מוציאים את הביסלי והבמבה, המלפפון והטונה, עם כל הריחות, ויאללה הסתער. הנהג האיטלקי השתגע מזה. ביקש יום אחרי יום שלא יאכלו וזה לא עזר. גם סבתא ואני ביקשנו כמה פעמים. בסוף, לבקשתי, סבתא הלכה למיקרופון שליד הנהג ואמרה 'חברות אמרו לי לבקש מכם, תפסיקו לאכול באוטובוס'. רק גמרה להגיד את זה היא, והנה היא גוחנת אל הנהג עם שקית מעוכה של ביסקוויטים מהארץ, כולן כבר פירורים, ושואלת אותו 'אני יכולה להציע לך?'. זו סבתא שלי. זה קלאסי להתנהלות שלה בעולם, הכול בספונטניות. מין 'אז בסדר, אז אָמרו לא, אבל כן'".
או דוגמה של צופית צחי, נכדה אחרת. "בית החייל בירושלים רצה לתת לה, כמחווה בעקבות איזה מעשה חסד, כניסה חופשית לבריכה שם. אמרה 'תודה רבה, אבל איך אני אבוא לבד? יש לי חברות'. אלה שהיו עוזרות לה במפעלי החסד השונים. אמרו לה 'בסדר גמור, שיבואו'. אמרה, 'אבל הן לא יודעות לשחות'. אמרו, 'נלמד אותן. ניתן להן קורס שחייה'. אמרה, 'הן דתיות, לא שוחות מעורב'. אמרו, 'נסדר להן שחייה נפרדת'. ומאז, במשך שנים רבות, הייתה שם שחייה לנשים מנחלאות". עד שנות השמונים המאוחרות לחייה הקפידה קאפח לשחות באופן קבוע, שלושים בריכות ברציפות. בסדר היום שלה, שהתחיל בארבע בבוקר וכלל ביקורי-חסד בבתים לאינספור, נמצא מקום גם לזה.
זה היה שילוב ייחודי של לוח זמנים מדוקדק, על הדקה, עם איסוף הזדמנויות לגמילות חסדים אגב הילוך ברחוב ופטפוט עם הבריות. "חזרתי מחלוקת בגדים, וראיתי יושבת על אדן חלון כנופיה של עשרים בחורים", סיפרה הרבנית עצמה בקטע מצולם שהוקרן בערב הסיפורים, על סיפור שיקומם של עשרים נערי רחוב. חברי הכנופיה, כלשונה, היו יושבים בקרן הרחוב, מציקים לנערות, מעשנים חשיש וחיים מפשעים קטנים. היא מצאה להם דירה ועיסוק והעלתה אותם על המסלול.
"אני לא יודעת איך התיידדתי איתם", סיפרה למצלמה. אך בכל זאת ניסתה לשחזר, מְחַקָּה את קול עצמה בהדגשה: "שלום! מה שלומכם! מה אתם עושים פה? מה עבר עליכם?", ובהמשך, אחרי שעמדה איתם בקשר מתמיד וסיפקה להם מצרכי מזון תמורת הבטחה מצדם שלא ילכו לעיר העתיקה לקנות חשיש – "אחרי פסח אני רואה את ראש הכנופיה, ישראל. הסתפר, התקלח, מכנסיים ארוכים שחורים, חולצה לבנה. שואל, 'מה את מסתכלת עליי?' שאלתי, 'אתה ישראל?' אמר 'כן'. שאלתי 'מה זה, ישנת הפוך?' אמר 'חזרתי בתשובה'. גייסתי אותו לעזור לי. עד היום אנחנו חברים". הסיפור מופיע גם בספר הקומיקס לילדים 'מעשים של ברכה', שהמאיירת עדי דוד הספיקה ליצור בערוב ימיה של הרבנית קאפח – ספר במתכונת ספרה של דוד על "רב האסירים" אריה לוין.
"לשבעה של אימא", מספר הבן דויד קאפח, "הגיע בחור בן שלושים ומשהו. פתאום זלגו דמעות מעיניו. שאלתי מה קרה. אמר, 'היא הצילה אותי. כשהייתי צעיר הייתי עבריין. ישבתי פעמיים בבית הסוהר. יום אחד הייתי צריך סמים. הייתי חייב. נרקומן מגיע לפעמים לקריז. הלכתי לאימא שלך, לרבנית. ביקשתי כסף. היא ידעה למה אני צריך כסף. היא הכירה אותי. אמרה לי, 'אני כסף לא נותנת לך'. אמרתי 'אני מוכרח כסף'. הכניסה את היד לכיס והוציאה ג'וינט. חבילה של חשיש. [הערה מאוחרת: להערכת בני המשפחה ג'וינט לא היה שם. לא הייתה לה גישה לזה] אמרה, אני נותנת לך את זה בתנאי שאתה מתחייב שאתה לא נוגע בסמים. אמרתי לה, אני מתחייב. ונתנה לו את זה בשמחה רבה. אחרי שבוע הוא מצלצל אליה ואומר לה תודה רבה. זו פעם אחרונה שאני נוגע בסמים'.
"הוא סיפר שמאז היא קירבה אותו. מדי פעם היה בא אליה, והיא הייתה נותנת לו בגדים. אוכל. היא הכניסה אותו ללמוד בישיבה, ולאט לאט הוא נהיה מענטש, נהיה בן אדם. הכירה לו מישהי, וסידרה להם את החתונה במחסן הבגדים הגדול שלה. אחר כך סידרה לו עבודה, ושכרה להם דירה של חדר וחצי לחצי שנה עד שיסתדר. אלה סיפורים שאתה שומע באקראי, והם רבים מאוד".
לא רק למימון סמים היא ידעה לומר לא. "לא" היה חלק מהרפרטואר שלה. "לך לעבוד", ידעה לומר למי שהכניס את עצמו למעגל הנזקקים אף שיכול היה לבחור אחרת. בין מקבלי התמיכות והמצרכים היו אנשים מרי נפש שחשבו שהיא חייבת להם, והיא ענתה לכל אחד על פי מידתו.
"אני לא נכנסת לארנק של אף אחד", אומרת על כך עינת קאפח, "אבל בכל זאת, אתה רואה לפעמים בן מגיע במכונית לגמרי לא רעה לקחת חבילת מזון לאימא שלו. ויש גם מנטליות של עוני. בעבר אנשים פשוט אמרו תודה. היום, אני יודעת ממה שראיתי במו עיניי, יש אנשים שלא מוכנים לקבל מוצרי מזון, אלא רק כסף. רואים את זה גם בסרט שלי. למי שהיה באמת זקוק לכך סבתא נתנה גם כסף, לפעמים אפילו באופן קבוע – אבל בדרך כלל היא התעקשה לתת אוכל. הרי אנשים תרמו לה בעיקר מצרכים. היא אמרה להם, 'זה מה שאני יכולה'.
"היא ליוותה קשישים גלמודים עד מותם, ולא פעם קרה שעם פטירתו של הקשיש הערירי פתאום הילדים שלו צצו. היא הייתה באה לרחוץ את הנפטרות, והילדים שפתאום נזכרו שיש להם הורים היו חושבים שהיא באה לנסות לקבל נתח מהירושה. פעם הגיעה אליה אישה אחרי פטירת אמה, שסבתא סעדה אותה כל השנים, והתחילה לחפש מעל הארונות. סבתא שאלה מה היא מחפשת, והיא ענתה 'הכסף של אימא שלי'. סבתא שאלה אותה 'תגידי לי, כמה שנים לא היית אצל הורייך?'. היא ענתה, 'שלוש שנים. מה את רוצה, אין לי זמן'".
עדינה קלכיים, שהקימה קרן לנפגעי מלחמת יום כיפור, מספרת שגייסה את ברכה קאפח לפעילות הקרן, ומצדה הצטרפה לרבנית בביקוריה בבתי קשישים עניים. "קשישה אחת גערה בה, 'למה לקח לך כל כך הרבה זמן לבוא? בימי שני את מביאה לי כסף לחשמל, מים ופתיליות – למה לא באת ביום שני?' זה היה אגב יום שני. שאלתי את הרבנית, 'למה את נותנת לה לצעוק עלייך?' היא ענתה: 'לא כל חסד שאדם עושה לזולת הוא חסד שנעים לבצע. לכן קוראים לזה חסד. לא עושים רק מה שנעים'".
"היא זכרה הכול, מתי כל אחד קיבל וכמה, ולכן כל אלה שניסו בימי שישי לנצח את הזיכרון שלה ולקבל יותר לא הצליחו", אומרת חיותה דורה. ובכל זאת, בערוב ימיה הצליחו עבריינים, בשני מקרים, להוציא ממנה סכומים גדולים על ידי התחזות לחלכאים ונדכאים. בשני המקרים מדובר היה בכספים שגייסה בעצמה, ולא דרך עמותת סגולת נעמי.
"בהקשר הזה הייתה לי חוויה מכוננת", אומרת הנכדה צופית צחי. "ישבתי אצלה פעם וניסיתי קצת להשפיע על תפיסת המציאות שלה, לעזור לה לחשוב שאולי לפעמים מרמים אותה. היא שמעה אותי ושמעה ושמעה ואז פקעה סבלנותה, דפקה על השולחן ואמרה: 'מוכרחים להאמין!'. היא התכוונה לומר שמוכרחים להאמין בגרעין הטוב שבאדם; שלא ייתכן שלא יהיה לאדם רגע אחד של יושר. ובאמת קרה לא פעם שאנשים שלקחו ממנה דברים שלא כדין החזירו. האמונה הזו, בה' וגם בלב הטוב של בני האדם, היא שהפעילה אותה. היא ראתה הכול בחיים שלה, אז לפעמים התפללה גם לדברים לא סבירים".
- איך זה הסתדר עם האמונה הרציונלית שבעלה היה נושא הדגל שלה?
"לא חייב להסתדר. צדיק באמונתו חי וצדיקה באמונתה חיה. היא למשל לא רצתה שכל המשפחה תלך ביחד ברחוב, שלא יבוא נאחס וייפול על כולם. גם את גילה הסתירה תמיד, מטעמי מזל: פעם הלכה בשוק ואישה אחת שאלה אותה בת כמה היא, וכששמעה את התשובה התפעלה 'איזה יופי, איך את נראית צעירה מגילך'. רגע אחר כך סבתא החליקה על הרצפה. מאז לא אמרה בת כמה היא; עד כדי כך שלפני כעשור, כשהייתה צריכה ניתוח ברגל, המרדים שאל בת כמה היא, כדי למלא טופס, והיא חייכה ולא ענתה. שאל וחייכה, שאל וחייכה, עד שהתפשרו וכתבו בטופס משהו בסגנון 'בסביבות שמונים'. את סבא שלי כל זה היה מצחיק. אבל הם השאירו זה לזו מרחב שאפשר לכל אחד לצמוח ולהיות גדול בתחומו".
ורק בשביל הפרוטוקול, אפרופו אמונות במזל ודיבור עממי וקריאת תהלים בחוגים עם קשישות: הצלם מיכה שמחון מספר שכאשר בא לביתה, לצלם אותה לתערוכה שיצר ושמה 'עֲטויות' על נשים מרשימות המכסות את ראשן, מצא אותה קוראת ספר של ישעיהו ליבוביץ על הבעיה הפסיכופיזית. בעת הצילומים של שמחון, בסלון ביתה, הקפידה שהנזקקים הבאים לקבל מצרכים לא ייכנסו כהרגלם לסלון, כדי לשמור על פרטיותם מפני האורח. חיותה דורה מספרת שהרבנית עדכנה אותה בכל פעם היכן היא עומדת בלימוד משנה תורה לרמב"ם עם פירושו של הרב קאפח בעלה.
גם זה היה בערוב ימיה. בין ארגון קייטנה שנתית וטיולים בזול לחו"ל, תוך שהיא מתלווה אל המטיילות קשות היום ודואגת לשמח את לִבּן, לבין השגרה היומיומית של הזנת מאות משפחות מדי שבוע ואלפים מדי שנה לקראת פסח בין ניהול מחסן הבגדים המשומשים המסודר להפליא לביקורים סדירים אצל קשישים גלמודים. הסיפורים הקטנים והמפתיעים, גם על השנים האחרונות, שנות המאבק במדווי ההזדקנות שלא פסחו עליה, ממשיכים להגיע. אחת הנוכחות בערב הסיפורים סיפרה כיצד התגייסה הרבנית הנושקת לתשעים, לבקשתה, להקים שחזור של חדר יולדת תימנייה בתערוכה בעיר רחובות, והתעקשה להדריך בה מבוקר על ערב, ובעמידה דווקא.
"אדם שרוצה לעשות עבודה כזאת מקדיש את החיים", אמרה ברכה קאפח בסרט של נכדתה עינת על מפעל חייה. "אחרת זה לא ילך. בבוקר, בערב, בלילה". וגם אחרי החיים. "לפני שנפטרה התחייבתי שנמשיך את כל פעולות החסד שלה", מספר בנה דויד. "גם בַּשבעה, לקראת שבת, כבר חולקו מצרכי מזון לעשרות משפחות".
 |
| ההר הגדול. מארזי קמחא דפסחא |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה