מאת צור ארליך. פורסם במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון בי"ז באדר תשס"ט, 13.3.2009
מה שקרה לנסים טוויל בשמירה בהכשרה בקיבוץ ב-1946 יכול היה לקרות רק בגרעין העתידי של קבוצת שחר. לא בשום מקום אחר. "הטילו עלינו להסתובב בין הבתים ולוודא שלא תהיה חדירה של ערבים מכפרי הסביבה", הוא מספר. "והנה בדיוק ליד הבתים שבהם התגוררו חברי הגרעין שלנו ראינו דמות של ערבי. היינו שני שומרים, ולכן לא פחדנו. רצנו להעיר את מפקד האזור. הוא ירה כדור באוויר, ובכל זאת הדמות לא זזה. כשניסינו להתקדם לכיוון המטרה גילינו שזו הגלביה הלבנה שחברנו חיים אשכנזי הביא ממצרים, תלויה לייבוש על חבל כביסה".
הם היו חלוצות צעירות וחלוצים צעירים שעלו ארצה בגפם בשנות הארבעים, גברו על כל הקשיים והקימו קיבוץ חדש עד שהקשיים גברו עליהם והקיבוץ התפרק. אכן, דומה עד שעמום לעשרות סיפורים אחרים. אלמלא היו החבר'ה האלה יוצאי תורכיה, מצרים, לוב, תוניסיה ומרוקו. מוזר, מפתיע, אבל עובדה: בין כל הקיבוצים הרבים שהוקמו בידי גרעיני עולים מארבע כנפות תבל, אין אף אחד שהוקם בלעדית בידי עולים מארצות האיסלאם. הללו הקימו מושבים רבים, ובארצות מוצאם הם נחשפו לציונות המודרנית וגם לסוציאליזם, ובכל זאת אף לא קיבוץ אחד בארץ רשום על שמם כמקימים יחידים. חוץ מקיבוץ אחד, שנאחז ונבנה ופעל ותסס עד שהתמוסס. קיבוץ שאולי לא במקרה, בהתחשב במוצאם של חבריו, גם היה דתי. קיבוץ שחר. נוסד, 1946. עלה על אדמתו בגליל העליון, 1948. שבק חיים, 1950. ואם רוצים שיהי זכרו ברוך, זה הרגע האחרון לתפוס את אלו מחבריו שעוד איתנו ולתשאל אותם.
**
דווקא היו בשחר שניים-שלושה חברים אשכנזים, אומר טוויל, היום בן שמונים ומשהו וראש המועצה הדתית טירת-הכרמל בהתנדבות. רק אחד כזה הוא זוכר בוודאות, וגם אחרים מיוצאי הקיבוץ זוכרים. זה חיים גרוס, שהיה פעיל עלייה באיסטנבול בימי מלחמת העולם השנייה. תורכיה היתה ניטרלית במלחמה, אבל ביחסה לתושביה היהודים קרצה לגרמניה: מסים גבוהים ליהודים בלבד, הלאמת רכוש, גיוס המוני לצבא וסתם הצקות ברחוב. לרגל המצב הועלו ארצה 600 בני נוער יהודים. גרוס, חלק מהמבצע הזה, התחבר כל כך עם חניכיו הדתיים הצעירים, שבבוא היום, בארץ, הצטרף אליהם להקמת הקיבוץ הספרדי שלהם, שחר. זה נשמע א-גרויסע מעיישה, השליח שהתאהב בחניכיו העולים, אבל מחברה אחרת בקיבוץ שחר, כוכבה בן-עזרא, שעלתה מתורכיה, אני מבין שגרוס היה יהודי תורכי מקומי, אשכנזי אמנם. אחרי שהקיבוץ התפרק הלך לעשות עסקים בתורכיה, התחתן שם ונשאר לגור שם עד עצם היום הזה.
הנוער התורכי היה אחד משלושת המרכיבים העיקריים של המייסדים: יוצאי תורכיה, מצרים ומרוקו. התורכים הצעירים שלנו עלו ברובם באמצע התיכון, המשיכו אותו לאחר עלייתם במקווה ישראל ובכפר הנוער בכפר-חסידים, ומשם הגיע חלקו להכשרה בקיבוצים דתיים כיבנה וטירת-צבי. יוצאי מצרים ומרוקו עלו מבוגרים יותר. החבר'ה ממצרים הגיעו בחלקם ישירות להכשרה בקיבוצים הדתיים בגוש עציון של אמצע שנות הארבעים – כפר-עציון ומשואות-יצחק הסמוכה.
הצרה איתם היתה שכולם היו מהמין שבימי הטרום פי-סי כונה המין החזק. בקהילה היהודית המסורתית במצרים לא נטו לשחרר את הבנות לפעילות ציונית, ודאי לא לעלות לבד לארץ ישראל. "ההורים לא עיכלו: מה, שֶבת תעלה ארצה לבד?" מסביר נסים טוויל. ובלי בנות אין קיבוץ. כדי להשלים את החסר נשלחו לתגבר אותם בנות עולות מתורכיה, שסיימו אז את לימודיהן התיכוניים ב'בית צעירות מזרחי' בירושלים ובמקווה ישראל. "עד שהגיעו העולות החדשות היינו עם הלשון בחוץ", מתאר את הציפייה חיים רוֹמי מכפר-סבא, ממייסדי שחר, שעלה מתורכיה. לחיים רומי, שיהיה בריא, יש לשון ציורית.
בחור מצרי ובחורה תורכייה – זהו ההרכב השכיח של הזוגות שנוצרו בקבוצת שחר. שני הזוגות שהתחתנו בימי קיומה של הקבוצה הם כאלה. גם אחרי ההתפרקות התמסדו עוד זוגות במתכונת הזו. בעבודת הדוקטורט שלו על הקיבוץ הדתי בשנים הראשונות למדינה, שעתידה לראות אור כספר, משער מזכ"ל הקיבוץ הדתי לשעבר נחום ברוכי שזה היה סוד הלכידות החברתית בשחר: "למרות תקופות של מחסור ומצוקה, לא נמצא בקבוצה רמז למתח פנימי על רקע הבדלים בין ארצות המוצא. סביר להניח שהסיבה לכך נעוצה בהרכב המינים בתוכה. שהרי בחורי הקבוצה המצרית חסרת הבנות מצאו את חברותיהם בין הבנות התורכיות".
חלוקת התפקידים בין המצרים והתורכים היתה ברורה למדי, וכיוון שהיתה לטובת המצרים ניתֵן לחיים רומי, יוצא תורכיה כאמור, לפרגן להם. "בקבוצה המצרית היה כל מה שהיה צריך לתפקידי ההנהגה והניהול. יודעי כל השפות, חזנים, המזכיר שלנו. אנחנו השלמנו אותם ככוח עבודה. ואני מוכרח להגיד שגם אנחנו התורכים היינו בסדר. אפשר להתווכח עד כמה היינו אידיאליסטים יחסית למצרִים, אבל אנחנו החזקנו את העסק".
כשקמה הקבוצה רומי היה מיד לאחר תיכון. עד גיל 16 למד בתורכיה ואת ההמשך עשה בקיבוץ טירת-צבי. "התקבלנו שם בזרועות פתוחות. במידה מסוימת לחלק מהנוער מתורכיה היה חינוך של יימח שמם הגרמנים, ולימדו אותנו סדר ומשמעת, וזה התאים מאוד לקליטה בטירת-צבי ששם הרוב היו ייקים. כשעזבנו, חיפשו שם נוער תורכי, אבל זה כנראה כבר היה נוער תורכי לא כמו שלנו. מה שאני יכול להגיד הוא שכל האישיות שלי עוצבה בטירת-צבי. גם בניי הגיעו בזכות זה למה שהגיעו".
המצרים הגיעו מדופלמים יותר. נסים טוויל למשל עזב בעלותו ארצה ג'וב צווארון לבן אצל סוכן ניירות ערך יהודי בקהיר. הם פעלו שם במסגרת בני עקיבא, במועדון שרכשו מ'האחים המוסלמים', לא פחות ולא יותר, והתכוננו לעלייה לארץ ולהתיישבות בכפר-עציון. את ההכשרה החקלאית שלהם החלו חלקם בקהיר, בגינת ירק ברוחב שלושה מטרים שטיפחו ליד בית הכנסת.
כמו המצרים, גם ראשוני יוצאי מרוקו שהצטרפו לשחר הגיעו ארצה עם תודעה חלוצית-קיבוצית בשלה ולאחר הכשרה חקלאית. עם בואם נשלחו לקיבוץ חילוני, בית-השיטה. לא סיפרו להם שיש משהו אחר. כשהם ראו כיצד נערכת קבורת מת בקיבוץ – "בלי קדיש, בלי טהרה, באופן שנראה בעינינו כקבורת כלב", כותב משה גבאי בחוברת – החלו להבין שזה לא בשבילם. רק בזכות מדריך דתי של ההגנה שהגיע לשם הבינו שקיימים קיבוצים דתיים, ועברו לקיבוץ בארות-יצחק שהיה אז בנגב. משם התגלגלו לשחר.
**
באמצע 1946 אירע האיחוד הגדול. הקבוצות הפכו לקבוצה. י' בתמוז תש"ו הוא היום שבו נציגי הגרעינים וראשי הקיבוץ הדתי ישבו בקבוצת יבנה והחליטו על המהלך. ב-20 באוקטובר עלתה הקבוצה למשכנה הזמני הראשון, פרדס נטוש ליד נתניה. אבל קודם – לפני נתניה; לפני המשך המסלול בכפר-אתא, בביריה ובגוש-חלב; לפני השלג והשריפה, לפני הסופות והסוף – לפני הכול: מדוע, בעצם, קיבוץ נפרד ומיוחד לחלוצים מהסוג שנקרא היום מזרחים ואז כונה בתנועת הקיבוץ הדתי "יוצאי הארצות הסמוכות"?
"כמעט כולם בקיבוץ הדתי, ובקיבוצים בכלל, היו אשכנזים, ולכן נתפס אצל הספרדים הרעיון שרוצים קיבוץ משלהם", מסביר נסים טוויל. "לא שהרגשנו מנוכרים. למשל בתקופת הסליחות הרבה סקרנים בכפר-עציון הצטרפו אלינו, מתוך סקרנות, ונהנו מהניגונים – וגם להפך, אני הצטרפתי אליהם ביום כיפור והתאהבתי בהרבה מנגינות יפות מהתפילה האשכנזית. אז למה קיבוץ משלנו? פשוט רצינו שיהיה דבר כזה. יש עניין של מנהג אבותינו. כל עדה אוהבת את מנהגיה, וזה לגיטימי".
כשמדובר בקיבוץ, מקום שחיי הפרט מעוצבים בו על ידי הקהילה, וכשמדובר באנשים דתיים, שמנהגים עדתיים נוגעים בגרעינו של אורח החיים שלהם, התאגדות עדתית היא דבר כמעט מתבקש. עובדה היא שרוב הקיבוצים שהוקמו באותן שנים, דתיים וחילוניים כאחד, היו הומוגניים בארצות המוצא של מייסדיהם. בשום אופן אין מדובר בהדָרה של מזרחיים, בניסיון להרחיק אותם. אנשי התנועה המיישבת, הקיבוץ הדתי, סברו שקיבוץ כזה עשוי להיות מוקד משיכה לצעירים יהודים נוספים מארצות המזרח.
אנשי שחר עצמם ראו את הדברים באופן דומה. "הם טיפחו קשרים עם חבריהם בקהיר ובאלכסנדריה, באמצעות שליחים מתוכם, וראו את עצמם כחלוץ העובר לפני מחנה", כתב על המצרים נחום ברוכי בביטאון הקיבוץ הדתי 'עמודים'. "שאיפתם הייתה לייסד בארץ קיבוץ שיהווה יעד עליה ומקום קליטה לכל חברי התנועה ממצרים". אנשי הגרעין המצרי בכפר-עציון, למשל, דחו הצעות של הקיבוץ לצרפם אליו, והתעקשו על קיבוץ משלהם.
היתה גם קבוצה שכל כך רצו אותה בקיבוץ האם שלה, שלא נתנו לה ללכת לשחר. אלו היו התוניסאים חברי יבנה. מסיפורו של אחד מהם, גד עסיס ז"ל, יוצא אי הכוהנים ג'רבה שבדרום תוניסיה, הגעתי לכל הסיפור של שחר. כבר בעלייתה ארצה הראתה הקבוצה שיש לה רצונות משלה. הסרטיפיקטים בתוניס חולקו בידי שליח הקיבוץ המאוחד, ויועדו לחילונים, זן נדיר ביהדות תוניסיה של אז. הקבוצה הסוותה עצמה כחילונית, מספרת אסתר עסיס, אלמנתו של גד עסיס. כולל תפילה בסתר מאחורי עצים והגנבת הבשר הלא כשר מתוך הסנדביצ'ים. ברכבת ממצרים לארץ הודיעו שהם דתיים ושהם עורקים לקבוצת יבנה.
ב-1945, סמוך לאחר עלייתם ארצה, השתתפו התוניסאים בפגישות הגיבוש שעתידות היו להוביל להקמת שחר. רצונם להצטרף התנגש עם רצונם של הייקים של יבנה שרצו אותם בבית. ככה זה כשאוהבים. התנהלה בוררות בהנהלת הקיבוץ הדתי, והוחלט שהתוניסאים נשארים ביבנה. אבל האווירה כבר נעכרה, ועסיס עם עוד חברים עזבו ועברו למושב שדה-יעקב. אסתר עדיין קצת מתגעגעת לחיי הקיבוץ. "היה לי טוב ביבנה. גרנו באוהל, אחר כך בליפט, והיה קשה – אבל באנו עם דעה שצריך לבנות את הארץ, אז זה לא נראה לנו קשה כל כך. ידענו שצריך לעשות, ומי יעשה אם לא אנחנו".
**
הרצון להיות במקום שיאפשר להם לשמור על זהותם התרבותית הוא עוד גורם שהדריך את מייסדי שחר. אם כי, למען האמת, שחר לא היתה מי יודע מה מזרחית בהעדפותיה התרבותיות. נוסח התפילה שם היה ספרדי רק בחגים, והפעילות התרבותית היתה ברובה זו האופיינית לקיבוצים אחרים בני הזמן: קומזיצים, הורה והרצאות. "מי בכלל חשב אז על הבדלים בין ספרדים לאשכנזים", אומר חיים רומי, ודוחה כל טענה אפשרית שקיפוח או דעות קדומות כלשהן הם שגרמו לכך שלשחר לא קמו אחים, ולכך שהתפרק.
ובכל זאת, השתלבות בני עדות המזרח בקיבוצים לא היתה פשוטה. האידיאולוגיה הקיבוצית התפתחה באירופה, ושם היא גם טופחה על ידי שליחים מארץ ישראל. עד היום, הזהות בין התנועות הקיבוציות לבין רקע אשכנזי היא כמעט מוחלטת. הקיבוץ היחיד הקיים היום שאחד הגרעינים המייסדים שלו הוא מארצות האיסלאם הוא רגבים, שחברו בו יחדיו גרעין צפון-אפריקני וגרעין של יוצאי איטליה. "שחר קם כי בקיבוץ הדתי העריכו שקליטת עולי המזרח (בתוך קיבוצים קיימים) לא תצלח", אמר בראיון לנחום ברוכי יעקב קסטרו ז"ל, יוצא תורכיה, המתואר בפי כול כדמות מרכזית בשחר.
חיים רומי עצמו, בחוברת של יוצאי שחר שערכה בת הדור השני דינה מצליח, כותב בצער כי "החיידק שנקרא חיי קיבוץ לא תפס את כל ישותנו. את הפילוסופיה הזו לא ראינו במקום שנולדנו בו, ולא בשום מסגרת אחרת. היא נקנתה במשך שנתיים ימים במסגרת שהיתה הכרחית באותם ימים. כל אחד בתוך לבו פנימה ידע שזה לא זה". חברה אחרת יוצאת תורכיה, שושנה מטרני, תוהה בחוברת – "האם לכולנו היה המטען האידיאולוגי הנחוץ להקמת יישוב קיבוצי?"
"הערכים שבתשתית הקיבוציות, כמו השאיפה להיות פועלים ולא בעלי רכוש, לא היו קיימים בארצות האיסלאם", מסביר נחום ברוכי את קשיי ההשתלבות של עולי המזרח בהוויה הקיבוצית. "העימות היה בחיי היומיום בתוך הקיבוצים: העולים הצעירים לא היו מסוגלים להבין למה אדם עובד ולא מקבל שכר. גם החקלאות, שהיתה בשיא יוקרתה בקרב חלוצי אירופה, נחשבה למלאכה בזויה במושגים של עולי ארצות האיסלאם".
המחסור בבנות, הוא מוסיף, הגביר את הקושי לגבש גרעינים של נוער מעולי המזרח להקמת קיבוצים. "כל תנועות הנוער, ובעיקר החלוציות, סבלו ממחסור בבנות, כיוון שהוריהן סרבו להסכים ליציאתן מהבית ובודאי שהתנגדו לעלייתן לבד. בעיה נוספת היתה הקישור של הקיבוצים לאנטי-דתיות, שדחה מהם את עולי המזרח. השליחים המעטים מהקיבוץ הדתי לא היה בכוחם לשנות זאת".
פרשת קבוצת שחר בשנות הארבעים היתה מקרה נדיר יחסית של הפניית נוער דתי-חלוצי שעלה מארצות המזרח לאפיק ההגשמה הקיבוצי. בשנים שלאחר מכן, שנות העלייה ההמונית ממדינות ערב, הפוטנציאל היה גדול שבעתיים וספק אם אפילו משהו ממנו מוצה. האובדן כפול ומשולש: גם בקנה מידה התיישבותי-קיבוצי, גם מבחינת אובדן ההזדמנות לשלב את עולי המזרח באליטה הישראלית, וגם מבחינתה של הציונות הדתית. היא איבדה ציבור עצום שמקומו הטבעי, מבחינת ערכיו ואורח חייו, הוא בתוכה.
"הקליטה של הנוער שהקים את קיבוץ שחר היתה שונה מבחינות רבות מזו של הבאים אחריהם", כותב יאיר לסלוי מקבוצת יבנה בסיכום עבודת מחקר קצרה שכתב על שחר. "שילובם המהיר בכוחות העבודה, ותחושת השייכות שהצליחו להקנות להם, יצרה הזדהות גבוהה עם הגשמת הציונות. דרישתם להקים קיבוץ משלהם מבטאת זאת בצורה מלאה". הקבוצה התפרקה אמנם, אך כמקרה של קליטת עלייה מדובר לדעת לסלוי בסיפור הצלחה, שכן עד היום חשים יוצאי הקיבוץ שותפות מלאה במפעל הציוני, ואין בהם הניכור והמרמור הנפוצים בקרב אחיהם לארצות המוצא שעלו ארצה בשנות החמישים. ואכן, גם היום, זו הרוח המאפיינת את השיחות עם יוצאי שחר.
**
במחנה ליד נתניה, תחנתו הראשונה של קיבוץ שחר, שהו חברי הקיבוץ שמונה חודשים. "הקמנו אוהלים ובהם דחסנו מיטות סוכנות וארגזי תפוזים לאחסנת בגדים ונעליים", שחזר לימים בביטאון 'עמודים' בנימין דורון, מיוצאי מצרים. "החום העיק ועקרבים שרצו באוהלים... המים היו במשורה, ולכביסה הרתחנו מים על עצים שאספנו מהסביבה. עיקר עבודתנו היה קטיף תפוזים בפרדסים הסמוכים".
הבנות עסקו ברובן במשק הבית של הקבוצה ובקטיף תפוזים, והבנים יצאו לעבודות חוץ. "עבדנו למשל בפרדסים של כפר-סבא", אומר חיים רומי. "אחרים בנו את המלונות בנתניה, כפועלים". ביוני 47' התפנה מחנה עבודה ליד כפר-אתא שבמפרץ חיפה. שם היו תנאים משופרים: מקלחות מפח אלומיניום ומגורים בצריפים. הם הוסיפו להישען כלכלית על עבודות חוץ.
"בהיותנו במחנה עבודה בכפר-אתא הצליח מזכיר המשק להשיג מספר מקומות עבודה בנמל חיפה", כותב בנימין בן-זקן בחוברת של דינה מצליח על הגליק הגדול שנפל בחלקה של הקבוצה: חמש משכורות ממקום העבודה המכניס ביותר בארץ ישראל של אז. "האמת היא שמעולם לא ידענו כמה היינו משתכרים, היות שאת המעטפה עם השכר שקיבלנו היינו מוסרים מיד למזכיר המשק בלי לפתוח". הוא מספר כיצד הגיעו לעבודה ביום הראשון עם התפריט הסטנדרטי שקיבלו כל עובדי החוץ של קבוצת שחר: ארבע פרוסות לחם, ביצה, זיתים, מרגרינה, ריבה וחתיכת דג מלוח. העבודה בנמל, הוא מספר, "היתה קשה ומפרכת. היינו מגיעים בערב למחנה סחוטים, בלי כוח או חשק לדבר עם איש, אפילו לא עם החברות שלנו".
רחמיהם של עובדי הנמל, רובם יהודים שריריים יוצאי סלוניקי, נכמרו על הנערים הרזים של שחר. "יום אחד ניגש אליי אחד מהסלוניקאים, שדרך אגב כולם היו בחורים נהדרים, ואמר לי 'חבוב, אתה תמות לנו פה מהאוכל הזה. חכה. תכף נסדר משהו בשבילכם'. הוא ניגש לאחד מחבריו שהיה מפרק באותה עת מהאונייה ארגזים של קופסאות בשר ולחש לו משהו על אוזנו, ופתאום ראיתי שהחבר ההוא 'מעד' והארגז שהיה על כתפו נפל על הרציף, נשבר וכל הקופסאות התפזרו לכל עבר. מיד ניגש אלינו הסלוניקאי ואמר לנו, 'מהר, מהר, תרימו כל אחד קופסה שלא תמותו לנו פה'".
הדרך לעבודה בחיפה הפכה מסוכנת עם תחילת מלחמת העצמאות, בשל צליפות יומיומיות. באזור אף השתוללו קרבות, בהם אלו הזכורים כקרבות רמת-יוחנן, ושלושה מחברי הקבוצה נפלו בהם. הקמת המדינה גרמה לבקיע הראשון שבישר את ההתפוררות העתידה של קבוצת שחר: המצרים, שרבים מהם ידעו היטב ברית, ערבית, צרפתית ואנגלית גם יחד, היו בדיוק מה ששירות החוץ וחיל המודיעין של המדינה החדשה חיפשו. כמה מהם, ביניהם דמויות מרכזיות בקיבוץ, נענו לאתגר החדש ועזבו.
גם הבנים האחרים התגייסו, אך לא התנתקו מהקיבוץ. בספטמבר 1948, כשבגליל עדיין התחוללו קרבות עם 'צבא ההצלה הערבי' של פאוזי קאוקג'י, הוחלט להעלות את קבוצת שחר על הקרקע בגליל העליון, בכפר הערבי ביריה שתושביו נטשוהו. החיילים בני הקבוצה הוחזרו אליה, עדיין מגויסים, כשתפקידם החדש הוא לשהות בה ולאבטח את מבואות צפת. הקיבוץ הוגדר יישוב משלט. לא רחוק משם, במצודת ביריה, שכנה באותו זמן קבוצה דתית נוספת, מבני עקיבא.
"היתה לנו עגלה רתומה לשתי פרדות", כתב דניאל אלחנתי, "שבה נסענו לצפת להביא אספקה שוטפת. עבדנו במסיק זיתים ובהקמת טרסות במסגרת הקרן הקיימת לישראל. ביום עבדנו ובלילה שמרנו על הכפר, שכן עדיין היתה מלחמה". גם מפעל לבובות צעצוע מחֵמָר הוקם שם. טוויל: "עבדו שם בעיקר הבנות. עשינו את הבובות ידנית, בעזרת תבנית, ואת הראשים עיצבנו בעצמנו, ושלחנו לצבּע. המזכיר שלנו דאג לשווק אותן בערים".
בינתיים נכבש הגליל כולו במסגרת מבצע חירם, וקבוצת שחר על כחמישים חבריה עברה למקום סמוך שיועד להיות משכן הקבע שלה: גבעה ליד הכפר הערבי ג'יש, גוש-חלב. המועד: ינואר 1949. בנימין דורון מדווח בחוברת: "קיבלנו והקמנו צריפים שוודיים מעץ לבתי מגורים. שיפור ניכר לעומת מה שהיה. בנינו חדר אוכל גדול מעץ עם גג מפח אלומיניום, וכמובן מטבח גדול ראוי לשמו עם כל האביזרים והמכשירים שהיו באותם ימים. עם הזמן הקמנו מגדל מים, מקלחות ומחסן בגדים. העבודות היו שונות ומגוונות. רכשנו מפעל לאריגה ידנית. התחלנו בגידול אפרוחים ובגידול מעט ירקות".
קבוצת שחר בעלייתה לגוש חלב. ארכיון הקיבוץ הדתי
**
זו היתה שנת ההתבססות של שחר. השנה שבה הוא החל להידמות לכל קיבוץ חקלאי אחר. אלא שהקרקע היתה טרשית ובצמצום. סיקלנו אבנים במזחלות, מספר דורון. דניאל אלחנתי כותב: "למטה היתה לנו חלקת אדמה ששתלנו בה בצלצלים, ובחלק העליון עבדנו בהכשרת קרקע לקראת פיתוח המשק. נוסף לכך היה לנו אוטו עם טנקר להובלת מים. עד שהגיע לקיבוץ חצי מכמות המים היתה נשפכת".
הם שאבו את המים מהמעיין של ג'יש. רחל קסטרו ממושב בני-דרום, אלמנתו של חבר שחר יעקב קסטרו, זוכרת כיצד הגיעה באותה שנה למקום כנערה במסגרת טיול של בני עקיבא בגליל, "בסיום המלחמה, כשהגליל עוד היה ממוקש". את יעקב היא עוד לא הכירה אז. בכלל קראו לה רחל פויכטוונגר. "אני זוכרת שממש נעלבנו מכך שלא הציעו לנו מים. רק אחר כך הבנו שהם שואבים את המים האלו ממעיין מרוחק.
"רכב לא היה להם, את המים סחבו בחמור מהמעיין, רכוש כמעט לא היה – אבל מה, איכשהו הגיעה לשם מכונת קולנוע (מקרנה). אתה יודע מה זה היה בימים ההם? זה היה הבונוס הגדול של בני-דרום בקליטת יוצאי קיבוץ שחר לאחר שהתפרק. לצד החברים עצמם, כמובן. המכונה שימשה את בני-דרום שנים רבות, עד שהתחילו לעבור לווידיאו".
בני-דרום, אז קיבוץ והיום מושב שיתופי המסונף לקיבוץ הדתי, חוגג החודש 60 שנה לעלייתו המחודשת על הקרקע ליד אשדוד. גלגולו הקודם היה כפר-דרום, ליד עזה, שחרב במלחמת העצמאות (וחודַש באותו מקום לאחר מלחמת ששת הימים). כשקיבוץ שחר התפזר, 25 מחבריו, שרצו להמשיך באורח חיים קיבוצי, עברו לבני-דרום. כיום נשארו מהם שם בודדים. סמוך לבית קסטרו גר משה בכר, ייבדל לחיים, יוצא תורכיה כמו יעקב קסטרו. למשך חודשיים וחצי, מיד עם עלייתו ארצה, היה בכר חבר קיבוץ שחר שבגוש-חלב.
"עבדתי שם בהתחלה בהכשרת קרקע בקרן הקיימת", הוא מספר. "להכין את הקרקע, לסקל אבנים. אספנו לערמה והעמסנו לעגלות. בשבילי זו היתה עבודה קשה, כי הגעתי לשם מספסל הלימודים. הייתי בן פחות מ-18. אחרי החודש הראשון עבדנו, קבוצה של שמונה-תשעה חברים, במנרה. עבודת חוץ. נמצאים שם שלושה שבועות רצוף וחוזרים לשבת. עבודה מגוונת, קלה יותר". הוא עזב בהשפעת קרובת משפחה שחשבה שתוכל לסדר לו לימודים. "זה לא הסתייע, ובמשך שנה הסתובבתי בין קרובים שגרו בארץ ולבסוף הגעתי לבני-דרום והצטרפתי שוב לשחר, ומאז אני פה". גם הוריו, לאחר שעלו מתורכיה, הצטרפו לבני-דרום.
הוא מספר שהתחרט על פרישתו הזמנית משחר. "העבודה היתה קשה, אבל חברתית הרגשתי שם מצוין. כמעט כולם היו רווקים, כמוני. גרנו שלושה בחדר. התפללו בנוסח הספרדים, ובשבילי זה היה טוב".
באיזו שפה דיברתם ביניכם שם?
"בעברית. וגם, מי שידע, ספניולית, צרפתית וכו'. למדתי עברית כבר בתורכיה".
גם דוד רביב, יוצא מרוקו, הגיע לשחר בימי גוש-חלב. קודם לכן, עם עלייתו, שהה בשחר תקופה קצרה כשהיתה בכפר-אתא. זה היה לאחר שבילה שנה במעצר בקפריסין, עם חבריו לאוניית המעפילים, וכוחו לא עמד לו לעבוד כסבל בנמל. הוא שלח את עצמו להכשרה חקלאית בטירת-צבי, וחזר לחבר'ה בגוש-חלב. "שם התחלנו לבנות את עצמנו. הייתי טרקטוריסט. חרשנו שדות, עבדנו בכרם. שם גם התחתנתי עם אשתי ז"ל שבאה מתורכיה". העבודה בקק"ל בימי הקיבוץ עמדה לזכותו גם לאחר ששחר התפרקה. הוא התקדם בארגון ונעשה אחראי הייעור במחוז הצפון.
עוד במרוקו היה רביב, במקור רביבו, פעיל עלייה בתנועת 'קרל נטר'. באוניית המעפילים 'המעפיל האלמוני', שהוא וחבריו עלו עליה לאחר הכשרה בצרפת, הוא היה צריך להסוות לא את דתיותו כפי שאירע לחבורה התוניסאית, אלא את ספרדיותו, ולשם כך ניתן לו השם הזמני דוידוביץ'. הטעם: האונייה יועדה בעיקרה לפליטי השואה, והחשש היה שהסובלנות הצרפתית כלפי הברחת יהודים לארץ ישראל בניגוד לפקודות הבריטים אינה מיועדת למי שאינם ניצולי מחנות אלא חלוצים ממרוקו. כיוון שרביבו/דוידוביץ' וחבריו לא ידעו לענות לשאלות שהפנו אליהם מעפילים אחרים ביידיש, חשבו באונייה שהם בכלל גויים. המסע נגמר, כאמור, בגירוש לקפריסין.
**
גוש-חלב היתה שיאן של תולדות שחר, אך שם גם אירעה ההתפוררות. הקיבוץ התקיים שם כשנה ושליש, מתחילת 1949 עד מאי 1950. עתידו נראה מבטיח, והופנו עולים חדשים מצפון אפריקה, אולם רובם לא מצאו שם את מקומם. באופן פרדוכסלי, העלייה ההמונית מארצות האיסלאם לאחר הקמת המדינה אחראית במידה רבה להידלדלות הקיבוץ ולהתפרקותו. "הורי החברים החלו להגיע מחו"ל", מסביר דוד רביב, "והחברים היו צריכים לעזור להם להיקלט ולהתפרנס. לא היתה לחברים אפשרות לתת כספים להורים, כי זה היה קיבוץ צעיר, והם נאלצו לצאת. עוד ועוד עזבו. קלטנו עולים חדשים מתוניס, אבל אי אפשר היה להחזיק קיבוץ כשרובו עולים חדשים מטופלים במשפחות שלא עברו הכשרה. ניסינו, ניסינו – ולא יכולנו להחזיק מעמד".
חיים רומי: "מי שהיה בארץ לבד עם ריבונו של עולם נשאר. אבל מי שהיו לו בארץ קרובים שניסו להשפיע עליו לעזוב, עזב. ויותר מכך, מי שהוריו הגיעו ארצה. בדרך כלל ההורים לא ידעו עברית, והם היו זקוקים לעזרה מהילד שבא לפה כחלוץ לפני המחנה. לזה נוסף עניין הצבא: רבים התגייסו וחלקם נשארו. החיים בקיבוץ היו לא קלים – גם העבודה, גם להקים את המשק – אבל כל הקשיים האלו היו עוברים עם הזמן אם היינו נשארים שם. הרי כל אחד שבונה בית זה כך, בהתחלה צפוף ויש לו רק חדר ואחר כך הוא מרחיב בהדרגה".
חורף תש"י, 1949-1950, היה קשה. במרומי הגליל העליון הוא היה קשה מאוד. דניאל אלחנתי כותב שכדי לשתות הם המסו שלג על הפרימוס. "לילה אחד היתה סערה גדולה, וקמנו כדי להחזיק את גג חדר האוכל שלא יעוף. וכך נשארנו תלויים עם חבלים עד הבוקר".
"המים קפאו, הצינורות התפוצצו, רוחות עזות וסוערות העיפו את גגות המבנים והחברים מצאו את עצמם ישנים תחת מעטה שלג", מצטט נחום ברוכי חבר אחר. "באחד הלילות נשרף מחסן הבגדים על כל תחולתו, והרוחות העבירו את הגצים אל לול האפרוחים וגרמו לשריפתו כליל. נשארנו עירום ועריה". לפי גרסה אחרת, תנור שהופעל לחימום לול האפרוחים בליל כפור הוא שגרם לדליקה.
עם שוך השלגים ניחתה מכה חדשה. התברר שיש ויכוח בדבר הבעלות על הקרקע בסביבת הקיבוץ. המוסדות המיישבים הודיעו לאנשי שחר שיהיה עליהם לנדוד שוב, הפעם לשטח שאיתרו בשבילם במקום שנמצא בו היום המושב דלתון. "חיים טרגנו, שהיה מרכז המשק, ואני הלכנו לבדוק את המקום והתרשמנו לטובה", סיפר יעקב קסטרו, "אבל החברים, שרבים מהם כבר היו צריכים לדאוג להורים שעלו ארצה, לא היו מוכנים לעבור שוב ממקום למקום, והתחילו לעזוב בזה אחר זה". בהחלטה משותפת של חברי הקיבוץ ומזכירות תנועת הקיבוץ הדתי הוחלט לפרק את שחר.
אפשר לשער שאלמלא גל העלייה של הורי החברים, שדלדל כל כך את שורות הקיבוץ, לא היו קשיי החורף וגזירת המעבר לדלתון מוציאים כך את הרוח ממפרשי הקיבוץ. "זו שאלה מעניינת, אם הסיבה שקיבוצים רבים אחרים שקמו אז החזיקו מעמד, בניגוד לשחר, היא שלחבריהם לא היו הורים", אומרת דינה ספראי, מנהלת ארכיון הקיבוץ הדתי. "ועם זאת, היו עוד קיבוצים דתיים שהתפרקו בשנים ההן (הקיבוצים מכורה ואחדות. צ"א). הרצון להקים וליישב היה הרבה פעמים בלתי ריאלי. הקיבוץ הדתי שאף להגדיל את שורותיו, עשה מאמצים אדירים, הוציא שליחים רבים לחוץ לארץ – אבל עדיין, כדי לשאת בשורה גדולה כל כך צריך הרבה יותר כלים ארגוניים מכפי שהיו לו. וברגע שבקיבוץ מסוים נוצרו בקיעים, לא היו לתנועה הכוחות והכלים לייצב את זה".
מזכיר קיבוץ בני-דרום בימים ההם, אליהו קנאי, שנודע מאוחר יותר כפרופסור לכלכלה פוליטית אליהו קנובסקי, תיאר את ההידרדרות מזווית ראייה נוספת. "תנאי החיים במקום היו קשים, ולא היה סיפוק לחברים בחיים הפרטיים, וגם לא בחיי החברה", כתב בעלון הפנימי 'מלִילות' בקיץ של הפירוק. "הבעיות החמירו, הקבוצה נכנסה לחובות יותר ויותר, עד שבאחרונה נתמכה כמעט רק בידי מזכירות הקיבוץ הדתי. במצב זה החלו לדבר על חיסול הקבוצה, והחלטת מזכירות הקיבוץ הדתי היתה רק מעין גושפנקה רשמית למצב קיים".
ובכל זאת, במזכירות התנועה שררה תחושה כבדה. "ייתכן שלוּ היינו שולחים בזמן כוחות הדרכה לשחר היתה שם התפתחות אחרת והיינו יכולים לקים קבוצה זו", מצטט יאיר לסלוי במחקרו מדו"ח של ישיבת המזכירות המורחבת של הקיבוץ הדתי בחודש התפרקותה של שחר. שחר אמורה היתה להיות חלק מגוש קיבוצים דתיים חדש בגליל העליון, ולסלוי משער שכאשר התברר שגוש כזה לא יקום, איבדה שחר משהו מחשיבותה בעיני התנועה. לדעתו, לכתחילה "היה זה מעשה לא שקול לשלוח קבוצה חדשה, ללא מעטפת התיישבותית, לאזור מרוחק כל כך".
**
רוב ותיקי שחר עברו בסופו של דבר לחיות בערי מישור החוף. חיים רומי גאה בכך שאיש מיוצאי הקבוצה לא עזב את הארץ, למעט גרוס ולמעט רחמים זעפרן ממצרים שהפך לפרופ' נדב ספרן, מזרחן ידוע בהרווארד שיעץ לנשיא ג'ונסון ונפטר ב-2003. הריכוז היחיד של יוצאי שחר היה כאמור בבני-דרום. "בני-דרום, שכבר עמדה על סף התפרקות, זכתה בתגבורת איכותית", כותב נחום ברוכי. מזכיר בני-דרום אליהו קנאי כתב אז: "ראינו בהם גורם שיעזור בקליטת עלייה חדשה, דבר שהתחלנו בו לא מזמן. המזכירות המורחבת של הקיבוץ הדתי אישרה עמדה זו, וכתוצאה מכך נשלחתי לשחר לגמור את החיסול, ולהעביר את החברים במאורגן אלינו. יש לציין באופן כללי, מבלי לחלק מחמאות, שטובי אנשי שחר עברו אלינו. עצם העובדה שחברים שעמדו במשברים בקיבוץ החליטו להמשיך במסגרת זו אומרת הרבה".
"המשכנו להיות בקשר זה עם זה", מספר דוד רביב. "בכל שנה הייתי מארגן טיול ביום העצמאות. היו עוזרים לי מהקרן הקיימת, שם עבדתי, ונותנים שני אוטובוסים ומדריך. היינו אוספים את כל החברים מכל הארץ ומבלים יום ביחד – בטירת-צבי, ירושלים, בגולן". יעקב הררי ז"ל, חבר הקבוצה, אפילו כתב לפני עשור בחוברת של דינה מצליח שהחלום שלו הוא להקים בית אבות משותף לכולם, "ואז באמת נעשה שמח". נסים טוויל אומר שחבל לו שלפני כמה שנים נפסקו הטיולים המשותפים. "אמרתי לדוד שלא יתייאש. אז מה אם במקום ארבעים נהיה שלושים או עשרים. נמשיך עד הסוף".
נסים, איתך התחלנו ואיתך נסיים. איך אתה זוכר היום את החוויה של הקיבוץ? כימים טובים?
"ימים טובים מאוד. באנו צעירים, רווקים. נכון שהיה קשה. אבל בזמן שעליתי ארצה כל היהודים היו אחרים מכפי שהם היום. עבדו בבניין, בסלילת כבישים. היום אתה לא מוצא יהודים כאלה. יהודים רוצים היום לקבל משכורת בלי לעבוד, לצערנו. רק הערבים עובדים. פעם היתה עבודה יהודית. תענוג לזכור את אותם ימים".
