יום חמישי, 28 בנובמבר 2013

סולמות בית-אל: עם דוד ורבקה פאליי על הדרך למטה ולמעלה

מסלול החיים של דוד ורבקה פָּאלֵיי, כל אחד לחוד ואז שניהם ביחד, נראה כמו מטוטלת על אקסטזי. שניהם נולדו לאם לא יהודייה והתגיירו, הרגישו שהחברה פולטת אותם, עברו נעורים על רכבת הרים, הכירו זה את זו על רקע סחר בסמים, ועשו את כל הדרך הקשה לחיים של אחריות. עכשיו, כשהם עוסקים בקידום נוער בסיכון, הם כנראה יודעים על מה הם מדברים
מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ב בכסלו תשע"ד, 15.11.2013. 


"הסיפור פה הוא לא שהיינו באפלה וראינו את האור ואנחנו בגן עדן, אלא שעכשיו אנחנו סוף סוף מתמודדים עם החיים. עם הליבה שלהם. שני סטודנטים עם שלושה ילדים קטנטנים שעובדים ולומדים וחיים בדוחק ומשקיעים את הנשמה; מתמודדים עם העבר ועם ההווה בניסיון להגיע לעתיד טוב. בנעורינו כעסנו על העולם, השלכנו את האחריות מעצמנו. אבל האמת היא שאתה לא עושה טובה לאף אחד; אם תתמסכן, אתה הוא זה שתסבול מזה בסופו של דבר. למדנו שהבחירה מה לעשות בחיים שלך נתונה בידיים שלך".
עיניה תכלת, פנֶיה ארד. קראו לה אלכסנדרה בלידה, ואלכס בקיצור, ושלומית אחרי הגיור, ועכשיו רבקה. כמו בעלה דוד היא ילידת אוקראינה, כמוהו נולדה לאב יהודי ואם שלא הייתה כזו, והתגיירה. שניהם היו נערים בסיכון. שניהם מחלצים נוער מסיכון. היא בת 25, הוא שנה יותר. הם גרים בבית-אל, מקום שם מלאכים עלו בסולם אבל גם ירדו בו. סיפוריהם של בני הזוג פָּאלֵיי משתרגים זה בזה. וצומחים אל על ביחד.
"יש פה אצלנו ביישוב אחד, שוטה הכפר", מספר דוד. "אדם שזקנו יורד על פי מידותיו. בזמן ששימשנו פה רכזי קידום נוער, תמיד היה מקלל אותי על רקע זה שאני חוזר בתשובה. ניגשתי אליו לשאול מה בדיוק הבעיה שלו. אמר לי, 'אתה עשית את כל השטויות שאנחנו המבוגרים הדוֹסים פה רק חולמים לעשות, טרפת את העולם – ועכשיו חזרת בתשובה ואתה מטיף לנו מוסר'. שוטה הכפר אומר בקול מה שכולם חושבים בשקט. שאלתי את עצמי, מה אני משדר? שעשיתי חיים ואפשר לצלול לביוב ולצאת מזה מחוזק? אני מאוד מקווה שלא. שולחן שתזרוק מקומה שלישית, גם אם לא יישבר, לא ייצא מזה מחוזק. ככה גם אנחנו.
"ההתמודדות עם העבר לא תעזוב אותנו כל החיים. ההתמודדות עם תחושת האפסיות וההרס העצמי היא יומיומית. אמנם כל הצלחה מקדמת אותנו לעבר ההצלחה הבאה, אבל יש המון משברים, המון רגעי חולשה. ההתמודדות הנדרשת ממני כדי לתפקד כאדם נורמטיבי, כאבא, כבעל, כאיש חינוך ורווחה, גדולה פי כמה מזו הנדרשת ממי שלא עבר את מה שעברתי. כי האופקים שלי הרבה יותר רחבים קרימינלית. אבל דווקא בגלל שהייתי נער במצוקה, היום אני יכול להיות מדריך טוב של ילדים במצוקה. דווקא מפני שלא היה לי גב הורי חזק, שלא באשמת הוריי, כי הם היו עסוקים בהתאקלמות בארץ, אני יכול להיות הורה הכי מסור לילדיי ולתקן בזה גם את העבר שלי. תמיד יש לנו בחירה לאן לקחת את האירועים שחווינו. לשקוע בעקבותיהם או לצמוח מהם".

*
שלומית אלכסנדרה, המכונה גם שלומציון, הייתה מלכת יהודה אחרי מות בעלה אלכסנדר ינאי. רבקה פאליי נולדה כאמור כאלכסנדרה, והספיקה להיקרא גם שלומית. היא עלתה מקייב בת שנתיים, ב-1990, עם אמה האוקראינית, אביה היהודי ואחיה העובּר. בארץ לא היו להם קרובי משפחה שיקלטו אותם, וכעבור שנתיים המשפחה עצמה התפרקה בגירושין.
אלכסנדרה ואחיה נשארו לגור עם האם. "היא נשארה לבד בארץ בלי משפחה, בלי מקצוע, בלי שפה, עם שני ילדים קטנים. היה לה חשוב לשכן אותנו בשכונה טובה בירושלים, ברחביה, לשלוח אותנו לחוגי העשרה. לרוסים יש קטע כזה. לכן היא קרעה את עצמה בעבודה. בעיקר בניקיון. אחרי ארבע שנים חלתה בזאבת. התחילה לחיות בבית חולים.
"הייתי בת שמונה, והפיקוד בבית עבר לכתפיי. הייתי עצמאית עוד קודם. ידעתי לבשל מגיל חמש. כשהייתי הולכת לגן חובה הייתי לוקחת את אחי הקטן לגנון, חוצה איתו כבישים. אחרי שאימא חזרה וקצת התאוששה, היא התחילה להיאבק על עצמאות כלכלית. התחילה לאסוף בגדים יד שנייה. יש לה עין טובה לבגדים ויד טובה לתיקונים, והיא פתחה מעין חנות יד שנייה קטנה בבית".
הייתה לה ולאחיה גם מעין משפחה מאמצת. משפחת א' (המשפחה מבקשת לשמור על עילום שמה), משפחתו של אלי (שם בדוי), שהיה חבר טוב שלה מהגן ואילך. "היינו מגיעים אליהם לאכול צהריים, לעשות שיעורי בית, להיות במקום עם ביטחון וקביעות". אמה שלחה אותה גם הלאה לבתי הספר שאלי למד בהם, "שאהיה קרובה למשפחה הזו". זו הייתה משפחה מסורתית, ולחטיבת הביניים אלי, ובעקבותיו אלכסנדרה, נרשמו לבית ספר 'רעות'  הדתי-פלורליסטי.
"בבית שלנו אכלנו טרפות ונבלות וחגגנו כריסמס. מבחינתי הייתי יהודייה חילונית, ישראלית. לא ראיתי קשר בין יהדות לבין דת. ידעתי שיש ישראלים – ויש דוסים. לא ידעתי בכלל שאני לא יהודייה. אהבתי את התפילות ב'רעות', אבל הייתי שונה. לא הבנתי למה צועקים עליי כשאני מגיעה בלבוש שאני רגילה בו. לא הבנתי מה הבעיה בחולצה עם שרוולים קצרים. התחלתי לספוג עונשים והגבלות – למשל, אחרי שפעם יצאתי בהפסקה לקיוסק ולא חזרתי, ניתנה הוראה לשומר לא לתת לי לצאת. הרגשתי שלא מקבלים אותי, את מציאות החיים השונה שלי. שהכול סוגר עליי".
באמצע כיתה ח' התחילה להסתובב. במקום להיות בבית הספר, וגם במקום לישון בבית. "בבריחה הראשונה זה היה נורא. אמי רצה אחריי חצי רחוב עד שכשלה ונפלה. הרגשתי שאני צריכה לברוח. לא ממש היה לי לאן. התקשרתי אליה אחרי כמה דקות, שהכול בסדר, שאני פשוט רוצה להתרחק קצת. באיזשהו שלב היא התחילה לדבר על כך שאם לא אתאפס על עצמי אכנס למוסד סגור. התחלתי לחפש כיוון. הלכתי להיבחן בבית הספר ליפתא, בית ספר לנפלטי מערכת".

*
דָוִד היה מלך ישראל, לפחות כמו שלומית אלכסנדרה; את זאת אין צורך לומר. כן כדאי לומר שדוד ורבקה פאליי גרים היום בשכונת דוד בפאתי בית-אל, הסופגת כיום מתקפות ערביות אלימות יומיומיות שאינן מדווחות בתקשורת. דוד מתחיל את סיפורו בקורות אמו. היא נולדה לבכיר במפלגה הקומוניסטית, "שנשלח להקים מפעל בדניפרופטרובסק שבאוקראינה. לפני שבועיים נפטר. הוא היה פעיל במפלגה הזו גם בשנים האחרונות.
"אמי גדלה על שטיפת מוח קומוניסטית. בבית, בגן, בבית הספר, באוניברסיטה. היא הרגישה בתוכה שזה שקר, אבל מאחורי מסך הברזל לא הייתה לה גישה למידע אחר. סיפרו להם שברית המועצות הכי עשירה בעולם ושהחזירים הקפיטליסטים טורפים זה את זה – והיא ראתה שחוטפים אנשים לסיביר ושכולם גוועים ברעב. אז היא הלכה בזרם, למדה, היה לה ראש טוב. בגיל 22 כבר הייתה מרצה לפיזיקה ולמתמטיקה באוניברסיטה, ועבדה כמומחית לחוזק מתכות במכון מחקר סודי שפיתח טילים בליסטיים למלחמה הקרה.
"כשהייתה בת שלושים ומשהו הכירה את אבי במחנה קיץ, ושמעה שהוא יהודי. היה לה רק מושג קלוש על העם היהודי – שמעה על יציאת מצרים, השואה, מדינת ישראל – אבל כשהכירה את אבי הרגישה שהאמת נמצאת שם, והחליטה שהיא רוצה להתחתן איתו כדי להיות חלק מהאמת הזו. היא לא ידעה שזה חטא בשבילו להתחתן עם לא-יהודייה. הוא עצמו גילה שהוא יהודי רק כשהכניסו לו אגרוף בבית הספר כשהיה בן 16 ואמרו לו שזה כי הוא יהודי. סבי לא בא לחתונה, כי היא לא התגיירה. סבי הוא היהודי היחיד החי היום שנפגש עם אבא של הרבי מלובביץ', כשגר בדניפרופטרובסק. הוא זוכר שהוא נעצר".
כשהסתמנה אפשרות לצאת מברית המועצות יצאו רוב קרוביו מהצד היהודי לגרמניה, "כי היו שם פיצויים לניצולי שואה; אבל אבי ואמי החליטו שמקומנו בישראל. בדרך, בתחנת רכבת באוקראינה, ראינו שלט גדול: 'בדם הרוסים נטביע את היהודים'. כלומר, שונאים את הרוסים, אבל את היהודים שונאים יותר. זה המחיש לנו כמה חשוב לברוח משם".
הם התיישבו בעיר רחובות, לצד קרובי משפחה. בגן הילדים הוא זוכר את עצמו כ"ילד לבנבן שלא יודע מילה בעברית בגן שבו כולם ספרדים. ההורים, שסבלו מאפליה כשעלו ארצה, סיפרו לילדים מה הם חושבים עליי, והילדים מימשו את זה. הייתי חוטף מכות מהבוקר ועד היציאה מהגן. גם מהגננות, שגם הן היו סבתות מרוקאיות מסכנות ועצבניות. זו הייתה החוויה הישראלית שלי. וולקאם טו יזראל".
המשפחה עברה לאשדוד. "הוריי הלכו לאולפן, ולשם הגיעו כל ציידי הנפשות. באו קיבוצניקים, אמרו לעולים, 'הנה באתם מהקומוניזם, גם לנו יש פה מינִי קומוניזם'. לא קלטו שמזה בדיוק ברחנו. והגיע גם רב חרדי, שהזמין לסמינר בפילוסופיה יהודית. אמי אמרה 'לזה – אני הולכת!'. והתחילה ללמוד שם. אבל אבי הוא יהודי, עַם קשה עורף, ואדם משכיל, אז הוא אמר 'אני אלך לשם להתווכח, אסתור את כל האמונות הטפלות ואחלץ את אשתי מהחשוכים ששבו אותה. הלך פעם, הלך פעמיים, נשאר. נכנס ללמוד בכולל פוניבז' באשדוד".
התוצאה הייתה גיור. שלוש שנים, הוא מספר, דחו אותם במקלו של שמאי, אף שניהלו אורח חיים חרדי. ולבסוף, כאשר כבר גרו במעלה-אדומים, ראה הרב יצחק זילבר ("אמרו עליו שהוא מל"ו צדיקים") את אמו בוכייה בבית הדין באשדוד, שמע ממנה שלא נותנים לה להתגייר, ונתן לדיינים פקודה לגייר את האם וילדיה מיד. "הם רעדו מפניו. ידעו שהוא קדוש". בינתיים, במעלה-אדומים, "הבנתי סופית שמקומי בין נידחי החברה. בשכונה התחברתי לילדים מהסוג הזה, גדולים ממני". בכיתה ב' כבר עישן איתם. סיגריות. לקראת כיתה ד' עברה המשפחה לבית-אל, לחיות באווירה תורנית.
"כיוון שהוריי עבדו קשה, וגם למדו לקראת הסבה מקצועית, רשמו אותי לתלמוד תורה ביישוב בשעות אחרי בית ספר. מאוד התחברתי. הייתי רץ לשם מבית הספר עם הילקוט. במיוחד הזדהיתי עם גיבורי התנ"ך. האבות, משה, השופטים, דוד ושלמה, חנניה מישאל ועזריה. כשהייתי חוזר הביתה מהתלמוד תורה הוריי עדיין לא היו, ואמרו לי שאסור לבטל זמן, אז הייתי אומר תהלים. לרפואת החולים בעם ישראל, להצלחת עם ישראל, להצלחת חיילי צה"ל. ממש האמנתי שבאמירת תהלים אני פועל למען עם ישראל. אמרו לי שאם אמשיך כך אהיה רב. החלטתי שכן, אהיה רב, אלמד את הסיפורים האלה לילדיי ולילדים אחרים ולילדים שקשה להם".
אבל בבית הספר, הוא אומר, "פעל מאוד חזק הדפוס של האי-הסתגלות. אני מודה שההתנהגות שלי בכיתה הייתה קצת מוחצנת". לטענתו המחנך בכיתה ו' דחה אותו בגלוי, סירב להיפגש עם הוריו, ולבסוף ביקש להעבירו לכיתת לקויי למידה. "הייתה רק בעיה שאני לא לקוי למידה. קיבלו אותי שם יפה, אבל לימודית לא היה לי מה לעשות שם. התחלתי לשוטט כל היום, מחכה שייפתח התלמוד תורה.
"עם הזמן נספּחתי לחבורת הנידחים של היישוב. כולם מבוגרים ממני בהרבה. בנים של המשפחות הכי טובות וחשובות ביישוב. הכי. הקמנו פינת חי, עבדנו בחנות הירקות ביישוב, והייתי גם מעשן איתם סיגריות. עד שיום אחד גיליתי שמעשנים עוד דברים ומסתירים ממני. נעלבתי. אמרו לי אתה עוד קטן, אתה לא יכול. רק מעל בר מצווה".

*
בחופש הגדול שלפני ליפתא הציע בחור אחד לאלכס, היא אלכסנדרה שלנו, להכיר כמה חברים בעיר. "הייתה אז הזולה של סוזן, משהו עתיק, כבר נסגר. הכרתי שם חבר'ה. התחלתי לעשן. בסמים עוד לא נגעתי, גם לא באלכוהול, אבל סוף סוף היה לי מקום שהיו לי חברים ושהכילו אותי ושלא היה אכפת להם שיש לי ייחודיות משלי ושאני לא מיינסטרים; כי לא היה שם מיינסטרים, כל אחד היה משהו מיוחד בפני עצמו.
"הכרתי שם מישהי מסובכת מעל לראש שהיה לה חבר לבנוני. בהמשך היא ילדה לו ילד כשהייתה בת 16, והם ביימו חטיפה. בינתיים ידעתי רק שיש לה חבר ושהוא וחבריו מפנקים אותה. פעם הציעה לי להצטרף אליהם לנסיעה לים. באמצע הנסיעה גיליתי שלחבר'ה סביבי באוטו קוראים בעיקר מחמוד ומוחמד. זו הייתה תקופת שיא הפיגועים. לא ידעתי מה לעשות עם זה. אחד מהם החליט שאני אהיה החברה שלו. קנה לי ממתקים, סיגריות, הבטיח הבטחות. הייתי נערה שלא רגילה לתשומת לב ולמתנות. הצבתי לי גבול: לא להיות חברה שלו, אבל אם הוא רוצה לקנות מתנות, עלא כיפק.
"זה נמשך שבועיים-שלושה. בפעם האחרונה קפצנו לקנות משהו רק אני והוא, והוא עצר בחניון מבודד וניסה לתקוף אותי. הייתי צריכה להילחם בו, ובנס הוא ירד מהרעיון והלכנו משם. בדרך חזרה עצרו אותנו במחסום. זה היה הקש האחרון שהוביל אותי לשופט נוער. המחשבה הייתה שאם היא מרשה לעצמה לנסוע עם ערבים, היא בסיכון. התנגדתי אז לביטוי הזה, אבל במבט לאחור סיכנתי את עצמי אינספור פעמים. הייתי מסתובבת עם סוחרי סמים".
מבית המשפט לנוער "הושיבו אותי על מונית ישר ל'צופיה'. מוסד לעברייניות צעירות. החברה שם הורכבה מבנות שסבלו מהתעללות, בנות שגדלו בסביבה עבריינית, עובדות ברחוב, נרקומניות. הרגשתי ילדה שנקלעה לבור צפעים. בימים הראשונים עוד ניסיתי לכתוב מכתב לשופט, להסביר לו שזו טעות. בנות שם ניסו להתאבד על ימין ועל שמאל. אני בעצמי תפסתי מישהי באוויר כשקפצה מהמדרגות של הקומה השנייה, ומישהי שניסתה לנעוץ לעצמה נעצים בוורידים. זה עוד מקום מעודן לעומת מוסדות לבנים".
- 'צופיה' היא מוסד שנועד לבלום הידרדרות של נערות לסיכון חמור ולהעלות אותן על מסלול שיקומי. את מתארת משהו אחר.
"נכון שההגעה לשם בלמה אותי מלהידרדר יותר. נתנה לי איזו מסגרת. אבל נחשפתי שם לעולמות שלא הכרתי קודם. למשל, בנות שאלו אותי שם אם השתמשתי באקסטזי, ואפילו לא ידעתי מה זה, אבל לא יכולתי להגיד לא. פדיחה. אז אמרתי כן, וכששאלו 'איזה אקסטה?' כבר הייתי צריכה לדמיין, אז אמרתי 'הוורודים הקטנים האלה'. ככה עלו עליי... היו בנות שדיברו עליי ברוסית ולא ידעו שאבין; הן אמרו שיטביעו אותי בחופש בבריכה. אחרי חודשיים אמרתי למנהלת ששמרו לי מקום בליפתא. הסכימו לשחרר אותי לפני הזמן, בתנאי שאגור בהוסטל לנערות; הביתה מסוכן לי לחזור".

*
חיי הנער דוד ידעו בשנים ההן דרמות. שרשרת של אפיזודות שהוא מתאר בצבעים חיים, וכל אחת נדמית בעתה כנקודת מפנה לכאן או לכאן. נקצר; והכול, נזכור, מנקודת המבט שלו.
כשהיה בכיתה ו' נכנסה החבורה שלו למקווה ביישוב והשאירה בלגן – והתיק המשטרתי הופל עליו. כך גם השם הרע. לקראת הבר-מצווה הסביר לו אביו שלפי ההלכה זו ההזדמנות האחרונה שלו לצאת מהסיפור היהודי, כי הגיור הוא עד אז על תנאי, ושעליו להחליט בעצמו. "חשבתי אולי באמת לעזוב את זה, ואף אחד לא יגיד לי מה לעשות. ואז אמרתי 'ואז, מה תעשה? אין לך עתיד מחוץ ליהדות'". הוא נשאר, וחגג בר מצווה. החלום שלו היה ללמוד בישיבת פוניבז'.
אלא שבתקופה ההיא, לדבריו, החליטו גורמים בבית הספר שהוא משפיע לרעה, שוחחו עם התלמידים והובילו להחרמתו במוסד ומחוצה לו. "שבת אחת אני מגיע לבני עקיבא ואף אחד לא מדבר איתי. לקחו אותי לצד ואמרו לי 'תשמע, אנחנו אוהבים אותך אבל מעכשיו חברים שלך רק בסוד. סיפרו לנו דברים נוראים עליך ועל ההורים שלך, שאתם בכלל לא יהודים, אוכלים חזיר בבית, ושאתה מקלקל אותנו'. נשאר לי רק לשחק עם חברים בשיחים. בסתר. כי אהבו אותי, אבל פחדו להסתבך.
"מהר מאוד נדדתי לעולם אחר, שקיבל אותי בזרועות פתוחות. כיכר ציון בירושלים. הייתי מחלוצי הציונות הדתית שם. מי שגילה שם את הפוטנציאל שלי היה בחור ערבי בן עשרים ומשהו בשם ח'אלד. סוחר סמים שגר בבית נטוש במרכז העיר. הוא נתן לי לישון שם, ושלח אותי לסחור בשבילו, כי אותו הבלשים הכירו ואותי לא. מכרו אז גראס בקופסאות גפרורים. הוא לימד אותי לקחת דמי תיווך לעצמי, ובכסף שצברתי כך יכולתי לנהל גם מסחר עצמאי. על הקופסה הראשונה שמילאתי בעצמי קיבלתי חמישים שקל. בדיוק הכירו לי ילדה חמודה בגילי שהייתה רעבה ומכרה את גופה תמורת חמישים שקל. אמרתי לה אל תעשי את זה. בואי, יש לי חמישים שקל. לקחתי אותה למקדונלדס".
הוא היה רשום בבית הספר, אבל מחוק בעיני הסביבה. בשנת הלימודים שוטט בעיר, ישן בדירות נטושות, ואם לא היה מסטול חזר לפעמים הביתה לישון. בחופש בין ז' לח' הסתובב בין קומונות אוהלים של משתמשי סמים בחוף דוגית ובשמורות הבניאס והחצבאני. כשהיה בכיתה ח', הוא אומר, גם בכיתה הטיפולית לא רצו בו, והוא זכה לחונך שניסה, יומיים-שלושה בשבוע, לעשות איתו את המיטב וללמדו רתכות.
בחופשת חנוכה של כיתה ח' קנה מח'אלד 400 גרם גראס משובח ונסע לאילת. בערב הקים אוהל אחד על החוף; למחרת בערב עמדו סביבו עשרים אוהלים של חבר'ה שהגיעו. 400 הגרמים חולקו ביד נדיבה לאורחים, אך נס חנוכה לא קרה להם, ואת שאר הימים תדלקה תגבורת צמחית שהביאו עוד חבר'ה; בעיקר דימה וישראל, שני סוחרי סמים אילתים ממוצא רוסי, שמשון ויובב של הסיפור שלנו. "זה היה שבוע של טירוף חושים מוחלט, שאנשים לא שוכחים עד היום, ספר אפשר לכתוב על זה. הרפתקאות הקלברי פין. קראנו לזה הזולה של דוד בחוף מצרים".

*
המטוטלת הרחיבה את תנועותיה, לוקחת את דוד לקצוות. הוא חזר לבית-אל בהחלטה לשקם את תדמיתו, אבל לדבריו לא הרשו לאף אחד להסתובב איתו, וסניף בני עקיבא ביקש ממנו במפורש לא להצטרף. "אז חזרתי לכיכר ציון. הכרתי המון סוחרי סמים. הסתובבתי גם עם אותה בחורה שהצלתי בזמנו מלמכור את גופה, נעשינו ידידי נפש".
גם הסיפור של המקווה חזר בגרסה מוגדלת. הפעם זו הייתה פריצה לפנימיית הישיבה התיכונית המקומית בידי קבוצת נערים, חלקם אורחים מיישובים בשומרון וחלקם תושבי היישוב, בתום סעודת עשבים משכרת חושים. דוד דווקא ניסה לשכנע אותם להפסיק, והחזיר פנימה את החפצים שנזרקו מהחלונות, אבל השומר שהבחין בפורצים הכיר דווקא אותו ולכן התיק נפל רק עליו. סוכם איתו בישיבה, לדבריו, שאם יחזיר את מה שגנבו חבריו תבוטל התלונה למשטרה, אך לאחר שהצליח לשכנע את הפורצים להחזיר את הגניבה נעצר; טביעות אצבעותיו על החפצים, שהחזיק כדי להחזיר, היו הראיה המפלילה.
"בחקירות ובבית המשפט האמת יצאה לאור, אני שוחררתי והפורצים הואשמו, אבל מבחינתי זו הייתה שבירה סופית של האמון. אחרי המשפט אמרתי להוריי שכל העסק היה טעות. היישוב, הדתיות. ארזתי תיק מהר, יצאתי מהחלון, והרמתי טלפון לדימה וישראל באילת".
כסף לאוטובוס לא היה לו הפעם. "נסעתי בטרמפים יום וחצי, קפאתי מקור בשק שינה. הם קיבלו אותי בזרועות פתוחות. מאז הפעם הקודמת הם השתדרגו ועברו לחיות על ספינת קזינו. בלילה הספינה הייתה יוצאת מהמים הטריטוריאליים. הכול היה שם: סמים, הימורים, פריצוּת. אותי הפכו לנער סיפון, שמנקה ומשרת, אבל גם עוזר בהסלקת סמים בלילה מספינות הברחה שהגיעו. בזכות משקלי הקטן הייתי נתלה על סולמות החבלים ומעביר את השקים מהסירות לסיפון. וביום, כשהיינו עוגנים, הייתי עושה שליחויות. שירות וי-איי-פי עם שקיות סמים לצרכנים שהגיעו לאילת והשתכנו בחדרים. הייתי מפריש דמי תיווך לעצמי, כמו שח'אלד לימד אותי".
יום אחד, כשהספינה הייתה בטיפול במספנה, נחטפו דימה וישראל בידי עבריינים בדווים ממאהל זמני שהקימו על החוף. זה היה עם חשכה, ודוד שהיה בדרכו למקום ראה את הנעשה מרחוק. בידו נותר חשיש אפגני בשווי 5,000 שקל. בודד טלפן הביתה, ושמע מהוריו שרשמו אותו לישיבה תיכונית בצפון. "עליתי על אוטובוס, עצירה קצרה בבית – ולישיבה. עם החשיש. הכרתי שם חבר'ה מכיתה י"ב שידעתי שהם מעשנים. הצעתי להם, והם הופתעו מאוד מאיכות החומר. הדבר העיקרי שעשיתי שם היה לעשן סמים מהבוקר עד הערב. סילקו אותי אחרי שלושה חודשים".
הוריו רשמו אותו לתיכון אקסטרני, אך הוא היה בעיקר ברחוב. זמן מה בילה בחוף ים המלח. "אל תתקרב לזולה של הזקנה המשוגעת", הזהירו אותו והצביעו דרומה, אז הוא הלך לזולה של הזקנה המשוגעת והתכבד במזון גשמי ובמזון ריחני. "ראיתי שהיא לא מפחידה, גם אם היא בוטה בהתנהגות שלה. היא גוננה עליי. התחלתי לקרוא לה קצת אימא. חי שם גם איש אחד, זקן ממנה, שנראה כמו דרדסבא. הוא לימד אותי הרבה, בעיקר איך עובדת המשטרה ואיך מתחמנים את המערכת.
"כמה פעמים בסופי שבוע היא לקחה אותי לבית שלה בגבעת-שמואל. קראו לה חבּוּ. כעבור כמה זמן התברר לי שזו חביבה אלפרון, ודרדסבא הוא נחמן פרקש. הייתי צעיר, לא הכרתי את השם הנוסטלגי של אלוף הבריחות מבתי הכלא, וגם על משפחת אלפרון לא כל כך שמעתי. חביבה הייתה אומרת, 'בעיר יש בלגנים, מכות, מעצרים – אני פרשתי. אני חיה בג'ונגל וטוב לי ככה'. ככה היא קראה לחוף ים המלח. היום הם גרים בקדיתא, יישוב לא מוסדר בגליל. זה המוקד שהחליף את ים המלח".

*
"אני חושבת שבחופשה הראשונה מ'צופיה' הכרתי את דוד. אני לא זוכרת אותו בכלל מהתקופה ההיא. הוא אומר לי היום 'מה, בטח, הייתי אומר לך אז שלום כל פעם והיית מתעלמת ממני, הייתי מחזר אחרייך ולא היית שׂמה עליי'. ה' שמר אותנו זה מזו עד שהגיע הזמן.
"כשהשתחררתי מצופיה התחלתי להידרדר. לעשן סמים, לשתות בכמויות, להסתובב בחברה פרועה. משפחת א', המשפחה של אלי, הציעה להיות אפוטרופסית שלי. תחילה דחיתי את ההצעה. היה לי המון כעס על העולם, על זה שכלאו אותי. אבל הגיע הרגע שהרגשתי שאם לא אעצור אני אבודה. התקשרתי לנועה, אימא של אלי. באתי אליה שיכורה לגמרי. היא ישבה לידי כל הלילה וטיפלה בי בלי לומר מילה אחת של ביקורת. כל כך התביישתי: הרי היא לא חייבת לי כלום. לפחות הייתה כועסת עליי, צועקת עליי! פעם ראשונה שהרגשתי שמתאכזבים ממני בשקט. שם הייתה נקודת המפנה. הרגשתי שיש מישהו שמאמין בי. הפסקתי לשתות. עד שפגשתי את דוד, לא שתיתי אפילו יין קידוש.
"נכנסתי ללימודים בליפתא ברצינות. גיליתי אנשים לא שיפוטיים, שמקבלים אותך. צוות שיוצא לעשן איתנו בהפסקות. כשהייתי נשברת ובורחת מהבית של נועה בלילה, כל הצוות היה יוצא לחפש אותי בעיר. המעטפת הזו נתנה לי המון כוח. אז לא שתיתי, אבל סמים עישנתי. היו לי חינם; זו הייתה התקופה שהתחלתי להסתובב עם סוחרים, ולהם היה רף גבוה, אז את הסחורה הירודה היו נותנים לי.
"אז כן, הסתובבתי בחברה לא טובה, אבל זה היה פחות מאיים מהחברה הקודמת. מבחינתם הייתי מין אחות קטנה. הכול היה נקי, מבחינת יחסים בין אנשים. לא ניסו להתחיל איתי, להציע לי הצעות לא מתאימות. רק סמים. אחים גדולים, שאפשר לסמוך עליהם, שימצאו לך איפה לישון, יאספו אותך מאיפה שתיתקעי בארץ. ובאיזה ערב, כשהייתי בעיר עם חברה, פגשתי שוב את דוד. עכשיו הייתי מוכנה יותר למתנה הזו. דיברנו, והתחלנו לשחק תופסת גמדים, מין משחק שטותניקי. עד שאיזו דיירת מלמעלה שפכה עלינו דלי של ספונג'ה, כמו בסרטים".
"זה היה כשבאתי אלייך להציע לך להשתתף בקנייה של סמים", מתקן אותה דוד.
"כן. נתתי לדוד עשרים שקל להשתתף בקנייה של סמים. בסוף הם לא היו צריכים, אז הוא מצא אותי והחזיר. משהו נדיר בעולם הזה. הוא תמיד היה טיפוס הגון. נפגשו איזה פעם פעמיים ונורא התחברנו. הייתה תחושה שזה זה".

*
דוד היה אז בפסגת השפל. הידע שצבר בבתי האולפנה של ח'אלד, של דימה וישראל ושל נחמן פרקש אפשר לו ולעוד חברים להקים ארגון סחר בסמים. "שכרנו כמה דירות בגוש דן ובשרון, ועסקנו בסחר ובתיווך בכמויות גדולות. הבדווים שהבריחו סמים בגבול הפרוץ בסיני היו מגיעים ישר אלינו".
- עד כמה היית מודע לכך שסחר בסמים פוגע באנשים?
"בכלל לא. בין העבריינים יש אידיאליזציה חזקה של העניין. חשבנו שהבעיה היחידה היא שזה לא חוקי.  אתה חושב שאתה מפיץ טוב בעולם; שלאנשים קשה ואנחנו משמחים אותם. אתה לא חושב על ההשלכות של הפצת הסמים, לא שואל שאלות, ואם מישהו מעלה את זה משתיקים אותו ב'מה אתה מבין בכלל?'
"זו הייתה תקופה של המון הרפתקאות ומסיבות. בכל סופשבוע מסיבת יער גדולה. המשטרה ישבה עלינו חזק, אבל היו לי מורים טובים לכל אורך הדרך כך שהיה לה קשה.
"בטיול אחד לסיני ראיתי חבר מוציא אבקת הרואין. אמרתי לו 'אתה משוגע? זה של נרקומנים, בזה אנחנו לא נוגעים'. אמר לי, 'אם מקפידים על פעם אחת בחצי שנה, זה לא ממכר'. ניסיתי. זו חוויה אחרת, של התכנסות, של דאון. באותם רגעים זה היה נחמד מאוד. אחרי שבוע, בארץ, פגשתי חבר שהיה עצוב. סיפר מה שעבר עליו, עשה הרואין. עשיתי איתו יחד, ועוד פעם, ואז נכנס הצורך הגופני, כלומר ההתמכרות. ממזרקים פחדתי בהתחלה, אבל נכנסתי לחברה של נרקומנים והתגברתי על הפחד.
"לא הייתה לי בעיה להשיג הרואין; כסף לא היה חסר. גלגלנו סכומים גדולים, הכול במזומן, והיינו במרוץ לבזבז אותם על בילויים. הייתה לי אז קצינת מבחן. ידעו שאני עובד ולומד, כי הייתי רשום בבית ספר אקסטרני. פה ושם הייתה איזו הלשנה, אבל תפסו אותי רק על דברים קטנים". את בדיקות השתן שהתחייב בהן בשירות המבחן היה מזייף בקלות. בבית המשפט "הייתי עובד על כולם בעיניים. 'אדוני השופט חטאתי עוויתי הייתה לי ילדות קשה'".

*
"ודווקא אז, כשהתחברנו כל כך, דוד נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. אי אפשר היה להשיג אותו בטלפון. אף אחד לא ידע מה איתו. זה היה כמו מחדד שמורט עצבים של ציפייה. הלכתי לבקר את אמי באחד הימים, ופתאום הטלפון שלי צלצל בתיק. הרגשתי שזה הוא. בלי להסתכל בצג צעקתי 'איפה היית? מה קרה לך?' הוא אמר 'אל תשאלי, הייתה קפיצה של המשטרה, הייתי במעצר, רק עכשיו החזירו לי את הטלפון'".

*
הארגון כבר היה אז בן שנתיים. דוד היה בן 17. אנשים התחילו להיעצר. "הבנו שיש בתוכנו משתף פעולה. כולם חשדו בכולם. העסק התפרק. נשארתי לבד, מכור להרואין, עם שאיפות מרוממות להתגייס לצבא ולתרום למדינה ויכולת תפקוד אפס. את השוטרת הסמויה זיהיתי מההתחלה, ומשהו בתוכי נתן לי לשתף פעולה עם הקנוניה שרקמו מסביבי. לא ידעתי למה. באביב 2004 נעצרתי באשמת סחר בסמים, תיווך בעסקאות סמים, החזקת סמים, שיבוש ראיות, שיבוש חקירה, תקיפת שוטר והדחת עדים. הכול היה נכון. והכחשתי הכול".
הוא סירב לבדיקת סמים, כי נעצר בלי הציוד הדרוש לזיופה, כלומר חומץ. "פחדתי שיגלו כל מיני סמים לא מוכרים לחוק ולמדע שהיו לי. קקטוסים מדרום אמריקה, פטריות מהודו, מה לא". בתא המעצר הצליח להשיג בקבוק חומץ סינתטי זול. "למחרת התחיל קריז. נרקומן שלא מקבל את המנה שלו, הגוף מתחיל לדרוש אותה בתוקף. וזה כולל בחילות, הקאות, כאבים עזים בכל הגוף, עצבנות איומה עד אובדן שליטה. דפקתי את הראש בקיר עד שפתחתי אותו". כך ארבעה ימים.
ערב הדיון על הארכת מעצר עד תום ההליכים, לחברו לתא, העציר היהודי היחיד באגף חוץ ממנו, הייתה הצעה. "דוד, אני ואתה אומרים עכשיו תהלים, מבקשים מה' שיוציא אותנו, ומחר שנינו נהיה בבית". דוד צחק: הוא מכחיש את האישומים, למה שישוחרר; שלא לדבר על החבר, שנתפס עם רכוש גנוב וכמות סמים גדולה בעת חופשה מהכלא. אבל לא היה לו דבר טוב יותר לעשות. "חזרתי למזמורים שהייתי אומר כשהייתי חוזר מהתלמוד תורה. והם חזרו אליי. חזרתי אל עצמי הקטן, שאומר תהלים לרפואת עם ישראל והצלחת חיילי צה"ל ומתכנן להיות תלמיד חכם. הבטתי סביבי. דם וצואה על הקירות. הבטתי פנימה. סוחר סמים, מכור, מסריח כולי מקיא. מה אני עושה פה? איך צנחתי משם לכאן? זה לא היה בתכנון".
הוא הציע ליושב במרומים עסקה. "אם מחר אני בבית, אחשוב על דרך חדשה". אכן, "זה בדיוק הקאץ': לא לקחת מחויבויות, רק 'לחשוב על זה'". תוך כך נרדם. בבוקר סחבו אותו, "בידיים מתחת לבית השחי, כי לא יכולתי לזוז", לבית המשפט. בשל חומרת העבירות והעבר הפלילי, זה היה בית משפט רגיל, לא לנוער. מפקד הימ"ר הארצי, יחידת הבילוש הארצית במשטרה, הגיע בכבודו ובעצמו לתת סקירה מודיעינית על פעילותו של העציר. אבל הלא ייאמן קרה: "השופט הסכים לבקשת התביעה למעצר עד תום ההליכים, אבל מיוזמתו ועל דעת עצמו החליט שהמעצר יהיה בבית. התובע מרוב עצבים זרק את התיקים ואמר שאשבש הליכי חקירה. אבל השופט חס עליי".
הוא התאושש בהדרגה בבית. לקראת שלב הראיות בבית המשפט, שוב הציע עסקה לבורא עולם: אני חוזר להניח תפילין, אחרי שלוש שנים שלא הנחתי, ואתה מבטל לי את סעיף האישום בסחר בסמים. הם הגיעו לבית המשפט. השוטרת הסמויה, שהפלילה אותו בסחר בסמים, לא הופיעה לדיון. הסעיף בוטל. "כעבור כמה שבועות התברר לי שהסמויה השתמשה בעצמה במה שמכרתי לה, הסתבכה ופסלה עצמה מלהעיד". וכאן בא הטלפון לאלכס.

*
היא: "פה מתחיל הסיפור שלנו ביחד. הוא הזמין אותי לבית-אל, כי היה במעצר-בית שם".
הוא: "הסברתי לך שזה יישוב דתי, שאפילו סיגריה לא תוכלי לעשן פה בשבת. לגבי צורת הופעה לא הסברתי מספיק".
היא: "עד אז אימא של דוד לא הרשתה לו להביא בנות הביתה. פעם נעלה בחוץ הומלסית מסכנה שהוא הביא; בסוף נכמרו רחמיה, אז היא הכניסה אותה ונעלה אותה בחדר נפרד. וטוב שכך. אז היה פלא שהיא הסכימה שאבוא לשבת. כיבדו אותי פה מאוד. נכנסתי למשפוּחה".
אני: "וכבר היית מודעת לכך שאינך נחשבת יהודייה?"
היא: "יודעת, לא מודעת. שנה קודם לכן, כשהייתי בת 15, החליק לאיזו חברה של נועה לַפֶּה, ברוב רגישות, 'את לא יהודייה, נכון?' כך למדתי על העניין לראשונה. אבל זה לא הטריד אותי, עבר עליי כל כך הרבה מאז שזה פרח לי מהראש. עד שיום אחד דוד שאל אותי ככה ליתר ביטחון, 'את יהודייה, כן?'. כרעם ביום בהיר נזכרתי בשיחה ההיא. התקשרתי לאמי, שאלתי אותה על כך בפעם הראשונה, והיא אמרה 'נכון. אבא שלך יהודי, אני לא'".
הוא: "כבר באתי להיפרד ממנה. יהודי לא חי עם גויה. אבל היא אמרה לי 'חכה, גם אתה היית גוי; איך נהיית פתאום יהודי? סיפרתי על הגיור. גם היא רצתה". 
היא: "למדתי במכון אורה. אחר כך לבד ועם נועה. התהליך ארך שנה, לא נורא כל כך. לא היה מה לחשוד במניעיי. ממש עכשיו, בכ"ח בחשוון, מלאו לגיור שמונה שנים: אני בת שמונה. הדיינים היו חמורי סבר, שאלו שאלות קשות, עד שדיין אחד שאל, 'מה יקרה אם נקבל אותך, ומחר בבוקר תגידי איזה עול לקחתי על עצמי, איזה עונש?' אמרתי, 'להפך, אם אקום מחר בבוקר לא יהודייה זה יהיה עונש בשבילי'. השתרר שקט, והוא קם ואמר לי, 'ברוכה הבאה לעם היהודי'. כל השאר התחילו לבכות מהתרגשות. בחרתי את השם היהודי שלומית".
דוד הצליח להמיר את מקום מעצר הבית שלו מהבית למכינה קדם צבאית בקצרין. ראש המכינה, הרב יעיש חנונה, סיכן הרבה כדי לקבל את הנאשם בן ה-17 למכינה שאך זה קמה. איש במכינה, מלבד שניהם, לא ידע שדוד נמצא שם במעצר בית, ושהוא נגמל מהרואין. בהשפעת עדותו של הרב על השיפור שחל בדוד הסכים השופט הרחום, בבוא היום, לא להרשיע אותו בשום סעיף.
המאבק הבא היה להתגייס. דוד קיבל פרופיל 21, נפשי. שלושת ערעוריו נדחו. "יישר כוח על המוטיבציה", כתבו לו במכתב הדחייה האחרון. בני גנאור, מפקד גדוד במילואים, חוזר בתשובה שאימן את תלמידי המכינה ואירח את בני הזוג בשבתות, לקח את המאבק לידיו. "כמעט עד הרמטכ"ל הוא הגיע בשבילי". בתום שנתיים וחצי של מאבק דוד קיבל פרופיל 72 ("לא היו לי בעיות רפואיות, אבל אמרו לי תסתפק בזה") וגויס לשריון. הלחץ הנפשי, לא המאמץ הפיזי, הוא שכמעט שבר אותו, אבל "זו הייתה התרופה הכי טובה בשבילי. זה גרם לכל העקמומיות שהייתה בי להתיישר".
רבקה למדה במדרשה בצפת. דוד היה במסלול ההכשרה של השריון. "יום שישי אחד דוד סיפר לי, 'אַת לא יודעת מה הולך פה. פרסמו בבית-אל במידעון מזל טוב לאירוסין של דוד ושלומית. אני לא יודע מאיפה זה בא להם. אנשים שולחים להורים שלי פרחים'. הבנו את הרמז. במוצאי שבת לקחתי את ההורים של דוד להוריי. שאלו שאלות, תהו תהיות, בסוף שברו צלחת". עד סמוך לפני הלידה הראשונה, במשך כשנה וחצי, דוד מילא תפקיד פיקודי. "למדתי לקחת אחריות על אחרים קצת אחרי שלמדתי לקחת אחריות על עצמי".

*
בני הזוג התיישבו בבית-אל, תחילה בקרוון בגבעת ארטיס המרוחקת ואחר כך בבית הורי דוד. היישוב מיהר לפתוח להם דף חדש, ושגגות העבר של שני הצדדים, דוד והיישוב, נעשו להם לזכויות: בני הזוג גויסו להיות רכזי קידום הנוער של המועצה המקומית. במקביל למד דוד פסיכולוגיה יהודית בבית הספר 'תורת החיים', "בעיקר אצל הרב יחיאל יעקבסון. מגדולי אנשי החינוך בדורנו. קיבלתי ממנו המון כלים מעשיים לעבודה עם ילדים נושרים".
אחר כך עבד בשיקום פגועי נפש, "עברתי שם חוויות עוצמתיות מאוד", וכיום הוא שוב מדריך ילדים בסיכון מטעם מחלקת הרווחה ביישוב. רבקה למדה תחילה עיצוב אופנה אך לא המשיכה לעסוק בכך. כיום היא לומדת מדעי בריאות הסביבה במכללת הדסה, ודוד לומד מדעי החברה באוניברסיטה הפתוחה. גם כיום ממשיכים לפקוד את ביתם בני נוער מהיישוב, כאלה הנחשבים מצויים בסיכון וגם כאלה שסתם אינם שוחים עם הזרם.
"בהתחלה היינו צריכים לחזר אחרי בני הנוער הללו", אומרת רבקה. "לאט לאט התחילו לבוא אלינו הביתה. לדבר, לראות סרט, לפעמים לשמוע הרצאה. הבאתי למשל מרצה שדיברה על ערך עצמי". דוד מרבה לשכנע בני נוער שהם מסוגלים להתגייס לצבא – ואז לשכנע את הצבא שיגייס אותם.
לדבריו, "היום כבר יש כל כך הרבה מסגרות ופעילויות לנוער בסיכון, עד שאומרים שהנוער הנורמטיבי מקנא בנוער הלא נורמטיבי. אבל זה רק מבחינת הקצאת משאבים. וזו מעולם לא הייתה הבעיה. הנוער הזה מרגיש לא מקובל לא כי לא עושים לו טיולים ועל האש, אלא בגלל האווירה: אם סטית מהזרם שמים עליך איקס אחד גדול ומרכלים עליך. אם חשוב לך להראות שאתה שונה, ואתה זועק את הייחודיות שלך, בתסרוקת, בצורת הלבוש, צובעים אותך ככבשה שחורה. בחברה הדתית, ביישובים, ברגע שאתה מגלה סימני חילון מלבישים עליך עוד תיקים שלא שייכים לך".
הנערים הללו, הוא אומר, מגיעים אליו עם ארגז של תסכולים, "והגישה שלי – שלמדתי מניסיוני, והרב יעקבסון עזר לי מאוד לסדר אותה ולתת לה ביטוי ותוקף – היא שאני לא נוגע בארגז הזה. במקום זה אני פותח להם ארגז חדש, שעליו אני כותב 'הצלחות'. תמיד תפסו אותם על כישלונות – אני מתחיל לתפוס אותם על הצלחות. תחילה, הצלחות קיימות שלא קיבלו תשומת לב; דברים אלמנטריים של לקום בבוקר והתארגנות. ואז גם מחפש את הכישרון הייחודי של כל אחד. החוכמה היא להתפעל מהישגים קטנים, להגדיל אותם ולשים עליהם את הדגש. הארגז החיובי מתחיל להתמלא ולהתחרות עם הארגז השלילי על הבכורה בתפיסה העצמית של הנער. בהדרגה הנבואה החיובית מגשימה את עצמה".
זה גם הכיוון שלו בגמילה מהתמכרות לסמים קלים. לתפיסתו, הסם הוא אמצעי חלופי ובר-חלוף להשגת תחושת הסיפוק שבמצב תקין מוקנית על ידי הישגים שאנו משיגים במאמץ ובעמל. הצלחות אמיתיות, הישגים בחיי היומיום, יכולים, אפוא, להחליף בהדרגה את הצורך בסם.
מניסיונו שמשני עברי הנייר המגולגל, הוא מציע להורים המגלים שילדיהם התנסו פעם-פעמיים בחשיש לא לחשוב שחרב עולמם. "סמים הם היום מאפיין תרבותי. זה כל כך נפוץ, שנער עלול להרגיש קצת נעבּעך, פחדן וחסר יכולת השתלבות בחברה אם הוא לא ניסה גראס. זה עניין של סקרנות בריאה, לא של מצוקה. בדרך כלל, אם לא נעשה מזה עניין גדול, הוא יראה שזה לא מתאים לתפיסת העולם שלו ויעזוב את זה בעצמו. כך זה אצל הרוב".

*
נשארו שתי פינות לסגור: למה הפכה שלומית לרבקה, ואיך נָתַנו לדוד לעקוף אותה פה במהפכים אישיים ובסיפורי נסים. שתי הפינות ייסגרו במכה אחת.  
"שש שנים הייתי עם השם שלומית. הרגשתי תקועה רוחנית. השקעתי המון עבודה בהתנתקות מהרגלים ישנים בכל מיני תחומים, ולא זזתי כמעט. יום אחד פגשתי מישהי שהחליפה את שמה משלומית לשולמית אחרי ששמעה שהרב חיים קנייבסקי יעץ לנשים ששמן שלומית להחליף את שמן, בגלל שלומית בת דברי, אמו של המקלל מסֵפר ויקרא. הלכתי להתייעץ עם הרב דניאל סטבסקי. הוא לא אמר להחליף את השם, אבל כששאלתי במפורש ענה שאם כך אני מרגישה אז כן. הוא אמר לי לפתוח בפרשת השבוע של יום הגיור שלי, ולקרוא את ה'עלייה' של היום בשבוע שהתגיירתי בו. נזכרו שם רבקה ומילכה. הכול נראה פתאום ברור.
"קשה להרגיל אנשים. אמי-האומנת חשבה שהשתגעתי. אני יכולה להבין אותה. אמרתי לה שזה כמו שאדם עבר ניתוח, ומשהו קטן התפקשש; משהו שלא הורג אותו, אבל מפריע כל הזמן, וניתוח קטן נוסף יתקן אותו. הוא לא יעבור עוד ניתוח קטן?
"דוד עלה לתורה והחלפתי את השם. זה היה יום שנפתחו לי בו המון דברים. הרגשתי שעמדתי מול שער ודחפתי ודחפתי, ופתאום קיבלתי מפתח. אתה יכול לומר שזה פסיכולוגי, אבל כששיניתי את השם קרו דברים מוחשיים. למשל, שני מקומות עבודה שעברתי בהם חצי שנה קודם תהליכי מיון התקשרו למחרת עם תשובה. גם לי זה נראה לפעמים משוגע. אני עצמי עדיין מתעוררת לפעמים עם 'רבקה? מי זאת רבקה? מה עשיתי?' אבל זה עשה לי טוב. זה אִפשֵר לי להיבנות. לעשות עוד צעד במסע שלנו. הכוח האדיר שבידיעה שאתה בוחר מה לעשות בחיים שלך נתן לנו כלים להתמודד גם עם הקשיים והלבטים של היום".


תגובה 1:

Unknown אמר/ה...

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/530/015.html
זה מי שסידר לי את התיק על פריצה לישיבה...