‏הצגת רשומות עם תוויות אהבה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אהבה. הצג את כל הרשומות

יום שני, 22 במאי 2023

כצוואר אחרי החבל: שיר לאשת נעורים, פירוש ארוך

לאורך חודש אייר תשפ"ג (2023) קראנו יום יום, במסגרת מבצע 'כפית אלתרמן ביום' בפייסבוק, במי-ווי ובטלגרם, שבו אנו קוראים השנה את כל 'שמחת עניים' לנתן אלתרמן, את 'שיר לאשת נעורים' (שמחת עניים א, א). לפניכם כפיות העיון היומיות שכתבתי, עם מבחר מן התגובות הפרשניות של משתתפים. תחילה השיר.

א. שִׁיר לְאֵשֶׁת נְעוּרִים

לֹא הַכֹּל הֲבָלִים, בִּתִּי,

לא הַכֹּל הֲבָלִים וָהֶבֶל.

גַּם לַכֶּסֶף הֵפַרְתִּי בְּרִיתִי,

גַּם זָרִיתִי יָמַי לַהֶבֶל.

רַק אַחֲרַיִךְ הָלַכְתִּי, בִּתִּי,

כַּצַּוָּאר אַחֲרֵי הַחֶבֶל.

 

כִּי עָדִית מִטְפַּחְתֵּךְ, בִּתִּי,

כִּי אָמַרְתְּ לִי: הַבֵּט וּרְאֶנָּה,

וָאֶדֹּר לֹא לִנְשֹׁךְ פִּתִּי,

עַד שִׁנַּי מִבָּסְרֵךְ תִּקְהֶינָה.

וָאֶדֹּר לִרְאוֹתֵךְ, בִּתִּי,

עַד עֵינַי מֵרְאוֹתֵךְ תִּכְהֶינָה.

 

וְהִכָּה הֶחֳלִי, בִּתִּי,

וְהָעֹנִי כִסָּה פָּנֵינוּ.

וָאֹמַר לֶחֳלִי בֵּיתִי,

וְלָעֹנִי קָרָאתִי בְּנֵנוּ.

וַנִּדַּל מִכְּלָבִים, בִּתִּי,

וַיָּנוּסוּ כְּלָבִים מִפָּנֵינוּ.

 

אָז עָלָה הַבַּרְזֶל, בִּתִּי,

וְהֵסִיר גַּם רֹאשִׁי מֵאֵלַיִךְ.

וְדָבָר לֹא נוֹתַר, בִּלְתִּי

עֲפָרִי הַמְרַדֵּף נְעָלַיִךְ.

כִּי בַּרְזֶל יִשָּׁבֵר, בִּתִּי,

וּצְמָאִי לֹא נִשְׁבַּר אֵלַיִךְ.

 

לֹא לַכֹּחַ יֵשׁ קֵץ, בִּתִּי,

רַק לַגּוּף הַנִּשְׁבָּר כַּחֶרֶס.

לֹא פָּקְדָה הַשִּׂמְחָה בֵּיתִי

וַתַּצַּע אֲדָמָה לִי עֶרֶשׂ.

אַךְ בְּיוֹם בּוֹ תָגִיל בִּתִּי

גַּם תָּגֵלְנָה עֵינַי מֵאֶרֶץ.

 

עוֹד יָבוֹא יוֹם שִׂמְחָה, בִּתִּי,

עוֹד גַּם לָנוּ בּוֹ יָד וָחֶבֶל.

וְצָנַחְתְּ עַל אַדְמַת בְּרִיתִי

וְאֵלַי יוֹרִידוּךְ בְּחֶבֶל.

לֹא הַכֹּל הֲבָלִים, בִּתִּי,

לֹא הַכֹּל הֲבָלִים וָהֶבֶל.

 

א
א. שִׁיר לְאֵשֶׁת-נְעוּרִים

אנחנו מתחילים היום, בכפית ראשונה לחודש אייר, את השיר הבא ב'שמחת עניים', שעל פי המספור והמסגור הוא השיר הראשון. שיר א בפרק א. כלומר, השיר הקודם, שלא הייתה לו כותרת, ושלא נכלל במניין הפרקים, היה, כלשון השורה הראשונה שלו, מעין דפיקה על הדלת של היצירה. הצצה למה שקדם למהלך האירועים. עכשיו מגיע שיר הדֶלת עצמה, וכנגדו יעמוד שיר-הסוגר או שיר דלת היציאה: השיר האחרון ביצירה, "סיום", המנוי בין שירי פרק ז.

'שיר לאשת נעורים' ו'סיום' עשויים שניהם באותה מתכונת בתים מפורסמת וייחודית. צמד השורות הפותח (וגם סוגר) את 'שיר לאשת נעורים' חותם את 'סיום'. נראה אותו מחר, אולי גם מחרתיים, ונדבר עליו; אבל אצטט אותו עכשיו כדי להזכיר במה מדובר ומה מחכה לנו, וגם כדי להדגים את מתכונת הבתים:

לֹא הַכֹּל הֲבָלִים, בִּתִּי,
לֹא הַכֹּל הֲבָלִים וָהֶבֶל.

בכל בית יש שלושה צמדי שורות כאלה. השורות האי-זוגיות הראשונה והאחרונה נגמרות בפנייה "בתי", והשורה האי-זוגית האמצעית נגמרת במילה חורזת. השורות הזוגיות חורזות שלושתן חרוז מלעילי (בשני בתים מתוך השישה בשיר הזה, ובבית אחד בשיר 'סיום', אלה חרוזים למילה 'הבל').

הכותרת שלנו, "שיר לאשת-נעורים", מבהירה מראש כי המילה שתשזור את כל השיר, הפנייה "בתי", היא לשון חיבה לאהובה, וה"הקטנה" שיש בה נוגעת לכך שהוא מדבר אליה מגבוה, מהעולם הבא. כל השיר מדבר במובהק על קשר נישואים, והכותרת מסירה ספקות מיותרים.

השיר פונה אל מי שהייתה אשת-נעוריו של הדובר, כלומר בת זוגו מצעירותם ועד למותו. הוא מת, והשיר מסכם, בין היתר, את חייהם. סביר להניח שהמת הזה הוא האיש מהשיר הקודם. וכפי שהראינו, אשת נעורים מקבילה ל"אשת חיל" מהשיר של ליל שבת ומספר משלי, בעוד השיר הקודם הקביל לשיר המושר לפני כן, "שלום עליכם".

הביטוי "אשת נעורים" מופיע במקרא ארבע פעמים, מהן אחת במתכונת זו בדיוק ושלוש בהטיה "אשת נעוריךָ". ההקשרים הם של נאמנות, בגידה וגם שמחה. בישעיהו, במלאכי ובמשלי. נראה לי שיותר מכולן מהדהדת פה אצל רובנו, ומתממשת בשיר, חמישית מפורסמת, שהיא מעין פרפראזה: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאׇזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה': זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב, ב).  

*

לֹא הַכֹּל הֲבָלִים, בִּתִּי,
לֹא הַכֹּל הֲבָלִים וָהֶבֶל.

זו המזוזה שעל דלת 'שמחת עניים'. המת פונה לאשתו החיה במסר-על, תמצית דבריו אל העולם. הוא יפותח בשיר הנוכחי בדרך אחת, לא ישירה, ויפותח בהיקף רחב יותר לאורך היצירה כולה. יש משמעות, יש תכלית. בשיר הנוכחי תתואר אהבה שמתגברת על עוני, על חולי, על ייסורים ובעיקר על מוות.

המת האומר את 'שיר לאשת נעורים' שלנו ועוד שירים ב'שמחת עניים' מתווכח, לצידו של קהלת, עם האנטי-תזה "הֲבֵל הֲבָלִים, אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (א', ב) המוצגת בתחילת המגילה וחוזרת לאורכה בעוד אזכורים. קהלת היא מגילה שמתווכחת עם עצמה. כשהאיש המת, בשיר שלנו, אומר שלא הכול הבלים, הוא מצטרף למסקנתו של קהלת, המכיר בקטנות האדם ובחלופיות של חייו אבל מעמיד ערכים שימלאו אותם, ומציע למשמֵעַ אותם ולשמוח בהם דווקא מתוך כך שהמוות מטיל עליהם צל.

"הבל" של קהלת יכול להתפרש בכמה דרכים קרובות, ושתיים מהם נוגעות לנו כאן במיוחד. האחד הוא הפשוט: הבל כשטות, כדבר חסר חשיבות. קהלת כביכול טוען שהכול הבל, וסותר זאת בהמשך, כשהוא מעמיד ערכים ברורים ויציבים, ביניהם השמחה, החוכמה ויראת האל.

מעניינת במיוחד השמחה, מאשֶרת החיים. כפי שמראה הרב יונתן זקס בעיונו על קהלת (בספר 'מועדים לשיחה', בתרגומי, הוצאת מגיד), שבע פעמים, בשבע נקודות אסטרטגיות במגילה, מציע קהלת את השמחה – שמחת החיים, שמחת המעשה, שמחת הלב, שמחת הרגע כי הרגע לא ישוב – כמענה לרשימה של הגיגים מדכדכים (צילמתי לכם כאן את העמוד מתוך 'מועדים לשיחה' עם הרשימה). ב'שמחת עניים' שלנו – שימו לב לשמהּ – שבעה פרקים, אולי כנגד אותן שבע מסקנות-שמחה של מגילת קהלת.

ה"הבל" של קהלת הוא גם הבל-פה, אוויר, נשיפה; ובאומרו שהכול הבל הוא גם רומז לכך שחיינו הם צל עובר וענן כלה (אני שוב הולך כאן בעקבות הרב זקס). ובכל זאת, לאורך המגילה, הוא מכניס בחיים תוכן ומשמעות (כגון, לעניין השיר שלנו, "רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ"). הוא קורא להכיר בחלופיות החיים, אך לא לוותר על מימושם המשמעותי. גם מבחינה זו, שוב, קהלת בעצם אומר שאף כי חיינו הם הבלים והבל, אין לזלזל בהם. הכול הבלים והבל (הכול חולף), ודווקא משום כך לא הכול הבלים והבל, כי יש לנו זמן קצוב שלא יחזור.

'שמחת עניים' מוסיפה על כך. היא מחייבת את החיים מתוך נקודת המבט של המת, אבל גם מאריכה את החיים אל מעבר לסף המוות. הקיום, "הכוח" כפי שהוא מכונה כאן לפעמים, לא נגמר במותנו. רק הגוף. אין מדובר בהכרח באמונה בהישארות הנפש, בחיי העולם הבא וכדומה; אולי כן, אבל היצירה הזאת לא עוסקת במטפיזיקה. היא כן טוענת שהמת חי ופועל בנו כזיכרון וכמצפון. לא הכל הבלים והבל, מבחינה זו, כי יש משמעות לקיומנו גם אחרי השלב שבו אנחנו נושמים, השלב שבו הענן-הכלה של הגוף שלנו מתקיים.


אין תיאור זמין לתמונה.

> צפריר קולת: ומאותו קוהלת, "ימי-הבלי" - ימי חיי. מכאן, כפי שכתבת, ההישארות *שלאחר* החיים, לא הכל (ימי)-הבלים.

*

גַּם לַכֶּסֶף הֵפַרְתִּי בְּרִיתִי,
גַּם זָרִיתִי יָמַי לַהֶבֶל.

לפני שיאמר מה איננו הבלים, אומר הבעל המת אל מה הוא התייחס כהבל (אף שאינו כזה). הוא זלזל בכסף ובזבז את ימי חייו.

דבר הזלזול בכסף מוזכר ראשון, ומתואר אפילו כהפרת ברית. זה נראה מוזר ליוצאי "כוכבים בחוץ" ואפילו בהקשרה של "שמחת עניים" שלנו, השואפים לכאורה אל הרוחני והנשגב. כסף הוא דבר מלוכלך כביכול; איזו ברית יש להפר איתו. אבל לא. מדובר בעני, והנה הוא אומר שהוא עני גם כי לא עבד או חסך מספיק; ועוד, מדובר באדם המדבר אל אשתו, ובראש ובראשונה הוא צריך להתייחס למחויבות שלו כלפיה וכלפי המשפחה, לפרנס אותם. לכן, וידוי ראשון: לכסף הפרתי בריתי.

המילים מעוצבות היטב מבחינת הצליל. ההברה ef חוזרת פעמיים ברציפות, "לכסֶף הֵפרתי". "הפרתי", בתורהּ, מורישה את צליליה הבאים, רתי, באותו סדר אפילו, למילה הבאה, "בריתי". הנה כי כן, ברית כרותה בין המילים הסמוכות.

הזלזול השני הוא זריית הימים להבל, כלומר בזבוז זמן החיים על שטויות ועל דברים חולפים. המילה "זריתי" ממשיכה את השרשרת: ראו כמה היא דומה באותיותיה לא רק ל"הפרתי" אלא גם, ובמיוחד, ל"בריתי".

כאן אפשר לתהות למה "גם... וגם", הרי מי שזורה ימיו להבל ממילא מגלה חוסר אחריות כלכלית. אבל ה"גם וגם" הזה נועד ליצור הרגשה של הצטברות, שתתפרק כשיגיע הניגוד ל"גם" בשורה הבאה: "רק". "רק אחרייך הלכתי, בתי".

כזכור, שורותינו באות אחר הצמד הפותח, "לא הכול הבלים, בתי, / לא הכול הבלים והבל". המילה "בריתי" מכילה את כל המילה החורזת איתה "בתי", ורק מוסיפה עליה עיצור באמצע. "הבל" חורז בינתיים עם עצמו, "הבל", אומנם בניגודיות: לא הכול הבל, אבל אני כן זרקתי ימיי להבל. החזרה מכשירה את השומעים להפתעה שתבוא בסוף הבית, בשורה השישית, הנחרזת, המזעזעת, שנקרא בקרוב. או אז, האוזניים שהשתעממו ב"הבל" החוזר יוכו בתדהמת ה"חֶבל" שאינו הבל כלל.

*

רַק אַחֲרַיִךְ הָלַכְתִּי, בִּתִּי,
כַּצַּוָּאר אַחֲרֵי הַחֶבֶל.

דימוי זה הוא מן המזעזעים ביותר בספרותנו. איזה צוואר הולך אחרי חבל? מי רוצה להיחנק בתלייה? כל צוואר יברח מחבל. לא כן באהבה, לא כן בהתמסרות. אך כאן זהו אדם שהלך אחר גורלו. אין מדברים על חבל בבית התלוי, אבל האדם הזה, שאומר לאשת נעוריו את המשפט הזה, הוא ה"תלוי" עצמו, מי שכבר, כפי שנראה בהמשך השיר, עלה עליו הברזל "והסיר גם ראשי מאלייך".

הניסוח הנורא הזה בנוי על ניב חז"ל "הלָך החֶבל אחר הדלי", כלומר דלי יורד לבאר ומטבע הדברים החבל שהוא קשור בו יורד אחריו. במקור, במדרש תנחומא לפרשת ויגש, זהו התירוץ שנותנים אחי יוסף ליעקב על כך שבנימין צריך ללכת למצרים בעקבות יוסף. חבל הולך אחר דלי מדרך הטבע. צוואר אחרי חבל רק מתוך הרס עצמי או בגזרת גורל לא מובנת.

החבל הזה מדהים אותנו אחרי שפעמיים חזרה בסופי השורות הזוגיות הקודמות המילה "הבל". בשורה "רק אחרייך הלכתי, בתי", כאן, עוד יש ציפייה ל"הבל" נוסף, על משקל "וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ" (ירמיהו ב', ה). הציפייה הזאת חזקה אצל זוכרי התנ"ך, במודע או לא, שכן ביטוי זה בא סמוך מאוד לאחר "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר" (שם, ב), הפסוק שעלה על הדעת למקרא הכותרת "שיר לאשת נעורים" וגם למקרא המילים "רק אחרייך הלכתי, בתי" כאן. ובמקום ההבל בא ומצליף בנו החבל.

הנה ירמיהו ב' ברצף, והבית שלנו ברצף:

ב הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה': זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם, נְאֻם ה'. ד שִׁמְעוּ דְבַר ה', בֵּית יַעֲקֹב וְכָל מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל. ה כֹּה אָמַר ה': מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ?

שִׁיר לְאֵשֶׁת נְעוּרִים

לֹא הַכֹּל הֲבָלִים, בִּתִּי,
לֹא הַכֹּל הֲבָלִים וָהֶבֶל.
גַּם לַכֶּסֶף הֵפַרְתִּי בְּרִיתִי,
גַּם זָרִיתִי יָמַי לַהֶבֶל.
רַק אַחֲרַיִךְ הָלַכְתִּי, בִּתִּי,
כַּצַּוָּאר אַחֲרֵי הַחֶבֶל.

הדימוי לא מובן לנו עד הסוף. הייתה אהבה, הייתה נאמנות, ולא בגלל הנישואים הוא נהרג. ההליכה שהוא מתכוון אליה, מסתבר, הייתה לא רק בעקבות האהבה אלא גם אל הגורל. שיתואר בבתים הבאים.

אנקדוטות של צליל בשורות שלנו, אולי מקריות: ב"רק אחרייך" שומעים את הצוואר ה"כרוך". ב"כַּצַּוּאר" יש לנו קַצָּב.

כך כתבה לנתן אלתרמן אחר מותו בתו תרצה אתר, בשירה "הזה אשר הולך" (שיר 11 בתוך "שירי מות הלוליין"):

וְהָאָרֶץ הָיְתָה אֲבָנִים וְשׁוֹכַחַת
וּמְלֵאַת הֲבָלִים וָהֶבֶל
וַאֲנִי אֶת מִלֶּיךָ שִׁנַּנְתִּי בְּפַחַד:
צַוָּאר. אַחֲרֵי. חֶבֶל.

> יאיר פישלר: כמעט בעל כרחו הלך המת אחרי הבת. הוא נמשך אחריה בעצמה שגרמה לו להפר ברית ולזרות ימיו להבל. אבל, למרות ההכרח, נראה שאנחנו מוצאים כאן בחירה, שבגללה "לא הכל הבלים והבל".

> דן גן-צבי: אולי הכוונה שהאהבה לא הרגה אותו, אבל ההליכה הטוטאלית אחריה הביאה אותו לעוני הממית.

> הלל גרשוני: הצוואר של השבוי הולך אחרי החבל, בעל כורחו.

> יוחאי בן-אב"י: בטוח שמדובר בחבל תליה? אני הבנתי את זה כחבל שמושך בהמה וקשור בצוארה. "בחבלי אדם אמשכם, בעבותות אהבה" (הושע י"א).

> יאיר פישלר: כשתרצה משננת "צואר. אחרי. חבל" היא מתייחסת למילים האלה כאל הבטחה – שגם כשהארץ מלאה אבנים ושוכחת, כלומר כשהאב מת, הוא מחובר אליה והולך אחריה.

> עדו ניצן: אני מניח שעל אף הקריאה הצמודה בכפית, תידרש בקרוב לסוגיה שעולה מכל החלק הראשון של "שמחת עניים": אהבה חזקה מהמוות ורומנטיקה ללא גבולות / אובססיה מאיימת ורעילה. בעיני הכורח להכריע, לכיוון השני דווקא, מגיע כבר בשורה הזאת, אבל מתעצם ככל שהפרק מתקדם; עד כדי כך שלעניות דעתי זו טעות פרשנית לדבוק באפשרות הרומנטית והתמימה.


*

כִּי עָדִית מִטְפַּחְתֵּךְ, בִּתִּי,
כִּי אָמַרְתְּ לִי: הַבֵּט וּרְאֶנָּה,

אלו הן השורות השלוות היחידות בסיפור חייהם של העני ואשת נעוריו. הן תחילתו של הסיפור. הן באות בתחילת הבית השני של שירנו, אחרי שבסוף הבית הראשון, בעל האופי המסכם, העני דימה את הליכתו אחריה כהליכת הצוואר אחרי החבל.

השורות חוזרות על מילת הקישור "כי", כי הן מטרימות את ההליכה ההיא. כלומר, העני חוזר לאחור ומתחיל כאן את הסיפור הכרונולוגי באירוע המחולל. הנערה התקשטה וחיזרה אחר הנער; או אולי זו כבר תמונה מימי ראשית הקשר ביניהם (יהיו שיראו במטפחת סימן לנישואים, אבל זה לגמרי לא הכרחי. נערות היו הולכות במטפחות יפות). על כל פנים יש כאן נשיאת חן וחיזור, ורצון שבא מצד האהובה.  

"עדית מטפחתך" שלנו בא מייד לאחר "כצוואר אחרי החבל", ויש בכך אפקט מהפך לגבי הבנת הקשר ביניהם. במקום צוואר שחבל כרוך סביבו, דרמה של התמסרות עד אובדן, יש לנו ראש, אולי אפילו צוואר, שמטפחת נוי עדויה לו.

בבית הקודם ראינו רמיזה עקבית לפרק ב בספר ירמיהו. אפשר למצוא שם מקור גם לעדיית המטפחת של אשת הנעורים בראשית הקשר, בבית שלנו: "הֲתִשְׁכַּח בְּתוּלָה עֶדְיָהּ, כַּלָּה קִשֻּׁרֶיהָ?", שואל הנביא רטורית בפסוק ל"ב שם.

גם "הבט וראנה" יקבל תכף הקשר ניגודי. האוהב יידור לראות אותה עד שעיניו תכהינה מרוב ראייה. כלומר, גם המטפחת וגם הראייה הן בעלות אופי חיובי ונעים בשורות שלנו אך במקומות סמוכים בשיר יש להן שיקופים כאובים.

"הבט וראנה" עצמו יזכיר לחלקנו את הקריאה החוזרת של ירושלים החרבה במגילת איכה "הביטה וראה": עוד רמז לצד-הצל של השורות שלנו. הרי לנו שוב הנביא ירמיהו, שאיכה מיוחסת לו. הקשר לירמיהו יימשך לאורך השיר.

הפנייה "בתי", כזכור, היא פניית אהבה וחמלה לאשת הנעורים, והיא חותמת כל שורה ראשונה וחמישית בכל בית בשיר. היא תזכה להיחרז, אבל כבר בתוך צמד השורות שלנו היא מתהדהדת ב"הבּט".

> אקי להב: "מטפחת" היא "דבר" בארסנל התודעתי של אלתרמן. אחד מאינספור "דברים" המחכים לגאולתם בידי המשורר הסוקר אותם במהלך שיטוטיו התודעתיים. המטפחת היא "דבר" שהוא נוהג להשתמש בו בעת כתיבת שירים, שוב ושוב. אומנם הוא לא מתחייב שיהיה לה אותו "מסומן" בכל מופע שלה, אבל הנסיון מלמד שיש דברים בגו. לכן מעניין לעקוב אחרי מופעים כאלה של ה"מטפחת" האלתרמנית. אם לא כסיוע ממשי להבנת השיר, לפחות לצורך העצמת החווייה האסתטית. אביא כאן שתיים מהן. ארספואטיות במיוחד. פגישתנו הראשונה עם המטפחת היתה באחד מראשוני השירים של אלתרמן, בעל השם המבטיח מבחינה זאת: "פגישה לאין קץ".  "שם שקמה תפיל ענף לי כמטפחת, ואני אקוד לה וארים". דומה שהופעת המטפחת כאן, כיאה לפגישה ראשונה, היא ארספואטית בעיקר. הסצינה (הנהדרת, תודו!) היא הצעת המטפחת כמסמן. המשורר (הדובר בשיר) מתרצה. "מרים את המטפחת, ונראה שבקרוב ישתמש בה כמטאפורה למשהו.
אירוע מעין זה מתרחש בכל הבית ההוא, (הירח לוהט כנשיקת טבחת, וכו' וכו', הדברים ידועים) אך לא נרחיב בעניין זה. אנחנו בעסקי מטפחות. דוגמא נוספת סקרנו לא מזמן בעת קריאתנו את "שיר עשרה אחים", בשיר הבקתה. שירו של האח הבכור.
איננו מופתעים שגם מופע זה מתרחש בשיר שרובו ארספואטיקה. הדרכה כיצד אלתרמן כותב שיר. או חושב שיש לכתוב שיר. או אפילו רק "מציע" כדי להתחרט ברבות הימים. גם שם מתפקדת המטפחת כמעין מטונימיה נשית. הנה:  
".. וְשַׁבֵּחַ אני גם את בת היֵינַאי
שחלפה בריצה בַּשִּׁפּוּעַ
וַתִּלְהַט מטפחתה וַתַּכְהֶה את עינַי
ואתם בני־אמי תשפטוה..."

> מירית דיין: האם נכון להשתמש בשם הפועל לעדות (מטפחת) במקום לעטות? (אם אינני טועה אפילו בתנ"ך הפועל הוזכר בהקשר של תכשיטים)... אם כי עם אלתרמן אני לא מתווכחת ומורידה בפניו את הכובע.
>> צור: זו עוד אחת מהסגולות הפיוטיות של השורות שלנו וכדאי באמת לעמוד גם עליה. באמצעות שימוש בפועל הנקשר בדרך כלל לתכשיטים, הוא מספר לנו במינימום מילים שהמטפחת היא כאן בעלת תפקיד אסתטי קישוטי.  

*

וָאֶדֹּר לֹא לִנְשֹׁךְ פִּתִּי,
עַד שִׁנַּי מִבָּסְרֵךְ תִּקְהֶינָה.

עדיין תחילת סיפור אהבת-הנעורים. היא התקשטה לכבודו, כפי שקראנו אתמול, והוא נָדר אמונים. אבל הדרמטיות הכאובה, הגורלית, המאפיינת את סיפורם ואת השיר שלנו, שבה ומתפרצת כאן מכל מילה.

בפשטות, הוא נודר להקדים את מיצוי אהבתם למילוי צורכי הקיום שלו. מילותיו כמובן מוגזמות, שהרי במציאות אם יצום לאורך זמן גם לא יוכל לאהוב. אבל כך דרכה של רטוריקה רומנטית.

הוא מנסח זאת באמצעות השוואה בין שני סוגים של שימוש בשיניים. נשיכת הפת מגלמת את האכילה. לעומתה האהבה מתגלמת כנשיכת פרי בוסר, שוב בשיניים, הגורמת כביכול להקהייתן, כלומר לכך שהן תהיינה פחות חדות ותתקשינה ללעוס כראוי להבא.

הקהיית שיניים כתוצאה מאכילת בוסר היא, כידוע וכפי שנרחיב מייד, מטבע לשון קדום ובעל השתמעות פילוסופית, ואולי גם אמונה רפואית קדומה. אפשר שבעבר הרחוק, באין מחקר  מדעי, ייחסו עששת או קלקולי שיניים אחרים לאכילת בוסר.

הקהיית השיניים תקשה על נשיכת הפת. שימו לב, לפני שניכנס להיבט הרעיוני הצועק לנו מן השורות הללו, ליפי השימוש הכפול של המשורר ביסוד נשיכת המזון. נשיכת הפת, מול אכילת הבוסר בשיניים. הפועל לנשוך מבליט זאת, בשל צלצול המילה "שן" שיש בתוכו.

הפת נבחרה כסמל למזון הבסיסי, וכמובן מפני שפת מתחרזת עם בת ופִּתי עם בִּתי (כזכור השורות הקודמות היו "כי עדית מטפחתך, בתי, / כי אמרת לי: הבט וראנה"). גם צלילי פּ-בּ משתתפים בחרוז, שכן הם דומים זה לזה. "תקהינה" ו"ראנה", מצידן, מתחרזות כי המשותף ביניהן מתחיל כבר ב-הֵי/אֶ המוטעמות, וכן מפני שהסיומת המשותפת "נה" אינה זהה בתפקידה הדקדוקי. במקרה הראשון היא מציינת עתיד לגוף רבות, ובמקרה השני מציינת מושא לגוף יחידה.

כאמור, הקהיית השיניים בגלל בוסר היא ניב מקראי ידוע, ומכאן ממד נוסף של משמעות, ממד העומק והמסתורין של הדימוי. הניב העממי "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה" מופיע בירמיהו וגם ביחזקאל. אכילת הבוסר היא משל לחטא, והקהיית השיניים לעונש, ועל פי הגורסים את הניב הזה, בנים נענשים על חטאי אבותיהם (אם כטרוניה על דרך העולם והאל, אם כנורמה משפטית המועלית על נס). שני הנביאים שוללים השקפה זאת, וגורסים כי איש בחטאו יומת ולא בעוון אבותיו.

אנחנו רואים פה בינתיים כמעט בכל יום כיצד השיר שלנו, 'שיר לאשת נעורים', רומז שוב ושוב לדברי ירמיהו. במיוחד בירמיהו פרק ב' אך לא רק. הפעם המקור הוא פרק ל"א, הפרק המפורסם עם רחל המבכה על בניה. כמו פרק ב', הוא עוסק בנאמנות זוגית (כמשל) הגוברת על מכשולים ועל שירוכי-דרך.

ראשית הקשר בין העני לאשת נעוריו, בשיר שלנו, נמשלת בפיו עתה, כשהוא כבר מת, לאכילת בוסר. כזאת שהשיניים קהות ממנה.

הבוסר עשוי לכוון לבתולים, לגיל צעיר, לתפיסת הקשר כחטא (וקהיית השיניים כעונש), או פשוט לכך שכמו אכילת בוסר גם לקשר כזה יש תוצאות ארוכות טווח. את קהיית השיניים לא מוכרחים להבין כעונש דווקא; אפשר לפרש אותה גם פשוט כחלק מהניב. כלומר, נדרתי לממש את הקשר איתך ככל האפשר. כמו לומר 'ללכת איתך עד שיכאבו לי הרגליים'.

ובאמת, לא נראה שנכון להחיל כאן את המשל המקורי במלואו, ולדבר על חטא ועונש. יש יופי והיגיון בהמשלת אהבת-הנעורים לאכילת בוסר. וכשאוכלים הרבה בוסר השיניים כאמור קהות, זה חלק מהעניין.

ועדיין, גם אם עיקר ענייננו כאן חינה של אהבת נעורים, הכובד מעורר האימה רובץ פה לפתחנו. ההקשר המקורי של המשל, חטא ועונש (ובפרט עונש מיתה), מצטרף לאווירה הגורלית והמאיימת של השיר, ולמקרה הקודם, לפני שורות ספורות בלבד, של משחק-עם-פתגם, זה שהוליד את המילים "כצוואר אחרי החבל".

> מרים אסא: מזכיר את רק קו שמש אחד עברך - בבוסרך מצלצל בשרך..

> יאיר פישלר: אציין שאכילת פירות בוסר חמוצים באמת מזיקה לשיניים.


*

וָאֶדֹּר לִרְאוֹתֵךְ, בִּתִּי,
עַד עֵינַי מֵרְאוֹתֵךְ תִּכְהֶינָה.

נדר זה מצטרף לנדר שראינו אתמול בשורות הקודמות, "וָאֶדֹּר לֹא לִנְשֹׁךְ פִּתִּי, / עַד שִׁנַּי מִבָּסְרֵךְ תִּקְהֶינָה". הוא עוסק בראייה, בהתאם למה שראינו שלשום, בשורות הראשונות בבית: "כִּי עָדִית מִטְפַּחְתֵּךְ, בִּתִּי, / כִּי אָמַרְתְּ לִי: הַבֵּט וּרְאֶנָּה". אַת ביקשת ואני נעניתי ונדרתי לקיים לנצח.

הנדר הזה סימפטי יותר מקודמו, "לֹא לִנְשֹׁךְ פִּתִּי, / עַד שִׁנַּי מִבָּסְרֵךְ תִּקְהֶינָה". הקשר הזוגי מתבטא הפעם בראייה, לא באכילת בוסר. נראה לי שהביטוי העכשווי "לראות אותו" במובן של להיות רגיש ואמפתי דווקא עוזר לנו להבין מהי ראייה זו. עם זאת, אנו עתידים לגלות שזו גם ראייה אובססיבית. אפילו לאחר מותו הוא ישקיף עליה, ועיניו יבקעו תחת עפר רגליה בלכתה.

סופה של הראייה כאן דווקא אינו סימפטי. התכהות העיניים, כלומר מידת מה של עיוורון. "עַד עֵינַי מֵרְאוֹתֵךְ תִּכְהֶינָה". אפשר להבין שההסתכלות המתמשכת באהובה היא הסיבה לקלקול הראייה. אבל אפשר גם להבין שהכוונה היא לנאמנות עד זִקנה, עד ההתכהות הטבעית של העיניים. ואפשר גם להבין את פשוטו של התנאי הזה כלשון גוזמה. מעין "אראה אותך תמיד, עד שייגמרו לי העיניים!".

נדמה לי שהנדר הזה, לראות עד שאי אפשר, מרכך קצת בדיעבד גם את קודמו, "עד שיניי מבוסרך תקהינה". הוא מדגיש בו את ממד ההזדקנות, ומחליש את ממד החטא שלכאורה נרמז שם.

מבחינה פורמלית, יש הבדל בין הנדרים. הפעם הנדר חיובי. לא הדרה עצמית ממשהו (מאכילה), אלא נדר לעשות משהו: לראות את אהובתו. אבל תנאי-הסוף של הנדר, ה"עַד", מקביל לזה של הנדר הקודם: עד שאיבר הגוף הרלבנטי יחדל לתפקד בגלל קיום הנדר. בנדר שלנו הקשר הסיבתי בין קיום הנדר לבין סופו מודגש במיוחד: המילה 'ראותך' פשוט חוזרת בשינוי אות היחס.

ההקבלה בין שני הנדרים תבניתית וגם צלילית. יש התחרזות, או מעין-התחרזות, בכל מילה ומילה. עַד שִׁנַּי / עַד עֵינַי; מִבָּסְרֵךְ / מֵרְאוֹתֵךְ; ובמיוחד כמובן המילים הדומות עד כדי כך שרבים מבלבלים ביניהן, תִּקְהֶינָה / תִּכְהֶינָה. משמעותן אכן דומה. שיניים קהות הן נטולות חדות, ועיניים כהות נטולות חדות ראייה.  

בהצטרפות שני הנדרים יחדיו, אפשר לחשוב על הביטוי "יצא בשן ועין". כן, אנחנו כבר יודעים שזה לא נגמר טוב. כבר נרמזנו על הצוואר שהלך אחרי החבל. אבל כפי שנראה בהמשך, לא האהבה והנאמנות הן שגרמו לאסונו של האוהב. להפך אפילו.

*

וְהִכָּה הֶחֳלִי, בִּתִּי,

נגמר תיאור ראשית האהבה, הצרות מתחילות. החולי, ותכף יוזכר העוני, ולבסוף המוות האלים. החולי, קרי מחלה, לא מתואר בשירנו. בשיר 'קץ האב', בהמשך היצירה (ו, ב), חולי ממית כגון זה יתואר בפרוטרוט. כבר קראנו את כולו בכפיות שלנו בעבר, ואפשר למצוא בבלוג שלי קריאה שלמה בו (אומנם, זה חולי של האב ולא של הבעל, גיבורנו).

למילה חוֹלי שתי צורות אפשריות בעברית. חֳלִי, הנהגה במלרע (ההטעמה ב"לי"), כמו כאן; וחֹלִי, במלעיל, כמקובל יותר בזמננו. אלו הן שתי צורות תקניות המופיעות במקרא; חֳלִי כצורת נפרד, לא צורת נסמך כפי שאפשר לחשוב.

המילה "והיכה" היא המילה הבאה אחרי המילה "תכהינה", המילה האחרונה בבית הקודם. שימו לב לדמיון ביניהן. אנו נרמזים בכך למעבר הישיר בין ימי הזוהר לימי הייסורים. "היכה הֶחֳלי" עשוי להזכיר לנו את "החליל מכֶּה לפניהם" מהבאת הביכורים במשנה; העינוי נשמע כרננה.

מספר ההברות בשורה שלנו הוא כמספרן בכל שורה אי-זוגית בשיר, אך השורה תופסת פחות מקום משורות הבתים האחרים. גם השורות שאחריה קצרות;  תוכלו לראות בתמונה שהבית צר משמעותית מקודמיו. הסיבה לכך היא שיש בשורה הזאת רק הברות פתוחות (או כאלו הנסגרות בדגש חזק, כלומר באות השייכת להברה הבאה), הכוללות כל אחת עיצור אחד ותנועה בלבד. בכתיב מנוקד משמעות הדבר היא פחות אותיות. ברוב ההברות יש רק אות אחת. בחלקן הקטן שתיים.

מניין האותיות ואורכה הפיזי של השורה לא חשובים, אבל התופעה הגורמת לכך, ריבוי ההברות הפתוחות, כן חשובה. קטע טקסט שכולו הברות פתוחות נשמע אחרת מכזה שמעורבות בו הברות סגורות (כאלו הנגמרות בעיצור). יופייה של השפה האיטלקית, למשל, טמון במידה רבה בכך שהיא נוטה מאוד להברות פתוחות. בשורה שלנו, חלק גדול מהברות פתוחות אלו הן האותיות ה, ח, ואפשר לשמוע בכך איזו התנשפות. הנה זה, ראו והקשיבו: וְ-הִ-כָּה-הֶ-חֳ-לִי-בִּ-תִּי.

*

וְהָעֹנִי כִסָּה פָּנֵינוּ.

המכה השנייה שניחתה על האיש ואשת נעוריו, אחרי החולי. להבדיל מן החולי, העוני שפקד את הזוג הזה הוא לב היצירה, ששמה כזכור 'שמחת עניים'; והוא מחזק את זיהויו של האיש בשירנו, הבעל המת, עם העני-כמת מהשיר הקודם.

כיסוי הפנים נקשר בדרך כלל בבושה. העוני גרם לנו להתבייש, להסתיר את פנינו כביכול. אולי יש כאן גם ממד של השתלטות, של הפיכת מראנו למראה אנשים עניים.

כמו בשורה הקודמת, גם בזו כל ההברות עשויות עיצור אחד ותנועה בלבד, ורובן נכתבות באות אחת בלבד (בכתיב המנוקד). זו השורה הקצרה ביותר בשיר מבחינת שטח. כאמור, מבחינת מספר ההברות היא שווה לאחרות. בשורה כגון זו יש פעילות מינימלית של הפה. הדבר מגביר את הדמיון בין שורה זו לקודמת ("והיכה החולי, בתי"). עוני וחולי, כיסה והיכה, מילים מקבילות באותן תנועות.

כסית ופנינה הן דווקא אבנים יקרות הבאות מן הים. והנה הן מתהדהדות לנו ממעשיו של העוני, "כיסה פנינו".

> עפר לרינמן: ובפשטות, מכסים פניו של מת.

*

וָאֹמַר לֶחֳלִי בֵּיתִי,
וְלָעֹנִי קָרָאתִי בְּנֵנוּ.

החולי והעוני השתלטו על חייהם של האיש ואשת נעוריו. הוא מכיר בכך. החולי נעשה להם כבית. העוני כבן. אלה הם אולי שני המאפיינים המיידיים והכוללניים והמגדירים ביותר של משפחה, של זוג. המסגרת וההמשך.

הדברים מזעזעים מפני שבית ובן הם לא סתם דברים יומיומיים, אלא הדברים היקרים ללב. אדם שקורא לחולי ביתי, ועוד יותר מכך רואה בעוני את בנו, מבטא כניעה גמורה להם. החולי הוא בית, מצב קבוע. העוני הוא בן, הוא מה שאנו מגדלים ושימשיך אותנו, הוא התוצאה שלנו. הוא גם אהובנו כביכול, בלית ברירה.

בית ובן קרובים גם בכך ששתי המילים מתחילות ב-ב. זה מחזק עוד את האחדות המהותית שיוצרים החולי והעוני, כטבעת חנק אחת. "ביתי" בא כמובן כחרוז ל"בִִּתי" הקבוע במתכונת השיר. "בננו" חרוז חזק ל"פנינו" (כבר מהאותיות בּ/פּ, הקרובות בהגייתן). הבת והפנים הלוא גם הם רכיבים ראשוניים ומהותיים.

אכן, החולי והעוני מלכדים את האיש עם רעייתו. אומנם, הוא אומר וקורא להם כך בעצמו, ולא מדבר בשם אשתו. ואומנם, בגלל החרוז, הוא אומר "ביתי" ולא "ביתנו" (ומי שרוצה יכול אפילו להלביש על זה את הכינוי "ביתו של אדם" האמור על אשתו). אבל הבית משותף. והבן ודאי, הוא בננו. העוני והחולי הם סיפורם של השניים. בניגוד לצרה הבאה, שדווקא תפריד ביניהן ועל כן היא הקשה מכולן.

חרוזי "בתי" ו"פנינו" יחזרו גם בשתי השורות הבאות, המפליגות במסקנות העוני והחולי (נדבר עליהן בפעם הבאה). הנה הבית:

וְהִכָּה הֶחֳלִי, בִּתִּי,
וְהָעֹנִי כִסָּה פָּנֵינוּ.
וָאֹמַר לֶחֳלִי בֵּיתִי,
וְלָעֹנִי קָרָאתִי בְּנֵנוּ.
וַנִּדַּל מִכְּלָבִים, בִּתִּי,
וַיָּנוּסוּ כְּלָבִים מִפָּנֵינוּ.

ההקבלה בין שורות החולי והעוני בצמד השורות הראשון, שראינו בימים הקודמים, נמשכת ביתר שאת בצמד השורות השני. "ואומר" במשמעות זהה ל"קראתי". כמו בצמד הקודם גם כאן בשורות החולי הפועל מקדים את שם העצם ובשורות העוני להפך, בגלל המשקל. בחירתו של אלתרמן ב"חֳלי" במלרע ולא ב"חֹלִי" במלעיל אומנם יצרה בידול צלילי לא הכרחי בין "עוני" ל"חולי", אבל אפשרה (וחייבה) את הגיוון בסדר המילים, שיוצר עניין ותנועה.

*

וַנִּדַּל מִכְּלָבִים, בִּתִּי,
וַיָּנוּסוּ כְּלָבִים מִפָּנֵינוּ.

שורות אחרונות בבית על החולי והעוני שקפצו על האיש ואשת-נעוריו. הם נידַלו, כלומר התרוששו, עד מאוד. נדמה שזה פיתוח של העוני, היסוד החשוב בין השניים, שהרי אנחנו ב'שמחת עניים' והכרנו את האיש כ'העני', והינה דל הוא עני. אבל זו דלות שנעשית מהותית, דלות של עליבות חיים גמורה, של תחושת תת-אנושיות. כך שהיא יותר מעוני, ומסתבר שהחולי ממלא גם הוא תפקיד בה.

שכן הם דלים מכלבים. הכלב אינו סתם יצור עני מאוד. הוא לא אדם, אין לו רכוש אפילו בפוטנציה. ב'שמחת עניים' מופיעים כלבים כמה פעמים, והם נתפסים תמיד כבריות החיות בשולי הקיום האנושי. "ובמקלות יגורש וחזר ככלב" ('תפילת נקם'); "אם כלבים בוכים בעיר" ('שיר של אותות'). בכל 'כוכבים בחוץ', שיש בו לא מעט חיות, נזכרים כלבים רק פעם אחת, כנלווים אל הקרקס.

לא רק שדלונו מכלבים, כלבים אף נסו מפנינו. זה לא מפני שאנחנו חזקים; זה מפני שהם מבועתים מאיתנו. אנו נראים להם תת-אדם, תת-כלב, יצורים שאי אפשר לדעת למה לצפות מהם, אולי מעין מצורעים.

המילה "מפנינו" חורזת עם "בננו" אבל גם עם "פנינו" עצמו, בשורה "והעוני כיסה פנינו". זו תופעה המתרחשת ברוב מבתי השיר: שלא רק המילה 'בתי' חורזת עם עצמה ועם עוד מילה, אלא גם אחד מחרוזי המלעיל (בבתי הפתיחה והסיום, זו המילה 'הבל'; בבית הבא, המילה "אלייך").

וכך, שורת המחץ שלנו "וינוסו כלבים מפנינו" היא השלמה-מרחיבה לשתי שורות גם יחד. גם ל"ונידל מכלבים", וגם ל"והעוני כיסה פנינו": העוני כיסה את פנינו; ומהפנים הללו, שעתה אינם אלא מראה-עוני מזעזע, נסים אפילו כלבים עזי נפש.

> רפאל ביטון: ונדל מכלבים- הכלב מסמל רעב. יש ביטוי המופיע בגמרא "כלבא בכפניה גלליה מבלע" - כשכלב רעב הוא אוכל גללים (יש מפרשים כפשוטו ויש אומרים אבנים), וגם כלבא שבוע- כל עני שנכנס אצלו רעב ככלב, היה יוצא שבע.  כלומר היינו רעבים יותר מכלבים, שמסתדר עם "ואדור לא לנשוך פתי".

> עפר לרינמן: ומצלצל כאן, נדמה, כִּי-לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן-הָאַרְיֵה הַמֵּת מקהלת. נידל מכלבים - כמת.


*

אָז עָלָה הַבַּרְזֶל, בִּתִּי,
וְהֵסִיר גַּם רֹאשִׁי מֵאֵלַיִךְ.

הנה העני שלנו מת. עובדה עלילתית קריטית שתעצב את היצירה מכאן ולהבא. הברזל, המכה השלישית, שונה מהחולי ומהעוני. הוא סופי. והוא מפריד לראשונה את האיש מאשתו. הוא מוצג משום כך בנוסח אחר. "אז", כמאורע נקודתי בזמן, ולא "ו". ומנגד "עלה", לא "היכה" למשל; די בכך שעלה.

הברזל הוא הנשק. סכין, פגיון, רובה, פצצה, גרדום, הכול יכול להיות. האיש נהרג בידי אויב. זאת בצורה האכזרית ביותר. הראש הופרד כנראה גם מהגוף... וגם מאשת הנעורים (ועימו מבחינה זו כל הגוף, כל האיש).

המילה ברזל כללית, ארכיטיפית. הברזל נזכר הרבה מאוד בשמחת עניים וקודם לכן בכוכבים בחוץ. הוא עשוי לייצג תכונות רבות, כגון בדידות, כוח, חוזק, מלאכותיות, יצירה, עמידות ועוד. בשורות שבהמשך בית זה ייעשה שימוש בתכונת העמידות של הברזל; נגיע לזה.

בכל מקרה הוא משהו ראשוני מאוד. הוא מחליף פה את האויב. כאילו הברזל עלה מעצמו. הוא נשמע קצת כמו "גרזן", בהקשר זה של הסרת ראש. הוא מתחיל ב"בּ", כמצטרף אל היסודות מהבית הקודם: בית, בן, בת. גם פה הוא סמוך למילה "בתי". החולי והעוני היו לבית ולבן. הנה הברזל, הקשה מכולם, נוסף גם הוא על שונאינו. נלחם בנו ועולה מן הארץ.

לכן "גם". זה לא שהברזל הסיר "מאלייך" עוד משהו ממני קודם;  הרי היינו יחד בכל הצרות. "גם" מרבה כאן עוד צרה על הקודמות. הכסף והבריאות והכבוד הוסרו מאיתנו יחד, ועכשיו הוסרה אחדותנו. קרבתי אלייך הוסרה. ראשי שהיה אצלך.

הביטוי "מאלייך" מיוחד. מזכיר קצת את "מאליו", כלומר יש בו גם יחס שלי אלייך, הראש שפנה אלייך, אבל גם איזו צמידות שהייתה מובנת-מאליה ואיננה. יש לזכור שהמילה מאלייך נצרכה כאן כדי לחרוז עם "נעלייך" החשובה, ושוב עם "אלייך" עצמה. מכאן הגיע המשורר לצורה זו.

> שמקו אל-עמי: לענ"ד שמחת עניים עוסק ב"חוקי הברזל" - המוות האלים במלחמה ומחלה ואל מולו חוקיות הנצח של אהבה, קשר, ברית...

> משה מלין: ׳מאלַיך׳ מתכתב גם עם מעלַיך המקובל ומחליף אותו. מזכיר את ההשלכות של אדם קרוב שנפגע. זה כאילו פוגע גם בנו באותה עוצמה.

> אקי להב: ה"מֵאֵלַיִךְ" האלתרמני עולה על הבמה לראשונה בשיר "פגישה לאין קץ", ו"דופק" חתיכת הופעת בכורה. "תשוקתי אליך ואלי גנך / ואליח גופי סחרחר אובד ידיים",  כך אומר הדובר לָ"אַתְּ" בבית הפותח את השיר. שהוא השיר בו אלתרמן מציג לעולם לראשונה את צמד גיבורי יצירתו. הָ"אֲנִי" וְהָ"אַתְּ". הסובייקט והאובייקט. מעצב בכך את הוויית הקיום האנושי.  ובמקביל גם את הפן המשוררי של הקיום. את ה"היות משורר". ה"אֵלַי גופִי" ההוא מעורר שאלות דומות לאלו המתעוררות כאן ב"מֵאֵלַיִךְ". מתואר כאן עוד פן של מערכת היחסים ההיא, אולי המשך שלה. משהו "ברזלי" מאיים עליה לפתע. מאיים להסיר את ההתכוונותיות היסודית שהיא היא עצם הוויית הקיום האנושי. האם באמת ראשו יוסר מאליה? האם יממש את ה"אליך" בצורות אחרות? ... איך אומר צור? "עוד נגיע לשם".

*

וְדָבָר לֹא נוֹתַר, בִּלְתִּי
עֲפָרִי הַמְרַדֵּף נְעָלַיִךְ.

מחלה, עוני, ולבסוף מוות אלים של האיש. לא נותר דבר ממנו ומהקשר שלו עם אשת נעוריו. אבל בעצם כן. דבר אחד. העפר שהיא ממשיכה ללכת עליו הוא מבחינתו הוא-הוא, בעלה המת: העפר שממנו נוצר ושאליו שב.

העפר, מעבר לכך שהוא באורח סמלי "החומר האנושי", הוא גם מעין לא-כלום. כשאנו מבטלים דבר, אנו מכריזים עליו כ"עפר הארץ"; "כעפרא דארעא" בנוסח ביטול חמץ. אכן, מבחינה מציאותית וחומרית באמת דבר לא נותר. היוותרות העפר אינה חריג ל"דבר לא נותר".

אבל העפר מסמל אותו. ובהליכתה על העפר, העפר כמו רודף אחריה: כאילו עם ההתקדמות שלה על גבי האדמה גם אותו עפר עצמו, עפר בעלה, מתקדם איתה, ובכל צעד העפר שתחתיה הוא העפר הזה.

"מרדֵף" בא במקום "רודף" אף שבמחינת המשקל "רודף" מסתדר טוב יותר (כדי ש"הַמְרַדֵּף" יסתדר יש לבטא את מ כאילו הייתה בשווא נח, כנהוג במילא בשירת התקופה ההיא). נראה לי שהמשורר ביקש כאן לרכך את "רודף", שלא יתפרש כמנסה להמית או אפילו לתפוס. "מרַדף" מדגיש את המרדף המתמיד, המעקב, ולא איזו תכלית של השגה.

כך גם "נעלייך". הוא חורז עם "מאלייך", חרוז הנמשך על פני המילים במלואן  (כי מ ו-נ דומות בצלילן, וכך גם נ ו-ע), וזו סיבה מספקת לבחור את המילה הזאת; אבל גם מפני שיש כאן שוב ריכוך. הוא לא רודף אותך אלא מרדף אחר נעלייך, אחר הליכתך.

משתמעת כאן גם איזו הכנעה. אני עפר לרגלייך, ואפילו פחות, עפר לנעלייך. המשפט הזה, שאנו קוראים היום, יוצר מתח בלתי פוסק בין היש והאין, בין העפר כלא-כלום וכדבר עלוב לבין העפר כהמשכיותו של האדם המת.

המילה החורזת האחרת היא "בִּלְתִּי", חרוז דשן ל"בִּתִּי". כל "בתי" נמצא ב"בלתי". המילים זהות לבד מתוספת עיצור נטול תנועה, לְ, ב"בלתי". הזוג בתי-בלתי מהדהד מאוד. בתי הוא היש, אַת; בלתי הוא מילת השלילה, הביטול. אומנם היא מציינת את החריג, את מה שנותר.

ל זו הנופלת אל "בתי" באמת נחווית לאורך השורות הללו כקולו של ביטול הקשר הזוגי:

אָז עָלָה הַבַּרְזֶל, בִּתִּי,
וְהֵסִיר גַּם רֹאשִׁי מֵאֵלַיִךְ.
וְדָבָר לֹא נוֹתַר, בִּלְתִּי
עֲפָרִי הַמְרַדֵּף נְעָלַיִךְ.

עלה. הברזל. מאלייך. ועכשיו גם ה"לא" עצמו. והבלתי. ל בלטה כבר בבית-ההרס המצטבר, הבית הקודם: וְהִכָּה הֶחֳלִי, בִּתִּי, / וְהָעֹנִי כִסָּה פָּנֵינוּ. / וָאֹמַר לֶחֳלִי בֵּיתִי, / וְלָעֹנִי קָרָאתִי בְּנֵנוּ. / וַנִּדַּל מִכְּלָבִים, בִּתִּי, / וַיָּנוּסוּ כְּלָבִים מִפָּנֵינוּ. חולי, הקריאה "ל" חולי ולעוני, וחזרת ל בצירוף הנורא "ונידל מכלבים".

אבל יותר מעִניין ל, בצמד השורות שלנו עצמו בולט קשר הצליל מתמשך בין המילים שאינן מילות החרוז. "וְדָבָר / לֹא נוֹתַר": מעין חריזה של התיבות המוזיקליות של השורה זו עם זו בסיומת ar. זו גם הסיומת של המילה "עפר", המופיעה אומנם כ"עֲפָרִי". אך היא כבר תחילתו של משחק צליל חדש: "עֲפָרִי הַמְרַדֵּף", חזרת עיצורי r-f.

חזרת צלילים אלה ממחישה את אופיו של המרדף: הוא חזרתי, מתמשך, וכאמור לא נועד לתכלית של לכידה. פשוט העפר מרדף וחוזר ומרדף כמעין מחזר. בהמשך היצירה נגלה שיש לרדיפה זו גם פן קנאי ("ונבקע העפר בו תדרוך רגלך / ובקעו מעפר עיניי"). אבל כאן, כפי שנראה בשורות הבאות בבית, זהו ביטוי לאהבה הנמשכת לאחר המוות.

> אסף אלרום: החרוז המלא הוא אפילו יותר עשיר.  ״…ל בתי/בלתי״, עם האות ל של הברזל, לא?
וברמת הפשט- העפר המרדף נעליה אולי איננו העפר שהיא דורכת עליו, אלא האבק שמרחף מתחת לנעליה בכל פסיעה כשהנעל מתרוממת (מרחף/מרדף) ונראה כאילו הוא רודף אחרי נעליה ולא נרמס תחתיהן.

> אקי להב: שוב לפנינו יסוד "כוכבים בחוצי", המחלחל גם אל "שמחת עניים". כאמור (אתמול) "כוכבים בחוץ" היא במידה רבה יצירה העוסקת באינטראקציה בין הסובייקט לאובייקט (המיוצגים ע"י ה"אני", ו"האת", גיבורי היצירה). צמד הפרטנרים לחוויית הקיום האנושי על פי כוכבים בחוץ. לפנינו עוד הזדמנות להיווכח עד כמה שולט יסוד זה גם בצמד גיבורי "שמחת עניים". אלתרמן מעצב, בכוכבים בחוץ, יחסים אלה, ממשק זה, במספר דרכים ושתיים עיקריות הן המגע "עפר-רגל" והדיפוזיה הנוזלית. דוגמאות לדרך השנייה יש רבות, ביניהן בשיר "ירח" ("עיר טבולה בבכי הצרצרים") או "הדרך עם כל אחיותיה" (מהכפר הטובע בנהי הפרים") ועוד ועוד. כאן, בשירנו: שיר לאשת־נעורים, אנו עדים לדוגמא מהסוג הראשון, המגע "עפר - רגל".
מלבד האמור בשירנו, הנה עוד שתי דוגמאות מכוכבים בחוץ:  1) "אל תשכח אל תשכח נא עפר העולם / את רגלי האדם שדרכו עליך" (הלילה הזה). 2) "..לדרך השוקעת המסע אכינה. / באווירה הקר והערב לחֵךְ / לאדמתי אומר: את מגעי זכרי נא, / אני היד אשר הושטה אל לילָכֵךְ" (איגרת).  ראו באיזה יופי מטורף, באיזה דיוק, באיזו עדינות, מעצב אלתרמן את המגע-לא מגע הזה. שהוא, כאמור נושאו הכמעט קבוע של כמעט כל "שיר כוכבים בחוצי" ויש רובד ממנו בכמעט כל שיר אלתרמני. גם בשירנו "שיר לאשת נעורים".  המגע הבסיסי עם האדמה (מייצגת האובייקט, כל מה שאיננו "אני") הוא אומנם באמצעות הרגל, אבל אלתרמן מפליג/ ממריא ממנו אל הדימוי של יד מושטת שלעולם נשארת במצבה זה - ריקה. ויש לו כאמור ארסנל שלם של דימויים לצורך זה. איתורם ושיבוצם בשיריו, זוהי מלאכת השירים שלו.

*

כִּי בַּרְזֶל יִשָּׁבֵר, בִּתִּי,
וּצְמָאִי לֹא נִשְׁבַּר אֵלַיִךְ.

"כי" הוא כאן מעין נימוק ל"עפרי המרדף נעלייך". עפָרי ממשיך לרדוף אותָך אחרי מותי כי הצימאון שלי אלייך לא נשבר, גם כשאני עצמי נשברתי. אפילו ברזל, חומר בלתי-שביר, שביר יותר מהצָמָא שלי, מאהבתי הנצחית.

בכך ממשיכות שורות אלו את צמד השורות שקדם להן. אבל הן המשך גם לצמד שלפני כן, שפתח את הבית הנוכחי. הינה הבית כולו:

אָז עָלָה הַבַּרְזֶל, בִּתִּי,
וְהֵסִיר גַּם רֹאשִׁי מֵאֵלַיִךְ.
וְדָבָר לֹא נוֹתַר, בִּלְתִּי
עֲפָרִי הַמְרַדֵּף נְעָלַיִךְ.
כִּי בַּרְזֶל יִשָּׁבֵר, בִּתִּי,
וּצְמָאִי לֹא נִשְׁבַּר אֵלַיִךְ.

הברזל אם כן אינו רק דוגמה לחומר בלתי-שביר, אלא הוא גם החומר שהמית אותי וניתק אותי ממך. האמירה על שבריריות הברזל יחסית לצמא מקבלת משמעות מקומית חזקה יותר. הצמא עמיד מן הכלי הממית. האהבה ניצחה את המוות.

אפשר להבין את הפועל "נשבר", ב"צמאי לא נשבר", גם בדרך קצת אחרת. לשבור צימאון הוא לשתות. כמו לשבור צום. אפילו כמו לשבור בר, לשבור שבר, כלומר לקנות אוכל בימי רעב. הצמא שלי אלייך, מצד אחד, לא נשבר במובן של לא חדל; מצד שני, לא נשבר במובן של לא מומש. נשארתי צמא לאחר מותי, אוהב ומתגעגע לאין מזור.

אלו אינן שתי אפשרויות, אלא שני היבטים של אותה מציאות. אני מת, אני צמא אלייך, והצמא הזה מתמיד; הן מפני שהוא חזק, הן מפני שאי אפשר להרוותו.

אפשר גם להיתלות בהיפוך התחבירי שיש כאן, "צמאי לא נשבר אלייך" במקום "צמאי אלייך לא נשבר", ולדקדק ולומר שהצמא לא נשבר אלייך, כלומר צמא כלשהו שלי שאינו שייך לך לא התנפץ אל חופייך. אבל זו שטות בהתחשב בתוכנו של הבית ובשורות הקודמות ובמציאות המתוארת. ההיפוך התחבירי נובע מצורכי החרוז והמשקל, והוא מוסיף לשורה נופך לשוני מוגבה, נשגב וייחודי.

> עפר לרינמן: הצמא רוחני, ולכן אינו יכול להשבר; בניגוד לברזל, החומר. צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי.


*

לֹא לַכֹּחַ יֵשׁ קֵץ, בִּתִּי,
רַק לַגּוּף הַנִּשְׁבָּר כַּחֶרֶס.

הגוף שברירי וסופי. ואילו הכוח נצחי. מהו הכוח? הכוח הוא למשל מה שכינינו זה עתה "צמא", בשורות דומות לאלו שלנו: "כי ברזל יישבר, בתי, / וצמאי לא נשבר אלייך". גם שם היה חומר חזק שנשבר לעומת כוח לא פיזי שנשאר. ה"כוח" הוא הרצון, הוא התשוקה, הוא החיות, הוא הנשמה אם תרצו. הרי את המשפט הזה אומר איש מת, שממשיך להיכסף לאשתו החיה. משפט זה הוא מן העקרוניים ביותר ב'שמחת עניים' כולה.

האדם, כידוע מן הפיוט 'ונתנה תוקף', "משול כחרס הנשבר". האדם, מבחינה מיתית, הוא סוג של חרס בעצם: הוא מגובּל מן העפר. כחרס גם הגוף נשבר מתישהו, ו"נשבר" מחזיר אותנו כאמור לבית הקודם, שבו הברזל הממית נשבר אך הצמָא לא. אפשר לומר שהתמונה שלמה: הגוף נשבר, גם הברזל ששבר אותו נשבר, אבל הכוחות הרוחניים-רגשיים אינם נשברים ואין להם קץ.

אלתרמן שוב מתנסח פה בתחביר הייחודי שלו: "לא לכוח יש קץ" במקום "לכוח אין קץ". רק אתמול, בשורות המקבילות, ראינו "וצמאי לא נשבר אלייך". ה"לא" מוחל בשניהם על איבר לא צפוי במשפט. במקרה שלנו, האופייני יותר, הוא שולל את המשפט במקום לשלול נקודתית את הפועל או האוגד שלו.

מקבילה מעניינת לשורה שלנו יש בשיר 'האב' ב'שיר עשרה אחים': "לא קֵץ יש לַכוח". גם כאן "לא" מוחל על המשפט כולו, הפעם נתלה ב"קץ" ולא ב"כוח" כמו אצלנו, אך המשמעות זהה. אותו רעיון נאמר בפשטות בשיר 'קץ האב' ב'שמחת עניים': "כי האב לא ימות. כי הוא אב לאין קץ. / כי שאוֹלה יֵרד חיים". המת לא באמת מת. מהותו נשארת.

תבנית זו, של פתיחת משפט ב"לא" שמבחינה תחבירית מכוון לאיבר מסוים אחר במשפט, מקובלת כאמור אצל אלתרמן ויוצרת תחושה של הכללה: השיר שלנו עצמו התחיל כך, בפסוק "לא הכול הבלים, בתי, / לא הכול הבלים והבל". אפשר היה להבינו בפשטות כאומר שלא הכול הבלים אלא רק חלק. אבל אפשר גם להבין את "לא" על דרך התבנית של המשפט שלנו, כשולל את המשפט כולו: לא נכון שהכול הבלים והבל. אומנם המשמעות הפרקטית זהה.

*

לֹא פָּקְדָה הַשִּׂמְחָה בֵּיתִי

כך בפי העני-המת, המספר על חייו ומותו. אלה הם חיים בלי שמחה: חייו של גיבור היצירה הקרויה 'שמחת עניים'! ראינו כבר בשיר שאנו קוראים שחייו בביתו, עם אשתו, היו עגומים וקשים החל בשלב מוקדם. העוני והחולי היכו בהם; "וָאקרא לחולִי בֵּיתי".

השורה הבאה, עלינו לומר כבר עכשיו, היא "וַתַּצַּע אֲדָמָה לִי עֶרֶשׂ". כלומר מתתי. הערש באדמה, מיטה שהיא קבר, שנדון בו בכפית הבאה שלנו, נראה כניגוד לבית המרוצף. הסימנים מלמדים אפוא שהוא מדבר כאן בעיקר על חייו, ועל ביתם המשותף. השמחה לא באה לשם.

לא באה, גם לא קפצה לביקור. ואכן, גם בשיר הקודם, שיר הפתיחה, אומרת לו השמחה עצמה: "לא פקדתי ביתך... רק אלך עם נושאי הארון". העני מודה כאן בצדקת דבריה של השמחה בשיר הקודם, עת הכחישה את אמירתו "כי באתני שמחת עניים".

יתרה מכך, השורה הראשונה בשיר הקודם, וביצירה כולה, היא "דפקה על הדלת שמחת עניים". "דפקה", ממש אותיות "פקדה", שאצלנו. השורה שלנו היא הד לשורת הפתיחה: דפקה כן, פקדה לא. רק דפקה ולא באמת נכנסה, לפחות לא כל עוד הבית היה בית.  

הניסוח בשורתנו, "לא פקדה השמחה ביתי", מחזיר אותנו לדיון מאתמול, על מיקומה הלא טבעי של המילה "לא" בשורות אלתרמניות רבות, כגון "לא לכוח יש קץ" שקראנו אתמול. אצלנו, הצורה הפשוטה "השמחה לא פקדה ביתי" הייתה שומרת על המשקל הרצוי. ובכל זאת נבחרה, השלילה המובלטת, הטקסית, ביטול האפשרות: "לא פקדה השמחה ביתי".

*

וַתַּצַּע אֲדָמָה לִי עֶרֶשׂ.

אנו רגילים לדבר על מנוחתו האחרונה של אדם, על קברו כמשכבו; אלתרמן, בפיו של העני-המת, מחייה את המטפורה המיובשת הזאת בתארו אותה כאדמה המציעה לאדם המת את עצמה כערש, כמיטה. יש גם קורטוב של שלווה ופיוס בתמונה הזאת.

שורה זו עומדת ביחסים הדוקים עם שכנותיה בבית, והיא משמיעה את הדיהן ומוארת בצבעיהן, או מבשרת אותן.  

לֹא לַכֹּחַ יֵשׁ קֵץ, בִּתִּי,
רַק לַגּוּף הַנִּשְׁבָּר כַּחֶרֶס.
לֹא פָּקְדָה הַשִּׂמְחָה בֵּיתִי
וַתַּצַּע אֲדָמָה לִי עֶרֶשׂ.
אַךְ בְּיוֹם בּוֹ תָגִיל בִּתִּי
גַּם תָּגֵלְנָה עֵינַי מֵאֶרֶץ.

הגוף, אמרנו, נשבר כחרס – והאדמה הציעה לו ערשׂ. שימו לב לקשר בין חרס לאדמה. הרי החרס הוא סוג מסוים ואפוי של אדמה, ואחרי שהוא נשבר מוצאים אותו בדרך כלל באדמה;

השמחה לא פקדה את בית העני בחייו – ומשפקדה אותו, במותו, הערש נמצא לו מחוץ לבית. האדמה כביכול מציעה אירוח למי שלא זכה לארח את השמחה. שם גם ישמח, יגיל, בבוא היום.

ולבסוף, אדמה היא ארץ, וכשאנו שומעים "וַתַּצַּע אֲדָמָה לִי עֶרֶשׂ" אנו עשויים לשמוע לשבריר רגע "ארץ" ולא ערש, ודאי בהשפעת צ של "ותצע". ואכן, "ארץ" תבוא כחרוז הבא, כשם אחר לאדמה שבה הוא נמצא.

אפשר אם כן לומר לסיכום יחסי האדמה עם שאר הבית: האדמה היא חרס והיא ארץ, אבל מה, חרס וארץ מתחרזים ואדמה לא מתחרזת איתם, אז מה היא עושה? הופכת עצמה לערש והכול מסתדר!

> הלל גרשוני: חרס-ערש זה חרוז הולם במיוחד כי במקור זה חרשׂ (לא שמפריע לאלתרמן לחרוז ערש עם ארץ). והמצלול הולך טוב גם עם ההתחלה של כל מילה המתחילה באות גרונית (או סוג של): חרס-ערש-ארץ.
>> צור: נכון. והרכיב הגרוני של החרז הוא מן הסוג המתגלגל, ההדרגתי. כי ח ו-א רחוקות זו מזו, אבל ע קרובה לכל אחת באופן אחר. חשוב מכך, הדמיון בין העיצורים המוטעמים בחרוזים (הגרוניים) מחליק את החריזה בין ס/שׂ לבין ץ. נראה שאלתרמן לא היה שש לחרוז למשל ערש עם פרץ.

*

אַךְ בְּיוֹם בּוֹ תָגִיל בִּתִּי
גַּם תָּגֵלְנָה עֵינַי מֵאֶרֶץ.

האיש המת, שהשמחה לא פקדה את ביתו בחייו אלא רק נלווית אליו כצל בקברו, ממשיך בסקירה הכרונולוגית שלו באוזני אשתו, ועכשיו מגיע לעתיד. הוא משמיע הכרזה עקרונית, הבאה באופן חריג בגוף שלישי ולא שני, כאומר את הדברים גם לעצמו: שִׂמחתי כאן, כשוכן-עפר, תבוא כשתגיע השמחה אל רעייתי. כשהיא תגיל, גם עיניי הצופות מן הארץ תגֵלנה.

בפשטות, בלי לקרוא הלאה, אפשר להבין שהוא אומר שהוא ישמח כשאשתו החיה תשמח. אבל ההמשך המיידי של השיר מבהיר שלא זה העיקר. "עוד יבוא יום שמחה", הוא יאמר מייד, והיום הזה הוא יום מותך שבו תצטרפי אליי כאן למטה: "וצנחת על אדמת בריתי, ואליי יורידוך בחבל". אכן, אנו שוב נזכרים: שמחת העני שלנו הייתה יום מותו, וזו תהיה גם שמחתה-גילתה של אשתו, בבוא יומה. העני לא באמת שמח עם השמחה שלו בקברו; מבחינתו שמחה היא עם אשתו. עד אז, כפי שקראנו, צמאו אליה לא נשבר, ועפרו רודף אחרי צעדיה.

צריך לזכור, וזה אמור גם על השורה של אתמול בדבר הארץ כערש, שהיצירה שלנו נשענת בחוזקה על הזיהוי הסמלי של המת עם העפר, עם הארץ, עם הירידה. המת הוא חי מבחינה רוחנית, אבל המערכת המטפורית ביצירה אינה מאמצת את תפיסת עליית הנשמה, את ראיית המת כיושב "בשמיים", את כל המערכת המזוהה עם היהדות מימי בית שני וחז"ל ואילך, אלא את מערכת הסמלים המקראית, הקרובה יותר לזו של המזרח הקדום, אשר בה המת יורד מטה: יורד דוּמה, יורד לשאול, שוכן עפר, ביטויים שאנו מכירים מתהילים למשל.

מן המקום המטפורי הזה, לא מן השמיים, המת שלנו אכן מגיח לעולמנו כיישות רוחנית. אכן, הוא אינו בדיוק "נשמה" וגם לא מבשר של תחיית המתים. ההיצמדות לאתוס הקדום יותר, אתוס האדמה, מאפשרת לאלתרמן לפטור את המת-החי שלו, גיבור היצירה, מכל המטען הרעיוני שהועמס לאורך הדורות על המוות, ולזקק מת, מת גמור, גופה באדמה, עם כל הברוטליות והישירות שבדבר, מת בלי הריכוך המכניס למשחק את העולם הבא; ועל בסיס זה לבנות את הנוכחות הרוחנית שלו בעולמנו כ"כוח" וכקול מדבר.

השמחה, הגיל, מגולגלת כאן מהאדם עצמו אל עיניו. העיניים הן מטונימיה של כולו, כלומר עיניים שמחות הן אדם שמח. ועדיין, לא סתם נבחרו פה עיניים. אלו הן העיניים שהאיש הזה נדר, בצעירותו, שתראינה את אשתו עד שתכהינה. הן נושאות את מטען אהבתו אליה, ועל כן הן גם אלה שהשמחה תתבטא בהן בבוא היום.

הזכרנו כבר את השורה שתגיע בהמשך, בשיר 'הזר מקנא לחן רעייתו', "ובקעו מעפר עיניי": שם, עיניו הן המבטאות את קנאתו לה בחייה. חשוב אף יותר לענייננו הוא 'שיר שמחת עיניים', שיר ב בפרק ב להלן. שמחתן של העיניים היא כותרתו! והיא מצוינת במילותיו האחרונות. האיש המת משקיף אל חייה הקשים של אשתו, שאויביה מוחים את שמחתה, לא מאפשרים לה שמחה בחייה, אבל בעמידות שהיא מפגינה, וגם בצחוקה ה"מרחף חרישי", היא עוד משמחת "עיניים", עיניו של אוהבה המת המתבונן.

כש'שיר שמחת עיניים' לנגד עינינו, אנחנו יכולים לחזור ולהבין את האמור אצלנו, "ביום בו תגיל בתי", גם כעוסק בשמחתה של הרעיה בימי חייה. כל עוד תצליח לשדר איזה צחוק, עיניו של בעלה המת תגֵלנה. זה לא המובן העיקרי, כי כאמור בשיר שלנו עצמו מדובר מייד על כך שיום השמחה הוא יום המוות שלה.

> הלל גרשוני: גם אצל חז"ל, בדרך כלל המתים שוכנים למטה ולא למעלה.  ראה למשל במסכת ברכות דף ח"י עמוד ב עם סיפור הרוחות המפורסם. האיש הולך לבית הקברות ומקשיב לשיחת הרוחות. כלומר הרוחות נמצאות בבית הקברות. ואחת אומרת שהיא לא יכולה ללכת כי היא קבורה במחצלת של קנים. ויש גם דיון שלם על "אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל".

*

עוֹד יָבוֹא יוֹם שִׂמְחָה, בִּתִּי,

כך מתחיל הבית האחרון ב'שיר לאשת נעורים'. כפי שראינו בשורות הקודמות, זה היום שבו אשת נעוריו של המת, המכונה בפיו 'בתי', תגיל, וגם הוא יגיל מעפרו.

תכף נראה מהו יום שמחה זה, מהי אותה שמחה שקיפחה אותו בחייו ועוד תבוא; כבר גילינו, בעצם, כי על פי לשון השיר בשורות הבאות, המדובר ביום מיתתה והצטרפותה אליו.

בינתיים חשוב לציין את המילה "עוד" הפותחת את השורה ואת הבית. "עוד" כתיאור זמן, המתייחס לעתיד (או במקרים אחרים להתמשכות של משהו מן העבר בתוך ההווה), הוא כידוע מילת מפתח ב'כוכבים בחוץ', ספרו הקודם של אלתרמן, והוא בין היתר פתח אותו. ב'שמחת עניים' זו הופעתו הראשונה של 'עוד' כתיאור זמן; ויעברו עוד כמה שירים טובים עד שיהיה בה שימוש נוסף, שימוש חיובי שאיננו "לא עוד".

הולם הוא שהופעת בכורה נדירה זו של המילה המצביעה על התקווה, האמונה ותחושת הרציפות הקיומית, הופעת הבכורה שלה ב'שמחת עניים' לפני עוד היעלמות ממושכת, מתקיימת דווקא כאן, כשה"עוד" נוגע ל"שמחה". זהו האופק העתידי של היצירה. השמחה. שהיא שמחה מורכבת, מסתורית, דו משמעית, שמחת העניים.

אכן, יום שמחה זה יצטייר בשורות הבאות כעצוב, יום מוות; אבל זו הסתכלות זמנית. תיקון לכך יבוא, לאחר המהלך השלם של היצירה, בבית מקביל לבית שלנו, שיהיה הבית האחרון ביצירה; שם, עוד בחייה של הרעיה, "עוד תהיי בין אחים, בתי, / עוד תראי כי יגעת לא להבל"; ורק אחר כך, בהגיע הזמן הנכון, כשכבר יהיה לך בן ממשיך, "ולָעֵת, על אדמת בריתי, / בנך משכב לך ימוד בחבל".

*

עוֹד גַּם לָנוּ בּוֹ יָד וָחֶבֶל.

הדבר אמור על "יום שמחה", כנזכר בשורה הקודמת. "יד וחבל" זה כמו "חלק ונחלה": גם אנו ניקח חלק ביום השמחה הזה.

נציין תחילה את השימוש המיוחד ב"עוד". הלשון פה מקוצרת: השורה אומרת בעצם שעוד *יהיו* בו גם לנו יד וחבל. המילה "עוד" כמילה צופת-עתיד בעצם מוחלת על כל המשפט, תוך השמטת הפועל. זה קצת דומה למה שראינו לגבי השימוש במילה "לא" בשירנו, לשלילת משפט ולא רק פועל.

הבנה זו של משמעות "עוד" אינטואיטיבית כנראה אצל הקוראים, וזה מפני שהיא חוזרת כאן: כזכור השורה הקודמת הייתה "עוד יבוא יום שמחה, בתי"; בשורה שלנו "עוד" כבר נושא מעצמו את המטען של העתיד ושל התקווה.

הצירוף "יד וחבל" מיוחד. נֹאמר תחילה כי המילה "חבל" נדרשה כאן בשביל החרוז. הבית (והשיר) נועדו להיגמר ב"לא הכול הבלים והבל"; אומנם תהיה עוד שורה שתיגמר ב"חֶבל", במובן אחר של המילה, אבל זו דרך השיר שלנו ברוב בתיו: שניים מתוך שלושת חרוזי המלעיל הם אותה מילה.

אבל מאילוץ-חריזה זה צמח ביטוי מקורי. חבל מובנו כאן חלק, נחלה, שותפות. במקרא זו לפעמים משמעותה של המילה. כך למשל "משליך חבל בגורל" (מיכה ב, ה), "גורל אחד וחבל אחד" (יהושע יז, יד), "ארץ כנען חבל נחלתכם" (דברי הימים א טז, יח; מפסוק זה ומעוד שכמותו אפשר להבין שהמילה "חבל" במובן של "חבל ארץ" מקורה במשמעות זו: חֵלק). וגם "חבלים נפלו לי בנעִמים" (תהילים טז, ו).

גם המילה "יד" תתבאר כאן, בהתאם, במובן מיוחד שלה: "חלק יחסי", "מנה". זה מובן נדיר יחסית במקרא; על פי הקונקורדנציה של אבן-שושן, "יד" מופיעה במקרא 1,617 פעמים, ורק שש מתוכן במובן הזה. אבל הוא ידוע. למשל אצל יוסף במפגשו עם אחיו, מתנת בנימין גדלה מהאחרות "חמש ידות" (בראשית מג, לד).

אבל לא צריך לזכור משמעות מיוחדת זו של "יד" כדי להבין שהיא מציינת כאן שיש לנו חלק ביום הזה. הרי אומרים "יש לו יד בדבר", הוא שותף בו.

בהקשר זה, אנחנו מכירים את הביטוי "יד ורגל". גם לנו, אומר השיר, יד ורגל ביום השמחה. כלומר מעורבות. זו שורה שעשויה הייתה להיכתב כאן, והיא כמעט-מתחרזת לנו; לפעמים כשאני קורא שורות אלו בפה או בעל-פה כמעט מתחלק לי "יד ורגל". כאן, הצירוף "יד וחבל" מדייק יותר: מה שיש לנו ביום השמחה הוא לאו דווקא שותפות פעולה, אלא חלק ונחלה. יד וחבל.

כדאי להזכיר לבסוף שיד וחבל מתחברים בטבעיות, בגלל מובנה השכיח של המילה חבל, אותו חפץ ארוך המיעוד לסחיבה ולקשירה. ליד ולחבל תפקיד דומה למדי וגם צורה מאורכת. והיד היא המושכת בחבל. הסמכת החבל לאיבר בגוף מזכירה לנו את "כצוואר אחרי החבל" מתחילת השיר. מעברו של החבל מהצוואר ליד מסמל את שינוי המגמה בשיר.


> רחל אליאור: שמא גם חבל במשמעות של יסורים הקודמים ללידה כמו חבלי לידה או חבלי משיח, מהדהדים כאן במובלע.

*

וְצָנַחְתְּ עַל אַדְמַת בְּרִיתִי

כך יקרה ב"יום שמחה". אשת הנעורים תמות ותיפול על האדמה, שבה נמצא זה מכבר אהובה. בכך תוסיף בריתם להתקיים. השורה הבאה מבהירה שבכך מדובר: "וְאֵלַי יוֹרִידוּךְ בְּחֶבֶל".

צניחה, בעברית שלפני המצאת המצנח, היא נפילה, הישמטות כלפי מטה. כמו עכסה מן החמור ויעל בספר שופטים, כמו הזלזל של ביאליק. בקלאסיקה האלתרמנית הפועל מופיע כמה פעמים בהקשר דרמטי של מוות בסופי שירים.

כאן, בבית האחרון ב'שיר לאשת נעורים', זהו המקרה הבולט ביותר; אבל יש גם בסוף השיר של מכת בכורות ב'שירי מכות מצרים': "צָנַח הָאָב עַל בְּנוֹ" שזה עתה מת. ויש בסוף שיר היין ב'שיר עשרה אחים' בית קרוב מאוד ברוחו לשיר שלנו:

וְהָיָה עֵת נֶחְדַּל לָחוּשׁ רוּחַ וְטַל
וְצָנַחְנוּ מֵרֹאשׁ הַסֻּלָּם, –
כָּאִילָן הַמּוּטָל לְרַגְלֵי חֲמוּטַל
עוֹד נַחֲבֹק עֲפָרוֹ שֶׁל עוֹלָם.

ועל כך נוסיף, בגלל ה"אדמה" שעליה הרעיה תצנח, את הסיום הדרמטי של שיר הפרדה 'תבת הזמרה נפרדת' לקראת סוף 'כוכבים בחוץ': "גוף נופל על אדמותיךָ".

כבר ראינו מה רבה חשיבותה של האדמה בשיר שלנו. "ותצע אדמה לי ערש". האדמה היא גם "ארץ" ו"עפר" והגוף השרוי בה ונעשה עפר גם הוא נשבר כסוג של אדמה, "חרס". אל האדמה הזאת תיפול האהובה, והיא מקומה של הברית בינה לבין המת המדבר אליה. ברית האוהבים תתחדש באדמה, ומן האדמה הזאת אולי גם יצמח משהו.

הצירוף "אדמת בריתי" עשוי להיקשר גם בארץ ישראל, ארץ הברית, ופרשנים המבקשים למצוא ב'שמחת עניים' אלגוריה לעניין זה או אחר בהיסטוריה היהודית יכולים להשתמש בזה. אבל זה ודאי לא מוכרח. הברית בין בני הזוג שלנו כבני אדם חשובה מספיק.

נזכור גם איך נולדה פה המילה "בריתי": היא נצרכה לחרוז. בכל בתי השיר, השורה הזאת (השלישית) צריכה להתחרז עם "בּתי". בבית הראשון כבר נעשה בה השימוש הזה, בנוגע לברית חשובה פחות: "גם לכסף הפרתי בריתי".

מילות החרוז ל"בתי" בשיר שלנו הן תמיד חרוזים עשירים, שאינם מסתפקים ב"תי": בכולם יש קודם גם בּ, או במקרה אחד פּ הדומה לה, ובדרך כלל גם תנועת חיריק. בריתי, פִּתי, בֵיתי, בִּלְתִּי, ושוב בֵּיתי, ושוב בריתי.

חריזת "בריתי" עם "בתי" מקסימה: התוספת היחידה שיש ב"בריתי" על "בִּתי", מבחינת הצליל, היא העיצור ר, ביחידותו, בלי תנועות. כך היה גם בחרוז "בִּלתי" שהוסיף על "בתי" רק ל בשווא-נח. החרוז מעולה גם משום הקֶשר שהוא מעורר בין "בתי" (הרעיה) לבין הברית איתה.

> אקי להב: המילה "בריתי" מבליטה גם את ההיפך. האדמה (כמוטיב דומיננטי בשיר) מוצגת כאן כפרטנר אישי של הדובר דוקא, ולא של הנמענת. הכתוב מבליט זאת. הנמענת "נאספת" כאן אל תוך ברית קיימת של הדובר עם האדמה, ועם כל מה שהיא מייצגת בשיר. אם רואים ב'שמחת עניים' יצירה אקזיסטנציאליסטית בסופו של דבר, (ומעמדו של הדובר כמת-נוכח מקשה מאד להתעלם מצד כזה) יש לכך חשיבות עצומה.  אין סימטריה ואין שוויון בין השניים. הברית היא קודם כל של הדובר. הנמענת היא במעמד של אורחת. מוזמנת להצטרף ל"חגיגה". בדומה לאינספור אורחים אחרים. אומנם הראשונה במעלה מבחינת החשיבות.

*

וְאֵלַי יוֹרִידוּךְ בְּחֶבֶל.

שורה לא כל כך נעימה, כשהיא נקראת כשלעצמה, על אותו "יום שמחה" שבו אשת הנעורים תצנח על "אדמת בריתי", על האדמה שאישהּ קבור בה. עם מותה תבוא הקבורה. ההורדה בחבל היא תיאור די ריאלי של הורדת ארון לקבר. השימוש בחבל מדגיש את העומק של השוחה, ומכאן את הריחוק הפיזי של המתים מעולם החיים. השניים, היא והוא, יתאחדו במעין ממלכה משלהם. אבל, לפחות פיזית, לא מלכות השמיים אלא דוּמה שיורדים אליה.

אבל ה"חבל" כאן גם בגלל השכנים; בגלל הנסיבות המילוליות של השיר בשורותיו האחרות.

ראשית, השכנות הקרובות. החבל מתחרז עם המילה המוכרחה להיות משובצת בסוף השיר, בעוד שתי שורות, הֶבל; כלומר עם אותה שורה המזכירה שלחיים ערך מוחלט, "לא הכול הבלים והבל". החבל מתחרז עם עוד חבל, שכבר קראנו, שמובנו אחר: חלק ונחלה. ומתוך התחרזות זו אנו חווים את החבל כאן, בקבורה, גם כדבר מחבר. שכן "עוד גם לנו בו יד וחֶבל".

אבל אולי מעל הכול, הבית שלנו, בית הסיום, הוא בעל אותם חרוזים של הבית הראשון. החבל כאן חוזר אל החבל ששם; חבל פיזי, כמו אצלנו. ושם החבל הופיע במשפט הדרמטי "רק אחרייך הלכתי, בתי, / כצוואר אחרי החבל". החבל ציין שם את הימשכותו הגורלית של האיש אחר הרעיה; כאן, כיוון התנועה הפוך, ומעגל החיים והמוות, החיזור והאיחוד, מושלם: גם היא הולכת אליו בעזרת חבל.

אפשר לשמוע כאן, כאובר-טון, גם משמעויות נוספות של "חבל": ייסורים, ובפרט כאלו שלפני דבר טוב: לידה, משיח. סאת הייסורים אולי תגיע לשיאה כשגם הרעיה תמות, אך צער זה יהיה אחרון, לפני השמחה.

מעניין ששורת-חבל זו גם עשויה כמעין חבל, כי מבחינת הצליל מילה משתרשרת אל מילה. "אלַי" נגמרת ב-י עיצורית שמתחילה מייד את "יורידוך". צליל ך של "יורידוך" נשמע בתחילת "חֶבל", אם להתעלם לרגע מאות היחס ב. ל שבסוף "חבל" תמשיך את המהלך אל המילה הבאה, בשורה הבאה, "לא".

בתמונה שלושה בתים מקבילים: בתי הפתיחה והסיום של שירנו, וגם בית הסיום של היצירה כולה. תוכלו לראות את השתנות השימוש ב"חבל". זו שהזכרתי, בין הבית הראשון לבית שלנו, וגם זו שתסמל את התפנית האופטימית בסיום היצירה, כאשר קבורת הרעיה, שוב בשימוש בחבל, תיראה אחרת לגמרי, לא כטרגדיה אלא כהשלמה. נחזור לזה בשורות הבאות.

ייתכן שזו תמונה של ‏טקסט שאומר '‏"סיום", בית אחרון "שיר לאשת נעורים", בית אחרון עוד תהיי בין אחים, בתי, עוד תראי יגעת לא להבל. ולעת, על אדמת בריתי בנך משכב לך ימד בחבל. לא הכל הבלים, בתי, לא הכל הבלים והכל. "שיר לאשת נעורים" בית ראשון עוד יבוא יום שמחה, בתי, עוד גם לנו בו יד וחבל. וצנחת על אדמת בריתי ואלי יורידוך בחבל. לא הכל הבלים, בתי, לא הכל הבלים והכל. לא הכל הבלים, בתי, לא הכל הבלים והבל. גם לכסף הפרתי בריתי, גם זריתי ימי להבל. רק אחריך הלכתי, בתי, כצואר אחרי החבל.‏'‏


*

לֹא הַכֹּל הֲבָלִים, בִּתִּי,
לֹא הַכֹּל הֲבָלִים וָהֶבֶל.

הפעם אנו מגיעים לצמד-שורות זה בסיימנו את 'שיר לאשת נעורים'. על תוכנן כבר דיברנו לפני כמה שבועות, כששורות אלו הופיעו בפתיחת השיר. אזכיר שאין מדובר בריב עם קהלת, שכן גם קהלת מציע דברים שאינם הבל, ובראשם השמחה. אלתרמן בשמחת עניים שלנו הולך בעקבותיו ממש. את השאר קראו שם.

האם יש הבדל בין שני הצמדים הזהים שבתחילת השיר ובסופו? לא, אבל יש הבדל בנו, שאנחנו כבר אחרי השיר. הפעם זו מסקנה, לא נקודת מוצא. אנחנו כבר יודעים מה שאנחנו יודעים, ובפרט אנחנו תחת רושם השורות הטריות האחרונות, המשלימות את מעגל החיים של האיש וגם של אשתו. ה"שמחה", "הכוח", הגוברים אפילו על המוות, מוכיחים שלא הכול הבלים והבל.

נביט שוב בשלושת הבתים ב"שמחת עניים" הכוללים צמד שורות זה. בתי הפתיחה והסיום של 'שיר לאשת נעורים' שבתחילת היצירה, ובית הסיום של השיר הכתוב באותה מתכונת, שיר הסיום. ראו בתמונה.

צמד השורות "לא הכול הבלים" ממסגר את השיר ואת היצירה (חוץ משיר הפתיחה המצוי מחוץ לפרקיה, "דפקה על הדלת שמחת עניים"; ברשותכם נאמר מעתה "היצירה" ונתכוון לגופה בלי השיר החוץ-פרקי). ולכן, בעוד בבית הראשון של השיר ושל היצירה הצמד נמצא בתחילת הבית, בבתי החתימות, של השיר ושל היצירה, הוא מופיע בסופה. כך המסגור שלם וכפול.

בכל הבתים, הצמד גוזר את החריזה כולה, הכוללת חרוזים וגם חזרות. כל מילות החרוז בכל הבתים המדוברים, ובכל אחד מהם, הן בתי, בריתי, הבל, חבל. ההבדל היחיד הוא שאצלנו בחרוז הבל-חבל מוכפל החבל, ובבתים האחרים ההבל. ההבל השני בשיר 'סיום' סותר את ההבל השני בבית הפתיחה: אני זריתי ימיי להבל (חוץ מזה שהלכתי אחרייך), את אולי חושבת שגם את יגעת להבל אבל עוד תראי שלא.

בכלל, כל בית בשלישייה שלנו מתקן את קודמיו, תוך שימוש באותם חרוזים ובאותם ביטויים. הבית שלנו מעמיד את "יום שמחה" רב המשמעות מול הימים, "ימיי", שזריתי להבל בחיי. ואת הליכתי הנוראה אחרייך אל גורלי, כצוואר אחרי חבל, הוא ממיר בחבל שבו את הולכת מגורלך, דרך כל בשר, אל השמחה והגאולה. ומול הפרת הברית עם הכסף הוא מעמיד את ברית האדמה שהיא ברית אהבה. אכן, אם בבית הראשון הקביעה "לא הכול הבלים והבל" לכאורה מופרכת מייד, אצלנו היא מגיעה כמסקנה מוכחת.

בית הסיום של היצירה כולה, בתורו, מתקן כאמור את בית הפתיחה בקובעו כי היגע לא היה להבל. ושוב, כמו הבית שלנו, מציע הקשר חיובי גם לברית וגם לחבל. אבל הוא מתקן גם את הבית שלנו. אצלנו המוות טרגי ונורא והשימוש בחבל בעת הקבורה מקאברי משהו. אשת הנעורים תמות פתאום, באמצע החיים כנראה, בצניחה, והנחמה היא רק בכך שהיא מתאחדת עם בעלה. ואילו בשיר הסיום של היצירה, השמחה תהיה כמו השמחה בהופעתה המקראית: "בין אחים", בחיים. שמחה בתורה ובקהלת היא תמיד בחברה, בקהילה, בין אחים. המוות יבוא עליה בזמן, "לעת", כשכבר יהיה לה בן בוגר, ממשיך (השיר שלפני שיר הסיום נגמר במילים "רק הבּן עוד חבקת לישועה גדולה"). החבל ישמש למדידת "משכב", כינוי נעים יותר לקבורה, שכיוונו אופקי ולא אנכי כמו אצלנו ב"יורידוך".

שיר הסיום כולו שולל את המוות, את סופיותו, מדבר על הישועה ועל הבן ועל חייה השלמים של הרעיה, והמוות בו מנוצח גם מפני שהוא חלק ממעגל של חיים שלמים. המסקנה "לא הכול הבלים והבל" היא שם מסקנת חיים, לא מסקנת מוות.






















יום שני, 24 בינואר 2022

נכנס יין: קריאה י-סוד-ית ב'היין' מתוך 'שיר עשרה אחים' לנתן אלתרמן

במסגרת לימוד 'שיר עשרה אחים' לנתן אלתרמן ב"כפית אלתרמן ביום" בפייסבוק, בטלגרם ובמי-ווי, קראנו בטבת-שבט תשפ"ב, דצמבר 2021 - ינואר 2022, את השיר השני, 'היין', ואת שירי הזמר הצמודים לו לפניו ואחריו ונוגעים בעיקר אליו. לפניכם רצף כפיות העיון, עם מבחר מהתגובות הפרשניות של הקוראים.



זֶמֶר

אֶת שִׁירוֹ דִּבֵּר אָחִינוּ.
תַּמָּה הַדְּרָשָׁה.
עֲשָׂרָה אַחִים הָיִינוּ,
וַנִּוָּתֵר תִּשְׁעָה.

זו מתכונת בתי הפתיחה של כל "זֶמר", אותם שירי תגובה ששרים האחים הנותרים אחרי כל אחד מהשירים שבפי אחד האחים. אנו בראשון שבהם. שירו של האח הבכור היה באמת קצת דרשתי באופיו. בכל אחד מה'זְמרים' הבאים מספר האחים הנותרים יירד באחד.

מה קרה לאח בתום שירו? למה נותרנו תשעה? לכאורה פרחה נשמתו של האח, וכבר עמדנו כמה פעמים על כך שהחשש הזה נרמז לאורך שירו. אולם מות האחים, ככל שהוא ממשי בכלל, אינו חלק מעלילת היצירה. האחים כלל לא מתרגשים מהמיתות הללו ואינם מדברים עליהן במפורש למעט אזכור מספר הנותרים.

היעלמות האחים היא בעיקרה הפלגה הממחישה דבר מה, כגון זה: שכל אח נושא את נאום חייו, מעלה על נס היבט מהיבטי הקיום וממצה אותו, ומשדיבר לא נותר לו עוד תפקיד. למרות צל-המוות המרחף על חלק מהשירים ביצירה, הביטויים "נותרנו" ו"וניוותר" פירושם העיקרי הוא פשוט "נותרנו בתור, טרם נשאנו את שירנו".

כשנגיע לשיר האח התשיעי ולשיר האח העשירי, העניין יטופל לראשונה ביצירה. לראשונה ידובר במצבם של האחים, בהווייתם לאחר ששרו את שיריהם. בשיר התשיעי ייאמר שהם ישובו לבתיהם, וחלקם ישובו לעפרם ואף יקומו ממנו. בשיר העשירי ייאמר שהם יושבים שותקים בלי נוע. השאלה אם האחים 'באמת' מתים לא תוכרע בבהירות, אבל בעמימות כן: הם לא. לא ממש.

הזמר שלפנינו הוא ברובו, בבתים שעוד נכונו לנו, הכנה לשירו של האח השני, שיר 'היין', ולכן זה יהיה ההאשטג שלנו כבר מעתה.

> יאיר פישלר: לפי ההצעה שלי שהאחים יוצקים את עצמם לשיר (גם אם לא במחיר חייהם ממש) מובן למה האח הבכור כבר לא נמנה עם האחים – הוא סיים את השיר שלו, וכעת הוא חלק מהשיר, ולא חלק מהאחים.
(אם זה היה קטע מסיפור פנטזיה הייתי מדמיין כאן איזה אור יוצא מהאח ומרחף במרכז החדר, מחכה שהאורות של שאר האחים יצטרפו אליו.)


*

בַּעֲשָׂרָה גְּבִיעִים הַיַּיִן
יֶאֱפַל כַּלֵּיל.
וּמִי יִתְּנֵנוּ שִׁיר הַיַּיִן,
הָבָה וְיָחֵל.

יין נמזג לגביעיהם של כל עשרת האחים. הבכור והנותרים כאחד. עוד סימן לכך שמי שכבר שר לא מת כפי שאפשר להבין. היין אפל, כלומר כהה במראהו וגם טומן סודות ונסתרות, לא בפעם הראשונה בשירת אלתרמן. הוא אפל כלילה שהרי אנחנו בלילה. זמן ליין וגם להמשך סבב השירים.

זה המקרה היחיד בכל שירי-הזמר של מקהלת האחים שבו הם מזמינים לא את הדובר הבא אלא את הנושא הבא. רוצים שיר יין ומחפשים מתנדב. המתנדב ישתמש בנושא היין כדי לשיר גם או אפילו בעיקר על אהבה רומנטית ונראה שפשוט קפץ על ההזדמנות. הבתים הבאים בשיר הזמר יספרו על מחשבותיו בעניין זה בגוף שלישי, גם זה באופן חריג בשירי-הזמר.

לשון "מי יתננו" מזכירה שתי לשונות-מקרא מפורסמות, שתיהן קשורות לענייננו. ישנו "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים" של ירמיהו (ט', א). וישנה בקשתו של דוד "מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר" (שמואל ב כ"ג, טו, וכן דברי הימים א י"א, יז). על הדעת עולה גם "אם תיתנו לי כוס של יין" מפיוט מושר מאוד של ר' סעדיה בן יוסף.

> יאיר פישלר: כיוון שאני מקדם את ההבנה שהאח מת, לפחות במובנים מסויימים, נציין את היין מסוף פרק א' של שמחת עניים (שיר המשתה, כמדומני), שנמזג גם לזר המת.
כמובן, הזר המת, כמו מתים רבים אחרים של אלתרמן, הוא דמות פעילה, ולא מן הנמנע שגם האחים ה'מתים' ימשיכו לפעול.
האם היין כאן מלווה את שירתם של האחים, או שיין אפל הוא אביזר טקסי ביצירת שיר היין? אין לדעת. אם הוא אביזר טקסי נוכל להסביר למה האחים מזמנים את הנושא – היין אפל מספיק ו'מוכן', והגיע הזמן לשיר עליו.
גם אם לא נבחר לתת ליין האפל תפקיד ביצירת שיר היין, ניתן בהחלט לומר שהוא חלק מהמעמד ומעניק לו חשיבות, כמו היין בקידוש ובהבדלה. שוב, נוכל להסביר שהפתיחה בשיר היין דוקא מקבילה לפתיחה בברכת הגפן.


*

וְהַרְחֵק, הַרְחֵק מֵהֵנָּה, כְּגִבְעוֹל לִפְנֵי מַגָּל,
גָּרָה בַּת אֲשֶׁר אַחֵינוּ שֵׁם קָרְאוּ לָהּ חֲמוּטַל.

ה"זמר" שלנו ממשיך להיות חריג ושונה משאר ה"זמרים" ביצירה, אף שהוא הראשון. אנו נכנסים עכשיו לקטע ארוך שמושתל בו, תופס את רובו הגדול, ובעצם אינו חלק ממנו: אינו זמר של האחים.

שר אותו מספֵּר חיצוני, המדבר על האחים בגוף שלישי. הוא משלים לנו מידע. מספר לנו על איזו נערה שכל האחים אהבו מרחוק בימי נעוריהם והמציאו לה שם שקסם להם. זאת כדי להסביר למה האח שהתנדב לשיר על היין ישרבב לשירו דברים בענייני אהבה ועל חמוטל עצמה.

חמוטל שאלתרמן ממציא כאן היא מעין "השולמית", דמות ספרותית המייצגת את רעיון האהבה וההיקסמות. השם חמוטל מופיע במקרא: חמוטל בת ירמיהו מלִבנה הייתה אימם של המלכים יהואחז וצדקיהו. דומה שהשם נשמע לאלתרמן צירוף של חמוד ושל טל. ובאמת הוא נעשה אופנתי לאיזו תקופה בישראל. נראה לי שבעקבות היצירה הזאת אבל אינני בטוח.

חמוטל גרה "הרחק מהנה", כלומר גם הרחק מהבקתה שהם מתכנסים בה, וגם הרחק בזמן. הטעמת השיר מחייבת "גרה" במלעיל, כלומר בלשון עבר.

היפה עד מדהים בשורותינו הוא הצירוף "כגבעול לפני מגל". המגל עתיד לקצור את הגבעול. כשיקצור אותו יהיה בכלל לא הרחק ממנו. הם יהיו צמודים. הגבעול עומד לפני מגל וזה יכול להיות יחס מרחבי, כלומר המגל מתקרב, או יחס בזמן, כלומר הגבעול עוד עומד, והמגל עתיד לבוא, אולי מייד ואולי בעוד תקופה, כשיבשיל.

כך או כך, זהו לא ריחוק אמיתי במרחב או בזמן, אלא ריחוק מדומה, אשלייתי. ובעיקר, וכאן המילה 'לפני' קצת מבלבלת, זהו ריחוק מהותי: הגבעול חי, המגל ממית. זכר חמוטל מלבב וחי, שלא כמו מצבנו כעת. אכן, גבעול לפני מגל הוא דימוי קצת מפחיד. באיזה אופן עדין, "הרחק מהנה כגבעול לפני מגל" מזכיר בפרדוקסליות-למחצה שלו, בעירוב האהבה ואימת המוות, את הדימוי הקלאסי של אלתרמן ב'שיר לאשת נעורים', "רק אחרייך הלכתי, בִּתי, / כצוואר אחרי החבל".

קטע זה המושתל בזמר האחים עשוי שורות ארוכות, במשקלן הבסיסי של שורות הזמר אך כפולות באורכן ולמעלה מכך, ובסגנון הדומה לזה שירי האחים עצמם יותר מאשר לשירי הזמר. הוא יכלול שני בתים בני שש שורות כל אחד, המקבילים זה לזה: בכל בית יהיה צמד שורות שנגמר ב"חמוטל", צמד שנגמר ב"יינם" וצמד שנגמר ב"שיר היין".

השורה הראשונה בכל צמד כזה תתחרז עם מילת הסיום שלו, אבל בדרך שונה בכל בית. למשל, אצלנו "חמוטל" מתחרז עם "מגל", ובבית הבא החרוז של חמוטל יהיה "תלתל". כלומר, במקרה השני החרז (הצלילים המשותפים לשני החרוזים) רצוף, tal, ואילו במקרה הראשון, מגל-חמוטל, זה חרז עם דילוג, m_al.  ואילו הרצף "גל" של "מגל" מהדהד לנו בעיצוריו את "גבעול".

בכל בית הצמד הראשון, זה עם החמוטל, נחרז גם באמצעי השורות. אצלנו זה מהֵנה-אחֵינו.

הסימטרייה בצמד הבתים הזה היא חלק מסימטריה מהופכת המתקיימת ב"זמר" כולו, ועוד נדבר בה.

*

הֵם הֶחֱרִישׁוּ כֵּן תָּמָהוּ, כֵּן תָּמְהוּ לֹא לְחִנָּם,
אֵי הַדֶּרֶךְ קָם חִנָּה וַיִּתְעָרַב בְּמַר יֵינָם.

נראה שהאחים, איש איש בלבבו, נזכרו באותה חמוטל שהכירו בימי נעוריהם אגב אזכור היין. וכולם שתקו בתמיהה מוצדקת, מה פתאום חינה עולה בדעתם כשהם חושבים על היין.

"הם החרישו כן תמהו" על פי הפסוק "הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ, נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ" (תהילים מ"ח, ו). "חינם" של "לא לחינם" נפתר ב"חינה" של חמוטל. ועוד, חן ומר המתערבבים יחדיו יוצרים, בראשי תיבות, את תחילת השם חמוטל.

היין נתפס כאן פתאום כדבר מר, והוא מר בוודאי יחסית לחן של אותה חמוטל; אבל מעורבות כאן גם משמעויות נוספות של המילה מר: טיפה (טיפת היין!) ואולי גם כינוי לגבר (ואיך צצה הנשיות הנושנה בהתוועדות גברית-שתיינית זו).

*

וְאֶחָד מִבֵּין אַחֵינוּ מִמְּקוֹמוֹ נָתַן בָּהּ עַיִן
וּבְלִבּוֹ אָמַר אָקוּם וַאֲדַבֵּר נָא שִׁיר הַיַּיִן.

ההצעה שמישהו מן האחים ישיר את שיר היין עוררה בכולם את זכר אהובתם הנושנה והרחוקה חמוטל, והנה אחד מהם חושב לקשר בין השניים בפועל. ממקומו סביב השולחן הוא נתן בה עין, כלומר העלה אותה בדמיונו. והוא מתכנן, כפי שיסביר בבית הבא, להעלות את זיכרונה בשיר היין שהוא יאמר.

על שני דברים אומרים בדרך כלל שאדם "נתן עינו ב-". על מישהי שמוצאת חן בעיניו, ועל יין, בביטויים כגון 'נותן בכוס עינו' או 'נתן עינו ביין'. כאן מתחברים שני הדברים: אחד במפורש, ואחד (יין) על דרך החרוז. המילה "נתן", שהיא במקרה או לא גם שמו של המשורר האמיתי פה, מלווה את הזֶמר הנוכחי עוד מן הבקשה "מי יתננו שיר היין", שאף תחזור בצורה "שיר היין אם תתננו".

צמד השורות שלנו, המתאפיין דווקא בפשטות פונקציונלית, אכן מתבסס על כמה צירופי לשון מפורקים שאינם שומרים בהכרח על משמעותם המקורית. לצד ההתפרטות של "נתן בה עין", מרומז כאן הביטוי "אחד בפה ואחד בלב". הוא פרוס על ראשי השורות (ואחד... ובליבו) וכן בכוונתו של האח, בינתיים בליבו, לדבר בפועל, בפיו.

עוד בולט בשׁורותינו הזוג "ממקומו ... אקום". את חמוטל הרחוקה רואה האח בלי לזוז ממקומו, בדמיונו, אך כדי להשמיע את שירו לאחיו היושבים איתו הוא צריך לקום.

> דן גן-צבי: נתן בו עין זה גם ביטוי של מוות - נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות. משהו בשורות האלה מעורר תחושה של מוות ואפלה.

*

כִּי אוּלַי עַד זֶה הַלַּיִל לֹא נוֹתַר עוֹד גַּם תַּלְתַּל
מֵעַלְמָה אֲשֶׁר בְּנֵי חַיִל שֵׁם קָרְאוּ לָהּ חֲמוּטַל.
אַךְ לֹא שָׁוְא אֶל אוֹר פָּנֶיהָ וּשְׂחוֹקָהּ שֶׁלֹּא יוּעָם
נָהֲרוּ פְּנֵיהֶם עַד רֶגַע וְאָפְלוּ גְּבִיעֵי יֵינָם.
וְלָכֵן – אָמַר הָאָח – אַף כִּי תּוֹרָהּ לֹא בָּא עֲדַיִן,
יַעֲלֶה נָא בֵּינָתַיִם זִכְרוֹנָהּ בְּשִׁיר הַיַּיִן.

נבלע נא היום בכף גדולה את כל הבית, שכן הוא אינו מוסיף הרבה על קודמו-תאומו. כזכור, אלה הם שני בתים התופסים את רוב זמר-האחים שלפני שיר היין, אך הם אינם חלק מהזמר עצמו אלא מעין תיאור בפי מספר חיצוני, שנועד להבהיר למה שיר היין עתיד לעסוק גם באהבת-נעורים אבודה. הרעיון לשיר שיר על היין מזכיר לכל האחים המזדקנים אהבה משותפת ישנה, ואחד מהם אומר בליבו, ועכשיו גם אומר בקול, שזו ההזדמנות.  

הבית שלפנינו עומד על ריחוק השנים בין תקופת ההיכרות עם חמוטל לבין ליל ההתוועדות הנוכחי. הוא אומר: ייתכן שהיא כבר מתה בכלל, לך תדע, אבל זיכרונה חי אצלנו. לא במקרה אור פניה מימים ימימה, ושחוקה שגם הוא עוד בורק, מנהירים את פנינו כרגע. ואילו ה"תגובה" של היין המר לזיכרון המתוק היא הפוכה, להיות אפל, כדרכו וכפי שכבר צוין בזמר שלנו. אפל כלילה וטומן סודות. כפי שיבואר בהרחבה רבה בשיר היין עצמו.

הבית הוא כאמור תאומו של קודמו (ראו בתצלום). כבר אמרנו שהם מקבילים בחרוזיהם (בכל אחד שלושה צמדי-שורות חורזים הנגמרים במילים חמוטל, יינם ושיר-היין). תלתל הוא חרוז מדויק ורצוף לחמוטל (tal), בניגוד למגל-חמוטל בבית הקודם שבו החרוז מדלג: מושתת על העיצור האחרון והשני-שלפני-האחרון (m...al). היפוך הדבר קורה הוא בצמד החריזה המדלגת יוּעם-יינם אצלנו (y...am), לעומת הצמד המדויק חינם-יינם (nam) בשורות המקבילות בבית הקודם.

אוסיף כי במבט רחב יותר החרוז הפותח אצלנו הוא "גם-תלתל/חמוטל", כלומר הוא גם רציף וגם מדלג: am...tal.  

וכמו בבית הקודם גם כאן צמד השורות הראשון, שורות החמוטל, חורז גם באמצעי השורות: לַיִל-חַיִל. למעשה כל צמד שורות פה יכול היה להיות מוצג כבית בן ארבע שורות במתכונת קלאסית, הדומה לבתי שירי הזמר עצמם (אך אפילו עכשיו ארוכה מעט יותר בשורותיה הזוגיות). למשל כך:

כִּי אוּלַי עַד זֶה הַלַּיִל
לֹא נוֹתַר עוֹד גַּם תַּלְתַּל
מֵעַלְמָה אֲשֶׁר בְּנֵי חַיִל
שֵׁם קָרְאוּ לָהּ חֲמוּטַל.

> יאיר פישלר: שמא האח מדבר על חמוטל דוקא כי לא נותר ממנה אף תלתל. חמוטל חיה כי אור פניה עוד מצוי בליבות האחים, ושחוקה לא מועם כי הם משמרים אותו.
זה מתאים למה שהאחים רוצים מהשיר (לפי הפרשנות שלי). השיר הזה אמור לשמר את חייהם של האחים, ולכן מתאים מאוד לפתוח אותו בדוגמא לשימור של אדם אחר – חמוטל. לכן, על אף שתורה לא בא עדיין, מועלה זיכרונה גם בשיר הראשון, שיר היין.

*

מִגְּבִיעִים נִבָּט יֵינֵנוּ,
כְּהַבֵּט הַלֵּיל.
שִׁיר הַיַּיִן אִם תִּתְּנֵנוּ,
הָבָה וְהָחֵל.

שוב אלה האחים, המאמצים את הצעתו של אחד מהם שיאמר שיר על היין וישלב בו דברים על העלמה חמוטל.

בית זה, המסיים את זמר-הקישור הקצר, מקביל לבית השני בו; ושניהם עוטפים את צמד הבתים התאומים הארוכים שהשלמנו אתמול, המקבילים זה לזה, כך שנוצר מבנה בתים א-ב-ב-א. בתמונה שהצבנו בראש רצף זה, ובה הזמר כולו, אפשר לראות את ההקבלות: לכל חרוז קבוע צבע משלו, בשתי משפחות צבעים - לשני צמדי הבתים. אפשר גם לראות שהצירוף "שיר היין" שוזר את הבתים מכל הסוגים בסופם או סמוך לסופם.

נביט רגע בבית המקביל לשלנו:

בַּעֲשָׂרָה גְּבִיעִים הַיַּיִן
יֶאֱפַל כַּלֵּיל.
וּמִי יִתְּנֵנוּ שִׁיר הַיַּיִן,
הָבָה וְיָחֵל.

קל לראות את הדמיון. בכל בית בשורות הראשונות היין בגביעים ומראהו המזכיר את הלילה שבחוץ; בשורות האחרונות הזמנה לתת לנו את שיר היין ולהתחיל בו, כמעט באותן מילים, רק שהפעם כבר ידוע מי האח שייתן את השיר. החרוזים הזוגיים זהים, הליל-החל (או יחל), כמו שהיה גם בצמד הבתים הארוכים המקבילים הנוסף.

אפלוליתו של היין בגביעים הוזכרה שנית בבית הקודם, הסיפורי ("נהרו פניהם עד רגע ואפלו גביעי יינם") ולכן מגיע עכשיו גיוון, היין פשוט ניבט, ובעצם מביט כי הוא ניבט "כהבט הליל". החזרה על הפועל להביט בסמיכות לחרוז ייננו-תיתננו מעלה על בדל-הדעת גם מילה לא אמורה, "עיננו".

יצא שבין שני בתי עשרת הגביעים קראנו בבתי הכנסת את פרשת מקץ, שבסופה מגיעים עשרת אחי יוסף אליו למצרים ועמם הפעם בנימין, יושבים "הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו" ושותים לשוכרה עם יוסף, ואז מטמין יוסף את גביע הכסף שלו באמתחת בנימין כדי להפליל את אחיו.

אכן, עשרת האחים של שירנו מעלים על הדעת את אחיו הגדולים של יוסף, כנרמז כאן (כפי שלעיל ראינו שנרמזים בהיתול גם עשרת בני המן). אבל המספר 10 נועד בבירור לבטא שלמות ורוחב יריעה, כיאה ליצירה המהללת עשר תופעות מרכזיות בעולם. ואם יש לכך יסוד בעשרה אחים ספרותיים או היסטוריים כלשהם, הרי אלה בראש ובראשונה האחים בשיר העממי היידי "עשרה אחים" (חפשו באתר 'זמרשת') שבו בכל פעם אחד מהם נגרע.

בשעה טובה גמרנו את זמר הקישור, ומחר נחל את שיר היין עצמו, שהוא שיר מבריק מאוד ועקרוני מאוד ומשופע בדימויים מדהימים ופרדוקסליים.

*




ב. היין

הוֹרָתוֹ עֲנֵפָה וּבְרִיתוֹ חֲנֵפָה

איזה שיא כבר בשורה הראשונה של 'היין'. הוא יתעלה עוד בעזרת השורות שישלימו אותו אבל היום אנחנו עם השורה הזאת. ארבע מילים שהן בעצמן שיר ממש, חידה קלאסית בארבע שורות מחורזות. מחורזות כל כך שכמעט כל ההברות משתתפות בחרוז. הורתו-ובריתו, ענפה-חנפה.

כותרת השיר היא היין, כלומר פתרון החידה נתון לנו. אבל עדיין נותר השעשוע להבין למה מכוונות מילותיה. הורתו של היין היא הגפן. היא אימו. היא ענפה, שהרי יש לה ענפים רבים, שריגים. המילה "ענפה" מזכירה "גפן" גם בצליליה.

היין כורת ברית עם אוהבו, השותה, אך זו ברית של החנפה, ברית כוזבת. השותה ישלם ליין ביוקר על העונג קצר הטווח שהנחיל לו בבואם בברית. הברית נקשרת ביין גם מעבר לכך: הרמת הכוסית בכריתת ברית, היין הניתן לתינוק בברית המילה (להחניף לו, שיירגע), ובריתו הראשונה של אלוהים עם האדם, עם נוח וצאצאיו, התקלקלה מייד בשתיית יין והשתכרות.

*

וְנִשְׁבַּע לִרְבָבָה וּבָגַד.

המשך לאמירה על היין ש"בריתו חנֵפה". זו ברית ושבועה שהוא כורת עם רבים, עם רבבה, עם כל שותה, ואפילו רבבת פעמים עם שותה אחד; ותמיד הוא בוגד בה, פוגע במי שנתן בו אמון. נאמנותו קצרת טווח, ומתהפכת לשכרות, להוצאת-סוד מפי השותה, ולחמרמורת. כל הבגידות הללו לא מפריעות לאנשים לתת שוב אמון בשבועות שלו, עוד פעם ועוד פעם, רבבה.

שימו לב לריבוי החזרתי שמתקיים בתוך השורה הקצרצרה שלנו וממחיש את ריבוי שבועותיו של היין. המילה רבבה בנויה כך מלכתחילה. רב, המתרבה בהכפלת הצליל בָ. אלתרמן מוסיף עליה את בָ של "ובָגד", ובדמיון חלקי גם את בַּ של "ונשבע". החזרה על "בָ" גם מהדהדת את הצליל "פָֿה", פ רפה, השולט בשורה הקודמת, "הורתו ענפה ובריתו חנפה", ואשר ישלוט בשורה הבאה.

עוד בענייני הדים וצלילים, "בגד" יתחרז תכף באורח יפהפה עם "בגת", מקום עשייתו של היין; ו"לרבבה" מהדהד גם את "ובריתו" מהשורה הקודמת.

> אבישג עמית-שפירא: הוא גם בוגד בכך שהוא 'הולך' עם הרבים, נשבע לכל אחד מהם.

> אקי להב: שורה צובטת לב, כאשר אתה נזכר בספרו של אורלנד "נתן היה אומר". ועוד יותר בכל מיני אגדות אורבניות, ידועות.


*

אַךְ צוֹחֶקֶת בּוֹ עוֹד בַּת הַכְּפָר הַיְּחֵפָה
שֶׁשָּׁצַף לְרַגְלֶיהָ בַּגַּת.

היין, הבוגד ברבבות שבועותיו, היין שהוצג לעיל בזֶמר כאפֵל ומר, מכיל צחוק ושמחת חיים. וזה כנראה העיקר. הללו באו לו מהעלמה שדרכה את ענביו בגת. בכך מנומק החיבור שעושה שיר היין שלנו בין נושאו הרשמי, היין, לבין נושאו השני, זכר אהבת הנעורים. בת הכפר היא מעין אותה חמוטל שׂוחקת שעשרת האחים העריצו בצעירותם.

תחילת עשייתו של היין, במתכונתה העתיקה, היא דריכה על הענבים במשטח הדריכה בגת, ברגליים יחפות. עסיס הענבים קולח מהם, שוצף לרגלי הדורכת. אולי היא צחקה בעת הדריכה, ואולי העבודה דווקא הייתה לה למשא, אבל מבחינתם של האחים השותים הנערה היא גילום של אידיאת "נערת הכפר" החמודה ושמחת הנעורים, והשמחה והתסיסה שביין הם זכרה הנמצא בו.

כמו הצחוק גם השצף לאו דווקא התקיים באמת בעת דריכת היין. העסיס הכבד נוזל לאיטו, מעורב בזג ובחרצנים שעוד צריכים לשקוע; שְציפה, זרימה קוצפת, מעלה על הדעת דווקא את המוצר המוגמר, היין שעתיד להיווצר מהענבים. זיכרון ופנטזיה, ייצור ותוצר, משמשים פה אפוא במזיגה אחת.

צליל אחד, פָֿ (fa), מצרף יחדיו את המילים הכפר-היחפה; המילים שכל אחת מהן לחוד, אבל בעיקר שתיהן יחד, משדרות פשטות טבעית. גם בשורה החורזת הוא חזר פעמיים, גם שם בהברות המוטעמות והבולטות, "הורתו ענפה ובריתו חנפה". fa נשמע גם בצירוף "ששצף לרגליה", נפרס על פני סופי המילים. נאזין רגע לבית השלם:

הוֹרָתוֹ עֲנֵפָה וּבְרִיתוֹ חֲנֵפָה
וְנִשְׁבַּע לִרְבָבָה וּבָגַד.
אַךְ צוֹחֶקֶת בּוֹ עוֹד בַּת הַכְּפָר הַיְּחֵפָה
שֶׁשָּׁצַף לְרַגְלֶיהָ בַּגַּת.

ההברה fa לצד אחותה הדומה לה va חוזרות במקומות הבולטים לאורך כל הבית ומחברות את ענייניו יחדיו. החרוז חנפה-יחפה המתבסס עליה עשיר יותר, כולל עוד עיצור ותנועה, ח וצירה. החנפה הפוכה מהיחפה. החנף מסתיר את מחשבותיו כדי למצוא חן ואז לנצל; היחף מתהלך בעולם בלי חציצה.

החרוז בגד/בגת עוסק ביין. בהתנהגותו הבוגדנית, במוצאו שבגת. שתי מילים אלו, הניצבות בנקודות האסטרטגיות ביותר בבית החורז (סופי השורות הזוגיות), צובעות את הבית, את פתיחת השיר היין, בצבעים של מיתוס: קדמוניות הגת, עזות הבגידה.

*

וּבְדַבֵּר חֲכָמִים בִּגְנוּתוֹ וּשְׁבָחָיו
וּבְחָתְרָם אֶל צְפוּנוֹת עִקָּרוֹ,
רַק זִכְרָהּ יְלַוֵּנִי, עִקְבִי כַּכּוֹכָב
הַנּוֹסֵעַ מֵעַל לַקָּרוֹן.

כמובן מן הבית הקודם – הוא: היין; היא: בת-הכפר שעודה צוחקת בו.

החכמים דנים ביין, דורשים אותו לשבח ולגנות, כי גם זה וגם מזו יש בו, וחותרים אל מעמקי מהותו. הם ודאי מדברים על הורתו הענפה ועל בריתו החנפה. הדיבור בגנות ובשבח מזכיר את חכמינו בהגדה של פסח ונקשר לארבע הכוסות, ומזכיר גם משתים עתיקים, פילוסופיים.

לעומתם אני, האח השר את שיר היין, מתמכר בעת הדיונים או בעת השתייה רק לגעגוע אל אותה אהבה נושנה שהיין מזכיר לי. הוא מתמיד, עקבי, והדימוי הניתן כאן לעקביות שלו מדויק במיוחד. הכוכב אינו נוסע באמת מעל לקרון, אבל למי שיושב בקרון נדמה כך. זאת משום שריחוקו הרב של הכוכב משאיר אותו כל הזמן באותה זווית מעל הקרון. כך גם אותה אחת שנמצאת "הרחק הרחק מהנה", בזמן ובמקום. לי, סובייקטיבית, נדמה שהיא, בדמות זכרה, מלווה אותי בכל מקום, למעלה מכל שבח או גנות. זה לאו דווקא נכון מבחינתה: כנראה אין היא חושבת עליי כלל.

משובח הוא החרוז שבחיו-ככוכב, החורז שם עצם עם צירוף של שם עצם וכינוי גוף חבור. ויפה החרוז עיקרו-קרון, העומד על עיקרה הנשמע לאוזן של המילה קרון.

*

כִּי מִיּוֹם בּוֹ קֹרָא רִאשׁוֹנָה כֹּה-לֶחָי,
לֹא הוּמַר זֶה יֵינֵנוּ הַדַּל.

היין שלכבודו מושר השיר הזה הוא יין פשוט: תפארתו לא על עתיקותו, עפיצותו או נדירותו. לא יין אנינים הוא. אלא פשוט יין כלשהו, אלכוהול בן גפן המשחרר מחשבות מחרצובותיהן. עיקר תפקידו, כפי שאומרות השורות שלפנינו ואחרינו, בזיכרונות שהוא מעורר, זיכרונה של הנערה חמוטל במקרה שלנו.

כה-לחי היא ברכת רעים וקריאת שמחה. לראשונה היא נזכרת במקרא לקראת מפגש שליחי דוד עם נבל הכרמלי, וזה מעבה קצת את ההקשר שלנו: זיכרונות אהבה כפרית. האח אומר: מהפעם הראשונה שנאמרה הברכה הזאת, כלומר מיום שיש מפגשים חברתיים של רצון טוב (או לפחות מיום שאנו עצמנו חווינו מפגשים כאלה), זה אותו יין דל, שדי לנו בו.

המילה "הומר" מובנה הפשוט פה הוא "הוחלף", אבל רמוז בה גם הטעם "מר", המאפיין יין, כמו שנאמר לעיל בזֶמר "קם חִנה ויתערב בְּמַר יינם". וכך אפשר להבין את הדברים בצורה נוספת: מאז החל היין לשמש במפגשים חברתיים, הוא לא היה לנו מר, למרות דלותו.

"דל" מובנו מובהק יותר. אך מעניין שבזכות קרבתו כאן למילה "הומר" מתעוררים מובנים חדשים לשתי המילים הללו. קרבתן מעלה על הדעת ביטוי הקשור אף הוא בנוזלים: צירוף המילים "מר מדלי" מנבואת "נחמו נחמו עמי" של ישעיהו: "הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ" (מ', טו). "מר" כאן פירושו כנראה "טיפה". טיפה מן הדלי, שאין מרגישים בה. כאן, ייננו הדל לא הומר. אין הוא כמר מדלי, אלא חשוב הוא.

*

תַּחַת כְּנַף מְעִילִי אֲבִיאוֹ חֲדָרַי
וּבִשְׁמֵךְ אֲעִירוֹ חֲמוּטָל.

הסתרה שבתוך ההסתרה: את היין הדל, הנושא את זיכרון צחוקה של בת-הכפר, יסתיר האח תחת כנף מעילו ויגניבו אל חדריו הפרטיים; כאותו מלך בשיר השירים המביא לשם את השולמית.

שם הוא יעורר את היין בשמה של חמוטל: השולמית הפרטית שלו ושל אחָיו, אותו מקרה פרטי של בת-כפר צוחקת הנישא בזיכרונם. עד כה לא נאמר שהיין רדום וצריך שמישהו יעורר אותו; זה יובהר בשורה הבאה, שננסה להבין מחר: "אז יֵרוֹם זעפו שרָגַע בלעדייך". ובשורות שאחריה. אבל כבר אפשר להבין בערך: יסוד הזיכרון הרומנטי מוטמע ביין, רדום בו, והאוהב-השותה מעורר אותו.

*

אָז יֵרוֹם זַעְפּוֹ שֶׁרָגַע בִּלְעָדַיִךְ,
וְגִשֵּׁשׁ וְחָמַר וְאֵרֵר אֶת בּוֹדַיִךְ.

היין יכעס כשהאח (השר את השיר הזה) יעיר בשמו את חמוטל. הוא קנאי לה. זיכרונה נצור בתוכו. הוא לא מוכן לשותפים, בני אדם כגון האחים בשירנו.

קנאותו עיוורת. כיאה ליין אפל. הוא סומא בארובה. הוא מגשש, מתקשה (חומר), כמו חוזר לענביו, ומקלל את אלה הבודים את דמותה של חמוטל, כלומר אחינו ושות'. הפועל ארר מתאים ל"ארור כנען" מסיפור השתכרותו של נוח.

הדברים מובנים מתוך הבית הבא, שנקרא בשבוע הבא, אבל נביאו כאן בחטף: "כי אלייך, אלייך ייננו בודד. / חלָקות לו ותוֹך במִשתים, / אך ליבו הקנאי עוד הומה באין עד, / כשמשון שסימאוהו פלשתים".

צמד שורות זה הוא בית בפני עצמו, המוצג בדף הספר בהזחה פנימה. הוא חותם, מבחינת הצורה, חטיבה ראשונה בשיר 'היין', שכן המבנה עד כה יחזור עוד ארבע פעמים, ובסך הכול חמש: שלושה בתים מרובעים (12 שורות בסך הכול), בחריזה משורגת שכולה גברית (מלרעית), וצמד שורות שמגיב להם, בחריזה נשית (מלעילית). כל יחידה כזאת היא בת 14 שורות, כעין סונטה, ואכן בנויה כסונטה שייקספירית. חמש סונטות כאלו מרכיבות את שיר היין כולו - 5X14=70. שבעים שורות בסך הכול, כמניין יין (וכמניין סוד) בגימטריה.

*

כִּי אֵלַיִךְ, אֵלַיִךְ יֵינֵנוּ בּוֹדֵד.

המילה "בודד" בודדה גם מבחינה תחבירית: אין לה מושא, גם לא עקיף, ולו מפני שהיא תואר ולא פועל. אתה בודד וזהו, לעצמך. אך הנה כאן היין בודד אֶל. אלייך. לבדידות שלו יש מושא, והמושא הוא את, חמוטל. חמוטל זו שאנו אוהבים, כל אחד בחבורה; וזה לא מוצא חן כלל בעיני היין שאגר זכרונך בעת שנדרך מענבים.

הוא מקנא לך, כפי שנראה מייד; הוא אורר את בודייך כפי שראינו בשורה הקודמת. בעומק ליבו, מתחת להתחנפותו השמחה לכל שותיו, הוא רואה עצמו יחיד ומיוחד לך. ואותך כמיוחדת לו, כפי שמדגישה החזרה על "אלייך".

מה שאמור כאן על היין מכוון, בעצם, לשותה היין. הוא שותה אולי בחבורה, ושמח איתה, אבל היין מעיר בו את כמיהותיו הפרטיות.  

בספר שברשותי שורה זו נגמרת בפסיק, והשורה הבאה בנקודה, אך דומני שצריך להיות ההפך, כפי שניווכח כשנקרא את המשך הבית.

*

חֲלָקוֹת לוֹ וָתֹךְ בַּמִּשְׁתִּים,
אַךְ לִבּוֹ הַקַּנָּא עוֹד הוֹמֶה בְּאֵין עֵד
כְּשִׁמְשׁוֹן שֶׁסִּמְּאוּהוּ פְּלִשְׁתִּים.

דימוי היין לשמשון מתחיל במרומז כבר בשורה הראשונה פה. סביבו מתאחדות שלוש שורות אלו המוסרות לנו רעיונות שמהותם כבר נמסרה לנו בבתים הקודמים של השיר. היין המתחנף אלינו לשווא, היין הקנאי לאהובותינו.

ה"משתים" הם בראש ובראשונה האירועים שבהם היין, גיבור שורותינו, נגמע. במשתה, בשמחת היין, הוא מפתה אותנו בדברי חלקות כוזבים, בתככים (תֹך). קוראים שאינם מכירים את המילים חלקות ותך יבינו אולי שהכוונה היא לכך שהיין מחליק אל תוכנוּ, אבל גם זה נכון. מחליק אל תוכנו בדברי רמייה מתקתקים ושם יעשה בנו שמות.

שכן באין רואים הוא זועף וגושש וחומר ומארר (כאמור בבית הקודם), קנאי לאהובתו האחת שאנו באהבהבי המשתה הוזים בה. זו פעולתו הנסתרת במשתה. וכבר עמדו עליהם דברי הפתיחה של השיר, "...ובריתו חנפה, ונשבע לרבבה ובגד".

חשאיותו של לב-היין, ההומה בקנאות זועפת בלי שנהיה עדים לכך, הולמת את התיאור לפני שורות אחדות, "תחת כנף מעילי אביאוֹ חדריי ... אז יירום זעפו שרגע בלעדייך".  מנקודת מבטו של היין, ההקשר אינו שיר-השירימי, "הביאָני המלך חדריו", אלא הוזה-נקמות. זהו עיוורון שונא, כמו זה של שמשון שתכף ימוטט את ההיכל על שוביו שעקרו את עיניו.

עם אזכור שמשון בשורה האחרונה, אנו קושרים אליו בדיעבד גם את המשתים בשורה "חלקות לו ותֹך במשתים". שהרי שמשון היה מבלה עם הפלשתים במשתה ואף ארגן להם משתה גדול בנישואיו, "כאשר יעשו הבחורים". שם, אכן, נהג בהם בחלקות-ותֹך, בחידות שהפכו למלכודת.

יש פה משהו מבלבל, אבל הוא-הנותן. הלב של היין הומה "באין עד", כלומר לא רואים אותו; אז מדוע הוא מדומה לשמשון העיוור, שהאחרים דווקא כן רואים אותו והוא שאינו רואה?

אבל זה העניין. העיוורון המהותי בסיפור שמשון העיוור הוא דווקא עיוורונם של הפלשתים שפעם אחר פעם, ובפרט באירוע הגורלי במקדש בדגון, אינם מבינים איזו רעה הביאו על עצמם ואיזו מזימת נקם חורש קורבנם השבוי. שמשון זומם נקם-עיוור, והיין קנאותו עיוורת – אך הפלשתים, ושותי-היין, עיוורים לכך.

*





חֲמוּטַל, חֲמוּטַל, אֶצְבָּעַיִךְ בַּטַּל,
אֶצְבָּעַיִךְ נָגְעוּ עַד עֵינָי.

כמיהתו של האח-השר מתפרצת אל כמיהתו הזהה, הקנאית, של היין. כאותה בת כפר המזוהה איתה, שדרכה את היין, מזוהה עכשיו חמוטל עם נוזל רומנטי יותר, הכלול בשמה, טל. ואצבעותיה הנוטפות את רסיסי הלילה נגעו עד עיניו, אם בפועל אם במובן של ראייה ודמיון, כלומר המראה שלה נצרב בזיכרונו.

צמד שורות זה כולל שתי משפחות צליל. האחת שלטת בשורה הראשונה ומודגשת בניגונה. חמוטל, חמוטל, ...ך-בטל. השנייה, שאר המילים, כוללת כולה ע. אצבעייך, אצבעייך, נגעו, עד, עיניי. המילה האחרונה, עיניי, כוללת אף את שמה של האות ע. המילים נגועות כולן באותה אות כי הן מתארות מגע, אחדות. האצבעות נוגעות בטל ונוגעות בעינייים.

בצמד השורות הבא, המתחרז, משחק הצלילים החוזרים יהיה מעניין יותר, והטל וה-ע שלנו ישמשו בו רק בתפקידי משנה.

*

גֵּוֵךְ בָּר, חֲמוּטַל, כְּעִנְבָּר, חֲמוּטַל,
וּכְבָרָק בִּרְקִיעֵי אֲ-דֹנָי.

חמוטל מצוירת פה בצבעי זהב טבעי, במידה גוברת והולכת של זוהר, והכול סביב גרעין צליל אחד: בר. בר, ענבר, ברק ברקיעים.

גו הוא גוף. לחמוטל צבע הבר, כלומר גרעיני התבואה. והענבר, השרף המבריק. והברק בשמיים, ולא סתם בשמיים אלא ברקיעי האלוהים. הכול זהב כמו שאומר שיר אחר, הכול בר, וכשבר מתרחב לברק הוא חוזר מיד שוב: ברק-ברק[יעי].

התנועה כאן, כולה דרך ההיזכרות במראה של חמוטל, היא מהגוף אל האל, מהמאכל אל האור, מהיומיומי לרוחני, מהארץ לשמיים. המילה שנבחרה לאלוהים (הכנסתי בה מקף מטעמים דתיים), אדוניי, מתחרזת עמוקות עם "עד עיניי", כבר מההברה המשותפת עד/אד. הנה הבית כולו:

חֲמוּטַל, חֲמוּטַל, אֶצְבָּעַיִךְ בַּטַּל,
אֶצְבָּעַיִךְ נָגְעוּ עַד עֵינָי.
גֵּוֵךְ בָּר, חֲמוּטַל, כְּעִנְבָּר, חֲמוּטַל,
וּכְבָרָק בִּרְקִיעֵי אֲ-דֹנָי.

כפי שראינו אתמול, בשורה הראשונה של הבית גם האמצע נחרז עם הסוף, כלומר שתי מחציות השורה חורזות: חמוטל/בטל. עכשיו, בשורה השלישית, מתקיימת חריזה כזו שוב אבל באמצעות חזרה על אותה מילה, חמוטל/חמוטל – והיות שזה לא נקרא, זה לא מהנה כמו חרוז, אנו זוכים הפעם בחריזה פנימית גם בשתי התחנות האחרות בשורה, בין הרבע הראשון לרבע השלישי: גווך בר / כענבר. חרוז ה"בר" הזה מתגלגל כאמור גם לתחילת השורה הרביעית.

> אורי נגה: בהקשר לבית זה, הוא קצת מהדהד את הפסוק "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת".
ראיית מעשה אצבעותיך - אצבעייך נגעו עד עיני
ראיית גרמי השמיים - וכברק ברקיע וכו'


*

אָן פָּנִית? שִׂמְחָתֵנוּ לוֹבֶשֶׁת שְׁחֹרִים.

אהובת-הנעורים חמוטל נעלמה זה עשרות שנים, ואנחנו, האחים מהשיר, מתגעגעים. השמחה לובשת שחורים, כלומר מתאבלת. כידוע שמחות לא מתלבשות, אבל זה די מדויק כאן כי הרי לא אנו לובשים שחורים, אלא בשמחת ההיזכרות יש עצב האובדן.

השחור מנוגד לצבע הזהב הבורק המזוהה עם חמוטל בבית הקודם. היא זוהרת בזיכרוננו ושמחתנו מאפילה. הוא הולם גם את עיוורונו ואת אפלוליותו של היין, היין המזכיר לנו את חמוטל – כתיאורו בבתים קודמים.

לבישת השחורים מעלה כאן על הדעת בעקיפין גם את הנחיית חז"ל לתלמיד חכם שתוקף עליו יצרו שייסע למקום שאין מכירים אותו וילבש שחורים, כלומר ייעלם מן העין. כמו אהובה זו בשירנו שאין יודע לאן פנתה.

> רפאל ביטון: "אן פנית" מזכיר בצליליו נאפנית. אולי היא נתפסת בעיניו כבוגדנית בדומה ליין שבגד.  ואם היין הוא כמו שמשון אז אולי היא כמו דלילה: אוהבים אותה והיא בוגדת באמון.  (עלה בדעתי שסיפור שמשון ודלילה יכול להיות לפי אלתרמן משל ל"דרך השיר": כל עוד שמשון סיפר כזבים לדלילה נותר בו סוד הקסם והכוח, אך כשגילה את ליבו זה הוביל לסוף המר. "סובבוהו בכחש" (אלתרמן) מול "התלת בי ותדבר אלי כזבים". "לא שלח ישלח לחופשי את ליבו" (אלתרמן) מול "ויגד לה את כל ליבו".  אם אין למשורר "אורך רוח" סופו שיכנע לרצון הקהל המבקש דברים ברורים ומרגשים ולרצונו שלו להיות נאהב, ואז סופו חלילה שיסור כוחו...)

*

הִגָּלִי לַמְּחַכִּים מֵאָרְבָּם.
הִגָּלִי, כִּי שִׁבְעִים הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים
שֶׁיִּרְאוּךְ וְנָפְלוּ עַל חַרְבָּם.

שוחריה של חמוטל, הנזכרים בה בשתותם יין, מדומים עתה ללוחמים כושלים, וזאת בהשפעת מילות הפתיחה של שירו הידוע מאוד של אבן גבירול "ככלות עיני" (או "שיר המים"), על אדם שמהל לו מים ביין – "שבעים המה הגיבורים, ויכניעום תשעים שׂרים". בעדות מסוימות אפילו שרים את השיר הזה בסעודת פורים. יין בגימטריה שבעים (וגם סוד, ועל כך מבוססת המימרה "נכנס יין, יצא סוד"). מים בגימטריה תשעים, והמים קלקלו את היין.

אוהביה הוותיקים של חמוטל מחכים לה כביכול במארב, ומחכים שתיגלה (אחר ששאלו "אן פנית?"). אך כשזה יקרה, יתברר שהיין עוררם (לכן הם שבעים) והם אינם יכולים לה. הם נסוגים מגשת, בצורה קיצונית היאה לגיבורים עתיקים: נופלים על חרבם שלהם, כשאול המלך.

הרמיזה לשיר של אבן גבירול מהותית לשירו זה של אלתרמן, 'היין', גם מעבר לעניין הגיבורים שבדימוי שלנו. שבעים, כמניין יין, הוא מניין השורות בשיר.

השיר מתוכנן כך כנראה מלכתחילה: הוא בנוי מחמש יחידות בנות 14 שורות. כלומר נבחרה יחידה מספרית, 14, שבהכפלה אפשר להגיע איתה ל-70. ארבע-עשרה שורות הוא אורכה של סונטה, צורת שיר קלאסית; ואכן כל יחידה כזו בשירנו עשויה כסונטה שקספירית, עם שלושה בתים בחריזה משורגת ואז צמד שורות סיום-ומענה החורזות זו עם זו בהבלטה (במקרה שלנו, רק זוגות הסיום הם בחריזה מלעילית).

בעיונים שלנו ב'כוכבים בחוץ' מצאנו כמה וכמה שירים בני 14 שורות, בפרט קבוצת שירים קצרים סמוכים זה לזה בחטיבה א. שירים שאומנם אינם סונטות אך הם מתכתבים עם הז'אנר. למשל 'קול': המילה סונטה נגזרת מהמילה הלטינית ל'קול'. כאן כאמור הסונטות מובהקות, ואזכור ה"שבעים" בבית שלנו, תוך ציטוט שיר נודע על יין, כמעט-מוכיח שהדבר מכוון.  

בכלל, שירי יין מזוהים בשירה העברית עם שירת ימי הביניים, ושירנו, 'היין', עורך לה כמה מחוות גלויות. כזו הייתה, בסגנונה, הפתיחה "הורתו ענפה ובריתו חנפה".

נעמוד לסיום על החריזה המיוחדת בבית שלנו. הנה הוא במלואו:

אָן פָּנִית? שִׂמְחָתֵנוּ לוֹבֶשֶׁת שְׁחֹרִים.
הִגָּלִי לַמְּחַכִּים מֵאָרְבָּם.
הִגָּלִי, כִּי שִׁבְעִים הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים
שֶׁיִּרְאוּךְ וְנָפְלוּ עַל חַרְבָּם.

מבחינה בסיסית מסוימת החרוזים מאכזבים. הם בנויים על אותם חלקי-דיבר ואותן סיומות דקדוקיות, מעשה לא מומלץ בחריזה. שחורים-גיבורים, ארבם-חרבם. אך מפצה על כך בגדול העושר הצלילי של החרוזים, שהוא רשת המשתרעת על כל הבית. החרוזים כולם חותרים אל מילת הסיום, 'חרבם'.

'ארבם' חורזת עם 'חרבם' באריכות, עם שתי אותיות שורשיות, רבּ, לפני הסיומת הדקדוקית קמץ-מם-סופית. אך המעניין הוא שגם זוג החרוזים השני מכין לנו בצליליו את "חרבם". "הגיבורים" נגמר ברצף העיצורים בּ-ר-ם, כמו 'חרבם' אך בשיכול, ו'שחורים' נותן לנו בסופו את הרצף ח-ר-ם הנמצא, באותו סדר אך בפיזור, ב"חרבם".

*

נֶאֱמָן וְעִקֵּשׁ, אַחַי, עֶצֶב הַיַּיִן.
וַאֲנַחְנוּ זָנִינוּ אַחֲרֵי הָעֵינַיִם.

היין, שאהבתו הקנאית מצטיירת כעצב, עיקש ומתמיד ומקובע על אהבת חמוטל, בעוד אנו הלכנו עם השנים איש איש לדרכו, וגם אותה נטשנו. כאן הדבר מתפרש לגנאי. זנינו אחרי העיניים על משקל "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" בפרשת ציצית (במדבר ט"ו, לט).

צמד שורות זה חותם את הסונטה השנייה מן החמש בשירנו. בכפית הקודמת הסברתי בהרחבה אגב אזכור "שבעים המה הגיבורים"  ששירנו 'היין' בנוי משבעים שורות, בהתאם לגימטריה של המילה "יין". ועל כך אוסיף היום ששיר-ההקדמה שלו, הזמר שבא לפניו והציג אותו, הוא בן כ"ד שורות, כד ליין.  שבעים שורות היין מתחלקות לחמש יחידות בנות 14 שורות, כל אחת מהן במבנה של סונטה שקספירית, שבה יש מעמד מיוחד לצמד השורות האחרונות. שתיים אלו חורזות זו עם זו בצמידות, ואצלנו גם בחריזת מלעיל, להבדיל מכל יתר השורות. והן מגיבות לתריסר השורות שלפניהן.

כך גם השתיים שלנו שמסכמות את שלושת הבתים (תריסר השורות) שלפניהן, אך מתייחסות אל תוכנם אחרת: האח מאמץ בהן את נקודת מבטו של היין, כביכול. הקנאות שלו נשפטת עכשיו לחיוב, כנאמנות, ואילו האחים שחיו את חייהם ולא דבקו כל חייהם באהבת נעוריהם חסרת התוחלת נידונים לרגע לגנאי.

*

תְּשׁוּקוֹתֵינוּ אֲשֶׁר נִתְפָּרְטוּ לְאָבָק
בּוֹ מַכּוֹת כְּנִצְחִית וְאַחַת.

לאורך החיים, להט הנעורים הגדול התפורר לתשוקות קטנות ורבות, שכולן נחלשו מאוד. התשוקות הישנות "נתפרטו לאבק": גם נתפרטו, כלומר נפרטו לפרוטות, לפרטים קטנים, וגם לאבק, שגרגיריו, אותם פרטים קטנים, אינם מצטרפים לכוח גדול אלא לסמל של חוסר תוחלת והתיישנות. כאותו אדם, כל אדם, שסופו לעפר והוא כאבק פורח.

אם בשורה הראשונה עוד אפשר להבין "אבק" כסתם דוגמה לדבר העשוי פרטים רבים, או להבין "נתפרטו" כפועל שרק נועד לתאר היהפכות לאבק, הנה באה השורה השנייה ומחדדת. היא מתארת מה קורה לתשוקות אלו כשאנו שותים יין (יין היה הנושא של המשפט הקודם). התשוקות מכות בו "כנצחית ואחת": נצחית בניגוד לאבק, כלומר בלי בלאי של הזמן; ואחת, אחת גדולה, בניגוד ל"נתפרטו".

מילת היחס "בו" אין פירושה כאן שהתשוקות מכות את היין, אלא שהן מכות מתוכו. חשובה גם מילית היחס "כ". במציאות התשוקות שלנו עודן חלשות וקטנות, אבל היין מחריף אותן והן נדמות לנו נצחית ואחת. תשוקה זו היא "אהבת נעורינו", כפי שייאמר במפורש בבית הבא; במקרה של האחים, אצלנו, זוהי העלְמה המכונה חמוטל. היין הקנאי, היין הנושן והאפל, מחזיר להם את האובססיה כלפיה. אל האהבה הראשונה.

המתח בין רבים ליחיד, בין "נתפרטו" ל"אחת", מומחש בשורות שלנו גם ברובד הצליל. יש חזרתיות רבה, אבל בשלב זה היא די סמויה. ההברה kot חוזרת ב"תשוקות" וב"מכות". העיצורים שלה, צלילי k-t, ממסגרים גם את המילה הבאה: "כּנצחית". אלה הם גם צלילי סופי השורות: סופי המילים "לאבק" ו"ואחת"; והם יתחרזו תכף, בצמד השורות הבא, "אבק" עם "דָּבַק... וחָבַק" ו"אחת" עם "אֶת הקַת". הקת, שתפקידה להחזיק, אכן מחזיקה במו צליליה, באותיות ק-ת, את הבית כולו הבנוי עליהן.

> דן גן-צבי: נצחית כאחת… פתאומית לעד.

*

הוּא נָגַע וְדָבַק, הוּא הֶחֱרִישׁ וְחָבַק
כַּחֲבוֹק הַבַּרְזֶל אֶת הַקַּת.

היין, המאחד כאמור ל"נצחית ואחת" את המכלול הקלוש של "תשוקותינו אשר נתפרטו לאבק". היין רק נוגע בזיכרון וכבר דבק בו לבלי היפרד. בשקט, בלי מילים, הוא לופת.

דימוי הלפיתה הזאת, חיבוק היין לזיכרון, לחיבוק הקת בידי הברזל, חריף מאוד. הברזל חובק את הקת בכלי עבודה כגון קרדום או מעדר, בכלים של הכאה. וזה הולם את התיאור במשפט הקודם, "תשוקותינו ... בו מכות": דווקא מכות.

היין אף דומה דווקא לברזל, ראש-החץ המכּה של כלי העבודה, שטכנית הוא אכן זה החובק בטבעת את הקת שמחזיקה אותו. לברזל ולא לקת.

מי שמבקש לקחת את הדימוי עד הסוף ייתקל בקושי: הרי היין הוא לכאורה ידית לזיכרון, הוא המעלה אותו, ולא להפך. האם עלינו להבין עכשיו שהתשוקה היא רק ידית ליין? נראה לי שלא; האנלוגיה יין:תשוקה=ברזל:קת לא צריכה להיות מלאה ונכונה מכל בחינה שהיא. הדברים הדומים הם החיבוק הלופת, וההכאה, והעוצמה (של הברזל ושל היין).

ועוד, המשפט בנוי במתכוון כך ש"קת" תהיה סוף השורה, החרוז. ויותר מכך, כפי שראינו אתמול, חשוב שהיא תעמוד בסוף הבית כי מבחינת הצליל כל הבית מתנקז אליה. מילים רבות בבית מכילות את הצלילים k-t.  תשוקות, מכות, כנצחית; ואחד מצלילים אלה מופיע בסוף כל אחת מהמילים אבק, אחת, דבק, חבק, כחבוק, את. אכן, ה"קת" לופתת את הבית כולו. הנה הבית השלם:

תְּשׁוּקוֹתֵינוּ אֲשֶׁר נִתְפָּרְטוּ לְאָבָק
בּוֹ מַכּוֹת כְּנִצְחִית וְאַחַת.
הוּא נָגַע וְדָבַק, הוּא הֶחֱרִישׁ וְחָבַק
כַּחֲבוֹק הַבַּרְזֶל אֶת הַקַּת.

בתוך השורה שלנו נמצא החרוז הפנימי דבק-חבק, החובר כחרוז ראשי ל"אבק". זה לא מקרה ראשון בשירנו ששורה נחרזת גם בתוך עצמה. כך היה כבר בשורה הראשונה, "הורתו ענֵפה ובריתו חנֵפה", ועוד.

*

אַהֲבַת נְעוּרֵינוּ לָעַד בּוֹ תָּלִין,
כֹּה דּוֹמָה – – בְּכָל תַּג וְגֻמָּה.

זהו מעין פירוש וסיכום למה שנאמר עד כה על היין – בפשטות חיובית, בלי כל ההו-הה. בלי הקנאה של היין, בלי הזעף והמכות וכלי הברזל, בלי המארבים והתשוקות, וגם בלי חמוטל הספציפית ויופייה השמיימי.

סימפטומטית לכך העובדה המפליאה שהמילה אהבה, והשורש אה"ב בכלל, מופיעה כאן לראשונה בשיר היין, כולל הזמר שלפניו. עברנו 24 שורות של זמר, ו-32 שורות של שיר היין עצמו, ואהבה הייתה נושאם העיקרי, לא פחות מהיין. הרגשנו אותה בשלל גילויים. אך היא לא נזכרה, גם לא במילים נרדפות.

אז עכשיו קוראים לעניין בשמו, אהבת נעורים. פשוט, ועדיין לא טריוויאלי. יש פה פלא, ויש השׂגבה. כי במציאות היין הרי מתחלף, נגמע ומתעכל, אך כאן מצטיירים כל היינות שבעולם, כלומר אלו הבאים איתנו במגע, כיישות אחת, שאהבת-נעורינו האחת טמונה בה לנצח.

ואולי מפני שהיין הוא בכל פעם אחר, האהבה הלנה ביין אינה היא-עצמה אלא "כה דומה". דמות מדומיינת חדשה הזהה למקורית במראה. איזו יפהפייה-נרדמת של זיכרון, הדומה לזו שאהבנו בנעורינו בכל תגיה ודקדוקיה, תגי פניה וגומות לחייה.

כמו ברבים מהבתים הקודמים אנו פוגשים פה שורה שנחרזת גם בתוך עצמה, לקראת התחרזותה הגדולה עם שורה אחרת. "כֹּה דּוֹמָה – – בְּכָל תַּג וְגֻמָּה". אבל מקרה זה שונה מקודמיו. עד עכשיו, התחרזות תוך-שורתית הייתה בשירנו רק בשורות שבהן יש ארבע רגליים משקליות (אנפסטים); בשירנו, אלו הן השורות האי-זוגיות בכל בית, הראשונה והשלישית. שורות כאלו מתחלקות בטבעיות חצי-חצי באמצען. כך היה למשל בשורה שקראנו אתמול, "הוא נגע ודבַק, הוא החריש וחבַק".

והינה הפעם זה קורה בשורה קצרה, שיש בה שלוש רגליים משקליות ולא ארבע (כאלו הן כל השורות הזוגיות בשירנו). שורה כזאת אינה מתחלקת בטבעיות חצי-חצי. החלוקה אינה שווה, אינה סימטרית. החרוז הוא בין השליש הראשון לשליש השלישי. "כֹּה דּוֹמָה – – | בְּכָל תַּג | וְגֻמָּה".

אבל אלתרמן דאג לנו. השורה שלנו דווקא כן נחווית כמתחלקת באופן טבעי. זאת משום שהוא הציב שתיקה, השהיה, גמגום, אחרי המילים "כה דומה": הוא שם שם, פעמיים, את סימן הפיסוק קו- מפריד. "כֹּה דּוֹמָה – – בְּכָל תַּג וְגֻמָּה". בקריאה בקול, אנחנו שוהים מעט אחרי "כה דומה", כאילו נגמרה כאן שורה.

ומעניין מכול: דווקא חרוז-האקסטרה, החרוז שבסוף השליש הראשון, הוא היפה והחשוב. כי השורה שתתחרז עם שורתנו, השורה האחרונה בבית, תיגמר במילה "כְּדִמְעָה". אכן, "כדמעה" מתחרז עם "וגומה". אבל הוא מתחרז הרבה יותר, בעושר ייחודי, לא עם "גומה", אלא דווקא עם חרוז האקסטרה שבאמצע השורה, "כה דומה": בכל הצלילים כּ-ד-מָה. כה-דומה/כדמעה.

חרוז זה לא רק עשיר, אלא גם רומזני. נשמעת בו, כמדומני, מילה רלבנטית נוספת: "קדומה". אוהבים לדבר על קדמוניות ויושן של יין, וכאן זוהי גם אהבה קדומה. בהמשך השיר ייאמר "אך ייננו כקדם עצב ועני".

ייתכן שאם היינו ב'כוכבים בחוץ' למשל, ובטח אם היינו ב"הטור השביעי", אלתרמן היה מפרק את השורה לשתיים, ומדגיש יותר את ההפסקה ואת התחרזות "כה דומה" עם "כדמעה". והבית היה נראה כך:

אַהֲבַת נְעוּרֵינוּ לָעַד בּוֹ תָּלִין,
כֹּה דּוֹמָה – –
בְּכָל תַּג וְגֻמָּה.
הוּא חַגֵּנוּ הֶחָי, הֶעָנִי כַּחֻלִּין,
הַנִּמְחֶה בְּשַׁרְווּל כְּדִמְעָה.

אבל ברוב רובה של היצירה שלנו, 'שיר עשרה אחים', יש הקפדה צורנית קלאסית: השורות שלמות, בלי חוכמות. וכך זה במיוחד בשירנו, 'היין', שהרי יש בו כפי שראינו חשיבות רבה למספר השורות: 70, כמניין יין בגימטריה, הבנוי מ-5 סונטות (כלומר יד ואצבעות: י"ד שורות בסונטה, כפול מספר האצבעות). אי אפשר לשבור פה שורות. סימני הקו המפריד, היחידים בשיר כולו, הם תחליף לכך.

*

הוּא חַגֵּנוּ הֶחָי, הֶעָנִי כַּחֻלִּין,
הַנִּמְחֶה בְּשַׁרְווּל כְּדִמְעָה.

זהו היין, שכבר תואר בשיר כ"דל". יין רגיל, יין עוני אפילו.

היין הוא חג, חג חי כלומר מוחשי ופעיל. אבל עני כמו מה? כמו היפוכו של חג, כמו חולין. הוא נגמע על דרך חולין מובהקת, מנגבים אותו מהפה בגסות, בשרוול החולצה. ועגום אף מכך: הוא דומה בזאת לדמעה.

הדימוי אינו מקרי כמובן. אפשר היה לבחור עוד דברים שנמחים בשרוול. אבל הדמעה מחריפה את החולין, וממחישה את מה שנאמר על היין לפני שני בתים: "נאמן ועיקש, אחיי, עצב היין". היין, בהקשר שלנו, מעלה בנו געגועים לאהבת הנעורים. וכמו דמעת ההיזכרות, גם הוא נמחה ואנו חוזרים לעניינינו.

חג ודמעה כרוכים יחדיו אצל אלתרמן. שירו "שמחה למועד" עוסק במותו של חולה. 'שמחת עניים', היצירה ששמה נרמז בשורה שלנו (חגנו... העני), מעלה את הצירוף הזה לא-פעם. במיוחד בשיר 'המשתה' (ב, ז). כגון בשורות "פיתנו איננה נבצעת / וגביענו אינו נשתה. / רק דופקה ליבתך הנפצעת, / הדמועה משמחת המשתה".

אבל כאן איננו מצויים במצב דרמטי של השקת חיים במוות, כמו ביצירות הנזכרות. זהו המנון ליין, יינם של האנשים הפשוטים. ומסתבר שדמעות ותוגה נמהלות ביינו של חג באופן די אוטומטי בתרבות. אפשר למשל להיזכר בפזמון של יעקב אורלנד, "עמוק עמוק העצב בעיניים, / עמוק עמוק היין במרתף". או בבית מ'איזה חג לי' של לאה נאור שהופך את הדמעה לחלק מהעניין, ומסמיך יין לדמעה ממש, אם כי אולי דמעת התרגשות: "הפרחים, האור, היין, / הדמעה בקצה העין, / החולצה הלבנה: / חג היום בכל פינה – / איזה חג לי, איזה חג!". מעניין אגב שהמילה "דמע" במקרא פירושה נטיפי ענבים וזיתים, כלומר מקורה ממש בענייני יין.

אתמול כתבתי בהרחבה על התחרזותו של "כדמעה" עם "כה דומָה" ועל משמעותה. אזכיר היום כי "כחולין" מתחרז עם אהבת הנעורים ש"לעד בו תלין", בחול ובחג. וגם את שליטתה של האות ח בשורות של היום. חג, חי, חולין. עד שהוא נמחה.

*

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יְמֻשְּׁכֶם כְּמוֹ יָם
בְּעָצְבּוֹ הַיָּשָׁן וְלָמוּד,

היין "נמחה בשרוול כדמעה", כפי שאמרנו זה עתה, אך הנה, מתוך אותה נוזליות שלו, הוא יכול גם להקיף את כולנו, עד שנהיה שרויים בו. הוא ממשש אותנו, לפעמים, כמו ים. בכוליות.

במה הוא נוגע בנו, מציף-מקיף אותנו? בתכונתו שכבר נזכרה, העצב שלו. "נאמן ועיקש, אחיי, עצב היין", נאמר לפני בתים מעטים. "ישן ולמוד" דומה ל"ידוע וישן": ישן וידוע. ישן ונלמד כבר. היין הוא לְמוּד-עצב. אכן, חג עני, חג של דמעה.

המילה יְמֻשְּׁכֶם מנקזת אליה בצליליה את רוב שכנותיה. בראש ובראשונה את הים, את המילה ים. ימושכם מתחיל בים. ימ-שכם. הוא גם ממוסגר בים: י-משכ-ם. זהו טיב המישוש שהמילה מציינת: מקיף, דביק, כולל. גם המילים "כאשר" ו"כמו" נמשכות אל "ימושכם". וכך גם הצירוף "ישן ולמוד": יש בו יש....מוּ.

> אבי צבי כהן:  מתבקש כאן שהמילה עצב משמשת גם במשמעות של עצבים, בעזרתם הוא יכול למוש. לא כן?

*

וִידַעְתֶּם: יֵשׁ אֶחָד מְאֹהָב לְעוֹלָם
וּבְחֻבֵּנוּ שׁוֹכֵן הוּא גַּלְמוּד.

זהו היין, הזוכר לנצח את אהבת נעורינו ונותר קנאי לה; נותר מאוהב כברגע ההתאהבות. והינה הוא שוכן כל הזמן בתוכנו גלמוד, ערירי, היפוכה הגמור של המאוהבות. מכאן עצבותו.

שורות אלו הן המשך המשפט שהתחלנו אתמול: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יְמֻשְּׁכֶם כְּמוֹ יָם / בְּעָצְבּוֹ הַיָּשָׁן וְלָמוּד,". כלומר כאשר היין יקיף אותנו בהווייתו, יציף אותנו בעצב הישן שלו, נרגיש ונדע שהוא מאוהב לעולם ובודד לעולם בתוכֵנו.

אנו מבינים כאן שהעניין עמוק יותר ומהותי לנו יותר מיין. הרי היין לא באמת שוכן תמיד בתוכנו. הוא נכנס בגרוננו ועולה לנו לראש ומעורר בנו זיכרון הטמון בעצם לא בו אלא בנו. אותו יצור "אחד מאוהב לעולם", השוכן בחובנו, הוא גרעין פנימי שלנו. היין הוא רק הגורם המעורר אותו.

שירנו מתחפש לשיר-יין ומתקשט אפילו בסממנים של שירי היין מימי הביניים, אבל אנו מבינים-והולכים שהוא שיר על מעמקי הנפש, על רגשות כמוסים וצרובים. הוא מטעין על גבי היין את מה שהיין מציף בנו.

נביט נא עכשיו בבית השלם.

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יְמֻשְּׁכֶם כְּמוֹ יָם
בְּעָצְבּוֹ הַיָּשָׁן וְלָמוּד,
וִידַעְתֶּם: יֵשׁ אֶחָד מְאֹהָב לְעוֹלָם
וּבְחֻבֵּנוּ שׁוֹכֵן הוּא גַּלְמוּד.

החרוז המוביל בבית, לָמוּד/גַלְמוּד, נוגע בעצבותו ובדידותו של היין, כלומר של הרגש הלא-נגוע. החרוז האחר, כמו-ים/לעולם, פשוט יותר, אך יופיו בקשר שלו עם החרוז המוביל: הוא כלול בתוכו! "לָם" של "לעולם" נמצא במדויק ב"לָמוד" ובשינוי ניקוד ב"גלמוד". הנה שרשרת החריזה: כמו-ים/למוד/לעולם/גלמוד. הבית שוזר אפוא שני צמדי חרוזים שונים בסיומת במובהק, אך בחובּם שוכן צליל אחד.

*





כִּי יָדוֹ בַּשְּׁבוּעָה וְיָדֵנוּ בַּמַּעַל.
וְחַסְדּוֹ אַל תִּשְׁכַּח לוֹ, אֱלֹהַּ מִמַּעַל.

הרעיון כבר הובע כמה פעמים בשיר: היין נשאר נאמן ועיקש לאהבה הישנה האחת, שאנו עם השנים שכחנו. הדברים מועלים כאן למדרגה מוסרית-רוחנית. שבועה, מעל, חסד ותפילה.  

ראשית, יד מול יד. זאת, בעזרת ביטויים קיימים. אדם מרים ידו לשבועה; אדם שולח ידו במעל, כלומר בהפרת השבועה והחרם. המעילה שייכת במיוחד לתחום ההקדש והקודש, ואלתרמן מחדד זאת כאן בחרוז הומונימי, בקישור בין שתי מילים בעלות כתיב וניקוד זהים אך משמעות שונה. מַעַל-מַעַל. המועל מועל באל ממעל.

אל האלוה ממעל מופנית אפוא התפילה שלא ישכח ליין את חסדו. זה לא רק חסד שהוא עושה איתנו, בזוכרו בשבילנו את האהבה ששכחנו. אנו נמצאים במחוזות מטפיזיים, בעולם של מחויבות וזיכרון; והחסד הוא גם עם העיקרון, עם האהבה, עם האהובה הנשכחת ואולי מתה. זהו חסד שהאל צריך לזכור, אולי כי האדם שזכה לחסד כבר אינו יכול לגמול עליו. זה חסד של אמת.

*

אַל תִּשְׁכַּח כִּי הָיִינוּ לְךָ לִצְנִינִים
בְּרַדְּפֵנוּ כָּבוֹד וְזָהָב,
אַךְ יֵינֵנוּ כְּקֶדֶם עָצֵב וְעָנִי
וְהַמֶּלֶךְ נִרְאֶה מִקְּרָעָיו.

"אל תשכח" זה בא בין שנֵי "אל תשכח" המופנים לאלוהים ומבקשים על היין: "וחסדו אל תשכח לו, אלוה ממעל"; "אל תשכח לו את חום כישופו הפשוט / ומגע שלהבתו מגביעים". ברור שגם האמצעי בשלישייה הוא כזה.

לכן אני מתקן כאן את הפיסוק שבמהדורה המודפסת בידי, ואחרי "וזהב" שם פסיק ולא נקודה כפי שמודפס. הנקודה חותכת משפט לפני "אך", דבר בעייתי בפני עצמו, ומנתקת את היין מהבקשה "אל תשכח"; והלוא עיקר הבקשה נוגע ליין, לא לנו.

כלומר, הבקשה היא, ברוח הדברים שנאמרו קודם: זכור ליין כי אף על פי שהתאכזבת מאיתנו כאשר סטינו מהדרך והלכנו אחר העושר והכבוד, היין בעצבותו ובדלותו התמיד באהבתו הישנה; הוא המלך כאן, לא אנחנו.

כמו שכבר הבנו מבתים קודמים, היין בשיר זה, היין הנושן ומשנה-ההכרה, הוא מין עצמי אמיתי ועמוק שלנו, מצפון עיקש של זיכרון נעורים השוכן בתוכנו. כך שיש כאן בסופו של חשבון בקשת רחמים על עצמנו.

"כקדם", תואר-הפועל המבטא את התמדתו ויושנו של היין, מהדהד ברצף עיצוריו את הרצף הזהה השולט שני בתים אחורה, "כּה-דומה... כּדמעה". כּ/ק-ד-מ. התארים "עָצֵב וְעָנִי" חוזרים על הנאמר בשני הבתים הקודמים: היין הוא חגנו "העני כחולין", והוא ממשש אותנו "בעוצבו הישן".

צירופם של "עָצֵב וְעָנִי" יחדיו נשמע עתה מתבקש וטבעי, גם בגלל הדמיון בין המילים: שתיהן עשויות עָ והברה אחת נוספת. הקישור בין השתיים ממומש בחריזה: החרוז "לצנינים" מהדהד את צ של עָצֵב ואת נִי של עָנִי.

השורה האחרונה בבית מנוסחת כדבר-חוכמה בפני עצמו, משל היה כלל על מלכים אמיתיים: "המלך נראה מקרעיו". דווקא הקרעים בבגד (או באישיות, או במצב הרוח) הם אלה החושפים את מה שמאחוריהם, שהוא המלך. יש כאן רמז ל"המלך עירום", אבל לחיוב: בשל הקרעים רואים שהוא מלך. גם החזרה הצלילית במילים נראה-קרעיו (בשתיהן רְ ואז א/ע בתנועה) תורמת לכך שהצירוף נשמע כפתגם.

אך השורה בעלת הקשר, והוא העיקר. ההקשר הוא היין, ו"קרעיו" הם קרעיו של היין העני. היין לבוש בלואים, כביכול, לבוש קרעים, הוא לא הלך אחר הכבוד והזהב; אך דווקא בזכות הקרעים רואים שלפנינו מלך. הוא, העני העיקש הזה הנאמן לאהבת הנעורים, יוצא מלך; לא אנחנו שרדפנו סממני כבוד ויקר.

*

אַל תִּשְׁכַּח לוֹ אֶת חֹם כִּשּׁוּפוֹ הַפָּשׁוּט

ה"אל תשכח" השלישי ממשיך לסנגר על היין, אבל עובר לתיאור מקיף שלו ושל השפעתו, מעבר לעניין הקנאות לאהבת הנעורים. תיאור זה מתחיל כאן ויימשך עוד; וחלקו העיקרי, שנקרא החל ממחרתיים, הוא מן ההתבטאויות הקלאסיות והמעניינות ביותר של אלתרמן על שתיית האלכוהול, מהתקופה שהוא עוד שתה בעצמו, והוא מתכתב עם מדרש חז"ל בנושא. אבל בינתיים אנחנו עם הפשוט.

היין מכשף כישוף פשוט בהשפעתו על התודעה. כישוף ששלביו יפורטו בשורות הבאות. הכישוף הפשוט חם, אם משום שהיין מחמם אם משום שיש בפשטות הזאת משהו ביתי. אפשר להבין שהתואר "פשוט" נסוב על הכישוף, ואפשר גם להבין שהוא נסוב על חום-הכישוף. ההבדל לא קריטי. הרי גם הכישוף פשוט וגם החום.

אכן, החום, הכישוף והפשטות הם גוש אחד מעומעם, והדבר נוצר גם באמצעות מערכת הצלילים של הבית. ב"כישופו הפשוט" חוזרת פעמיים ההברה שוּ. הרצף "את חום כישופו" מהדהד מיידית את כל עיצורי המילה "תשכּח". זו שתחילתה "תש" חוזרת בהיפוך כ"שוט" בסיום השורה. השורה עצמה היא כך קצת לחש כישוף חזרתי.

*

וּמַגַּע שַׁלְהַבְתּוֹ מִגְּבִיעִים.

"חום כישופו הפשוט" של היין מהשורה הקודמת מתגלגל כאן לדימוי של אש. היין כלהבה קטנה המחכה לנו בגביע, ותכף ניכווה ממנה. מכל המילים המציינות אש, שלהבת מתאימה במיוחד כי היין משלהב. אכן, מגע השלהבת הזאת יפורט בשורות הבאות לשלושה מגעים, וכבר הראשון בהם יהיה "מגע החירות".

השורה מתארת מגע וגם מגשימה אותו ביחסים הצליליים בין מילותיה. המילה מגע נשמעת שוב, לעיצוריה, בתוך המילה "מגביעים". מגע-מגביעים. תחילה הרצף מג, ואז קטיעה קטנה בדמות ב רפה המהדהדת משהו מהמילה הנוספת "שלהבתו", ואז "עמ".

מדרש: מגע שלהבת הוא מגע אש. הברכות שלפני אכילה ושתייה ידועות בראשי התיבות מגע-א"ש. מזונות, גפן, עץ, אדמה, שהכול. רגע לפני השתייה, שתתואר בשורות הבאות, נרמזת כאן הברכה.

> דן גן-צבי:  מקריאת המילים עולה התחושה של החום שבא לאחר שתיית יין.

*

מַגָּעוֹ הָרִאשׁוֹן הוּא מַגַּע הַחֵרוּת,
אֲשֶׁר לֹא רְאִינוּהָ חַיִּים.

השתייה בשלושה צעדים, מתחילים. המגע הראשון ביין משחרר. זהו רק מגע מן החירות המוחלטת, זו שאדם אינו יכול להשיג בחייו. במשתמע יש בה מטעם המוות. צירוף המילים "ראינוה חיים" מזכיר קצת בצלילו את "החירות" הזאת. אלוהים הוא שאומר על עצמו במקרא "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (למשה, בנקרת הצור: שמות ל"ג, כ).

חלוקה של השפעת השתייה לחוליות שונות, כגון ה"מגעים" כאן, קיימת בעוד מקומות. יש מדרש חז"ל יפה על כך, בנוגע לנוח, אבל נחכה איתו למגע השני, כי שָם השיר שלנו נפגש איתו. בינתיים הנה קטע מפזמון של אלתרמן עצמו בנושא:

 "כְּשֶׁשּׁוֹתִים אֲנַחְנוּ כּוֹס אַחַת, / קוֹרֵא לִי מוֹטְל חֶבְרֶמַן וְיַאט. / וּכְשֶׁשּׁוֹתִים אֲנַחְנוּ כּוֹסוֹתַיִם, / נוֹשֵׁק אֲנִי אֶת מוֹטְל בַּלְּחָיַיִם, / וּכְשֶׁשּׁוֹתִים אָנוּ כּוֹסוֹת שָׁלֹשׁ, / נוֹתְנִים אֲנַחְנוּ זֶה לָזֶה בָּרֹאשׁ / וּכְשֶׁשּׁוֹתִים אָנוּ כּוֹסוֹת אַרְבַּע – / לָרֹב מָגֵן דָּוִד אָדֹם כְּבָר בָּא! / חָמֵשׁ וָשֵׁשׁ זֶה עֶשֶׂר / וְיֶקֶה זֶה פְּרוֹפֶסוֹר, / בַּקְבּוּק אַנְגְלִי זֶה בּוֹטְל / וּמוֹטְל זֶהוּ מוֹטְל..." (פזמונים, ב, עמ' 247-245).

והנה כך מתאר יעקב אורלנד את חברו אלתרמן בשתייתו. זה מתחיל טוב, כפי שתראו להלן, אבל ימשיך פחות טוב.

"בין כוסית ראשונה לשלישית היה כפי שהכירוהו כולם – / חכם, מפוכח, שנון, רתוע, מקשיב, שתקן. / בין שלישית לחמישית או שישית, היה סגוֹר-לבו נפתח / ואלוהים הציץ מתוכו, נדיב וטוב-עין. / היה אוהב את כולם ומסנגר לכולם ומושך חסד את רעיו-באמת" (מתוך 'כ"ז שירים: נתן היה אומר', בפרק 'בין כוסית ראשונה לשלישית').

*

מַגָּעוֹ הַשֵּׁנִי הוּא מַגַּע הַלָּבִיא,
הַמְּפַלְּחֵנוּ מוֹלֵךְ וּמְתֻלְתָּל,

המגע השני של היין, אחרי מגע הראשון, מגע החירות. אחרי השחרור, כשהשפעת האלכוהול מעמיקה, אתה מרגיש אריה, יכול הכול. האריה ההדור, מלך החיות, עטור רעמה, ותיאורו משום כך כמתולתל (שנועד לחרוז תכף עם חמוטל) נותן לו גם חזות של מלך אנושי יפה תואר.

המגע מפלח אותנו, כלומר הוא כבר יותר ממגע, הוא ממש מכת חרב. הוא משנה אותנו לגמרי, אפילו משסענו כשסע הארי. הפועל מפלח נבחר גם משום שהוא מכיל את צלילי הפועל הבא, מולך, כולם (בהנחה ש-ח נשמעת כמו כ רפה). מ[פ]לח-מולך. מ-ל-ח/ך.

הצמד מ-ל ממשיך ומתגלגל גם למילה הנוספת, "מתולתל". ובעצם, הלוא "מגע הלביא" אף הוא מ-ל, בראשי התיבות. כלומר, כל המגע השני הוא בסימן מ-ל. כך היה גם במגע הראשון: "מגע החירות, אשר לא ראינוה חיים", עם צלילי ח-ר. וכך גם יהיה במגע הבא, שם תוביל האות ח.

בכפית הקודמת, על המגע הראשון, הזכרנו עוד מקומות שבהם השפעת האלכוהול מתוארת כרב-שלבית. ציטטנו פזמון של אלתרמן, ושיר של אורלנד על השתייה של אלתרמן. הזכרנו גם מדרש חז"ל, ועכשיו מגיעה נקודת ההשקה איתו. הנה הוא:

 "קודם שישתה אדם מן היין הרי הוא תם ככבש זו שאינה יודעת כלום וכרחל לפני גוזזיה נאלמה. שתה כהוגן, הרי הוא גיבור כארי ואומר אין כמותו בעולם. כיוון ששתה יותר מדי, נעשה כחזיר, מתלכלך במי רגליים ובדבר אחר. נשתכר – נעשה כקוף, עומד ומרקד ומשחק ומוציא לפני הכל נבלות הפה ואינו יודע מה יעשה. וכל זה אירע לנוח הצדיק" (תנחומא פרשת נח, יג).

*

מַגָּעוֹ הַשְּׁלִישִׁי אֶת הַחֹשֶׁךְ יָבִיא
וּבַחֹשֶׁךְ תֵּאוֹר חֲמוּטָל.

המגע השלישי והאחרון של היין מגיע אל האפס ומתוך כך אל התכלית. אחרי תחושת החירות במגע הראשון, אחרי תחושת הגבורה והתפארת במגע השני, אנו צוללים אל מעין אובדן הכרה ובינה, חושך. החושך הזה מאיר פנימה, מאיר לעומק, מאיר את מה שהחושים והזמן מכסים: את זיכרונה של גיבורתנו חמוטל, אהובת הנעורים הקדומה.

הפרדוקס גלוי לעין: יש מה שמואר דווקא בחושך. גם את קשר-הצליל המיסטי אנו כבר מזהים, הרגל שרכשנו בשני ה"מגעים" הקודמים. חושך-חמוטל. החושך שבו פועל היין כמזכיר-אהבות הופיע קודם בשירנו, כש"ליבו הקנא" של היין דומה ל"שמשון שסימאוהו פלשתים".

החושך הוא כאן סמל, לא תיאור ממשי של חוויית השכרות. במקומות רבים בשירת אלתרמן מצטייר החושך כמעונו של האינסטינקט, כגילומו של תהום-הנפש, כהיפוכה של התבונה, ועם זאת גם כהזדמנות להגיע אל אמיתות עומק, אל אקסיומות הקיום. כך היא התגלותה של חמוטל בחושך כאן.

עד כאן כפית. מכאן קערה של דוגמאות יפות למעוניינים:

החושך כהיפוך הבינה מופיע למשל בחתימת 'הזר מקנא לחן רעייתו' ב'שמחת עניים'.  "וּבִהְיוֹת בִּינָתֵךְ לְחֹשֶׁךְ, / וּבְנָשְׁכֵךְ בִּקְלָלָה אֶת רִשְׁתִּי, / מַה נּוֹתַר לוֹ לְאִישׁ-הַחֹשֶׁךְ, / הַמְּצַעֵק עוֹד: אִשְׁתִּי, אִשְׁתִּי!". כך גם בשיר סמוך באותה יצירה, 'הבכי': "וְאַתְּ פָּנִים כִּסִּית. וְהֶרֶף לֹא אָמַרְתְּ / וְחֹשֶׁךְ בְּבִכְיֵךְ וְדַם יוֹנָה. / וּבְמַחְשַׁכָּיו נִצְרַרְתְּ וּבְמֶרְחַקָּיו מֵרַרְתְּ, / עַד שִׁכָּחוֹן, עַד כְּלוֹת, עַד אֵין-בִּינָה". במכת ערוב ב'שירי מכות מצרים' אומר הבן לאב: "חָשְׁכָה בִּינָה". בטור 'נפש תחת נפש' (1953) נאמר "אִם תַּחֲשִׁיךְ הַהִיסְטֶרְיָה בִּינָה".

והנה מתוך מונולוג מטורף של צלצח, אחת הדמויות במחזהו של אלתרמן 'משפט פיתגורס':

 "מוח טורף מוח. / רעיון מוחץ רעיון, בינה אוכלת בינה, / אור מחשיך אור. עד חושך. / כן, עד חושך. יהי חושך! ובתוכו / שקשוק לוחות ופכפוך ריר, / של פנים, של תחתיות, חם, חם, / דביק, נדבק, הה, תענוג – לשוב / להשתכשך לאט בתך הבעבוע, / לראות, לשמוע, צפרדעים יפות / של הוויה קדומה, של דמדומי עולם, / של רחש ליליות, מכשפות, שדים, בתוך / הערפל המתאבך. לשקוע / בחום מרחצאות של טיט יוֵן בריא, / פשוט, מוחשי. כן, קץ לפיכחון המשוחף, / להיגיון, למחשבה יימח זכרה. יודעים יותר מדי, / חושבים יותר מדי".

אך הנה דוגמאות לכך שהחשכת הבינה עשויה להאיר, כמו אצלנו, את הנסתרות ואת העמקים. דוגמה דרמטית לכך היא השורות במכת חושך ב'שירי מכות מצרים', "בכורי, בכורי הבן, לא יפרידנו חושך / כי אב ובנו קשורים בעבותות של חושך". שיר ב'שירי עיר היונה' נקרא "שבחי החושך", אותו חושך שבו השכילו כוחות ההגנה וצה"ל לפעול במלחמת השחרור ולהפתיע את האויב. בפואמה שלנו, שיר עשרה אחים, בשיר 'אשמורת שלישית', גילוי פניו של החושך מסתבר כגילוי האמת שמעבר לבינה, זו המתגלה עם המעשה המוסרי: "כִּי פְּנֵי לַיְלָה וּבְלִי וּדְמָמָה וְשָׁמַיִם עַזִּים פְּתוּחֵי שַׁעַר / וּדְלֵקַת כּוֹכָבִים וּפְנֵי חֹשֶׁךְ לְפֶתַע נִגְלִים מִתּוֹכָן / בְּלֹא לְוַאי... וְהַפֶּלֶא הַזֶּה מִתְרַחֵשׁ בָּן דַּוְקָא (זֹאת לָדַעַת) / בְּזַמְּרָן אַהֲבָה אוֹ קִנְאָה, בְּסַפְּרָן דְּבַר שִׂמְחָה אוֹ דְּבַר צַעַר, / בְּבַקְּשָׁן אֶת נִרְדָף... רַק בָּזֹאת נֶחְשָׂפִים יְסוֹדָן וְכֹחָן".

עוד דוגמאות ודברי פרשנות על ענייני החושך והבינה אצל אלתרמן תמצאו בחיבורי 'זיק בינה אחרון' - הקליקו על מילים אלו.

*

וַאֲנַחְנוּ יָדַיִם גִּדַּלְנוּ לַתֹּהוּ
וְעַד לֵב חֲמוּטַל לֹא נָגַעְנוּ כָּמוֹהוּ.

כזכור לכם, שבעים שורות 'היין' מחולקות לחמש סונטות (בנות י"ד שורות כל אחת), וכל אחת מהן נגמרת בצמד שורות חורזות זו עם זו המובאות בהזחה. בז'רגון מקצועי דו-טור, או קופלט. הדו-טור שלנו חותם את הסונטה הרביעית, והוא עושה מה שעשו שני הדו-טורים שבסופי הסונטות הקודמות: מגדיר שוב  את הניגוד בינינו, האחים, שגדלנו והתפרפרנו ושכחנו את אהבת נעורינו, לבין היין הנושן, הנאמן והקנאי שממשיך לזכור אותה ולהזכיר לנו.

הדו-טורים הקודמים אמרו "נאמן ועיקש, אחיי, עצב היין. / ואנחנו זנינו אחרי העיניים"; "כי ידו בשבועה וידנו בַּמעל. / וחסדו אל תשכח לו, אלוה ממעל". הדו-טור הנוכחי חוזר על הניגוד הזה באמצעות המושג המרכזי בסונטה הנוכחית: מגע. אנחנו "גידלנו ידיים", הצמחנו את אברי הנגיעה שלנו והגדלנו את טווח ההשגה שלהם; אבל גידלנו אותן לריק. מי שהצליח לנגוע כראוי בלב חמוטל הוא דווקא היין.

היין עשה זאת כזכור ב"מגעו השלישי", מגע שהביא את החושך, חושך שהאיר את חמוטל. לעומת החושך של היין עומד התוהו שלנו. החושך והתוהו קשורים זה בזה עוד מהפסוק השני בתורה, אבל החושך שהיין פועל בו האיר ונגע ללב, להבדיל מהתוהו שלנו שהוא כישלון.

גידול הידיים הוא צירוף מילים מוזר ומעורר תשומת לב. הוא דומה למראית עין, כנראה במתכוון, לביטוי השגור גידול ילדים. גידול הידיים מזכיר צירופים אלתרמניים נוספים, ידועים: "עוד אצניח אלייך ידיים"; "ואליי גופי סחרחר, אובד ידיים"; "אז פרשׂתי עד קץ את ידיי".

*

בְּדַרְכֵּנוּ, אַחַי, בִּרְכֻלָּתָהּ וּרְכוּשָׁהּ,
הוּא עָבַר כְּחִיּוּךְ לֹא הוֹלֵל.

בחלקו האחרון, המתחיל בשורות אלו, עובר שיר היין טוויסט מה. הנאמנות של היין לאהבת הנעורים תיחווה בו לא כקנאה וזעף ולא כעניין אפל ומיסטי אלא כמשהו תם ונותן-טעם. היין ימשיך להיתפס כעני, אך הפעם לא בהקשר של עצבות כמו קודם, אלא בהקשר של שחרור משעבוד לרכוש.

בצמד השורות הנוכחי היין הוא מין עובר-אורח החולף בדרכנו, כלומר במסלול חיינו. דרכנו שלנו עתירה בקניינים. הם מסומנים בשתי מילים הדומות זו לזו, ודומות מעט גם למילה "דרך" עצמה: "רְכֻלָּה", כלומר מרכולת, סחורה, ו"רכוש". הרצף "רכ" נמצא בכולן.

היין פטור מהכובד הזה. הוא עובר בדרכנו כחיוך. כביכול חיוך מופשט, בלי פנים, כחיוכו של חתול צ'שייר, מהלך לו בדרכים, משמח לבבות אנוש, מזכיר לאנשים שיש דברים מעבר להמולת היומיום העמלנית והחומרנית.

זהו חיוך תם, חיוך לא הולל. כשמדובר ביין חשוב לציין זאת, שהרי היין נקשר בדרך כלל להוללות. אך לא היין במובנו בשירנו. זה יין שלמרבה הפרדוקס, הוא יכונה תכף "נזיר".

בצירוף "חיוך לא הולל" אנחנו אפילו שומעים "אלכוהול"; במיוחד "הוֹל" ב"הולל", אבל גם "לא" ו-כּ ב"כּחיוך" מחזקים זאת בדיעבד. אך הינה, האלכוהול במקרה הזה לא הולל אלא מחייך. ב"כחיוך לא הולל" מבצבץ מושג אלתרמני נוסף, שדווקא כן מתגשם עכשיו ביין: "הֶלֶךְ".

המילה הנדירה "ברכולָתה" יוצרת שיבוש קל במשקל השורה; יש בה הברה עודפת. ייתכן שאלתרמן חשב שאומרים ברכולְתה. או לפחות שיער שכך נבטא. כך היא נשמעת דומה יותר ל"רכושה", וכך הניגון מסתדר.

> רפאל ביטון: בקשר ליין הלא הולל, יש ראיון מצולם של קובי מידן עם נתן זך שבו הוא אומר בהקשר של הישיבה עם אלתרמן ושתיית אלכוהול בכלל באותה התקופה: "השתיה היתה לא מתוך בוהמיות אלא קצת לרכך...או לאפשר להגיד את הדברים הכי נוראים"
כלומר תופעת השתיה שנראית כלפי חוץ כהוללות היא בעצם ניסיון לרכך את הכאב. (לדברי זך בעקבות השיר "האסופי" הוא הבין שאלתרמן יותר אומלל וכואב אפילו ממנו).
אצלי, באופן אישי, האמירה של זך שינתה את נקודת המבט כלפי תופעות מסוימות (כמו שתיה), משיפוטיות לחמלה.

*

יַיִן, רֵעַ נָזִיר, אַהֲבָה לוֹחֲשָׁה
וּרְחוֹקָה הַזְכִּירֵנוּ מִלֵּיל.

היין נקרא להזכיר לנו את האהבה הראשונה והנשכחת. כפי שראינו, הוא עושה כך במילא; זה עיקר תפקידו, על פי השיר.

אפיונו המעודן של היין בסונטה הנוכחית מגיע כאן לשיא ההגזמה. השפעתו המטשטשת והמזיקה של האלכוהול מאופסת כאן לגמרי: היין נזיר! ההתנזרות מיין היא אחד משלושת רכיביה של הנזירות היהודית, והינה כאן היין עצמו נזיר. נזירות זו היא עוניו הוולונטרי, עוני שבאזור זה בשירנו נתפס לא כעצוב אלא כמשחרר; עוניו של ההלך.

היין הוא רֵע, שכפי שראינו אתמול נקרה לפרקים בדרך חיינו. האהבה שהוא מזכיר "לוחשה", כלומר עודה מדברת ואפילו קוסמת אך אנחנו לא כל כך שומעים אותה. היא רחוקה. היין מזכיר לנו אותה בלילה: זו עת השתייה הטיפוסית; אך זו גם דרך מלבבת יותר לומר את אשר נאמר קודם, שהיין מביא עלינו חושך.

נביט במלוא הבית שהשלמנו. היין הנזיר מנוגד גם להוללות וגם לנכסים:  

בְּדַרְכֵּנוּ, אַחַי, בִּרְכֻלָּתָהּ וּרְכוּשָׁהּ,
הוּא עָבַר כְּחִיּוּךְ לֹא הוֹלֵל.
יַיִן, רֵעַ נָזִיר, אַהֲבָה לוֹחֲשָׁה
וּרְחוֹקָה הַזְכִּירֵנוּ מִלֵּיל.

הבית מלמדנו כמה קרוב היין להלך האלתרמני הקלאסי, ואיך משולש היסוד של 'כוכבים בחוץ', "העלמה, השירים והדרך". הדרך, השיר, העלמה, הזיכרון, העוני, הרוחק, כולם כאן. הבית שלנו רומז במיוחד לשיר המפתח "עוד חוזר הניגון". בייחוד, גם בצליליו, לבית "שידיך ריקות [!] ועירך רחוקה [!] / ולא פעם סגדת אפיים / לחורשה ירוקה ואישה בצחוקה [שומעים פה את "אהבה לוחשה ורחוקה שלנו] / וצמרת גשומת עפעפיים.

קשרי צליל עזים מלכדים את שני חצאי הבית שלנו. "רכושה" מתחרז ארוכות עם "לוחשה", ו"הולל" מתחרז יפה עם "לֵיל", אך יש גם הד-מקשר בין שני זוגות החרוזים: "לֹא-הולל", "לו-חשה". כלומר ההברה LO באה באותו מקום לפני החרוז. הזוג "רכולתה ורכושה" שב כהד מהופך בזוג "לוחשה ורחוקה". וגם, "הוא עבר" מתהדהד ב"אהבה", ו"דרכנו" ב"הזכירנו".

*




הַזְכִּירֵנוּ עוֹד פַּעַם אֶת עֹצֶם חִנָּם
שֶׁל דְּבָרִים בְּלֹא תּוֹעֶלֶת וּמְחִיר.
רַק אוֹתְךָ וּבִתְּךָ עוֹד עוֹבֵד בְּחִנָּם
לְבָבֵנוּ הַזֶּה הַשָּׂכִיר.

הרחבה של בקשת ה"הזכירנו" מהמשפט הקודם - שהיין יזכיר לנו "אהבה לוחשה ורחוקה". אהבה זו היא מן הדברים שאין בהם תועלת מעשית ואין להם ערך כלכלי. הם כאותו "חיוך לא הולל" שהונגד קודם ל"רכולתה ורכושה" של דרך חיינו. ערכם של דברים אלה נעוץ בחן העצום שלהם. היין מזכיר לנו אותו.

לבבנו, שכבר נשחק מעמל הימים, כמוהו כשכיר. הוא לא עובד בשביל מה שאין בו תועלת ומחיר. חוץ מחריגים. אותך, היין, ואת בתך, כלומר אהובת נעורינו, המכונה פה חמוטל, שאתה משמר בנו את זכרה. אין בכם תועלת ומחיר, אך אנו מוצאים בכם חן רב ועצום.

החריזה בבית הזה היא, במבט ראשון, על גבול החזרה המילולית. מבחינה דקדוקית, חינם וחינם מבוססות שתיהן על "חֵן", המוטה באופן שונה מהותית אך זהה פונטית: ב"חינם" הראשון השם מקבל כינוי קניין חבור, ואילו ב"חינם" השני השם הופך לתואר-הפועל. אבל כשלא מבקשים חשבונות רבים, אלא מסתפקים בחינם הנשמע לאוזן של הדברים, אלו הן שתי מילים שונות, כי תואר הפועל "חינם", או "בחינם", כבר לא נתפס כקשור ל"חן". הזוג השני, שכיר ומחיר, עשוי משתי מילים שבאות מאותו שדה סמנטי ממש, השדה הכלכלי, וזה דבר שאלתרמן נמנע ממנו בדרך כלל, כדי שהחרוז לא יהיה צפוי. בקיצור אלתרמן מפגין כאן קצת נון-שלאנט, בהתאם לנושא המדובר.

אבל עוצם חינם של הצלילים בבית הזה נמצא בשכבה פנימית יותר. ראשית, בקשר שיש בין שני זוגות החרוזים. חינם-מחיר-חינם-שכיר, בלב כולם נמצא חִי (או כִֿי הנשמע זהה לו). "חי" זה שוזר אפוא את כל שורות הבית בסיומיהן, והוא מעין המחשה מתמשכת של החִי-וך של היין מהבית הקודם, חיוך חינני, חינמי, שאין לו מחיר.

שנית, חשוב מכך, פנים-השורות מבוסס על חזרות צליל תבניתיות. המסגרת של "עוד פעם" חוזרת עוד פעם ב"עוצם חינם": מתחיל ב-עוֹ, נגמר בקמץ-מם. בשורה השלישית ישנו הצמד "אותך ובתך", ומייד הצמד "עוד עובד": עוד חוזר בתוך עובד.

*

וְהָיָה עֵת נֶחְדַּל לָחוּשׁ רוּחַ וְטַל

תיאור זה של המוות כפרידה מן הרגישות, היופי והשגב נולד כנראה מן הצורך לחרוז (פעמיים!) עם "חמוטל" בעוד שתי שורות, סמוך לסיום השיר. אבל הנה קיבלנו מתוך האילוץ הזה תיאור פיוטי חד-פעמי. המשכו של תיאור זה, נאמר כבר עתה, בשורה הבאה "וְצָנַחְנוּ מֵרֹאשׁ הַסֻּלָּם"; כלומר עניין לנו כאן באמת בנפילה מן השגב ומהקשר עם השמיים.

הרוח והטל, שני יסודות אקלימיים, קשורים שניהם עם חיים. רוח חיים; טל תחייה. אנו משבחים את האל בתפילה, בברכת מחייה המתים (!) "משיב הרוח ומוריד הטל". יש נוסחים שבהם אפילו באותו משפט, כמצוטט כאן, בעונת הקיץ. "אתה גיבור לעולם ה', מחייה מתים אתה, רב להושיע, משיב הרוח ומוריד הטל".

בשירת אלתרמן שכיח מאוד השימוש ברוח, ושכיח פחות אך עדיין מצוי השימוש בטל, כמציינים חיוניות, חיים עזי חוויה ועוררות. אפשר למשל לראות זאת בתחילת 'כוכבים בחוץ': "והרוח תקום" בשיר הפותח (תקום, לא סתם תנשוב: רוח קמה באדם, צולחת עליו); "כי סערת עליי" בפתח השיר הבא; ואז, מייד, השיר "הרוח עם כל אחיותיה", שבו הרוח מעוררת חיים בעיר ומפגישה אותנו עם הנשגב.

אף שהחריזה בתוך השורה היא בונוס, אלתרמן לא מתקמצן. גם "עת נחדל" וגם "לחוש רוח וטל" נותנים לנו, כל אחד, נתח הגון של הדהוד מקדים למילה "חמוטל", החרוז המיועד. "עֵת נֶחְדַּל" נותן לנו גם את ח של חמוטל, ואת ת-נ הדומות ל-ט ול-מ, נוסף על סיומת "דל" הדומה ל"טל". "לָחוּשׁ רוּחַ וְטַל" - את ח ותנועת שורוק ותנועת A, כל אחת מהן פעמיים, נוסף על הסיומת המשותפת "טל".

*

וְצָנַחְנוּ מֵרֹאשׁ הַסֻּלָּם, –

ראש הסולם, מקום שם, כפי שקראנו אתמול, חשים רוח וטל. הצניחה ממנו היא החידלון. זו נפילה מן הרוממות, ומהרגשת גרמי השמיים, אל העפר שיוזכר בהמשך המשפט.

החי-ומרגיש מדומה אפוא למי שעומד בראש סולם. דווקא בראשו כי הנפילה משם היא צניחה באוויר. אפשר להבין מכך שהחיים הם טיפוס במעלה, ולפני מותנו אנו מגיעים לשיאם. ואפשר גם להבין שהחיים נמצאים בשיא הזה כבר מתחילתם.

צניחה זו מצויה בחתימת שירנו הארוך 'היין'; בבית האחרון, אם אין מונים את הבית הקצר שאחריו שהוא כבר תחילת תשובתם של האחים אליו. צניחה דרמטית נמצאת גם בסופי שירים ארוכים אחרים של אלתרמן, ואף חטיבות שיר, ותמיד עניינן מיתה; מיתה של אפיסת-כוחות, מיתה פסיבית, שאינה סוף פסוק כי אחריה יש תקווה:

'שמחת עניים' נגמרת בבית שבו אומר המת לרעייתו, "עוד יבוא יום שמחה, בתי. / עוד גם לנו בו יד וחבל. / וצנחת על אדמת בריתי, / ואליי יורידוך בחבל. / לא הכול הבלים, בתי. / לא הכול הבלים והבל".

החטיבת המרכזית ב'שירי מכות מצרים', עשרת שירי  המכות עצמם, נחתמת באורח דרמטי: סוף המכות ומות שתי הדמויות הדוברות לאורך השירים, הבכור ואז אביו: "צנח האב על בנו. ניצב השקט רם. / שלמו מכות אמון. עמוד השחר קם".  במילים אלו, "עמוד השחר קם", גם מתחיל שם מייד שיר התקווה 'איילת'.

גם הצניחה שלנו, מראש הסולם, יש בה תוחלת, כפי שנראה מחר. שורת מחר אף תתחיל במילה 'אילן', שכמעט יצאה לנו בט"ו בשבט.

*

כָּאִילָן הַמּוּטָל לְרַגְלֵי חֲמוּטַל
עוֹד נַחֲבֹק עֲפָרוֹ שֶׁל עוֹלָם.

גם למותנו, חזרתנו לעפר, תהיה משמעות: כמו שורשי האילן נחבוק את העפר הזה, את העולם כולו, במחווה של אהבה ופשר.

להבנת השורות הללו עלינו לקרוא את המשפט השלם, המשתרע על פני כל הבית.

וְהָיָה עֵת נֶחְדַּל לָחוּשׁ רוּחַ וְטַל
וְצָנַחְנוּ מֵרֹאשׁ הַסֻּלָּם, –
כָּאִילָן הַמּוּטָל לְרַגְלֵי חֲמוּטַל
עוֹד נַחֲבֹק עֲפָרוֹ שֶׁל עוֹלָם.

הרוח והעפר מנוגדים בכמה אופנים גם יחד:

* למעלה (באוויר, בראש הסולם) לעומת למטה. הדבר מובלט בחרוז סולם-עולם.

* אוויר לעומת עפר (שניים מארבעת היסודות המסורתיים, לצד האש והמים).

* חיים לעומת מוות (חיוניותה של תחושת הרוח והטל, לעומת קבורתנו בעפר).

* נשמה לעומת גוף (עפר אתה ואל עפר תשוב).

והינה, עם כל זאת, בשובנו לעפר נאהב את העולם ואפילו נהיה כאילן; האילן ששורשיו, ואולי אפילו אמירו, מוטלים לרגליה של התגלמות האהבה, הנעורים ו"עוצם חינם של דברים בלא תועלת ומחיר".

המילה "המוטל" היא מוקד של קושי בבית. סבורני שאין להבין ממנה שהאילן מוטל כרות, אלא שהיא מצטרפת ל"לרגלי" כדי לבטא מיקום, יחס. כלומר היא נוגעת לכך ששורשי האילן נמצאים נמוך באדמה, ושהאילן כולו סוגד-אפיים לחמוטל.

מדוע אם כן דווקא "המוטל"? בראש ובראשונה בגלל החרוז המרשים בתוך השורה, הַמּוּטָל/חֲמוּטַל. הוא מצטרף לשני הקודמים, נחדל/רוח-וטל. "המוטל" גם מרחיב את ההקבלה בינינו, ש"צנחנו", לבין האילן.

*

שָׁמְעוּ הָאַחִים וְאָמְרוּ: כְּאוֹר יוֹם
יָפְתָה חֲמוּטַל וְיֵינָהּ אָדֹם.

בלילה, אור היום הוא דימוי ליופי. כמוהו יפה חמוטל בעיני האחים, שכולם אהבוה בנעוריהם ועתה הועלה זכרה בעזרת היין. אדום הוא צבעו השירי הטיפוסי של היין, צבע המבטא (בייחוד אצל אלתרמן) חיוניות.

צמד שורות "שמעו האחים" (או "אמרו האחים" וכדומה) מופיע בסופו של כל שיר משירי עשרת האחים (למעט השניים האחרונים, שכן בהם כבר לא נשארים אחים להגיב). בשירנו, שיר האח השני, שיר היין, שורות אלו משלימות את מניין שורות השיר לשבעים.

להבדיל מיתר השירים, בשיר היין צמד שורות זה אינו נראה כמודבק לשיר, אלא כחלק אינטגרלי ממנו. שכן הוא עשוי במתכונתם של ארבעת צמדי-השורות שחתמו כל אחת מארבע הסונטות הקודמות. כזכור, שיר היין עשוי חמש יחידות שכל אחת מהן דמוית-סונטה, בת 14 שורות, עם צמד שורות חורזות החותם כל אחת מהן.

אומנם, הצמד שלנו שונה מעט מקודמיו. את כל השיר, כולל הצמדים הקודמים, אמר האח, ואילו כאן זו תגובה של האחים. שוני זה מבוטא גם בשוני תבניתי קל: החריזה כאן מלרעית, 'גברית', ולא מלעילית כמו בצמדים הקודמים.

סיומות "שמעו האחים" הללו משמשות, בכל פעם, חוליות מעבר בין שיר לזֶמר: ה"זמר" הוא תגובת האחים ל"שיר" של כל אח ואח. מין סיכום, או הקדמה והזמנה לשיר הבא. במקרה שלנו, יותר סיכום. לכן נסנף אותו לשיר היין, ולא לשיר הספרים שאחריו. מחר נתחיל לקרוא זמר זה.  

*




זֶמֶר

אֶת שִׁירוֹ דִּבֵּר אָחִינוּ
וּבְלֵב שִׁירוֹ יוֹנָה.
עֲשָׂרָה אַחִים הָיִינוּ
וַנִּוָּתֵר שְׁמוֹנָה.

אַךְ בָּנוּ זִכְרוֹנוֹ יֵרוֹם עוֹד
כְּסַהַר בַּחַלּוֹן.
וּבָנוּ נִגּוּנוֹ יֵהוֹם עוֹד
כְּסַעַר בָּאַלּוֹן.

שירי הזֶמר של האחים, הבאים בתגובה לכל אחד מהשירים עצמם ביצירה, עשויים במתכונת קבועה, ובפרט בית הפתיחה בכל אחד מהם. בית זה מציין תמיד שהאח שאמר את השיר מת או נעלם, ומונה את הנותרים. הפעם הלך האח השני.

השורה הייחודית בבתי הפתיחה היא זו המתחרזת עם המספר המשתנה, מספר הנותרים. כאן: "ובלב שירו יונה". השורה הפעם מסתורית מעט, כי לא הייתה יונה בשיר. נראה שהאחים מתכוונים לזיכרונה הטהור והשלו של אהובתם חמוטל, שבלב השיר. המילה יונה כמו עשויה מיין, הנושא הרשמי של השיר.

נעבור לבית השני בזמר. הוא חריג בין שירי הזמר כולם: הוא כמו מספיד את האח. מתנחם על אובדנו בכך שזכרו ימשיך ויעלה, כירח העולה בכל פעם בחלון – וניגונו, כלומר שירו, ימשיך ויהמה, כפי שרוח הסערה הומה בחוזקה בעץ האלון העמיד.

הבית מיוחד בצורתו. שני חצאיו חורזים זה עם זה מילה במילה. כל מילה עם המילה המקבילה. הנה הוא שוב לנוחותכם:

אַךְ בָּנוּ זִכְרוֹנוֹ יֵרוֹם עוֹד
כְּסַהַר בַּחַלּוֹן.
וּבָנוּ נִגּוּנוֹ יֵהוֹם עוֹד
כְּסַעַר בָּאַלּוֹן.

לפעמים החרוז טכני: אך-בנוּ/ובנוּ, זיכרונו/ניגונו. אך לרוב, ובכלל זה כמובן בסופי השורות, חרוז עשיר: ירום-עוד/יהום-עוד (אני מכליל את 'עוד' בתוך חרוז זה כי מילת 'עוד' באה אחר ההטעמה, זו היוצרת את החרוז של סופי השורות), כסהר/כסער, בחלון/באלון.

התמונות שונות לגמרי זו מזו: ירח המטפס כביכול בחלון לעומת סערה ההומה באמירים. אבל ההקבלה התחבירית והצלילית המוחלטת ביניהן גורמת להן להיחוות כדומות. ובאמת יש ביניהן דמיון עקרוני. הירח והרוח הם שני גיבורים קבועים בשירי אלתרמן: גורמי-חוץ חזקים, בולטים ומתמידים, המפנים את הקשב שלנו אל מה שבחוץ והרחק. מעניין אגב שהסהר והסער ממשיכים להישמע דומים זה לזה גם כשמתרגמים אותם למונחים השכיחים יותר, ירח ורוח.

מילת "עוד" החוזרת בחריזה היא כזכור לנו מ'כוכבים בחוץ' מילת המפתח האלתרמנית. 'עוד' במובן המחבר עבר, הווה ועתיד. עוד המוצמד כאן, אכן אכן, לגיבוריו הנושנים של העוד האלתרמני מספר היסוד ההוא. הזיכרון והניגון, הירח והרוח.

"זיכרונו ירוֹם עוד", כמו "עמודיו הכושלים עוד זוכרים רק את שמך", "ואולי הוא זכר עוד אפילו את שמם של אבות הנפילים, של האור והמים", ועוד.

"עוד כסהר", כמו "כי גם לנו, גם לנו אי שם עוד בוער / ירח עתיק בסתרה של באר", וכמו ה"עוד" וה"לעד" המעטרים את השיר 'ירח'.

"ניגונו יהום עוד", כמו "עוד חוזר הניגון", מילות הפתיחה הידועות של הספר ההוא. וכמו "עוד הרחק הרחק מנהמות הרבה דרכים".

"עוד כסער", כמו "כי יקר לי עוד עַם העצים הנסער".

כאלה יהיו זכרו וניגונו של האח. עוד יעלו וירקיעו לגובה, עוד יהמו וישירו בחוזקה. והלוא הזֵכר היה גם נושא שירו של האח: הזיכרון המתמיד, העקשני, הקנאי, זיכרון האהובה; בשיר, זה היה בזכות היין. והניגון, הלוא הוא טמון בעצם היותו של השיר שיר. וגם, אולי, יש כאן השלמה לאחור, כי שירו של האח הראשון, השיר 'הבקתה', עסק בעיקר בנושא השירה, והאח הראשון לא זכה ל'הספד' כלשהו בזמר הקודם.

*

סַפְּרוּ, סַפְּרוּ לָנוּ אַחֵינוּ
עַל אֵלֶּה הַדְּבָרִים
אֲשֶׁר אָהַבְנוּ בִּדְרָכֵינוּ
כְּרוּחַ וּנְהָרִים.

בית פשוט בחריזה פשוטה, באמצע זמר האחים השני, מגדיר שוב את המשחק ואת מסגרת היצירה 'שיר עשרה אחים': שירים שיספרו על הדברים שאהבנו לאורך חיינו, איש איש במסלולו.

"דרכים" מכוון בעיקר למובן המושאל של "דרך", דהיינו מהלך החיים, אך הדוגמאות לדברים שאהבנו בדרכינו מממשות את המובן הפשוט של דרך: הרוח והנהרות, שאדם פוגש כשהוא הולך בדרך.

הרוח והנהרות שניהם נמצאים בתנועה. הם עשויים אף להניע אותנו, למשל אם אנו שטים בסירת מפרש. אבל בכל מקרה הם נעים בכיוונם שלהם, בדרכם שלהם. תנועתם עצומה ונרחבת מזו שלנו עצמנו. לא נבחרו כאן עצמים שאנו פוגשים בדרך, לא פרח ולא עץ ואפילו לא הר.

בפועל, בשירי היצירה, הדברים הנבחרים רובם ככולם קשורים לדרך-החיים ולא למסעות גיאוגרפיים. קלות הדעת ושמחת המעשה, הספרים והאב, הבקתה כסמל לשירה והיין כסמל לאהבה, וכן הדרכים עצמן. כל אלו תופעות גדולות-מאיתנו, כלליות, נעות גם בלעדינו, ועל כן הולם הדימוי לרוח ולנהר. הצירוף "רוח ונהרים" נשמע טבעי  גם בגלל הצלילים הדומים. עם ר המשותפת הוא ממשיך את "ספרו", "דברים" ו"דרכינו".

ריבוי הנהר בזכר, נהרִים, לא מקובל בלשוננו אך במקרא יש לו כמה מופעים, בספרי הנביאים האחרונים ובאיוב, כ"נהרִים" וכצורת הסמיכות "נהרֵי-".

הבחירה בצורה זאת כאן מוסיפה לבית הפשוט דוק קל של מסתורין וקדמוניות. ובעיקר, כמובן, היא נועדה לחרוז, אף כי חרוז פשוט ביותר, נהרים-דברים. נושא השיר הבא, השיר הנענה מיידית להזמנה שבבית הזה, הוא "הסְפָרים". הספרים הם הדברים שהאח השלישי אהב בדרכו. ההיענות של האח להזמנה כאן נאמנה לה אפוא אפילו ברמת החרוז. ביקשתם דברים? קבלו ספרים! היא נאמנה לה בדרך מילולית נוספת: ביקשתם "ספרו, ספרו"? אז ספרים!

*

וּתְהִי נָא שִׂמְחַתְכֶם מַרְהֶבֶת
כַּחֲמוּטַל עַל סַף.
אַשְׁרֵי הָאָח שֶׁהִיא הָאֶבֶן
אֲשֶׁר לְצַוָּארָיו.

חמוטל משירו של האח השני היא דוגמה, בפי האחים, למשימתם בשירים הבאים. שירים שיעסקו כאמור בדברים "אשר אהבנו בדרכינו", ויעשו זאת מתוך שמחה, שמחה מרהיבה, כמוה.

היא מרהיבה כשהיא על סף. מהו הסף? שירי האהבה של אלתרמן מתרחשים תדיר על הסף. "עוד אבוא אל ספך בשפתיים כבות", למשל. סף הדלת שעשויה להיפתח ועשויה שלא להיפתח. הסף ככמעט, הסף כאפשרות. הסף כספֵ-ק. וריאנט משוכלל שלו, שכיח אף הוא, הוא העיגול: ההקפה שהיא, כמו אצל ירחים, לוויינים וכוכבי לכת, עקומת האיזון בין כוחות המשיכה וההתרחקות.

לגבי חמוטל זו, אכן מדובר בזיכרון רחוק ובלתי ניתן להגשמה, סף קבוע. הזיכרון עצמו מתקיים אצלנו סביב סף. זיכרון תת-סיפי הוא זיכרון הקרוב למודע אך לא עולה אליו בדרך כלל. בשירו של האח, היין הוא המעלה את זכר חמוטל מעבר לסף. כך או כך, האהובה מרהיבה דווקא כשהיא מנצנצת על הסף.

אך כאן בא צמד השורות החורזות, ומעלה את הסף לרף חדש. הסף שבין קיום לאי-קיום, בין חיים לחידלון. האחים נמצאים על הסף הזה לכל אורך היצירה שלנו, 'שיר עשרה אחים': הם נעלמים אחד אחד לפי התור, ספק מתים. חמוטל עצמה אולי כבר מתה; זה אף פעם לא ממש ברור. "אַשְׁרֵי הָאָח שֶׁהִיא הָאֶבֶן אֲשֶׁר לְצַוָּארָיו", אומר צמד שורות זה. כלומר טוב לו למי מאיתנו שחמוטל היא הדבר המוציא אותו מן העולם. האבן המכבידה עליו בטובעו.

אומנם אפשר גם להבין את "האבן אשר לצוואריו" כשכלול ייחודי של הביטוי "ריחיים לצווארו". מי שמכבידה עליו, מקרקעת אותו, אולי פשוט אשתו; אך הפעם, שלא כביטוי עם הריחיים, היא עושה זאת כאבן, בלי תועלת. האבן היא אחת מאותם "דברים בלא תועלת ומחיר" שחמוטל מייצגת.

אבל דומני, ויוכיחו ה"סף" וגם הבאר שתופיע בשורה הבאה, שהעניין כאן הוא ביציאת הנשמה מן העולם. האחים מאחלים זה לזה שהיא תצא מתוך אושר וכיסופים.

האבן "לצוואריו" וה"סף" כה קשורים זה לזה, שאלתרמן מקפיד להציגם כחרוזים אף שהחרוז חלש מן הנורמה המקובלת ביצירה הזאת. אומנם, זה לא חרוז מופרך. צלילי v ו-f קרובים בכל מקרה, וכמעט זהים במבטא המזרח ומרכז אירופי; אומנם בדרך כלל בחורזו ביניהם יכלול אלתרמן בחרז עיצור נוסף.

יותר מה"סף" ומהבאר", תוכיח הופעתה הדרמטית של אבן על צוואר ב'כוכבים בחוץ', בשורת הסיום של שיר הקשור בענייננו. השיר "בשם העיר הזאת", סמוך לסיום הספר, מהלל את יפי מראותיו של העולם, דווקא מראותיו הבסיסיים והיומיומיים, בפי אדם העומד למות. הוא מבקש שחייו, עם "הקיץ והצחוק", ילווהו אל האופק "הקר והגלמוד". ולבסוף מזמין את תוגת חייו לגשת אליו, באחרונות נשימותיו. שכן "הבכי האפל, שלא בכיתי לָך, / לצווארי כְּאֶבֶן בקופצי מגֶשר".

השמחה והאושר ("שמחתכם"; "אשרֵי") מתקיימים כאן אפוא על סף היציאה מהחיים. הדבר הולם את יסודות שירתו של אלתרמן – בעל הפואמה הכבירה 'שמחת עניים' שמתקיימת בדיוק על התפר הזה, והקריאה "אשרי" מושמעת בה פעמים רבות בהקשר לשיבתם וגאולתם של מתים, ובעל מחזור השירים על סף-המוות 'שמחה למועד'.

*

הַפֻּנְדָּקִית יָצְאָה הַבְּאֵרָה
לִשְׁאֹב מֵימֵי הַבְּאֵר.
אָחִינוּ הַשְּׁלִישִׁי, דַּבֵּר נָא.
וְאָח שְׁלִישִׁי דִּבֵּר.

החרוז בּאֵר/דבֵּר מוכפל כאן, זוג אחד כפי שהוא וזוג אחד במהדורה מלעילית, עם תוספת, הַבְּאֵרָה/דַּבֵּר-נָא. נוצרת מעגליות מכוונת. מבקשים שידבר, אז הוא מדבר. כשם שיוצאים לבאר כדי לשאוב מהבאר. כל אחד עושה את שלו לפי הציפיות ואפשר להמשיך.

הבאר מופיעה אחרי "האבן אשר לצוואריו" שקראנו אתמול, ומחזקת, כזכור, את ההבנה שזו אבן של טביעה. מנגד, החרוז המודגש כל כך, המוכפל, של באר ולדבר, משמעותי גם הוא. אפשר להירמז ממנו שהדיבור הוא דבר נחוץ ומחייה שבא מעומק וממסורת. ואכן האח ידבר על ספרים, זה יהיה נושא שירו.