שמש שקהלת לא ידע, סיון הר-שפי, הקיבוץ המאוחד, קרן יהושע
רבינוביץ לאמנויות, תשע"ד 2014, 93 עמודים.
סקירה: צור ארליך. הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בו' בתמוז תשע"ד, 4.7.2014, עמ' 19.
בהכללה, בהפרזה, מתוך הסתייגות ומודעות לחלקיות
נכונותו של הדבר, בדחילו ואפילו באיזה רשימו של רחימו, נֹאמר: ריב לנו עם רוחו של
קהלת. חיינו המודרניים, יהדותנו כפי שהתעצבה באלפיים ומשהו השנים האחרונות,
עבריותנו, כולם נאבקים בשָׂרו של המלך החכם הקדמון, וליתר דיוק בדימוי שהתעצב, לאו
דווקא בצדק, לבעל המגילה הקדומה: המחזוריות הסיזיפית, הפרישה אל מגדל השן של
האין-טעם, הייאוש המתוק, ההשלמה.
ריב לנו עם קהלת האסקטי, עם הדימוי הנזירי-מתנשא-בז-לחומר
שהלבשנו לו, עם הפיתוי הרוחני שאינו אלא מסֵכה לבָנה על פניו של מלאך המוות, ובעצם,
בואו נלך עם זה עד הסוף, ריב עם האתוס הקתולי. ריב זה רבים רוב הרבדים ששיקענו
ביהדותנו מאז ימי בית שני ועד היום: הפרושיות-רבניות עם 'יפה תלמוד תורה עם דרך
ארץ', המשיחיות ותיקון עולם שלה, החסידות, האף-על-פי-כן הציוני. יומיומו של האדם
המודרני, יומיומנו שלנו, אף הוא מאבק בקהלת: מאבק בפיתוי לא לפקוח עיניים בבוקר, בדיכאון
ובתשישות, בתחושת האין-תוחלת ובציניות. וגם תולדות השירה העברית החדשה עשויות
להשתרטט כקורות המלחמה ברוחו המצמיתה של קהלת. מלחמה שחזיתותיה משתנות עם השנים,
ואשר על דגלה, על דלת יצירת הכתר של השירה העברית המודרנית 'שמחת עניים', חקוקה
אמרת המפתח: לא הכול הבלים, בתי. לא הכול הבלים והבל.
וזהו ריבהּ, ואלה נפתוליה, וזה ניצחונה, של סיון
הר-שפי. סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח, כתב המשורר הקדמון שאני משמיץ
פה לאו דווקא כדין, והמחזוריות הזו היא גם המפתח במחזור שיריה-תפילותיה-הַשבָּעותיה
של המשוררת בעלת הרוח הגדולה הסובבת הולכת בתוכנו. ממקום שהיא יוצאת אליו היא שבה,
אל מקום שהרוח הולך, וסופה מעיד תמיד על תחילתה של הליכתה – אך לעולם אינו חוזר
עליה. ספרה, ספר ההשלמה בין הגוף והנשמה, בנוי כמעגל, כמסגרת בתוך מסגרת. וכך גם
רבים משיריה.
