יום ראשון, 5 במרץ 2017

בגד חמודות: קריאה יומית בשיר מ"חגיגת קיץ" לאלתרמן

במסגרת מבצע הפייסבוק שלי #כפית_אלתרמן_ביום קראנו את "בגד חמודות" מתוך "חגיגת קיץ", בית ליום, מ-14 עד 22 בפברואר. הנה כל הכפיות ברצף. ותחילה השיר במלואו.


37. בגד חמודות

כּוֹכָב פָּקוּחַ, מִשְׁתָּאֶה,
תּוֹהֶה אֵיךְ שׁוֹכְנוֹת בַּגּוּפִים הַנְּשָׁמוֹת,
וְהַגּוּף הוּא מְעִיל דָּמִים נָאֶה,
שֶׁהַנּוֹגֵעַ בּוֹ עֵינָיו קָמוֹת.

מְעִיל פָּנָיו לְהָבִים,
בֶּגֶד חֲמוּדוֹת לְהַלֵּל,
שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ, הַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים
הוֹלְכִים אַחֲרָיו כְּצֵל.

שֶׁהַמַּיִם וְהָאֵשׁ לְקֵץ פְּלָאוֹת
תָּפְרוּ אוֹתוֹ בְּאֶצְבָּעוֹת, –

שֶׁצַּעֲקַת אִשָּׁה וְקוֹל צְחוֹקָהּ
הֱבִיאוּהוּ מֵעִיר רְחוֹקָה, –

שֶׁאִם הוּא נִשְׁאָר מֻשְׁלָךְ עַל אֲדָמָה,
אֲדֻמּוֹת בַּשָּׂדֶה עֵינֵי הַקָּמָה, –

שֶׁאִם הוּא נִשְׁאָר מִתְנוֹדֵד עַל עֵץ,
עוֹף הַשָּׁמַיִם מַקּוֹרוֹ נוֹעֵץ
לְשֵׂאתוֹ כִּבְשׂוֹרָה שֶׁל קֵץ.

שֶׁאִם הוּא מֻרְדָּף כְּלִמּוֹת וָרֹק
וְנֶהְפָּךְ לִבְלוֹאִים בְּטֶרֶם בּוֹא יוֹמוֹ,
הוּא מוּבָא כִּבְדִיחָה בְּיָדַיִם שֶׁל צְחוֹק
אֶל שׁוֹפֵט כָּל הָאָרֶץ לְהַרְעִיד הֲדוֹמוֹ.

מְעִיל נָאֶה, בֶּגֶד חֲמוּדוֹת
שֶׁבּוֹ הַנְּשָׁמוֹת עֲדוּיוֹת.

מְעִיל נָאֶה, מְעִיל דָּמִים,
שֶׁאִלּוּלֵא הוּא
הַיְּקוּם תָּמִים.

ועכשיו לכפיות היומיות.

*

כּוֹכָב פָּקוּחַ, מִשְׁתָּאֶה,
תּוֹהֶה אֵיךְ שׁוֹכְנוֹת בַּגּוּפִים הַנְּשָׁמוֹת,
וְהַגּוּף הוּא מְעִיל דָּמִים נָאֶה,
שֶׁהַנּוֹגֵעַ בּוֹ עֵינָיו קָמוֹת.

#בגד_חמודות הוא שיר מספר 37 ב'חגיגת קיץ'. מן השירים הליריים/הגותיים שאין להם קשר ישיר לעלילת הספר (כן, זה ספר שירה עם עלילה). אמנם, הוא קשור לסיטואציה הכללית: התרחשויות ליליות מוזרות בתל-אביב. והוא דומה לעוד שירים וחלקי שירים בספר המרחיבים את המבט אל השמיים וכל צבאם כדי לחקור את האנושי, ואל מדעי הטבע - כדי לשרת את האתיקה. השיר כתוב כהרהוריו של "כוכב פקוח", ישות יודעת-כול המתבוננת בנו כעין פקוחה מלמעלה, כמוהו כחלק ב בשיר הקודם בספר, שיר 36, 'פעמים מסתבר'.

הכוכב מתבונן על גוף האדם. זה מה שאנו נעשה בעקבותיו בימים הבאים. הבית הראשון, פה למעלה, כבר מציג את העניין ואת הקושי. הנשמה, הנפש, הרוח, המהות האנושית, שיש בה קדושה אם לא טהרה, שוכנת במשכן מבהיל אף כי נאה: הגוף, שהוא "מעיל דמים". אנו נזכרים פה אולי בכותונת הפסים המגואלת בדם; הקשר מקראי שיתאשר בבית של מחר. גם עשָׂו הצייד עשוי לעלות בדעתנו, בייחוד לאור כותרת השיר, "בגד חמודות", האמורה במקרא בעשו.

במעיל הגוף, הדמים הם חלק מובנה. דם כביטוי לחיים? אולי, אבל גם כביטוי לפוטנציאל זוועה, ולאפשרות אשְמה, ולפגיעוּת. "עיניים קמות" בדרך כלל לנוכח מראה בלהות (אמנם מקורו המקראי של הביטוי הוא בעלי הכוהן, וכוונתו שהיה כבד ראייה; אך כבר שם מובא הביטוי כהקדמה לבשורת הבלהות שהוא עומד לשמוע, ובמובן זה האחרון נשתרש הביטוי).

על כבוד האדם וחרפתו, על קדושת הגוף וחילולה, על הפלא והשגב שבגוף - בבתים הבאים.

*

מְעִיל פָּנָיו לְהָבִים,
בֶּגֶד חֲמוּדוֹת לְהַלֵּל,
שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ, הַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים
הוֹלְכִים אַחֲרָיו כְּצֵל.

האסוציאציות המקראיות שעלו אתמול בדעתנו לביטוי מעיל דמים מתממשות פה: "בגד חמודות" כבגדי החמודות של עשו, איש יודע ציד; ובעיקר, השמש, הירח והכוכבים המזדנבים אחריו כמשתחווים לו, כמו בחלום יוסף בעל כותונות הפסים שגואלה בדם.

הביטוי "פני להבים" בא פעם אחת במקרא, בנבואת ישעיהו על חורבן בבל, והוא מציין תגובה של זעזוע בהלה ותימהון: "וְנִבְהָלוּ, צִירִים וַחֲבָלִים יֹאחֵזוּן, כַּיּוֹלֵדָה יְחִילוּן; אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ יִתְמָהוּ, פְּנֵי לְהָבִים פְּנֵיהֶם" (יג, ח). זהו המשך ישיר לעיניים הקמות מן השורה הקודמת, האחרונה בבית שקראנו אתמול. ועם זה, הביטוי כפשוטו יש בו גם מיסוד הבעירה, ההתלהבות, החום. הגוף כגוף של חיוניות, אנרגיה ואימה.

השמש והירח והכוכבים ההולכים אחרי הגוף כצל - כאן יש הרבה יותר מסתם חיזוק האסוציאציה ליוסף ואחיו. ראשית, הצל: הצל הוא דימוי פשוט למי שנספח אל דבר ממשי המוליד אותו, ונשרך אחריו. כבר כאן הדבר מוזר: השמש והירח והכוכבים הענקיים והקדומים נספחים אחרי האדם. אבל זה חמור ופרדוקסלי הרבה יותר, כשחושבים על זה. השמש והירח והכוכבים - צל? הם הרי מפיצי אור; הצל נמצא היכן שאורם אינו מגיע! והנה כאן דווקא הם מדומים לצל, להיפוכם. הדבר מדגיש את התאפסותו, עד כדי שלילה, של היקום הדומם כולו לעומת האדם; ואפילו חלקו הדומם של האדם, גופו, שהוא רק כמעילו. היקום הולך אחר האדם, ולא זו אף זו, גם אורו של היקום הרי הוא כצלו של האדם. צֵל ההולך אחר הצֶלֶם.

מעורר מחשבה גם הדמיון בין מילות הסיום של שתי השורות הראשונות, להבים ולהלל. במילים אלו בנות שלוש הברות, שתי הראשונות נשמעות זהות. רק האחרונה, היוצרת את החרוז, שונה - להבים יתחרז עם כוכבים ולהלל עם צל. אלו הם חרוזים בסיסיים ביותר, אך הנה קיבלנו את ההעשרה הצלילית שלהם כאן, בטרם התחרזם, בקשר המוקדם בין להבים ללהלל. נדמה שההלל מאציל מחיוביותו על הלהבים הדו-משמעי.

יראה ורוממות, קדושה ובלהות - וזה יחריף ויילך.

*

שֶׁהַמַּיִם וְהָאֵשׁ לְקֵץ פְּלָאוֹת
תָּפְרוּ אוֹתוֹ בְּאֶצְבָּעוֹת, –

השיר שהתחלנו לקרוא ברצף, #בגד_חמודות, המדמה את גוף האדם ל"מעיל דמים", נכנס כאן לשורה של בתים המתחילים ב"שֶ" ומדברים על ייחודו של המעיל הזה.

האש והמים הם לכל אורך יצירתו של אלתרמן שני איתני הטבע החזקים והשרירותיים האורבים לאדם לכלותו. מ"גָּבהוּ בימֵינוּ האש והמים" בשיר 'שדרות בגשם' ב'כוכבים בחוץ', עד "אמרִי מדוע העולם כה זָר עדַיין / ואש ומים מביטים בו מכל צד?" ב'שיר משמר' הכלול, כשירנו שלנו, בספר 'חגיגת קיץ'.

והנה, גוף האדם, שהתגלה בבית הקודם כמי שהשמש והירח והכוכבים הריהם כצילו, מתגלה בבית הזה כיציר כפם של האיתנים המכלים. המים והאש, אויביו הפוטנציאליים, ממיתיו האיומים, הם גם מולידיו. הם תפרו אותו במו אצבעותיהם ממש, בהתכוונות קפדנית. יתרה מכך: להבדיל מן המקרים המצוטטים בשירים אחרים, כאן האש והמים, הסותרים, פועלים יחד - ויוצרים את האדם כסינתזה של ניגודים. שוב מועלה גוף האדם למדרגה שמעל הטבע, שלמעלה מכל כוח. אכן, הדבר קורה "לקץ פלאות": להדגיש אנו נכנסים כאן לתחום המסתורין.

קץ הפלאות הוא ביטוי מספר דניאל, המתאר גאולה נסית עתידית. מקור זה של המושג מכוון אותנו לפירוש עתידני של הבית. כלומר, התפירה כבר נעשתה, הרי היא אמורה בלשון עבר, אך היא מיועדת לאיזה קץ פלאות: אולי קצו של הגוף עצמו שעלול לבוא לו מידי אותם אש ומים עצמם; ואולי קץ פלאות של שינוי סדרי טבע שהמעיל מחכה לו, יום שהאדם יתעלה בו מעל כוחות הטבע ההרסניים. אם לא נתחשב בהקשר של דניאל, אפשר להבין בפשטות שבריאת האדם הייתה אחרונת פלאי הבריאה ושיאם, כפי שאכן מלמד ספר בראשית.

החרוז פלאות-אצבעות נראה די מינימליסטי, אבל שימו נא לב לשלמותו: קץ פלאות - אצבעות. זה מתחיל ב-צ ואפילו בתנועה שלפניה. ונמשך ב-פ הדומה ל-ב. אמרו "קץ פלאות אצבעות" ותרגישו.

*

שֶׁצַּעֲקַת אִשָּׁה וְקוֹל צְחוֹקָהּ
הֱבִיאוּהוּ מֵעִיר רְחוֹקָה, –

אחרי שאמרנו שהגוף, מעיל הדמים, נוצר בידי המים והאש, סינתזת הניגודים שבבית הזה עוברת לנו חלק יותר. גם הדמיון הרב בין המילים צעקה וצחוק (השורשים צע"ק-צח"ק; אם תבטאו את זה גרוני במיוחד זה יישמע כמעט אותו דבר) מצייר אחדות מדומה. אך הנה כי כן, בשתי דרכים האישה מביאה את גוף האדם אל העולם ומניעה אותו על פני תבל, בצעקת הלידה ובצחוק האהבה.

*

שֶׁאִם הוּא נִשְׁאָר מֻשְׁלָךְ עַל אֲדָמָה,
אֲדֻמּוֹת בַּשָּׂדֶה עֵינֵי הַקָּמָה, –

בבתים הקודמים כונן מעמדו המוסרי של גוף האדם בתוך הסדר הקוסמי. השמש והירח והכוכבים, ראינו, הולכים אחריו כצל, והמים והאש הם יוצריו. עתה אנו מגיעים למעמדו של הגוף שיצאה ממנו הנשמה, הגוף נֶטו, וגם פה הטבע מספר כבודו וקדושתו. מת המוטל בשדה ואינו מובא לקבורה גורם לשדה לבכות כביכול. דמו של המת הוא עיניה האדומות, הדומעות, של הקמה.

התמונה מזעזעת בפני עצמה, אך המארג המילולי הנוצר בה מקנה לה משנה תוקף. ה"אדמה" מתהדהדת פעמיים - להדגיש את המידה-כנגד-מידה הנוצרת כאשר המת נמצא על פני האדמה. תחילה, ובאופן מיידי, האדמה מצטלצלת ב"אדומות", העיניים האדומות של הקמה. ואז היא נחרזת עם "עיני הקמה", ביטוי המחזיר אותנו אל האזהרה הכללית והמסתורית שבתחילת השיר: "והגוף הוא מעיל דמים נאה, שהנוגע בו עיניו קמות". כזכור, עיניים קמות הן ביטוי ציורי לאֵימה. והנה כאן באות אותן מילים עצמן, בהטיה אחרת ואף במובן אחר, ומתארות את תגובתו המזועזעת של הטבע לביזיון הגוף: עיניו קמות - עיני הקמה.

*

שֶׁאִם הוּא נִשְׁאָר מִתְנוֹדֵד עַל עֵץ,
עוֹף הַשָּׁמַיִם מַקּוֹרוֹ נוֹעֵץ
לְשֵׂאתוֹ כִּבְשׂוֹרָה שֶׁל קֵץ.

זה מחריף והולך. ככל שגדל ביזיונו של הגוף, התוצאה נוראה יותר. אתמול, בקריאה שלנו בשיר #בגד_חמודות, הגענו לגוף המוטל בשדה ואינו נקבר, והשדה בוכה. בבית של היום, זהו תלוי, אדם שהוקע ברבים - ואשר גופתו לא הורדה בערוב היום, אף כי "קללת אלוהים תלוי". במצב כזה, בדרך הטבע, עטים עופות טרף על הפגר לאוכלו; אך בשירנו זה, שכאמור מכפיף את הטבע למעמדו המוסרי של גוף האדם, אין זה סתם ניקור זללני. העוף נושא את הגוויה "כבשורה של קץ", כהודעה בריש גלי על חרפתם של בני האדם שהשאירו את בן מינם תלוי ועל עונשם הנורא הקרב. בבית הבא נראה מה חמור אפילו מביזיון המת: ביזיון החי.

*

שֶׁאִם הוּא מֻרְדָּף כְּלִמּוֹת וָרֹק
וְנֶהְפָּךְ לִבְלוֹאִים בְּטֶרֶם בּוֹא יוֹמוֹ,
הוּא מוּבָא כִּבְדִיחָה בְּיָדַיִם שֶׁל צְחוֹק
אֶל שׁוֹפֵט כָּל הָאָרֶץ לְהַרְעִיד הֲדוֹמוֹ.

אחרי שראינו איך הדומם, הצומח והחי זועקים את ביזיונו כאשר הוא מוטל מת או תלוי מת ואינו מובא לקבורה, מגויס אלוהים בכבודו ובעצמו לנקום את נקמתו אם ביזיונו בא לו בימי חייו וגרם למותו או להיותו מת-מהלך.

הכלימות והרוק המוטחים באדם עלולים לפורר אותו. היות שגוף האדם משול פה לבגד, מצב זה, של מוות או של השפלה מתמשכת הממיתה באדם את חיוניותו, מדומה להפיכת הבגד לבלואים.

במצב זה, השופט כל הארץ יעשה משפט. אדם שנהרס מפני שהושפל - הארץ, הדום רגליו של אלוהים, תזדעזע ת"ק פרסה על ת"ק פרסה.

החלק הקשה להבנה בבית הזה הוא החלק הקליל כביכול. השורה השלישית. מדוע מקרהו של האיש האומלל מובא לפני אלוהים "כבדיחה בידיים של צחוק"? אפשר להסביר שזה איש שעשו ממנו בדיחה והצוחקים עליו דוחפים אותו בעל כורחם לכס המשפט האלוהי; ושבמקרים כאלה מתקיים "צחוק הגורל" ונוקם את נקמתו של מושא הבדיחה. אבל עומק העניין נוגע ללוז החמקמק של הספר 'חגיגת קיץ' כולו. ספר שהחגיגה מתקיימת בו על קרום דק של אימה וחשכה, והאימה מצדה מתגלה כתעלולי עלילה של בדחן מטורף. "הלץ והצל", קראה רות קרטון-בלום לספרה המפרש את 'חגיגת קיץ', ולא בכדי.

לא כאן המקום להאריך בהצגת חגיגת קיץ ומקומו של הצחוק בה. נסתפק ברמזים מתוך שניים משירי הספר שאינם חלק מובהק מעלילתו. ישנו צמד השורות הידוע מ'שיר משמר', "אמרי מדוע את צוחקת כמו פחד, / אמרי מדוע את קופאת כמו שִׂמחה?". ובפרק השירים הקצרים "דברים שבאמצע", מיד לפני השיר "הצל" שבו צלו של איש לובש את בגדי האיש ואת פניו, והאיש המבועת זועק "זה מעשה נורא! זה צל! זה לץ!", בא שיר "הצחוק" שנצטטו במלואו. גם פה עולה הצחוק אל הגבהים ואל המוראות. שימו לב ל"בלואים" שבהתחלה, החוזרים בשירנו שלנו.

הצחוק פרץ מן הפִּיות,
עלה כאש, במעוף בלואים,
במדרגות לולייניות
אל רקיעים אפלוליים.

שם רץ, שָאל: "אִמרו לי אִם..."
אך לא סיים. כי דומיות
בו הסתכלו בִּתְבַלולים,
זקפו פנים ללא פִּיות.

אזי נבהַל, ובלי שהיות
החל בורח, נָס. דְלָיִים
הָפך בדרך, חביות,
פחים ריקים וגם מלאים.

הדומיות שבגבהים
אזי הסירו מפיות
מן הפִּיות, ובאין רואים
הן צחקו. אִי, דומיות!

*


מְעִיל נָאֶה, בֶּגֶד חֲמוּדוֹת
שֶׁבּוֹ הַנְּשָׁמוֹת עֲדוּיוֹת.

מְעִיל נָאֶה, מְעִיל דָּמִים,
שֶׁאִלּוּלֵא הוּא
הַיְּקוּם תָּמִים.

נחמד שתור השורות על המעיל מגיע בדיוק בשובי מערב חגיגי שבו זכיתי שנתן סלור, הנכד של אלתרמן בכבודו ובעצמו, ידרוך בטעות על שולי מעילי המונח על הארץ.

צמד בתי הסיכום של #בגד_חמודות חוזר למונחים שהגוף נתכנה בהם בשני הבתים הראשונים של השיר - "מעיל דמים נאה" ו"בגד חמודות". הוא בגד חמודות - כי הוא עדי, קישוט, לנשמה. והוא מעיל דמים, מתברר עתה, משום שהוא, כלומר הגוף וכנראה גם הנשמה שהוא נושא איתו, הינו הדבר היחיד ביקום שיש לו כוונה, זדון ואחריות מוסרית. זהו, מתברר עכשיו, המפתח למה שראינו לאורך השיר: מעמדו העליון של גוף האדם במערכת היקום.

לסיום הנה שוב השיר כולו.

כּוֹכָב פָּקוּחַ, מִשְׁתָּאֶה,
תּוֹהֶה אֵיךְ שׁוֹכְנוֹת בַּגּוּפִים הַנְּשָׁמוֹת,
וְהַגּוּף הוּא מְעִיל דָּמִים נָאֶה,
שֶׁהַנּוֹגֵעַ בּוֹ עֵינָיו קָמוֹת.

מְעִיל פָּנָיו לְהָבִים,
בֶּגֶד חֲמוּדוֹת לְהַלֵּל,
שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ, הַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים
הוֹלְכִים אַחֲרָיו כְּצֵל.

שֶׁהַמַּיִם וְהָאֵשׁ לְקֵץ פְּלָאוֹת
תָּפְרוּ אוֹתוֹ בְּאֶצְבָּעוֹת, –

שֶׁצַּעֲקַת אִשָּׁה וְקוֹל צְחוֹקָהּ
הֱבִיאוּהוּ מֵעִיר רְחוֹקָה, –

שֶׁאִם הוּא נִשְׁאָר מֻשְׁלָךְ עַל אֲדָמָה,
אֲדֻמּוֹת בַּשָּׂדֶה עֵינֵי הַקָּמָה, –

שֶׁאִם הוּא נִשְׁאָר מִתְנוֹדֵד עַל עֵץ,
עוֹף הַשָּׁמַיִם מַקּוֹרוֹ נוֹעֵץ
לְשֵׂאתוֹ כִּבְשׂוֹרָה שֶׁל קֵץ.

שֶׁאִם הוּא מֻרְדָּף כְּלִמּוֹת וָרֹק
וְנֶהְפָּךְ לִבְלוֹאִים בְּטֶרֶם בּוֹא יוֹמוֹ,
הוּא מוּבָא כִּבְדִיחָה בְּיָדַיִם שֶׁל צְחוֹק
אֶל שׁוֹפֵט כָּל הָאָרֶץ לְהַרְעִיד הֲדוֹמוֹ.

מְעִיל נָאֶה, בֶּגֶד חֲמוּדוֹת
שֶׁבּוֹ הַנְּשָׁמוֹת עֲדוּיוֹת.

מְעִיל נָאֶה, מְעִיל דָּמִים,
שֶׁאִלּוּלֵא הוּא
הַיְּקוּם תָּמִים.

אין תגובות: