בראשית ברוורס: 'ברד' של אלתרמן בעיון נמרץ

במסגרת "כפית אלתרמן ביום" ברשתות, ובתוך זה במסגרת לימוד כל 'שירי מכות מצרים', קראנו בטבת תשפ"ו (שלהי 2025 ותחילת 2026) את 'ברד'. לפניכם כפיות העיון היומיות שכתבתי, עם מבחר תגובות גולשים בעלות אופי פרשני.



 ז. בָּרָד

... וְאָז נֻפַּץ הַלֵּיל. כָּרַע בִּמְחִי אֶחָד

איך אומרת נעמי שמר? "בטבת ברד". הנה הגענו לשיר המכה השביעית והחודש בלוח מתאים. אולי גם מזג האוויר מחר. 

ברד היא המכה השביעית. מספר יפה 7, הפן המשלים, המקודש, של 10, מספר המכות ושיריהן המבטא שלמות. היא האחרונה בשבע המכות שבפרשת וארא (מה שאומר שהיא האחרונה שאני יודע בעל פה את פסוקיה שבתורה), והתורה מתארת אותה בפירוט רב יחסית לקודמותיה. 

ואכן המכה חריגה מעט ביצירה, דבר המתבטא בניפוץ הלילה המצוין בפתיחתה, בעוד במכות האחרות, המתנהלות אף הן כולן בלילה (ביצירה הזאת בלבד), הלילה נוטה להתאפיין כשלמות לא סדוקה: "ועוד הלילה רב" (צפרדע); "לילהּ גדול" (כינים); ההתייחסות החוזרת ונשנית לירח בשיר הקודם, שחין; חזרה על המילים "הליל סהור" בבכורות. 

כאן זה מנופץ, כמו שהשמיים פתאום נשפכים ארצה בקרח ואש. השורה הראשונה של 'ברד' גם מנפצת מוסכמה קבועה ביצירה: היא היחידה בכל עשר השורות הפותחות את עשרת שירי המכות שלא נזכר בה השם 'אָמון'. אומנם, זה יושלם בסוף הבית. 

הלילה מנופץ בזבנג. הוא נופל במכה אחת: "כרע במחי אחד". מחי הוא אכן מכה. המילה מוכרת לנו בדרך כלל כנסמך, בצירופים כגון "במחי יד" או בדקלום הילדים "מחי כפיים", ובהופעתה היחידה במקרא "במחי-קֳבָלוֹ" (יחזקאל), אך המילונים מתעקשים שהצורה מְחי היא גם צורת היסוד של המילה, צורת הנפרד, וכך כאן בשיר. מחי אחד הכריע את הלילה והוא נופץ. 

ח שבאמצעי שתי המילים "מחי אחד" יוצרת אחדות ביניהן, שתבואנה גם הן כמחי אחד. כך גם, בעדינות, בסיומי שתי המילים הראשונות "ואז נופַּץ", ובהישנות ל במילה האמצעית "הליל". גם ל"כרע", הנותרת, בת-זוג כזאת, המהודהדת בצליל המרכזי בה ובשתי התנועות: "בָּרָד" שבכותרת ושבתחילת השורה הבאה. 

*

וְגָח בָּרָד הוֹלֵל. כְּרֶכֶב בַּמּוֹרָד.

ממסך הלילה שנפרץ הגיח מי שפרץ אותו: הברד. ברד משתולל, כאדם בפחזו וביינו. ברד מסתער, נופל, מתגלגל, כמרכבות רבות השועטות במורד.

גח, בבניין קל, כמו הגיח שבבניין הפעיל. ברד, שם השיר ושמו, המופיע כאן מוקדם למדי בשיר. הולל מתחרז היטב-מאוד עם "הליל" שנמצא באותו מקום, סוף הצלע הראשונה, בשורה הקודמת. הנה תראו: 

... וְאָז נֻפַּץ הַלֵּיל. כָּרַע בִּמְחִי אֶחָד
וְגָח בָּרָד הוֹלֵל. כְּרֶכֶב בַּמּוֹרָד.

"כר" של "כרכב" מופיע אף הוא בדיוק באותו מקום של "כר" ב"כרע" בשורה הקודמת. רכב הוא בעברית טובה ובוודאי בעברית מקראית הוא שם קיבוצי, המציין בעצם רבים. כך גם הברד השועט מטה בהמוניו. במורד, עם בַּ בהתחלה, כולל את כל המילה "ברד" כולה ומצביע על כיוונה. בַּ[מו]רָד. מ הנוספת באמצע מקבילה ל-מ של "מחי אחד" המקביל והחורז.

בקיצור, השורה הזאת השנייה בשיר חוזרת בצליליה עד-להפליא על זו שקדמה לה. 

*

הִבְרִיקוּ אֲפֵלוֹת! קָרְעוּ אֶת סְגוֹר לִבָּן!

הברד הגיח בהתפרצות מתוך הלילה, וכך האפלה לפתע מבריקה ומה שהיא הסתירה, שהיה כביכול סגור בתוך ליבה, נחשף לעין כמו בקריעה. 

קל להבין שורה זו כמדברת לא על ברד אלא על ברק, תופעת-סערה נלווית. "הבריקו" משורש בר"ק, וכל עניין ההיחשפות מתאים לתאורת הבזק. אם נצמדים אל גיבור השיר, הברד, אפשר להבין שהכמויות האדירות של הברד, שיורד "כמחי אחד", נראות לבנות בניגוד לאפלה. אבל זה תיאור לא מציאותי. אפשר לשכלל הבנה זו וליישבה, אם זוכרים שבתוך הברד של מצרים מתלקחת אש, כפי שמסופר בתורה וכפי שהשיר עצמה יאמר ויחזור ויאמר. 

למעשה כמעט כל הבית הראשון של 'ברד', שאנו בתוכו, מתאים לברק יותר מאשר לברד. הברד כמהות מוצקה וקפואה יתואר במפורש בבתים הבאים; בינתיים הברד קצת עושה מעשה ברק. הנה הבית, שכמובן אנו קוראים כל שורה שלו ביום נפרד:

...וְאָז נֻפַּץ הַלֵּיל. כָּרַע בִּמְחִי אֶחָד
וְגָח בָּרָד הוֹלֵל. כְּרֶכֶב בַּמּוֹרָד.
הִבְרִיקוּ אֲפֵלוֹת! קָרְעוּ אֶת סְגוֹר לִבָּן!
וַתֵּחָשֵׂף אָמוֹן לְיֹפִי וְחֻרְבָּן!

הברק מנפץ את הלילה יותר מברד, והוא, ולא הברד לכאורה, מאיר לפתע את העיר הנחרבת בנוגה יפהפה. אבל יש כאן גם יסודות ברורים של ברד. נראה שהמשורר מכניס בברד במתכוון יסוד של ברק, כמו להכיננו לאש המתלקחת בתוך הברד. 

נקרא עתה בשורה שלנו לאט. האפלות המבריקות לפתע באמת מזכירות לנו ברק, גם בשפה האלתרמנית. למשל בשיר 'סער על הסף' ב'כוכבים בחוץ' אנו קוראים "באפלות נובטים חשד ומערבולת. / ברק! – עצים עצמו עיניים בזהב". הפועל "הבריקו" הוא כאן פועל עומד: היו בורקות. האפלות לא הבריקו משהו אחר. 

ה"אפלות" נמצא באותו מקום בשורה, סוף הצלע הראשונה, שנמצאו בו בשורות הקודמות "הלֵיל" ו"הולל". אומנם השתיים ההן חרזו, ואפלות לא, אבל נשארה ל המשותפת, והאפלה מקבילה ללילה. קשר כזה ממש נמשך במילה הבאה בשורה שלנו, "קרעו". ראו מה מעליה, פותח מחציות שניות בשורות הקודמות: כָּרַע, שנשמע בדיוק כמו קרע, ו"כרכב" עם התחלה דומה-צלילית. הלילה כרע-נפל, התנועה תנועת רכב שוטפת, ואכן בתנועה כוחנית כזאת גם נקרע סגור הלב.

"סגור" הלב, כלומר מנעול הלב כביכול, מה שסוגר אותו, נקרע, והלב נחשף. בזכות הבחירה בפועל קרעו דווקא, מתחבא לנו כאן, מאחורי הסגור, הביטוי השחוק יותר "קורע לב". שעניינו לא חשיפה אלא יגון. ואכן, הכאב והיגון מסתתרים מאחורי החשיפה המרהיבה הזאת, כמו שייאמר בשורה הבאה, תוך היחרזות עם "ליבן", שאמון נחשפת "ליופי וחורבן". לפנינו אם כן, ברמיזה, גם קריעת-אבלות לנוכח חורבן, שנעשית מתוך מופע כוחני וזוהר ומרהיב של ברד-ברק. 


> אלישיב נכטיילר: ברד וברק - שני התולדות המובהקות של האצת הזרמים העולים בתוך ענן cb, ולכן באים לרוב יחד. חוויה לילית של כניסת מסך ברד נפוצה מאוד כבאה עם סינוור ברק, מה שמתואר בשורות האלה, כשברגע שחור הלילה מתחלף בלובן מסמא ואלים ש'קורע' את הלילה.

> אבינעם עזריאל: אֶפְגְּשֵׁם כְּדֹב שַׁכּוּל וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם, וְאֹכְלֵם שָׁם כְּלָבִיא חַיַּת הַשָּׂדֶה תְּבַקְּעֵם. (הושע יג, ח).
>> צור: יפה. זה אומר שהושע חשב על הקישור בין סגור-לב לבין קריעה עוד לפני אלתרמן. עדיין נראה לי על פניו שרק בדורותינו נוסף הצירוף קורע-לב והעשיר את המשולש הזה.

*

וַתֵּחָשֵׂף אָמוֹן לְיֹפִי וְחֻרְבָּן!

באורח חריג בשירי מכות מצרים, העיר אמון נזכרת לא בשורה הראשונה אלא ברביעית, בזאת; ובכך, תמציתה של מכת ברד, ולמעשה תמציתה של היצירה כולה, מוגשת לנו דווקא כאן, בסיום הבית הראשון ולא בתחילתו. 

האפלה, כאמור בשורה הקודמת, הבריקה ופתחה את סגור ליבה. רואים מה יש בתוך האפלה. "וַתֵּחָשֵׂף" אמון, כלומר היא נחשפה (אני מטה את הפועל באותו בניין לזמן עבר רגיל, שהעתיד המהופך מייצג) ליופי ולחורבן; אפשר להבין פועל זה, בבניין נפעל, עם מילית היחס הזאת, ל-, בשתי דרכים. לב-המאפלייה נראה לעין, ואמון נחשפה אליו, במובן המקובל של 'נחשף' כיום: יכלה לראות אותו. את היופי ואת החורבן. וביחד עם זאת, והוא עיקר, אמון עצמה נחשפה, כלומר נעשתה חשופה, נראית לעין, וזאת לנוכח יופי וחורבן. כלומר יופיין של המכות והחורבן שהמיטו. 

ה"חשיפה" ממשיכה את הקו שציינו אתמול: הברד מצטייר גם כברק. אפשר לומר שמראה העיר הלבנה ושמיה הרושפים הוא מראה יפה, ואז מדובר בברד, אבל קל יותר לדמיין הבזק ברק הקורע את השמיים ומאיר לרגע את העיר. ציטטנו אתמול אגב השורה "הבריקו אפלות! קרעו את סגור ליבן!" מתוך 'סער על הסף' של משוררנו ב'כוכבים בחוץ', המדבר במונחים דומים על ברק. עתה אפשר להוסיף את המילים הבאות בבית ההוא: "נחשף, נפער הלילה!". 

"יופי וחורבן" הוא תמצית האסתטיקה של 'שירי מכות מצרים', ובפרט עשרת שירי המכות עצמם. הם מלוטשים עד להרהיב, כפי שאנו רואים כל יום. הסימטרייה וההקבלה בתוכם וביניהם מושלמות, מופלאות. עיונינו היומיים בהן חושפים תועפות של יופי, גם ובמיוחד במבט שבזכוכית מגדלת. וביופי הזה מתואר חורבן. מתואר ומנותח, ממוין לרכיביו ומוכלל מן המאורע המקראי אל ההיסטוריה החוזרת. חורבנה של תרבות עשוי להיראות יפהפה, והמחריבים יכולים לעשות זאת אפילו בשם היופי ובתחזוק עצמי אסתטי. זו התזה שבמרכז הפירוש של עוזי שביט ל'שירי מכות מצרים', בספרו 'שירה מול טוטליטריות'. עיינו שם. 

*

נִשְׁפָּךְ רָקִיעַ חַי,

גז, נוזל, חי: כל מצבי הצבירה והקיום הללו בשלוש מילים הפותחות תיאור ציורי של הברד. השמיים הם רקיע, כלומר יריעה רקועה, אך הינה הם נשפכים כנוזל, יורדים ארצה בזרם, בדמות הברד. והם חיים, במובן זה שהם סוערים, גועשים, משתנים, ושמא נוקמים. 

המילה "נשפך" הפותחת את השורה ואת הבית אינה טבעית כאן כמובן, ובולטותה מכוונת אותנו גם לצלילה שהוא הכלאה משוכללת של כל מילות השורה הקודמת, "וַתֵּחָשֵׂף אָמוֹן לְיֹפִי וְחֻרְבָּן!". נ החותמת כל אחת מצלעותיה, ש שבאה מהחשיפה ומשנה את סימנה, פ החוזרת בשתי המילים האי-זוגיות בשורה ההיא אך מקבלת דגש וקמץ ובכך מזכירה גם את בָּ של חורבן, ו-ך שכמוה כ-ח של "ותיחשף" ושל "חורבן". 

הנשפך הוא רקיע דווקא. על שמיים, ששומעים בהם מים, קל יותר לשמוע שהם נשפכים. אך הרקיע, מילה שעניינה שטיחות ודקות וקושי! לא פלא שהוא "חי", המתחבר יותר עם התנועה של ההישפכות, וגם עם צליל ך של נשפך. המילה "רקיע" תתהדהד בעיקר במה שמזמן לה המשך השורה שלנו, מחר.

>ניצה נסרין טוכמן: אולי גם יש כאן תיאור של חיוניות [ויטאליות], משהו מתנועע - נִשְׁפָּךְ, זרימה מאיפשהו נצחי, עליון [האלוהי] מטה אל האדמה, הכליון האנושי [הסופי].

*

רָקִיעַ שֶׁל סְקִילָה.

הרקיע הנשפך במכת הברד, רקיע חי כאמור בחלקה הראשון של שורה זו, הוא רקיע של סקילה, של הרג ואי-חיים. אבני הברד ניטחות באדם, בחי, בצומח ובדומם, וסוקלות הכול. אכן, הברד הוא מכה ממש. 

המילה סקילה היא כמעט סיקול אותיות, סליחה, שיכול אותיות, של צמד המילים שקדם לה, "רקיע של". הגרעין הוא "קִי" המופיע בשני המקרים כאות השנייה והשלישית. תנועת A שאחרי כן, וצלילי המילה "של", בשינוי קל ל"ס-ל", מופיעים משני עברי ה"קי" של "סקילה". כרגיל, דמיון הצליל גורם לביטוי להישמע מתבקש. כאילו רקיע של סקילה הוא עניין מתקבל על הדעת. 

*

הַקֶּרַח רַד שׁוֹעֵט. בְּלִי דֶּרֶךְ וּמְסִלָּה.

זה כבר תיאור מובהק יותר של ברד, אבל הוא ממשיך, מבאר אפשר לומר, את דימוי הרקיע הנשפך. הקרח יורד מן השמיים בשעטה, בדהרה, כרכב במורד כפי שתואר בבית הקודם, אך להמון-הרכב השועט הזה אין נתיב מסומן; הוא יורד בכל מקום, ממלא את החלל.

"הקרח", ואכן ברד הוא קרח, מהדהד לנו את המילה שנכפלה בשורה הקודמת "רקיע". כך גם המילה הבאה "רַד", וקצת גם "שועט" שמשלים את ע של רקיע. כזכור אמרנו שהמילה המתבקשת הייתה "שמיים", כי המילה כוללת "מים" וגם "ש" ומשתי בחינות אלו היא מתאימה יותר לפועל "נשפך" – האמור דווקא על רקיע. אז הנה לנו הדים פיזיים חזקים לרקיע הזה.

נציין גם את הדמיון הצלילי בין "קרח" לבין "דרך", ובדרך אחרת בין "דרך" לבין "רַד", כל זה בתוך השורה.

המילה "מסילה" חוזרת מבחינת המשמעות על "דרך", אבל מספקת חרוז ל"סקילה", ולא זו אף זו, היא מרמזת למילה הפותחת את האזהרה על מכת ברד בתורה, ומבטאת את הסיבה לה, את החטא: "עוֹדְךָ מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי לְבִלְתִּי שַׁלְּחָם? הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד..." (שמות ט, יז-יח). 

*

בְּעֵין הַקֶּרַח – אֵשׁ. 

אלתרמן בוחר במכת ברד ללכת עם התיאור המקראי המלא, ההופך אותה לייחודית (להבדיל מדבר, למשל, שבה המחלה אצלו פגעה באדם ולא רק בבהמה). וכך, הוא מציין את האש המתלקחת בתוך הברד (שמות ט, כד). זאת, למרות נטייתו לחלץ מכל מכה משהו עקרוני ועל-זמני, המחייב לכאורה נורמליזציה. 

הוא עושה זאת בתמצות, בתוך שש הברות בלבד המונחות לו בצלע אחת של שורה, מחצית שורה. גם המשקל תובע את שלו בדחיסות הזאת, ומחייב להטעים הברות לסירוגין, ולכן "קרח" ולא "ברד". אך לא רק משום כך. ראינו שבבית הזה מדובר על "קרח" המתהדהד במילה הנזכרת פעמיים "רקיע", ובפרט ב"רקיע חי" (רקעח-קרח!). צלילי "קרח" מצטרפים גם לפועל כרע, המופיע גם בבית הקודם וגם בזה, ולפועל קרע המופיע בבית הקודם.

ועוד קודם לכן, אלתרמן בוחר במילה "בעין" ולא למשל "בלב" המתבקשת יותר, שהייתה אף היא מסתדרת במשקל. העין מיוחדת ומעניינת יותר. אף שאין מדובר בעין רואה, יש כאן הרגשה כזאת, שכן האיש מאירה. ועוד, "בעין הקרח" מזכיר בהקשר זה את הביטוי "בעין הסערה". אפשר גם שהעין נבחרה מפני שהאש נראית לעין הצופה. התיאור בתורה "ואש מתלקחת בתוך הברד" אינו אומר בהכרח שבתוך כל גביש ברד בודד מתלקחת אש: אולי האש מעורבת בברד בכללותו, ונראית לעין. מעניין שהביטוי "עין" לציון פני שטח וטוטליות מופיע בתורה במכה הבאה, מכת ארבה: "וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ" (שמות י, טו). ונימוק אחרון, "עֵין", ולא "לֵב", דומה קצת ל"אֵש", בעיצור הראשון א/ע. 

> דן גן-צבי: שנים ישב לי בראש שהאש שבתוך הברד זה בעצם ברקים. 


*

בְּהֵמָה פְּצוּעַת קָדְקֹד
כּוֹרַעַת וְזוֹנְקָה. רָקִיעַ, הַךְ בָּהּ עוֹד!

זהו המשך מאמצע השורה שקטענו אתמול, אחרי המשפט "בעין הקרח אש". הברד כבד מאוד, והמבט מתמקד אל פרט אחד, בהמה שהברד פצע את ראשה. היא משתטחת ואז מזנקת, אולי כרפלקס אחרון בגסיסה, אולי כי התאוששה פיזית והגיבה בבהלה. 

הרקיע מכֶּה, פשוטו כמשמעו, והמשורר קורא לו כביכול להוסיף ולהכות, אם כהמתת חסד, אם (והוא עיקר) כי זה מה שהרקיע עושה כרגע. השיר נסחף כבכיכול לרגע אחר האלימות המרהיבה המתחוללת סביב.

"כורעת" הוא פועל שכבר נאמר בשיר, לגבי הלילה שהברד ניפץ. הוא מצטלצל עם "קרח" ועם "רקיע", המילים החוזרות. "קודקוד" מכאן ו"זונקה" מכאן עוטרות אותו בעוד צלילי ק רבים. יש ברצף המילים "קודקוד כורעת וזונקה רקיע" ריכוז גדול של ק/כּ, ושל תנועות חולם, במיוחד בתחילתו: קוד-קוד-כּו. זו המחשה של המכות החוזרות של אבני הברד. היא מכינה לקריאת ה"עוד". 

*

בְּעֵין הַקֶּרַח – אֵשׁ. לֹא אֵבֶל לוֹ וָחָג.
אֶת צַעֲקַת הָרָץ מַחֲרִישׁ הוּא בַמּוֹרַג.

"בעין הקרח – אש" חוזר פעם נוספת, הפעם בפתיחת הבית השלישי והאחרון של חלק התיאור בשיר, והפעם במקום תמונת הבהמה המוכה בידי הברד יש לנו תמונה חמורה יותר, של אדם מוכה בידיו.

לפניה באה כאן קביעה תמציתית על אדישותו של הברד. אין לו רגשות, אין לו כוונות, לא אֵבל וגם לא חג. זה נוגע במיוחד כאן, לאחר החזרה על כך שהברד עשוי מקרח וגם מאש. הוא תערובת של קצוות פיזיים, של קור וחום קיצוניים, אבל זה רק ברמה הפיזית. 

אדם (כנראה אחד מרבים) מנסה להימלט וצועק, ואת זה אנחנו לומדים באמצעות הצגה תמציתית של שם עצם שהוא מושא ישיר. הקרח מחריש במורג את צעקת הרץ, ומכאן אנו יודעים שיש רץ ושהוא צועק. 

האות צ צורמת כצעקה אנושית על רקע צלילי ק-ר-ח המאפיינים את הקרח האדיש. היא ממסגרת את הביטוי "צעקת הרץ", שכולו המשך של אותה תנועה, תנועת A, חמש הברות רצופות! כך מומחשת הצעקה בשתי דרכים צליליות, במילים המציינות אותה. 

בתמונה התמציתית הזאת, המספרת על הצעקה בדיעבד, סדר הדברים מתעתע. המורג של הברד, כלומר הברד ככלי מכאיב, כלי דיש חורצני, מחריש את הצעקה, אבל הוא גם הגורם לצעקה. או שהוא הורג את האדם הצועק וכך מחריש את הצעקה, או שהכוונה לכך שמורג-הברד גם מרעיש במטח שלו וכך לא שומעים את הצעקה. הייתי קובע שהאפשרות השנייה נכונה, אלמלא הדימוי דווקא למורג, שאיננו כלי מרעיש אלא רק כלי מכאיב.

החרוז חג-מורג די מינימלי, אבל נוצר כאן משחק בין-בתים. שכן צמד השורות הראשון בשיר חרז "במחי אחָד" עם "כרֶכב במוֹרָד". הרי לנו שני צמדי חרוז מקבילים, אחָד-במורָד וחָג-במורָג; מורג מתחרז עכשיו מרחוק עם מורד, ובדרכם גם אחד עם חג, שניהם חָ.

מעבר לכך, יש בתוך השורה השנייה כאן משחקי צליל מעניינים. דיברנו על צלילי הצעקה במילים "צעקת הרץ", וגם על הדומיננטיות של אותיות ק-ר-ח. אבל יש עוד. 

הצירוף "מחריש... מורג" מעניין בגלל מ-ר המשותפות לשתי המילים, וגם מפני שכלי הדיש מורג מעלה על הדעת בדיעבד את ה"חריש" שבתוך "מחריש"; ואילו ה"מורג" נשמע מוכר בהשפעת צלילי "הרץ מחריש" בגלל הביטוי השגור מישעיהו (מא, טו) "מורג חרוץ": "הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת. תָּדוּשׁ הָרִים וְתָדֹק, וּגְבָעוֹת כַּמֹּץ תָּשִׂים". זהו האזכור היחיד של "מורג" ביחיד במקרא. כביכול נאמר אצלנו גם "מחריץ [או חורץ] הוא במורג". 

"מחריש" מצידו מהדהד את "הקרח אש". ועוד, אבל זה מובהק פחות, לאחר הקרח-והאש שבשורה הראשונה, אפשר לשמוע "קר" ב"צעקת הרץ" ו"חם" וגם "אש" ב"מחריש". 

*

וְגַם אַחַר נָפְלוֹ יַכֵּהוּ רֹאשׁ וָגָב...
אָבִי, קוֹרֵא הַבֵּן. בְּכוֹרִי, עוֹנֶה הָאָב.

המשך לדברים על הברד שהחריש במורג את צעקת הרץ. אכן, המורג ביטא הכאה ממש. האיש נפל והשתתק (או שקול צעקתו היה חלש מקול הברד), והברד ממשיך ומכה. שהרי הוא יורד באדישות, "לא אֵבל לו וחג". 

הכאת נופל אחר נופלו היא כמובן מעשה מכוער, אם עושה אותו אדם, והביטוי הוא למשל ושנינה. במסכת קידושין בגמרא (כ ע"א) מופיע הביטוי "דחה אבן אחר הנופל", והוא התגלגל ללשוננו. כך עושה הברד באבני האלגביש שלו. 

הראש והגב מאפיינים הכאה מרובה – ופחדנית. היא מתאימה לרץ המוכה שלנו, בחייו ובמותו: הברד בא מלמעלה, על הראש, וגם מאחור, על הגב, מפני שהאיש בורח, ואז מפני שהוא נפל. זכור לנו שימוש דומה אצל אלתרמן ב'שמחת עניים', בשיר השקר (ב, א): 

אַמִּיץ וְזָקוּף הַפֶּרֶא,
וְאָחִינוּ בִּן-לַיְלָה שָׂב.
וְהֻכָּה עַל פָּנִים עַד עֶרֶב,
וְעַד בֹּקֶר יֻכֶּה עַל גַּב.

אבל פנים וגב הם מלפנים ומאחור, והברד כאן מכה מלמעלה ומאחור. הגב נבחר כמובן גם כדי להתחרז עם אב, המילה החייבת להופיע בשורה הבאה, השורה ה-12, השורה הקבועה בכל שירי המכות, המעבירה אותנו מחטיבת התיאור אל חטיבת הדו-שיח בשיר. 

*

אָבִי, אָבִי, שָׁמַיִם גָּחוּ כַּחַיָּה.

תחילת זעקתו של הבן בתיאור תמציתי המבוסס כולו על דברים שנאמרו בשיר, בשלושת בתי התיאור, אך בונה מהם יצירה חדשה. 

השמיים אומנם נזכרו רק בשם "רקיע", אך נזכרו בכינוי זה שלוש פעמים. הם אפילו תוארו כבר כדבר חי, מה שהתגלגל אצלנו לדימוי לחיה: "נִשְׁפָּךְ רָקִיעַ חַי". וכמו חיה הקרח "שׁוֹעֵט". וישנה, אומנם בארץ, "בהמה פצועת קודקוד". גם הליל שנופץ והאפלות שהבריקו בתחילת השיר הם השמיים. גם הפועל גח הופיע בתחילת השיר, "וְגָח בָּרָד הוֹלֵל". 

כאן זה מתכווץ לתמונה אחת. השמיים הגיחו כמו חיה. הם היו במקומם הרגיל, ואז חרגו ממנו, הגיחו אלינו במפתיע. הפועל גחו המתאר תנועה גם מזכיר "גחון": השמיים הזוחלים פתאום על הארץ, משתפשפים בה כנחש ההולך על גחונו. 

קול החיכוך שלהם בארץ נשמע בחזרה "גָּחו כַּחיה": גח-כח! כחחח אחד גדול. החזרה על ההברה (בשינוי קל, ג-כּ, אותו הגה בווריאציות קולית ואטומה) משלימה כמסגרת את החזרה "אבי אבי" בתחילת השורה. צמד צלילים זהים יש גם במילה הנותרת, האמצעית, "שמים". 

כל בתי הפנייה של הבן לאב בשירי מכות מצרים מתחילים ב"אבי", אבל עכשיו, בשיר השביעי, הפתיחה היא לראשונה כפולה, "אבי, אבי". כך יהיה גם במכת ארבה. זהו צורך המשקל, וכבר היה לנו "אבי, אבי" בסוף מכת דם (אבל לא בפתיחת דברי הבן), "בכורי, בכורי" כך שזה לא מתקבל כחריג, ובכל זאת ניתן לדרוש את הדבר: 

ברד היא המכה הראשונה שבאה ממש מלמעלה, מהשמיים. השיר מדגיש זאת באזכור חוזר של השמיים והרקיע ובציון חוזר של תנועת הירידה. גם הארבה בא מהשמיים. הקורא העברי הנתקל בפתיחה "אבי, אבי" עשוי לחשוב על "אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו", קריאתו הידועה של אלישע בהילקח אליהו השמיימה. 

*

אָבִי, יִשְּׂאוּ אוֹתִי שָׁמַיִם כַּדַּיָּה.

השלמה לשורה הקודמת, "אָבִי, אָבִי, שָׁמַיִם גָּחוּ כַּחַיָּה", ולא רק בחריזה ובמילים החוזרות. בברד, השמיים פועלים על הקרקע. כאילו חיה הגיחה. אבל הפחד הגדול הוא שהשמיים באו לחטוף אותנו. הם כאן כי הם קמו עלינו לאויב. כעוף דורס. תהום נוראה של מעלה כמו מספחת את הארץ. 

דייק המשורר. השורה הקודמת אמורה בלשון עבר. זאת, בלשון עתיד. זאת שורת הפחד, שאינו רציונלי. השמיים יורדים, אפשר לומר, אבל הם לא יעלו. הפחד מהיחטפות אל מחנה האויב לא נולד בעשור שלנו. 

יישאו: ייקחו, וגם ירוממנו. בדיוק כחזיון הבלהות של הבּן. נרמזנו בשורה הקודמת לנשיאת אליהו הנביא לשמיים, והנה כאן האימה שזה יקרה כך, בחטיפה, מבוטאת גם בתיאור וגם בפועל "יישא" שבדרך כלל מובנו חיובי, מרומם-רוחנית. 

לשון העתיד של הפועל גם יוצרת י עיצורית בתחילתה, והיא חוזרת בשורה הקצרה עוד פעמיים, במילים שמיים ודיה! הדיה נזכרת בתורה וחיה בין היתר בעמק הנילוס, כך שהבחירה בה מתאימה גם לנסיבות. בשמה טמון גם די: קץ, חיסול. זאת האימה כאן. 

*

זָרְקֵנִי אֲלֵיהֶם! יָרֹצּוּ קָדְקֳדִי!
אָבִי, הַתֹּהוּ בָּא! מַה תְּחַכֶּה בִּכְדִי?

אנו נכנסים לשבוע המתאים ביותר בשנה להמשך התקדמות בשיר #ברד. פרשת השבוע היא וארא, ובה שבע המכות הראשונות, ובהן שביעית-חביבה ומפורטת במיוחד מכת ברד. נוסף על כך אנחנו עדיין בטבת, שבוע אחרון בחודש, וכזכור "בטבת ברד". צפויה עוד סערה השבוע ונקווה שבזכות השיר ניפטר מעונשו של ברד אמיתי. להערכתי באמצע השבוע הבא נעבור מברד לארבה, וכך נספיק להיכנס בשבוע של פרשת בוא למכה הראשונה הנזכרת בה, מכת ארבה. 

אנחנו ממשיכים בבית הבהלה המסורתי של הבן. הוא תיאר כיצד הפתיעו אותו השמיים על הארץ וכיצד הם עתידים לחטוף אותו למעלה כעוף דורס. כאן, כמוכר לנו מהמקום המקביל בשיר צפרדע וכינים, הוא פורץ ברצף משפטים קצרים, מחצית השורה אורך האחד, עם סימני קריאה נדיבים וסימן שאלה שגם עניינו לדרבן.

התוכן היסטרי עוד יותר מהמתכונת. הייתה עד כה רק פעם אחת שבה הבן הביע תשוקה להיבלע במכה ולגמור עניין, במכת כינים: 

שַׁלְּחֵנִי לַחָפְשִׁי! שַׁלְּחֵנִי לַחָפְשִׁי!
יָסֹב, יַכֵּנִי נֶפֶשׁ מְבַקֵּשׁ נַפְשִׁי!

אך כאן הקריאה היא להסגרה אקטיבית יותר אל המכה. ממש לזרוק אותי אליהם, אל השמיים, שירוצצו את קודקודי, דהיינו יבקעו את גולגלתי. כבר היה בשיר קודקוד, "בהמה פצועת קודקוד", והבן מייחל, בבהלתו, להצטרף אליה.

מדוע? כי "התוהו בא". וצריך לעשות משהו. זה כמובן לא רציונלי במיוחד, אבל זה עשוי בהיגיון מיתי. הפחד הוא שהתוהו, הלא-כלום, עומד להשתלט. התוהו שקדם לשמיים ולארץ. היזכרו בשני הפסוקים הראשונים בתורה. 

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. 

התוהו מתדפק בשערים, התוהו שבו אפילו שמיים וארץ אינם. ואם כן, מוטב למהר ולהיות מוסגר בידי השמיים שפשטו על הארץ בדמות הברד, השמיים שהם נושאם של שני המשפטים הקודמים בבית, השמיים ואשר יכולים לאסוף אליהם את האדם: כחי או כמת, כגוף או כרוח. 

מה תחכה בכדִי, כלומר למה אתה מחכה סתם. הבן תקוף הטירוף מעדיף את ריצוץ "קודקודי" על ההמתנה "בכדי". בכדי עומד מול הקודקוד, ובתוך השורה מול התוהו. התוהו הוא הרי מלך ה"בכדי". התגלמות חוסר התכלית. אם נחכה בכדי נימסר בידי התוהו. הבן מעדיף למות לפני סוף העולם. זה לא סוף העולם, יענה לו מייד האב. 

> אסף אלרום: לי היה נראה שהבן חושב שהתוהו כבר בא, בעבר. לכן הדחף ההתאבדותי, לכן הוא לא מבין למה יש עוד לחכות: הרקיע כבר נשפך, השמיים כבר גלו, בעיניו התוהו כבר הגיע ונשברה ההפרדה בין השמים לארץ. ומחר האב יענה לו שלא תוהו עוד (אחרת הם כאילו די מסכימים שהתוהו בפתח, ותשובת האב מתעקרת). ואני מניח ובטוח שבשורה הבאה יהיה דיון מעמיק במילה ״עוד״ בתשובת האב…
>> צור: ייתכן מאוד שאתה צודק. ננעלתי על ההקשר העתידי לכאורה אבל להבין שהתוהו כבר כאן ואין מה לחכות להצטרף אליו נראה לפתע פשט. או לפחות אפשרות שקולה.

*

בְּכוֹרִי, בְּכוֹרִי הַבֵּן, לֹא תֹּהוּ עוֹד, לֹא תֹּהוּ.
גַּם כָּאן חֻקִּים בַּרְזֶל. לֹא נֶחְקְקוּ לַתֹּהוּ.

צמד שורות חרוז-המלעיל-הזהה של #ברד, כתמיד שורות 18-17, מוקדש הפעם למילה תוהו, וליתר דיוק לשלילתה, לצמד המילים לא תוהו. זאת, ברמת השטח, בעקבות זעקתו של הבן בשורה הקודמת "אבי, התוהו בא!"; וברמה המהותית, בגלל אופיו הבראשיתי-ברוורס של הברד שתואר בשיר. 

שכן הברד פוגע באדם ובבהמה, משחית את הצומח, מערבב אש ומים, ובעיקר מבטל את ההבדלה בין שמיים לארץ, מוחק את בריאת העולם לאחור – והשלב המתבקש הבא הוא תוהו ובוהו. באורח סמלי הברד הוא המכה השביעית, כאילו זו שאחרי ששת ימי הבריאה. 

על כן בא האב ואומר: זה כבר לא יקרה. בטח לא במכה הזאת. מכות קשות וחורבן ערים וממלכות הן גלגל חוזר בעולם. הן חלק מחוקיות, חוקי ברזל, חוקים חקוקים, חוקים שלא נחקקו בכדִי. "לתוהו" פירושו גם לשווא, לאפס תכלית. 

מילת "עוד" ב"לא תוהו עוד" משתמעת לשתי פנים. לא תוהו עוד, כלומר עדיין לא. אנחנו עדיין עם חוקי ברזל, חוקי ההיסטוריה, ושמא משהו בסיסי גם בחוקי הטבע אף שהם הופרו חלקית באש שבתוך הברד; אבל צפויות לנו מכות קשות יותר, כפי שהאב כבר רמז. אפשרות שנייה, "לא תוהו עוד" כלומר התוהו ששרר בעולם קודם ראשיתו לא ישוב. לא יהיה תוהו נוסף, עוד תוהו. חוקי ברזל אינם מופרים אף פעם. ההכרעה בין האפשרויות הללו איננה הכרחית, כי העיקר הוא המציאות שעולה במכת ברד, זו הנידונה כאן, ומציאות זו היא של חוקי ברזל שבהם לא נוגעים, אי-חזרה לתוהו.

"חוקים ברזל" ולא "חוקי ברזל"; הצורה ארכאית, משדרת קדמוניות שיש עימה פרימיטיביות ושגב גם יחד, כמו החוקים הללו עצמם. החוקים, מדגישה החריגה הזאת, אינם של ברזל אלא הם-הם ברזל. אפשר להבין זאת כמשפט שמני. גם כאן, אפילו כאן בטירוף הזה, החוקים הם ברזל. 

"ברזל" בא במקום מקביל בניגון ל"הַבֵּן", ומהדהד אותו. התנועות זהות, A ואז E מוטעמת. בּ בולטת, וסיומת ואותיות ר-ל של ברזל, מאותיות למנ"ר, מתחלפות באחותן נ. ו"בר", תחילתו של ברזל, פירושה הרי בן. בהרחבה, הצירוף "בכורי הבן" מתהדהד ב"חוקים ברזל" גם בגלל הדמיון בין "בכורי" ל"חוקים", כ רפה מול ח ותנועת חיריק מוטעמת. על דרך ההרחבה חורזים גם "לא-תוהו" ו"לתוהו", כבר מן ה-ל השונה במשמעותה בכל איבר.

*

אַחַר נְפֹל מַלְכוּת מִכֵּס עַד עֲרִיסוֹת
נִגְלִים הֵם בְּהִמּוֹג עֲשַׁן הַהֲרִיסוֹת.

כזכור לכם מאתמול, המדובר בחוקי הברזל של העולם, שלא נחקקו לתוהו ולא יאפשרו תוהו. "בְּכוֹרִי, בְּכוֹרִי הַבֵּן, לֹא תֹּהוּ עוֹד, לֹא תֹּהוּ. / גַּם כָּאן חֻקִּים בַּרְזֶל. לֹא נֶחְקְקוּ לַתֹּהוּ. / אַחַר נְפֹל מַלְכוּת מִכֵּס עַד עֲרִיסוֹת / נִגְלִים הֵם בְּהִמּוֹג עֲשַׁן הַהֲרִיסוֹת".

אלתרמן, בפיו של האב המצרי, עושה כאן תרגיל יפה: הוא מממש את המטפורה השחוקה "חוקים ברזל", בתיאור שממחיש את הברזל שבפיגומי הבניינים. התיאור מטפורי בפני עצמו: נפילת המלכות מתוארת כהרס ושריפה בעיר. במצב כזה נגלים לעין הברזלים! 

כך גם חוקי הברזל של הקיום וההיסטוריה, המתגלים דווקא בעת חורבן ממלכה. חוקים של מחזוריות, של עלייה ונפילה, של מילוי הריק הפוליטי, של הצטברות שכבות בתל האנושות, של חטא-ועונש. 

הצירוף "עשן ההריסות" תורם לכך רבות. הרי להריסות לא חייב להיות עשן. אבל אנחנו צריכים עשן שיימוג, שיתפוגג, כדי שנגלה לפתע את הברזל, את החוקים. אך עוד קודם לכן, הצירוף מצטרף לטיבו הייחודי של הברד: הרי "בעין הקרח אש". הברד מרוצץ קודקודים וגם בניינים לכדי הריסות; והאש מבערת ומעלה עשן. 

ההריסות מתחרזות במלואן עם עריסות. שהן בהקשר זה ההפך: מוות לעומת ילדה. תמותה-ותמוטה לעומת ינקות. המלכות נופלת "מכס עד עריסות" כלומר בכל ההיררכיה ובכל הגילים, מהמלך עד כלל התינוקות. זאת עוד מחווה למכת בכורות, מכת-הנפילה של פרעה, החלה על כל אלו: 

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כׇל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר, וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה (שמות יב, לא). 

הכיסא, כיסא פרעה, הוא אצלנו הכס. שימו לב גם לגלגול הצלילים ממילה למילה, כבמירוץ שליחים: "נפול" מוסרת ל ל"מלכות". "מלכות" מוסרת מ-כ ל"מכס". "מכס" מוסרת ס ל"עריסות". 

ובממד האחר, בין שורה לשורה, "נפול" נשמע ב"נגלים", "מלכות" ב"הימוג" וכמובן "עריסות" ב"הריסות".

> ניצה נסרין-טוכמן: לא יודעת עד כמה קשור אבל רק להזכיר את הסמל של חרב הברזל [ כלי משחית] = דין [חוק] ולאו דווקא כשהיא בפעולה, הנוכחות מספיקה.

> רפאל ביטון:
לא איש של מודיעין אני ולא שותף של סוד
אבל כוחו של אוסינט עוד אעריך מאוד
על כן כפית של צור אותי היום הקפיצה
כי חזקה היא אף מכל מדד של פיצה.

סגולה גדולה טמונה בה יודע כל קורא:
ביום בו היא נכתבת התוכן בה קורה
לכן ספקי נפתר בזכות זאת השירה:
נופלת עוד היום מלכות ושמה אירן.

*

אָבִי, דָּמְךָ עָלַי נוֹטֵף אַדְמוֹן אַדְמוֹן.
חֻקִּים בַּרְזֶל, בְּכוֹרִי, צוֹפִים אֶל עִיר אָמוֹן.

בית הדו-שיח המהיר בין הבן לאב, הבית האחרון בכל אחד משירי מכות מצרים, מוביל תמיד בצמד שורותיו הראשון אל החרוז "אמון", בירת מצרים. כרגיל גם כאן הבן ממשיך בראיית המצב המיידי ובתפיסתו כקטסטרופה, והאב ממשיך לראות את ההקשר הרחב מאוד, של ההיסטוריה בכללותה.

הברד פוצע; כבר ראינו שהוא מרוצץ קודקודים. והנה גם האב נפצע. האב הוא מחסה לבן, גם גופנית, והנה דמו נוטף על הבן. הוא אדום, "אדמון" בפיו כמתחרז בעושר עם "אמון", והחזרה "אדמון אדמון" מזכירה את "האדום האדום הזה" שבפי עשו על נזיד העדשים. מחזק את האסוציאציה לאירוע ההוא הכינוי המגיע מייד, "בכורי", שאומנם שכיח בכל שירי מכות מצרים. 

המשותף לשניים הוא האימפולסיביות. עשו התאום הבכור, וכמוהו הבן הבכור בשירנו, רואים את חזות הכול ברגע ההווה. הדם המאיים מחליף כאן את הנזיד המשביע, אך הדמיון פועל גם לגביהם. שני נוזלים, שניהם אדומים, ובעיני המתמקד בהם אדום-אדום.

האב מסיט מייד את המבט אל התמונה הכי רחבה שאפשר, בזמן וגם במרחב. הוא חוזר על הביטוי "חוקים ברזל" שנקב בו קודם, חוקי היסוד של ההיסטוריה. להבדיל מן הדם הנוטף, הנוזל, באה מוצקותו של הברזל. החוקים, כאמור לעיל, נגלים "בהימוג עשן ההריסות", אחר נפילת הממלכה; וכפי שהאב מוסיף עכשיו, הם "צופים" אל עיר המלכות החרבה: הם נמצאים בחוץ, במרחק, במעמד על, מתבוננים וגם רואים עתידות. העולם, הם אומרים, לא יחזור לתוהו. אם לא תהיה אמון, תהיה ממלכה אחרת. הם גם מזכירים את חוק הברזל של הדם, ממכת דם: "לדם היו המים... כי דם טהור... שופַך כמים". חוקי הברזל של הגמול מתקיימים באמון. 

ההקשר של נפילת ממלכות והשבת נקם לצרים מעורר הד נוסף ל"אדמון", הלוא הוא הסיומת המוכרת של 'מעוז צור' "דחה אדמון בצל צלמון, הקם לנו רועים שבעה". המילים "צופים אל", שמסגרתן היא צ...ל, מוסיפות ל"אמון" נופך של "צלמון"! 

> ניצה נסרין טוכמן: בַּרְזֶל חומר שניטלה ממנו הקדושה אז אולי קריאתו של האב "חֻקִּים בַּרְזֶל, בְּכוֹרִי, צוֹפִים אֶל עִיר אָמוֹן" מכוונים לומר שמתחולל תהליך של הכרה מצד האב , הוא נפצע /נסדק ודמו מוקז על "מזבח" הבן ... בדיוק הסיבה מדוע ברזל נאסר כחומר לבניית המזבח במקום הכי קדוש- שם רוח אלוהים.

*

קְטַנֵּי דְּרוֹרֶיהָ, אָב, נָפְלוּ פְּצוּעֵי חָזֶה.

הבן, בהופעתו האחרונה בשיר 'ברד', חוזר לעניין הפציעה שהברד גורם לאדם ולחי בנוא-אמון, ומחדד את נטייתו לראות את הפרט הקטן. אפילו הקטנים שבקטנים, גוזלי ציפור הדרור, נפצעו ונפלו. 

השורה נבנתה כך שתקביל בצליליה לשורה שאחריה, שורת הסיום. לכן גם נבחר דרור: היה צורך בשם עצם שנגמר ב-ר וצורת הרבים שלו היא -ים. אך כמובן יש גם עניין מהותי בבחירה בדרור: ציפור קטנה, ציפור שיר, ציפור ששמה מציין את החופש. 

כלומר, ברובד המושאל נאמר כאן בעצם שגם השמחות הקטנות שלנו, גם החופש הקטן שיש לאדם הקטן, נקטלו. והפציעה היא בחזה, שוב בשביל חרוז חשוב שיחתום את השיר, אבל גם מפני שבחזה נמצא הלב. במוקד כאן נמצא הרגש. 

על רקע השורה הקודמת שבפי הבן, על דמו של אביו הנוטף "אדמון אדמון", הפציעה בחזה מעלה בדעתנו מייד דם וצבע אדום, והדבר מתיישב עם אסוציאציה: עוד ציפור שיר מוכרת, הלוא היא אדום-החזה.

*

גְּדוֹלֵי צָרֶיהָ, בֵּן, בָּכוּ בַּלֵּיל הַזֶּה.

השורה האחרונה ב'ברד' מפתיעה לכאורה. אויביה של מצרים בוכים לנוכח המכה הקשה שהיא סופגת והתקרבותה לחורבן גמור. 

אך שורה זו היא מסקנת דבריו הקודמים של האב: חוקי ברזל היסטוריים נגלים מן ההריסות. לא תהיה חזרה אל התוהו; אבל, וזה הדבר שאולי גורם להם לבכות, חוקי הברזל גם מלמדים שדין כל ממלכה לחלוף מן העולם. גם אלו של צרי מצרים העשויים כעת לשמוח לאידה. 

"גדולי צריה" בא כמקבילה ל"קטנֵי דרוריה" שבפי הבן, בתחילת השורה הקודמת. "קטני דרוריה, אב, נפלו פצועי חזה". כאן היא עוברת היפוך ומתהדהדת בחריזה. נכון, במצרים לוקים עכשיו אפילו היצורים הקטנים והזכים המסמלים חופש ושיר. אבל יש להרחיב את המבט ולראות את החוקים הכוללים ואת משמעותם. והיא מלמדת משהו אחר.  

"בלילה זה שמעתי את בכייך בכּר", פותח משוררנו את השיר 'הבכי' (שמחת עניים א, ג). "בליל זה יבכיון ויילילו בניי", פותחת קינה ידועה הנאמרת בליל תשעה באב. אך הינה, לסיום סצנת הברד הקשה, "בכו בליל הזה" המנצחים הזמניים. 

ערב שבת פרשת וארא, הנגמרת במכת ברד. תזמון מושלם ולא מתוכנן להיפרד מ'ברד'. ובבוא פרשת בוא, בפרוס השבוע הבא, נתחיל בשיר העוסק במסופר בתחילתה, ארבה.