כל ישראל ערָבים: סיגלית בנאי חוצה גבולות

מתחת לשכבות עבות של צבריות גילתה סיגלית בנאי שורשים מזרחיים ודתיים, ובדרכה האמנותית - סרטים דוקומנטריים ושירים המוגשים על במה - היא מנסה לחשוף אותם. זו אולי הסיבה שהיא מרגישה בנוח לחזור ולבקר שוב ושוב למצרים אף שנחשדה שם בריגול, ולצלם במרוקו סרט תעודה על זאב רווח שאינו מוצא בארץ הולדתו את האותנטיות שביקש

מאת צור ארליך. הופיע שלשום במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון', עמ' 18-14.

טייק אוויי: אז איך היה

נספח קטן לכתבה 'ביום אויב'.
חזרתי מההצגה בימק"א בירושלים - הבכורה הרשמית, אני חושב. בשבועיים הקרובים תהיה עוד אחת בתל אביב ושתיים בירושלים, בתיאטרון החאן.
ובכן -
לבוא? כן.
תיאטרון: כן, זה מסוג ההצגות שבשבילן אמנות התיאטרון צריכה להתקיים למרות הקולנוע. לא כל הצגה היא כזו.
שחקנים? מעולים.
משחק? מרשים. פיצוצי אפילו.
מחזיקים את ההצגה: קדר ודנה. פלאי תבל. שתי השחקניות האחרות (בסוף במקום בונה משחקת סיון בן ישעיה) נותנות מופע טוב בהתחלה אבל תפקידם נגמר בזה.
מסר? עמום רוב הזמן, פשטני בסוף.
עלילה: מי אמר שצריך.
אולם ימק"א: היפה בישראל, קלאסה של הקלאסה, אירופה קטנה במזרח התיכון. אבל קשה להבין איך אולם עם תקרה כה גבוהה ספוג כל כך בסירחון סיגריות.
שמאלני? האמת, לאו דווקא. המסר, בסופו של דבר, הוא שרע להילחם ולריב, ושצריך לעשות שלום תמורת שלום. שזה בעצם מה שנחשב בארץ מסר ימני.
קהל: צריך בדחיפות עוד הרבה. חבל שהאולם ריק. מגיע להם יותר.
לדוסים כבדים? לא. תיאלצו לוותר.
למי שלא יודע ערבית? מסתדרים מצוין. מה שחשוב מתורגם איכשהו.

בִּיוּם אויב: יחסי יהודים-ערבים במבחן במה

מאת צור ארליך

הופיע אתמול במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 32-28.
לביקורת קצרה לאחר הבכורה

כנראה נעצתי בהן עיני עגל כשהן העבירו זו לזו, לנגיסות סירוגין, פלפל אדום מוארך. או שֶמא גמבה. רוצה ביס? תאכל, זה אורגני, טבעי, הציעו לי בּוֹנָה ודנה בעוד הירק הדשן והחלול עובר מפה לפה ופניי מקבלות כנראה את צבעו. מה אפשר לעשות, לעיניים שלי יש חיים משלהן, וגם לפנים, בעיקר לנוכח מראות משונים. צבאות גופי אינם סרים למָרותי כפי שזה אצלם, אצל בונה ודנה וקַדַר, השלישייה שמילאה אותו ערב את חלל חדר החזרות של קבוצת Y-theater, תיאטרון לָמָה בתרגום חופשי, בפעלולים ובתעלולים ובצהלולים, החליפה הבעות פנים ושפות דיבור על פי פקודה, ניהלה קרבות תיאטרליים בדייקנות מחושבת, והניפה שחקן את רעהו בלי למצמץ ובלי להתאמץ כהָנף הענף את הפלפל.

כלומר, לא בדיוק חדר חזרות, אלא חדר פנוי מאחורי הקפטריה בבניין ימק"א בירושלים. ולא בדיוק שלישייה, כי יש גם רביעית, ושמה פידאא, שלא הגיעה באותו ערב מחיפה לחזרה. ולא בדיוק חזרה, אלא עוד חוליה בשרשרת ההתפתחות הבלתי נגמרת של ההצגה טייק אוואי, הנכתבת ומִשְׁתַּכְתֶּבֶת מתוך משא ומתן מדיני מתמיד בין הצדדים המשחקים – היהודיות, הערבי והדרוזית-שמגדירה-עצמה-פלשתינית. ולא בדיוק רביעייה, כי הארבעה שעולים לבמה הם זיקוק של תהליך תרגול-ויצירה ממושך של קבוצה בת 17 איש, חובבי משחק תושבי ירושלים והסביבה, בני כמה דתות ועמים ולשונות, שנפגשה לאורך שנתיים כדי ללבן, להשמיע, לשמוע ולהתווכח על ידי תרגילי תיאטרון.

'טייק אוואי', לא בדיוק הצגה במובן הקלאסי, היא התוצר המתהווה. העלילה מתרחשת בהר שהוא מזבלה שהיא גם שכונה ארעית. תושביה הם אנשים שלכל אחד מהם הייתה סיבה משלו לברוח ולהקים את ביתו דווקא בה. אשת עסקים מגיעה למקום ומחליטה ליזום בו פרויקט נדל"ני. היא מגייסת לצדה חלק מהתושבים, תוך שהיא מערערת את המרקם המקומי ומניעה את העלילה. "מתוך המפגשים והתרגילים", מספרת דנה גלסר, שחקנית כאן ואשת מָחול שאר הזמן, "לאט לאט התחלנו להתעסק בתכנים של זבל".

אַפְטֶר פַּרְטְנֶר

יוֹם בָּהִיר אֶחָד בָּנָאלִי

אֵין זֵין עַבָּאדִין בֶּן-עַלִי.

לְבָנוֹן הוֹפְּס הִתְמַסְּרָה לָהּ

לַיָּדַיִם שֶׁל נַסְרָאללָה.

הַמִּשְׁעֶנֶת שֶׁל מֻבָּארַכּ

פַייפֶן. פַארְשׁ. קָפּוּט. כַּפָּרָה.

מֵחַלּוֹן מֻשְׁלֶכֶת מָסָה:

עַזָּה זָזָה הַחָמָאסָה.

יש רָשׁוּת בָּעִיר רַמְאַללָה

אֲבָל מִי בִּכְלָל נִשְׁמָע לָהּ.

הַגְּלִימָה עַל הַמַּדָּף הִיא

זוֹ שֶׁל קוֹלוֹנֶל קָדָאפִי.

לַאֲרִי-עֲרִיץ דַּמֶּשֶׂק

עֵסֶק בִּישׁ, אוּלַי דַּם-עֵסֶק.

רַק אֶצְלֵנוּ הַדַּפָּ"רִים

טוֹחֲנִים מִלִּים עַל פַּרְטְנֶר.

זהו נוסח מורחב ומעודכן להיום של שיר שהופיע בטור שלי ב'מקור ראשון' בכ"ג בשבט תשע"א, 28.1.2011. כאן עודכן הבית על מובארכ (שאז עוד נלחם על שלטונו) ונוספו בתים על לוב, סוריה והרש"פ. ודאי יהיו בשבועות הקרובים סיבות לעדכונים נוספים - אבל העיקרון אותו עיקרון והדפ"רים אותם דפ"רים.

אנא יאהודי: על יאהודי1, מעצמת ההסברה וההידברות בערבית של רוני

כל הערבים שונאים את ישראל? אם תיכנסו לאתר 'יאהודי' ולקבוצות הפייסבוק בערבית שמתפעל בעמל רב ישראלי המכנה עצמו 'אהרן רוני', תגלו שרבים מעבר לקווים מחבבים אותנו, כמו למשל ג'עפר הסעודי הטוען שהוא ציוני. איך יוצרים את ההזדהות הזו? "חושפים אותם להיסטוריה היהודית. זה מה שמפעים אותם. לא העובדה שיש פה חופש ומצעדי גאווה"

מאת רן פרחי וצור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"א בחשוון תשע"א, 29.10.2010, עמ' 16-20