מאת צור ארליך. הופיע ב'דיוקן' של 'מקור ראשון' בו' בתמוז תשע"ד, 4.7.2014, עמ' 21-16.
יום רגיל בחייו של ארז צדוק מפגיש אותו עם פסגת
העושר ועם שפל העוני. עם חומר וכסף ועם רוח, דמיון וערכים. לפעמים בבת אחת.
בבוקר הוא ייצא מביתו המרווח באלקנה אל משרדו
באזור העסקים של רמת-גן, ועמו צידניות על גבי צידניות עמוסות קופסאות של ארוחות
שבת שאסף מחבריו ליישוב. עם חלקן ייכנס לבתי נזקקים בגוש דן, ואחרות ימסור לשליחים
שיובילון לנצרכים בערי הדרום.
או אז ייכנס למשרדו ויתחיל את יום העבודה עם
הלקוחות, כאלה שיש להם לפחות כמה מאות אלפי שקלים פנויים להשקעה, ובדרך כלל הרבה
יותר, או ייצא לפגישות עם מנהלי החברות שכספם של הלקוחות עשוי להיות מושקע
במניותיהן. אלא שבשנתיים האחרונות הוא כבר אינו בעל בית השקעות רגיל, אלא בית
השקעות המפעיל קרן יחידה במינה, קרן של תיקון עולם: כזו הבוררת בקפידה באילו חברות
להשקיע, על פי מידת ההוגנות שלהן כלפי הציבור, כלפי הלקוחות וכלפי העובדים.
בין לבין ישחרר לציבור התבטאות מנומקת כלשהי נגד
תופעות של שחיתות, חזירות או סתם ריכוזיות – בכלי התקשורת או בעמוד הפייסבוק
הלוחמני שלו 'מחסום ארז', או אפילו בפגישות עם אנשי מבקר המדינה ומשרד המשפטים
במסגרת מאבק שהוא מנהל השנה נגד הבונוסים הפראיים למנהלי הבנקים.
ואחרי העבודה, אם ימצא פנאי לשחרר את האצבע
מהדופק של שוק ההון ואת היד השנייה מהמקפיא ומאיסוף המנות, יחליק את שמונה אצבעותיו
על מקשי האותיות שבמקלדת ואת שתי בהונותיו על מקש הרווח – רווח הוא הרי המומחיות
שלו – וירקום פרק נוסף ברומאן נוסף. אולי מותחן, אולי עלילה משפחתית, תמיד משהו
שנושק איכשהו לשוק ההון, הריאה המנשימה של המדינה, ומוטת כנפיו בהיסטוריה היהודית,
בביטחון ומודיעין ובשאר עולמות.
מהי בעיניו חברה הוגנת, כזו שהכסף של לקוחותיו
שוחרי הרווח הנקי וניקיון הרווח ראוי לבוא בשערי מניותיה? "חברות הוגנות",
מפרט ארז צדוק, "הן חברות המתייחסות באופן הוגן לעובדים, ללקוחות, לספקים;
חברות שיש להן ממשל תאגידי תקין והנהלה ראויה; שהמנהלים לקוחים שכר ראוי בהתאם
לביצועים, שיש להן קוד אתי שתואם את פעילותן, ששומרות על הסביבה ולא מזיקה
לה". ולפני שנתהה מי קובע דברים כאלה נקפוץ לשורה התחתונה, שורת הרווח, ונספר
שדווקא שמשתלם להיות הוגן ולהשקיע אצל הוגנים, שכן התשואה של הקרן הערכית בשנת
קיומה נעה סביב 14 אחוזים.
הקרן של צדוק מצאה לנכון להשקיע בין היתר בחברות
אסם, אורמת, גזית-גלוב וצק פוינט, ובחברות קטנות יותר. ומי לא יזכה להתפנק בהונם
של משקיעי הקרן? בראש ובראשונה החשודים המיידיים. "קבוצת דלק, החברה לישראל
וכי"ל לא מתנהלות בהוגנות", נאום צדוק. מה לא הוגן בהן? למשל, "עצם
זה שהחברה לישראל קונה מהמדינה את כי"ל בנזיד עדשים, והאיש שהיה מזוהה עם
המכירה הזו במשרד האוצר הולך אחר כך לעבוד בחברה לישראל, אולי לא בכוונה, ומקבל שכר
של עשרות מיליונים כשהחברה מפסידה מיליארדים. או זה שמשפחת עופר, בעלת השליטה
בחברה לישראל, מרוויחה מאות מיליונים אבל מספקת ל'צים' שבבעלות החברה אוניות במחיר
מופקע, ועל ידי כך גורמת לה להפסדי ענק שהציבור מכסה.
"ובכלל, זה שחוץ מכי"ל – שעושה כסף מהמחצבים
שלנו שנמכרו לה בנזיד עדשים, כשהיא בקושי משלמת מס ובקושי משלמת תמלוגים – כל שאר החברות
שבבעלות החברה לישראל מפסידות הון עתק, וחלקן, כגון 'בטר פלייס', אפילו נסגרות, והמנהלים
עדיין מושכים עשרות מיליונים. על מה? אילו הצלחות יש להם שמצדיקות משכורות כאלו,
שלא לדבר על הבונוסים? כישלונות על כישלונות על כישלונות, וציבור המשקיעים
והחוסכים משלם. זה הוגן בעיניך?"
ב'אביב', בית ההשקעות של צדוק, שלוש קרנות,
שהעיקרית ביניהן היא 'אביב ערכית'. עד שהקים את אביב הספיק צדוק בן ה-46 להקים,
להפעיל ולהעביר הלאה, בזה אחר זה, משרד ראיית חשבון ושני בתי השקעות משלו, ובין
לבין להיות מנהל תחום השקעות בינלאומיות בחברת ההשקעות הגדולה 'אקסלנס'. כן פרסם
ספרי לימוד, חלוציים בעברית, על השקעות גלובליות ועל קרנות גידור, רגע אחרי שהשקעות
בחו"ל הותרו לאזרחי ישראל ב-1998, והרצה בנושאים הללו במוסדות אקדמיים. 'אביב
ערכית' היא לדבריו היחידה בעולם כולו המפעילה את קריטריון ההוגנות.
שתי הקרנות האחרות של 'אביב' משקיעות האחת בחברות
ביו-רפואיות והשנייה בחברות בחו"ל, וגם בהן, לדבריו, הוא מקפיד שלא להשקיע
היכן שיש חוסר הוגנות (ככל שהוא יכול לברר על החברות הזרות), ו"לא בחברות
הימורים, לא בחברות טבק, ולא בחברות שמזיקות לאדם ולסביבה".
- איך בודקים אם חברה הוגנת?
"קודם כול, יש היום המון מידע באתרי
האינטרנט, בדו"חות הכספיים של החברה, בפסקי דין שנוגעים לה, בשאלון ממשל
תאגידי שחברות ציבוריות צריכות למלא. ויש גם ידע מניסיון ומהיכרות; יש לנו ועדת
השקעות המורכבת מחמישה אנשים עם ניסיון של עשרות שנים בשוק ההון, שמכירים את
החברות. זה הסינון הראשוני. בשלב הבא אנחנו מגיעים לחברה בעצמנו. יושבים עם
ההנהלה, מבקשים ממנה למלא שאלון הוגנות מפורט שאנחנו מנתחים, מסתובבים במסדרונות ומדברים
עם עובדים ומתרשמים".
לשלב הזה שייך גם מה שהוא מכנה "מבחן חדר
האוכל". "בכל חברה שאני מגיע אליה אני מנסה להיכנס לחדר האוכל. לראות אם
הוא מרווח ונקי ויש בצד פירות טריים ושטופים ויש בו מקום לכל העובדים בלי לחץ ובלי
שיטת הכיסא החם. אפשר ללמוד מזה על היחס לעובדים. כמובן אם אתה מסתכל רק על זה אתה
יכול לטעות בגדול. אבל זו דרך בלתי אמצעית, אחת מכמה, שעוזרת להבין את רוח החברה".
לפני הכול, "הבדיקה הראשונה היא אם בכלל
מבחינה עסקית היא ראויה להשקעה. אבל ההוגנות קשורה גם לזה. השקעה בחברות הוגנות
טובה קודם כול למשקיע. אני לא בא למשקיעים שלי כמטיף, אלא כאיש עסקים שרוצה לעשות
להם יותר כסף בפחות סיכון. ואני מסביר להם שאפשר להפחית סיכון אם מתרחקים מרמאים. כי
מי שמרמה את כולם מרמה גם אותך, ומסתכן, ועלולים לתבוע אותו, ועובדים שלו אף פעם
לא יעשו את המקסימום למענו.
"מעבר לזה, חברות הוגנות פשוט מציגות
ביצועים טובים יותר. גם ביצועים עסקיים וגם ביצועי שוק. אני מתבסס על עשרות ומאות
מחקרים באוניברסיטאות המובילות בעולם, ש-85 עד 90 אחוז מהם מוליכים למסקנה הזו. אני
מדבר עם המשקיעים שלי קודם כול כלכלית, ורק אז מוסרית. זה שכּל משקיע שמצטרף לקרן
הוא ניצחון קטן שלנו בדרך לעולם הוגן יותר, זה שלאט לאט אנחנו מחנכים את השוק –
בשבילי זה העיקר, והוא אפילו גורם לי להשתוקק שיקומו לנו קרנות מתחרות. אבל את
המשקיע שמצטרף זה לא חייב לענייֵן".
- אז מי שהוגן מצליח יותר בעסקים; אפשר להקיש
מכאן גם את הכיוון ההפוך, ולקבוע שרוב המצליחנים עשו את הונם בהוגנות?
"אני יכול לומר שהרבה אנשים שהתנהלו בחוסר
הוגנות איבדו חלק ניכר מההון שלהם. נוחי דנקנר נפל על חוסר הוגנות. את ישראייר,
שהחזיק באופן פרטי והפסידה מאות מיליונים,
הוא מכר במחיר מופקע לאיי-די-בי שבשליטתו; ישראייר המשיכה להפסיד מאות מיליונים
לאיי-די-בי, בעוד דנקנר נהנה מהכסף מהמכירה, שחרר 40 מיליון דולר ערבויות אישיות
שהיו לו בבנקים על ישראייר, ודפק את המשקיעים. בחברה פרטית תעשה מה שאתה רוצה.
תמנה את הכלב שלך למנכ"ל, קבל החלטות לפי הנביחות שלו. אבל כשהחברה נסחרת
בבורסה, כשהציבור הוא חלק מהחברה, אתה לא יכול לעשות את הדברים האלה".
- אתה יכול להעריך איזה שיעור מהחברות בישראל
יעברו את הסינון שלך?
"יש לא מעט. כשהקמתי את הקרן לא ידעתי אם
יהיו מספיק, ולכן קבעתי שאם בסקטור מסוים אין לי מספיק חברות ישראליות שעונות
לקריטריון ההוגנות, אני יכול לבחור חברה גלובלית, ובלבד שיש לה נוכחות בישראל
והנוכחות הזו עונה לכל הקריטריונים של הוגנות. בפועל כמעט לא הזדקקתי לזה. אנחנו
משקיעים רק בחברה לא ישראלית אחת, אחוזים בודדים מהשקעות הקרן".
לא צדוק ולא אנחנו מנסים למכור לכם פה משהו.
הקרן מיועדת לא לשכמותנו אלא לבעלי 400 אלף שקלים פנויים להשקעה וללקוחות מוסדיים. "אבל יש לי
מסר חשוב לציבור. לוודא שהכסף שלכם בחברות הוגנות, קודם כול לטובתכם. אין שום
היגיון שהכסף שלכם יושקע בחברה לישראל, בכי"ל או בקבוצת דלק. תגידו ליועץ
בבנק שלא ישקיע את כספכם אצל מי שלא מתנהל בהוגנות".
- אני הפיון עם הכמה אלפים בודדים אגיד לבנק איפה
להשקיע?
"זה כסף שלך. תגיד לו, 'אני לא מוכן שהכסף
שלי יושקע בחברות שלא מתנהלות בהוגנות'. כל אחד פיון וכולם ביחד כוח גדול".
- זה אולי רלבנטי לנו קצת יותר בקרנות הפנסיה
וקופות הגמל שלנו. אני יכול להכתיב להן איפה להשקיע?
"נכון שהיום אין קרן פנסיה או קופת גמל
שמשקיעה רק בחבורת הוגנות. תבקש כזו מהסוכן שלך, יגיד 'אין'. אבל אם יבואו אליו
מאה איש שיגידו את זה, וכך לעוד ועוד סוכנים, הם יראו שיש דרישה מהציבור, וישאלו את
חברת הביטוח, 'יש לכם משהו להציע לאנשים האלה?'. לסוכן הראשון יגידו לא, ולשני לא,
ולשלישי לא, ולרביעי כבר יגידו 'כן, הרגע הקמנו'. ככה זה עובד. אם לא תבוא דרישה
מלמטה זה לא יקרה.
"הרבה דברים משתנים היום. העובדה שפואד איננו
נשיא מדינת ישראל היא בזכות הציבור. ההתרעמות הציבורית על כך שאדם שידוע מה שידוע
עליו בכלל רץ היא שגרמה לכך שהתחילו להוציא מידע. כנ"ל מאיר שטרית: הוא הפסיד
בזכות כמה חברי כנסת פחדו ממה שיאמר הציבור. לציבור יש כוח, והכוח הזה מתחיל לעבוד
– וכשאנשים יפנימו שהכוח עובד, עוד דברים ישתנו. בינתיים, בנושא הזה, הציבור לא
הבין שיש לו כוח. לרבים מאתנו יש תיקי השקעות עם יועצים; לא ראיתי כאלה שאמרו
ליועצים שלהם אל תשקיעו לי באלה שדופקים אותנו. הפניקס רצה עכשיו לאשר למנכ"ל
10 מיליון שקלים משכורת, ויש מחאה, גם מצד משרד האוצר – אבל לא ראיתי את המניה
נופלת כי הציבור בא למנהלי ההשקעות שלו ואומר תמכרו לי את מניית הפניקס".
אז גם בפניקס הוא לא ישקיע, "ולא בשום בנק.
לטעמי הבנקים בישראל לא מתנהלים בהוגנות. לא בשכר המנהלים, לא ביחס ללקוחות. כי
הבנק רואה לנגד עיניו את טובתו ולא את טובת לקוחותיו. לבנקים יש יתרון-ידע עצום על
פני הלקוחות, והם מנצלים אותו. בנק הוא לא סופרמרקט, שבו טיבם של המוצרים די ברור
ללקוח. במוצרים הבנקאיים כגון פיקדונות, השקעות וחסכונות הלקוח לא לגמרי מבין את
המשמעויות. הבנק מנצל זאת ומציע לו דברים שהוא לאו דווקא צריך. ולהבדיל
מסופרמרקטים, מסובך לעבור מבנק לבנק".
לדעתו זה טיבם של כל הבנקים בשיטה הקיימת. בארץ
בוודאי, "ובחו"ל לא בדקתי כל בנק ובנק כמובן, אבל הקונספט בעייתי בכל
מקרה". הוא מספר שהצטרף ליוזמה החדשה של הקמת בנק אופק, בנק קואופרטיבי שיהיה
כולו בבעלות לקוחותיו, לכל לקוח מניה אחת ותו לא. "ראוי לפרגן להם. מעבר
לעובדה שהבנק הזה ייתן ללקוחות עמלות נמוכות וריביות יותר הוגנות, הוא גם ייתן
ייעוץ הוגן, כי הוא מחויב ללקוחות שהרי הם הבעלים. והכי חשוב, אם זה יצליח, הוא
יאלץ את הבנקים האחרים ליישר קו".
- אתה בכלל קפיטליסט?
"אני קפיטליסט לגמרי. קפיטליזם פירושו
הזכות לבעלות על הון, וקיומה של מערכת משפט שתגן על זכות זו. קפיטליזם הוא לא הזכות
לרמוס משקיעים. הוא לא הזכות לעשוק את מחצבי המדינה רק מפני שמישהו אפשר לך את זה.
קפיטליזם הוגן זה לא אוקסימורון, אלא משהו שכולנו חייבים לשאוף אליו. קפיטליזם
הוגן – וחומל. כל אלה שפועלים בחוסר הוגנות שהביא לעלייה מטורפת של מחירי הדיור,
לעליית יוקר המחייה, לשחיקת השכר, לפערי שכר עצומים, כל אלה דפקו את הזכות של מעמד
הביניים לבעלות על רכוש. והרי לפי הקפיטליזם גם הלא חזקים זכאים להיות בעלים של
משהו. קפיטליזם זה לא תפוֹס כפי יכולתך ולעזאזל השאר, כמו שקורה היום".
- איך לדעתך גרמו החזקים לעליית יוקר המחיה?
"קח לדוגמה רשתות מזון והלבשה שנמצאות
בקניונים. רוב הקניונים בארץ נשלטים בידי שתי משפחות. משפחת עופר ומשפחת עזריאלי.
זה בעצם דואופול. עופר ועזריאלי קובעים את מחירי השכירות בקניונים. בעלי החנויות רוצים
להיות בקניונים, כי אנשים כבר לא קונים ברחוב. וכך, כשעופר ועזריאלי קובעים את
מחירי השכירות הם בעצם קובעים את מחירי המוצרים".
- מחירי השכירות נקבעים קודם כול על פי השוק, לא?
"אם היו עשר חברות ששולטות בענף הקניונים
אני מבטיח לך שמחירי השכירות בקניונים היו נמוכים יותר. אין תחרות, וכשאין תחרות
המחירים עולים. מבוא לכלכלה שנה א'. זו דוגמה אחת קלאסית לריכוזיות במשק, אחת מתוך
עשרות רבות".
- אתה עובד כל השנים עם לקוחות עשירים, שועי ארץ.
שנאת העשירים מוצדקת? הם אנשים שרובם עשו עושר שלא ביושר?
"היא לא מוצדקת. אנשים עשירים הם בדרך כלל
אנשים טובים. תמיד יהיו כמה קוצים שיקלקלו את הערוגה כולה. כולם שומעים רק על אותו
מיעוט מן העשירים שמתנהג בחזירות, אבל בין העשירים יש הרבה אנשים נהדרים שעושים
הרבה למען הקהילה שלא למטרות פרסום. ובהיעדר הפרסום אתה לא שומע עליהם. קח כמה שכן
מוכרים: נפתלי בנט, ניר ברקת, אראל מרגלית. שלושה פוליטיקאים עשירים. מישהו טוען
שהם מושחתים כי יש להם הרבה כסף? לא. הנה עשירים טובים, חיוביים, שלאיש אין טענה
כלפיהם. יודעים מאיפה הכסף שלהם, ויודעים שהם עשו אותו בלי לדפוק אף אחד. אז יש
עוד הרבה כאלה וצריך להעריץ אותם על כך".
את המגע היומיומי עם מי ששפר חלקם ותפח ארנקם
מאזֵן צדוק בהתחככות בלתי אמצעית עם המך והאביון, ובייחוד עם ניצולי שואה ערירים, במסגרת
מיזם החסד שלו. זה התחיל כאשר הוא עבר, בעקבות גירושים ונישואים שניים, משכונת
צהלה שבצפון תל-אביב לאלקנה. "בתל-אביב ארוחות שבת הן ארוחות של המשפחה נטו,
בייחוד בצהלה – שם אתה צריך ללכת מרחקים עד שאתה מוצא מישהו דתי שאתה מכיר.
כשהגעתי לאלקנה נחשפתי לתרבות האירוח הפעילה בשבתות; משפחות הולכות למשפחות, ועל
השולחנות שפע מכל טוב. אמרתי לעצמי, למה שלא ישימו מנה אחת בצד לנזקקים? שיערתי
שזה יתפוס, כי לא הרבה אנשים מוכנים לבשל במיוחד ולחלק לעניים באופן קבוע, אבל אם
כל מה שנדרש הוא להפריש מנה, ומתנדבים באים ואוספים אותה מהבתים, אנשים יירתמו לזה
בשמחה".
אבל ברקע לזה נמצאים גם חייו המקצועיים.
"יש לי לקוחות מראשי המשק, ואני מכיר את האנשים הכי עשירים במדינה. אבל מטריף
אותי כשאני יוצא, למשל, מפגישה בשדרות רוטשילד בתל-אביב עם לקוח ששווה מאות
מיליונים, ואז חוצה את השדרה לכיוון רחוב אלנבי ושם, עשרים מטר מהפגישה, יש פסאז'
של נערים במצוקה שמגיעים אחרי הצהריים לקבל ארוחה ובגדים להחלפה. גם בתוך עולם
ההשקעות אתה יכול להשתגע כשאתה רואה את תספורות החוב, את המשכורות הנפוחות, ויודע
שבארץ יש רעב אמיתי".
- בוא תסביר לנו איך זה שיש רעב אם יש ביטוח
לאומי ושירותי רווחה.
"התקשרה אליי יום אחד אישה מדימונה ואמרה
לי שהבת שלה בדרום תל-אביב ואין לה מה לאכול. הלכתי לראות את הבת. בת ארבעים בערך,
עם בן חייל, עברה תאונת דרכים ומרותקת לכיסא גלגלים, כל החברים עזבו אותה והיא
נשארה לבד. ראית פעם עור ועצמות? עור ועצמות.
"הבאתי לה אוכל לארוחות צהריים, ובשבועיים
הראשונים היא שלשלה והקיאה הכול. התברר לי שהגוף שלה חי זה תקופה על ברוקולי שהיא
הייתה לוקחת מהירקן ומבשלת במים. לקח זמן עד שהגוף שלה התרגל לאוכל אחר. היא גרה
בדירת חדר, ומקבלת מביטוח לאומי 2,400 שקל קצבת נכות. אבל היא צריכה תרופות שאינן בסל,
ותרופות קודמות אצלה לאוכל. יש רבים כאלה במדינה, בעיקר קשישים. אנשים חושבים שזו
תופעה קטנה, שוליים. זה לא שוליים. ואם במדינת ישראל אדם יכול לגור בתל-אביב
ולרעוב, יש לנו בעיה.
"לא מזמן יעל דיין התבטאה נגד ההתנחלויות,
שאין שם נזקקים ורעבים. כתבתי ועניתי לה – נכון, אין אצלנו רעבים ונזקקים כי אצלנו
אף אחד לא ייתן שזה יקרה. אף אחד לא יאכל את ארוחת השבת שלו תוך שהוא יודע שלשכן
אין מה לאכול. הוא ילך ויביא לו, ויעשה זאת בסתר בלי לבייש אותו. כי יש פה ערבות
הדדית. אבל זה לא כך בערים הגדולות".
הוא ושליחיו מחלקים מנות על פי רשימות מוכנות
לחסרי-בית, לניצולי שואה עריריים ולעוד מוכי גורל. יש לו בבית כמה מקפיאים, והם
מתמלאים במוצאי שבת ב-140 ארוחות שבתיות מבושלות שנאספות באלקנה – ומתרוקנים במשך
השבוע. המיזם כולו מתנהל על טהרת האוכל וההתנדבות, ללא כספים, משכורות והחזרי
הוצאות. למי שאינו מבשל ורוצה לתרום, סידר צדוק אפשרות לתשלום קבוע לחברות
קייטרינג, המספקות בתמורה מנות.
בתקופה האחרונה, עם מיזם חלוקת המזון שנוסף לסדר
יומו, יש לצדוק פחות זמן לכתיבת רומאנים – תחביב שפיתח, בכישרון רב יש לומר, כאשר גילה את
חדוות הכתיבה מתוך שחיבר את ספרי הלימוד המקצועיים שלו. על משאבי הזמן שלו מתחרים
עתה גם עיסוקו הגובר במאבקים ציבוריים, ההתעסקות החינוכית-הסברתית הנלווית לניהול
הקרן הערכית, וכן הולדת שתי בנותיו הפעוטות מנישואיו השניים. הן הצטרפו לבן ובת בני 21 ו-15 מהפרק הקודם. בראש יש
לו כבר מתווה שלם לרומאן חדש, חמישי במספר, "שעוסק בפערים בחברה, בעושר הגדול
ובעוני".
זווית מיוחדת של הפער הזה עלתה ברומאן האחרון
שלו, 'הסנדלר מכּוכּבּאן' (הוצאת סלע). מפגש צבעוני בין ברוקר יהודי עשיר
מניו-יורק שהחליט לחפש את שורשיו, לבין קרובי משפחתו בכפר נידח בתימן, מתגלה בספר
כשכבתה העליונה של דרמה משפחתית-היסטורית. "מבין ספריי הוא הכי קרוב ללבי, כי
הוא נולד על הרקע של המשפחה שלי, יוצאת תימן, ויש בו יסודות מסיפור עלייתה ארצה.
אבל יותר מכך, הספר נולד מהחיים שלי בשני העולמות, העושר וההיחשפות לעוני. רציתי
לנסות להבין את הפער הזה אותו תוך כתיבה".
עולם שוק ההון ממלא תפקיד פעיל בעלילת ספר זה,
ותפקידים פעילים עוד יותר בספריו הקודמים. 'דוסטויבסקי זה לא' הוא שמו של הספר
הקודם, שהופיע ב'ידיעות ספרים'. תרצו, מודעות עצמית מחויכת לכך שדוסטויבסקי הוא לא
(אך סופר מתח מוצלח הוא בהחלט כן). תרצו, רמז לעולם הכתיבה וההוצאה לאור המככב
בעלילת הספר לצד ענייני שוק ההון וענייני יאכטות; צדוק עצמו היה בעל סירה במרינה
בהרצליה.
'השתלטות' והמשכו 'מהלך מסוכן' (שניהם בהוצאת
תמוז) הם דרמות בורסאיות מובהקות יותר. ב'השתלטות' נקלעת מדינת ישראל לסכנת קריסה
כלכלית כאשר מיליארדר סעודי רוקם מזימה להעברת החברות הציבוריות הגדולות שלה לבעלות
ערבית-טרוריסטית. "החוק מאפשר לקנות עד חמישה אחוזים ממניות חברה בבורסה בלי
להיות מזוהה. אז אתה שולח עשרה גורמים שונים לקנות חמישה אחוזים כל אחד – ובום,
החברָה שלך".
בספר זה כמובן פחות פשוט, והעלילה הבנויה
לתלפיות חורגת בהרבה מהזירה הבורסאית היבשושית. "הרעיון נולד במוצאי ליל הסדר
של הפיגוע במלון פארק", הוא מספר. "בתקופה ההיא ידעתי שאני רוצה לכתוב
רומאן, לא ידעתי על מה, ידעתי רק שספר מתח. במוצאי חג כבר התכוננתי לשינה, ופתאום טלפון,
צו שמונה. בדרך לצאלים אמרתי לעצמי, בשביל מה להם כל המלחמות האלו והטרור? הרי הם
יכולים לקנות אותנו וזהו, כסף לא חסר להם, ולשלוט בכל הכלכלה שלנו ולחסל
אותנו".
- למה באמת הם לא עושים את זה?
"כששאלו אותי אז, אמרתי שכל עוד הם אוהבים
את הכסף שלהם יותר משהם שונאים אותנו זה לא יקרה. אבל אני באמת לא יודע את התשובה.
אני מניח שאם זה היה קורה היינו יודעים להגן על עצמנו באמצעים משפטיים, שאמנם היו
פוגעים בעקרונות השוק החופשי, ומצילים את עצמנו. אני גם לא חושב שכתבתי בספר משהו
שהם לא יודעים. הם יכולים להשתלט רק על 'טבע', למשל, להוציא אותה מישראל וכך לגרום
לנו נזק, ולהמשיך לעוד חברה ועוד חברה. יש מספיק חברות שנמצאות בידי הציבור ובידי המשקיעים
המוסדיים, ואפשר לגשת למוסדיים ולקנות מהם כמות מניות גדולה. לשמחתנו זה לא קורה".
- אתה מוצא שוב ושוב דווקא בעולם שוק ההון פוטנציאל
הרסני שיכול להזין עלילה מותחת?
"הבחירה שלי לעסוק בתחום הזה היא בעיקר
עניין טכני: היות שהכתיבה איננה העבודה העיקרית שלי, אני נוטה לכתוב על העולם
המוכר לי במילא. נכון, בשוק ההון יש באמת אפשרות למניפולציות ולפגיעה בזולת, ויש
פיתוי של כסף גדול ושל מעמד. אבל זה קיים גם בהרבה מקצועות אחרים".
- אולי בכל זאת, התחושה שגרמה לך להקים קרן
שנאבקת בחוסר ההוגנות בשוק ההון היא אותה תחושה שמתבטאת גם בעלילות האפלות שאתה
רוקם סביבו בספריך?
"בשוק ההון באמת יש דבר שאין במקומות אחרים:
הקלות והמיידיות. אתה יכול בלחיצת אֶנטר להעביר כמות עצומה של כספים ממקום למקום
ומיד ליד. בעולם העסקים הריאלי, כדי לקנות חלק מחברה אתה צריך עורכי דין והסכמים ותהליכים
ממושכים, בעוד בשוק ההון אתה צריך פשוט לתת פקודת מכירה וקנייה וכבר שיניתָ מצבֵי
בעלות.
"וכאן נכנס עניין ההוגנות. בעולם הריאלי אדם
יהסס הרבה יותר אם להשקיע בחברה לא הוגנת. כי הפרוצדורה של היציאה מסובכת, ואתה לא
יודע אם בינתיים יגנבו ממך וכן הלאה. בשוק ההון הרבה יותר קל לחתוך החוצה. נוסף על
כך אתה מרגיש שם פחות אחריות מוסרית: הרי בדרך כלל אתה מחזיק בחלק זעום מהחברה
שאתה משקיע בה. אנשים יקנו מניה של חברה גם אם הם יודעים שהבעלים קצת דופק אותם –
אבל לא יהיו שותפים בחברה כזו בעולם האמיתי. לדעתי האבחנה הזו לא נכונה. הוגנות
צריכה להיות בכל מקום. זה טוב לך, כמשקיע, וטוב לעולם של כולנו".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה