אולי המושלם שבכל השירים: צלילה אל צלילי "הסער עבר פה לפנות בוקר"

בשלהי סיון-יוני תשע"ט קראנו במסגרת מבצע פייסבוק 'כפית אלתרמן ביום' את שירו של נתן אלתרמן 'הסער עבר פה לפנות בוקר', משלהי פרק א של ספרו כוכבים בחוץ. מדי יום קטע קטן ועיון קטן פחות. רצף הקריאה לפניכם. הפעם עיקר התגובות הפרשניות היו תגובות ארוכות של אקי להב, שחלקן מתייחסות לשיר בכללותו, ועל כן ריכזתין בסוף.

הַסַּעַר עָבַר פֹּה לִפְנוֹת בֹּקֶר

זו כותרת, לא שורת-שיר. כותרת השיר שאנו מגיעים אליו בקריאתנו הרצופה ב'כוכבים בחוץ'. כותרת ארוכה זו היא הזדמנות לשמוע את אלתרמן המוקדם מתפייט שלא בתוך שיר, ובלי משקל וחרוז.

ראו איזו פיוטיות יצוקה בשורה שהיא כביכול דיווח דייקני על מזג האוויר. הסער נעשה אישיות - בזכות הבחירה בצורה המיוחדת סער ולא סערה, ותיאורו כמי שבסך הכול "עבר פה", קפץ והלך. הסיטואציה האקלימית האלימה נעשית איכשהו ביתית, שיחה מקומית, בזכות "פה". כאילו המשורר והקורא שכנים המפטפטים בבוקר.

למעשה הכותרת כתובה במשקל סדיר, חוץ מהמילה "בוקר". גם על ידי כך נבנה המשחק שבין שירה לדיווח. המוזיקליות הצלילית של הכותרת מוקפדת: צלילי ע-ר משותפים ל"הסער" ו"עבר פה"; ואילו "עבר פה" מתגלגל ל"לפנות בוקר" עם ה-ר ששמר מ"הסער", ועם ב-פ שרק החליפו ביניהן דגש.

הכותרת הפיוטית, המרככת את הקשה, מבשרת את השיר. כותרת ארוכה, מיני-שיר, לשיר קצר. כותרת של ר המרוככת בצלילי ב-פ עמומים - לשיר שבו ר תתגלגל עם צלילים חוזרים אחרים שידגישו תחילה את אופייה הסוער, ואחר כך את אפשרות רכותה.

השיר הקצר הוא פנינה אמיתית, ורענון גשום לכבוד הקיץ. הביטו בו, בשלמותו, בתמונה, בטרם נתחיל לעיין בו מחר.

לו סודרו שורות השיר באופן הרגיל, על פי מתכונת הנגינה והחריזה שלו, היה קוצרו ניכר יותר לעינינו: לפנינו, בעצם, שיר של שני בתים מרובעים. אלתרמן נוהג לפצל שורות פה ושם, אבל כדרך להבליטן, להאט את הקריאה בהן על רקע הקריאה השוטפת. כאן, לעומת זאת, שורה שלמה היא החריג.

בעלומיי נדרש לי זמן להפנים ששיר זה, עם ה"ריחני מגשם" ו"יקוד פריחה פרוע", ועם ההתבוננות הלירית הבלתי-אמצעית שכמו נטלה לעצמה פטור ממס ערך מוסף, הוא של נתן אלתרמן ולא של לאה גולדברג. כיום, כשאני קשוב יותר לממד הצלילי, הוא נשמע לי אלתרמני מובהק. הקשיבו למשל, בטרם נקראנו קטעונים-קטעונים, לצלילי ר-ג-ע-ש הרועשים גועשים את כולו. הסכיתו למעוף המטאפורי הייחודי של תמונותיו.

*

רָעוּעַ וְגוֹשֵׁשׁ

נִרְגַּע הַשּׁוּק וְקָם

הסער עבר פה לפנות בוקר, כאמור בכותרת – ועכשיו, בשורת הפתיחה המחולקת, אנחנו בשוך הסערה, על סף הבוקר. בשוק כנראה אין איש; יש בו חפצים שנפרעו ברוח (מהם הוא "קם", כפי שנראה בשורה הבאה: "מֵהֲפֵכַת קרונות, מֵעֲרמות השחת"). הסערה ערערה את השוק והחשֵכה עיוורה אותו, ובמצב זה, רעוע וגושש, שברירי ומגשש, הוא נרגע לאיטו מהסערה וקם מתוך ההפֵכה ליום חדש.

התופעה מוכרת לנו מהשיר הקודם, וכאן היא מגיעה לשיא חדש: הכפלת הצלילים בשורה הראשונה. רעוע וגושש – פעמיים רצופות ע, פעמיים רצופות ש. ואז באות המילים "נרגע השוק" וחוזרות על כל עיצורי הצירוף "רעוע וגושש", הכפולים ושאינם כפולים: ר-ג-ע-ש. בפתיחת השיר הקודם, 'קול', רצף ההכפלות "הלילה עמעם בזכוכית... שממה הכיכר" ביטא איזה עמעום וגמגום. גם פה, הכפילות ממחישה חוסר כיוון וחוסר יציבות: רעיעות וגישוש. יש מלכתחילה בפעלים רע"ע וגש"ש איזו התמשכות שזה מה שהיא משדרת.

רביעיית הצלילים רעג"ש תלווה אותנו לאורך השיר, בהרכב מלא או חסר. מדי פעם יצטרף אליה כלי דומיננטי חמישי, ח. בשורות שלנו, בריכוז חזק וטהור, הן רועשות ורוגשות אך אז רוגעות. לא נאמר רועש ולא נאמר רוגש. לא כאן ולא בהמשך השיר. אבל התזמור הצפוף "רעוע וגושש נרגע השוק" דוחף לשם, וכמוהו התמונה המצטיירת עצמה. ה"סער" שבכותרת מכוון אותנו לרועש-רוגש, ומילים כמו "הפֵכה" ו"פרוע" ו"רעם" שיבואו בהמשך השיר יאשרו זאת.

מול הרעוע והגושש, שקרה בגלל הרועש והרוגש והגועש, עומד הרוגע. בניגוד לשורשים רע"ש, רג"ש וגע"ש, שאינם מופיעים בשיר אלא רק בוקעים ממנו במרומז, השורש רג"ע המופיע פה יחזור מיד שוב, בדמות המילה רֶגע. עניינו של השיר שלנו הוא אכן ברגיעה שאחרי, המשמרת את זכר הגעש-רעש-רגישה, את הריגוש.

מן הניקוד, "נרגַע" ולא "נרגָע", אנו למדים ששורתנו אמורה בלשון עבר (רק היא מוכיחה זאת; הפועל המנוקד "קָם" יכול להיות עבר וגם עתיד). זה החלק היחיד בשיר המתרחש בזמן עבר. כלומר, השיר עצמו עניינו המצב שאחרי שהשוק כבר קם ונרגע, ואולי עוד אינו רעוע וגושש.

השיר מתחיל, כמו השיר 'קול' שלפניו, בשוק; במה שכּונה שם "הכיכר הסוחרת". הסערה לא הייתה שם בשיר הקודם, אבל היא, רוח לילה חזקה, הינה החוליה שתחבר אתנו לשיר הבא בתור. אך עד שנגיע לשם עוד נכונו לנו עלילות.

*

וְקָם

מֵהֲפֵכַת קְרוֹנוֹת, מֵעֲרֵמוֹת הַשַּׁחַת.

נזקי הסערה בשוק. עגלות התהפכו, קש נשפך. עכשיו השוק מתאושש מהם, ספק בכוחות עצמו ספק בידי הסוחרים הראשונים המגיעים לפני זריחה.

השוק "קם" "מהפכת קרונות". המילה "קם" התהפכה, "מק", בראשי התיבות של "מהפכת קרונות". המילה "הפֵכה" נבחרה לא סתם: "קומי צאי מתוך ההפכה" (בפיוט לכה דודי). במקרא המילה "הפֵכה" מופיעה פעם אחת: לוט קם "מתוך ההפכה" של סדום. כאן, לשמחתנו, בסך הכול התהפכו כמה עגלות.

"קרונות" דווקא, מילה ההולמת את צורכי הצליל והמשקל, אבל שמא גם רומזת ל"קרונות" במלעיל, שמו של המטבע ברבות מארצות אירופה. הרי אנחנו בשוּק.

אולי אלו עגלות השחת המיועדת למאכל הבהמות. ומכאן ערמות השחת. ב"שחת" גם נרמזת בעקיפין השחתה. הרי היו נזקים. ושוב הפיכת סדום: המילה שַחֵת, בצורה זו של מקור מוחלט, מופיעה במקרא פעמיים ושתיהן בעניין סדום. מרחיקי הלכת יוסיפו לחגיגה את "ערמות" הדומה ל"עמורה". עוד מוליך אותנו השורש שח"ת אל סיפור המבול, הנוגע לסערה שלנו באופן אחר.

אין צורך לומר ואולי יש: השיר אינו משווה את הבלגן בשוק אחרי הסערה לסדום או לעולם החמס של המבול. אין פה טענה מוסרית נגד העיר. השוק אהוב כאן, נוטף קסם. המילים נבחרו מסיבות אחרות, טובות מאוד, סמנטיות וצליליות. המילה "השחת", למשל, נבחרה גם כדי שתתחרז תכף עם "עד שחר". היא גם "מצילה" לנו את השורה מבחינת צליל: מספקת את ה-ש' החיונית, החשובה כל כך בשיר הזה. ועוד: ת שבסוף "שחת" משלימה לנו שורה שכל מילותיה נגמרות ב-ת. מהפכת, קרונות, מערמות, השחת. עד כה ת הייתה דקדוקית: הנה לנו סיומת ת שורשית, המתקפת את תוויוּת קודמותיה.

אז למה סדום ועמורה והמבול? בונוס. בשביל היופי והעושר האסוציאטיבי. אלתרמן פשוט מפעיל לנו בשורה הקצרה והתמימה הזאת את התשתית הקדומה ביותר בספרותנו לאירוע של בלגן.

*

שׁוּב שְׁעוֹנֵי הָעִיר יָנִיעוּ בְּחֵיקָם

אֶת רִגְעֵיהֶם

הָאַחְרוֹנִים עַד שַׁחַר.

זהו הקטע היחיד בשיר המציג את הרוגע שאחרי הסערה כחזרה לשגרה. הזמן חוזר למהלכו הנצחי, שכביכול שובש בעת הסער. כמובן, השעונים מנו את הרגעים גם בזמן הסערה; אבל עכשיו הם עושים זאת ברוגע, כמערסלים תינוק שבכה בלילה. מנסים להרדימו ולהציל לעצמם ולוֹ את שארית המנוחה.

התמונה מקסימה: מהלכו העגול של המחוג הוא כתנועת ידיים המרדימות תינוק; התינוק הוא הזמן. התנועה חזרתית, וכך היא גם נשמעת: שעוני-העיר-יניעו, ע אַחַר ע אַחַר ע. שוב-שעוני: ש ושוב ש.

אמרנו חזרה לשגרה. שִגרה היא עוד מילה שלא נאמרה פה במפורש, אך היא הבוקעת מהתיאור ומהצליל. היא עשויה שלוש מאותיות המפתח שלנו ר-ג-ע-ש הגודשות את השיר; ממש כמו המילים הלא-אמורות שבקעו מהשורות הקודמות, שורות ההפיכה: רעש, געש, שגע, רגש.

אכן, ר-ג-ע-ש זה מכיל את שני ההפכים, את הרוגֵש ואת הרוגֵעַ. כך גם בהמשך השיר. מעֶרְכַּת צלילים זה בנויים גם הרכיבים הנייטרליים בשיר, כגון אצלנו פה "שעוני-העיר". אותן אותיות ר-ג-ע-ש ימשיכו ללוות את השיר במחציתו השנייה, ויגלו לפתע פנים רכים ורעננים.

צליל חדש נוסף אצלנו לרביעייה הזאת, ואף הוא יְלַוונו לאורך שארית השיר: ח כבן-זוג צמוד של ר. רצף חר מופיע פעמיים סמוכות אצלנו בביטוי "האחרונים עד שחר". ובהמשך, בסדר הפוך (רח): "הרחוב עוד ריחני"; "פריחה"; "הרוח".

כל "רח" אלה יופיעו בהקשרים נעימים ורכים. ואילו כאן, "חר", יש איזה מתח בין ההירגעות, ההירדמות לקראת שחר, לבין איזה בצבוץ חשאי של אימה. כי הרגעים הם "רגעיהם האחרונים", ואנו רגילים לשמוע צירוף זה בהקשר של סף-מוות. אכן, חר-חר: חרחור לא נעים מאיים לפלוש אלינו. צל-מוות המרחף על השעונים, על הזמן. זה לא הכרחי: כאמור, הכוונה בעיקר לרגעים האחרונים שנשארו ל"תינוק", לרגעים, לישון. התמונה, בעיקרה, מתוקה. "רגעיהם האחרונים" הם גם רגיעתם האחרונה, לפני מהומת הממכר של היום.

המילה "אחרונים" מקבילה במקומה למילה "קרונות" בשורה החורזת. הצליל חוזר, חְרוֹנ-קְרוֹנ. וזה נחמד מפני שבשני המקרים נלווה למילה צל של מובן לועזי אחר, המעשיר את השיר. "קרונות", כפי שאמרנו אתמול, הם גם שמו של מטבע נפוץ באירופה, והדבר מתאים למיקום, השוּק (ולמיקומו המובהק של השיר באירופה). ואילו כְֿרוֹן (הנשמע כחְרון) הוא שורש שעניינו זמן, כמו ב"כרונולוגי", "כרוני" ועוד: הולם בדיוק את מובנו בשיר, שהרי "אחרונים" מתאר את "רגעיהם".

*

אֲבָל הָרְחוֹב

עוֹד רֵיחָנִי מִגֶּשֶׁם

מהשורות שבאמת מוטב לתת להן לשיר בעד עצמן. רק נציין את המיזוג שנוצר בין הרחוב לריח באמצעות שיתוף הצלילים. רח-רח בא כאן כהיפוך לחר-חר של "האחרונים עד שחר": דומה, אך מחיֶיה.

ועוד דבר: לא נתעלם ממילת המפתח של 'כוכבים בחוץ' המופיעה פה: "עוד". בספר הזה היא תמיד שולחת אותנו אל התקווה ואל השיבה ואל מה שחשוב. כאן אנחנו ממש מריחים שוב את פתיחת הספר: עוד חוזר הניגון... והדרך... ואילן בגשמיו.

*

וּמַיִם בְּעֵינֵי אַנְדַּרְטוֹת עַל הַגֶּשֶׁר

הגשם הותיר ברחוב ריח – ועל פסלי הרחוב שאריות מים. מאלו, הפיוטיות הן אלו שבעיניים, הנראות כדמעות. אנדרטות דמויות אדם לאורך גשר הן מראה אופייני לערים אירופיות, כמו עוד רבים מהמראות בשירי כוכבים בחוץ; אבל כל העניין המתואר בשיר, סערה קצרה שחולפת בלילה בעונת הפריחה, אופייני לאירופה יותר מאשר לארצנו.

אלתרמן ממשיך כאן קו שהולך איתנו לאורך שירים רבים: שירת הדוממים. גם בשירנו, כל הדמויות בו הן עצמים דוממים, לכל היותר עץ. זה יתרונה של סערה שהתרחשה בשעת לפנות-בוקר. את האנשים היא לא הרטיבה. אך הסערה, שהיא כוח מחייה, נוגעת בדמויי-האדם שבין הדוממים. זיכרונה הוא כדמעות בעיני הפסלים. הסערה עברה עליהם כריגוש. דמעות של תוגת הדוממים, או אולי דווקא של שחרור וגיל.

המים בעיני האנדרטות על הגשר הן גם המראה הנשקף בהן תמיד, מראה מי הנהר. גם זו מתועלות המילה "גשר" הניצבת כאן, ואשר מרכזת, שוב, והפעם בנימה שלווה, שלוש מתוך ארבע אותיות היסוד בשיר – ר-ג-ע-ש. גשר מתחרז יפה עם גשם שבסוף השורה הקודמת. אך גם למי שלא מבין מהו חרוז דאג הפעם אלתרמן: השורות הבאות יסתיימו במילים "נושֵם" ו"שֵם", ה"מתחרזות" עם "גשֶם" למראית עין – אך גם באוזן מוסיפות ומותירות את סימני המים שלו, מלחשות את שמו.

*

וְעֵץ נוֹשֵׁם,

נוֹשֵׁם,

ההשתדרגות של העצמים בעיר אחרי הגשם משתדרגת בעצמה. הרחוב היה ריחני, בעיני הפסלים היו מים שנרמז בהם בכי, ועכשיו העץ נושם. כאחד האדם ממש. אכן, נושם בפריחתו, נושם רק שֵם, את זה נראה תכף - אבל בינתיים ננשום איתו.

הוא נושם,

[קחו נשימה, קחו פסיק ראשון אחרי ארבע שורות, עברו שורה],

נושם,

[קחו נשימה, קחו עוד פסיק, עברו שורה].

נושם, נושם. הוא מתנשם אחרי הסערה. אבל גם: הוא נושם ונושם כגומע, כשוקק, כיודע שזכר הרעם והרוח (הדבר שהוא נושם) יפוג מהר וכדאי לנשום ממנו עוד ועוד. וגם: יש לו זמן, יש לו נחת. וגם: שימו לב, הוא נושם! אשכרה נושם.

הפירוק של השורה, לצורך הרחבת הנשימה, הוא הפירוק הקיצוני ביותר בשיר. כזכור, מבחינת המשקל והחריזה, כל השיר הוא בן שמונה שורות - אך רובן מוצגות מפורקות, כך שהחומר של שמונה השורות מתפרס על פני 14 שורות. אנחנו נמצאים ב"שורה" שלפני האחרונה: "ועץ נושם, נושם, ביקוד פריחה פרוע", שתתחרז עם ה"שורה" האחרונה, המקוצרת, "את שם הרעם והרוח". שורה זו שלנו היא היחידה בשיר המתפצלת לשלוש: "ועץ נושם, / נושם, / ביקוד פריחה פרוע".

אולם חדי האוזן וגם חדי העין ודאי הבחינו שהפירוק מוצדק מבחינת החריזה. כלומר, בצמד השורות "ועץ נושם, נושם, ביקוד פריחה פרוע, / את שם הרעם והרוח" יש גם חריזה בין אמצעי השורות. "נושם" מתחרז עם "שם". לפנינו פרקטל, חזרה של דגם בסדרי גודל שונים: בתוך מערכת החריזה הכוללת של השיר טמון קטע המתחרז בתוך עצמו, בסדר גודל קטן יותר.

ראו באיור: תחילה ארבע שורות חרוזות במתכונת משורגת (צהוב-אדום-צהוב-אדום), אחריהן ארבע החרוזות במתכונת צמדים (ירוק-ירוק-כחול-כחול), אך בתוך הצמד הכחול שוב חריזה משורגת (סגול כפול, כחול, סגול, כחול).

"נושם, נושם" לא נתפס תחילה כחרוז. הרי זו אותה מילה ממש. האפקט הוא כאמור של חזרה, של רמז-למחזוריות, הלוא היא מחזוריות הנשימה, ושל האטה בקריאה. אבל החזרה פועלת עלינו גם כאיזה אפקט מרדים המכשיר את הקרקע לצניחת ההפתעה, החרוז הפנימי, של "אֶת שֵׁם". כאותו ילד מעצבן האומר "עוד לא, עוד לא, עוד לא, עוד לא... עכשיו!", כך הוא נושם, ונושם... את שם!. נושם חוזר על נושם ואז חורז בשם.

אבל זה יותר מכך. כבר ה"נושם" הראשון נחווה קצת כחרוז. שכן הוא מהדהד, אומנם במלרע, את החרוז הקודם, את המילה "גשם". כזכור, "גשם" התחרז עם "גשר", אבל מי שציפה (לאו דווקא במודע) לחרוז שייתן לו את ההברה האחרונה של גשם, שם, במלואה, מקבל אותו עכשיו.

והרבה יותר מזה. ההברה "שֵם" מצלצלת לנו משהו מכל (!) החרוזים הקודמים בשיר, ואפילו כמעט מכל סופי השורות הלא חורזות: גושש (שֵ), קָם-חיקם (ם), שחת-שחר (ש), רגעיהם (ם), גשם, גשר (שֶׁ).

כלומר, המילה "נושם" היא מיתָר שכל מה שקדם לו מרטיטו. היא נושמת לרווחה את כל מה שהיה. את הסער ואת הרגיעה. והיא מעוררת אלינו, מתוקף פריצתה אל מערכת החריזה, גם יסוד עוברי שהתרקם עד כה בהדרגה ברחם השיר. לא השי"ן הבולטת של "נושם", שכבר מוכרת לנו רשמית כשחקנית ראשית בשיר - אלא המ"ם הצנועה שבסופה. היא שולחת עכשיו אלומת אור אחורי אל כל המ"מים הסופיות והתחיליות שמילאו לנו את השיר עד כה ולא עשינו מהן עניין, כי הן היו בחלקן הגדול אביזרי-דקדוק: מ היחס של 'מהפכת' ו'מערמות' ו'מגשם', ו-מ הרבים של 'בחיקם', 'רגעיהם', 'האחרונים'.

אנו שומעים לאחור, ולפתע מזדקרות לאוזנינו המ"מים המהותיות שהחלו לזרום לנו בשורות האחרונות, ברצף המילים הנוזליות "מגשם ומַיִם". גודש זה של מ התחבא מאיתנו כי המילים שייכות לשורות שונות ולמעשה גם למשפטים שונים (המחוברים ב-ו'). אבל הנה כי כן, 4 מ מתוך 8 אותיות! "נושם-נושם" משלים אפוא תהליך הדרגתי של הצטרפות מ הרכה, המימית, אל הסימפוניה של השיר: היא מצטרפת והולכת אל צלילי הר-ג-ע-ש של הסערה.

גם מן הטעם הזה זוכה המילה "נושם", הנגמרת ב-מ שורשית, להיכפל ולעמוד פעמיים בסוף שורה.

*

בִּיקוֹד-פְּרִיחָה פָּרוּעַ,

העץ בבוקר שלאחר הסערה נתון בשיאה של פריחה. זה ממקם את השיר בשלהי החורף אצלנו, או, כמסתבר מסימנים אחרים בשיר זה ובשכניו, בנוף אירופי.

פריחת העץ יוקדת. צבעי הפרחים חמים מן הסתם. אדום או צהוב. והם מכסים את העץ כמו היו אש. את הרושם הזה מגביר דווקא צימוד המילים הבא, פריחה-פרוע. הכפלת צלילי פּר מעוררת את הרגשת הריבוי. היא גם יוצרת הרגשה של קשר מהותי בין הפריחה לפריעה. הפריחה גדלה פרע, כמו שיער. הפריחה פרועה, פראית, משתוללת: שוב, יוקדת.

ייתכן שיקוד הפריחה פרוע בכל מקרה, מעצם ססגוניותו. אבל במקרה שלנו הוא פרוע מעוד סיבה: הרוח פרעה אותו. הוא מבולגן, סתור-שׂיער. "פרוע" כבר מכין אותנו לחרוזו, שהוא סיבתו, המילה האחרונה בשיר: "הרוח".

אנחנו מוזמנים אם כן לשמוע כאן את "פרוע" בשני מובנים, של אש-וצבע ושל מים-ורוח, שהם גם שתי דרכים לתפוס את המילה "פרוע": כשם-התואר פרוע, כלומר פראי, בלתי מרוסן, מגודל, וגם כצורת הפָּעוּל של השורש פר"ע: דבר שפרעו אותו.

העץ ה"פרוע" מחזיר אותנו כך למה שנאמר על השוק בסערה בתחילת השיר: המילה הראשונה בשיר, הדומה לו, "רעוע", ובעיקר הבלגן המצוין במילה "הפֵכה"; אך מה רב ההבדל בין הנזק שנגרם לסחורות בשוק לבין שמחתו הפורחת של העץ.

צליל "פּר" שבראשית המילה "פריחה" (ו"פרח") נתפס אצל דובר העברית כמהותי לה: הוא נקשר במילים נוספות המתחילות כך, פרי (המשכו של הפרח) ופרפר (פרח מעופף הניזון מן הפרחים ומפרה אותם). פרי, פרח ופרפר הם מעין משפחת מילים לא רשמית. והנה עתה נוסף עליהם הקשר ל"פרוע" ונשמע, בהקשר של אחרי-סופה, טבעי ומהותי גם הוא.

מכל אותיות היסוד של השיר, ר-ג-ע-ש, ר כבר מוכרת לנו יותר מהאחרות כשותפה למשחקי צליל נוספים, לא רק עם חברותיה לרביעייה. היה לנו קרונות-אחרונים, רחוב-ריחני, אפשר אולי להוסיף את אנדרטות-גשר, ועכשיו זאת פּ שמזווגת ל-ר. פריחה-פרוע.

לצמד חמד המתפרפר פר-פר נוספות כאן, פעם זאת פעם זאת, ע ו-ח: פריחה-פרוע, פרח-פרע. הן ע, הן ח כבר זווגו ל-ר במשחקי צליל קודמים בשיר. זוג גרוניות זה הוא שיזווג לרי"שים גם בצימוד הבא, שיחתום את השיר: הרעם והרוח.

פרע ופרח. רעם ורוח. מים ויקוד. כפתור ופרח. פעמון ורימון. הכברנו מילים ואנליזה רק כדי לעמוד ביודעין על מה שפועל עלינו במובלע, בלהט שלמותו המלוטשת של השיר. שלמות או ליטוש? פנינה או יהלום? למי הפרחים, לשפה העברית הרוקמת את ההוויה ברשת צפופה של הקשרי צליל, או למשורר שבמעשה-אמן של שזירה סמיכה וניצול אפשרויות חשף את הרשת במלוא יפעת טבעיותה?

*

אֶת שֵׁם
הָרַעַם וְהָרוּחַ.

זה מה שהעץ נושם. את שם. "שֵם" בשירי כוכבים בחוץ הוא מהות. הוא הדבר עצמו, בעומק הווייתו, אבל לא במובנו הפיזי. הרעם והרוח כבר פסקו, והעץ מתנשם או נושם לרווחה או נושם עמוקות - את החוויה של הרעם והרוח, חוויה מטלטלת ופורעת אבל מחייה וחיונית. הוא נושם את ריח הגשם של הרחוב, נושם את הזיכרונות, נושם את אדי של הפראות ששטפה וריגשה.

שכּן - אל נשכח מהו, בשירי הספר הזה, הסער הפורץ אל העיר, עובר ושוטף והולך. הלוא אנו זוכרים את השירים 'אל הפילים' ו'סתיו עתיק' ו'הרוח עם כל אחיותיה' שעסקו בזה בהרחבה. ביקור הסער הוא קול קדומים, קול מרחקים, קולו של טבענו הפרוע, קולם של יצרים שכבשנו. בשירנו זה מעודן מאוד, כי בני האדם נעדרים ממנו, ומפני שהסערה כנראה אביבית או קיצית. זה קסום ובשום ופורח, אבל הנה גם העץ נספג בגעגועי מרחב ומרחק ופֶרַע.

אלתרמן בחר להנשים את העץ בזכר הרעם והרוח ולא הזכיר את הגשם, למרות מצלולה של מילה זו שהיה יכול להתלבש יפה על "נושם, נושם" ו"את שם". זאת משום שהגשם נזכר קצת קודם, וכך הדהד במילים הללו - ואילו הרעם והרוח טרם נזכרו בשיר. הראיתי פה כבר אתמול את מִרקם הפלאים הנוצר מהעמדת "הרעם והרוח" מול "פריחה פרוע", ואת המשחק המתקיים כך בין סיום השיר לבין כל אורכו. אבל זה לא הכול. רווח נוסף הצומח לנו מבחירת הרעם והרוח הוא הדגשת המבנה המשורג שאלתרמן יצר בסיומת של השיר.

כזכור, מבחינת המבנה של השיר כולו, חמש השורות האחרונות שלו הן בעצם שתי שורות שרק נדפסות שבורות:

ועץ נושם, נושם, ביקוד-פריחה פרוע,
את שם הרעם והרוח.

החריזה נושם-שם יוצרת, כפי שאמרנו, חלוקה פנימית בצמד שורות זה:

ועץ נושם, נושם,
ביקוד פריחה פרוע,
את שם
הרעם והרוח.

כך גם נדפסו השורות (פלוס העברת ה"נושם" השני לשורה משלו, באופן המרחיב את הנשימה בקריאה). אולם עתה אנו נוכחים לשמוע שהחלוקה הפנימית אינה רק בגלל החרוז, אלא גם על פי שרשרת הצלילים כולה: שתי השורות האי-זוגיות מקבילות זו לזו כמעט מההתחלה, וכך גם שתי השורות הזוגיות. הנה ראו; תחילה האי-זוגיות:

ועץ נושם, נושם,
את שם

מבחינת התחביר, השורות הללו הן רצף אחד: העץ נושם את השם. נושא נשוא מושא. השורה שביניהן, "ביקוד פריחה פרוע", היא הסגר. ההקבלה בולטת לאוזן עוד יותר מכפי שהיא בולטת לעין, שכן "עֵץ" דומה ל"אֶת". אחריו בא "שם" הממקד את "נושם, נושם" ומכווץ אותו. יש כאן קיצור דרמטי ומפתיע. "ועץ נושם נושם" - שלושה צמדי הברות (ימבים). טָ-טָם טָ-טָם טָ-טָם. ואילו "את שם" - צמד אחד בלבד.

כאשר הכפיל אלתרמן את "נושם" הוא הרחיב באופן יזום את הפער בין אורכן של השורות המקבילות הללו. גם כך "ועץ נושם" כפול מ"את שם". בא עוד "נושם" (כזכור לאחר נשימה של הקורא, בשורה נפרדת), ומאריך את ההמתנה. אבל מה הוא נושם נושם? את שם! וזהו. מלחינים היו ודאי מתפתים, למען ההקבלה, לשיר "את שם את שם את שם". בעצם, לאה גולדברג כבר סידרה להם אחד כזה עם הגלים הזועקים בדוכיים "את שמך את שמך את שמך".

אך מה שמבליט הקבלה זו בין שתי ה"שורות" האי זוגיות הוא ההקבלה הצלילית מתקיימת גם בצמד השורות הזוגיות. הללו שוות באורכן.

ביקוד-פריחה פרוע,
הרעם והרוח.

"פריחה פרוע" חוזר, בסדר פרוע, ב"הרעם והרוח". או אם למקד: רִיחָה--ָרוּעָ מול רַעַ-הָרוּחַ, בהצרחת ע-ח.

מעניין: כאילו תוספת פּ לרעם ולרוח מתרגמת אותם לתוצאה שבעץ, הפריחה הפרועה. והפשטת העץ ממעטה הפריחה, מאותה פּ, משיבה אותו אל יסודותיו ה"רוחניים", האקלימיים, הרעם והרוח, שהם לו עתה בגדר "שם" מופשט.

הרעם והרוח, נוסף על כל אלה, מחזירים אותנו בצלילם אל שורות הסערה של השיר, שורותיו הראשונות. ביחד, בהגייה חטופה, הרַעם-והרוּחַ הם ה"רעוע", המילה הראשונה בשיר, גורלו של השוק בסערה. וה"רעם", בערבוב, הוא "ערמות", הבלגן שהסער חולל בשוק, בשורה "מֵהפֵכת קרונות, מערמות השחת".

הרעם והרוח גם משרשרים אותנו, בסיום שיר זה, היישר אל הרוח המתוארת בפתיחת השיר הבא מיד אחריו, "רועת האווזים", ובעיקר אל צלילי מילותיו הראשונות. "הרעם והרוח" -> "הרעש רב. הרעש רך". בעיקר "הרעש רך": רעש>רעם, רוח>רך.

הארכתי. הכרחית פחות עוד הערה: חוויה דומה לזו המופיעה כאן, בסיום שירנו, תופיע בשיר שלפני-האחרון בספר, 'שיר בפונדק היער'. גם שָם איתני הטבע מוסיפים להדהד בזיכרון רק כ"שֵמות"; שם, לא בזיכרון העץ אלא בזיכרונו של איש-טֶבע: "ואולי הוא זכר עוד אפילו את שמם / של אבות הנפילים - של האור והמים". ומה מפליא: מיד אחר כך חורז אלתרמן פֶּרַע-פֶּרַח, הצמד המופיע אצלנו מיד לפני המילה "שֵם" בצירוף "[יקוד] פריחה פרוע". שוב, פריחה ופריעה כגילוי חיצוני שמאחוריו המהויות הגדולות של איתני הטבע והאקלים.

ולבסוף, עוד הערה צדדית על שיר הפלא הזה כמכלול. אלתרמן חילק את שמונה שורותיו ל-14. כמניין השורות בסונֵטה, שיר הזהב, אף כי לא במתכונתו. המונח סונטה נגזר מ"סון", צליל, קול. למרבה העניין, גם השיר הקודם, שכנו הצמוד של שירנו, השיר ששמו "קול" (!), עשוי 14 שורות; שם תוצאה של שבירת שתיים מתוך 12 שורות טבעיות של השיר. זה כבר נראה כמו בדיחה פרטית של אלתרמן. מוצלחת יותר מהנוהג הרווח בשנים האחרונות אצל משוררים לקרוא לשירים "סונטה" רק משום שהם מחולקים ל-14 שורות. שני שירים אחורה, "עוד אבוא אל ספך" - שוב, אותו דבר בדיוק כמו ב"קול". 12 שורות המסודרות כ-14. זהו: אלתרמן ממצה את העניין בשיר שלנו, והשיר הבא, "רועת האווזים", מסודר בשמונה שורותיו הטבעיות בלי שבירות, אף שהן שורות ארוכות.

ריכוז תגובות ארוכות של אקי להב:


> בעקבות הכותרת:

השיר באמת נקרא גם כנסיון חריזתי שונה מהמקובל בפרק א' עד כה, אומנם יש לכך תקדימים בפרק א'. זאת, גם כתיעודה של תהייה: "האפשר גם כך?".וגם כנסיון לאתגר את החריזה ע"י בידול בין שני הבתים, למשל: אבאב בראשון. ואאבב בשני. גם הפרוזודיה שונה קצת. התקן השורתי ה 6 יאמבי, בבית הראשון, "משתבש" קמעה בשני.  אלתרמן ייחס לעצם החריזה (כמו לכל מרכיב פואטי אחר של שירתו) ערך תמטי. איך יודעים? גם ההגיון מחייב, מהיכרות עמוקה עם שירתו והגותו, ופה ושם יש גם יציאות אישיות שלו שאישרו את הדבר ולו בעקיפין. אחד התפקודים של החריזה הוא ייצוג של רובד הדובר בתוך החווייה. ההנחה המובלעת כאן היא שלאדם (וגם לקורא) יש נטייה לזהות מחזוריות בהוויית העולם הנחווה על ידו. יש בה משהו מתגמל מבחינתו. "האוזן אוהבת", ובלי קשר , גם "הדעת נותנת".

מצד שני, ההרהור של המשורר (והרי זה מה שמתעד השיר) כולל ספק קל גם בעניין זה. סימן שאלה. האם זה נכון? האם באמת יש מחזוריות? או שמדובר ב"המצאה אנושית". דרך שרירותית של ראיית העולם. המאבק בין שתי אפשרויות אלה בא לביטוי פואטי בתוכן הגועש והדינמי, הכלוא בסד של משקל וחריזה. פה ושם אתה גם מוצא תפקוד תכליתי יותר של החריזה (הפנימית דוקא). מוכוון מטרה. דוגמא מרתקת היא ה"שֵם" לקראת הסיום. עץ נושם, נושם .. את שם. אתה ממש שומע את הנשימות. ואת עילוע ה"שם".
פרט לכך, ראוי לציין את תפקידו הכללי של השיר כ"התעוררות" מהליל שעבר על כוחותינו בשני השירים הקודמים.

> בעקבות שורות הפתיחה:

עוז אברמוביץ: יש לי תחושה שלאקי להב יהיה מה לומר על המשמעות של המעבר מלילה לבוקר, כשהלילה מצלצל לקורא את התהומות של סדום והמבול. ובאמת אי אפשר לפטור הכל בהסברים סמנטיים, הרי הכוונה הפשוטה של השיר (בקריאה שלי) היא להראות שגם השוק החביב, הנרגע וה"נורמלי" לא יכול להסתיר את החגיגה הכאוטית שהתרחשה פה בלילה.

אקי להב: נכון. רמזתי על כך אתמול בהערתי הבאה: "...פרט לכך, ראוי לציין את תפקידו הכללי של השיר כ"התעוררות" מהליל שעבר על כוחותינו בשני השירים הקודמים...". אך קשה להגן על הטענה, בלי לחזור לשני השירים: "ליל קיץ" ו"קול". גם בתוך קבוצת שירי פרק א', אני רואה את השלושה הנ"ל כמעין תת-קבוצה שיש לקוראה ברצף. אביא כאן בקצרה את המבוא לביאורי המלא לשיר הקודם: "קול". נדמה לי שגם בלי לבאר כל שורה, הוא מנמק את טענתי.

"... השיר ("קול") ניתן לקריאה כהמשכו של השיר הקודם לו: "ליל קיץ". שני השירים (כל אחד בדרכו) עושים זום-אין, אל תוככי החווייה ההגיגית, הפואטית, של "כוכבים בחוץ". "ליל קיץ" צולל אל חוויית הדמוניות של הלילה העירוני, מדגים אותה, מאפיין אותה, תוהה על טיבה, ואילו "קול" יורד עוד רובד. עוסק במשהו עוד יותר "טכני" כביכול. בַּמִּילָה עצמה, כפי שהיא נשמעת באוזן האנושית. על סף קליטתה ועיבודה. רגע לפני הלבשתה ע"י התודעה האנושית במעטפת קונוטטיבית סבוכה ועתירת אפקטים.

כמו תמיד בטיוליו ההגיגיים הכוכבים בחוציים, אלתרמן מהגג על התופעה. מתפעל ממנה. מן הסתם (באותו "ליל קיץ" שבו הוֹרָה השיר) גִּלְגֵל על הלשון כמה דימויים עסיסיים משירו "ליל קיץ" וחש את "התרת הקשרים", את התפרקותם מהמעטפת הקונוטטיבית האדירה שבה עשה, הוא עצמו, שימוש כל-כך אפקטיבי ב"ליל קיץ". למשל: "הלב צלצל אלפיים". כמה פעמים אפשר לצלצל בלמ"דין הללו, או במילה "אלפיים" , בלי שיאבד האפקט? או "עבדים שחורים לְרֹחַב הרציף" 1) . אין ספק שדימוי זה, "עבדים שחורים", נושא על גבו מטען כבד. היסטורי, סוציאלי, אֶתִי. האם העיצורים 2) עי"ן סגולה, בי"ת רפויה סגולה ודל"ת, במילה: "עֶבֶד", מביאים את המטען הקונוטטיבי הזה "מהבית"? האם הן כאלה מעצם טיבן? גם בעירומן, הפיזי? הקולי? לא ולא. המוח האנושי, אותה מהות מורכבת, מושא חקירותיו ויעד שיטוטיו של המשורר, הוא המדביק להן את ענן המשמעויות הללו, באותו שבריר שנייה שאלתרמן הוגה בו עתה, ושאותו הוא מנסה לתאר לנו כאן. נסה זאת בבית, קורא יקר. על התהליך הזה מדובר כאן, כנראה. אֱמוֹר "עֶבֶד" מאה פעמים ברציפות, ותראה מה יקרה לדרך בה תודעתך מפרשת מילה זאת. אבל זהירות! בעשותך כן, אל לך להרהר בהוראתה של המילה, זה יהרוס לך את החווייה. עשה זאת, חזור על המילה "עבד" באופן "מנותק מִתְשוּבָה וַדַּעַת". כמון שביקש המשורר. מאה פעמים, אתה ו"הקול" (קוֹלְךָ!) בלבד..."

הערות
1) על מטענו הָאֶתִי של הצירוף "עבדים שחורים", כתב אלתרמן עצמו ללאה גולדברג, כאשר הגיב על תרגומה לרוסית את השיר "ליל קיץ". התשובה ספוגה אומנם סרקזם חריף, אבל אוזן סבירה תשמע בה גם תוכן אמיתי. הבסיס (הקונוטציה האתית שב"עבדים שחורים") הוא אמיתי. רק השימוש בו סרקסטי.
2) למעשה מדובר בפונמות. אלתרמן מתיחס במפורש להיבט ה"קוֹלִי" בלבד, כמודגש ע"י שמו של השיר. וגם ע"י ה"חופש" וה"עירום" של המלים. ואם לדקדק: אומנם נרמז בשיר "מימוש" של הפונמות, אך "הקול דיבר ונדם". ההרהור הפואטי הוא על ההיבט התיאורטי שלהן. המנותק מכל מימוש היינו: פונמות.

> בעקבות "שוב שעוני העיר יניעו בחיקם" וגו':

את הרגעים הללו אני קורא לא כחזרה לשגרה האנושית אלא כהגעה אל הקור והדומיה של הסיום. ואם "שגרה" כי אז לכל היותר זוהי השגרה של הטרנסצנדנטלי. של הדומם הנצחי האורב לכל גילוי זמני של חיים.
של השיר "הם לבדם", של "זו עת הדומיות המרעילה עד שחר" (תחנת שדות") וכו'. המחוגים מציגים כאן את "הזמן הגדול" זה מ "זמן רחב רחב..." של "ליל קיץ". הביטוי "זמן רחב רחב הלב צלצל אלפיים" מתבאר כאן שוב כתיאור המעבר מההיבט של הזמן הגדול, הרחב, הדומם המקפיא, המאיין. זה מֵהַ"כוכבים בחיתולים"...
אל סערת הזמן האנושי, החם, הקטן, הזמני. היצירתי. אל מגלב הזהב המפיל עבדים שחורים על הרציף וכו'.
זהו תפקידם הדי-קבוע של מחוגי השעון "בכיכר", ושל הרגעים האחרונים לפנות שחר. שזוהי משמעות המילה "אחרונים" כאן.. יש לקרוא את המילה ביחד עם ה"עד שחר". "אחרונים-עד-שחר".
 

קריאה כזאת מתחזקת במיוחד לאור ה"אבל" המגיע מיד. נכון - אומר לנו השיר - הסערה הלילית (של "ליל קיץ" למשל, אבל של כמעט כל שיר כוכבים בחוצי בעצם) שככה, ו"הדממות באוני" שוב, או "עוד דומיית חצות ניצבת בכיכר... אין המולה, רעי, שלא תידום אליה"... (שיר על דבר פניך"), "רק פעם המרחב את רקיעו קורע... ושוב שוקט הכל" (תחנת שדות), "כל נתיבה כל זמר מגיעים עד דום" (אולי היד אותך), והנפלא מכולם, 'היאור': "הן חובקת כל דרך סופסוף את קיצה / הלא כל המולה לדממה מתעוררת". כן, הסערה שככה, האנושי, הפרא, הזמני, היצירתי לא הצליחו לעצור את המחוגים.
 

א-ב-ל... 

הרחוב עוד ריחני מגשם... "ועץ נושם...". שוב ושוב מזכיר השיר את הסערה של "ליל קיץ" שזה עתה שככה. ואת הדומיה הנצחית שהיא מתעוררת אליה. שתי המציאויות הקיומיות שביניהן מיטלטלת תודעת המשורר.
וכאן, מבליח שוב הרעיון הגדול, שאלתרמן איננו ניהיליסט או אתיאיסט ואף "דתי" איננו , אלא נותן ביטוי (אסתטי!!!) לדואליות הזאת של העולם. פשוט מתפעל מהיופי. יושב מהורהר ליד האקואריום הגדול, עם כוס בירה בידו, מתבונן ומתפעל.