מאמצע פסח עד אמצע אייר תשע"ח, לאורך חודש אפריל 2018, במסגרת מבצע הפייסבוק 'כפית אלתרמן ביום', קראנו מדי יום את השיר המסיים את המחזור "ליל תמורה", החותם את חטיבת שירי מלחמת השחרור ב"שירי עיר היונה" מאת נתן אלתרמן. לפניכם רצף הכפיות היומיות - קטע קטע וביאורו, בתוספת מבחר הערות פרשניות של הגולשים (בגופן אחר).
בִּשְׁנַת תַּשַׁ"ח הָאֲמוּרָה,
אֲשֶׁר מָלְאָה מִקּוֹל חָרָשׁ,
הָפְכָה הָאֲדָמָה עוֹרָהּ
וַתִּקָּרֵא בְּשֵׁם חָדָשׁ.
לרגל ימי בין-הגאולות של תשע"ח, מפסח עד יום העצמאות השבעים, נעבור לתקופה מאוחרת יותר ביצירת אלתרמן ונקרא ברצף שיר מתוך 'שירי עיר היונה'. השיר הוא חלק ו', החלק האחרון, של 'ליל תמורה'.
'ליל תמורה' הוא מחזור שירים רב עניין, המפליג מתיאור לילה של היערכות לקרב בנגב בחשוון תש"ט (שלהי 1948) לאמירות על מלחמות בכלל, ואפילו לדיון ארס-פואטי חשוב ומרהיב (בחלק ה'). שיר ו', שהוא גם שיר סיכום לשירי מלחמת השחרור בכרך, מחזיר אותנו תחילה למסגרת של שנת תש"ח, שנתה העיקרית של המלחמה.
כבר בבית הפתיחה מכריז המשורר שזו שנה של תמורה טוטלית: הארץ עצמה השתנתה באורח מהותי, הפכה את עורה, ונקראה בשם חדש - הנה רק אתמול, כשקראנו על "שמות לאין-ספור ופגישות ומילים", הזכרנו שאצל אלתרמן שם הוא מהות.
החרש הוא חרש הברזל, העושה כלי מלחמה וכלי עבודה. החרוז חרש-חדש מגלם את רוח העשייה הקדחתנית של התקופה, וקצת משחק גם עם המילה תש"ח - משחק שיימשך בבית הבא.
כדי להבין איפה אנחנו, הנה סכמה ואז הסבר קצר:
שירת נתן אלתרמן > עיר היונה > שירי עיר היונה > השירים על מלחמת השחרור > ליל תמורה > שיר ו' > בכפית של היום: הבית הראשון שלו.
יצירתו ההיסטורית של אלתרמן 'שירי עיר היונה' הופיעה ב-1957. היא תופסת את חלקו הראשון של הכרך 'עיר היונה' שנדפס בשנה ההיא. לא להתבלבל: 'עיר היונה' כולל שירים ויצירות נוספים, לצד 'שירי עיר היונה'.
'שירי עיר היונה' עוסק בשנים שבין השואה לתקומה, ושנותיה הראשונות של המדינה. באורח לא מוכרז היא מחולקת לשלוש חטיבות נושאיות-תקופתיות: ההעפלה, מלחמת השחרור, התיישבות העולים. מחזור השירים 'ליל תמורה' הוא האחרון בחלק על מלחמת השחרור.
אנו נקרא כאמור את השיר האחרון במחזור זה, ו, שיר ו' שנקרא הוא מעין סיכום רעיוני שלו ושל החטיבה כולה, והוא מעיין בתמורה המהותית שחלה בהיסטוריה היהודית עם עצמאות ישראל. רעיונותיו של השיר הזה יידונו שוב בהרחבה יתרה בסיום 'שירי עיר היונה', במסה שירית גדולה שאינה שייכת לחטיבות שהזכרנו: השיר 'צַלְמֵי פָּנִים' (ואחריו גם השיר 'נספח לשיר צלמי פנים').
תצלום שיר ו' מתוך המהדורה הראשונה של עיר היונה, שאותיותיה שחורות ונאוות. תודה רבה ליהודה מרצבך שסרק את זה יפה.
*
וַיִּקָּרְאוּ בְּשֵׁם חָדָשׁ
קֵיצָהּ, חָרְפָּהּ וְרַעֲמָהּ.
בְּשֵׁם עִבְרִי אֲשֶׁר לֹא תָּשׁ
קֹרְאוּ כְּפוֹרֶיהָ וְחֻמָּהּ
וְסַהֲרָהּ וְכוֹכְבֵי עָשׁ
שֶׁנִּלְכְּדוּ בַּמִּלְחָמָה.
כל זה הרחבה של האמירה בבית הקודם שאדמת ארץ ישראל הפכה עורה בתש"ח ונקראה בשם חדש: התחלפה גם זהותם של תנאי הטבע שלה, מזג האוויר וגרמי השמיים, גם אם הם עצמם נשארו מה שהיו.
טיבו של החידוש נזכר פה כמעט באגביות. השם החדש הוא "עברי": זו מהותה החדשה-ישנה של הארץ. גם הנסיבות שחידוש זה אירע בהן מזדנבות בסוף הבית, וכמעט שאפשר בטעות לשייכן רק לרכיב האחרון ברשימה, כוכבי העש: יחד עם הארץ, איתני-הטבע שלה ושל שמיה "נלכדו במלחמה". לא מרצונם כמובן. וכמותם גם העם, שעליו יסופר בבית הבא.
צמד החרוזים חוזר כאן שלוש פעמים, תופעה נפוצה בשירי עיר היונה. השלישייה חדש-תש-עש אינה חרוז עשיר כל כך; אך מעניין שהיא ממשיכה את המשחק עם המילה תש"ח שהחל בבית הקודם. כוחה של העברית לא תש אחרי כל מה שעבר על עמה; גם השנים ההרסניות שהחלו בת"ש, סוף 1939, ונמשכו בתש"א וכן הלאה, לא יכלו לה, והנה הגענו לתש"ח. אם תרצו, הח' הזו מוסיפה לת"ש את החדש. בכלל, צליל ח זה (או כ רפה), המחדש את התש, שולט בשלהי השורות האחרות וקושר אותן יחדיו - חדש, חורפה-ורעמה, חומהּ, כוכבי-עש, מלחמה.
עש היא קבוצת כוכבים הנזכרת באיוב לצד קבוצות כסיל וכימה ונקראת פעם אחת עש ופעם אחת עיש. אך גם למי שאינו מכיר, המילה עש במובנה האחר והמוכר משדרת יושן. נראה שטעמו הקדמוני הכפול של ביטוי זה הוא חלק מהעניין פה: הארץ ושמיה עתיקים, וכמוהם השמות העבריים שהתחדשו להם עתה.
> אקי להב: כדאי גם לציין את וי"ו ההיפוך הנותנת את הנופך המקראי ואיתו את העבריות העל-זמנית של המסופר.
> גדי איידלהייט: היו כמה ניסיונות לזיהוי קבוצת עש אני לא השתכנעתי מאף אחת מהן. לעומת זאת כסיל אכן כנראה אוריון, כימה היא כימה (צביר בשור) ובתלמוד יש גם עגלה ועקרב המוכרות לנו. עש יישאר תעלומה עד שיבוא אליהו.
> עדיאל כהן: האם לדעתך אין כאן רפרור לשמש בגבעון דום וירח בעמק אילון? ירח שנלכד/ נאלץ לסטות מתפקידו ולהתפנות/ להלכד במלאכת הקרב.
*
הָעָם אֲשֶׁר קָרָא אוֹתָהּ בִּשְׁמוֹ
עָמַד עָלֶיהָ חַי בִּנְטוֹת עַרְבָּהּ
אַחַר שֶׁהִתְנַכְּלָה לַהֲשִׁיבוֹ
אֶל עֲפָרָהּ אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ בָּא.
וְרוּחַ וְצִיָּה וַאֲפֵלָה
וְשֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ וְהַקֶּשֶׁת
גַּם לָהֲטוּ סְבִיבוֹ כְּמוֹ גְּזֵלָה
וְגַם הִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כְּמוֹרֶשֶׁת.
עד עכשיו הכול היה פשוט, כאילו. הארץ לבשה במלחמת תש"ח מהות עברית חדשה-ישנה, וכך גם מזג האוויר והשמיים. אבל זהו, נגמרו החיים הקלים. אלתרמן קם עלינו במחבט של דיאלקטיקות, פרדוקסים והרהורי כפירה.
אחרי שני בתים שדיברו רק על הטבע הדומם אנו מגיעים למי שחולל את השינוי, שנתן להם שם חדש: העם. העם נותר חי בתום המלחמה; כשתמו יום קרב וערבו, אם לנקוט שורה אלתרמנית ידועה מהמשך הספר.
יש כאן מהלך מחשבה שירי חריף, כפול. העם בא מעפר הארץ וחוזר אליה בשני מובנים, פרטי וכללי. המובן האחד: האדם, באשר הוא, בא מעפר ואל עפר ישוב, והמילים "להשיבו אל עפרה אשר ממנו בא" רומזות במובהק להיבט זה. והמובן השני: עם ישראל צמח על אדמת ארץ ישראל, ועלול היה גם לשוב אליה בחורבן לאומי.
מתוך כך, והיות שהארץ היא בינתיים נושאו של השיר, המשורר מייחס לה את הניסיון להמית את העם, את ה"התנכלות". האדמה היא המלאך המוליד והמלאך הממית של האדם ושל העם, והיא מתאמצת לעשות את שני הדברים. העימות הלאומי מתורגם כאן למונחים מיתיים, אמנם יהודיים: מלחמותיהם של בני האדם מוצגות כמלחמה בין החיים לבין המוות, והעפר קם על האדם. השיר הזה, שיר סיכום היסטוריוסופי של מלחמת השחרור, מתעניין יותר בשינוי המהותי שחל בעם ישראל עם תקומתו, ופחות בזהותם של אויביו. רמז לזהותו של מי שבאמת התנכל להשיב את העם לעפרו אפשר למצוא בכל זאת במילים "בנטות ערבה".
במסגרת המיתיזציה הזו מגויסים שוב גרמי השמיים והאקלים, המערכת החיצונית של האדמה: רוח וציה ואפלה, שמש וירח והקשת. כך היה כזכור גם בבית הקודם, עם רשימה אחרת, משלימה, כמעט שלא חופפת - קיץ, חורף, רעם, כפור, חום, סהר, כוכבים. כל המעטפת הזו של הארץ נעשתה עברית, כאמור בבית הקודם; בעמוד העם חי ומנצח וריבון, היא כמו נפלה לידיו.
אלתרמן כותב עליהם דבר מבהיל. ההשתלטות על הארץ במלחמה, תוך עמידה על הנפש ובמחיר כבד של קורבנות מבנינו, אך גם תוך נקיטה הכרחית של אלימות וגירוש תושבים וביקורת בינלאומית והאשמות למיניהן, מותירה את ריבוניה החדשים של הארץ (של חלקה, יש לציין) עם תחושה מבלבלת. הארץ והשמיים שמעליה הם ירושה בידינו, שייכים לנו על פי דין ומשתחווים לנו כמו השמש והירח והכוכבים בחלומו של יוסף; אך הם גם לוהטים למגע כאילו היו גזלה בידינו. עצם המחיר הנורא ששילמנו על הארץ מקשה עלינו לנחול אותה בטבעיות.
חול המועד וגם ערב חג היום, כך שאני כנראה כמעט לבד פה, ובכל זאת שפכתי את כל הבית הארוך הזה והמפחיד הזה כדי לתת את טעמו של המהלך הגדול. בתצלום מופיע העמוד הראשון של השיר (שירי עיר היונה > ליל תמורה > חלק ו), ובו כל מה שקראנו עד עכשיו (וגם הבית הבא). שלושת הבתים הללו, שני בתים ו'פזמון', הם יחידת-המבנה של השיר; היא שתחזור ארבע פעמים נוספות (האחרונה בהן עם תוספת הריונית).
יחידה כזו עשויה בית אחד בן ארבע שורות, בית שני בן שש שורות, ובית שלישי, פזמון, בעצם בית כפול, ובו שמונה שורות. בפזמון, השורות לא רק רבות יותר מאלו שבבתים הקצרים אלא גם ארוכות יותר (בכל אחת חמישה צמדי-הברות, לעומת ארבעה בבתים), והדבר הופך את הפזמון למין מענֶה לבתים שלפניו, מין הרהור ממושך אחרי הדיבור הסיפורי הדחוס שלהם. בשיר כולו החרוזים מלרעיים, "גבריים", ורק בפזמון החרוז האחרון מלעילי, "נשי" (כגון "הקשת" ו"מורשת" כאן) - דבר המבליט את סיום היחידה ונותן לשורות האחרונות אופי מהדהד.
> רפאל ביטון: להטו סביבו- יכול לרמוז על "להט החרב המתהפכת" השומרת שלא יוכלו לחזור לגן עדן - כך החזרה לאדמת ישראל כרוכה במעבר דרך להט החרב.
> עפר לרינמן: תמורה: מ"עמד עלינו (לכלותנו)" ל"(העם...) עמד עליה".
*
נִצְנֵץ הַפֶּלֶד הָעוֹמֵם
וְהַשּׁוֹתֵק. פָּנָיו עַזּוֹת.
אִבְחַת חַרְבוֹת גּוֹיִים הִיא אֵם
לַחֶרֶב הַיְּהוּדִית הַזֹּאת.
התחלנו באמצע חול המועד את שיר ו' ב"ליל תמורה", מתוך 'שירי העיר היונה', לקראת יום העצמאות השבעים, והספקנו לקרוא את הרבע הראשון שלו. מי שהחמיץ מוזמן להשלים כי זה יפה מאוד.
המתבונן בבתים הקודמים יבין כי הפלד המדובר כאן הוא פלדת הנשק שיוצר והוברח בתש"ח, כאשר הארץ "מלאה מקול חרָש", האדמה והשמיים הפכו עורם ונקראו בשם עברי חדש, ועם ישראל יצא חי מסכנת מוות ושיבה לעפר. בשורות הקודמות תוארה תחושה של המנצחים-השורדים, שהארץ הגיעה לידיהם בדין כירושה ובכל זאת יש בנחילתה במלחמה גם טעם של גזל.
בבית הקודם הדברים מסתוריים מעט, ומתמצים בשורה "גם להטו סביבו כמו גזלה". אך הרבע השני של השיר, המתחיל בבית של היום, מבהיר את העניין וממקד את הדברים ב"חרב היהודית". השניוּת מאפיינת אותה. פלדתה מנצנצת ומעומעמת חליפות. היא שותקת אך פניה עזות. יש בה היסוס בין הגלוי לסמוי, בין הבושה לנחישות. היא נולדה מתוך ההכרח: היא פרי הינפן של חרבות הגויים.
"עומם" מתחרז בעמימות המסתירה נצנוץ: לכאורה חרוז חלש, עומם-אם, אך למעשה מלוא ההברה "מֵם" שותפה בחריזה, ומתהדהדת בצירוף המלא "גויים היא אֵם" - כבר מן המ' הסופית של "גויים". ואילו "עזות" ו"הזאת" חרוז עז ויצירתי; המילים שגזירותיהן שונות לגמרי נשמעות כמעט זהות.
*
כִּי לֹא הָעָם הַזֶּה עַמָּהּ
גַּם בְּבוֹאָהּ סַדְנָאוֹתָיו.
גִּיּוֹרֶת הִיא אִתּוֹ. אָמָה
לִבְנַת שִׁנַּיִם מֵחָלָב.
הִיא רוּת נָכְרִית מְאָדָּמָה
אֲשֶׁר עַל סַף לֵילוֹ הַשָּׂב.
הדברים אמורים על "החרב היהודית" שנזכרה בבית הקודם. נאמר שם שחרב זו, כלומר הכוח הצבאי היהודי, נולדה מ"אבחת חרבות גויים". החרב היא גויה, זרה לנו, גם כשהיא מיוצרת בסדנאותינו. גיותה מורגשת בה גם כשהיא מגוירת: להבדיל מרות המואבייה, היא נשארת נוכרית ו"עמך - עמי" של רות לא חל עליה.
כן רות או לא רות? גרוּת או לא גרוּת? אלתרמן בוחר פה דימוי השמור לגיור המושלם, לגיורת שהייתה לאם שושלת המלוכה והמשיח - ונאבק בדימוי שלו, או לפחות טורח לסייגו לרכיביו הרלבנטיים. החרב היא רות בלי 'עמך עמי'; רות צעירה וברה ששיניה לבנות מחלב, כבברכת ישראל ליהודה שאל שבטו נסתפחה - אך גם מאודמה, צבועה אדום, ולא מיין כמו בברכה ההיא אלא מהדם שהיא שופכת. זה לא עמה, היא רק אמה. ספח נחות דרגה במשפחה. רות לא הייתה אָמה. היא הייתה אִמהּ של מלכות.
ועם זה, יש בה חיונית ואפילו רעננות. העם שׂב, זקן, ישראל-סבא, והוא מצוי על סף לילה של אבדון וחורבן: קם אך זה עתה מעמק הבכא באירופה ובצפון אפריקה ושוב עמד בפני סכנת כיליון בארץ ישראל. ואילו רות-חרב זו עומדת על ספו לבנת שיניים מחלב ונוסכת בו אונים, וגם מצילה אותו מליפול מן הסף אל הלילה. אנו נזכרים ברות הצעירה שבאה בלילה ושכבה למרגלות של בועז. על ספו.
"סף" ו"שׂב", החורזים את שתי המחציות של השורה האחרונה, כמוהם כ"אמה" ו"עמה": בעברית במבטא אירופי "סף" ו"שׂב" נשמעים זהים, וכך גם "אמה" ו"עמה". החרוז היפה הזה, המפצה על חולשת החריזה הגלויה של "שב" עם "חלב" ו"סדנאותיו", יפה בייחוד מפני שטמון בו הניגוד בין שתי פניה של השעה הגדולה של התקומה: העם השב אשר נמצא על סף, ערב תמורה והתחדשות.
כפילות זו שכיחה בשיריו של אלתרמן על תקופת התקומה. נדגים זאת בשיר-עיתון שכמו בשירנו "ליל תמורה" גם בכותרתו נמצא "ליל" - "לילו של אליהו הנביא", מערב פסח תש"ח. "והסָב שהזקין עם זִקנַת האומה", נאמר שם, "יימצֵא כעומד על ערשׂהּ זה הלַיִל". האורח המקראי אמנם הפוך בשיר הזה לעומת שירנו, אליהו הזקן ולא רות הצעירה, אבל הניגוד זהה: העם מזוהה כזקן, ואילו המלחמה כצעירה (שם היא מזוהה עם החיילים שאליהו מבקר במחנה שלהם, ואצלנו עם החרב ועם רות).
*
בְּהִשָּׁלְפָהּ בְּמוֹ יָדוֹ עַד תֹּם
וּבִהְיוֹתָהּ בַּרְזֶל עָשׁוֹת שׁוֹטֵף
בָּנְתָה הִיא אֶת הַגֶּשֶׁר עַל הַתְּהוֹם
אֲשֶׁר בֵּין דְּמֵי נִרְדָּף לִדְמֵי רוֹדֵף.
"היא" זו כזכור החרב היהודית, בפרט במלחמת העצמאות. כאשר לנרדף אין כוח מגן, בין דמיו השפוכים לדמיו המפכים בעליצות של הרודף פעורה תהום. ואילו עתה, כשהנרדף עומד על נפשו, מייצר חרב ורכב מברזל ופלדה (עשות) ושולף אותה בקרב על חייו (עד תום), נוצר גשר על פני התהום הזו: גם דמי הרודף עלולים להישפך.
זה בפשטות, אבל יש כאן גם מובן קשה יותר שיפוענח במחצית השנייה של הבית הזה, שנקרא מחר: כניסתו של הנרדף אל מעגל האלימות, אחיזתו בחרב כמו רודפו, מעלה את שניהם על אותו מישור. ישראל נכנסת למשפחת העמים גם במובן הזה, של הכוח.
ברור מהשורות ומהשיר ומהיצירה שאלתרמן רואה זאת ככורח בל יגונה, ואינו מבטל את הפער המוסרי בין הרודף למתגונן; קודם קראנו כי החרב תמיד תישאר זרה לנו, ובהמשך הוא יעמידנו על האי-נורמליות שבכל זאת תלווה אותנו כאומה.
המילה "שוטף" מציינת כאמור להערכתי את כלי הרכב המשוריינים, ובכלל את הנשק הנע בשטיפה בעת ההסתערות, ויש בה גם זכר לנוזליות של הפלדה בעת הייצור. סביר שאלתרמן הגיע למילה הזו בחפשו חרוז למילת המפתח "רודף" בשורה השלישית. אך ראו גם מה קורה לה במיקומה הזה בשיר: ב"עשות שוטף" נוצרת הכפלה של הצליל "שוט". יש כאן הדגמה של השטיפה ההמונית, ושמא גם משהו מן השוט המצליף.
> אסף אלרום: התהום בין דמי נרדף לדמי רודף נובעת גם מהעובדה שלגבי התוקף נאמר (בהשאלה) ש"אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים", והנרדף הפוגע בו פטור. והנה לנו עוד משמעות למונח "דמים" בבית הזה.
> אקי להב: יש כאן ביטוי לחיבתו של אלתרמן לאחדות הניגודים, (כל הפרק הוא כזה, אבל כאן במיוחד) להתפעלות מהחרב (או ה"סכין") כחפץ המייצג אותה, וגם יותר מנגיעה פוטוריסטית. המילה "שוטף" נותנת גם את הפן הפוטוריסטי.
הקורא נזכר מיד בסכין ההיא מ"שמחת עניים", אבל אלתרמן לא יסמוך עליו (על הקורא) בעניין זה, הוא ייתן לנו עוד תזכורת מיד בהמשך הבית.
> עפר לרינמן: מלחמה בישראל, וחרב, וגשם שוטף. זה יחזקאל לח יט-כב. "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה רַעַשׁ גָּדוֹל עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל... חֶרֶב אִישׁ בְּאָחִיו תִּהְיֶה... וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ בְּדֶבֶר וּבְדָם; וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף".
*
מִלֵּיל מָצוֹר, בְּטֶרֶם כְּלוֹת שָׂרִיד,
גָּח יִשְׂרָאֵל עִם אוֹת וְאֵל רוֹאֵהוּ
וְיַד הַמִּלְחָמָה כָּרְתָה הַבְּרִית
אֲשֶׁר בֵּינוֹ וּבֵין עוֹלַם מַכֵּהוּ.
המצור הערבי עם הקמת המדינה איים להכרית את שארית הפליטה שלאחר השואה - וזו ניצלה משום שאחזה בנשק. אך כפי שנאמר בצורה אחרת גם בשורות הקודמות, שקראנו אתמול, הריבונות והשימוש בכוח יוצרים לנו מכנה משותף עם העולם הגויי האלים שהיכה אותנו.
הביטוי "ליל מצור" שולח אותנו לשיר מוקדם יותר של אותו משורר - "ליל המצור" מתוך 'שמחת עניים'. כדאי לשוב ולקרוא בו. קראנו אותו במסגרת זו בקיץ האחרון. תוכלו להיעזר בתגית #ליל_המצור ולמצוא אותו ואת ביאוריו, או לקרוא הכול במרוכז בבלוג שלי. בליל המצור הסמלי ההוא נלחמו מגיני העיר לחיים ולמוות, והעיר נפלה אך נפילתה טמנה ישועה גדולה לעתיד. "שריד ופליט לי, ומצח נחושה", מכונה בשיר זה הלוחמת המגלמת את המגינים כולם - וכאן אצלנו שוב "בטרם כלות שריד". זהו השיר שבו כותב אלתרמן, ב-1940, בנבואה ממש, "ראיתיךְ וָאבין כמה דק התג / שבין טרם-שואה וערב-חג".
אבל הרמז העיקרי בשורות שלנו הוא למאבקו של יעקב עם איש האלוהים בנחל יבוק, ערב המפגש המאיים עם עשיו והחזרה לארץ אבותיו. יעקב קיבל בעקבות זאת את השם ישראל, "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל", ונטבע בו אות בגיד הנשה. כך גם כאן, בית יעקב הפך למדינת ישראל במלחמה ועל סף אפשרות של כליה. וזה פשר כל רכיביה של השורה "גח ישראל עם אות ואל רואהו". הפגיעה בגיד שבכף-הירך היא מעין ברית מילה נוספת, בריתו של יעקב עם יסוד הישראל שבו, עם הממלכתיות והכורח שבאלימות.
הלילה ההוא של יעקב-ישראל ביבוק, "ליל המלאך" כפי שכינתה אותו נעמי שמר בשירה, הוא לילה מכונן בתולדות ישראל. ליל תמורה, שליל התמורה המודרני של הקמת המדינה משחזר אותו. בספרו המאוחר 'חגיגת קיץ' זוכה מאבק זה לגלגול נוסף, עתידי, מסתורי, שיחולל בעם תמורה נוספת שכיוונה אולי הפוך, רוחני:
העם יִרבה, יגיע
אל עת שלום שאין בה פחד,
ואז, לבל ישכח בן מי הוא,
יקום אחרון צריו בַּשַׁער:
מלילה יעמוד אביהו
להיאבק עמו עד שחר.
בזה המקום המיועד
יהיו נפתלים השניים
עד היותם לגוף אחד,
חֶצְיוֹ עפר, חֶציו שמיים.
חציוֹ-עפר עם יעמוד
ומחדש יביע אומֶר
ובמו ספרה ואותיות
כבמו כף-יד ואצבעות
את פני היקום ימוש באומֶן.
(אלתרמן, חגיגת קיץ, שוק הפירות, שיר י).
> אושרה סרור: "אשר בינו ובין עולם מכהו" תמיד אמיתי. תמיד כואב אבל גם מעיד!
> עפר לרינמן: אות (גם בהקשר יעקב וגם בהקשר ישראל) - לאו דווקא לברית.
*
בְּלֵיל מָצוֹר, בִּהְיוֹת הָרֵי-
אוֹיֵב מִמּוּל וְיָם מִגָּב,
עָמַד הָעָם וַיִּבָּרֵא
לִחְיוֹת בְּאוֹר חַיֵּי צָרָיו.
מה שאמר אלתרמן בבתים הקודמים על הכוח והיהודים, על המהפך של השימוש בחרב-מגן שמכניס ולא מכניס את עם ישראל למשפחת העמים הנורמליים, מופיע בבית הזה בתמצית המבליטה את הפרדוקס. דווקא בליל המצור נברא העם מחדש כעם המושפע מצריו, מאלה המטילים עליו את המצור.
הדברים קרו כמעט יחד, בליל-מצור היסטורי אחד: שואה ותקומה ומלחמה, השמדה בגולה וסכנת השמדה בארץ, ובניית כוח מגן צבאי עברי. הולדת המדינה מתוך מלחמת השחרור העלתה את עם ישראל למישור המדיני-צבאי של יתר העמים. הנצור שעמד על נפשו נאלץ לסגל לו משהו ממהותו של הצר.
גם השורות שקראנו אתמול נפתחו בביטוי ליל מצור. אתמול עמדנו פה על חשיבותו באשר הוא שולח אותנו לשירו של אלתרמן "ליל המצור" שביצירתו 'שמחת עניים'. ראו שם.
המצור כאן גיאוגרפי: העם עומד עם הגב לים ועם הפנים אל ההרים השבויים בידי האויב הצר. מישור החוף, היהודי ברובו, נתון במלחציים. המצב דומה לזה של בני ישראל הנתונים בין מרכבות פרעה לבין הים. במצב זה נתונה ישראל גם בעת כתיבת השיר, בשנות החמישים.
"עמד העם" - קם, וגם עמד על נפשו; שימו לב לחזרה על ההברה "עָם", עָמד-העָם, המהדקת בדרכה הצלילית, הסמויה, האי-רציונלית, את הקשר בין העם לעמידה.
משחק דומה מתקיים בין "וייבּרֵא" לבין "בּאור". הבריאה קשורה לאור עוד מבראשית, הרי היה חושך על פני תהום והדבר הראשון שנברא הוא האור, יהי אור. אך בדרך כלל איננו שמים לב לקשר הצלילי בין אור לבין בריאה, והנה כאן הוא מתקיים בזכות צירוף אות היחס ב למילה אור. כך יצא כאילו בריאה ובאור הן ממש שיכול אותיות.
ודוק: "לחיות באור חיי צריו" - ולא "לחיות בצל חיי צריו". העצמאות, הריבונות והכוח הם לאו דווקא צל. יש בהם חיוב.
האם אלתרמן סבור שהפכנו עם עצמאותנו לעם ככל העמים? חשוב להרים את הראש מהבית הבודד אל המכלול. ניזכר במהלך הדברים עד כה: שנת תש"ח היא שנת התחדשות פני הארץ. היא הפכה את עורה לעור עברי. העם ניצל בחרבו וירש את הארץ. החרב זרה לו, ונשארת זרה גם כשהיא מגוירת. רק משאמר אלתרמן את כל זה הגיע לבתים שאנו נמצאים בהם, העומדים על כך שהאחיזה בחרב ובריבונות מדמה אותנו מבחינה מסוימת לאויבינו. עוד בית אחד יעסוק בכך, ואז יפנה השיר להסתייגות שתתפוס מחצית מאורכו ולמעלה מכך, ועניינה, שוב, "טיבו הזר", הרוחני, המוסרי, של עם ישראל.
> אסף אלרום: עם ישראל שעמד בין המצרים שרדפו אחריו לים סוף, וניצל בזכות קריעת ים סוף, מסתובב עכשיו בליל המצור, עומד עם הגב לים ומפנה לראשונה את פניו אל האויב ללא מורא. ברגע הזה הוא נברא מחדש כעם.
> רפאל ביטון: לחיות באור חיי צריו: אולי רמז לדואליות של "ויירא יעקב ויצר לו" - שמא יהרג ושמא יהרוג (לפי רש"י). כל אחת מהאפשרויות היא צרה צרורה, והעם נדון לחיים מורכבים שכאלה.
*
לְהַעֲתִיק מִצִּיר אֶל צִיר
אֶת גַּלְגַּלּוֹ. בְּגוּף הַיֵּשׁ
לְהֵאָחֵז לָעַד בִּמְחִיר
חֵטְא תַּחַת חֵטְא וְאֵשׁ מוּל אֵשׁ.
לָקוּם כַּשּׁוֹר וְכַמַּבְעִיר
עַל כְּלֵי חוֹרְשִׁים וּכְלֵי כּוֹבֵשׁ.
זו משימתו החדשה של העם, שכאמור בשורות הקודמות עמד בליל המצור של מלחמת העצמאות, ליל התמורה, ונברא מחדש. הסעיף הראשון במשימה החדשה היה "לחיות באור חיי צריו", בשורה הקודמת. בבית הזה - ההמשך.
גלגל מסתובב סביב צירו, ויכול כך אף להסיע רכב. והנה, בלֵיל התמורה, נדרש גלגלו של העם לעבור לציר אחר. לסוב ולנוע ולהניע דבר חדש. אפשר גם להבין שהכוונה ל'ציר' במובן של דרך, להעביר את עגלת העם לדרך חדשה, אבל מובן זה של ציר לא היה מקובל בעבר ובכל מקרה המובן של ציר שהגלגל סובב עליו הוא הפשוט והאלגנטי.
מהו הציר החדש? על העם להיאחז, מעתה ולתמיד, "בגוף היש", כלומר בקיים, בחומרי, בארצי. וזאת, כפי שכבר ראינו, במחירה של הכניסה למעגל האלימות. על חטא צריך לפעמים להשיב בחטא. על אש - באש. וזהו "מחיר" שאנו משלמים. לא טוב לחטוא, לא טוב להצית. מחירה של ההיאחזות בגוף היש.
כבר התורה, כשדיברה על "עין תחת עין, שן תחת שן" וגו', נקטה תחבולה שירית מקסימה. מילת היחס "תחת" היא פלינדרום. היא דו כיוונית בקריאתה, מהסוף להתחלה כמו מההתחלה לסוף. אפילו התנועות נשמרות בפלינדרום הזה, פתח פתח משני הכיוונים. וזה נותן ממד עומק מתוחכם נוסף לדו-כיווניות, להדדיות, שהביטויים הללו מבטאים. כשאלתרמן כותב "חטא תחת חטא" הוא מדגיש עוד את הפלינדרומיות הזו, שהרי צלילי "חטא" חוזרים על צלילי "תחת".
צמד השורות החותם את הבית נשאר באותה פרשה בתורה, בדיני הנזיקין שבפרשת משפטים. השור והמבעיר הם שניים מאבות הנזיקין הנזכרים בפרשה זו ונמנים במסכת בבא קמא במִשנָה. העם נדרש מעתה להזיק, כאותם מזיקים מקראיים, למי שמזיק לו. לקום כשור על מי שחורש בשדהו ואף שואף לחרוש את עריו החרבות; לקום כמבעיר על כליו של הכובש.
זו דרך אחת להבין את השורות הללו: כפירוט של המשימה הקודמת, "חטא תחת חטא ואש מול אש". אבל טמונה בהן אפשרות נוספת, המוציאה אותנו מתחום האלימות אל תחום היצירה וההתיישבות: להירתם כשור אל המחרשה, ולהבעיר, אולי אפילו כמבער, את כלי הכובש - כיבוש הארץ אך גם כיבוש האדמה והפרחתה.
> עפר לרינמן: לְהַעֲתִיק מִצִּיר אֶל צִיר אֶת גַּלְגַּלּוֹ: אפשר גם - להעתיק את גלגלו מציר אל ציר - להעביר את הילוכו בהיסטוריה מכאב מסוג אחד לכאב מסוג אחר.
*
אַךְ גַּם לְעֵת קַיְּמוֹ הַהֲלָכוֹת
עִם דִּקְדּוּקָיו שֶׁל כָּל הַמַּעֲשֶׂה
יִהְיֶה מָשׁוּךְ הוּא בֵּין הַמַּמְלָכוֹת
כְּחוּט שֶׁמּוֹצָאֵהוּ לֹא מִזֶּה.
כפי שקורה הרבה אצל אלתרמן, המילה הקטנה 'אך' היא נקודת מפנה. לאורך כמה בתים דיברנו על הנורמליזציה של עם ישראל שיש לו מעתה מדינה בין המדינות - ומעתה נדבר על הזרות שלו. היא כבר נידונה בשלב מוקדם יותר בשיר בהקשר של הכוח, של "החרב היהודית" שתישאר תמיד נוכרית. עכשיו ידובר בזרות כללית יותר, של עצם הקיום היהודי הממלכתי.
הדימוי כאן הוא של חוט בתוך אריג. מכלול הממלכות, כלומר המדינות, הוא מעין אריג שהחוט שנוסף אליו עכשיו, מדינת ישראל, יהיה שזור בו אך תמיד נבדל ואחר, וניכר יהיה בו שבא ממהות אחרת. זאת, גם כשישראל תנהג כמדינה רגילה הלכה למעשה, על כל הפרטים של הקיום המדיני. את הביטוי השגור 'דקדוקי הלכות' ממיר אלתרמן בדקדוקי מעשה - אבל זה עניין רטורי בלבד פה, כי הרי הכוונה היא לקיום כל הלכות המדינה המעשיות לכל דקדוקיהן.
עושרים של חרוזי הבית ניכר כשמתסכלים לאחור על המ"מים שמתגברים אותם: 'ממלכות' חורז יפה עם 'הלכות' אבל יפה עוד יותר עם '[קיי]מו-ההלכות', מן ה-מ' ואילך. וכך גם לגבי 'מעשה' ו'מזה' - גם כאן המ"מים מצלילות את החרוז.
*
רוֹאָיו וּבְנֵי שִׂיחוֹ בְּזֶה הַזְּבוּל
פִּתְאוֹם יֵשׁ וְיָחוּשׁוּ בּוֹ אֶת נֶכֶר
אָפְלוֹ וְהִבְהוּבוֹ שֶׁל הַגִּלְגּוּל
שֶׁגַּם מִפְּנֵי עַצְמוֹ יַצְפִּין סוֹד-זֵכֶר.
שורות אלו אמורות על בני אומות העולם המתבוננים במדינת ישראל ובאים במגע עמה או עם מי מבניה. לפעמים הם חשים לפתע באיזו זרות שההיסטוריה היהודית, על חשכתה ועל ריצודי אורותיה, נסכה בישראלים. חותם ההיסטוריה הגלותית, הגלגול, ניכר ביהודים גם בהצטרפם למשפחת האומות הריבוניות.
המילה "הגלגול" מודגשת במקור; הבתים הבאים יקראו לגלגול זה במפורש "תולדות העם" ו"וקורות תולעת יעקב".
בצמד נכר-זכר טמון משחק מילים נוסף, שאינו אמור במפורש: הזֵכר הזה זר למתבוננים בו (נוכרי) והוא רז (סוד) גם לאלה המחזיקים בו, היהודים עצמם. כלומר "רז" ו"זר" גלומים ב"זכר" ומוחבאים ב"נֶכֶר" ו"סוד". ההיסטוריה היהודית היא מעין הבהובים באפלה, גלגול חשאי המוצפן גם מפני היהודים עצמם. בדרך כלל אין הם חשים בו במודע.
"זבול" היא מילה קצת חגיגית לתאר בה את העולם, קצת מיסטית אפילו. אבל יש לה תפקיד צלילי מעניין, הרבה מעבר לחריזה הבסיסית שלה עם "גלגול": צירוף המילים "בזה-הזבול", העשוי צמדים משורגים של ב, ז, ה, הוא הד-מקדים למילה "הבהובו" שבהמשך הבית. או אפילו, בהרחבה, עם ה-ל שבסוף "הזבול", המשתכפלת להלן לשלוש: "בזה הזבול" מול "אופלו והבהובו של הגלגול".
יפה גם שיתוף הצלילים בשורה האחרונה בין "מפּני עצמו" לבין "יצפִּין": דמיון צלילי החותר תחת הניגוד הלוגי שיש בביטוי הזה.
> רפאל ביטון: "שגם מפני עצמו יצפין סוד-זכר" - יכול לתאר חלק מניצולי השואה, אותם שהצפינו את זכרונותיהם האפלים גם מעצמם וגם מהזכר שלהם (צאצאיהם). אם כדי שיוכלו לבחור בחיים, ואם כדי לטשטש את זרותם הניכרת ולהידמות לצברים (דבר שלא הצליח לרוב, למגינת ליבם של בני הדור השני, חפצי הנורמליות).
יצפין סוד - כרמז ל"על עמך יערימו סוד ויתייעצו על צפוניך". העם הקם לתחיה מצפין את סוד ייסורי הגלות, אבל אומות העולם מזהות את הסוד (שהרי הם אלו שהערימו אותו).
גלגול - אולי מצד אחד מלשון "להתגולל עלינו" בגלות, ומצד שני "אלוהי שיתמו כגלגל" בגאולה.
> עפר לרינמן: אבקש לחלוק, אולי במקצת. גלגול מצורה לצורה, ואין שום דמיון בין הפרפר לגולם. וזה שנאמר: "אומתם לא הייתה להם אם".
>> צור ארליך: אתה חייב לקרוא את השורות האלו בתוך הקשרן בשיר. הן חלק מטיעון. השיר מפתח בהרחבה את המורכבות - שינוי שהוא המשכיות. הגלות תישאר חלק מהמורשת, אומר השיר. אבל נאה דרשת את הגלגול כגלגול של פרפר. בהמשך הוא מדבר על 'תולעת יעקב'...
*
תּוֹלְדוֹת הָעָם הַמְבֻקָּעוֹת
בְּיַד יַמִּים וְיַד הָרִים,
תּוֹלְדוֹת הָעָם אֲשֶׁר רַק אוֹת
עִבְרִית בָּנְתָה לָהֶן גְּשָׁרִים.
בית ראשון על זרותו של "הגלגול" היהודי שהוזכר בשורות של אתמול. אלתרמן מתחיל ביסוד: הפיצול הגיאוגרפי בגלות עלול היה גם להיות פיצול מהותי, שיסוע ההיסטוריה היהודית להיסטוריות - אלמלא האות העברית (ובמשתמע - גם בשימושיה כגון ערבית-יהודית ויידיש), כלומר המכנה המשותף הלשוני, התרבותי והדתי. האות העברית כמו בנתה לתולדות העם גשרים מאחדים על פני הימים וההרים המפצלים.
*
תּוֹלְדוֹת הָעָם, תּוֹלְדוֹת הַגֹּב,
גֹּב אֵל וָנֵר וּבְרַק-מָעוֹת,
קוֹרוֹת תּוֹלַעַת יַעֲקֹב
אֲשֶׁר כְּאִישׁ יָדְעָה דְּמָעוֹת,
קוֹרוֹת הָעָם אֲשֶׁר בָּאוֹב
עוֹלוֹת פְּנֵיהֶן הַנּוֹרָאוֹת.
כמוסבר בבית הקודם ובבית הבא, הכוונה לשנות הגלות. תולעת יעקב היא עם ישראל בחולשתו ההיסטורית ובתוחלתו לגאולה; מקורו המקראי של הביטוי בנבואת הנחמה של ישעיהו: "אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב, מְתֵי יִשְׂרָאֵל; אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ, נְאֻם ה', וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" (מ"א, יד). קורות תולעת יעקב הן "גוב", בור מבודד, שבו התייחד העם עם האמונה באל, עם נר הלימוד והזיכרון, ועם צורכי הקיום.
אלו האחרונים מתגלמים גם בדימוי המעות, עיסוקם של היהודים בגלות בלית ברירה במסחר ובחלפנות. והמעות חורזות לדמעות, דימויה היסודי של הגלות ורמז לאסונותיה. אלתרמן טורח לומר שתולעת יעקב ידעה דמעות "כאיש", כאילו להזכירנו שהמדובר בבני אדם. עיצורי א-ש מאחדים את הביטוי "אשר כאיש", ועיצורי ד-ע את "ידעה דמעות". קורות העם בגלות צפות לעינינו גם כיום כמת העולה באוב - ופניהן המתגלות בו נוראות.
> אקי להב: לדעתי, ב"כאיש ידעה דמעות", יש יותר מלהזכיר כי מדובר בבני אדם. הכוונה היא גם ובעיקר לביטוי "כל ישראל ערבים זה לזה". וגם "המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא" ועוד. השורה היא מבשר של רעיון עמוק בשיר ליל תמורה. רעיון שיורחב ויוכלל בהמשך הפרק, בבית האחרון, ושהיום (יום הזיכרון) אנחנו במיוחד חווים אותו, כאשר העם כולו - דומע. אלתרמן מתיחס כאן (הפעם קצת בעקיפין, אבל בהמשך יותר ישירות) לתכונה המיוחדת של עם ישראל, הבאה לביטוי ברגישות המיוחדת הקולקטיבית אפילו לקורבן אחד. לשחרור של שבוי אחד תמורת מאות או אלפים. לסבלו של פצוע. ו... לתקציבים האדירים לנפגעי השכול. זאת תכונה שאין דומה לה "בין העמים". שיגעון פרטי של "תולעת יעקב". בהמשך יבהיר שהוא רואה בזה תכונה מיוחדת ומפלל (או מאחל) שבעתיד לא תכהה, שגם מבחינה זאת לא נהיה "ככל העמים", גם זה נכלל בשורות הכלליות יותר של סיום הפרק:
"לו יישמר בו מֶסֶך הַפְּלָאִים
שנתאַחוּ בו צלמי איש ועם.."
וב..
"עמדו חשוף כגוש חמת חיים/ אל מול בוראו..."
אלתרמן רואה בזה אחד מסודות הפלא של שרידות עם ישראל כאומה.
עוד ניואנס: בקריאה כזאת יש לקרוא את המילה "בו" (בתוך "לו יישמר בו") - ככינוי של עם ישראל, ולא של "מֶסֶךְ הַפְּלָאִים". היינו: "נתאחו בעם ישראל צלמי איש ועם".
> עפר לרינמן: התולעת סובלת אולי מיחסי ציבור גרועים, אך היא ראויה להערכה, לא לגינוי.
*
אֲשֶׁר בִּסְבִיבָתָן הָאֲפֵלָה
וְהָעַזָּה שֻׁנּוּ וְנִטְרְפוּ
חֻקֵּי הָעֲמִידָה וְהַנְּפִילָה
וְטֶבַע הַקִּיּוּם וְהָרְצִיפוּת.
יש בשורות הללו נטייה מעניינת לכפילות. הגלות אפלה - ועזה. החוקים שונו - ונטרפו, כלומר התערבבו אבל אולי גם חוסלו. החוקים הם של עמידה - ונפילה. והטבע שהשתנה הוא של קיום - ורציפות. אלתרמן כדרכו עם הצמדים שלו, שלעתים נוטים לכאורה להכחיש זה את זה ולא בא השלישי להכריע ביניהם. "צמדים עלו בךְ שַחַר וכורֵת", יאמר על הקמת המדינה בפסוק מדהים בשיר הסיום של הספר.
מה שנאמר כאן, על כל פנים, הוא, בפשטות, שקיומו הרצוף של עם ישראל במציאות הקשה והיוקדת של הגלות קרא תיגר על חוקי ההישרדות של העמים.
ממחיש זאת אגב החרוז המעניין נטרפו-רציפות. נחרזים פה שני הפכים, ערבוב ורצף (ואלה גם ניגודים דקדוקיים: נטרפו הוא פועל בהטיה ורציפות היא שם עצם, במשקלים שונים לגמרי. וזה עושה את החרוז לטוב עוד יותר). החריזה עצמה יש בה מן הטריפה וגם מן הרצף: סדר הצלילים ר-פֿ נשמר, אך הרצף נטרף בצליל צ שנוסף ב'רציפות'; וצליל נוסף, t, נשאר לחיזוק החרוז אך נטרף אף הוא: נודד מלפני ה"רפ" אל אחריו.
> קרן סל-ניסים: אלתרמן אוהב ללכת כנגד חוקי הגרביטציה, ויודע שגם אם '' בנים תהיו'', שום דבר אינו רצוף. הכול אלא רצף של קטיעות.
> אקי להב: תרשה לי לדוג בתוך הסל שלך את "בסביבתן האפילה והעזה". לכאורה הבלחה של פוטוריזם, ואילו למעשה רפלקציה (לדעתי אף לא מודעת) של אלתרמן המתפעל אסתטית מהחומר שבו הוא עוסק, היינו: "קורות העם". "חומר אפל ועז" לדעתו. כמה שזה רחוק מהערכת המבקרים כאשר התפרסם "עיר היונה", שראו בו חומר קצת יבש, לא מספיק לירי. ובקריאתנו כיום, גם אצלך ובזכותך - כמה שהם טעו והוא צדק.
*
אֲשֶׁר הַמֻּשְׂכָּלוֹת הָרִאשׁוֹנִים
שֶׁל מִשְׁפְּטֵי הַחֹמֶר וְהַכֹּחַ
עָמֹד עָמְדוּ פְּרוּצִים וַעֲשֵׁנִים
בִּכְפִירָתָן שֶׁלֹּא הָיְתָה כָּמוֹהָ.
הנושא הוא כזכור קורות העם, שקראו תיגר על המוסכמות והציפיות. שורות אלו חוזרות על הרעיון של קודמותיהן שקראנו אתמול, בהרחבה. קודם דובר בחוקים ההיסטוריים של קיום האומות, עכשיו מפליג אלתרמן ומדבר על משהו ראשוני יותר, הקרוב יותר לחוקי פיזיקה. אם כי אפשר שבמילה כוח הוא רומז ל'חוקים' פסיכולוגיים, ואולי במילה חומר כוונתו לכלכלה, כפי שמפרש יריב בן אהרן במסכת שלו על שירי עיר היונה.
ההיסטוריה היהודית, של הקיום הפיזי והרוחני הרצוף בגולה ובפזורה, בגזירות וברדיפות, פורעת מושכלות ראשונים אלה באופן חסר תקדים. היא פשוט כופרת בהם, וצדקתה מוכחת.
היא מותירה אותם כעיר שהוכרעה והוחרבה, "פרוצים ועשנים". זהו מעין משקל נגד ל"ליל המצור" של מלחמת השחרור שאלתרמן דיבר עליו בשירנו פעמיים. זיקה זו מובלטת באמצעות הפועל "עמד" החוזר פה בהדגשה, "עמוד עמדו": בבית על ליל המצור נאמר כזכור "עמד העם וייברא" (גם שם, כזכור, מתוך חזרה מדגישה על הצליל 'עַם').
> אקי להב: בעניין "החומר והכוח", גם אני בעד הפיזיקה. שומע כאן משהו מהיפרבוליות של "ואולי הוא זכר עוד אפילו את שמם / של אבות הנפילים, של האור והמים".
*
עֵת כִּי יָקוּם עֲלֵי מַסָּד
הָעָם הַזֶּה וְשֹׁרֶשׁ יַךְ
לוּ יִשָּׁמֵר בּוֹ, גַּם בַּסַּד,
טִיבוֹ הַזָּר שֶׁאֵין לוֹ אָח.
בית זה פותח את חלקו האחרון של שירנו, שהוא השיר האחרון במחזור "ליל תמורה". חלק זה פונה אל העתיד. הוא מייחל כי גם בהתבססות המדינה, בהפיכתה לשגרה מושרשת, יישמר בה גם טיבו הזר של העם; זה שכאמור בבתים הקודמים אפיין את עם ישראל באין לו ריבונות ושמר על קיומו בגלות, נגד כל חוקי ההיסטוריה והטבע.
מסד הוא כַּן ויסוד, ופה הכוונה גם להתמסדות. חרוזו של מסד, "גם בסד", מוסיף היבט חשוב: ייתכן שיהיה צורך לשמר את הטיב-הזר בכוח, בכבילה, באמצעי שימור מלאכותיים. אפשרות הבנה נוספת, אצל יריב בן-אהרן: הסד הוא ההתמסדות עצמה, ויש לקוות שאפילו בכבליה המקבעים יישמר בו הטיב הזר, הלא ממסדי.
על "טיבו הזר שאין לו אח" של עם ישראל נעיר כי עם הניצחון בששת הימים, עשר שנים לאחר פרסום השיר הזה, תהיה כותרת מאמרו המכונן של אלתרמן "מול מציאות שאין לה אח". אלתרמן יגדיר בו את המצב החדש כאיחוד ראשון בין ארץ ישראל למדינת ישראל, שיש צורך להשלימו באיחוד עם עם ישראל שיעלה ארצה בהמוניו.
אף כי חלק זה של השיר כבר פונה אל העתיד, ואילו בעבר הרחוק והקרוב דנו הבתים הקודמים, הנה דווקא בחלק זה מפורט סוף סוף תוכן טיבו הזר של העם שהתפתח בגלות. השיא עוד לפנינו.
> רפאל ביטון: לאור מה שכתבת על "עיר היונה" (במקור ראשון) ועל הציפיות שנתלו בו ובמחברו, ניתן לקרוא את החלק המתחיל ב"עת כי יקום עלי מסד" גם כתפילת האמן המתמסד, האמן שכבר הוכר בגדולתו, המאחל לעצמו שלא לבגוד באופיו.
> אורה אברהמי: אני מנסה להסתכל על השורה "לו ישמר בו, גם בסד....". בסד גם מקבעים שברים וזה אומר שיישאר, יתקבע כעצם, יהיה חלק חיוני בעם הזה.
*
טִיבוֹ הַזָּר, אֲשֶׁר חָרַג
מִמֻּגְדָּרוֹת, אֲשֶׁר הָיָה
גַּרְעִין תֵּבֵל אַחֶרֶת, זָג
שׁוֹנֶה וָעַז שֶׁל הֲוָיָה,
עם ישראל בגולה, עם משונה. לא עונה להגדרות. לב הפרי הוא גרעינו ואילו הזג הוא קליפתו, אך שני אלה משמשים כאן לדימוי טיבו הזר של העם: הוא היה גרעין, כלומר תרכיז ואופציה להתממשות, של עולם אחר; וגם כלפי חוץ, בקליפה, הווייתו הייתה אחרת - ועזה באחרותה.
> יאיר שובאל: עוד 2 רבדים קופצים לי כאן: 1. מחרצנים עד זג - בחינת מא' עד ת', כל כולו, מראשו עד רגליו. 2. גם הגרעין וגם הקליפה הם לרוב פסולת הפרי.
> רחל קיציס: אהבתי את הצורה הדו פנית של חרג ממוגדרות, גם במובן של אינו עומד בשום הגדרה ותיאור וגם כמובן במובן של מחוץ לגדר, חסר ארץ וגבולותיה (אוסיף: וצר לו ללא מיצרים).
> אביעד שטיר: ו"זג" זה גם שיתוך של "זר" ו"חרג".
*
לְאֹם אַחֲרִית יָמִים, בְּלִי תַּג
הַמַּמְלָכָה וְהַחַיָּה.
המשך המשפט מאתמול, על ייחודו של עם ישראל בגלות. העם קיים בגופו את חזון אחרית הימים, "לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". חי בלי מסגרת פיזית ושלטונית. זה כמובן היה בעוכריו והביאו אל סף השמדה גמורה, כאמור בבתים קודמים בשיר; אי אפשר לחיות בעולם ההיסטורי שלנו כאילו אתה באחרית הימים. אי אפשר ללכת על "וגר זאב עם כבש" כשהחיות סביבך הן זאבים שלא שמעו על זה. ובכל זאת אלתרמן מייחל שיישמר במדינת ישראל משהו מן הייחוד הזה: הרוחניות והמוסריות שאפשרו החיים הפטורים בלי אחריות שלטונית. זה יפורט בבית הבא.
> רפאל ביטון: מה התכוון המשורר במילה "החיה"?
>> צור ארליך: אכן קשה. להשערתי רמזתי בדיבור על החיות שמסביב. בממלכות ובמדינות יש משהו חייתי: ראשוני, פראי אולי. אבל חי בכוחות עצמו. אם נפליג - החיה כמסמלת ממלכה, כמו בספר דניאל. או אפילו החיות שבחזון אחרית הימים הנזכר פה מוותרות על התיוג הבדלני שלהן.
אקי להב: הצעתי בעבר לראות בזה התיחסות לטרקטט הפוליטי (המאמר המדיני) של שפינוזה, שבלי ספק היה מוכר לאלתרמן. שפינוזה מאבחן את ההבדל המהותי (האתי) בין אדם לממלכה. מצביע על העובדה שהממלכה מבחינה מוסרית דומה לחיה. אין עליה מגבלות מוסריות שיש על האדם.
זה חיבור מהמאה השבע עשרה, אבל מבחינה זאת לא הרבה השתנה. הרעיון משתקף למשל בזכות הווטו באו"מ, הניתנת למדינות החזקות בלבד. עוד דוגמה, יצחק שמיר אמר פעם (נדמה לי שבהיותו במוסד, או כבר כראש ממשלה) שלמען מדינת ישראל מותר לשקר.
ברור שזה נושא מרכזי בכל הפרק "שירי עיר היונה". גם החלק המוסרי (מה מותר ומה אסור, הלגיטימיות של החרב ועוד ועוד) וגם עצם האבחנה בין הפרט והעם.
ולסיכום (במענה לשאלת רפאל ביטון), גם בלי שפינוזה, זה התפקוד של הצירוף "תג הממלכה והחיה", אבל הואיל ואצל שפינוזה הניתוח מאד יפה ואלגנטי לכן אני משער שיש כאן גם ארמז לשם. אלתרמן מבדל את עם ישראל מהכלל השפינוזאי. "זה טיבו הזר אשר חרג ממוגדרות", או: "גרעין תבל אחרת": וכו' וכו'.
*
לוּ יִשָּׁמֵר בּוֹ מֶסֶךְ הַפְּלָאִים
שֶׁנִּתְאַחוּ בּוֹ צַלְמֵי אִישׁ וָעָם,
"מֶסֶך פלאים", כלומר תמהיל פלאי, קורא אלתרמן לזיהוי המיוחד שנוצר בעם ישראל, באין לו ריבונות, בין היחיד לבין האומה. את מה שאומר המשורר בשירנו זה (#ליל_תמורה_ו) בשתי השורות שלפנינו הוא מפרט בהרחבה בפרק ג של 'צלמי פנים', שיר-המסה שבסוף שירי עיר היונה.
למי שאוהב כפית שגוררת דלי - הנה אחדים מהניסוחים שם.
...
ישות-לאום פלאית וחדשה
ולא נִשנֵית. אומה אשר פנֶיה
קמים כפני האיש והאישה
ולא כפני מלכות והמוניה.
...
אומה נִפלֵית אשר חייתה באין
בה מחיצה מפרדת ומבדלת
בין הקורות הכוללים לבין
חיי אנוֹש ופועלו בַּחלד.
החוט המתמשך מאב אל בן
ונין - ולא ממֶלך אלֵי מֶלך -
איחה את הימים והשנים
ואת המעשים הנרשמים.
...
כוחו של היחיד היה כוחה
ולא ביד נתנה עליו כבליה.
מהות אחת היו שניהם. פתוחה
הייתה היא לפניו לפרוץ גבוליה,
אך כל אשר רידפוהו מתוכה [כלומר יהודים שרדפו יהודים אחרים בשם האומה]
רָאוהו סב בתוך מעגליה
כְּכוח שנִצחוֹ הוא יומיומו
ואין להתיקו מגוּף עצמו.
...
הלכות מוסר חייו של היחיד
היו גם חוקתה. כי אין מפריד.
> רחל ויינריב: ראה גם 'אלתרמן וטוהר הנשק' של ד"ר מנחם פינקלשטיין.
> עפר לרינמן: במֶסֶךְ הַפְּלָאִים נמהל יין נסך, ובצַלְמֵי אִישׁ וָעָם שוכנים צלמים זרים.
>> צור ארליך: גם. על כך בפרקים אחרים ב'צלמי פנים'.
*
עָמְדוֹ חָשׂוּף כְּגוּשׁ חֲמַת חַיִּים
אֶל מוּל בּוֹרְאוֹ בְּלִי סְגוֹר וְחַיִץ קָם,
אלתרמן ממשיך ומתאר את ייחודו של עם ישראל בהיותו בגלות - אותם פנים של ייחוד זה שהוא מקווה שיישמרו גם בארץ ובמדינה. בשורות של אתמול דובר על מעמדו הנישא של היחיד באומה כזו, שאין בה מוסדות ריכוזיים. עתה אנו מגלים שיש לכך גם משמעות רוחנית כבירה. באומה זו, 'ממלכת כוהנים', שנעשתה כזו ביתר שאת דווקא באין מקדש וכהונה פעילה, כל יחיד בתפילתו ובעבודת-ה' שלו ובעמידתו הקיומית הוא ככוהן גדול.
כאן התיאור דרמטי: היחיד עומד מול בוראו "כגוש חמת חיים": ברגשות חשופים, עם כל החיות וכל החימה (שימו לב לריכוז מילות החי"ת - חשוף, חמת, חיים, חיץ), ביישות הכי ראשונית ולא מעובדת שלו, ועם כל יצר החיים היהודי הזה של אף על פי כן ולמרות הכול.
שוב כדאי לצטט כמה שורות מהשיר שאלתרמן מרחיב בו בעניין - פרק ג של 'צלמי פנים'.
את כל הנספחות, המתלווים
אל הקורות, הִשִּׁיר הוא כשלכת.
שָׂרדו רק היסודות: האלוהים,
הדין, המוות, השִׂמחה, הלֶחם,
הכתב, הדם. ערכי ראשית גלויים
בלא לְוָי. ישות חורגה מכל מסכת
אבל עזה מכל גופי חֶברה
לחריפות, לכוח וּלְעֶבְרָה.
העֶברה שבסוף היא חמת החיים שאצלנו.
> אקי להב: כדאי גם להבחין בין השיטים בהומניזם הליברלי המיוחד של אלתרמן. במעמקים שלו. כאן הוא תולה אותו על עם ישראל אבל אין ספק שהוא רואה את עצמו כבן נאמן של העם הזה.
זה אולי קצת דק, אבל אין מקום לטעות. אלתרמן אינו מתעלם מסתירה אפשרית שתלך ותגבר ככל ש"הממלכה החדשה" תתבסס. מכאן ה"לוּ" שלו.
"עת כי יקום עלי מסד
העם הזה ושורש יך
לוּ יישמר בו, גם בסד
טיבו הזר שאין לו אח..."
"גם בסד", נדמה שהמשאלה "תופסת מועט". הדובר חושש לסחף לכיוון ממלכתיות חייתית, ומבקש שלא כך יהיה (שיהיה "בלי תג הממלכה והחיה", במידת האפשר, שיהיה "לאום אחרית ימים"). אינו חוצב להבות בנאומים. לא מאיים בגורל מר אם זה לא יקרה. רק מתפלל. למעשה השיר כולו מסתיים באותה תפילה זכה.
> עפר לרינמן: בבטן "חמת-חיים" גלום מת-חי.
*
הֱיוֹת סְמָלָיו לֹא פֶּסֶל מַסֵּכָה
לְפִי הָמוֹן,
אלתרמן מתחיל למנות כאן יסודות שייחדו את עם ישראל לאורך הדורות, לאו דווקא בגלות. כאן זו האמונה המופשטת המנוגדת לאינסטינקט ההמוני; ובהמשך, שנשאיר לימים הבאים, שאיפות החופש והצדק.
האיסור לעשות פסל ומסכה ולסגוד להם מופיע בתורה כמה פעמים. פעם אחת פסל ומסכה נאסרים ביחד: "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת ה' מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר. וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן" (דברים כז, טו). בדרך כלל נזכר רק אחד מבין השניים. בעשרת הדיברות, למשל, נאסרת עשיית "פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" (שמות כ', ג, ודומה לכך דברים ה', ח). ומסכה נזכרת למשל באיסור "אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ" (שמות ל"ד, יז) המופיע סמוך לאחר חטא העגל.
חטא העגל בסיני הוא האסוציאציה הראשונה שלנו למקרא המילים "פסל מסכה לפי המון" בשיר. והיא נכונה - העגל נעשה על פי דרישת ההמון. אבל מעניין שהצליל כאן קצת מבלבל אותנו: במקרא העגל מכונה דווקא "עֵגֶל מַסֵּכָה" (שמות ל"ב, ח, ובשלושה מקומות נוספים) - צירוף המצלצל באוזנינו כמו "פסל מסכה" בגלל הדמיון בין "עגל" ל"פסל". אך לאמיתו של דבר הצירוף פסל מסכה שייך לחטא אחר, פסל מיכה בספר שופטים: "וַיַּעֲשֵׂהוּ פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וַיְהִי בְּבֵית מִיכָיְהוּ" (שופטים י"ז, ד, וכן בפסוק שלפניו).
כל זה לא כל כך משנה להבנת השיר שלנו, אבל מלמדנו כמה מרכזיים במקרא תאוות ההמון לפסל ומסכה והאיסור על כך.
"סמלים" יכולים להיות פסל ומסכה - הנה שוב פסוק: "פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה" (דברים ד', טז) - ויכולים להיות סמלים מופשטים, רעיונות, אמונות. סמל כניגוד לפסל המוחשי. ובאפשרות השנייה בחר עם ישראל לאורך השנים, בייחוד לאחר שנגמל מהעבודה הזרה. אלתרמן אינו מפרט כאן מהם הסמלים הללו. אך ברור למי למה הכוונה.
בחירת המילים בשורה-וחצי הזו, דווקא סמל ודווקא פסל-מסכה ודווקא לפי ודווקא המון, מחושבת; שכן הן יוצרות מסכת צלילית מלוכדת. רצף האותיות למנספ (בדילוג על ע) מפרנס אותה. בעיקר בולטת ס המשותפת לסמל, לפסל ולמסכה, וכן ל.
והנה, על פי המסורת שפיתחנו בימים האחרונים, ההרחבה לענייננו מתוך פרק ג של השיר 'צלמי פנים' שבסוף היצירה. עם ישראל היה, בין האומות השליטות עליו בגולה,
אומה אשר לא פסל והמנון
היו לה כלי קיבול בשׂוֹא תְרָפֶיהָ
בידי השליטים וההמון.
> עפר לרינמן: אני מבין קצת אחרת, צור. לא "האמונה המופשטת המנוגדת לאינסטינקט ההמוני", אלא בחירת סמלים שאינם פסל או מסכה לפי המון. בחירת סמלים שלא לפי רצון ההמון.
ניגוד למשפט "קול המון כקול שדי".
>> צור ארליך: "פסל מסכה", גם פסל וגם מסכה, כל כך דומיננטי במשפט, ובניגוד מובלט ל"סמל" - ואתה מציע לפרש את המשפט תוך התעלמות מהן, למעשה?
>> אקי להב: שניכם צודקים. לענ"ד, המפתח להבנת הבית כולו, (ליתר דיוק 8.5 השורות הראשונות. למעט 3.5 השורות המסיימות) הוא האיחוי בין הפרט לכלל. שימו לב למבנה הבית, 12 שורות שיוצרות שני משפטים.
משפט א : ארוך 8.5 השורות הראשונות.
משפט ב': סיום הפרק כולו (וגם סיום השיר ליל תמורה כולו) 3.5 שורות
נניח לרגע את משפט ב (המפעים) ונבחן את משפט א.
שורות 1+2 הן החלק הראשון ובמיוחד שורה 2 "שנתאחו בו צלמי איש ועם".
בחלק זה מציג אלתרמן את הנושא, היינו: מסך הפלאים שנתאחו בו צלמי איש ועם.
מכאן הוא מפרט את תכונותיו של מסך זה:
נוקב בכשלוש וחצי תכונות (ונעגל לארבע):
תכונה א: "עמדו חשוף כגוש חמת חיים/ אל מול בוראו בלי סגור וחיץ קם"
תכונה ב': "היות סמליו לא פסל מסכה לפי המון"
תכונה ג': "זכרו כי יסודו מתאוות הדרור בראש דרכיו" (מרפרר לאברם אבינו ותרפיו, יציאת מצריים וכו')
תכונה ד' (או החצי המשלים של תכונה ג'): "וממשפט הצדק שעודו קם ובוקע ים".
יש לשים לב שכל אחת מהתכונות הללו יכולה לבאר ולהאיר את האיחוי בין איש ועם.
במיוחד הייתי מתעכב עוד רגע על "גוש חמת חיים". יש כאן מעמקים שראויים לכך. אותי זה לקח להרבה פינות. עד אל לוי יצחק מברדיטשוב הגעתי, אבל כמובן שגם לעוד הרבה מעמדים מתוך ההיסטוריה של עם ישראל, יחסיו עם בוראו (כמצויין ע"י אלתרמן ב"עמדו אל מול בוראו")
המילה "גוש", אין כמוה לתאר את האיחוי בין איש לעם.
ומעל כל זה מרחף עיון ודיון עם הפילוסופיה של שופנהאואר בדבר עליונותו של "רצון החיים".
*
זָכְרוֹ כִּי יְסוֹדוֹ
מִתַּאֲוַת הַדְּרוֹר בְּרֹאשׁ דְּרָכָיו
וּמִמִּשְׁפָּט הַצֶּדֶק שֶׁעוֹדוֹ
קָם וּבוֹקֵעַ יָם.
שני פריטים נוספים ברשימת היסודות שאלתרמן מאחל לעם ישראל לקחת מההיסטוריה שלו אל קיומו הריבוני. שאיפת החירות ושמירת הצדק והמשפט.
את שניהם הוא קושר לימי הראשית הלאומית שלנו, ובייחוד ליציאת מצרים. תאוות הדרור היא "יסודו" של העם, "בראש דרכיו", שהרי הולדתו וראשית דרכו כרוכה בפדיון משעבוד. הקורא בחומש במדבר ישתכנע פחות: תאוותם של בני ישראל נתונה בדרך כלל לבשר ולבשרים ולשיבה למצרים, עיין ערך קברות התאווה. אבל בסדר, זה יסודו, והוא שב והוכיח זאת לאורך ההיסטוריה. בין היתר במרידות-דרור, חלקן נגד כל הסיכויים, בימי בית שני ואחריו.
שורה וחצי זו עשויה מארג צלילי צפוף. "זוכרו" משתקף ב"דרכיו"; "דרכיו" מתחיל כמו "דרור"; וההברה "רו" שבהמשך המילה "דרור" מופיעה שלוש פעמים דחוסות - "זוכרו", "הדרור", "בראש". הדרור, הדרך והזיכרון כמו ירדו כרוכים יחדיו אל העולם. ד של "דרור" ו"דרכיו" מופיעה גם בהברה החורזת, דו של "יסודו" שתתחרז עם "שעודו".
מה שמוביל אותנו לפריט השני, משפט הצדק. יסוד זה מגדיר את האומה עוד אצל אביה הראשון, אברהם. הוא-הוא הסיבה לבחירה באברהם ובמשפחתו: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית י"ח, יט). צדקה ומשפט, "משפט הצדק" שאצלנו, הוא אפוא הייעוד של אברהם והוא "דרך ה'" - וכך מתחברים לנו שני חלקי הכפית של היום: "בראש דרכיו, וממשפט הצדק".
אך החיבור המקראי הגלוי שנעשה כאן למשפט הצדק הוא דווקא עם קריעת ים סוף. מוכרת האמירה של רבי אליעזר במשנה (סנהדרין ו, ב) "ייקוב הדין את ההר" - וכאן הדין, וליתר דיוק הצדק, בוקע את הים דווקא. איננו רגילים לחשוב על קריעת ים סוף בהקשר של משפט צדק; היא קשורה דווקא לתאוות הדרור. אבל היא הייתה מעשה אלוהי של צדק לאומי והיסטורי.
אך כאן ההיסטוריה היא רק הרקע: דיבר הכתוב בהווה. "עודו קם ובוקע ים", גם בימֵינו. זו אמירה סמלית, ולא חייבים לחפש מקרים של בקיעת ים בהיסטוריה היהודית בת זמננו - אבל אפשר לשמוע כאן הדהוד נוסף לזיהוי המתמשך שעושה אלתרמן, בין היתר בטורים העיתונאיים שלו, בין יציאת מצרים לבין אירועי שנות הארבעים (הרחבתי על כך במאמר). ובפרט אפשר לזהוֹת את בקיעת הים, כמעשה של צדק, עם ההעפלה - המככבת ביצירה זו ששירנו משובץ בה, 'שירי עיר היונה'.
"קם ובוקע ים" הוא מחצית שורה (ההמשך הוא תחילתו של משפט חדש: "אל זבול אחר"), ולכן אינו חורז עם שורה אחרת, אך קל לשמוע את החרוז הפנימי החזק בתוכה - "קם" חוזר במין התארכות ב"קֵעַ יָם".
*
אֶל זְבוּל אַחֵר
בָּאִים חַיָּיו. לוּ יֵרָאֶה הוּא נֵצַח
בֵּין הָעַמִּים כַּהֵלֶךְ וְכַגֵּר
אֲשֶׁר שָׁמָיו קָמִים אִתּוֹ בַּפֶּתַח.
פסוקי הסיום של 'ליל תמורה'. ההיסטוריה היהודית נכנסת לעולם חדש, משכן חדש. לקיום של מדינה בין המדינות. אלתרמן מקווה שגם מעכשיו והלאה יבלטו בה תווי הייחוד והזרות החיוביים שהוא מנה בשורות הקודמות ובבתים הקודמים, "טיבו הזר שאין לו אח" שהיה "גרעין תבל אחרת".
כזכור לכם מן הימים האחרונים ומהקודמים להם, מדובר בין היתר ביחס המנוכר לנשק, בהתעלות הפלאית מעל חוקי הכיליון והטמיעה של ההיסטוריה, במקומו החשוב של היחיד בתוך האומה, בעמידה הישירה מול האל, באמונה המופשטת והלא פופוליסטית, ובאהבת החופש והצדק.
אלתרמן מקווה שבין העמים המיושבים ייראה עם ישראל, גם בהיותו ריבוני וביושבו על אדמתו, "כהלך וכגר". את עניין הגרות פגשנו בשיר לעיל כשהחרב היהודית תוארה כגיורת, השומרת, בהסתפחה לעם ישראל, על תווי נוכריותה. הכוונה, גם פה, פחות ל'גיור' ויותר לגרות במובן המקראי - גר ותושב, כלומר זר בתוכנוּ. הדבר ברור לנוכח הצירוף "כהלך וכגר". גם ההלך הוא מין תושב ארעי, אורח, מי שנושא עמו מרחקים ונופים אחרים.
כל מי שמכיר קצת אלתרמן, או שהיה פה איתנו בשירים הקודמים שקראנו פה, יודע כי ההלך הוא הגיבור המרכזי של שירתו, בייחוד של שירי 'כוכבים בחוץ'. ההלך הוא הדימוי העיקרי למשורר, ולחוויית החיים האלתרמנית בכלל: הפתיחות אל החוויה, הדינמיות המתמדת, הספיגה של העולם. והנה כאן מציע אלתרמן את מודל ההלך למדינת ישראל. שתשמור על האופי המשוחרר שלה, החיוני, שלא יקרה לה מה שכבר ספר דברים חושש שיקרה לעם המתרגל יותר מדי לנוחות ולביטחון ושוכח מאין בא ושהוא הולך.
ההלך הוא, כזכור, זה שהדרך נפקחת לו לאורך, אבל גם זה שענן בשמיו ואילן בגשמיו עוד מצפים לו, זה שבדרכו הרוח תקום. ואכן, באה השורה האחרונה ומתארת את ההלך והגר כמי ש"שמיו קמים איתו בפתח". השמיים קמים על משקל הרוח שתקום - אבל אם הרוח הקמה באדם היא אולי אתערותא דלתתא, התעוררות מצדו של האדם, הנה השמיים שלו הקמים איתו הם בוודאי ההתעוררות מלמעלה. והאדם, והעם, עליהם להפנים את השמיים. "השמיים שבתוכי", כמאמר אתי הילסום. או לפחות ללכת, כמאמר אברהם חלפי, עם קומץ שמיים ביד.
שמיו של העם הזה הולכים מעליו וקמים איתו כשהוא קם. כאשר הוא עומד בפתח, בהתחלה חדשה, בין אם זו יציאה מהפתח אל הדרך, בין אם זו כניסה אל הבית שהוא חיכה לו זמן רב כל כך - עומדים איתו השמיים, שמיו, מלווים אותו וקמים איתו. העם הזה לא נועד להיות ארצי בלבד. יש לו ממד רוחני, נשגב. ויש לו מרחב תלת ממדי, גם לגובה. אנו נזכרים עתה, בשורות הסיום של השיר הארוך הזה, בתחילתו. זו המספרת כי בשנת תש"ח, שנת הפתח, נקראה בשם חדש האדמה - וגם השמיים: האטמוספירה והאקלים, הירח והכוכבים. הפתח הזה, מקווה המשורר, הוא פתחו של אולם.
> אקי להב: השורה המסיימת היא שורה נהדרת במיוחד. לי תמיד מזכיר יציאה בבוקר השכם מתוך אוהל סיירים. הנה ציטוט קטן, א-פרופו אוהל סיירים.
"ואוהל סיירים אמר: אני
קם נמוך ולרוח פרוץ
ורקיע מלחמה צופה אל גבנוני
בפתח עמק החרוץ
וחייל בי ישן כנודד עני
ורגליו הנעולות בחוץ.
עם יבנה היכליו כדרכי היונים
וכמנהג רומיים יגשור גיא וערוץ,
דביר וגשר אותי לא יכירו פנים,
אך אני אביהם הגוץ."
ואם נעמיק לעיין, נמצא כאן עוד תת-גירסה (לא כ"כ נדירה) של ה"אך" האלתרמני. ואם נעמיק עוד טיפה (הצילו!) נוכל לגלות את שורשי ה"אך"יות של אלתרמן. יש בה משהו מתפיסת עולמו אך אולי גם מאפיין של אישיותו. ה"אך" כתפיסת עולם..בצד "קו אישיות. וכמובן בצד טכניקה רטורית.
- הכוונה כמובן ל"אך אני אביהם הגוץ" (דברי האוהל)
> רפאל ביטון:
יש תמורה
כפית של צור על "ליל תמורה"
שטעמה עוד טרם פג
מפסח-זמן מצה שמורה
נשיר עד התקדש ליל חג
על השינוי אשר חודש
בשנת תפנית ששמה תש"ח
ועל העם אשר קודש
בטיב מוזר שאין לו אח
העם אשר גח מגלות
בחוק הטבע הוא מורד
עת לחלש היה מילוט
כפר בכלל: חזק שורד
ובשובו אל אדמתו
ןבעובדה ובשומרה
חיבוק כה עז חיבקה אותו
כמעט הפכה עליו עורה
בסד בינות אויב וים
שלף הוא חרב פיפיות
איך המוסר כלל לא הועם?
קיראו בכל הכפיות...
צור מסביר אז מתהפכת
שירה מרה למתוקה
עוד כפית הנה נמסכת
לא חת מדרך ארוכה
כפית ובה תרופה יגיש
(במינונה היא ערוכה)
טיפות תרבות לכל יקדיש
עוד תעלה פה ארוכה
תמציתית ומהודקת
הכפית האמורה
אך בכל מכל עוסקת
לאיגרת יש תמורה
רק נאחל שנים רבות
כתיבה, תרגום וכפיות
שיכנסו אל תוך ליבות
ויתנגנו עלי פיות
אחרי ה"כוכבים בחוץ"
"עיר היונה" גם פה על צג
בין גאולות דבר נחוץ
(לי זה הזכיר קצת את אצ"ג)
אלתרמן בפספקטיבה
של גלות-שואה-תקומה
דור אחריתו היטיבה
ומול עיניו נבנית קומה
עת יחידים הופכים לאום
ומתחדשת המלוכה
וחרב אוחזים פתאום
כמו חיית מערכה
המשורר עטוף חמלה
פוסק: גם כך תהיו עם זר
זאת האומה שגילגולה
לא יאפשר להיות אכזר
לכם שמיים יוקדשו
את שירתו כך הוא חותם
אם רק כהלך תתחדשו
אז לא בארץ נושנתם
&&&
שבעים שנה מאז תש"ח
עת חי העם, ליבו פעם
האם טיבו הזר נמשך?
מחלוקת בין חלקי העם....
עת חי העם, ליבו פעם
האם טיבו הזר נמשך?
מחלוקת בין חלקי העם....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה