במסגרת מבצע הפייסבוק כפית אלתרמן ביום קראנו בימים י'-ט"ו בסיוון תשע"ח, 24 עד 29 במאי 2018, את השיר 'כיפה אדומה' מתוך 'כוכבים בחוץ' מאת נתן אלתרמן. לפניכם רצף הכפיות - קטע מהשיר וביאורו - ומבחר תגובות פרשניות.
עֵת יוֹמֵנוּ הַפֶּרֶא נִמְחֶה כְּדִמְעָה
מֵעָרִים וִיעָרוֹת, מִשָּׁנָה וָחֹדֶשׁ,
הוֹלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ כִּפָּה אֲדֻמָּה,
לִלְקֹט פֶּרַח-בַּר בַּחֹרֶשׁ.
נמשיך אם כן ישר לשיר הבא ב'כוכבים בחוץ' - "כיפה אדומה". אבל ברשותכם נעבור עליו בנוהל מזורז: מפני שזה שיר של מהלך אחד צלול, שמתאים פחות לקריאה שורה-שורה או בית-בית ויותר לבליעה אחת; ומפני שאת רוב מחציתו הראשונה כבר למדנו יחד אגב הקריאה בשיר הקודם; ומפני שהוא מזמין פרשנויות היסטוריות ותרבותיות שכבר נכתבו במקומות אחרים.
קראו אפוא את מלואו (תמונה מהמהדורה הראשונה של כוכבים בחוץ - כרגיל, תרומתו של יהודה מרצבך). סביר למדי שכפי שביארה זיוה שמיר השיר שנתפרסם לראשונה בתחילת 1938 מבטא את החשש לגורלה של מרכז-אירופה ההיסטורית לנוכח התגברות הנאציזם. באופן פשוט יותר זהו שיר על הצפה נוסטלגית של הילדות בשעת דמדומים. אנו על כל פנים נקצר, נמעט בהיבטים היסטוריים-תרבותיים, ונתמקד בכמה סגולות פיוטיות שיעלו בשורות היומיות.
היום נמחה כדמעה: זה דימוי מרתק, מפני שיש בו שני מהלכים. ראשית, עוד יום עבר, נשר מלוח השנה ואפשר ואף רצוי לנגב אותו כמו שאפשר ורצוי לנגב דמעה. אבל למה דווקא דמעה? כי ברור שהוא לא רק מנוגב כדמעה, אלא הוא עצמו דומה באיזה אופן לדמעה. יום בחיים, יום פרא שכן לא תמיד הוא נשלט בידינו, יום על קשייו ועל געגועיו, הוא דמעה נוספת שזילגנו. יש בזה גם נחמה - שמכל פראיותו המפחידה נשארת בסופו, תמיד, רק דמעה נמחית.
כפי שכתבתי בכפית של אתמול, עת הבטנו בבית הזה מעברו האחר של הדף ב'כוכבים בחוץ', היום נמחה מן הזמן וגם מן המרחב. מן הזמן, כי הוא נגמר; מהמרחב, כי השמש שוקעת והכול טובע בחושך. ערים ויערות, מילים דומות צליל, הן שני חלקיו של עולמנו: התרבות והטבע.
בגרסאות כיפה אדומה המוכרות לנו, היא לא יוצאת ליער לקראת חשכה; אם כי, במקרה לגמרי, תרגמתי השבוע את השיר 'כיפה אדומה' של לואיס קרול, ושם זה דווקא כן ככה. הבחירה בזמן הזה בשיר שלנו נובעת להערכתי לא מפרשנות לילית לאגדה, אלא כדי לאייר את שעת הדמדומים, שהיא (כפשוטה וכמטפורה קיומית) נושא השיר. זו השעה שבה אנו מתנתקים לרגע ממרוץ המציאות ומפליגים למישורים אחרים. זו שעת השיבה שלנו לילדות; זו שעת פרח הבר - פרח בר כגלגולו המתוק, הפראי במובן היפה, של היום הפרא. "פרא" מתגלגל בצלילו ל"פרח" ובמשמעותו ל"בר".
ובאופן אחר, ה"פרח" מהדהד כמין חרוז פנימי את "דרך" מהשורה הקודמת - הרי לא חשבתם שיהיה שיר ב'כוכבים בחוץ' בלי דרך ובלי ניגון (שיבוא בבית הבא).
*
וְיוֹצְאִים אַחֲרֶיהָ פָּרָה וְאַוָּז
וְחָתוּל מְדַדֶּה עַל מִשְׁעֶנֶת – –
כְּסִפּוּר שֶׁאָבַד, כְּנִגּוּן מִנִּי אָז,
כְּבַת־צְחוֹק נִשְׁכָּחָה וְנוֹשֶׁנֶת.
ממשיכים ב #כיפה_אדומה. השלוש הללו, חיות בית שחלקן גם גיבורות אגדות ילדים, הולכות לעת ערב אחר כיפה אדומה - בדמיוננו: אנו הנפרדים מן היום-הדמעה, משחררים, נושאים עיניים לנוף הנצבע ורוד ומפליגים לרגע אל הילדות והתום. התמונה המתוקה היא תערובת של האחים גרים וחזון ירושלים השלווה של זכריה. ובאופן אחר, תערובת בין הביתי לאגדי.
עירוב תחומין זה - מה לכיפה אדומה ולפרה, אלמלא החתול במגפיים ואגדת רועת האווזים ששיר אחר בספר מוקדש לה - מתרחש גם במשולש השני בבית, המשולש שבמחציתו השנייה. התמונה הפסטורלית מדומה בו לשלושה דברים: סיפור שאבד, ניגון מני אז, בת צחוק נשכחה ונושנת. שלושה שמתחברים יחדיו לאיזו תחושה של געגועים, ועם זאת יש בהם הדרגה מהאינטלקטואלי אל ההיולי: סיפור (מילים), ניגון (מנגינה מופשטת), בת צחוק (רגש גולמי; הצחוק שבשיר האחרון בספרנו מתגלה כמי שנשאר אחרי שהבינה והמילים וניגון החליל נופלים בזה אחר זה).
ועוד: הסיפור אבד, הניגון לכאורה נשאר והוא פשוט ישן (מני אז), ובת הצחוק מחברת ביניהם: גם נשכחה, גם נושנת. גם אבדה, גם מני-אז. הגם וגם הזה, הישן והנשכח אבל קיים בכל זאת, הוא אוסף היסודות היוצרים יחד את כסיסת הלב לעת ערב.
*
וְעוֹמְדוֹת מֵרָחוֹק הַשָּׁנִים הַבָּאוֹת
וְלַשָּׁוְא תְּמִיהוֹתֵינוּ כֹּה רַבּוּ
וּמוֹצֵץ לוֹ יָרֵחַ עֵירֹם אֶצְבָּעוֹ
כְּבִימֵי בְּרֵאשִׁית, בְּחֵיק אַבָּא.
הרגעים האלה של תמימות-שנייה שבים ומופיעים במרחבי שירתו של אלתרמן. הם פשוטים במפגיע ויש להם תכונה משונה: מי שנשמתו אלתרמנית נמס ברגע שאחד כזה מטפטף עליו. אחרים אולי לא יבינו מה הקטע.
כזכור אנחנו בשיר #כיפה_אדומה, עומדים בהתחלף היום בלילה, שוכחים לרגע את ההווה וצרותיו ונוהים אחר בת-הצחוק הנשכחת של ילדותנו. השנים הבאות, העתיד, עומדות עכשיו מרחוק, בעמדת המתנה ותצפית, מושעות לרגע מתוק אחרון, וגם התמיהות שלנו על העולם ועל הקיום ועל מה שמצפה לנו בשנים הבאות נראות לנו לא-שייכות: יבואו השנים הבאות כאשר יבואו. לא בטוח שתהיינה טובות (בבית הבא נרמז ההפך), אבל דומה שעל הרגע המנוחם הזה על המרפסת כתב אהוד מנור את "עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה הבאה".
בדמדומים אלה המושכים את הלב אל רגרסיית ילדות מתוקה, הירח העירום דומה עלינו כתינוק נרגע, מוצץ אצבע, שקוע בחיק ההווה - כמונו בראשיתנו.
הצליל בּ, ובעיקר בָּ, ההברה הראשונה של התינוק, מלכד את כל שורות הבית במילים הנחרזות - וממחיש את האווירה הבראשיתית שלו הנוהה אחר הילדות המוקדמת. צליל זה משותף לשני צמדי החרוזים: הבאות-אצבעו, רַבּוּ-אבא. "רבו" מבוטא במלעיל, כעולה מן המשקל ומן הדקדוק כאחד, וכך מתחרז עם "אבא" בצליל המוטעם המשותף ab. אבל "אבא" מתחבא לנו גם ב"הבאות", השייך לצמד החרוזים השני - הבאות-אצבעו.
שני הצמדים הם שוני-זנב: "הבאות" נחרז עם "אצבעו" בצלילי bao שיש בשניהם, פעם עם ת בסוף ופעם בלי. ובצמד רבו-אבא שונה התנועה הסופית הלא מוטעמת. זהו החרוז ה"מודרניסטי" היצירתי הידוע של כוכבים בחוץ, הפונה לאוזן ולא לעין ומתרכז סביב ההברה המוטעמת.
בסימן הצליל ב עומדת השורה האחרונה כולה - העצמה של ההכנה שלנו למילה שכל הבית זורם אליה, אבא.
*
וַאֲנַחְנוּ שׁוֹתְקִים. אֲדָמָה עֲשַׂבִּית
בִּירַקְרַק הָרִיסִים מְפַרְפֶּרֶת...
וְעֵינֵינוּ עָצַמְנוּ – – וּלְפֶתַע נַבִּיט
שקלתי רבות היכן לחתוך את הכפית של היום. היכן להפסיק בבית האחרון, הגדוש כל כך, של #כיפה_אדומה , כדי לא לדחוס הכול ביום אחד. הרי אלתרמן סיפק פה מגוון נקודות עצירה:
הנקודה שאחרי וַאֲנַחְנוּ שׁוֹתְקִים, שהיא בעצם שתיקה.
ושלוש-הנקודות שאחרי המְפַרְפֶּרֶת, שהן בעצם פרפור.
והקווַיים המפרידים שאחרי וְעֵינֵינוּ עָצַמְנוּ, שהם הזמן שבין העצימה לבין הפקיחה הפתאומית. הזמן העצום.
ואולי מוכרחים לתת את כל הבית המושלם הזה, עם השורה האחרונה, וְהִנֵּה כְּבָר חָשְׁכָה הַצַּמֶּרֶת.
עצרתי בסוף השורה השלישית כי על היחשכותה של הצמרת צריך לומר דברים מחר, אבל כל מה שבא לפני כן, כל מה שקורה בשתיקה ובעצימת העיניים עד המבט, עם כל הקיטועים והפרפורים, הוא מארג חי אחד המובן, איכשהו, רק כמכלול. מפני שמה שקורה לאדמה ולריסים מובן רק בתנועה שבין עצימת העיניים למבט בשורה השלישית.
זו התרחשות שראייה ואי-ראייה, מביט וניבט, אדם ואדמה, מתערבבים בה לתנועה נפשית אחת ומיוחדת, תנועה שמילות השיר אינן מנסות להגדיר - כי אם לחולל בנו.
דימוי הפלא "אֲדָמָה עֲשַׂבִּית בִּירַקְרַק הָרִיסִים מְפַרְפֶּרֶת" מובן לנו אולי בתחילה ברוח הפסוק מהשיר הקודם בספר, "כִּי הַדֶּשֶׁא הַחַי מְפַרְפֵּר בִּטְלָלָיו". אנו מבינים שהעשב הוא מעין ריסים מפרפרים, מרפרפים בעצם. כלומר האדמה כמוה כעין, ועשביה הם ריסים ירוקים, ויש איזה פרכוס שאולי יוצרת הרוח של בין הערביים.
בקוראנו את השורה השלישית, על עצימת העין, אנו מוסיפים לכך את האפשרות שמראה הפרפור של האדמה נולד מפרפורה של העין בין פקיחה לעצימה. ואם כך, אולי גם זאת: אולי האדמה העשבית המפרפרת בריסיה היא גם העין שלנו עצמה. העולם והעין מאבדים את החציצה ביניהם.
אכן, זה רגע של הצפה. מתיקות זיכרונות הילדות, עם הפרידה מהיום, מפרפרת לנו בעין, מפרפרת לנו את העולם, ואנו נסוגים אל עצימת העיניים, לחושך הפרטי שלנו, בשעה שהעולם מחשיך.
ואז, אולי, אנחנו חושבים גם על הדמעה. שמא היא המפרפרת את העין? הרי איך התחיל השיר? ביוֹמֵנוּ הפרא הנמחה כדמעה. ובמה פרפר הדשא החי בשיר הקודם? ברטיבות, בטלליו. הדמעה מתגלה לנו אפוא אף היא בירכתי התמונה, כאפשרות. הריסים מפרפרים בטל-העיניים הרטוב. ההצפה הרגשית היא הצפה של העין.
המבט והעשב, שניהם בעינַיים, חורזים: נביט-עשבית. החרוז מצלצל יפה כאשר ב של עֲשָׂבִּית דגושה, כפי שניקדתי כאן. כך הוא גם במהדורה הראשונה של 'כוכבים בחוץ'. אחר כך תיקנו, על פי הדקדוק, וריפו את ה-ב, עֲשָׂבִית, ואיתו ריפו גם את החרוז. אבל זו עשבּית, כך אלתרמן שמע את זה - ובל נשכח את חסד צליל ה-בּ התינוקי-אבהי שריפד לנו את כל הבית הקודם.
לתזמור של הבית הנוכחי מצטרפת ר מתגלגלת. היא שורגת את השורה השנייה, רוכסת אותה בריצ'רץ', תופרת אותה בתַך של סירוגין, באמצעות המילים המכפילות ירקרק-מפרפרת שביניהן ריסים. זו תנועת הפרפור. היא נקטעת בשירוג-צלילים נגדי של "ועינינו עצמנו": הרבה ע והרבה נ, השבות ומופיעות גם ב"ולפתע נביט".
> נדב שבות: נשמע כמו אדם מבוגר שתוהה על השנים שחלפו כהרף עין. (ד.א השיר גם מתאר הרף עין) רק אתמול הייתי בחיק והינה חשכה הצמרת. ואולי יחד עם זה זה בעצם תיאור של הזכרות איך בהרהור קטן עוברים על פניך חיים שלמים חייך שלך
>> צור ארליך: יפה מאוד. ואז החתול המדדה על משענת הוא דווקא רמז למה שעוד צפוי לנו בשנים הבאות.
> רוני הפנר: למה לא עִשְׂבִּית?
>> צור ארליך: כלומר למה לא תיקנו, אם כבר, לעִשבּית וכך לא הרסו את החרוז? שאלה טובה. בהנחה שלא אלתרמן הוא המתקן, התשובה מתחילה אולי בכך שזה היה הורס את המשקל ומחייב הכנסת הברה נוספת - דבר שהמתקנים לא יכולים להרשות לעצמם.
> נדב שבות: רעיון מוזר שעלה לי. השיר מתאר בעצם סוף יום של מלאכה וקרב, עבר כמו חיים ואדם מסתכל השמימה. השמש-כיפה אדומה יורדת אל החורש וסביבה העננים במופעים נהדרים פרה אווז וחתול עם משענת הירח עולה והאדם שהפך לילד הפך כבר לתינוק כך שאט אט נמשכות העיניים מטה בשעה כזו המראות הרחוקים מטושטשים כך שחוטפת אותו תנומה זמן מועט אבל מספיק כדי שתושלם השקיעה והכל חשוך.
*
וְהִנֵּה כְּבָר חָשְׁכָה הַצַּמֶּרֶת.
כלומר הדמדומים הגיעו אל סופם וכבר חושך, או כמעט חושך: מתחת לקו הצמרת אולי עוד נותר איזה סומק אחרון בשמיים.
אפשר לראות בזה, בשורה האחרונה של #כיפה_אדומה, דימוי עדין לחשכה המשתררת על התרבות, אותה תרבות שגידלה את כיפה אדומה ויתר האגדות; או כפי שהציע פה אתמול נדב שבות, סמל להתקרבות קו הגמר של החיים, ב"שנים הבאות", אחרי שהשיר הביט אחורה אל גיל הינקות ואילך. בפשטות, בשיר, שורת הסיום הזאת היא התעוררות מדמדומי-החלום-בהקיץ וחזרה אל מסגרת הזמנים של החזרה הנצחית: עוד יום עבר.
אפשר גם לקרוא את הבית שאנו משלימים עתה באופן שהוא יותר מרחבי מאשר כרונולוגי: העשב למטה עוד מואר מעט באור אחרון, ואילו ראשי האמירים שמעל כבר טובלים בחושך.
> אקי להב: רק לפרוטוקול: זה השיר הראשון בפרק הפונה אל הקורא על טהרת לשון "מדברים" (גוף ראשון רבים). הוא גם כמעט האחרון בעניין זה. היחידי המתקרב לזה הוא "עד הלילה".
>> צור ארליך: אתמול, בכינוס לרגל שמונים שנה לכוכבים בחוץ, הקדיש דן מירון את הרצאתו לעניין זה ממש - לשון המדברים בכוכבים בחוץ.
יש לקוות וגם להניח שהרצאתו זו תהפוך למאמר מפורט.
בתמצית - הוא רואה בכך תופעה ייחודית מאוד; שכן אצל משוררי שנות העשרים כגון שלונסקי ואצ"ג זה אמנם שכיח אך מייצג תמיד את שבט החלוצים או את 'האדם המיליון', כלומר האדם המודרני המנוכר. לא כן אצל אלתרמן. הוא גם מבחין בין האנחנו של כוכבים בחוץ לאנחנו בפזמונים ובשירי העת של אלתרמן ששם ברור מי זה אנחנו.
ובייחוד הוא רואה בזה חלק מקו שבר שיש בין שירי אלתרמן הצעיר, עד 1935, לבין שירי כוכבים בחוץ (שלהערכתו נכתבו כולם בתנופה מהירה ב-1937, חוץ מהשלושה הידועים כמוקדמים יותר). לא סתם אלתרמן פנה להם עורף (ופעם אף כינה אותם באוזני מירון 'חטאי הנעורים שלי'). בשירים הללו אין כמעט לשון מדברים, חוץ מ'בעת שופר, לאם' הפוליטי למחצה ו'ערב עירוני'. לדעתו ההתנערות של אלתרמן מכל זה מבטאת שינוי ערכי, הקשור גם ב'אנחנו' של כוכבים בחוץ. השינוי שסמלו הוא אולי המעבר מ'אל תיתנו להם רובים' ל'שלום הם לך נושאים על הרובים'. בשנים האלו הבשילה אצל אלתרמן הפוליטיקה המרכזית שלו, השמרנית כפי שמירון אינו מכנה זאת, המפא"יניקית. הוא הבין מן הנעשה באירופה שהמודרניזם ובראשו הפוטוריזם לשבטיו נסחף אל הטוטליטריות - לפשיזם או לקומוניזם, וכמוהו אירופה; שהאדם הרגיל ננטש בידי אותם אידיאולוגים או אסתטיקונים (מהסוג ששירי פריז של אלתרמן מתחברים אליו).
אלתרמן התגייס אפוא למשימה אנושית-תרבותית-חברתית: המשורר צריך להתחבר אל האנשים ה'פשוטים', המעשיים, החלשים הנשחקים בשגרת המציאות. על כך דיבר במפורש בשירים על רעות הרוח למשל. כוכבים בחוץ הוא מאמץ של 'ההלך', המשורר, לחבור אל האנשים הללו, אלה שזנחו בעל כורחם ולשווא את 'הניגון', שכבר אינם מבחינים ביפי העולם, ולעזור להם להרים את עיניהם ואת ראשם. לראות את החד-פעמיות של העולם, להיפקח אל הדרך.
אנשים אלה הם האנחנו, הם הרבים. מירון חושב שזה ממש חוק בכוכבים בחוץ. הוא מראה דוגמאות יפות משירים כגון כינור הברזל (בייחוד חלק ב), מהאנשים הבלויים ב'סתיו עתיק', מ'מעבר למנגינה'.
זה משכנע פחות, לעניות דעתי, בשירים כגון השניים שקראנו פה לאחרונה, ערב בפונדק השירים וכיפה אדומה. כאן ה'אנחנו' אינו דווקא החלשים והשחוקים אלא איזה אני מורחב.
> יהונתן ורדי: הסיום הזה שייך למסורת של גתה, 'שיר הלילה לנודד', והסיום ההוא, "גם אתה תנוח" (Ruhest du auch) - מנוחת הלילה או מנוחת המוות.
אגב, לאותה מסורת שייך גם "שימו לב לסגול הרועד" של זך, עם הסיום הדומה, "והלילה לא יאחר".
עֵת יוֹמֵנוּ הַפֶּרֶא נִמְחֶה כְּדִמְעָה
מֵעָרִים וִיעָרוֹת, מִשָּׁנָה וָחֹדֶשׁ,
הוֹלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ כִּפָּה אֲדֻמָּה,
לִלְקֹט פֶּרַח-בַּר בַּחֹרֶשׁ.
נמשיך אם כן ישר לשיר הבא ב'כוכבים בחוץ' - "כיפה אדומה". אבל ברשותכם נעבור עליו בנוהל מזורז: מפני שזה שיר של מהלך אחד צלול, שמתאים פחות לקריאה שורה-שורה או בית-בית ויותר לבליעה אחת; ומפני שאת רוב מחציתו הראשונה כבר למדנו יחד אגב הקריאה בשיר הקודם; ומפני שהוא מזמין פרשנויות היסטוריות ותרבותיות שכבר נכתבו במקומות אחרים.
קראו אפוא את מלואו (תמונה מהמהדורה הראשונה של כוכבים בחוץ - כרגיל, תרומתו של יהודה מרצבך). סביר למדי שכפי שביארה זיוה שמיר השיר שנתפרסם לראשונה בתחילת 1938 מבטא את החשש לגורלה של מרכז-אירופה ההיסטורית לנוכח התגברות הנאציזם. באופן פשוט יותר זהו שיר על הצפה נוסטלגית של הילדות בשעת דמדומים. אנו על כל פנים נקצר, נמעט בהיבטים היסטוריים-תרבותיים, ונתמקד בכמה סגולות פיוטיות שיעלו בשורות היומיות.
היום נמחה כדמעה: זה דימוי מרתק, מפני שיש בו שני מהלכים. ראשית, עוד יום עבר, נשר מלוח השנה ואפשר ואף רצוי לנגב אותו כמו שאפשר ורצוי לנגב דמעה. אבל למה דווקא דמעה? כי ברור שהוא לא רק מנוגב כדמעה, אלא הוא עצמו דומה באיזה אופן לדמעה. יום בחיים, יום פרא שכן לא תמיד הוא נשלט בידינו, יום על קשייו ועל געגועיו, הוא דמעה נוספת שזילגנו. יש בזה גם נחמה - שמכל פראיותו המפחידה נשארת בסופו, תמיד, רק דמעה נמחית.
כפי שכתבתי בכפית של אתמול, עת הבטנו בבית הזה מעברו האחר של הדף ב'כוכבים בחוץ', היום נמחה מן הזמן וגם מן המרחב. מן הזמן, כי הוא נגמר; מהמרחב, כי השמש שוקעת והכול טובע בחושך. ערים ויערות, מילים דומות צליל, הן שני חלקיו של עולמנו: התרבות והטבע.
בגרסאות כיפה אדומה המוכרות לנו, היא לא יוצאת ליער לקראת חשכה; אם כי, במקרה לגמרי, תרגמתי השבוע את השיר 'כיפה אדומה' של לואיס קרול, ושם זה דווקא כן ככה. הבחירה בזמן הזה בשיר שלנו נובעת להערכתי לא מפרשנות לילית לאגדה, אלא כדי לאייר את שעת הדמדומים, שהיא (כפשוטה וכמטפורה קיומית) נושא השיר. זו השעה שבה אנו מתנתקים לרגע ממרוץ המציאות ומפליגים למישורים אחרים. זו שעת השיבה שלנו לילדות; זו שעת פרח הבר - פרח בר כגלגולו המתוק, הפראי במובן היפה, של היום הפרא. "פרא" מתגלגל בצלילו ל"פרח" ובמשמעותו ל"בר".
ובאופן אחר, ה"פרח" מהדהד כמין חרוז פנימי את "דרך" מהשורה הקודמת - הרי לא חשבתם שיהיה שיר ב'כוכבים בחוץ' בלי דרך ובלי ניגון (שיבוא בבית הבא).
*
וְיוֹצְאִים אַחֲרֶיהָ פָּרָה וְאַוָּז
וְחָתוּל מְדַדֶּה עַל מִשְׁעֶנֶת – –
כְּסִפּוּר שֶׁאָבַד, כְּנִגּוּן מִנִּי אָז,
כְּבַת־צְחוֹק נִשְׁכָּחָה וְנוֹשֶׁנֶת.
ממשיכים ב #כיפה_אדומה. השלוש הללו, חיות בית שחלקן גם גיבורות אגדות ילדים, הולכות לעת ערב אחר כיפה אדומה - בדמיוננו: אנו הנפרדים מן היום-הדמעה, משחררים, נושאים עיניים לנוף הנצבע ורוד ומפליגים לרגע אל הילדות והתום. התמונה המתוקה היא תערובת של האחים גרים וחזון ירושלים השלווה של זכריה. ובאופן אחר, תערובת בין הביתי לאגדי.
עירוב תחומין זה - מה לכיפה אדומה ולפרה, אלמלא החתול במגפיים ואגדת רועת האווזים ששיר אחר בספר מוקדש לה - מתרחש גם במשולש השני בבית, המשולש שבמחציתו השנייה. התמונה הפסטורלית מדומה בו לשלושה דברים: סיפור שאבד, ניגון מני אז, בת צחוק נשכחה ונושנת. שלושה שמתחברים יחדיו לאיזו תחושה של געגועים, ועם זאת יש בהם הדרגה מהאינטלקטואלי אל ההיולי: סיפור (מילים), ניגון (מנגינה מופשטת), בת צחוק (רגש גולמי; הצחוק שבשיר האחרון בספרנו מתגלה כמי שנשאר אחרי שהבינה והמילים וניגון החליל נופלים בזה אחר זה).
ועוד: הסיפור אבד, הניגון לכאורה נשאר והוא פשוט ישן (מני אז), ובת הצחוק מחברת ביניהם: גם נשכחה, גם נושנת. גם אבדה, גם מני-אז. הגם וגם הזה, הישן והנשכח אבל קיים בכל זאת, הוא אוסף היסודות היוצרים יחד את כסיסת הלב לעת ערב.
*
וְעוֹמְדוֹת מֵרָחוֹק הַשָּׁנִים הַבָּאוֹת
וְלַשָּׁוְא תְּמִיהוֹתֵינוּ כֹּה רַבּוּ
וּמוֹצֵץ לוֹ יָרֵחַ עֵירֹם אֶצְבָּעוֹ
כְּבִימֵי בְּרֵאשִׁית, בְּחֵיק אַבָּא.
הרגעים האלה של תמימות-שנייה שבים ומופיעים במרחבי שירתו של אלתרמן. הם פשוטים במפגיע ויש להם תכונה משונה: מי שנשמתו אלתרמנית נמס ברגע שאחד כזה מטפטף עליו. אחרים אולי לא יבינו מה הקטע.
כזכור אנחנו בשיר #כיפה_אדומה, עומדים בהתחלף היום בלילה, שוכחים לרגע את ההווה וצרותיו ונוהים אחר בת-הצחוק הנשכחת של ילדותנו. השנים הבאות, העתיד, עומדות עכשיו מרחוק, בעמדת המתנה ותצפית, מושעות לרגע מתוק אחרון, וגם התמיהות שלנו על העולם ועל הקיום ועל מה שמצפה לנו בשנים הבאות נראות לנו לא-שייכות: יבואו השנים הבאות כאשר יבואו. לא בטוח שתהיינה טובות (בבית הבא נרמז ההפך), אבל דומה שעל הרגע המנוחם הזה על המרפסת כתב אהוד מנור את "עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה הבאה".
בדמדומים אלה המושכים את הלב אל רגרסיית ילדות מתוקה, הירח העירום דומה עלינו כתינוק נרגע, מוצץ אצבע, שקוע בחיק ההווה - כמונו בראשיתנו.
הצליל בּ, ובעיקר בָּ, ההברה הראשונה של התינוק, מלכד את כל שורות הבית במילים הנחרזות - וממחיש את האווירה הבראשיתית שלו הנוהה אחר הילדות המוקדמת. צליל זה משותף לשני צמדי החרוזים: הבאות-אצבעו, רַבּוּ-אבא. "רבו" מבוטא במלעיל, כעולה מן המשקל ומן הדקדוק כאחד, וכך מתחרז עם "אבא" בצליל המוטעם המשותף ab. אבל "אבא" מתחבא לנו גם ב"הבאות", השייך לצמד החרוזים השני - הבאות-אצבעו.
שני הצמדים הם שוני-זנב: "הבאות" נחרז עם "אצבעו" בצלילי bao שיש בשניהם, פעם עם ת בסוף ופעם בלי. ובצמד רבו-אבא שונה התנועה הסופית הלא מוטעמת. זהו החרוז ה"מודרניסטי" היצירתי הידוע של כוכבים בחוץ, הפונה לאוזן ולא לעין ומתרכז סביב ההברה המוטעמת.
בסימן הצליל ב עומדת השורה האחרונה כולה - העצמה של ההכנה שלנו למילה שכל הבית זורם אליה, אבא.
*
וַאֲנַחְנוּ שׁוֹתְקִים. אֲדָמָה עֲשַׂבִּית
בִּירַקְרַק הָרִיסִים מְפַרְפֶּרֶת...
וְעֵינֵינוּ עָצַמְנוּ – – וּלְפֶתַע נַבִּיט
שקלתי רבות היכן לחתוך את הכפית של היום. היכן להפסיק בבית האחרון, הגדוש כל כך, של #כיפה_אדומה , כדי לא לדחוס הכול ביום אחד. הרי אלתרמן סיפק פה מגוון נקודות עצירה:
הנקודה שאחרי וַאֲנַחְנוּ שׁוֹתְקִים, שהיא בעצם שתיקה.
ושלוש-הנקודות שאחרי המְפַרְפֶּרֶת, שהן בעצם פרפור.
והקווַיים המפרידים שאחרי וְעֵינֵינוּ עָצַמְנוּ, שהם הזמן שבין העצימה לבין הפקיחה הפתאומית. הזמן העצום.
ואולי מוכרחים לתת את כל הבית המושלם הזה, עם השורה האחרונה, וְהִנֵּה כְּבָר חָשְׁכָה הַצַּמֶּרֶת.
עצרתי בסוף השורה השלישית כי על היחשכותה של הצמרת צריך לומר דברים מחר, אבל כל מה שבא לפני כן, כל מה שקורה בשתיקה ובעצימת העיניים עד המבט, עם כל הקיטועים והפרפורים, הוא מארג חי אחד המובן, איכשהו, רק כמכלול. מפני שמה שקורה לאדמה ולריסים מובן רק בתנועה שבין עצימת העיניים למבט בשורה השלישית.
זו התרחשות שראייה ואי-ראייה, מביט וניבט, אדם ואדמה, מתערבבים בה לתנועה נפשית אחת ומיוחדת, תנועה שמילות השיר אינן מנסות להגדיר - כי אם לחולל בנו.
דימוי הפלא "אֲדָמָה עֲשַׂבִּית בִּירַקְרַק הָרִיסִים מְפַרְפֶּרֶת" מובן לנו אולי בתחילה ברוח הפסוק מהשיר הקודם בספר, "כִּי הַדֶּשֶׁא הַחַי מְפַרְפֵּר בִּטְלָלָיו". אנו מבינים שהעשב הוא מעין ריסים מפרפרים, מרפרפים בעצם. כלומר האדמה כמוה כעין, ועשביה הם ריסים ירוקים, ויש איזה פרכוס שאולי יוצרת הרוח של בין הערביים.
בקוראנו את השורה השלישית, על עצימת העין, אנו מוסיפים לכך את האפשרות שמראה הפרפור של האדמה נולד מפרפורה של העין בין פקיחה לעצימה. ואם כך, אולי גם זאת: אולי האדמה העשבית המפרפרת בריסיה היא גם העין שלנו עצמה. העולם והעין מאבדים את החציצה ביניהם.
אכן, זה רגע של הצפה. מתיקות זיכרונות הילדות, עם הפרידה מהיום, מפרפרת לנו בעין, מפרפרת לנו את העולם, ואנו נסוגים אל עצימת העיניים, לחושך הפרטי שלנו, בשעה שהעולם מחשיך.
ואז, אולי, אנחנו חושבים גם על הדמעה. שמא היא המפרפרת את העין? הרי איך התחיל השיר? ביוֹמֵנוּ הפרא הנמחה כדמעה. ובמה פרפר הדשא החי בשיר הקודם? ברטיבות, בטלליו. הדמעה מתגלה לנו אפוא אף היא בירכתי התמונה, כאפשרות. הריסים מפרפרים בטל-העיניים הרטוב. ההצפה הרגשית היא הצפה של העין.
המבט והעשב, שניהם בעינַיים, חורזים: נביט-עשבית. החרוז מצלצל יפה כאשר ב של עֲשָׂבִּית דגושה, כפי שניקדתי כאן. כך הוא גם במהדורה הראשונה של 'כוכבים בחוץ'. אחר כך תיקנו, על פי הדקדוק, וריפו את ה-ב, עֲשָׂבִית, ואיתו ריפו גם את החרוז. אבל זו עשבּית, כך אלתרמן שמע את זה - ובל נשכח את חסד צליל ה-בּ התינוקי-אבהי שריפד לנו את כל הבית הקודם.
לתזמור של הבית הנוכחי מצטרפת ר מתגלגלת. היא שורגת את השורה השנייה, רוכסת אותה בריצ'רץ', תופרת אותה בתַך של סירוגין, באמצעות המילים המכפילות ירקרק-מפרפרת שביניהן ריסים. זו תנועת הפרפור. היא נקטעת בשירוג-צלילים נגדי של "ועינינו עצמנו": הרבה ע והרבה נ, השבות ומופיעות גם ב"ולפתע נביט".
> נדב שבות: נשמע כמו אדם מבוגר שתוהה על השנים שחלפו כהרף עין. (ד.א השיר גם מתאר הרף עין) רק אתמול הייתי בחיק והינה חשכה הצמרת. ואולי יחד עם זה זה בעצם תיאור של הזכרות איך בהרהור קטן עוברים על פניך חיים שלמים חייך שלך
>> צור ארליך: יפה מאוד. ואז החתול המדדה על משענת הוא דווקא רמז למה שעוד צפוי לנו בשנים הבאות.
> רוני הפנר: למה לא עִשְׂבִּית?
>> צור ארליך: כלומר למה לא תיקנו, אם כבר, לעִשבּית וכך לא הרסו את החרוז? שאלה טובה. בהנחה שלא אלתרמן הוא המתקן, התשובה מתחילה אולי בכך שזה היה הורס את המשקל ומחייב הכנסת הברה נוספת - דבר שהמתקנים לא יכולים להרשות לעצמם.
> נדב שבות: רעיון מוזר שעלה לי. השיר מתאר בעצם סוף יום של מלאכה וקרב, עבר כמו חיים ואדם מסתכל השמימה. השמש-כיפה אדומה יורדת אל החורש וסביבה העננים במופעים נהדרים פרה אווז וחתול עם משענת הירח עולה והאדם שהפך לילד הפך כבר לתינוק כך שאט אט נמשכות העיניים מטה בשעה כזו המראות הרחוקים מטושטשים כך שחוטפת אותו תנומה זמן מועט אבל מספיק כדי שתושלם השקיעה והכל חשוך.
*
וְהִנֵּה כְּבָר חָשְׁכָה הַצַּמֶּרֶת.
כלומר הדמדומים הגיעו אל סופם וכבר חושך, או כמעט חושך: מתחת לקו הצמרת אולי עוד נותר איזה סומק אחרון בשמיים.
אפשר לראות בזה, בשורה האחרונה של #כיפה_אדומה, דימוי עדין לחשכה המשתררת על התרבות, אותה תרבות שגידלה את כיפה אדומה ויתר האגדות; או כפי שהציע פה אתמול נדב שבות, סמל להתקרבות קו הגמר של החיים, ב"שנים הבאות", אחרי שהשיר הביט אחורה אל גיל הינקות ואילך. בפשטות, בשיר, שורת הסיום הזאת היא התעוררות מדמדומי-החלום-בהקיץ וחזרה אל מסגרת הזמנים של החזרה הנצחית: עוד יום עבר.
אפשר גם לקרוא את הבית שאנו משלימים עתה באופן שהוא יותר מרחבי מאשר כרונולוגי: העשב למטה עוד מואר מעט באור אחרון, ואילו ראשי האמירים שמעל כבר טובלים בחושך.
> אקי להב: רק לפרוטוקול: זה השיר הראשון בפרק הפונה אל הקורא על טהרת לשון "מדברים" (גוף ראשון רבים). הוא גם כמעט האחרון בעניין זה. היחידי המתקרב לזה הוא "עד הלילה".
>> צור ארליך: אתמול, בכינוס לרגל שמונים שנה לכוכבים בחוץ, הקדיש דן מירון את הרצאתו לעניין זה ממש - לשון המדברים בכוכבים בחוץ.
יש לקוות וגם להניח שהרצאתו זו תהפוך למאמר מפורט.
בתמצית - הוא רואה בכך תופעה ייחודית מאוד; שכן אצל משוררי שנות העשרים כגון שלונסקי ואצ"ג זה אמנם שכיח אך מייצג תמיד את שבט החלוצים או את 'האדם המיליון', כלומר האדם המודרני המנוכר. לא כן אצל אלתרמן. הוא גם מבחין בין האנחנו של כוכבים בחוץ לאנחנו בפזמונים ובשירי העת של אלתרמן ששם ברור מי זה אנחנו.
ובייחוד הוא רואה בזה חלק מקו שבר שיש בין שירי אלתרמן הצעיר, עד 1935, לבין שירי כוכבים בחוץ (שלהערכתו נכתבו כולם בתנופה מהירה ב-1937, חוץ מהשלושה הידועים כמוקדמים יותר). לא סתם אלתרמן פנה להם עורף (ופעם אף כינה אותם באוזני מירון 'חטאי הנעורים שלי'). בשירים הללו אין כמעט לשון מדברים, חוץ מ'בעת שופר, לאם' הפוליטי למחצה ו'ערב עירוני'. לדעתו ההתנערות של אלתרמן מכל זה מבטאת שינוי ערכי, הקשור גם ב'אנחנו' של כוכבים בחוץ. השינוי שסמלו הוא אולי המעבר מ'אל תיתנו להם רובים' ל'שלום הם לך נושאים על הרובים'. בשנים האלו הבשילה אצל אלתרמן הפוליטיקה המרכזית שלו, השמרנית כפי שמירון אינו מכנה זאת, המפא"יניקית. הוא הבין מן הנעשה באירופה שהמודרניזם ובראשו הפוטוריזם לשבטיו נסחף אל הטוטליטריות - לפשיזם או לקומוניזם, וכמוהו אירופה; שהאדם הרגיל ננטש בידי אותם אידיאולוגים או אסתטיקונים (מהסוג ששירי פריז של אלתרמן מתחברים אליו).
אלתרמן התגייס אפוא למשימה אנושית-תרבותית-חברתית: המשורר צריך להתחבר אל האנשים ה'פשוטים', המעשיים, החלשים הנשחקים בשגרת המציאות. על כך דיבר במפורש בשירים על רעות הרוח למשל. כוכבים בחוץ הוא מאמץ של 'ההלך', המשורר, לחבור אל האנשים הללו, אלה שזנחו בעל כורחם ולשווא את 'הניגון', שכבר אינם מבחינים ביפי העולם, ולעזור להם להרים את עיניהם ואת ראשם. לראות את החד-פעמיות של העולם, להיפקח אל הדרך.
אנשים אלה הם האנחנו, הם הרבים. מירון חושב שזה ממש חוק בכוכבים בחוץ. הוא מראה דוגמאות יפות משירים כגון כינור הברזל (בייחוד חלק ב), מהאנשים הבלויים ב'סתיו עתיק', מ'מעבר למנגינה'.
זה משכנע פחות, לעניות דעתי, בשירים כגון השניים שקראנו פה לאחרונה, ערב בפונדק השירים וכיפה אדומה. כאן ה'אנחנו' אינו דווקא החלשים והשחוקים אלא איזה אני מורחב.
> יהונתן ורדי: הסיום הזה שייך למסורת של גתה, 'שיר הלילה לנודד', והסיום ההוא, "גם אתה תנוח" (Ruhest du auch) - מנוחת הלילה או מנוחת המוות.
אגב, לאותה מסורת שייך גם "שימו לב לסגול הרועד" של זך, עם הסיום הדומה, "והלילה לא יאחר".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה