גוף עד גוף, ברזל בברזל: עיון בשיר 'שחר' מתוך 'שמחת עניים' לנתן אלתרמן

במסגרת 'כפית אלתרמן ביום' שלי ברשתות, ובתוך זה, במסגרת קריאתנו העקבית בכל שירי 'שמחת עניים', קראנו באייר תשפ"ה את השיר 'שחר' (שמחת עניים ז, ב). לפניכם כַּפּיות העיון שלי עם מבחר תגובות פרשניות של משתתפים.

קריאה זו מבוססת על קריאתנו הקודמת, לפני כתשע שנים, בכל שירי פרק ז. גם אותה אפשר למצוא בבלוג זה. אבל הקריאה הפעם מורחבת בהרבה.


ב. שַׁחַר

אחרי ליל המצור, כשמו של השיר הקודם, עולה השחר, עת הקרב: המגינים מנסים לפרוץ את המצור, והצר-ואויב – להבקיע אל העיר.

בגוף השיר לא מופיעה המילה "שחר" ואין תיאור זמן אחר. רק הכותרת נותנת לנו את המיקום הכרונולוגי. היא מעמידה את השיר ביחס לשכניו. לקודמו, ליל המצור, כבר אמרנו; ולבא אחריו, 'נופלת העיר', שבו תיאמר במפורש משמעותו הכפולה והמשולשת של המושג שחר:

תַּעֲלֶה רְנָנָה, הוֹי כִּי לַיִל פָּנָה,
וּלְגִילַת אֲבַדּוֹן עָלָה שַׁחַר.
הוֹי כִּי לַיִל פָּנָה, הוֹי גִּילָה נוֹשָׁנָה,
הָאַחִים! אוּלַי פַּעַם לְאֶלֶף שָׁנָה
יֵשׁ לְמוֹתֵנוּ שַׁחַר!

השחר הוא אם כן, תחילת הבקעתו של היום מתוך הלילה, לפני זריחה; באורח מטפורי: יציאה מאפלה לאורה, ותחילתה של גאולה; וגם: משמעות, פשר, יסוד במציאות.

*

גם היום נשתהה לפני הכניסה לשיר עצמו, ונביט במהלך שלו כפי שהוא משתקף במבנה שלו.

הבתים מסודרים בתמונה שלפניכם בשני טורים. ההקבלה ביניהם נוגעת בעיקרה לכך שהבתים השלישיים בכל מחצית מתחילים בביטוי דומה על צהלת האויב ונגמרים בכך שהאחים, מגיני העיר, עושים ככל יכולתם.

בכל בית שלוש שורות, המתחרזות זו עם זו עם זו. לא סימנתי זאת בתרשים, כי זה מאפיין קבוע ובולט לאוזן, וכדי לאפשר סימון תופעות נוספות של חזרה. ועוד, בחמישה מתוך ששת הבתים החרוז הוא תנועת A בהברה סגורה. כל חרוזי השיר מלרעיים. נוצרת איזו אחידות ההולמת את המאמץ המשותף, הקולטקיבי, ומאפקת את הדרמה ואת הפאתוס. איזון א-סימטרי נותן המספר האי-זוגי 3, המונה גם את מספר השורות בבית וגם את מספר הבתים בכל מחצית.

אל החריזה מצטרפת חזרה מדויקת על מילות-חרוז בין בתים. הדבר מסומן בצבעי רקע. בכל מחצית, שתי מילות החרוז הראשונות בבית הראשון (צהוב, כחול) חוזרות בהיפוך סדר בבית השלישי (כחול, צהוב). בשורות השלישיות בכל בית כזה מופיעה מילת חרוז שונה בבית הראשון (סגול) ובבית השלישי (ירוק); הסגול מתחרז עם שכניו בצורה חלשה (חרוז שור-חמור), ואילו הירוק בצורה חזקה יותר (ההברה האחרונה במלואה, לפחות עם אחת השכנות).

על ידי כך, הבית השלישי בכל מחצית כמו עונה לבית בראשון בה. ראשית, האויב צוהל לנוכח המתואר בבית הראשון. שנית, תגובת האחים חזקה למרות חולשתם ותבוסתם.

בצבעי האותיות עצמן סימנתי חזרות בולטות, בין שורות באותו בית או בין בתים שכנים או בין בתים מקבילים. למשל: הפתיחה "פתח העיר" החוזרת בשני הבתים הראשונים; החזרה המפוצלת של "אז צהל אויב: אש אוכלה קש" מהבית השלישי בבית השישי; והכפלות ביטויים עם אברי גוף בין שורות בתוך בתים. ועוד.

אנו רואים שחלק מהחזרות מתקיים על ציר האורך, מבית אחד לבית שאחריו (או לבית שלאחרי-אחריו). דבר זה הולם את האופי העלילתי, הסיפורי, של השיר, המתקיים על ציר כרונולוגי. אך אנו רואים גם שחלק מהחזרות מתקיים על ציר הרוחב, בין בתים מקבילים, והדבר הולם את המידה-כנגד מידה המתקיימת בשיר, את הרגשת החזרתיות של הזמן שחווים הלוחמים בעיצומו של קרב, ואת היותו של הקרב ארכיטיפ על-היסטורי.



*

פֶּתַח הָעִיר גּוּף עַד גּוּף נִגַּשׁ.
גּוּף בְּגוּף אָחַז כְּמוֹ אֵשׁ בְּקַשׁ.
גָּבַר הֶחָזָק וַיִּפֹּל הֶחָלָשׁ.

פתח השיר הוא פתח העיר. כאן, בפתח שנפער עם שחר אל העיר הנצורה מבוא ומצאת, מתנגש מגן עם תוקף.

ההתנגשות גוף בגוף יכולה להיות מובנת כהתנגשות בין קורפוסים צבאיים, גופי-יחידות, וזה אכן דבר שעומד לקרות, אבל מהבית הבא יובן שמדובר בהתנגשות יחידים: נחשון מן המגינים, מעין גוליית מן הצרים. בינתיים אפשר לחוות את הבית שלנו כמייצג שני מעגלים בקרב פנים אל פנים: יחידים או כוחות.

מדובר במהלך יזום. ובשני צדדים סימטריים לכאורה, מופשטים לרגע מההשתייכות שלהם. גוף עד גוף. גוף בגוף. אך לאחר ההתנגשות באה האחיזה. גוף בגוף: האם זה הדדי? ההיאחזות מדומה להיאחזות של אש בקש: א-סימטרייה מהסוג הקיצוני ביותר. צד אחד משתלט מייד על השני ומכלה אותו.

אומנם, אפשר גם להבין את האחיזה הזאת כהדדית: כל גוף נאחז במשנהו עד כלות כמו אש בקש. אבל כך או כך, יש חזק ויש חלש, והחלש נופל. בבית הבא יובהר מייד שהחלש הוא אחד ממגיני העיר. המגינים נועדו לתבוסה: אנו יודעים זאת עוד מהשירים הקודמים.

שתי אותיות, שני צלילים, שולטות בבית הזה ביד רמה. ג ו-ש. שני הגימ"לים, גוף וגוף, מתנגשים: במילה ניגש נתקלת אותה ג כפולה, נגּש עם דגש-מכפיל דקדוקי באות ג, באות ש, זו שתוסיף על ההתנגשות הדו-צדדית את ההתלקחות החד צדדית, ושתיצור את עיקר החרוז בבית, ניגש-בקש-חלש.

שוב ג ב-ג, גוף בגוף, אך זה גם ש ב-ש: כמו אש בקש. במלחמת ש ב-ש זו, אש וקש, התוצאה ידועה מראש. בחרוז "קש", ק דומה פונטית ל-ג של "ניגש".

ג-ק ממסגרות בשורה השלישית את "גָּבר החזק", ואילו ש מסיימת נופלת בחלקו של החלש. "ויפול החלש" מכניס לראשונה לשיר את הצליל הרך של ל, פעמיים.

עוד חוזר פעמיים בבית הקצר הזה הרצף חַז: אחז-החזק. זה מחזק בצורה לא-פורמלית ולא-מודעת את זיהוי האחיזה עם הצד החזק. הבית כולו עומד בסימן מעבר מסימטריה בין הצדדים לא-סימטריה ביניהם, והמילה "אחז" שבאמצע מתגלה כנקודת המפנה.

> יוסף תירוש: מזכיר מקור דומה, באיוב מ"א, "אֶחָ֣ד בְּאֶחָ֣ד יִגַּ֑שׁוּ"; מעניין הוא שגם שם השניים הללו, בפסוק הקודם, הם "אֲפִיקֵ֣י מָֽגִנִּ֑ים", ותפקידם - "סָ֝ג֗וּר חוֹתָ֥ם צָֽר". (למרות ששם ככל הנראה מדובר על קשקשי הלווייתן)
ואלתרמן כאן (בין אם התכוון לרפרר ובין אם לא) שדרג את הצליל מ'אחד באחד' ל'גוף בגוף' שמדגיש עוד יותר את צליל הגימ"ל, כמו שכתבת.

*

פֶּתַח הָעִיר יָצָא אִישׁ שָׂב,
אֶת גּוּף הַנּוֹפֵל עָמַס עַל גָּב.
וַיִּשָּׂא עַל גַּבּוֹ וַיְשִׁיבוֹ אֶל אֶחָיו.

הבית השני ב'שחר' מוסיף מוטיב חריג, חד פעמי, לתמונת המלחמה עד-מוות הנגללת בשירי פרק ז ב'שמחת עניים': הסתכנות לשם עשיית חסד-של-אמת עם הנופל. לשם כך מכניס אלתרמן להופעת אורח דמות של איש זקן, כנראה מי שאינו כשיר ללחימה אך מחרף נפשו על כבוד המת.

המעשה היהודי הזה, וזקנתו של עושהו, נקשרים לעוד מקומות רבים בשירת אלתרמן הספרותית והעיתונאית כאחד הקושרים את "הסב" או את האב הזקן עם המשכיות המורשת היהודית. הזקן האצילי, ישראל-סבא, לפעמים אפילו אליהו הנביא, מופיע בדרך כלל כמופת חיובי, כאן אפילו כמופת של גבורה. אלתרמן עצמו שמר על שם משפחתו היידי למרות הזדהותו המעשית עם תחיית העברית; מחווה של המשכיות בין דורית ושל הזדהות עם ה"זִקנה" היהודית, שכן אלתרמן פירושו איש זקֵן. או בלשון השורות שלנו: איש שָׂב!

הבית הזה נפתח כקודמו, הראשון בשיר, ב"פתח העיר". הוא ממשיך בתוצאות אותה אפיזודה, אותו קרב-ביניים בין חלוץ מן המגינים לבין נציגם של התוקפים.

אוסיף כאן אחדות מהתגובות שהועלו בפעם הקודמת שקראנו את השיר (בקיצורי עריכה).

> מירי וסטרייך: מעשה החסד, המתואר כהשבה אל האחים, הוא אולי גם סוג של תיקון למכירה שמכרו אחים אחרים כדי להרחיק את האחיהם . וכאן האיש השב המזכיר את האיש שהצביע לכיוון האחים לדותן, והוא זה המשיב אותו הביתה. אולי עלה בדעתי כיוון שהפועל להשיב עולה הרב  בסיפור יוסף "לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו".

>> יותם בנשלום: אני חושב שכאן התשתית אינה יהודית בלבד. הסיפור מעלה על הדעת את מעשהו של פריאמוס הזקן מן האיליאדה, שיצא מטרויה הנצורה כדי להשיב את גופת בנו, הקטור הצעיר, מן היוונים.

>> אקי להב: אלו ואלו דברי אלוקים חיים. הבית ידוע בחידתיותו. אישית אני מאוד מתחבר לקשר "אלתרמן - שֹב". אני אוהב לחשוב שאלתרמן (בדומה להופעות של היצ'קוק, להבדיל, בסרטיו), נכנס לרגע אל התמונה כמין דאוס אקס מכינה. וגאל את הנופל, אולי באמצעות היצירה "שמחת עניים" עצמה.

כדרכו ביצירה זו, וגם באחרות, אלתרמן מביא את המת אל אחיו החיים, לא כגווייה אלא כמת-חי, כזיכרון וכצו וככוח. הרי אלתרמן הוא המשורר של החיים והמתים כאחד. נפלאים הם חיינו המלאים מחשבות של מתים. זה כמעט הלוז של "שמחת עניים".

הנה עוד היבט (ממעוף הציפור) של פרשנות כזאת. הבית הזה הוא מעין מטאפורה לכתיבת היצירה עצמה, או ליתר דיוק המחשבה עליה טרם או במהלך הכתיבה.  אלתרמן נוהג מדי פעם לשרבב הבלחה פואטית כזאת. כביכול מזכיר לנו או לעצמו (שזה אותו דבר אצלו) איפה אנחנו נמצאים (היינו: בתוך תודעתו של המשורר). במובן זה הבית מקביל לשורה "וירח עלינו הורם כמו נר" בשיר "האסופי", וגם השורה "אֲחַייה המנורה ושנית אכבנה" ב"השיר הזר" ועוד ועוד.

*

אָז צָהַל אוֹיֵב: אֵשׁ אוֹכְלָה קַשׁ!
אָז נָעָה הָעִיר, כִּי בַרְזֶל נִגַּשׁ.
אַךְ בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל פָּגַשׁ.

צהלת האויב הזאת, בבית השלישי, היא בעקבות ההצלחה הקלה שתוארה בבית הראשון; גבורת חילוץ הגופה בבית השני מעניינת את האויב פחות. להזכירכם, זה היה הבית הראשון בשירנו:

פֶּתַח הָעִיר גּוּף עַד גּוּף נִגַּשׁ.
גּוּף בְּגוּף אָחַז כְּמוֹ אֵשׁ בְּקַשׁ.
גָּבַר הֶחָזָק וַיִּפֹּל הֶחָלָשׁ.

הבית שלנו הוא תגובה ישירה אליו, כפי שמרמזת החזרה על חרוזיו. ברור שהחזק ינצח את החלש, ברור שהאש תאכל בקש, אך את האויב זה מלהיב.

אבל עכשיו, אחרי האש והקש, מגיע תור הברזל: פני המלחמה החזקה. והעיר המתגוננת נעה: הומה, מיטלטלת, אך גם יוצאת מגדרה. ברזל האויב יפגוש את ברזל הנצורים. מפגש הגוף-בגוף בבית הראשון התגלה כמפגש אש-בקש, אך חוסנה של העיר ונחישותה רבים מכך. מול ברזלו החד של האויב יעמוד עתה ברזל לבבם של הנצורים; תעמוד חרב הנצורים, כפי שזה ייקרא בשיר מאוחר יותר של אלתרמן. "ברזל בברזל פגש" - על משקל "טורא בטורא [לא] פגע". ההרים מתנגשים.

ברזל מול ברזל, האלימות מול כוח הרצון ששניהם ברזל - זהו מוטיב מתמשך ביצירתנו, 'שמחת עניים'. "זה אביך, זה אביך על מיטת הברזל. ... ויראך לבלי שוב. ויחזק מברזל", נאמר כזכור למתמידים ביניכם בשיר 'קץ האב'. ברזל המיטה, המיתה, וברזל הכוח הרוחני של החיים המתנגש בו. ואותו דבר גם בשיר שבתחילת היצירה שמחת עניים כולה, 'שיר לאשת נעורים' - "אז עלה הברזל, בתי, והסיר גם ראשי מאלייך. / ודבר לא נותר, בלתי / עפרי המרדֵף נעלייך. / כי ברזל יישבר, בתי, / וצמָאי לא נשבר אלייך".

> ניצה נסרין טוכמן: צהלת האויב מתניעה ומעוררת את שותפות הגורל, האחדות בזהות. תכונת הברזל במגעו עם ברזל מעצימה, כמו שנאמר (בראשית רבה סט ב): "רבי חמא בר חנינא פתח (משלי כז, יז): 'ברזל בברזל יחד' אמר רבי חמא בר חנינא אין סכין מתחדדת אלא בירך של חבירתה כך אין תלמיד חכם מתחדד אלא בחבירו 'ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו', איש זה יעקב כיון שעמד אבינו יעקב איש יחד פני רעהו שנתייחדה עליו השכינה 'והנה ה' נצב עליו' ". בית זה של אלתרמן בא ללמד כי הנצורים עומדים לחלץ עצמם, באו אל קו המשווה לפחות במאבק מול שוביהם. האם ראוי לקרוא לתקומה הזאת - נקם ?
יש סלנג שמקורו צה"לי , חיל אויר... "ברזל לברזל" משמע עם כל הכוח/האמת. דימוי הנשען על טכנולוגיה, פתיחת המצערת עד הסוף...


*

וַיַּחְרֹג שֵׁנִי, וַיְפֻלַּח בַּחַד.
וַיָּקוּם עַל רַגְלָיו וַיִּקְרָא: בָּא גָד...
וְעַד כְּלוֹת נְשָׁמָה עַל רַגְלָיו עָמָד.

מלחמתם הקצרה של הנצורים מתאפיינת במעשי גבורה - ובכך שהנצורים יודעים כי "עולה ישועה גדולה, אך דיננו כלה נחרץ". הדבר חוזר שוב ושוב בשיר, ובפרק ז' של 'שמחת עניים' כולו.

בבית הזה, לוחם יוצא מפתח העיר ומייד נדקר לאין מרפא ונופל ארצה, אך באורח פלא, מכוח נחישותו ואמונתו, קם על רגליו, קורא קריאת ישועה ועומד חי ומתריס עד צאת נשמתו. עמידתו דקור וגוסס מסמלת, כמו הקריאה שבפיו, את הביטחון כי לא נפילת היחידים עיקר אלא תקומת הרבים הממשמשת לבוא.

"בא גד", הוא קורא, כלומר מזלנו הטוב כבר עומד אחר כותלנו; כדבריה של לאה אמנו כאשר ילדה שפחתה זלפה בן ליעקב, וייקרא שמו גד. דומה שאלתרמן בחר דווקא בביטוי זה לציון התקווה של הלוחמים גם במותם לא רק בשביל החריזה עם "בחד", שתתגלה כחיונית בבית האחרון של השיר (החורז עם בית זה): מצטלצל כאן הקשרו הבראשיתי של הביטוי "בא גד", הקשר של הולדת בן.

הבן הנרמז הוא בנה של גיבורת היצירה. כזכור לעוקבים הקבועים, כבר עמדנו על כך שתינוק זה מתפקד כחוליית הקשר אל העתיד, כנשא הישועה, והוא מלווה את שלהי 'שמחת עניים'. "רק הבן עוד חבקת לישועה גדולה", יחתום למשל השיר הבא.

ועוד: "בא-גד" מצלצל כ"בגד" (במקור ספר בראשית הכתיב הוא בגד ורק הקרי הוא בא גד), אך לוחמי העיר ובייחוד לוחם זה הם "אחרונים בעולם לבגידה" ('קץ האב'); "ואין חת ביניהם ואחד אין בוגד. / אין בוגד ביניהם ואין חת, / ומחר הם נספים עד אחד" (סיום השיר הקודם, 'ליל המצור').

מותו של הלוחם השני בחרב מזכיר שיר אחר של אלתרמן, מהמחלקה העממית של שיריו, שיר הערש הידוע "לילה לילה": "אחד היה טֶרף, שני מת בחרב". בעמקות רבה יותר, אף כי תוך התמקדות בחרבו של הלוחם הנצור ולא בחרב שהמיתה אותו, מפותח הבית שלנו בבלדה "אמרה חרב הנצורים" שאלתרמן פרסם כשנתיים וחצי אחרי פרסום יצירתנו 'שמחת עניים'. שם, חרבו של הלוחם הנצור ההרוג מדברת אליו.

הבלדה כולה כדאית להיקרא כאן; נסתפק פה בבית האחרון: "הן לשווא כיסה דם את עינִי, / הן מראש ביד מוות הושגנו, / הן כמוך ראיתי אני / כי אל קְרב אין תקווה חרגנו, / אך רעיך יֵדעו, אדוני, / כי כאיש וחרבו נהגנו". אל קרב אין תקווה *חרגנו* - ממש כמו אותו לוחם שני בבית שלנו שעליו נאמר "ויחרוג".

הפועל הייחודי "לחרוג" הננקט כאן לציון צאתו של הלוחם השני מעמדתו משתלב במצלול הבית. הרצף "רג" חוזר במילה "רגליו" המופיעה בבית הזה פעמיים, וכך בכל שורה בו יש "רג". ח ו-ג של חרג חוזרות במילות החרוז חד-גד.

שימו לב גם לפועל הברוטלי והממצה "ויפולח". הלוחם הזה ממש פולח לשניים ובכל זאת קם על רגליו השתיים ועמד (דבר הנשנה אף הוא פעמיים. "ויקום על רגליו... על רגליו עמד").

*

אָז אַחַיִךְ יוֹצְאִים שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת,
לְהַבְקִיעַ מָצוֹר וְלִפֹּל לְבָרוֹת,
וְהַמָּוֶת הוֹלֵךְ כְּמַשּׂוֹר בַּקּוֹרוֹת.

קרב ההגנה על העיר הגיע לשלב ההסתערות. בבית הזה בשיר #שחר עולה לראשונה האפשרות שהקרב עם שחר הוא יוזמה של הנצורים. דיברנו לאורך השיר הקודם והשיר הזה על כך שהחומה תיבקע בידי הצרים - והנה דווקא הנצורים יוצאים "להבקיע מצור". אך יוזמתם זו היא יוזמת אין-ברירה של מוות בכבוד: כבר למדנו שגורל העיר נחרץ, ש"מנוס כלה", ש"העיר בחלון בוערה כנר".

ברות הוא אוכל. ליפול לברות פירושו ליפול למאכל. המילה "לברות" בצורתה זו מופיעה במקרא רק פעם אחת, "יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן, הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ בְּשֶׁבֶר בַּת עַמִּי" (איכה ד', י). והלוא גם אז, בירושלים, היה מצור ארוך ומייסר, אך חללי הרעב והחרב נפלו בתוך העיר.

"להבקיע מצור" ו"ליפול לברות" מופיעים שניהם כתיאור תכלית דו-איברי של יציאת האחים; למעשה להבקיע מצור זו התכלית הרצויה, וליפול לברות זה מה שעתיד לקרות באמת. הלוחמים יודעים זאת. הם יודעים שהם יוצאים להבקיע את המצור וליפול לפי חרב אויביהם. התכלית מתערבבת כאן בגורל.

על דימוי מזעזע זה, הנפילה למאכל כביכול, נוסף הדימוי האכזרי, נטול האנושיות, שבשורה האחרונה: שורות הלוחמים הן כמו קורות המוגשות אל המסור. המסור הולך וחותך. למוות אין דמות אך יש קוטר.

שורות שורות יוצאים האחים, ונראה כי בקצב סדור גם אוכל בהם המוות. קורות ושורות שתיהן ישרות וארוכות. ומתחרזות כאן. בתוככי השורות יש חרוז נוסף ומרשים, מצור ומשׂור. האחים מבקיעים את המצור אך המוות, מצד הצרים היוצרים את המצור, הוא האוכל בהם כמסור. גם המוות עצמו מתחיל ב-מַ כמו המסור והמצור. ויותר מכך, "משור בקורות" הוא "מוות" בתוספת כמה אותיות באמצע.

*

וַיִּצְהַל אוֹיֵב: בָּא גָד, בָּא גָד!
אֵשׁ אוֹכְלָה קַשׁ וּבְשָׂרִים יִטְרֹף חַד!
וְאַחַיִךְ מַכִּים כְּשׁוֹאָה. כְּאֶחָד.

בית שישי זה מהדהד את קודמיו ומסכם אותם. הוא מהדהד במיוחד את הבית הרביעי, כפי שהבית השלישי הדהד את הראשון. קל לראות זאת בחריזה החוזרת (דיברנו על כך כשהתחלנו את השיר). גם צהלת האויב, "בָּא גָד, בָּא גָד!", היא הד כפול לקריאתו של הלוחם בבית הרביעי שקרא "בא גד" לאחר שנדקר למוות: מזלו הרע של הלוחם הוא מזלם הטוב של אויביו.

המשך הצהלה, "אֵשׁ אוֹכְלָה קַשׁ וּבְשָׂרִים יִטְרֹף חַד!", נוגע אף הוא לגורלו של הלוחם ההוא, "וַיְפֻלַּח בַּחַד"; אך גם לוקח אותנו אחורה: הוא חוזר על צהלתו הקודמת של האויב, בבית השלישי, "אֵשׁ אוֹכְלָה קַשׁ!".

אך יש בשורה זו גם ביטוי המופיע בשיר לראשונה: "וּבְשָׂרִים יִטְרֹף". הוא נוצר מתוך תקבולת: האש אוכלת קש, והחרב החדה טורפת בשר. זו אוכלת וזו טורפת. אך גם דימוי זה, של החרב כאוכלת, הופיע כזכור בבית הקודם, החמישי, באופן מרומז יותר, במילים "לִפֹּל לְבָרוֹת".

שורת הסיום של הבית ושל השיר כולו היא הניגוד לצהלתו של האויב. הוא צוהל, אך כוח-הנגד של המגינים חזק מכפי ששיער. "וְאַחַיִךְ מַכִּים כְּשׁוֹאָה". כך היה כזכור גם בבית השלישי: האויב צהל על שאש אוכלה קש, אך אז נוכח שזה לא אש מול קש אלא ברזל מול ברזל. המילה "שואה" הייתה כמובן, בעת פרסום השיר, נטולת מטען היסטורי ספציפי. שואה, סופה הרסנית, עוד יכלה לציין מכה שטובים מנחיתים על רעים.

המילה "כשואה" היא הד מיוחד למילים "אש" ובעיקר "קש" בשורה שלפניה; יש כאן מידה כנגד מידה: הקש, המגינים, הנאכלים באש, מחזירים "כשואה"".

ולבסוף, האחים, מגיני העיר, אחיה-לנשק של גיבורת היצירה, מכים "כאחד". זו המילה האחרונה. היא חותמת את השיר כמין קשירת-קצוות, איחוד הריבוי. אליה מוליכים כל החרוזים בבתים הרביעי והשישי. יותר מזה: היא קושרת את השיר, בקצהו, עם השיר הקודם, "ליל המצור". שורת הסיום שלו הייתה "ומחר הם נספים עד אחד". הם - המגינים, האחים. והנה עכשיו, רגע לפני שהם נספים עד אחד, הם סופים באויב כאחד.

כזכור, גם ב"ליל המצור" התגלגל החרוז הזה, "כאחד", לאורך השיר, מצמיח לאטו את סופו, נושא עמו מטען של נחישות וכליה. ניזכר בשורות החורזות ההן: ידך הדוקה על קת - תקווה מליבך הכרַתְּ (שורה שהתהדהדה שם, כזכור, באופן אחר, גם עם מקבילתה "אך דיננו כלה נחרץ") - הבא עד סיפך ייספה באחת (כלומר, האויב; כמו בשיר שלנו) - אין ירא בך, בתי, ואין חת - אין בוגד ביניהם ואין חת - ומחר הם נספים עד אחד.

בפעם הקודמת שקראנו שיר זה העיר עוז אברמוביץ שהסיומת אולי גם רומזת לאמור על רבי עקיבא כשהוצא להורג בשרפה, ואמר "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד": "היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד".

> רפאל ביטון: כאחד - בבית הלפני האחרון של 'ליל המצור' יש שלושה דוברים. אפשר ואלו שלוש דעות לגבי המלחמה (אולי: הפרגמטי, הנץ והמשיחיסט) שכולן דעות לגיטימיות, שהרי האל עד שאין ביניהם בוגד או פחדן.
אבל למרות חילוקי הדעות ביניהם, סוף הקרב מעיד שהם לחמו כאיש אחד בלב אחד.

> ניצה נסרין טוכמן: "אש אוכלה קש" =Holocaust [holokaustos מיוונית ומשמעו:"הקרבן נשרף כליל" ] . בהקשרה של תגובת עוז אברמוביץ המצויינת בפוסט את הריגתו של רבי עקיבא , בשריפה על המוקד .

בעיניי הבית האחרון מזכיר את סיומה של מגילת אסתר . תהליך השינוי ב"נהפוך הוא" - הכאוס הפורימי. האין "פור", הוא גורל? גד? ומה מספר פה הבית האחרון, איך על פלטפורמת חורבן שזומם האויב מתממש בסופו של דבר חורבן מן הצד האחר, צידה של האישה, הפטאלית, מחוללת הגורלות, כמו אסתר שהיא המשכו הפועל של בעליה [הבעל/הדוד /מרדכי] . היפוך הגורל מקורבן לתוקפן מחולל את ציר הזהות הקולקטיבי. "כאחד". יש להם אפילו קוד אתי... במגילה, הם לא בוזזים וכאן הם כנראה לא צוהלים, לא טורפים במין קתרזיס... הם "מכים".