תוכנית עשרה צעדים לגאולה: עשרת הדיברות על פי דוד חזוני

באיחור של רבע שעה אקדמית, או קצת יותר, הופיעה אתמול במוסף 'שבת' של מקור ראשון סקירתי על ספרו המומלץ של דוד חזוני. הנה היא. כדאי לעבור משם לקריאת שאר החומרים המוצעים באתר מוסף 'שבת'. 

הוא והיא ואוי: עם אורית וגרשון לייזרסון על כליזמר, תיאטרון, גופניות ונבואה

אצל אורית וגרשון לייזרסון, זוג בתחילת דרכו המשותפת, יש בין הסיר והמכסה הרבה דברים: כליזמר מזרח-אירופי ותיאטרון טיפולי, הכנה לנבואה ולימודי גופניות, עממיות ואִגרוף ותבלינים ברוסית וביידיש – והכול איכשהו מתחבר לתבשיל אחד, ממש כמו החמין שבזכותו הכירו. אתם עוד תשמעו עליהם

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"ח בחשוון תשע"ב, 25 בנובמבר 2011. 

מזרכי זה אכי אכי: על מצבן של החי"ת, העי"ן והה"א

עברו הימים שהמזרחים בארץ הרכינו ראש בפני התרבות האשכנזית. היום, אם כבר, המצב הפוך. אז למה הישראלים לא חוזרים לדבר עברית מזרחית יפה עם עי"ן ועם חי"ת? ואיך זה שגם הה"א מצטרפת במהירות למחלקת הצלילים האבודים? כתבה בגרון ניחר

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"א בחשוון תשע"ב, 18.11.2011

מני, מה עושים עם סולברג? / מני, קוסקוס זה מסולֶת?

מי שהתייפייף ודרש "שופט עליון מזרחי", במקום לומר פשוט ולעניין שדרוש שופט עליון בעל זיקה חיובית לערכים לאומיים ומסורתיים, קיבל בתשובה את הבדיחה הצינית של כבוד הנשיאה דורית בייניש - להציע שמני מזוז ימלא את התקן המזרחי. את הטור השירי השבועי שלי במקור ראשון הקדשתי בשבוע שעבר (כ"ח בחשוון תשע"ב, 25.11.2011), בחלקו הראשון, לדיאלוג דמיוני בין בייניש למזוז המגלה שהוא מזרחי. הנה הטור, באתר 'ניוז1'.

אלוף נעוריי: עם יצחק נוי על הכול חוץ מנוסטלגיה

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', במסגרת פרויקט 'אלוף נעוריי', בכ"ג בתשרי תשע"ב, 21.10.2011, בכותרת 'מאזין ברדיו'. 

לאיש הקטן שבתוך המַקלֵט תוכנית יש לבת ולבן. לאיש הקטן הזה יש קול גדול. בקול הזה ארוג כל מה שצריך כדי להיות הקול האבהי של ילדותנו. קול סמכותי ויודע-כול אבל רך וחשוף וקשוב, קול בס שכולו אוזן, קול המתנגן אליך במין דברנות מתהססת המוצפת עד גדותיה הזדהות נרגשת של הדובר עם הנאמר. 

באתי לשמוע את הקול. לא שהקול הגדול חדל להישמע. יצחק נוי מוסיף לשדר בקול ישראל תוכניות בענייני חוץ ובענייני מדע ותוכנית שבועית של סקירת כתבי עת ותוכניות מיוחדות של דיונים לציון כך וכך שנים לאירועים היסטוריים. עד צאתו לגמלאות, לפני כשנתיים, הגיש במעורבות רגשית סוחפת, ופרו-ישראלית באופן נדיר במקומותינו, את 'השעה הבינלאומית'. אבל לשמוע אותו בשידור פרטי, מדבר רק אליך ואתה יכול לעצור ולשאול שאלות, זה בכל זאת משהו אחר. שיבה מאוחרת לחדר הילדים; בערך כמו לקבוע פגישה אישית, הפעם כמבוגר, עם סטיב אוסטין, ולחלוק איתו תובנות. לי בבית היה רדיו, לא טלוויזיה. יצחק נוי, לא סטיב אוסטין.

"אני לא אוהב ללכת בחושך", הלין אחי הגדול כשהיה קטן. "אז תשלח מכתב לרדיו", הצעתי לו, והייתי עוד יותר קטן כך שלא ידעתי למה צוחקים. הרי ילדים שמפחדים בחושך או שמציקים להם כי הם ג'ינג'ים שולחים גלויות לרדיו ויצחק נוי מרגיע אותם ואותנו ("כשאני הולך בחושך אני שורק. נסו את זה". "דוד המלך היה ג'ינג'י, אפילו יצחק רבין היה ג'ינג'י"), ואחר כך משוחח על החדשות ועל מצבנו, על הנזק שבסדרה "דאלאס-שמאלאס" ועל "הארץ הקטנטונת שאפילו את השם הקצר שלה אין מקום לכתוב בתוכה במפה", ואז מעביר אותנו לפרק הבא בתסכית, לעתים קרובות בהשתתפותו כשחקן-קול או כמחבר. יצחק נוי היה התגלמות "הרדיו", ומכאן שגם התגלמות העולם הגדול והעולם של הגדולים. אלוף נעוריי כבר אמרתי?

חלום ליל כיפור: על פטירת חנן פורת

הטור שלי  על פטירתו של חנן פורת נכתב ביום קבורתו , ז' בתשרי, והופיע בעיתון מקור ראשון בערב יום כיפור, ט' בתשרי תשע"ב (7.10.2011).

חלום ליל כיפור

הֵם יָבוֹאוּ הַבֹּקֶר לַקֶּבֶר בַּגּוּשׁ,

מַמְשִׁיכִים לְקַטֵּר הַכִּבּוּשׁ-הַכִּבּוּשׁ,

בִּכְפִיפָה שֶׁל הָרֹאשׁ, בִּקְפָלִים בַּזָּנָב,

לְבַקֵּשׁ כַּפָּרָה מֵהַמֵּת הֶעָנָו,

לְחַלּוֹת אֶת חָלְיוֹ, לְקַבֵּל מְחִילָה

עַל דִּבְרֵי הַפּוּרִים שֶׁהָיוּ עֲלִילָה.

וְחָנָן יְחָנֵּם, מְחַיֵּךְ וְסוֹלֵחַ –

וְיִהְיֶה לָהֶם יוֹם כִּ-פּוּרִים שָׂמֵחַ.

מכתב מגלעד, 2016

הטור הנוכחי שלי מעלה את השאלה איך ירגיש גלעד שליט עצמו כשנהרות הדם יתחילו לזרום. אפשר לקרוא אותו בינתיים באתר "חדשות מחלקה ראשונה", כאן. ואפשר למצוא שם עוד טורים-שיריים אחדים שלי מהתקופה האחרונה.

יום הדין של השירה (או לפחות של שירה מסוג מסוים)

איך מצליחים גדולי המשוררים להפעים אותנו? השראה? כישרון? קסם? נס? מביך, אבל מתברר שמה שעושה לנו את זה הוא בעיקר שמו של המשורר. מחקר מקיף מראה שהישראלי המשכיל הממוצע יעדיף שיר מזויף וטיפשי בחתימת משורר דגול על פני שיר אמיתי שלו בלי חתימתו. ככה זה גם עם יינות ומשקפי שמש, אם זה מנחם מישהו

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בט' בתשרי תשע"ב, 7.10.2011, עמ' 23-18, בכותרת 'יום הדין של השירה'. 

בחנו את עצמכם: איזה משני השירים הבאים נכתב בידי משורר נחשב, ואיזה בידי חבר'ה-לצים מהאוניברסיטה, שעל בסיס סממנים בולטים, חיצוניים, של השיר שפכו את תוכנו ויצקו במקומו, בעשר דקות עבודה רצופת פרצי צחוק משוחרר, שיר של הבלים?

1.

אני יושב על שפת הרחוב

ומסתכל באנשים.

הם אינם יודעים

שאני בהם מסתכל.

האם כך מסתכל בנו האל,

מבלי שנרגיש דבר, מבלי שנבין,

מבלי שנישָאל?

אינני יודע.

יש דברים רבים שאני שואל.

לפי שעה

אני יושב על שפת הרחוב

ומסתכל.

2.

את מבקרת במוזיאון.

תמונות על כל קיר.

בך איש לא מכיר

תלויות בדממה.

האם גם כשאין מהומה

הן צופות זו בזו, מדברות זו אל זו?

חללֵי שממה.

קשה לומר.

קץ האמנוּת, קץ הלוחמה.

בכל יום

אַת מבקרת במוזיאון,

צופָה דוֹממה.

המדינה שהחליטה להתאבד: לקט שירים על טירוף שליט

איזה אושר, איזה פורקן. הילד של כולנו בדרך הביתה, ומאות מאתנו בדרך לקבר. תודה, תודה לכולכם - לאווילים ולאצילים, לרשעים ולטיפשים, לביטחוניסטים ולטרמפיסטים, לתועמלנים ולתועים מולם, למטורפים ולמעופפים. תודה לכולכם וחג שמח לכל בית ישראל. 

להנאתכם, כמה שירים בנושא, מתוך הטורים השבועיים שלי ב'מקור ראשון'. בסוף מצורפות גם הערות רקע היסטוריות. [עדכון, 23.10: אבל לפני שאתם ממשיכים - אלי בר-יהלום כתב שיר נפלא על הנושא, וכדרכו גם הלחין וביצע. היכנסו.]

ארץ המגבלות הבלתי אפשריות: מה למדה ארצות הברית בעשור שחלף מ-11 בספטמבר

ארצות הברית רוצה להילחם בטרור. מצד שני, בארצות הברית אסור להגיד בקול רם מיהם הטרוריסטים

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי' באלול תשע"א, 9.9.2011, עמ' 12-16.

פוסט ציונות, פוסט צדק: על האנתולוגיה של יוסף מזור

ציונות, פוסט ציונות והבעיה הערבית; מאת יוסף מזור; גפן, 2011, 411 עמ'

סקירה: צור ארליך. הופיע ב'מקור ראשון', א' באלול תשע"א, 31.8.2011, עמ' 9. 

בפתח ספרו כותב ד"ר יוסף מזור בן ה-92 מה הניע אותו לכותבו. "זה היה באחד מלילות שבת, עת היינו מסובים בסעודת השבת ומנהלים שיחה עם הילדים והנכדים, ומה רבה הייתה תדהמתי כששמעתי את אחד הנכדים, תלמיד בכיתה י"א, אומר: 'לא בטוח שהייתה שואה, כי לא נמצא כל דוקומנט בו היטלר נתן את ההוראה לבצע את רצח ששת המיליונים היהודים. ודבר שני, עניין אקסודוס זה סתם סיפור הרפתקה, שלמעשה לא היה קיים במציאות'. 'מאיפה למדת חמודי את כל זאת?', שאלתי. 'מהמורה להיסטוריה', ענה לי הנכד".

הטור והטוהר: מחקר ספרותי של הפצ"ר לשעבר על טוהר הנשק בטור השביעי

הטור השביעי וטוהר הנשק: נתן אלתרמן על ביטחון, מוסר ומשפט

מנחם פינקלשטיין

הקיבוץ המאוחד, 2011, 286 עמ'

סקירה: צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בג' באלול תשע"א, 2.9.2011, בכותרת 'מוסר לחימה מחורז'.

מה שהיה בשנות החמישים שְׂחִייה מסוכנת נגד הזרם, הוא היום מקדם פופולריות. 'הטור השביעי' של נתן אלתרמן ב'דבר' של שנות הארבעים והחמישים – טור שירִי-עיתונאִי שהיה, אם יש צורך להזכיר זאת, ממעצביה העיקריים של דעת הקהל בארץ – נחלץ פעמים רבות להתריע על התנהגות בלתי הולמת כלפי אוכלוסייה ערבית אזרחית, על פשעי מלחמה, על קלקולים מוסריים בתוך צה"ל ועל ניצול בלתי הולם של סמכויות ביטחוניות. במאבקו המוסרי קרא המשורר הדגול תגר, פעם אחר פעם, על המוסכמות של הזרם המרכזי ביישוב העברי שהוא עצמו היה מייצגו הבכיר, והסתכן שוב ושוב באבדן אהדת קהלו.

כיום, לעומת זאת, באווירה הצדקנית המושלטת בקריית ספר שלנו, משמשים אותם טורים עצמם תעודת כַּשרות אפולוגטית למשורר הלאומי. זכורני כיצד בערב עיון ירושלמי אחד על אלתרמן, הרוחות היו נכאות שכן הוזכרה תמיכתו של המשורר בשלמות הארץ – ואז מישהו פלט את שתי מילות הקסם "על זאת", והייתה הרווחה, והצווארים הנהנו בקולות פקיקה רמים. 'על זאת' הוא שיר שחיבר אלתרמן במחאה על רצח אזרחים ערבים בידי חיילים במלחמת העצמאות, שיר שבן-גוריון אף ציווה להדפיס "במאה אלף אכסמפליארים ולחלקו לכל איש צבא בישראל", כלשון מכתבו לאלתרמן.

הנוסחה הגואלת: עם רוברט קריז על המשוואות שבחיינו

תגלית = הברקה? אם כבר אז ההפך.

מדע = יובש וענייניות? רק נדמה לכם.

מדען = רגשן? לעתים קרובות.

5=2+2? בברית המועצות דווקא כן. 

משוואה גדולה = שינוי תפיסת עולם? בריבוע

הכתבה מאת צור ארליך הופיעה במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ט באב תשע"א, 19.8.2011.

השפה כדימוי לגיבור: על 'שמר-בית' ליונתן יבין

שְׁמַר-בַּיִת / מאת יונתן יבין / עם עובד, תשע"א, 357 עמ'

ביקורת: צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בי"ב באב תשע"א, 12.8.2011, עמ' 19, בכותרת "ונשתעל מכשיר המדפסת דפים רבים".

ההגינות של "הארץ"

כותרת מאמר המערכת של 'הארץ' הבוקר: "הצנזורה של לבנת".

המאמר עצמו, כלומר האותיות הקטנות, מתחיל כך: "טוב עשתה שרת התרבות והספורט לימור לבנת, שפנתה אתמול ליו"ר המועצה לביקורת סרטים עו"ד נסים אבולוף, בבקשה שיקפיא את ההחלטה להגביל את הצפייה בסרט "השוטר" לגילאים שמעל 18. המועצה, שחבריה ממונים על ידי השרה, באישור הממשלה, בחרה לסווג את הסרט בקטגוריית ההגבלה המחמירה ביותר, בלי שנימקה את צעדיה ובאופן שמעורר שאלות מהותיות ביחס לקריטריונים שלפיהם היא פועלת".

המאמר ממשיך ומהלל את הסרט עטור הפרסים, אשר "מגולל את סיפורו של שוטר צעיר, לוחם ביחידת עילית המתמחה בלוחמה בטרור, כשבמקביל נפרש סיפורה של קבוצת צעירים תל אביבית מהפכנית, המחליטה להילחם בפערים הכלכליים הקיצוניים בחברה הישראלית באמצעות חטיפת בעלי הון. הסרט מנסה לעמוד על הקשר שבין כוחות כלכליים דורסניים לבין כוחנות משטרתית-צבאית, ומעלה על פני השטח את כמיהת הצעירים בני מעמד הביניים לחלופה שלטונית".

ובכן, השרה לימור לבנת פועלת נגד הצנזורה על הסרט, ולדעת כותב המאמר "טוב עשתה". אז מישהו מוכן להסביר לי מה רוצה לומר הכותרת "הצנזורה של לבנת"? היא משקפת את העובדות המובאות במאמר בדיוק באותה מידה שהכותרת "ההגינות של הארץ" משקפת את העובדות המובאות ברשומה שאתם קוראים עכשיו.

צבעים בשחור-לבן: על "בראי השפה" לגיא דויטשר

בראי השפה: כיצד המילים צובעות את עולמנו

גיא דויטשר

מאנגלית: עמרי אשר

חרגול ועם עובד, תשע"א-2011, 311 עמ'

סקירה: צור ארליך. הסקירה הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בכ"ז בתמוז תשע"א, 29.7.2011

מסע ההרפתקאות הצבעוני שגיא דויטשר מוליך אותנו בו הוא מסע כפול. זהו סיפורה ההפכפך של חשיפת הקשר הדו-כיווני שבין הלשון והחשיבה – אבל גם סיפור, או משל, על מגבלותיו האנושיות, האנושיות מדי, של עולם המדע. סיפור על הנגיסות שעצלות המחשבה, היצירתיות העודפת, התקינות הפוליטית ואופנת הדעות נוגסות במצוד אחר האמת. הוא ירתק את מי שמסתקרן משפות, את מי שמתעניין במדע ובסוציולוגיה של המדע ואת מי שתוהה על טבע האדם ותרבותו – וגם את כל היתר, בזכות הכתיבה (והתרגום) הבהירה כאספקלריה מאירה, ובזכות ההומור והידענות המאפיינים אותו.

הופיע: העיר האבודה Z, עם תרגומי שירה שלי

"בשנת 1925 אבדו בג'ונגלים של האמזונס עקבותיהם של חוקר הארצות פרסי פוֹסֶט, בנו ג'ק ואדם נוסף, בשעה שניסו לאתר  את שרידיה של תרבות קדומה ואת מיקומה של העיר Z - שם הקוד שהעניק פוסט לאלדורדו האגדית. מה שנועד להיות  התגלית הגדולה של המאה הפך לאחת מתעלומות מסעות החקר המסתוריות ביותר במאה העשרים.

"סיפורו של פוסט, קולונל בצבא הבריטי שקנה לעצמו שם של גבר קשוח, נועז, שאפתן ונחוש, נעשה אובססיה למאות אנשים שהלכו בעקבותיו אל מרחבי הפרא הלא נודעים של ברזיל ובוליביה. עשרות שנים חיפשו מדענים והרפתקנים את שרידי  משלחתו ואת העיר האבודה שביקש למצוא, רבים מהם קיפחו את חייהם, נפלו בשבי האינדיאנים, או איבדו את שפיותם. 

600 הטורים הראשונים

הטור ה-600 במניין טורי שירת-העיתון שלי ב'מקור ראשון' הופיע בשבוע שעבר. היום אני כותב את ה-601.  הטור הראשון הופיע בא' בכסלו תשנ"ט, 17.11.1998. מאז הוא מופיע מדי שבוע ברציפות (ובמספרים: ב-600 מתוך 661 הגיליונות של מקור ראשון שהופיעו מאז).

צהוב בחוץ: עם ירמי עמיר על עיתונות, תרבות, הטיה וחופש ביטוי

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"ח בתמוז תשע"א, 29.7.2011.

"אני אוהב שעיתונאים מבטאים את דעותיהם. אשמח גם לדעת למי הם מצביעים. יש בזה גילוי נאות ושקיפות. אני אאמין להם יותר. כדאי להשתחרר אחת ולתמיד מהפרדיגמה המפגרת של 'עיתונאי אובייקטיבי'. אין עיתונאי אובייקטיבי. יש עיתונאי הוגן, שמאפשר חופש ביטוי לכל הצדדים. גם כשאתה מדווח על אירוע אתה לא לגמרי אובייקטיבי. ומעליך יש עורך, שנותן כותרת לא תמיד אובייקטיבית. וזה בסדר גמור. על אחת כמה וכמה כשאתה מראיין או כותב מאמר. מותר לך לומר מה דעתך ולאתגר את המרואיין שלך. עיתון הוא מוצר חי. תוסס. מעניין. חשוב. מרגיז. מעורר. עיתון אובייקטיבי זה עיתון מת".

התקשורת חלשה, השלטון חזק. ירמי עמיר

כך אומר ירמי עמיר, ואני מתכוון לציית לו כאן. ובכן, אודה: אינני אוהב את ידיעות אחרונות. כוונתי לָעיתון בלבד. על כל העיתונים יש לי ביקורת, אבל על ידיעות יש לי בטן. בגלל המונופול. בגלל היהירות. בגלל שיכרון הכוח. בגלל המשחק ברגשות הקורא. בגלל ביזוי המרואיינים. בגלל הצעקנות הצהובה והדיו האדומה. בגלל התעמולה השמאלנית העטופה עור כבש פטריוטי. בגלל הבועתיות הצפון-תל-אביבית המוסווית בגסות סחבקית. בגלל ההסתה היומיומית, המערכתית, הגזענית, נגד המתנחלים. בגלל המסר המתמיד שזאת המדינה של העיתון.

ירמי עמיר עשה דרך ארוכה בעיתון הזה שאינני אוהב. הוא כתב שנים רבות במוספי סוף השבוע שלו, היה סגן עורך (ועורך בפועל) של '7 לילות', בחר מרואיינים בְּעיתון שהמרואיינים בו הם קורבנות, ניסח כותרות בעיתון שהכותרות בו הן סיסמאות, בחר תמונות בעיתון שהתמונות בו הן המסר. אין לדעת, אולי עמיר שימש שם דווקא גורם ממתן – אבל בכל מקרה, הוא היה שם, בלב המאפליה. עכשיו, חמש שנים אחרי שעזב את ידיעות כדי להיות עורך התרבות של 'גלובס', ושנתיים אחרי שעזב גם את גלובס כדי לקחת פסק זמן מהמרוץ המקצועי ולהיות מאמן אישי (קואוצ'ר), הוא מפרסם ספר של חשבון נפש מקצועי. מכה על חזהו ועל חזות של עמיתים. ספר של סיפורים ופיליטונים סביב המקצוע. ובהינתן כל האמור לעיל, זה משמח. סיכה בבלון של מקדש הכוח התקשורתי בישראל – ולא סתם, אלא סיכה מבפנים.

קדוש של השפה העברית: על דב גפונוב

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'השבועון' של 'מקור ראשון' בד' בתשרי תשס"ו, 7.10.2005, בכותרת "מי שמע על דב גפונוב?", במסגרת גיליון מיוחד בנושא "סליחה ששכחנו".

להיות נשכח, זו אולי מהותו של המתרגם. שהרי מה מבקש המתרגם המעולה אם לא להיטמע בלי טביעות אצבע, בלא השאר שריד לעצמיותו, בתוך יצירתו של הסופר שהוא מתרגם? "מתרגם נשכח" היא אפוא מחמאה, אות לכך שמלאכתו היתה מושלמת. תרגומיו הפלאיים של דב (בוריס) גַפּוֹנוֹב היו כאלה. האם הוא עצמו מתרגם נשכח? האם מילאה החברה הישראלית את חוב הכבוד והזיכרון לאחד ממעשיריה הגדולים של הלשון העברית, שפעל במרתף חשוך, חולה ושבור גוף, מנותק מכל סביבה דוברת עברית, מאחורי מסך הברזל הסובייטי? בניסוח אחר: האם שמעתם על דב גפונוב?

צבועים באדום: על מחאת הדיור של השמאל

הטור הקבוע שלי, לפני שבועיים. 
מקור ראשון, כ' בתמוז תשע"א, 22.7.2011. 

שלא תעזו

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת בַּגָּדָה.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ בִּיהוּדָה.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ בְּאַף מִגְרוֹן.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ בְּשׁוּם שׁוֹמְרוֹן.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת בָּהָר.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ גַּם בַּמִּדְבָּר.

לֹא בַּגָּלִיל. זֶה נִקְרָא יִהוּד.

הַקְשִׁיבוּ לִי. אֲנִי רוֹבִּין הוּד.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת בַּנֶּגֶב;

הוּא שֶׁל הַבֶּדְווִים, אֻמַּת הָרֶגֶב.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ בְּלִי מְהַגְּרִים.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ כִּי אָז אַחְרִים.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת בְּיֹקֶר.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת בִּבְלוֹקִים.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת בְּחוֹל.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת בְּזוֹל.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִדְרֹשׁ תַּשְׁלוּם.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ בְּעֶצֶם כְּלוּם.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת בִּבְלַאי.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת עָלַי.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ, זֶה מְעֻוָּת,

לִבְנוֹת יִשּׁוּב לִיהוּדִים בִּלְבַד.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִדְרֹשׁ מֵידָע

מֵאַף אִרְגּוּן שֶׁל זְכֻיּוֹת בְּגִידָה.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לָשִׁיר הִמְנוֹן,

לֹא בַּפָקוּלְטָה לֹא בַּגַּנּוֹן.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת חוֹמָה.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת אֻמָּה.

שֶׁלֹּא יַטִּיף לִי מוּסָר שׁוּם טְרוֹל

שֶׁגָּר מִזְרָחָה לְגַבִּירוֹל.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לַמְרוֹת אֶת פִּי.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לֹא לְהַקְפִּיא.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת. יֵשׁ דִּין.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ בְּפָלַסְטִין.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת סָמוּךְ.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת נָמוּךְ.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת לַגֹּבַהּ.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת בָּרֹבַע,

וְלֹא מִחוּץ לוֹ בָּעִיר-בִּירָה.

וְשֶׁתִּבְנוּ לִי

מִיָּד

דִּירָה!

חיי הרגש של יצחק שמיר: על "מכתבים לשולמית"

מכתבים לשולמית; מאת יצחק שמיר; ציור העטיפה: יאיר שמיר; משרד הביטחון ההוצאה לאור, תשס"א 2001, 143 עמ'

סקירה: צור ארליך. הופיע ב'מקור ראשון' לפני כעשור, סמוך לאחר הופעת הספר, ומועלה לאתר זה לזכרה של שולמית שמיר עם לכתה לעולמה. 

מכתב אהבה שבועי, או שניים, מהבעל, הוא כמדומה חלומה של כל אישה. ואפילו כל המכתבים יהיו משעממים, סתמיים, נוסחתיים או שורצים מילים מהשורש אה"ב - העיקר שיהיה מכתב. אם זה שווה את המחיר של גלות של הבעל במחנה מעצר בריטי במזרח אפריקה - נראה שלא.  

שולמית שמיר זכתה להתגשמות החלום הנשי הזה, ואף לא הייתה צריכה להתפשר על הטעם הספרותי. תמורת המחיר הנקוב לעיל, למרבה הצער. היא קיבלה פעמיים בשבוע מכתבי געגועים בוערים מבעל צעיר, במקרה זה מנהיג מחתרת לח"י יצחק שמיר הגולה באריתראה, כל מכתב שונה מקודמו, בכל מכתב פנים חדשות לאהבה מרחוק. בנם בן השנה יאיר זכה במכתבים למנה דומה של רגש, וודאי הצטער אחר כך על שלא למד לקרוא בעריסה.

כל מכתב מתחיל ב"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", ממשיך בתיאור אירועי המחנה הדלים והאירועים העשירים יותר שבעולמו הפנימי של הכותב, עובר לעולמה של האשה שנשארה בבית ולצערו של השולח על בדידותה ("מר לי עת מתחיל אני לתאר לעצמי את פרשת ימייך ולילותייך וקשה לי להשלים עם אותה ידיעה מרגיזה וממררת שאין בכוחי שלי לעמוד לימינך... עצום הוא כאב זה וחריף, לא ידעתיו אף פעם וטרם הסכנתי אליו"), וחותם בסיומים מגוונים שכמו נגנבו ממדריך למכתבי אהבה (למשל: "... הרי כה רגישה את... הרגישי אותי!"). הכול בכתיבה שעל סף האמנותיות, בשפה ובכושר ביטוי שבאותם ימים היו גם נחלתם של אנשי המעשה והשטח כיצחק שמיר, בעוד בימינו מי שבורך בהם רואה עצמו כבעל כישרון מיוחד.

עד לבריחתו של שמיר מהמחנה דרך מנהרה היו חייו במחנה שגרתיים לבלי נשוא, ואולי זו הסיבה שהמכתבים מעניינים וקריאים כל כך. אין אירועים, אין עלילות, מעטים הסידורים והתיאומים הטכניים המוכברים על קוראי כרכי מכתבים אחרים. הסיפור הוא סיפור עולמו הפנימי של יצחק שמיר הצעיר, שמוצא בעל כורחו הפוגה מחיי ההתרוצצות של המחתרת ומתבונן פנימה. "באי זה של הינתקות מהחיים התחלתי אוהב מאוד את כל מה שנותק ממני. ונדמה לי לפעמים שאהבה זו העשירתני מאוד", הוא כותב.

גילוי פנימו הפיוטי והרגשני של יצחק שמיר הוא אטרקציה למי שמתבקש לכתוב בעיתון על הספר החדש, שהרי עד כה סברנו, בעקבות התדמית שיצרו מעצבי דעתנו, ששיא הפואטיות של שמיר מתגלם ב"הערבים הם אותם ערבים והים הוא אותו ים". איש המחתרת ששירת שנים ארוכות במוסד לא טרח במיוחד להזים את התווית הזו,  ולכן הוא מצליח להפתיע את מי שלא מכיר אותו מקרוב. ואף על פי כן, נטורי קרתא של החשיבה הנכונה יוכלו להמשיך ולהתקלס בראש הממשלה לשעבר בן השמונים ושש, ולהעלות למשל פסקה מפלילה כמו זו: "אינני מכיר ומבחין בגבולות בין האישי והלא-אישי. אם תרצי הכול אישי, שלמות אחת, מסכת אחת ובה רק פרקים שונים: אהבת מולדת אהבת אישה יקרה ואהובה, געגועים לאחים, בני מולדת עזים, וגעגועים לבן מתוק וחמוד, בשר מבשרי".

  

המחנה המשותף: עם פוריה גל גץ על הדתל"שים

הם התרחקו מהעולם הדתי, אך אינם מגדירים את עצמם כחילונים. הם חצו קווים, אבל לא תמיד את אלו האידיאולוגיים. הדתל"שים, דתיים לשעבר, נעים בין העולמות ומרגישים די בסדר. פוריה גל גץ, דתל"שית בעצמה, חקרה את התופעה וחזרה עם כמה מסקנות מפתיעות

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ג בתמוז תשע"א, 15.7.2011

החד-עוריים בקרב על הבית

קורה שמחאה ציבורית, קטנה יותר או קטנה פחות, פורצת בשל מצוקה אמתית. אבל אז באים האמרגנים האינטרסנטים ומתמרנים אותה לצורכיהם, ועד מהרה שועט גם עדר הפילים של התקשורת, מנפח ומפמפם - ומה שהתחיל כעניין צודק הופך לעניין מאוס. זה קורה עכשיו עם מחאת הדיור, וזה קרה גם לפני שמונה שנים במחאת האמהות החד הוריות. את מה שכתבתי על כך בטור שלי הפעם, תצטרכו לקרוא במקור ראשון המודפס מן השבוע שעבר. ואילו את מה שכתבתי על כך בטור שלי לפני שמונה שנים, תוכלו לקרוא פה: 

פונדק הרוחות בניסן נתיב: רוצו

אולי קראו ראשי הסטודיו למשחק ניסן נתיב בתל-אביב את ספרו של בן-עמי פיינגולד "מ'כלניות' ל'פונדק הרוחות': אלתרמן המחזאי", התוהה מדוע לא הוצג שום מחזה מאת נתן אלתרמן יותר מפעם אחת בתיאטרון רפרטוארי כלשהו בישראל, ואולי קראו משהו על אודותיו של הספר, ואולי פשוט הגיעו בעצמם למסקנה שאסור לתיאטרון הישראלי להיות כאותו עכבר השוכב על קופת דינרי הזהב התרבותיים שלנו - על כל פנים, הם עשו מעשה, ואחת מהצגות הסיום של הסטודיו השנה היא "פונדק הרוחות", הקלאסיקה הלירית-דרמטית של אלתרמן. אותו סטודיו עצמו הציג את המחזה הזה גם לפני שתים עשרה שנה, והיו לו למחזה עוד הפקות שוליים, ולאחרונה משה זורמן עשה ממנו אופרה - אבל כל זה מחוץ לתיאטראות הרפרטואריים המסחריים.

הפועל: חייו המסובכים של בנימין מינץ

חשבתם שפועלי אגודת ישראל נמחקה? זה עוד כלום לעומת איך שנמחק שנים רבות קודם לכן מנהיגה, בנימין מינץ. כשהוא המרה את פי מועצת גדולי התורה לא עזרו לו לא הקריירה העיתונאית והספרותית שלו, גם לא פעילות ההצלה הענפה שלו בשנות השואה. נכנס בו שטן, הכריז ראש הישיבה

בנימין מינץ עם מכונת הכתיבה שלו

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בט"ו בסיון תשע"א, 17.6.2011

"חלק מקרוביו הרחוקים של בנימין מינץ, אנשי פועלי אגודת ישראל, ששמעו שאני כותב עליו, אמרו לי דיר בלכ, אל תכתוב על השנה האחרונה שלו. אמרתי – אני, היסטוריון, לא אכתוב על השנה האחרונה של מינץ? איך אפשר לא לכתוב על החיכוך שלו עם האדמו"ר שלו, הרבי מגור? על האיומים על חייו? על מודעות האבל הפיקטיביות שפורסמו, על האנשים שנתפסו עם מספריים בדרך לגזור לו את הזקן, על ההצקות שלמעשה גרמו למותו המוקדם, על ההשכחה שנעשית לו עד היום? אני יכול לטאטא את זה מתחת לשטיח?

מֵאה גולדברג: חגית ריטרמן על לאה גולדברג. החיים, האהבה, המילים

 מאת חגית ריטרמן

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בח' בסיוון תשע"א, 10.6.2011, עמ' 18-12, בכותרת "הנה ימים רבים חלפו". 

שירים שמי-כבר: עם שמי זרחין על השירה שבקולנוע והקולנוע שבפרוזה

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של מקור ראשון בא' בסיוון תשע"א, 3.6.2011, עמ' 22-18 (הכותרת שניתנה בעיתון המודפס: מסע אל עצמי). 

הרומאן הראשון של הבמאי והתסריטאי שֵמי זַרחין אינו לוקה, למרבה המזל, במחלת התסריטאות: הוא איננו שלד רנטגני של דיאלוגים מתובלים במה שדומה יותר מדי להוראות-במאי, אלא הוא רומאן דשן, המנצל היטב את מה שהמדיום הכתוב יכול להציע. 'עד שיום אחד' הוא רומאן של מילים ומחשבות וריחות ותמונות וזיעה. אחדות מהדמויות הטברייניות שלו אפילו חיות את השירה העברית, במקום את החיים שלהן.

ואז אתה נזכר בסרטים של זרחין, בייחוד בשני המצליחים שבהם מן העשור האחרון, 'הכוכבים של שלומי' ו'אביבה אהובתי', ומֵבִין שההפך: זרחין הוא איש ספרות, שפשוט עד עכשיו עשה את זה בסרטים. הרי 'אביבה אהובתי' הוא סרט על סופרת טבריינית מוחמצת, ו'הכוכבים של שלומי' הוא במידה רבה מופע הצדעה לגיבור המִשנֶה שלו, ספר שיריו של נתן אלתרמן 'כוכבים בחוץ', ספר המככב עכשיו גם ברומאן של זרחין.

סגיד וסמולני: על "עברית אינטרנטית"

עברית אינטרנטית; מאת כרמל וייסמן ואילן גונן; כתר 2011, 257 עמ'

סקירה: צור ארליך. הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בט"ז באייר תשע"א, 20.5.2011

עַם בְּמַיִם רַבִּים: שנה למשט הטרור

היום, 31 במאי, מלאה שנה לקרב על סיפון אוניית המחבלים התורכית "מאווי מרמרה" ולתחילת מחול השדים האנטישמי שבא בעקבותיו. את השיר שלפניכם פרסמתי בטור שלי ב'מקור ראשון' באותו שבוע. ומכיוון שהוא מבקש לזכור, הבה ניזכר.

יזכור ישראל

אֶת מוֹטוֹת הַבַּרְזֶל שֶׁל "פְּעִילֵי הַשָּׁלוֹם";

אֶת הַסְפִּין בַּסִּפּוּן. אֶת דִּמְעוֹת הַבָּצָל;

אֶת עֵדֶר הָעִתּוֹנָאִים שֶׁקִּשְׁקֵשׁ "כִּשָּׁלוֹן"

וְאֶת נִדָּחָיו שֶׁגִּבּוּ אֶת צַהַ"ל;

אֶת בְּנֵי עֲקִיבָא שֶׁהִפְגִּינוּ בִּתְמִיכָה,

וְאֶת הַנֹּעַר הָעוֹבֵד שֶׁחָבַק יָדַיִם;

אֶת 'אִם תִּרְצוּ' שֶׁהִתְגַּיֵּס לַמַּעֲרָכָה,

וְאֶת 'הַשְּׂמֹאל הַלְּאֻמִּי' הַשּׁוֹתֵק עֲדַיִן;

אֶת סִין, הַטַּבַּחַת מִטְּיֶין-אַן-מֵן,

שׁוֹדֶדֶת הָאֵיבָרִים, שֶׁהִבִּיעָה זַעֲזוּעַ;

אֶת אֵירוֹפָּה כֻּלָּהּ שֶׁאָמְרָה אָמֵן

לְקִינַת הַתַּנִּים, וּדְמָעוֹת אֲחָזוּהָ;

אֶת כְּרִישֵׁי הַמּוּסָר שֶׁהֵרִיחוּ דַּם דָּג

וְהִגִּיחוּ זְקוּרֵי סְנַפִּירִים וְקַשְׁקֶשֶׁת

לִנְגֹּס בַּבָּשָׂר הַשּׁוֹתֵת; אֶת חֶמְדַּת

הַלִּקּוּק, הַלִּהוּק, הָעִכּוּל בַּכַּרְכֶּשֶׁת;

אֶת דָּוִיד גְּרוֹסְמַן, זָרִיז לְהַכְרִיז

שֶׁאָשַׁמְנוּ גָּזַלְנוּ דִּבַּרְנוּ דֹּפִי;

אֶת עָמוֹס עוֹז, זָרִיז לְהַתְרִיז

הֲבָנָה לַטֵּרוֹר בְּתוֹר יוֹן פִילוֹסוֹפִי;

אֶת חַכְמֵי כָּל תֵּבֵל בַּהֹוֶה כִּבְעָבָר

שֶׁפָּשׁוּט לָהֶם כְּמוֹ מַיִם וְלֶחֶם

שֶׁיְּהוּדִי שֶׁתּוֹקְעִים לוֹ סַכִּין בַּצַּוָּאר

רַשַּׁאי, מַקְסִימוּם, לְהַצִּיעַ גַּם לֶחִי –

עַם בְּמַיִם רַבִּים, עַם בָּדָד, עַם בַּקֹּר,

עַם יִשְׂרָאֵל,

יִזְכֹּר. 

צור ארליך

הופיע ב'מקור ראשון' בכ"ב בסיון תש"ע, 4.6.2010

סימני ציונות ב'הבימה': מחזה ביקורתי על השמאל הקיצוני. אולי

שחקני "לוחמי שלום" בהפקה בארצות הברית

זה עדיין לא סופי, אבל זה הולך לכיוון טוב.

מחזהו של פרופ' דורון בן-עטר 'לוחמי שלום', דרמה סאטירית על השמאל היהודי הרדיקלי בארצות הברית, מועמד להיות מוצג ב'הבימה' בעונה הבאה. הפרסום הראשון (והיחיד, אני חושב) על התוכנית להעלות את המחזה ב'הבימה' היה בכתבה שלי על בן-עטר ב'מקור ראשון' לפני שנה וחצי. מי שמכיר את הרפרטואר הפוליטי של תיאטראות ישראל יודע כמה זה מהפכני.

המחזה עצמו מהנה, מותח ומצחיק, דורון בן-עטר מרואיין מרתק ומגוון, ואני ממליץ על הכתבה שלהלן. אין כמו המלצה של נחתום על עיסתו, נכון?

אבל קודם - 

בבוקר יום שישי, 24 ביוני 2011, תתקיים קריאה פומבית של המחזה, בפי השחקנים המיועדים. הקריאה מבוימת על ידי איציק וינגרטן וישתתפו בה השחקנים עידית טפרסון, שמיל בן-ארי, תמר בן-עמי, נגה שחר ושחקן נוסף שטרם נבחר.   

השקר הענק של מעריב

קראו את הכותרת הזו של מעריב מהבוקר.

עכשיו קראו את האותיות הקטנות שבעמוד הפנימי: 
"המשתתפים בסקר נשאלו מה היה צריך להשיב נתניהו למתווה אובמה, כפי שהוצג בנאומו בשבוע שעבר. 10% סבורים שהיה צריך לענות 'כן'. יותר מ-36% חושבים שהיה צריך לענות 'לא'. קרוב ל-47% סבורים שהיה צריך לענות 'כן, אבל'." או כלשונו המדויקת של השאלון עצמו: לומר כן אך להציג הסתייגויות.
כלומר, לא 57 אחוז אלא 10 אחוזים. יחי ההבדל הקטן.
ממשיך בן כספית וכותב - "בסך הכול, אלה שחושבים 'כן' פלוס אלה שחושבים 'כן, אבל' הם בסביבות 57%. רוב גדול. נתניהו, כזכור, ענה 'לא'. או , מקסימום, 'לא, אבל'".  
אפשר להתווכח אם נתניהו אמר "כן, אבל" או "לא, אבל". האפשרות "לא, אבל" במילא לא הוצעה למשתתפים בסקר. מכאן שבין אותם 47 אחוזים שענו בסקר "כן, אבל בהסתייגויות" כלולים אלה המסכימים עם תגובתו של נתניהו, ואפילו אנשים כמוני, שהיו מצפים לעמדה תקיפה יותר של נתניהו, אך עדיין חושבים שמסיבות דיפלומטיות אולי מוטב להתנסח בסגנון 'כן, אבל' (שירוקן את ה'כן' מתוכנו המסוכן) ולא 'לא'.  
את הלך הרוח הזה בציבור, המתגלה בתוצאות האמת של הסקר, ממחישים גם ממצאי הסקר לגבי התמיכה במפלגות: הליכוד עולה בארבעה מנדטים, שלושה מתוכם על חשבון קדימה. 
בכל מקרה, כותרת הענק ההופכת מיעוט שולי בן 10 אחוזים (אפילו פחות משיעורם של ערביי ישראל באוכלוסייה) לרוב ענק של 57 אחוזים היא שקר. אין מילה אחרת. זו אפילו לא הצגה מגמתית של נתונים. זה שקר גס. 
אבל בתקשורת הישראלית ובבלוגוספירה ימשיכו להתלהם שמעריב הוא עיתון ימין.

**
תוספת ערב:
הקורא איתי טל שלח אליי בעקבות פוסט זה סריקה של עמוד ראשי ועמוד פנימי בידיעות אחרונות, שגם בה אפשר לראות כיצד נערכת בעמוד ראשון מניפולציה בתוצאות סקר: רוב לשחרור רוצחים בעמוד הראשון, רוב לשחרור מחבלים בסקר האמתי.

בעיניי ההטעיה כאן פחות מובהקת מזו שעשה מעריב, שכן לרוב הציבור ברור שמחבלים הם רוצחים. ועדיין - הטעיה ומניפולציה, בכיוון הקבוע.

ושלא תהיינה אי הבנות: ידיעות הרבה יותר שמאלני ממעריב, באופן כללי. מעריב מנסה לפעמים לאזן. ידיעות לא.

אובר-סטייטמנט: כיצד הפכה בריטניה לחוד החנית האנטישמי באירופה

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"ה בניסן תשע"א, 29.4.2011, עמ' 14-6, בכותרת "אימפריית השנאה".

שי זוהר מדורון קורן: דברים אמיצים ליום הזיכרון

את המאמר המשובח הזה לא אני כתבתי, ואני יכול רק להצטער על כך. הוא פשוט מדבר מגרוני, ועושה את זה נפלא. וגם קצר.  כתב אותו מבקר הספרות דורון קורן והוא מופיע הבוקר בוויי-נט. חסד יעשה כל אחד מכם עם עצמו אם יקרא אותו.

חברים מכוכב אחר: עם שמואל רוזנר על יהודי ארצות הברית

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ח בניסן תשע"א, 22.4.2011, עמ' 14-6. 

חנוכה, חג זניח למדי בעבר, חג קטן למבוגרים בישראל, נתפס בארצות הברית כאחד משלושת החגים היהודיים העיקריים, לצד יום כיפור ופסח. והכול בזכות חג המולד.

בפתח ספרו החדש על יהדות ארצות הברית מספר שמואל רוזנר איך זה קרה. דווקא בסוף המאה ה-19, בימי תפארתה של התנועה הרפורמית שלא אהדה את החג הלאומני, קמה קבוצת צעירים יהודים ויצאה למסע לשיקום מעמדו של החג. אבל ההצלחה ארוכת הטווח של הקמפיין נזקפת לא להם אלא ללוח השנה המזווג את חנוכה עם כריסמס. קנאתם של הילדים היהודים בחבריהם הנוצרים המתפנקים בעץ אשוח מנצנץ ובמתנות סנטה קלאוס הצריכה תשובה יהודית נוצצת. נרותינו הזעירים לוחמים אפוא, מעטים מול רבים, בנורות האשוח, ואילו במקום סנטה התמסד טקס ביתי של חלוקת מתנות בחנוכה, תוך הידור רב במצוות דת הצרכנות.

רוזנר מדגים גם כיצד מצאו יהודיה הליברלים של אמריקה מוצא מהמסר הבדלני של החג. הרב שחיתן השנה את מרק מזווינסקי היהודי עם צ'לסי קלינטון הפרוטסטנטית, ג'יימס פּוֹנֶט, פרסם לפני שנים אחדות מסה על משמעות חנוכה בהקשר האמריקני. הלקח של החג, סיכם פונט, קשור ל"יכולת לקיים יחסים אינטימיים עם האחר מבלי להסיר מעצמך באופן מוחלט את זהותך שלך, היכולת לאהוב מבלי להתמזג לָנצח, להשתפר בעזרת יופיו הנפלא של האחר מבלי לאבד קשר עין עם קסמך שלך". מתתיהו, ההוא עם החרב, לא היה מנסח זאת טוב יותר.

'שטעטל, בייגל, בייסבול' נקרא הספר, שרוזנר (43), המשמש כיום העורך הראשי של ספרי העיון בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן-דביר, הוציא ב'כתר' המתחרה. "הכותרת הזו מייצגת שלושה שלבים בהתפתחות היהודית אמריקנית", הוא מסביר. "שטעטל זה מאין באו, בייגל הוא פיתוח התרבות היהודית האמריקנית, המאכל הלאומי של יהודי ארצות הברית, ובייסבול הוא כבר התחברות לחברה הסובבת אותם. ברור שהיסודות הללו מתקיימים במקביל, אבל יש גם תהליך הדרגתי של התערות. לא תמיד היהודים היו כל כך רצויים באמריקה, ואילו היום, בחלק גדול מארצות הברית, להיות יהודי הוא כבוד גדול".

עמוס, עוזי ושות': על האבא של הטורים הסטיריים והסב-סבא של התקשורת העוינת

הולך נגד הרוח: עם גבי אביטל אחרי ההדחה

הוא מפקפק בגלוי בתיאוריית האבולוציה של דרווין, שולל את הטענה שכדור הארץ מתחמם בגלל שימוש בדלקים פוסיליים ומטיל ספק באמירה ששעון הקיץ חוסך אנרגיה. המדען הראשי המפוטר של משרד החינוך, ד"ר גבי אביטל, מודע לכך שהאקדמיה נתפסת בארץ כאלוהים, אבל אין לו שום בעיה לצאת נגדה. הוא בא משם

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בז' באדר א' תשע"א, 11.2.2011, עמ' 23-18.

צ'רלס דרווין השקיף על שיחתי עם גבי אביטל באי-נחת; חכמי ההתחממות הגלובלית חרקו שן והעלו עשן; אבל הוגה פופולרי אחד דווקא חייך מאוזן לאוזן. זיגמונד פרויד. האיש שייחס מניע לא-מודע לכל שִכחה ומעשה שגגה ראה איך אני שוכח אצל אביטל בבית את הסוודר שלי, באותו יום חמים בחודש שבט, ואיך אביטל טוב הלב טורח והופך עולמות עד שהוא מוודא שהסוודר האהוב חזר לבעליו. כי מה הייתה שִכחה זו אם לא אמירה לא-רצונית שאביטל טועה והעולם מתחמם ולא צריך סוודר. ומה הייתה טרחתו להשיב לי את אמצעי החימום אם לא טענה סמויה שהחורף שריר וקיים. או שזה פשוט ההבדל ביני, איש ההרים, לאביטל תושב רחובות?

כשמוחמד למד משניות: עם חי בר-זאב על מה שמאחורי הקוראן

חי בר-זאב, מחבר הספר 'מאחורי הקוראן', משוכנע שלמייסד האסלאם היה קשר לעם ישראל - אב מאמץ שלימד אותו תורה. האם הגילויים בספרו יקרבו אלינו גם את המוסלמים של ימינו? נראה שלא, אומר בר-זאב, אבל אם נגיע בעתיד לכדי ויכוח דתי איתם, חשוב שנדע מה להשיב

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון', כ"ו באדר תשע"א, 1.4.2011, עמ' 23-18.

חלוצים בג'ינס: רן פרחי כותב על ציונות עכשווית בגליל

חיילי יחידה מובחרת ב'דרך ארץ בגליל'

אור דוארי הצליח להביא לגליל ישראלים שבדרך כלל אינם יוצאים מתל-אביב, לשים להם בידיים מעדרים וטוריות, ולשלוח אותם לסיקול אבנים מצלע ההר. רק ככה, הוא מאמין, עם ישראל יתחבר מחדש לאדמתו וימנע אובדן של חבלי ארץ אסטרטגיים. נשמע מופרך? חכו שתקראו על חבורת ההייטקיסטים שרכשה עדר עזים פלוס רועה

מאת רן פרחי. הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בד' בניסן תשע"א, 8.4.2011. 
על רן פרחי ז"ל קראו כאן.

שלוֹלסקי, או: הכמיהה אל ההתחסלות

ההעדר בשירתו ובהגותו של אברהם שלונסקי

מאת ארי אופנגנדן

מאגנס, 2010, 189 עמ'

סקירה: צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בכותרת "מאיסת האליטות" בגיליון שבת שירה, ט' בשבט תשע"א, 14.1.2011.

איכשהו, גדלתי כקורא שירה עברית עם ההנחה שאברהם שלונסקי הוא אחד המשוררים המרכזיים שלנו. לא מרכזי כמו ביאליק, אצ"ג או אלתרמן, אבל במעגל הראשון והמצומצם שסביבם. הנחתי שהעובדה ששיריו, מרהיבים ככל שיהיו, קצת עוברים לידי, לא תמיד מתיישבים בלב, נובעת ממגבלה רגשית פרטית שלי. עם השנים התברר לי שזה רק אני, פחות או יותר, שממשיך לחשוב ששלונסקי הוא משורר מרכזי ולדקלם דמומות שירים נבחרים שלו ששיננתי בעל פה בבחרותי; שנשארתי מאחור, ושלונסקי בכלל נחשב למשורר שהתיישן והתקלף ויצא מהאופנה, מהקאנון ומהמחזור.

כמה סמלי היה לי לקנות במחיר מציאה את עשרת כרכי השירה והתרגום שלו בכריכות בד ובמצב מושלם, ולגלות שבעליהם הקודמים, לפני הגיעם לחנות המשומשים, היה "חברת הילדים של השומר הצעיר, גוש גלבוע, בית-אלפא". הנה, לא מנעתי עצמי מלחשוב, מכירת החיסול הערכית נמשכת. אפילו את שלונסקי שלהם, שלונסקי של מפ"ם, שלונסקי של הגלבוע ושל "לא אורחת גמלים ירדה לכרוע", אפילו את שלונסקי שלהם הם זרקו ככלי אין חפץ בו – שיעשה את דרכו אל ביתו החדש, אל ביתי בהרי בנימין המשוקצים בעיניהם.

אבל השיא היה לא מזמן, בקוראִי בסִפרו בן השנה של נסים קלדרון 'יום שני' שכיום ברור לכולם שאברהם חלפי, למשל, היה משורר גדול שבעתיים משלונסקי, שכן זה האחרון לא שורר אלא התחכם. הנה, החכמתי סוף סוף: "ריחני כחריש/ מטולָל כשדֶה/ וכבד כאדם וידו היוגבת./ הוא – שעיר וקדמון – את אופלו יְאַדֶה,/ את לילו העתיק של הגֶבר" (שלונסקי, 'לילה קדמון') – זאת כנראה התחכמות. ואת זה אומר אדם שיודע ליהנות מהסגנון הזה, שאוהב את אלתרמן; אז מה יגידו אזובי הקיר?