הזאת נעמי: עם הביוגרפיה החדשה של נעמי פרנקל

רב-סרן נעמי פרנקל, מדובבת לוחמים וגלאית שקר, בתפקיד. צה"ל, שנות השבעים.
התצלומים באדיבות ציפורה כוכבי-רייני

מברלין הנאצית לתעלת סואץ עם אריק שרון, מקיבוצי השומר הצעיר לחברון, מצמרת הברנז'ה התל-אביבית למדף הכי נידח בארון – דרכה הנפתלת של נעמי פרנקל מעולם לא נראתה כה מתבקשת מאליה כמו בביוגרפיה הארוכה החדשה שלה. 1,500 עמודים מסעירים פותרים את חידת חייה של הסופרת הבכירה של הימין הישראלי – ואולי לא. הוויכוח כנראה רק מתחיל

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"ו באדר תשע"ג, 8.3.2013, עמ' 34-28.

"היו לי שתי אפשרויות בחיים", אמרה נעמי פרנקל לביוגרפית שלה, צלה ויד ימינה, ציפי כוכבי-רייני. "לא לחיות עם בני אדם, או להסתתר מאחורי סיפורים ומעשיות ואיכשהו לחיות עם אנשים... סיפורים ומעשיות נתנו לי את היתרון שלא יתקיפו אותי. אפילו העריצו אותי. זה נתן לי שקט, אבל סבלתי סבל נורא". ברגעיה האחרונים, סמוך לפטירתה ביום הולדתה ה-91, חזרה הסופרת הדגולה והמוחרמת והשביעה את ד"ר רייני, לכשעצמה מומחית מהמובילות בעולם בחקר ספרות מסופוטמיה ומצרים הקדומות, "לצעוק את אמת חיי". לא להירתע מחשיפת פצעיה הנסתרים ואהבתה הגדולה והגיגיה הכמוסים, אלה שחיפתה עליהם כל ימיה בקסמי שפה שדובבו דמויות בדיוניות.

היא טפטפה את צפונותיה הללו בראיונות עיתונאיים אחדים באחרית ימיה. היא טפטפה אותן עוד קודם לכן, בכל יצירותיה, בדיו סתרים של רמזים והסוואות. אבל עכשיו הן זורמות כשיטפון גדול בביוגרפיה הענקית, משולשת-הכרכים, שכוכבי-רייני מפרסמת בהוצאת גפן, 'מלכת הקונכייה'. פרנקל, מבקשת הביוגרפיה להוכיח, לא "חצתה את הקווים", כפי שטוענת הקלישאה הקבועה לגבי המסלול שעשתה מקיבוצי השומר הצעיר לקריית-ארבע – שכן השקפת עולמה הייתה תמיד יהודית-מסורתית ואנטי קומוניסטית. יותר מכך: כל נפתוליה עם סביבתה – בברלין של ילדותה, בקיבוצי העמק, בתל-אביב, בחיל הים, כל המהפכה היהודית שהכניסה בספרות הישראלית ביצירת-הענק המוקדמת והפופולרית שלה 'שאול ויוהנה' על יהדות גרמניה ערב השואה – כולם, לפחות כפי שהִבְנתה אותם במבט לאחור, היו חתירה ומאבק אל עבר הכיוון הזה.

מי שימצא זמן לקרוא את 1,500 העמודים הגדולים והמרתקים ברובם (תתפלא, אומרת רייני, אבל אני שומעת על עוד ועוד קוראים שעשו את זה. פנסיונרים, וגם לא. אתה ממש לא היחיד) – וגם מי שיקרא בדילוגים מושכלים, או יסתפק באחד הכרכים, שכן כל אחד מהם עומד בפני עצמו וחוזר על הרבה מן האמור באחרים – יקבל תמונה פנורמית של חייה הסוערים ומחשבותיה המסעירות של פרנקל ושל קורות משפחתה, לצד תמונות בלתי מוכרות מחייהם של אישים ידועי שם שהקיפו אותה, ולצד כל אלה מדגם רחב ומפוענח מתוך יצירותיה של הסופרת ועמו חשיפת הסיפורים שמאחוריהן, סיפורי חייה ומשפחתה. אנציקלופדיה למדעי נעמי פרנקל והסביבה.

"זה ספר על היהדות במאה העשרים, לא רק ביוגרפיה", מסבירה רייני, שלֵמה עם האורך, אם כי מצֵרה על כמה וכמה כפילויות ופליטות קולמוס שנותרו בשגגה ביצירה הנפילית. אולי תופיע גם מהדורה מקוצרת, ותעשה חסד עם כולנו. גם ספר אלקטרוני מתוקן בתכנון. אבל כבר עתה החידות הגדולות שסקרנו עד כה את שומעי שמעה של נעמי פרנקל נפתרות. או לפחות זוכות לפתרון על פי גרסת פרנקל.

למשל – מה גרם לנסיכת הספרות העברית, הכוכב האינטלקטואלי של שנות השישים, בת האצולה הקיבוצית, בת בית בסלוניהם הירושלמיים של גרשום שלום, ש"י עגנון, שר המשפטים פינחס רוזן והשופט חיים כהן, הפנינה הזוהרת של חוגי הסלון והסילון התל-אביביים בראשותה של אשת האופנה, הקניות וראש הממשלה (בסדר הזה, על פי מה שמצטייר מהאנקדוטות המשעשעות בספר) לאה רבין  – מה גרם לה, לאותה נעמי פרנקל, לעבור לחיות בחברון ובקריית-ארבע ולהתחיל להתרגל ליריקות חבריה לשעבר ולכתפו הקופאת לפתע של הממסד התרבותי? ומה גרם לה להפוך מהשם החם של התקשורת הישראלית – לשם שרק מתנחלים יודעי דבר מזכירים כששואלים אותם איפה הסופרים שלהם, ונענים בתהייה "נעמי מי"?

ומדוע התעקשה להיקבר בבית-אלפא, הקיבוץ ששנאה כל כך לגור בו, הרחק מקבר בעלה העיתונאי הבכיר מאיר בן-גור שבא עמה לגור בקריית-ארבע? האומנם, כפי שאמרה בתה דיתי דנן בהלוויה, רצתה נעמי להיקבר בקיבוץ "מפני שאולי בכל זאת ידעת בסתר לבך כמה טוב יש במקום הזה ובציונות השפויה, העובדת, המסורה לרעיון בדרכה הלא חומסנית"? ומה גרם לסופרת מצליחה בת 51 להתגייס לצה"ל לשנים ארוכות, כמדובבת חיילים בתחקירים שאחרי פעולות, מעין פוליגרף אנושי לזיהוי דיווחי שקר, להתרוצץ תחת אש עם לוחמי שייטת 13 בסיני ובתעלת סואץ, ואף להיות האישה היחידה שצלחה את התעלה עם כוחותיו של אריק שרון?   

הפתרונות, חובה לומר שוב, הם מזווית ראייתה של פרנקל. רייני ערכה תחקיר מקיף לצורך הכתיבה, שוחחה עם אנשים מעברה של פרנקל והשיגה מסמכים נושנים, ובכל זאת היא אינה מתנגדת להערתי שהביוגרפיה היא בעצם, מבחינת התוכן ונקודת המבט, אוטוביוגרפיה, או ספר זיכרונות: סיפורה של נעמי פרנקל על חייה, שרק נכתב בידי אחרת. הספר הגדוש מתעד גם את ריביה ושנאותיה של פרנקל, וגם עניינים אינטימיים למדי ומחלוקות כספיות. בהקשרו של הספר, הם נראים כמעט הכרחיים להבנת אישיותה ומהלכיה של הסופרת. אלא שלעניינים כאלה יש מטבעם גם גרסאות אחרות.

באותו הספד אוהב-שונא שלה לאמה טענה הבת דיתי שנעמי, בחייה, טָפלה על בני משפחה אשמוֹת שווא הזויות, ושהיא שִכתבה בהתמדה את קורות חייה. צריך לזכור זאת, למשל, כאשר קוראים בביוגרפיה שדיתי זו מנעה מאמה במשך 12 שנותיה האחרונות לראות את נכדיה האהובים, ובכך גרמה לה דיכאון קשה. זה בדיוק ההפך, טענה באוזניי דבורה צוריה, תושבת בית הדסה בחברון, שליוותה את הזוג פרנקל–בן-גור כעוזרת בתשלום ובהתנדבות לאורך רוב שנות מגוריהם בקריית-ארבע. גם מערכת היחסים הבעייתית בין בני הזוג, הזוכה לחשיפה נרחבת בספר, מתהפכת על ראשה בפיה של צוריה, לטובתו של הבעל המושמץ.

צוריה, פגועה מיחסה של פרנקל כלפיה וכלפי אחרים, סבורה שפרנקל ורייני תפרו את הביוגרפיה על פי מידותיה של הסופרת. היא שמה לה למטרה להיאבק בניסיון, שרייני היא מהמובילות שלו, להאדיר את פרנקל כגיבורת-על של מחנה הימין. בשיחתנו היא העלתה טענות קשות על התנהגותה ומהימנותה של פרנקל בשנותיה האחרונות – טענות שלא כאן המקום לחזור עליהן, ושגם בהן יש להטיל ספק בריא, אך הן מזכירות שנדרשת זהירות רבה בקריאת הביוגרפיה ובדיווח על האמור בה. גם בביוגרפיה עצמה לא מוסתר חוסר יציבותה של פרנקל בערוב ימיה. "נעמי, סופרת ענקית ואישה חכמה מאין כמוה, הייתה אדם קשה ומסובך, וכמוה גם הבנות שלה – וטבען של מחלוקות משפחתיות שכל הצדדים להן שוגים בחלק מהדברים", מנסח במתינות אחד מוותיקי קריית-ארבע, מבאי ביתה של פרנקל.

"ידעתי שכמחברת אני צריכה ללכת לאיבוד, להיעלם", מסבירה כוכבי-רייני את גישתה. "יש נעמי, והיא מדברת, ואני צריכה להזדהות איתה – כי זו הביוגרפיה שלה, לא שלי. היא טענה שלא תרבותי שאדם יכתוב על עצמו. ואני, היא אמרה לי, תאומה שלה. גזורה באותה צורה כמוה".

על פי המסופר ב'מלכת הקונכייה', פרנקל הועידה את ידידתה הצעירה להיות הביוגרפית שלה, וכמעט כפתה עליה הר כגיגית. הן הכירו בשנות השבעים המוקדמות, כשציפי כוכבי הייתה חיילת במפקדת חיל הים. הסופרת המבוגרת שירתה שם בדרגת רב-סרן. היא גויסה ביוזמתו של לוחם הקומנדו הידוע מאיר הר-ציון, שאת יומניו רבי המכר וההשראה היא אשר ערכה והתקינה. הר-ציון ניסה בדרך זו לחלץ אותה מתקופת אבל כבד, מוחק, מטריף דעת, שחוותה לאחר מות בעלה האהוב ישראל רוזנצוויג. באמתחתה המקצועית העשירה, ששכנעה את הצבא לגייסה, היו לא רק היצירות הספרותיות והיומנים הצבאיים, אלא גם עבודת תחקיר עיתונאית באופייה שעשתה בגרמניה ב-1960, במסגרת משלחת חוקרים ישראלית במימון אביה של אנה פרנק, שנועדה לנסות לפענח איך קרה שגרמניה התמסרה להיטלר. פרנקל הצליחה, לעתים במסווה ובתחבולה ולעתים בלי צורך בכך, לדובב מפיהם של גרמנים את הנאצי שבתוכם.

"היא אמרה לי פעם – איך שראיתי אותך בצבא, עם הפנים שלך ועם כל הספרים והברק בעיניים, ידעתי שאת שייכת לי", מספרת כוכבי-רייני. הידידות בין הנשים, שכל אחת בתורה עזבה את תל-אביב והתיישבה ביהודה או בשומרון, התהדקה עם השנים. בשנותיה האחרונות של פרנקל, רייני סעדה אותה. תקופה מסוימת היא אף לנה שלושה לילות בשבוע אצל פרנקל ובן-גור ברמת-ממרא אשר בקריית-ארבע, לספוג כמה שיותר מסיפוריה ומהוויית חייה (לדברי דבורה צוריה, הדבר היה למורת רוחו של בן-גור). לאחר שפרנקל התאלמנה, כשהייתה עוד חדת מחשבה וביטוי אך שברירית בגופה ובנפשה, עברה לגור ליד הזוג רייני בשערי-תקווה. "היא הייתה אומרת לי לפעמים, אני מרגישה שהלילה מתאים לדבֵּר, בואי נעביר אותו ביחד. גם כשגרה ברמת-ממרא ישנו לפעמים באותו חדר, כי היא אמרה שיש דברים שהיא מתביישת לספר, ובחושך, בלי לראות את בת שיחה, קל יותר". 

רייני אישה עסוקה מאוד. מרצה במכללת בית-ברל, המתרגמת לעברית של מכתבי אל-עמארנה (מכתבים למלכי מצרים הקדומה משליטים מקומיים בסביבה, ובפרט מארץ כנען) שחקר בעלה ההיסטוריון והארכיאולוג אנסון רייני. בכל זאת נטלה על עצמה את תיק פרנקל, אישית וגם ספרותית ומחקרית. היא כתבה שני ספרי מחקר בלשניים על אודות צמד הרומאנים המאוחרים, החברוניים, של פרנקל, 'ברקאי' ו'פרֵדה'. על פי רומאנים אלה כתבה גם שני תסריטים. מחזה בעקבות תסריטה של רייני ל'ברקאי', רומאן העוסק בגירוש ספרד ובחייהם של אציל ספרדי מן היהודים האנוסים החוזר ליהדותו ושל בנו שעתיד להקים את קהילת חברון, הוצג כמה פעמים בספרד "בפני אלפי צופים, להפתעתם העצומה של המארגנים".

נעמי פרנקל (מימין) וציפורה כוכבי-רייני (שהתצלום באדיבותה)

ספריה של רייני על פרנקל הופיעו כולם בהוצאת גפן. גפן אימצה קודם לכן את פרנקל, והוציאה לאור את כל הרומאנים שלה, חדשים עם ישנים, לאחר ש'עם עובד', ביתה הקודם של הסופרת, לא רצתה להוציא את 'ברקאי' ה"משיחיסטי" בעיניה (כך על פי הביוגרפיה). את 'פרדה' עצמו, הרומאן שבמרכזו קהילת חברון שלפני הטבח בתרפ"ט, כתבה רייני מפיה של פרנקל, שהייתה אז עיוורת למחצה. "היו משפטים שגמרתי את כתיבתם עוד לפני שגמרה להכתיב לי אותם. היה בינינו קשר כמעט טלפתי".

רייני מספרת שבעבודה המשותפת על 'פרדה' השפיעה גם על מהלך העלילה. למשל, בחתימת הספר, שכנעה את נעמי שאהובתו של הגיבור, המבזבזת שנים ארוכות מחייה בהמתנה אליו, תנפנף אותו מחייה – מה שנעמי עצמה, על פי הביוגרפיה, נמנעה מלעשות שנים רבות עם בעלה הראשון ועם בעלה השלישי, אף שחיי הזוגיות שלה עם כל אחד מהם היו, לכל הדעות, חיי זיוף.

לעומתם, הבעל האמצעי, ישראל רוזנצוויג מקיבוץ בית-אלפא, מזדקר כדמות המרכזית בספר, לצד נעמי פרנקל. אהוב לבה עד יום מותה. עורך ומבקר ספרותי ומרצה להיסטוריה יהודית במוסדות הקיבוציים. האיש שגילה אותה, גאל אותה, חנַך אותה, הדריך אותה, קישר אותה, גידל אותה עד שפרסה את כנפיה והעבירה את זה הלאה, לדור של תלמידים-כותבים. יוצרים בהתהוות יוכלו לשאוב השראה רבה מסדנאות הכתיבה, הקריאה והדמיון שהעביר לה, המתוארות יפה בספר. למשל, תרגיל דמיון וכתיבה המבוסס על התבוננות בצבע.

היא נישאה לו, חולה לב המבוגר ממנה בשנים רבות, לאחר שסירב לכך תקופה ארוכה בלב כבד בגלל גילו ומחלתו, וניהלה איתו חיים אינטלקטואליים ורוחניים ערניים, ואהבה גדולה ולעתים רוגשת. באופן דומה משהו, גם ציפי כוכבי עצמה, אחרי שנות דור, נישאה לאנסון רייני המבוגר ממנה בשנים רבות עוד יותר, חוקר קדומים ידוע שם, תיאולוג בפטיסטי שהתגייר כבן חמישים (ונפטר לפני שנתיים). "שתינו לא יכולות להיות סתם עם אדם שהוא לא חכם מאוד", היא אומרת.

אכן, רב המשותף בין השתיים. בין פרנקל, הייקית שיחידה מכל משפחתה נולדה כהה, לבין כוכבי-רייני, התימנייה (ומהם התימנים אם לא הייקים של יהודי המזרח) שיחידה במשפחתה נולדה בהירה. שני בורות סוד שאינם מאבדים טיפה, שתי כדוריות של כספית תזזיתית. "יום אחד, בינואר 79', נעמי ואחותה לוֹטְשֶן (לוטֶה) ראו אותי באוטובוס, בדרכי לאוניברסיטה. נעמי קפצה מהכיסא, כל כך שמחה לראות אותי. כזו היא הייתה, כמו ילדה. כשהגעתי לאוניברסיטה נכנסתי לשיעור של הפרופסור רייני. באותו חודש נוצר הקשר בינו לביני. הוא סיפר לי אחר כך, 'היה לך בשיעור ההוא כזה ברק בעיניים, שהיה ברור שאת מאוהבת בי'. הברק היה בגלל הפגישה עם נעמי, והוא חשב שזה בגללו. פעם אחרת שמעתי פרופסור אומר לחברו, כשהם חושבים שאני רחוקה מכדי לשמוע, 'זאת ציפי רייני, בכל שיעור העיניים שלה היו בורקות מהתלהבות'.

"אז גם את התכונה הזאת של נעמי, העיניים הבורקות מהתלהבות בשעת לימוד והקשבה, חלקתי איתה – ואצל שתינו היו גברים שפירשו את זה לגבי עצמם. הרי זה מה שגרם למדריך ההוא לומר לה כל הזמן שהיא מאוהבת בו ולהטריד אותה על סמך זה שוב ושוב – ואז, בטיול, במתבן בקיבוץ דגניה, לאנוס אותה בשנתה. ההבדל בינינו הוא שאני תמיד ידעתי להגיב למי שפגע בי, במלוא העוצמה, הרי גדלתי במשפחה מבוססת שהייתה מושרשת היטב בחברה הישראלית – ואילו נעמי הנערה הייתה כאן לבד, בלי גב, בלי כתובת".

על פי הספר, בכירי השומר הצעיר והקיבוץ הארצי, יחד עם ראש עליית הנוער הנרייטה סאלד, הובילו לפטירת האיש מאשמה, מטיפול ומעונש, ולכפיית הנישואים איתו על הנערה העולה ההרה. האיש, ובנותיהם המשותפות, ראו בטענתה זו של פרנקל עלילה שנועדה לתרץ את יחסה הקר של פרנקל לבנות, או אף את בגידתה בו עם רוזנצוויג. רייני: "שיגידו מה שיגידו. לי יש המילה של נעמי, ואני ראיתי באילו מצבים היא נמצאה כשהיא הייתה מספרת לי על מה שקרה לה. הצגתי בספר את טענות שני הצדדים, והקורא יחליט. ברומאנים שלה יש בלי סוף מעשי אונס. ב'פרדה' עמד להיות אחד נוסף, ואמרתי לה 'מספיק עם זה', אז במקום זה יש שם סיפור אחר על אישה מוכה. לא יכול להיות שהאובססיה הזו שלה הייתה מכלום".

המקרה הזה היה, לפי ספרה של רייני, אחד בשורה ארוכה של הטרדות ושל חיזורים תוקפניים יותר ופחות שפרנקל ספגה. זכר להם אפשר למצוא בעלילות הרומאנים של פרנקל על ימין ועל שמאל. לאחר שנעשתה סופרת נערצת, הגיעו ניסיונות כגון אלה גם מצד גברים משמנה וסלתה של החברה הישראלית. כמעט כל הגברים יוצאים אצלכן זאבים, אמרתי לרייני; יכול להיות שהפרשנות האישית של פרנקל משתלטת לה על תפיסת המציאות בצורה מוגזמת, בנושא הזה ובנושאים אחרים? רייני בתשובתה פנתה לדבר בהרחבה על כך שזו הייתה האווירה המתירנית-שוביניסטית בישראל של השנים ההן, לא רק סביב פרנקל.

ומדוע נשארה פרנקל, אישה שהצטיינה בהחלטות חותכות ומהירות, שנים ארוכות במשמר-העמק, נשואה לו פורמלית, ועל פי הספר אומללה, מחוקה ומבוזבזת? "ראשית", עונה רייני, "היא כן ברחה כל פעם לירושלים. שנית, היא ניסתה להסביר לי, 'את לא מבינה איך זה היה פה פעם. החברה הארצישראלית של שנות הארבעים הייתה קטנה, וכולם ידעו הכול על כולם'. תוסיף על זה את שתי הבנות שלהם שחיו בקיבוץ, שעם כל הסבך שביחסים ביניהן היא לא רצתה לנטוש אותן, ואת הערך של החיים למען הכלל. היא הייתה מסבירה, 'בימים ההם לא בא בחשבון שתעזוב קיבוץ בגלל מקרה אישי שקרה לך'. והיא הייתה לבד בעולם. קשה לקום וללכת ולהשאיר הכול מאחור.

"יותר מזה. היו לה גם רגשות אשמה על שתמיד אנשים הסתבכו בגללה – למרות שאף פעם זו לא הייתה אשמתה. היא אמרה לי על ערש דווי בהתנצלות, 'לאדם כמוני אסור היה לעלות לארץ לבד בשנות השלושים. אבל לא יכולתי לוותר על זה, בגלל חזון ארץ ישראל'".

ואכן, חייה של נעמי פרנקל, כפי שהם מצטיירים ב'מלכת הקונכייה', עמדו בשלושה סימנים. חורבן המשפחה המתבוללת בגרמניה, האונס הגופני והאידיאולוגי בקיבוץ, והגאולה האישית והיהודית אצל בעלה ישראל (ובארץ ישראל).

אבל כבר הולדתה הייתה סימן. היא נולדה – לטענת הביוגרפיה – עם גידול חיצוני ענק על ראשה. בעיני רואיה הייתה התינוקת מפלצת. במשפחה הברלינאית העשירה הדעות היו חלוקות עד כדי שבר. אביה וסבה רצו לנתחה, גם במחיר סיכון חייה. האב, ארתור פרנקל, היה תעשיין פלדה, שזה עתה השתחרר מהשירות הצבאי במלחמת העולם הראשונה עם חצי-ריאה תקינה בלבד. איש שסגידתו לרוחניות ולתרבות גבוהה הייתה קריקטורה של ייקיות יהודית מתבוללת. אב אוהב וקפדן, שיחסיו עם ילדיו בשנים שהאם כבר לא הייתה בין החיים היו עתידים להתמצות בפגישות שיש להסדיר מראש, ובסעודות לימודיות המורכבות ממזון בריאות תפל הנלעס למשמע הרצאותיו. יהודי המאמץ את הנצרות כפולקלור שלו, רואה ביהדותו את הצד המיסטי בחייו, אך מתנגד בתוקף רב לנישואי תערובת. צאצא, על פי עדותו, למגורשי ספרד. פטריוט גרמני. כמו הסב. שמשאר הבחינות היה היפוכו: איש שובב וקל דעת, בעל אחוזה כפרית ששם לאיטלולא את תרבותיותו המופגנת של בנו, ככל שהדבר מתאפשר לו. הוא התאבד באמצעות צום והזנחה עצמית לאחר עליית הנאצים לשלטון בארצו האהובה.

ואילו האם, מרתה, התנגדה לניתוח המסוכן בכל תוקף. מרתה הייתה נערה חרדית בעיירה בפולין, והיא נישאה לארתור, חייל חילוני בצבא גרמניה שהגיע לעירה ודפק לכבודה נפקדות, תוך שהיא בורחת מבית הוריה. האב ארתור עשה בבתו התינוקת מה שעשה באמה: גם אותה חטף, והביאה אל המנתח הטוב בגרמניה. הלה, לאחר שהצליח בהסרת הגידול, ואף הציע לאמץ את התינוקת הדחויה, קבע: היא תהיה או גאון או אידיוט.

גאון, כך התברר מהר. היַלדה בֶּרְטֶל, היא נעמי, הייתה חובבת מושבעת של ספרות קלאסית, חיברה חיבורים מזהירים בכיתות הנמוכות בבית הספר, וסבלה כסבלו של כל מגה-חנון. בת שבע כבר קלקלה הצגה גרמנית-לאומנית בבית הספר, ושלא על פי הטקסט של המחזה הגנה על צרפת האויבת. מביקור של דודתה הארצישראלית שחזרה לגרמניה נודע לה על קיומה של ארץ ישראל – והילדה בת העשר יצאה מגדרה, קורעת את גלימת הגולם שעטתה עליה באותן שנים. היא דרשה ללמוד עברית ויהדות, ואביה נכנע לבסוף. שליחי השומר הצעיר בעיר משכו אותה אל תנועתם הציונית-סוציאליסטית; היפוכו של ביתה, הגרמני-פטריוטי והבורגני. שם קיבלה גם את השם נעמי.

אולם החילוניות של התנועה עוררה בה התנגדות. "הנה נשלחה עם בנות קבוצתה לעמוד בשער בית כנסת, לחטוף שיחה עם נערות דתיות קודם כניסתן לתפילה. ומה עשתה (...)? במקום  לגייס את שומרות המצוות לתנועה, ללא מילים גייסו אותה הדתיות לתפילה. סמוקת פנים מניגון המילים העבריות יצאה מבית הכנסת ואמרה ללובה (מדריכתה) שהתפילות היהודיות כה יפות". וגם – "ברגע שפצחו כולם בשיר האינטרנציונל, כיווצה שפתיה במחאה. אמרה שהיא מתנגדת לרוסיה הסובייטית, אבל את 'שאו ציונה נס ודגל' זייפה בהתלהבות רבה".

באותן שנים ממש עשתה המפלגה הנאצית את צעדיה המהירים אל השלטון, כמתואר להפליא בביוגרפיה. בבית הספר שלה התעמרו ביהודים. המשפחה סולקה מנכסיה. אחיה נכלא. מי מבניה שעזב את גרמניה, לארץ ישראל או לארגנטינה, נשאר בחיים. נעמי עלתה ארצה במסגרת עליית הנוער. כשתגדל תחשוב שיהודי גרמניה, בטומנם את ראשם בחול ובחושבם שהנאציזם הוא עננה חולפת, הרדימו את יהדות אירופה כולה עד שנבלעה בחשרת האסון. יהודי הארצות השכנות חשבו לעצמם שאם היהודים בגרמניה רגועים, כנראה אפשר לישון בשקט.  

והנה היא בארץ. חניכה קשת הסתגלות בחוות הלימוד של רחל ינאית בן-צבי ליד ירושלים, ובכל זאת חביבתה של המנהלת הקשוחה. בת חברת הנוער בקיבוץ משמר-העמק, בירתו הלא מוכרזת של הקיבוץ הארצי. תיאורים משעשעים של הצביעות בקיבוץ: החברים משולהבי הרטוריקה השוויונית נחלקים למעמדות חברתיים באופן מובהק, ובני המעמד הגבוה בקיבוץ חוטפים לעצמם מה שאפשר ואינם מתביישים להחזיק רכוש פרטי ולהתהלך במחלצות יקרות.

כשנעמי הצעירה התגלתה כחובבת שירי אורי צבי גרינברג היא זומנה לשיחת בירור אצל המנהיג הנערץ יעקב חזן. נעמי העדיפה דווקא את תאומו הפחות כריזמטי, מאיר יערי. יערי עתיד למלא תפקיד חשוב במשחק חייה. למשל, ב-1958, כשכבר תהיה נשואה כארבע שנים לישראל רוזנצוויג, מהדמויות הבולטות והמשפיעות בקיבוץ הארצי, יערי יעמיד אותו למשפט-פתע במועצת התנועה, בעוון חיבור מאמר שטען שהקיבוץ מנוון את הממד הרוחני בחיי חבריו. יערי יפציע במשפט שישראל הובא אליו בלא יודעין, וידהים את ישראל כשיודיע לחברים, כנהוג במולדת הרוחנית ברית המועצות, ש"ישראל החליט לעזוב".

בני הזוג גורשו אפוא מקיבוץ בית-אלפא, קיבוצו של ישראל, למשך שנה. יערי ליווה אותם בביקור שבועי בביתם הזמני בירושלים ודאג לחקוק במצפונו של ישראל, שהאמין כל כך בחזון התנועתי, שבתום ההרחקה על הזוג לחזור לקיבוץ. החזרה הייתה הדרגתית. נעמי ניצלה את תקופת הגלות ללימודי יהדות באוניברסיטה העברית. היא כבר הייתה אז סופרת ידועה, אחרי פרסום חלקו הראשון של 'שאול ויוהנה', ובתי הפרופסורים של רחביה היו פתוחים בפניה. באולמות ההרצאות בגבעת-רם לבה נכבש בידי ההיסטוריה היהודית, ובמיוחד נהתה אחר תורתו של פרופ' גרשום שלום. זו תהיה מעתה השקפתה על היהדות, ועליה תנסה להילחם גם בקריית-ארבע: לא ההלכה עיקר, אלא העיקרון הקבלי של "ללכת בדרכי האלוהים".

גם נעמי הרגיזה את הקיבוצניקים. ככל שהתוודעה לזוועות סטלין, ולשיתוף הפעולה בין הקומוניסטים והנאצים בשנותיו הראשונות של שלטון היטלר  – נושא-יסוד בחלקיו המאוחרים של ספרה 'שאול ויוהנה' – גברה ההתנגדות כלפיה. בייחוד תקף את בני הזוג, השכם והערב, האגף השמאלי-קיצוני בבית-אלפא, שהלך ונעשה דומיננטי. "נהפכתי לגֵר בין בני ביתי", כתבה ליעקב חזן. הרשות שנטלה לעצמה – ואחר כך, עם בוא הצלחתה המסחרית, גם קיבלה – להקדיש ימים לכתיבה, אף היא השניאה אותה על החברים שהאמינו בעיקרון "ראשית כול – הידיים". הידיים, לא הראש. ביום כיפור היו בני הזוג מתפללים בחדרם בחשאי. בבחירות 65' נתגלה בקלפי הקיבוצית פתק אחד של מפא"י, שיקוץ משומם בעיני הקיבוצניקים מהשומר הצעיר. היה ברור שהבוגדת הבורגנית היא נעמי פרנקל. שיחת בירור נוזפנית אצל מאיר יערי לא איחרה לבוא. אגב אורחא תבע לדעת: "את מאמינה באלוהים, כן או לא?" תשובתה המורכבת לא הייתה כן ובעיקר לא הייתה לא.

ועם זה, גם בית-אלפא היה סוג של שכונת רחביה: גם היא שקקה אנשי רוח ואמנים. חדר הכתיבה של הסופר נתן שחם היה מתחת לזה שלה. החבר נחום היימן שרבט מעבר לדשא את לחניו הראשונים, ובשנות השבעים עתיד היה להלחין, למחזה על פי ספרה של פרנקל 'דודי ורעי', את שירה של רחל שפירא 'כמו צמח בר'. אפילו פגישה מוקדמת עם דוד לוי מבית-שאן זימנו לה החיים בבית-אלפא. מצא חן בעיניה הבחור, יחיד בין חבריו הפועלים מעיירת הפיתוח, שקרא תגר על יחסם המתנשא של חברי הקיבוץ כלפיהם, והתעקש לשחות בבריכת הקיבוץ תוך שהוא מתריס "אז מה אם אני מרוקאי, גם אני בן אדם". עבודתו של לוי הצעיר בקיבוץ הופסקה לאחר כמה ימים.

הנטייה לטוות קשרים מפתיעים תלווה את פרנקל לכל אורך הדרך. בתל-אביב, כאשת החברה הגבוהה, תנסה ליידד את הגבוהה הנ"ל עם איש המחאה המזרחית ויקטור תייר. בבואה לגור בחברון, תטרח קודם להתגורר חודשיים בטירתו של ערבי מהאזור (עד שהשב"כ יודיע לה שחייה בסכנה ושתתחפף משם), ולחבור אליו למסע היכרות עם ערביי יהודה למגזריהם.

ולהבדיל, המפגשים המבעיתים במסע הנזכר לעיל לגרמניה. היא ראיינה את משפחתה של אחת המשרתות שלה מילדותה, ושמעה ממנה מדוע וכיצד נעשתה נאצית. היא נדהמה מהקלות שבה שפכו לפניה מרואיינים ברחוב ובחנויות את דעותיהם האנטישמיות ואת כמיהתם לשובו של הפיהרר. היא התעמתה עם הקהילה היהודית המקומית במהלך קבלת פנים חגיגית שנערכה לה, והטיחה בפני ראשיה כמה נורא הוא מצדם לחזור לגור בגרמניה אחרי השואה. היא ביקרה בבית ילדותה, שהופקע בידי שלטונות מזרח ברלין הקומוניסטית והפך לבית ראש העיר. הלה הציע לה שם לרכוש מסמכי חקירות קומוניסטיים בעלי ערך היסטורי תמורת דולרים. היא פחדה שהפיכתה לשותפת-סוד לעסקה האסורה עלולה לגרום לחיסולה, ונסה על נפשה ללונדון. השהות בגרמניה הייתה לה חוויה מורטת עצבים, פורטת נימי נפש ומחליאת גוף. פרונקלים כיסו שם את עורה של פרנקל לאין מרפא ואמללוה – ונעלמו יומיים לאחר שעזבה.

פרנקל בתעלת סואץ, מלחמת ההתשה. 

וזוהי רק ההתחלה. ורק בקמצוץ תמציתי. מה עושים, קוראים טובים שלי? לכתוב רק כמה עמודי עיתון על תיבת הפנדורה הבלתי נדלית הקרויה חיי נעמי פרנקל הוא עוול גדול. גדול אפילו מלפרוס אותם בהגזמה על פני 1,500 עמודים. על השירות הצבאי כבר אמרנו משהו. אבל לא אמרנו דבר על החוויות תחת אש במלחמות ההתשה ויום כיפור, ועל ההיחשפות המטלטלת להפקרות המינית בצה"ל במרחבי סיני של בין המלחמות, כולל אוהל-בושת של ממש שחיילות משרתות בו קצינים, ולבסוף, על מה שלמדה כשהופקדה לאחר מלחמת יום כיפור על עיבוד ההקלטות של דיוני המטה של החיל.

ההפקרות, גילתה, לא הייתה רק נחלת החיילים, אלא בראש ובראשונה מחלת הגנרלים והמנהיגים. היא נחשפה למשל להחלטתו של משה דיין להיכנע ללחץ אמריקני ולא לקדם את ההפתעה המצרית במכת מנע או לפחות בגיוס מילואים ממשי, ונחרדה. גם אזרחי ישראל, גילתה, לא היו צדיקים גדולים, ורבים רבים החביאו את כלי הרכב שלהם כשפרצה המלחמה, לבל יגויסו. היא חתמה על התחייבות חמורה לא לדבר על החומר עשרים שנה. "על פי פקודה נידונה לשתיקה. בעצבות כבדה היא מתהלכת בין שועי הארץ שהסתירו ומסתירים סודות מדינה. היא מנבאת את התפוררותה של החברה הישראלית ואת התפרקותה, בלא אפשרות לחשוף את הנתונים שעליהם היא מבססת טענותיה".

משבר יום הכיפורים הכה בה משם כך אפילו יותר מכפי שהכה בחברה הישראלית בכללותה. לא הקהתה אותו הצלחתו העצומה של 'דודי ורעי' היפהפה שלה, שכתבה בעת שירותה הצבאי ובו רסיסים מחוויותיה בקיבוץ בית-אלפא ובבסיסים בסיני. אבלה על ישראל רוזנצוויג המשיך אף הוא להכות בה. בשנים ההן פנתה בין היתר לסמינר 'ערכים' החרדי, ללמוד תורה, ועוד הייתה מוצאת את עצמה חרדית אלמלא התעקש המרצה שם שלאישה שומרת מצוות אסור להיות סופרת, והבריח אותה.

חברון באה לה, על פי הביוגרפיה, כבמחזה נוסח משתה בלשאצר. "מה קורה לה? בסלון ביתה של חברת הכנסת אורה נמיר גוועים הקולות סביב. היא מעתיקה מבטיה מאוסף הפילים לקיר הלבן שמולה, והבזק שחור בעיניה. ח-ב-ר-ו-ן, אותיות מטושטשות מתעתעות בה על רקע משטח קיר לבן. האותיות השחורות נעלמות ובמחשבותיה עולה דמותו של רב כּיפֵּח, כחוש ומזוקן. הרב החברוני, משה לוינגר, בהשתקפויותיו במרקע הטלוויזיה, מצטייר כמפיסתופלס היוצא מהגיהינום (...) חשד מקנן בה שבמזיד מצלמים אותו מזוויות המעוותות את פניו, להרתיע את הציבור הישראלי".

היא תיאמה פגישה עם הרבנית לוינגר, הצטיידה בלבוש חרדי בהתאם לאזהרות הסטריאוטיפיות שקיבלה, ונסעה באוטובוס. בדרך נראו סימניו של מסע הרס שערכו באותו יום מפגיני שלום עכשיו נגד הקמת אפרת באותה עת, קיץ 1983. בבית משפחת לוינגר קיבלו אותה בהתלהבות ושלחו אותה לקלף שום לאורחים, עם הרבנית. כך החל פרק חברון בחייה.

כַּתָבה בטלוויזיה, ביומן של ליל שבת, על מעברה לחברון, נתנה את האות לגל של קללות ואיומים בטלפון, מכתבים מחברים קרובים המודיעים על ניתוק יחסים ומאמרי שטנה בעיתונות. רשימת האישים, מהם ידוענים ואנשי רוח, שעל פי הביוגרפיה הודיעו לה שלא ידברו איתה יותר, או גידפו אותה על חבירתה ל"מנוולים בחברון, אנשי העולם התחתון", מעוררת חלחלה וייאוש.

תגובה עדינה יחסית, אך מגלמת היטב את ההיפוך שחל ביחסו של הממסד הספרותי לא רק לפרנקל עצמה אלא גם ליצירותיה עטורות הפרסים והתהילה, הייתה זו של משורר בכיר, אף הוא בעל רקע יהודי-גרמני. קודם לכן טען מעל דפי 'העולם הזה' שפרנקל היא הסופרת הגדולה ביותר במדינת ישראל, והנה עתה בישר לקוראיו שפרנקל בעצם טיפשה שהעתיקה את ספריה מאחרים. ואכן, ספריה שתכתוב בחברון יתקבלו בשתיקה תקשורתית כמעט מוחלטת. אף שמבחינת העומק ההיסטורי, ומבחינת גיבוש הסגנון הייחודי לה, הגיעה בהם לשיאה.

כבר סמוך להגעתה לחברון גיבשה את משימתה העיקרית שם: לעזור למתנחלים, כוח החלוץ הציוני של זמננו, לעשות מהפכה – לא רק בארץ, אלא גם, ובעיקר, בתורה ובעם. היא קיוותה שהם יובילו מהלך של עדכון ההלכה, סינונה והתאמתה למציאות של מדינה מודרנית. היא ייחלה להעמדת היהדות על עשרת הדיברות, על הכרת ההיסטוריה היהודית, ועל הקבלה ומחשבת המוסר והמגע החי עם תרבות העולם –  ופחות על הגמרא ועל ה'שולחן ערוך'. בעצמה אימצה אורח חיים כזה.

למעשה פעלה למען מטרה צנועה יותר: פתיחת אופקים חדשים למתנחלים שסבבו אותה, תושבי קריית-ארבע והסביבה שרובם מהזרם התורני-לאומי (המכונים בפיה, וגם בפיה של רייני, באופן מבלבל, חרדים). היא התגייסה ללמד ב'תלמוד תורה', בחוגים ובבתי ספר שלל תחומים: סדנאות כתיבה, עיתונאות, צילום, תנ"ך והיסטוריה יהודית וכללית. לנשות הקריה אף העבירה חוג קולנוע.

כצפוי, לא הכול עבר בקלות. הרב משה לוינגר מתואר כפתוח כלפי הרעיונות הללו; הרב משה בלייכר, ראש הישיבה בקריית-ארבע, הרבה פחות. בעקבות התנגדותה להגבהת המחיצה בבית הכנסת חדלה לבוא אליו, ורבנים ומתפללים היו באים אליה הביתה מדי שבת בבוקר לקידוש. ביתם של בן-גור ושלה ברמת-ממרא היה למקדש מעט של תרבות ולימוד בקריה. סערה של קריאות לחרם התחוללה סביב הופעת ספרה 'ברקאי', בשל סצנה של אונס על קבר המהר"ם מרוטנבורג, סצנה שציפי רייני מפענחת כעתירת סמליות היסטורית. תוכניתה לכתוב ספר המשך ל'דודי ורעי' ו'צמח בר', שבמרכזו חזרה בתשובה של אחד הגיבורים, נכשלה משום ששום ישיבה לא אפשרה לה להצטרף אליה כתלמידה ולחוות את הווייתה.

מנגד, פרנקל החלה לאחר רצח רבין לחבוש כיסוי ראש ולהתלבש על פי התקן הדתי-תורני. הדבר שיקף לא התחזקות הלכתית, אלא הזדהות עם הציבור המותקף שסביבה. בקריית-ארבע, למרות המאבקים והשוני, לראשונה בחייה חשה שהיא נמצאת במקום שבו מקבלים אותה כפי שהיא. בעשור השלישי לחייה שם יכלה לבחון את מידת הצלחתה. התוצאות היו בעיניה מעורבות: המגמה הכללית בקרב שכניה בהתיישבות הייתה לדעתה מגמת התחרדות, ולא מגמה של היפתחות והתחדשות; אולם היא רוותה נחת מהדור הצעיר, המרדני, עתיר היוצרים, הכותבים והמוזיקאים, הממעט לשאול בעצת רבנים. את אנשי המאחזים והגבעות חיבבה במיוחד. לאודי ולילך דוידי מוקדש ספרה האחרון, 'פרדה', שעניינו כזכור חברון.

"היא אהבה את המתנחלים והאמינה שבסוף הם יהיו אלה שישמרו על הארץ", אומרת רייני. "לא רק מפני שהם מרחיבים את גבולותיה, אלא בעיקר מפני שהם שומרים על גחלת הקשר הרוחני לארץ, שבלעדיה המדינה לא תחזיק מעמד. אומַר לך היכן היה המשבר שלה. בהתנתקות. היא ראתה את הלהט של המתיישבים כשהיו באים אליה כל פעם לבקר אותה, והאמינה כמוהם שזה לא יקרה. היא אפילו הלכה לגוש קטיף שבוע לפני, שָתלה שם קקטוסים. אישה בת 87. היא אמרה, 'לא יכול להיות פינוי. הם כל כך נהדרים'".

פעמיים מצטטת רייני, בהקדמות לספרה, שורות מ'שאול ויוהנה' שנעמי פרנקל תיארה בהן את עצמה. הנה הן בשלישית. "היא שרה שיר שלה והניגון היה ניגונה. קולה באמת אינו יפה למקהלה. היא לא תתפוס שום לחן המוגש לה מוכן. תמיד תלחין שיריה בעצמה וקולה יבלוט מזויף בכל שירה בצוותא".