נקבת מיני החי - תרגום לשירו של קיפלינג

נקבת מיני החי

רודיארד קיפלינג (עברית: צור ארליך)

פורסם בגיליון יא של כתב העת 'דחק' - סיוון תשע"ט

כְּשֶׁאִכָּר בַּהִימָלָאיָה מִזְדַּמֵּן מוּל דֹּב מַרְהִיב

הוּא צוֹעֵק לְהַפְחִידוֹ וְהַמִִּפְלָץ נִמְנָע מֵרִיב.

בְּרַם אִם בַּדֻּבָּה פּוֹגֵשׁ הוּא – אוֹי לְגוֹרָלוֹ אַכְזָר,

כִּי נְקֵבַת מִינֵי הַחַי הִיא קַטְלָנִית מִן הַזָּכָר.

כְּשֶׁהַקּוֹבְּרָה נָאג שׁוֹמֵעַ צַעַד שֶׁל אָדָם פָּזִיז

הוּא פָּשׁוּט נִפְתָּל הַצִּדָּה וְנִסְתָּר בְּאֵיזֶה זִיז.

זוּגָתוֹ אֵינָהּ כָּמוֹהוּ. לֹא תִּבְרַח וְלֹא תִּזְחַל.

כִּי נְקֵבַת מִינֵי הַחַי הִיא קַטְלָנִית מִן הַזָּכָר.

כְּשֶׁהַיְּשׁוּעִים הֵטִיפוּ לְשִׁבְטֵי הוּרוֹן-שׁוֹקְטוֹ

הֵם עָשׂוּ זֹאת רַק לַגֶּבֶר, לְעוֹלָם לֹא לְאִשְׁתּוֹ.

הַנָּשִׁים אוֹתָם הִבְעִיתוּ. הֵן, לֹא שׁוּם לוֹחֵם מֻבְחָר,

כִּי נְקֵבַת מִינֵי הַחַי הִיא קַטְלָנִית מִן הַזָּכָר.

בַּיְשָׁנִי הוּא לֵב הַגֶּבֶר וּבוֹלֵם דִּבְרֵי מָדוֹן

כִּי קָשׁוּר הוּא בָּאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּ עִמָּדוֹ;

אַךְ רֹאשׁוֹ יָנִיד הַבַּעַל בְּסַפֵּר צַיָּד נִחָר

שֶׁנְּקֵבַת מִינֵי הַחַי הִיא קַטְלָנִית מִן הַזָּכָר.

גֶּבֶר – לִפְעָמִים תּוֹלַעַת, לִפְעָמִים דּוֹמֶה לְדֹב –

יַעֲדִיף פּוֹשְׁרִין עַל לַהַט, אֶפְשָׁרִי עַל מְלוֹא הַטּוֹב.

לֹא שָׁכִיחַ שֶׁיּוֹכִיחַ נְקוּדָה עַד הַקָּצֶה,

שֶׁיִּסְחֹט אֶת כָּל הַצֶּדֶק עַד יֵצֵא וִיְמֻצֶּה.

פַּחַד אוֹ טִפְּשׁוּת גּוֹרְמִים לוֹ גַּם בְּהַכְרִיעוֹ רָשָׁע

לְהַשְׁאִיר לַצַּר עוֹד פֶּתַח לִתְשׁוּבָה וְלִפְרִישָׁה.

שְׁטוּת גַּסָּה תַּשְׁתִּיק בּוֹ כַּעַס; וְסָפֵק וְרַחֲמִים

יְשַׁתְּקוּהוּ מִן הַמַּעַשׂ: אֵיזֶה בִּזָּיוֹן שֶׁל מִין!

אַךְ אִשָּׁה הָאֵל נָתַן לוֹ – וְכָל עֶצֶם בָּהּ וָגִיד

רַק דָּבָר אֶחָד יַגִּידוּ, רַק דָּבָר אֶחָד יָחִיד,

וְלִשְׁמוֹ, כְּלוֹמַר לְמַעַן שְׁלוֹם הַדּוֹר שֶׁל הַמָּחָר,

נְקֵבַת מִינֵי הַחַי הִיא קַטְלָנִית מִן הַזָּכָר.

הִיא, שֶׁאֵשׁ תָּמִיד נִשְׁקֶפֶת אֶל חַיֵּי יוֹנְקֵי דַּדָּהּ,

לֹא תִּשְׁעֶה כְּדֶרֶךְ גֶּבֶר אֶל בְּדִיחָה אוֹ אֶל עֻבְדָּה.

הַסָּפֵק, הָרַחֲמִים – לֹא, לֹא בָּהֶם יִשְׁכּוֹן כְּבוֹדָהּ:

חֹק חַיֵּינוּ הָאַחֵר הִיא, אֵין מָגֵן לוֹ מִלְּבַדָּהּ.

רַק מִהְיוֹתָהּ שְׁנֵי אֵלֶּה כֹּחַ חַיּוּתָהּ מָזוּג:

הוֹרָתוֹ שֶׁל הַתִּינוֹק – וְשָׂרָתוֹ שֶׁל בֶּן הַזּוּג.

גַּם בְּאֵין עוֹלָל וּבַעַל, בִּפְנוֹתָהּ פְּנוּיָה לִטֹּל

שַׁרְבִיטָהּ – עַל זֶה הַצֶּמֶד הִיא עוֹמֶדֶת, אֵין בִּלְתּוֹ.

אֱמוּנוֹת לָהּ – רַק בְּאֵין לָהּ קֶשֶׁר עָב מֵהֵן וָחָם;

טִעוּנֶיהָ – יְלָדֶיהָ. וַאֲבוֹי לְמַפְרִיכָם.

לֹא בְּעִיּוּנִים תָּשִׁיב לוֹ, כִּי עֵרָה וַעֲרִיצָה

נְקֵבַת הַחַי תִּרְעַץ בּוֹ עַל בֶּן זוּג וְצֶאֱצָא.

הַדֻּבָּה, גַּם לֹא-מֻתְקֶפֶת, מִסְתָּעֶרֶת כֹּה פְּרָאִית;

בְּדִבָּה וְדֶרֶךְ-אֶרֶס מְסִיחָה הַקּוֹבְּרָאִית:

כִּנְתִיחַת הַחַי מַכְאֶבֶת וּכְחֶרֶב מִשּׂוֹנֵא,

כְּמַכַּת הָאִינְדִּיָאנִית לַיְּשׁוּעִי הַמִּיסְיוֹנֵר.

וְעַל כֵּן פַּחְדָּן-הַגֶּבֶר, בְּחַפְּשׂוֹ עֵצָה וָצַו

לְמֵרוֹץ מוּסַר חַיֵּינוּ עִם רֵעָיו וְאַמִּיצָיו,

לֹא יָעֵז לָתֵת מָקוֹם לָהּ כְּשֶׁיָּדָיו תּוֹעוֹת פְּשׁוּטוֹת

אֶל מֻשָּׂג נִשְׂגָּב שֶׁל צֶדֶק אֲשֶׁר לֹא תַּשִּׂיג אִשְׁתּוֹ.

זֹאת יֵדַע. וְעוֹד יֵדַע הוּא שֶׁאִשְׁתּוֹ – אֵין מָה לִשְׁאוֹל פֹּה –

תְּצַוּוֹ אַךְ לֹא תִּרְדֶּה בּוֹ, תַּשְׁקִיקוֹ אַךְ לֹא תִּמְשֹׁל בּוֹ.

וְגַם הִיא תֵּדַע, מַתְרָה בּוֹ מִסֻּבְּכֵי עֻזָּהּ הַחַי

שֶׁנְּקֵבַת מִינֵי הַחַי הִיא קַטְלָנִית מִן הַזָּכָר. 

The Female of the Species / Rudyard Kipling

WHEN the Himalayan peasant meets the he-bear in his pride,

He shouts to scare the monster, who will often turn aside.

But the she-bear thus accosted rends the peasant tooth and nail.

For the female of the species is more deadly than the male.

When Nag the basking cobra hears the careless foot of man,

He will sometimes wriggle sideways and avoid it if he can.

But his mate makes no such motion where she camps beside the trail.

For the female of the species is more deadly than the male.

When the early Jesuit fathers preached to Hurons and Choctaws,

They prayed to be delivered from the vengeance of the squaws.

’Twas the women, not the warriors, turned those stark enthusiasts pale.

For the female of the species is more deadly than the male.

Man’s timid heart is bursting with the things he must not say,

For the Woman that God gave him isn’t his to give away;

But when hunter meets with husband, each confirms the other’s tale—

The female of the species is more deadly than the male.

Man, a bear in most relations—worm and savage otherwise,—

Man propounds negotiations, Man accepts the compromise.

Very rarely will he squarely push the logic of a fact

To its ultimate conclusion in unmitigated act.

Fear, or foolishness, impels him, ere he lay the wicked low,

To concede some form of trial even to his fiercest foe.

Mirth obscene diverts his anger—Doubt and Pity oft perplex

Him in dealing with an issue—to the scandal of The Sex!

But the Woman that God gave him, every fibre of her frame

Proves her launched for one sole issue, armed and engined for the same;

And to serve that single issue, lest the generations fail,

The female of the species must be deadlier than the male.

She who faces Death by torture for each life beneath her breast

May not deal in doubt or pity—must not swerve for fact or jest.

These be purely male diversions—not in these her honour dwells.

She the Other Law we live by, is that Law and nothing else.

She can bring no more to living than the powers that make her great

As the Mother of the Infant and the Mistress of the Mate.

And when Babe and Man are lacking and she strides unclaimed to claim

Her right as femme (and baron), her equipment is the same.

She is wedded to convictions—in default of grosser ties;

Her contentions are her children, Heaven help him who denies!—

He will meet no suave discussion, but the instant, white-hot, wild,

Wakened female of the species warring as for spouse and child.

Unprovoked and awful charges—even so the she-bear fights,

Speech that drips, corrodes, and poisons—even so the cobra bites,

Scientific vivisection of one nerve till it is raw

And the victim writhes in anguish—like the Jesuit with the squaw!

So it comes that Man, the coward, when he gathers to confer

With his fellow-braves in council, dare not leave a place for her

Where, at war with Life and Conscience, he uplifts his erring hands

To some God of Abstract justice—which no woman understands.

And Man knows it! Knows, moreover, that the Woman that God gave him

Must command but may not govern—shall enthral but not enslave him.

And She knows, because She warns him, and Her instincts never fail,

That the Female of Her Species is more deadly than the Male.