הכתבה פורסמה במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בכ"ג באייר תשס"ד, 14.5.2004.
מאת צור ארליך
הרב משה לוינגר חש שהעם כבר לא עִם תנועת ההתנחלות. התנתקותו של ראש הממשלה ממפעל חייו, מההתיישבות, היא בעיני הרב לוינגר רק סימפטום לשינוי שעבר על החברה הישראלית כולה. הוא, שהוביל בשנות השבעים רבבות אוהדים מהימין ומתנועת העבודה כאחד לעליות המפורסמות לסבסטיה שבשומרון, ועוד קודם לכן לחברון, מפנה מעבר לכתף את ראשו שלבש שֵיבה ורואה שהטור הארוך התפזר לכל עבר, ושאפילו חבריו בעבר בגוש אמונים מתרגלים לדבר על ויתורים. ולמרות אופיו העקשני והבוטח של לוינגר, התרחקותו של העם כואבת לו ומדאיגה אותו. הוא חושב שיכול היה להיות אחרת.
ולא שהרב לוינגר (69) עומד לקנות מכונת גילוח, או להכריז בתוכנית בידור פוליטית בטלוויזיה על נכונות לעזוב את ביתו שבחברון אם זה יהיה רצון העם. נהפוך הוא. לדעתו, הנהגת ההתיישבות ביש"ע איבדה את תמיכת העם משום שלא הפגינה נחישות מספקת, משום שחדלה לערוך בירורים אידיאולוגיים מעמיקים וארוכים, ובעיקר מפני שלא השכילה להנחיל לציבור את סגולתו העיקרית של מפעל ההתיישבות. זו אינה מצויה ברמה הביטחונית, ואפילו לא ברובד המצווה הדתית, כי אם ברמה נישאה יותר. שנים ארוכות נמנע הרב לוינגר מלהתראיין, ועתה החליט לומר את שעל לבו.
ב
הסימפטיה להתנחלויות, אומר הרב לוינגר, היתה אמורה דווקא לגדול עם השנים, בשל שני גורמים: הקצנתה של האלימות הערבית, והגידול העצום במפעל ההתנחלויות, שהפך אותו לטבעי ונורמלי. אך הסימפטיה הזו רק התמעטה, ולדבריו זה מפני ש"לא עלינו כיתה". תקומת ישראל, הוא מנתח, התקדמה מעליית יחידים לארץ, דרך עלייה מאורגנת, ועבור בהקמת המדינה ובהתבססותה. לאחר מלחמת ששת הימים תמכו רבים בהתיישבות בגבולות החדשים, כהמשך לאידיאולוגיה הציונית או לשם מילוי מצוות יישוב הארץ; אולם צריך היה להתחיל לדבר במושגים חדשים, מושגי החזון המוסרי של עם ישראל.
"היינו צריכים להסביר שהחלום על ארץ ישראל היה שכאן תקום מדינה שיש לה חזון מוסרי, ושתהיה קשורה למידות הנאצלות שליוו את עם ישראל. המדינה צריכה לעלות לא רק בביסוס הצבאי והכלכלי, במסגרות הסעד והמשפט, אלא גם במובנים הפנימיים, במה שנאמר בדברי הנביאים. הטענות הללו נטענו אמנם, אך לא סביב ההתיישבות ביהודה ושומרון. לכל מקום כאן יש גם שליחות חזונית, אמונית, מוסרית, מידתית. כל יישוב הוא מאחז רוחני-מוסרי לישראל ולעולם. בישיבת ניר בקריית-ארבע דיברנו על כך, והתלמידים יצאו להקים יישובים כבית-חג"י וסוסיא ומעלה-חבר תחת דגל מוסרי, אצילי; ואכן, זהו ציבור שהיה והינו חזק מאוד".
מהו, במונחים חילוניים, הערך המוסרי של היישובים?
"ישנו חזון שליווה אותנו כל הזמן כעם מיוחד. חסד, טהרת הנפש, צניעות, ענווה. בארץ ישראל עובר החזון הזה מהפרטים אל האומה כאומה. העם הזה קשור לצדק ולמשפט, החל באברהם אבינו שהקב"ה אומר לו 'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'. המדינה היא אמצעי, עבד, לשליחותה המוסרית, והעמים צמאים שתקום מדינה כזו, מדינה שהיא דוגמה לעולם. מפעל ההתנחלות והרחבת גבולות הארץ, שנועד לבנות את הקומה הזו בתקומת ישראל, לא השכיל להסביר זאת.
"קח לדוגמה את אהבת העבודה. פעם זה היה ערך בתנועה הציונית. אנחנו צריכים להציג את עצם אהבת העבודה, המלאכה, בוודאי העבודה באדמת ארץ ישראל. זהו חלק מהחזון הישראלי הגדול של עם הבונה את ארצו, נוטע בה וקוטף את פירותיו".
מדוע דווקא מפעל ההתנחלות? הרב לוינגר מסביר ששם נעשה ניסיון לחבר מעשים וערכים. לחיות בתנאים קשים, לשים את החינוך במרכז, וכך להעלות את ערכה של כל ארץ ישראל, גם של תל-אביב. הצנעת הצד הזה של ההתיישבות היתה אולי כדאית בתחילה: "אם היינו ישר מעמידים את מרום החזון של ההתנחלויות, יכול להיות שחלק מהציבור שלא מבין את זה לא היה בא. הצלחנו למשוך את כל תנועת הליכוד וחלקים גדולים של תנועת העבודה באמירה שאנחנו ממשיכים מה שהם עשו, וכך הגענו איתם לקונסנזוס על המשך ההתיישבות. אבל כשהתחילו אחר כך לשאול מה זה חשוב מול שלום ודברים אחרים, קשה היה לתת תשובות בלי רובד החזון".
הדגל המוסרי שאתה מבקש להניף הוא תגובת נגד לטענות משמאל שההתיישבות אינה מוסרית?
"לא. הנושא הזה חשוב כשלעצמו. מדוע השמאל אומר שאנחנו לא מוסריים, זו שאלה שצריך לברר לחוד. עיקר טענתי הוא שלא הצלחנו לרומם את הערך הלאומי".
של מי הכישלון?
"של המנהיגות ביש"ע והרבנים. כשמתחילות לעלות טענות נגד המפעל, יש להבהיר מה עוצמתו. פה לא הצלחנו, ולכן התחילו לברוח מאתנו לשאלות אחרות. המנהיגות של ההתיישבות אינה רואה את האור הענק שבעניין. ומכאן נבעו כמה טעויות. הרעיון להוריד יישוב לא עלה על דעתם של אבות הציונות".
לא ייתכן, לפחות תיאורטית, שהוקם יישוב והתברר בדיעבד שאי אפשר להחזיק אותו?
"יישוב הוא דבר גדול מאוד. זה כמו שלא קל לשרוף ספר תורה. זהו דבר נעלה ואצילי".
יחששו להקים יישובים אם יידעו שזה בלתי הפיך.
"להפך. בגלל שזה גדול ונשגב, ירצו להקים יותר יישובים ויתקנו את הקלקולים של מנהיגות יש"ע. הראשון הוא נכונותה להוריד יישוב תמורת כל מיני יתרונות אחרים, אפילו בהתיישבות. כוונתי לחוות מעון".
חוות מעון הייתה יישוב?
"כן. מאחז הוא דבר גבוה מאוד. 'הסכם המאחזים' היה פתח ראשון שאִפשר להתעסק בארץ ישראל. הטעות הבאה היא תוכנית הקנטונים שהציעו כמה חברים וביניהם חנן פורת. צריך להיזהר מאוד ממתן מקומות לשליטת גויים, גם אם מלמעלה נשאר שלטון צה"ל".
המחשבה שלהם היא שאם הם יתעקשו על הכול, לא יקשיבו להם.
"כשאינך רואה את הערך של מקומות כמו ג'נין או טול-כרם, אתה יכול להוריד בגלל יתרונות ביטחוניים גם את גוש קטיף ואת ירושלים ואת תל-אביב. אלו הם מקומות גדולים, מלאי אור, מלאי חזון. זה אם לדבר בסגנון החילוני. בסגנון הדתי, אלו מקומות שאלוקים נשבע לתת לנו, ולכן איננו יכולים לגעת בהם".
ג
זה שנים שהרב לוינגר נמצא בעמדה אופוזיציונית כלפי הנהגת יש"ע – אם בתוכה ואם מחוצה לה. המחלוקת העצימה ככל שהחריף המצב הביטחוני ביש"ע, משום שכך הזדקר לעין הפער בין עמדותיו התקיפות של לוינגר לאלו של רבים מעמיתיו. את המתח הגבירה גם, באופן פרדוקסלי, הצלחתו של מפעל ההתיישבות. ממעשה חלוצי של מעטים הפך המפעל לרשת צפופה של יישובים מסוגים מגוונים, וההתמסדות שליוותה את התהליך דחקה מעט הצדה את הרב לוינגר – חבר המזכירות המצומצמת בת שלושת החברים של גוש אמונים בשנות השבעים, שהתנגד להקמת מסגרות נוספות על הגוש כמפלגת התחייה, תנועת ההתיישבות אמנה ומועצת יש"ע.
בתהליך הגלייתו של הרב לוינגר לשולי ההנהגה ביש"ע אפשר למנות כמה סימני דרך. בין עצורי "המחתרת היהודית" שנחשפה ב-1984 היו שייחסו בחקירתם ללוינגר התבטאויות שעודדו אותם להגיב לטרור הערבי בפעולות נגדיות. הוא נעצר לחקירה בת עשרה ימים ושוחרר, אך עד היום הוא מסרב לגנות חלק מפעולות "המחתרת". בשנים שלאחר מכן, שבהן כיהנה מקורבתו של לוינגר, דניאלה וייס, כמזכ"ל גוש אמונים, הגיע הקרע בין מתונים ומתונים-פחות בתנועה לידי מרד גלוי של הראשונים. ריצתם העצמאית של לוינגר ווייס לכנסת ב-1992, לאחר שכשל המשא ומתן בין לוינגר למפלגות התחייה ומולדת, גרמה להנהגת יש"ע לפעול נגד הרשימה בגלוי, מחשש לאובדן קולות. הרשימה זכתה בכ-3,500 קולות בלבד, כמעט כולם מחוץ ליש"ע.
גוש אמונים אינו קיים יותר – מועצת יש"ע ו'אמנה' ירשו את מקומו – ולאחרונה חזר הרב לוינגר לשמש חבר מועצת יש"ע כנציג חברון. "הוא מבטא עמדות שאבד עליהן כלח", אומר חבר ותיק במועצה, "אבל אי אפשר להתעלם מהזכויות העצומות שלו". אחת הבולטות שבהן היא הקמת היישוב היהודי בחברון, החל בהתנחלות במלון 'פארק' בעיר בפסח תשכ"ח (1968), והמשך בשנות המגורים בבניין הממשל בחברון בשנים שלאחר מכן, בהקמת קריית-ארבע, ובקידום ההתיישבות בתוך חברון. חלק מהזכויות הללו רשומות על שם אשתו, מרים, אחות במקצועה, ובראשן כניסת הנשים ל'בית הדסה', ב-1979, שהחלה את היישוב היהודי בתוך חברון. שני בני הזוג רשמו לזכותם, או לחובתם, גם מעצרים ומאבקים משפטיים על רקע המצב הביטחוני. יש להם 11 ילדים, מהם 10 נשואים.
לפני ההתיישבות בחברון שימש הרב לוינגר כרב הקיבוץ לביא ולאחר מכן המושב נחלים. מאז מעברו לחברון לימד בישיבות שם, וכיום הוא מעביר שיעורים לתושבים ולתלמידי כולל בחברון, מלמד בבית אבות בירושלים, ועוסק בבירורי הלכה במכון לבירורי הלכה בחברון. כתושב חברון הוא גם ממשיך לעסוק, כדבריו, בצורכי ציבור. "למשל, בשנים האחרונות נאבקתי עם דניאלה וייס נגד המיגון. היה ויכוח קשה מאוד אם למגן את השכונות ולבנות סביבן חומות. כמו שעכשיו רוצים למגן את כל הכביש לגוש קטיף. יבנו שם חומות ואחר כך יעשו גם תקרה. פה אמרנו, בשום פנים ואופן לא. בכל מיני פטנטים היינו צריכים להיאבק בזה. כשנרצחה שלהבת פס בירי מההר ממול רצו לעשות חומה מולנו. אמרנו, לא יקום ולא יהיה. אתם תעלו על אבו-סנינה. ובסוף עלו. הם רצו שניסע כאן ברכבים ממוגנים נגד ירי, ואמרנו לא יקום ולא יהיה, אנשים לא יגיעו למערת המכפלה".
אתה פועל במסגרת ועד היישוב היהודי בחברון?
"במסגרתו ושלא במסגרתו. לפעמים גם את הוועד צריכים לעורר. בסופו של דבר התקבלה בוועד הדעה שלנו".
מבואותיה של שכונת אברהם אבינו אכן פתוחים אל העיר הערבית, משדרים נורמליות. באחד מהם, בין בתי השכונה, פגע לפני שלוש שנים, במכוון, צלף ערבי מגבעת אבו-סנינה שמנגד בתינוקת שלהבת פס. מונומנט אבן צנוע המחובר אל הקיר מנציח אותה. לאבן צורת מעגל, אך חסר בו, כפגימה בשלם, הרבע השמאלי העליון. במקומו – שלהבת מתכת מיתמרת לשמיים. קשה להחמיץ את השתמעותה הנוספת של הצורה שנוצרת: עגלת תינוק עם גגון-שמש, ואש עולה ממנה. וקשה לעצור את המחנק בגרון.
"אלוף פיקוד העורף שלח לנו מכתב שהוא מעריך את עמדתנו העקרונית נגד מיגון, אך המיגון מחויב מבחינה ביטחונית. ענינו במכתב, שהתנגדותנו היא ביטחונית. שאנו חושבים ביטחונית בצורה אחרת. שצריך להכות את האויב. ולאט לאט הם הבינו את זה, ולבסוף עלו לאבו-סנינה. כך ניצחנו גם במאבקים בעבר, כמו זה שהיה סביב ההיתר להכניס כיסאות וספרי תורה למערת המכפלה. אמרו עלינו מיליטנטים, ואמרו פראי אדם, ובסופו של דבר מבינים שזה צודק. לא היה דבר שהתפרש כקיצוני יותר מכניסת הנשים לבית הדסה. אף אחד מחברי הכנסת לא היה מוכן לתמוך בזה. לא היו מים זורמים, וילדים התחילו לקבל צהבת, וכולם אמרו שאנחנו לא נורמלים, אבל התעקשנו ולאחר שנה הממשלה אישרה לשפץ את הבניין. והיום חברון מארגנת בכל חג אירועים המוניים ומכובדים. כל ויכוח צריכים לנהל בחוכמה ובתבונה, גם אם הוא לא פופולרי".
ד
שאלת מיגון היישובים היא עוד אחת מנקודות המחלוקת של הרב לוינגר עם הנהגת יש"ע. לוינגר מבקר גם את הסכמתה להימנע מהקמת יישובים חדשים, ומצד שני – את "דרכי המעקפים", כלשונו, בהקמת יישובים בעבר. "צריך להיות גלוי", הוא אומר על כך, "ולהרים את הדגל של ההתיישבות במלוא עוצמתו ועומקו".
עתה הוא כועס על שגיאה נוספת של מנהיגי יש"ע: הסכמתם למשאל ההתנתקות בליכוד. תוצאות המשאל לא שינו את עמדתו זו, משום שהיא עקרונית: "אף אחד לא יכול לטפל בשאלה של הורדת יישובים בארץ ישראל. להעמיד את ארץ ישראל למשאל זה כמו למחוק כמה פסוקים מהתורה. גם הממשלה והכנסת אינן יכולות לדון בזה, כמו שאינן יכולות לדון בביטול הדמוקרטיה".
מה היתה הנהגת המתיישבים צריכה לעשות?
"לומר שאיננו מכירים במשאל, ובשום פנים ואופן לא נשתתף בו ולא נקבל אותו, ושאנו קוראים לליכוד להפסיק את הדבר הזה".
להחרים את המשאל?
"אין צורך להחרים. לפעול לביטול ההחלטה".
מי בכלל ביקש מהמתיישבים הסכמה?
"אני חושב שאם הציבור היה מתלכד מסביב לעמדה הזו, היו אומרים (בליכוד): כל הכבוד לכם. כל הכבוד שאתם מבינים ומסבירים לנו מהי ארץ ישראל. התעלמו אצלנו מדבריו של מורנו הרב צבי יהודה (קוק), שכאשר הציעה גולדה למפד"ל ב-1974 התחייבות על משאל עם לפני ויתורים על ארץ ישראל, הורה להתנגד לכך בכל תוקף. אין ארץ ישראל נתונה למשאל. זה נכון גם באופן פרקטי, כי אחרי ההסכמה למשאל כבר לא נוכל להתנגד למשאל עם כללי או להצבעה בכנסת".
ובכל זאת, "התגלתה כאן מסירות נפש של גברים נשים וטף שפעלו לניצחון במשאל. אבל זו מצווה הבאה בעבירה, עבירת הנכונות למשאל. אמרו לי אנשים, מצאנו בספרים שבימות הגאולה ילכו מבית לבית. אמרתי, נכון, בימות הגאולה ילכו מבית לבית לדבר על התנחלויות חדשות. הרבה פעמים כבר הלכנו מבית לבית על הנושא של ארץ ישראל. אבל לא ללכת מבית לבית תוך השתתפות במשאל על ארץ ישראל".
המחיר יכול היה להיות הפסד במשאל.
"ההערכה שלי הפוכה. אם היתה התייצבות של ההנהגה ושל הרבנים נגד המשאל, היו יורדים ממנו".
אנחנו מדברים על הליכוד, מפלגה חילונית.
"הם לא היו הולכים נגד הרבנים. במגרון כל הכלים היו מוכנים לפינוי, וכשהרב אליהו אמר: 'אני אתן את נפשי על מגרון', ירדו ממגרון. הממשלה אינה יכולה ללכת נגד ציבור כל כך חזק".
מעבר להסכמה למשאל, מכעיס את לוינגר היעדר דיון במועצת יש"ע בנושא, למרות פנייתו. בכלל, הוא חש כי תמו ימי הבירורים האידיאולוגיים בהתיישבות. "מאז הוקמה מועצת יש"ע הרגשתי שיש פה איזו רדידות שורשית. מאז אני פחות מעורב בהנהגה. בגוש אמונים, רמת החשיבה על השאלות הגדולות היתה הרבה יותר גבוהה. על השאלה אם לקבל את פשרת סבסטיה (בחנוכה תשל"ו, 1975, בעלייה השביעית לסבסטיה, הוצע למתנחלים להיאחז זמנית במקום סמוך) התקיימו שתי ישיבות בנות למעלה משלוש שעות כל אחת. הייתי נגד הפשרה, אבל הבנתי שצריך לקבל את דעת הרוב. לכן ישנן התמונות של חנן פורת ואני מונפים על הכתפיים, כי חנן היה מראשי התומכים בפשרה ואני נגד – והנה אני מקבל את ההכרעה. הרבה פעמים קיבלתי את דעת הרוב. אבל היה בירור. היה דיון. בנושא חוות מעון ביקשתי, אנשי מעון ביקשו, שיהיה דיון מסודר, ולא היה".
"תאר לך שהיו מתקיימים דיונים ארוכים ורציניים לעיני כל העולם אם מקבלים את המשאל, ומחליטים בהתאם לדעת הרבנים שלא. איך העולם היה משתאה. גם אריק שרון היה יוצא מזה יפה, ואומר 'טוב, האנשים האלה אמרו שהתורה למעלה מזה'. בשנים הראשונות שרון התייחס אלינו בכבוד רב, והתפעל מכך שמתקיימים דיונים רציניים ושאנו יודעים להחליט".
והנה לנו, אם כן, סיבה נוספת לפיחות באהדה למתנחלים, הקשורה גם היא דווקא בזרם הפרגמטי שבהם.
יכול להיות שהאהדה למתנחלים פחתה דווקא בגלל הזרם היותר מיליטנטי?
"לגוש קטיף יש תדמית מיליטנטית? הרי זה שיא האנטי-מיליטנטיות. 4,000 פצמ"רים נחתו שם והם לא הגיבו כלום. אין לא-מיליטנטים מהם בכל העולם. בתים יפים. והנה מפנים אותם. בחברון ייזהרו קצת. כשאדם רואה שאתה נאבק על דבר גדול בעיניך, ואתה דן בו ומעריך אותו ומתייעץ עליו, הוא מעריך אותך.
"זה גם נראה מוזר. אנשים שואלים מה פתאום אתה מקבל 4,000 פצמ"רים. זה יפה, אצילי, שאתה מוכן לסבול, אבל מוזר. פה, אם זורקים אבנים אנשים יוצאים החוצה. בשוק כאן, למשל, הערבים זרקו אבנים, סכינים. אמרנו, לא יקום ולא יהיה. נשים וילדים פה צעקו תסגרו את החנויות, וסגרו את החנויות. עכשיו בחנויות יש משפחות יהודיות".
פרשות כמו המחתרת היהודית, שהיית אחד המנהיגים היחידים שלא ממש גינו, לא הוסיפו להתיישבות אהדה.
"אינני רוצה להיכנס עכשיו לשאלות שהיו במחלוקת, אם היה צריך לעשות את הפעולות ההן או לא".
הריצה שלך לכנסת לפני תריסר שנים הועילה להתיישבות?
"הריצה שלי היתה בעיקרה בגלל שאלת הביטחון, שנאבקתי עליה קשות כבר אז. אמרתי שצריך ללכת חופשי בכל מקום. ולכן התמונה שהופיעה בתשדירים ועדיין זוכרים אותה, שאני יורה בקסבה בחברון.
"התדמית היפה היא ערך רגעי, ואחר כך היא נמסה. בטווח הרחוק, המפתח אינו האם אתה נאה, אלא האם אתה מרים דגל. האם אתה אומר לאומה דברים מרשימים, דברי אמת. כך היה עם הדברים שאמרתי על המיגון, על מערת המכפלה, על זכותם של יהודים לגור בתוך חברון. כשאתה אומר את האמת, גם אם זה בהתחלה קשה ולא מובן, בסופו של דבר זה מתקבל".
טרור ודמוגרפיה
הפתרונות שמציע הרב לוינגר לטרור ולבעיה הדמוגרפית כרוכים זה בזה. הוא סבור שהערבים ביש"ע אינם מעוניינים באמת בישות לאומית משלהם. אלמלא כן, היו מבצעים את הסכמי אוסלו ונענים להצעות בקמפ-דיוויד. הערבים מעוניינים בהקלת התנאים והמתח הביטחוני, ואלו יכולים להיות מושגים דווקא בעזרת מלחמה עיקשת בטרור והשבת השליטה הישראלית ביש"ע.
"על פי רוב גדולי ישראל הערבים יכולים להיות כאן – כל עוד הם מקבלים את בעלותנו על ארץ ישראל – כאנשים פרטיים, בלי מדינה ובלי שום שלטון. במידה מסוימת זה היה בימי משה דיין. זה נהרס לראשונה על ידי הניתוק בין הממשל הצבאי והמנהל האזרחי באמצע שנות השבעים. ואם באמת אכפת להם מריבונות, הם יכולים, כמו שהציעה בזמנו מפלגת 'התחייה', לממש זאת באמצעות אזרחות נוספת במדינה ערבית. רוב המנהיגות שלהם, ובכללה ערפאת, מתעניינת כרגע יותר בהריגת יהודים מאשר בקבלת ריבונות. זה עניין שאנחנו הכנסנו להם לראש.
"בשלב זה עלינו לתקן שני דברים. להפסיק את הטרור לחלוטין, ולתת להם הרגשה של חיים בצורה נורמלית, כפי שהיו להם עד אמצע שנות השבעים. זכות תושב, זכויות בריאות וזכויות סוציאליות, דברים שלא היו להם קודם והם נהנו מאוד כשהם קיבלו אותם".
ואם אף מדינה שכנה לא תסכים לתת להם אזרחות?
"אני לא חושב שזה כל כך מטריד אותם. ואם מטריד, אז מטריד. זה חשוב פחות מהערך של ארץ ישראל".
ואז יבואו סנקציות בינלאומיות כלפינו.
"אין לחצים על ישראל. מאז מלחמת ששת הימים לא מופעל עלינו לחץ מסיבי לעזוב את יהודה ושומרון. מפני שמבינים, ועכשיו גם יודעים מהניסיון, שמסוכן שהם יקבלו שלטון. העולם מבין שאנו צריכים להיות פה, וכל עזיבה שלנו רק תגדיל את הטרור. העולם לדעתי רוצה דבר אחד, ואליו צריכים להתייחס בכובד ראש: זכויות תושב. אבל לא זכויות אזרח או ריבונות; זה נוגד את היסוד שבכל תולדות הציונות, את בעלותנו על ארץ ישראל".
תציע לשלול אזרחות גם מערביי מדינת ישראל?
"יש נוהג מסוים שקיים כיום, ולא צריך להעלות את הנושא בצורה חזקה".
לדיכוי הטרור מציע הרב לוינגר אמצעים ישנים ובדוקים כגירושים, עונשים סביבתיים מרתיעים נוסח הריסת בתים, וקנסות כבדים. לשם כך, כמובן, יש להשיב את השליטה הישראלית בשטחי איי, אך לדבריו אפילו במצב הנוכחי אפשר להשית קנסות כספיים כבדים על תושביהם. "כשהשליטה האזרחית היתה בידינו, היה לנו כלי חשוב של אי מתן רשיונות לבנייה, לעבודה וכיוצא בזה למי שהיתה לו זיקה לטרור. משה דיין ידע לתלות את הביטחוני בַכספי, וכך למשל גרם לערביי חברון לבנות את קריית-ארבע, בדרכים שלא אפרט פה".
לטרנספר מתנגד הרב לוינגר. "יש על כך חילוקי דעות אצל גדולי חכמינו, והמושג עדיין לא קביל. ייתכן שיהיה מצב שהם יתנהגו בצורה כל כך איומה, שיתחילו לדבר על כך. אבל גם מצד האמת ספק אם צריך לדון בדבר".
