מפתח על צווארו: עם אליעז כהן עליו ועל כל העולם

מאת צור ארליך. הופיע אתמול במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 28-22. 

בוקר בחייו של משורר ופעיל חברתי-מוסרי-ספרותי. קיבוץ כפר-עציון. מסביב גפני גוש עציון, תאנֵי יהודה. הכי ארץ ישראל שיש. נוף מהסוג שכדי להמחישו לישראלים נוהגים היום לכתוב עליו, למרבה הביזיון, שהוא כמו טוסקנה. אם היינו בימי התנ"ך, בכל יישוב פה היה נביא. אז היום בכל יישוב בגוש יש משורר או שניים מ'משיב הרוח'. הפוגה במכת החום בת החודשיים, ובגוש עציון קל וחומר. והיום מגיע ההוא מ'מקור ראשון'. הלך הבוקר. הלכו הצהריים. דיברנו הרבה, אליעז כהן ואני. פה יופיע קצת. אבל רעשי הרקע שהונצחו במכשיר ההקלטה במהלך הראיון, ההפרעות וההסחות, הם כתבת פרופיל תמציתית בפני עצמה.

ובכן. הכלבה פְּרינצ'י, קיצור של פרינצ'יפסה, דומה לצבי ולשועל, שמגרגרת מדי פעם את שלה וגוררת אותנו לסיבוב. "היא תוצר של תנועת השלום המתנחלית-פלשתינית עוד לפני שקָמה. בת לכלבַּת מתנחלים מגבעת-הדגן ולכלב רועים פלשתיני. לפני שמונה שנים קיימנו בגבעה ישיבה של מערכת 'משיב הרוח', עם צלחת עוגיות, וכל האחים של פרינצ'י באו לעוגיות, חוץ ממנה שבאה לצוּמי, לליטוף. אמרתי, זאת שלי. מאז היא אצלנו". ובסיבוב עם הכלבה, באמצע דיבור ברומו של עולם, קפיצה של המראיין לגובה, לרומו של ענף תאנה קיבוצי, לארות מן הטעים ההררי הזה בעונה הנכונה. ללמדנו שכולנו פה קטני קומה, מראיין ומרואיין והנובח. והלאה משם פגישה על השביל עם חברת קיבוץ ותיקה ששואלת את המשורר, המכהן כיושב ראש קבוע של אספת החברים בקיבוץ, מתי תהיה אספה ויוחלט לשחרר לנו את הפנסיה מקופת הקיבוץ. ללמדנו שכוחות ההפרטה כבר כאן, בפנים, על אפו ועל חמתו של היו"ר המתולתל. וקודם, שכן שעוצר ליד הדשא של הדירה הזמנית של כהן, ומספר שנכנס לקפה אצל מחמוד בנח'לין הסמוכה, בעקבות פציעתם של בני משפחה מהכפר הערבי הזה בבקבוק תבערה בכביש לא רחוק מהקיבוץ. כהן מקנא. עד עכשיו, הוא מודה, במסגרת תנועות ארץ-שלום וירושלום, היה בכפרים הרחוקים יותר, אבל אצל השכנים הקרובים לא יצא לו. וכל הזמן טלפונים מחברים שרוצים להגיע לביקור אצל הפצועים בבית החולים, כהן כבר היה שם, ומכאלה שביקרו היום ומעדכנים על מצב התבערה והכווייה והילד השרוף המפרכס. ללמדנו.

פראיירים של השיח: על דיונים ציבוריים מפוספסים

מאת צור ארליך
הופיע בעיתון 'מקור ראשון' בכ"ו באב תש"ע, 6.8.10

פראיירים של השׂיח

הַזֶּה שֶׁאוֹמֵר לֹא לְגָרֵשׁ יְלָדִים,
הַהוּא שֶׁלּוֹחֵשׁ כֵּן לְגָרֵשׁ יְלָדִים וּמַאְדִּים,
הַהִיא שֶׁצּוֹעֶקֶת לָמָּה מְגָרְשִׁים יְלָדִים,
הַזּוֹ שֶׁמַּסְכִּימָה וּמוֹסִיפָה שֶׁזֶּה מַדְאִים –
כֻּלָּם פְרָאיֶרים שֶׁל הַשַּׁקְרָן מְסַפֵּר הַבַּדִּים,
שֶׁנָּטַע פֹּה אֶת הַשִּׂיחַ עַל גֵּרוּשׁ יְלָדִים.
הֲרֵי דּוֹחִים מִסְתַּנְּנִים עִם מִשְׁפַּחְתָּם, וְהַוִּיכּוּחַ
הוּא אִם יֻתַּר לָהֶם שִׁמּוּשׁ בְּיַלְדֵיהֶם לְשֵׁם אִזְרוּחַ.

הַזֶּה שֶׁאוֹמֵר בְּרֶטֶט נְחִיר שֶׁטּוֹב שֶׁיֵּשׁ 'תַּג מְחִיר',
וְהַהוּא שֶׁמַּסְבִּיר לוֹ שֶׁאַלִּימוּת אֵינֶנָּהּ צֵ'ק סָחִיר,
וְהַהִיא שֶׁהִכְתִּימָה הַמַּסְבִּירָה לַהוּא שֶׁהִשְׁחִיר
שֶׁפֹּה מְבִינִים רַק כֹּחַ, וּמוּטָב כֹּחַ בָּכִיר –
כֻּלָּם פְרָאיֶרים שֶׁל הַבִּרְיוֹן הַנּוֹכֵל
שֶׁהָגָה אֶת 'תַּג מְחִיר' לְהַבְאִישׁ אֶת הַמִּתְנַחֵל.
וּבִמְקוֹם לְהָעִיף אֶת מְנֻוְּלֵי תַּג מְחִיר לַיָּרֵחַ,
הַמִּתְיַשְּׁבִים רַק מִתְוַכְּחִים עַל טַעַם וְעַל רֵיחַ.

הַזֶּה שֶׁאוֹמֵר שֶׁחַם וְשֶׁזֶּה מְעַצְבֵּן,
הַהוּא שֶׁאוֹמֵר שֶׁחַם וְזֶה גּוֹרֵם לוֹ לְקַמְבֵּן,
הַהִיא שֶׁמֵּצִיקָה שֶׁיְּכַבּוּ אֶת הַמַּזְגָן כִּי הִיא לֹא בֵּן,
הַזֹּאת שֶׁאוֹמֶרֶת שֶׁחַם וְהִיא עוֹמֶדֶת לְהִתְאַבֵּן –
גַּם אֵלֶּה, כֻּלָּם פְרָאיֶרים שֶׁל הַשִּׂיחַ הֶעָקָר,
הַשִּׂיחַ הַכּוֹזֵב, הַמְיֻבָּשׁ, הַקַּר,
הָאוֹמֵר חַם חַם חַם, בְּמֵצַח נָחוּשׁ וּמַזִּיעַ וּבוֹטֵחַ,
בִּמְקוֹם לוֹמַר אֶת הָאֱמֶת: לוֹהֵט, שׂוֹרֵף, רוֹתֵחַ.