תסביך היהודים המתביישים: על 'מה זה פינקלר', וגם על אחת המבקרים שלו

מה זה פינקלר; הווארד ג'ייקובסון; מאנגלית: יותם בנשלום; כתר, 354 עמ'

סקירה: צור ארליך. הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בב' בתמוז תשע"ב, 22.6.2012. 

בין קריאה ראשונה שלי ב'מה זה פינקלר', הקריאה שנועדה למעני, לבין הקריאה השנייה, זו שעשיתי בשבילכם, שמעתי בגלי צה"ל תוכנית שאירחה את הצ'לן האמריקני לין הארל. הארל, אחד משלושה-ארבעה הצ'לנים החיים הנודעים ביותר כיום בעולם, בולט גם כמתנדב למען ילדים במדינות נחשלות.  המנחה ניר ברנד והאורח הארל שמרו את ההפתעה הגדולה לדקות האחרונות של התוכנית: בקיץ האחרון השלים הארל בירושלים הליך גיור, ולאחר טבילה במקווה הצטרף לעם היהודי. "זה מסע שארך חמישים שנה", אמר הארל במבט לאחור. "תמיד הרגשתי יהודי".

האסוציאציה המיידית הייתה פרטית, אבל לא לגמרי תלושה: הנה לנו סיפורו של ג'וליאן טרלאב, גיבור 'מה זה פינקלר' – מישהו שרוצה להיות יהודי, לא בשביל נישואין ולא מפני שהוא חי בארץ, אלא מתוך הזדהות; רק בלי הסיבוכים, הבלבולים, הדו-שיחים הקומיים וכל שאר הדברים שעושים את 'מה זה פינקלר' למה שהוא. השיחה ברדיו עם הארל התגלגלה חיש קל הלאה, בלי לומר דבר על הרקע להתייהדותו.  השאלות המסקרנות נותרו פתוחות. מדוע עשה את זה? איך מסתכל על שיגיונותינו וגורלנו  לא-יהודי מהאליטה התרבותית במערב שיחסו כלפינו נע בין סקרנות להזדהות? ומה אנו יכולים ללמוד מחוויותיו על מצבו של היהודי בעולם המערבי במאה ה-21? ומה פירוש להרגיש תמיד יהודי, כשאתה גוי?

מענה לכל אלו – לא לגבי הארל אישית, אלא לגבי התופעה, ובעיקר לגבינו אנו – עשויות אולי לספק בדרכן הפתלתלה והמוקצנת עלילותיו ומחשבותיו של טרלאב הבדיוני. שכן כמו הצ'לן הארל, גם טרלאב חובב האופרה והמוזיקאי המוחמץ חי בעולם המערבי המשכיל והמעודכן והליברלי של זמננו, עולם שאולי מקשר עדיין יהדות עם מוזיקה, אבל רואה את היהדות, יותר ויותר, כהיפוכם של ערכי המוסר ההומניים. ובכל זאת שני האנשים הרגישים והמעודכנים הללו רואים מעבר לענני ההסתה והסילוף, ובוחרים בנו מכל העמים.

בארץ הלא-יכול-להיות, שהייתה: על 'ורד צהוב' מאת ברק חמדני

ורד צהוב

מאת ברק חמדני

כנרת זמורה-ביתן, 2012, 365 עמ'

סקירה: צור ארליך. מופיעה היום במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', עמ' 19, בכותרת "החיים יפים".

פלנֶטה שהבלתי אפשרי והבלתי מתקבל על הדעת הם לחם חוקה, היא פלנטה שגם לצורך ייצוגה הספרותי מתבקשת לפעמים חריגה מכללי ההכרח וההסתברות. כזו היא הפלנטה האחרת של השואה. סופרים ישראלים רבים שביקשו לאורך השנים לתת ייצוג ספרותי-עלילתי לשואה ולמלחמת העולם השנייה גילו שכדי לייצג נאמנה את התקופה הבלתי אפשרית הזאת, מוטב לפעמים ליצור עלילה שיש בה מן הבלתי נאמן, מן הבלתי אפשרי, מן הבלתי מסתבר, ממה שלא יכול להיות שהיה. כי שום דבר שהיה בשואה לא יכול היה להיות בעולם שפועל על פי חוקים.

מהגר מקומי: עם יונתן ברג על בריאות הנפש של השירה והבריאות הפיוטית של הנפש

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בט"ו באב תשע"ב, 3.8.2012. 

בקפה במדרחוב נחלת בנימין בתל-אביב, בעיצומו של מחזור ב' של קייטנת המחאה השנתית, יושב יונתן ברג, צעיר יפה בן 31 עם מחלפות בלונדיניות, תושב האזור ואזרח הסצנה אך יליד נחלת בנימין האמיתית שבהרים, ואומר לי: "אני בן בלי בית". ואף על פי שכל הנתונים הוויזואליים שמסביב הופכים אותו לחשוד המיידי, הוא בכלל לא מתכוון לסוגיות דיור להמונים בלב עיר החשקים הנחשקת, ולא לשום נרגנות הרת-גורל אחרת מרחוב צדק-חברתי פינת מגיע-לי. המשפט הזה שנפלט לו פעמיים נסוב על שאלת השתייכותו, כלומר חוסר השתייכותו, כלומר מולטי השתייכותו, כמשורר. וגם כאדם. "אני בן בלי בית. כל פעם הולך למקום אחר".

ברג הוא העורך והמגיש והמראיין של מפגשי השירה 'שלישירה' של תאגיד השירה 'הליקון', ובהודעות-לעיתונות המגיעות אליי לקראת כל ערב שכזה היחצנית טורחת לציין שהוא "גדל בהתנחלות פסגות" (תוך שהיא מחמיצה את האקזוטיקה הגדולה אף יותר, הגלומה בכך שיונתן ברג הוא בנו של אחד מחלוצי טיולי השטח בשומרון באינתיפאדה הראשונה, ואחיו של בעל יקב פסגות הנודע). והליקון היא בהחלט צד בעל עמדה במלחמות השירה המסעירות את שתי גדות הירקון. היא בית, ואפילו בית מכובד.

וחוץ מזה הוא מפרסם עכשיו את ספר ביכורי שירתו, הנפתל כגזע הזית שבעטיפתו, 'מִפרשׂים קשים', בהוצאת קשב לשירה. והוא מבקר-שירה פעיל המתארח לפרקים בוויי-נט (שם הוכיח לאחרונה במיטב האותות והמופתים של משוררי תבל שמסתנני העבודה הם פליטים אומללים), וכן במוסף-האח שלנו, 'שבת'. ואת שורות שירתו היוקדות אפשר למצוא גם ב'משיב הרוח' האמוני.

אבל הוא בן בלי בית. "אני לא משחק את המשחק של סיעות-השירה. אני לא חושב שזה שייך. אני נהנה מהרבה מאוד השפעות כיוונים פואטיים ותפיסות עולם. זה מתקשר למומנט הכי בסיסי באישיות שלי, שהוא חופש. ואני מסתובב בעולם, בשדרה היפהפייה והארוכה הזו, ובוחר לעצמי מה נכון לי. זה נכון תיאולוגית, פואטית, כמעט בכל אספקט שלי".

- יש לך שורות של שמחה על העולם שיצרת לך מכל העולמות, נניח "ובִשביל לעבור ברחוב הריק / נצעד לבית הכנסת". אבל לפעמים עושה רושם שאתה אבוד. "היכן נשמט ממני האל, וכיצד זה שעד עתה הוא / צר עליי כצבא, מנגן לפניי את הרוח הרעה".

"זה תלוי בשעה. יש שעות שאני בהודיה על שאני נמצא בכמה מקומות. אני זוכר למשל ראש-שנה אחד של תפילה בבית כנסת כאן, של השתפכות נפש ושותפות עמוקה בהתרגשות הגדולה של המתפללים. משם נסעתי למסיבת טרנס. אולי אפילו לקחתי שם סמים. היום לא אעשה את זה. אבל הייתה לי תחושה שיש במתח הזה דבר מפרה, אנושי, לא מסוכסך. הנפש שלי יכולה להיות חלק מהנביעה העצומה של התפילה וההגות והיחד, ואז ללכת למקום המופקר של הריקוד.

"בעיניי דתות הן פועל יוצא של הפחד האנושי לעמוד מול האלוהות עצמה, ניסיון להציל אותך מהבלתי-אפשריות של הדיאלוג איתה, של העמידה מול האין; ואולי המקום שחשתי בו יותר מכול את העמידה הישירה מול האין הזה הוא מסיבות טרנס. הייתי רוקד שם 12 שעות רצוף. אולי סמים עזרו לזה. בגואה ובברזיל וגם הרבה בארץ. דווקא בתוך כל הרעש והתוקפנות הזו אתה מגיע למקום נקי בגוף, למקום חופשי של התפעמות.

"אבל כן, יש רגעים שאני מרגיש שקשה לי עם החופש הזה. שאיבדתי מקום מוגן, חם, משפחתי מאוד, נקי, צלול. איבדתי אותו ואני לא יכול לחזור להיות אותו חסיד תמים שמתמסר כל כולו לַכינור מעורר הגעגועים של חיי האמונה. החוזר בשאלה נכנס לאזור הפקר. עקרתָ את האלוהים האורתודוכסי מלבך, אבל נשאר חור שחייב להתמלא. אתה לא יכול פתאום למחוק את הדיאלוג שיש לך עם האלוהים. אתה צריך כל הזמן לעבוד על זה. ולחוזר בשאלה, העבודה הזאת היא עבודה קיצונית".

כאמור בשיר 'חוזר בשאלה': "כך עובד חוזר בשאלה. תמיד מאחֵר אל הבית / ונותר לעמוד פועם מתחת לָהיעדר".

מחאה רבנית בהולה: על סערת תוכנית הלימודים בתנ"ך בחינוך הממלכתי דתי

זִרְקוּ הַמִּשְׁקָפַיִם, הַרְכִּיבוּ מְסַנֶּנֶת.

זִרְקוּ אֶת הַחוֹקְרִים, שִׁמְעוּ אֶל הַגַּנֶּנֶת.

רַק בְּדַרְכֵי מִדְרָשׁ לַמְּדוּ אֶת הַתָּנָ"ךְ,

אַחֶרֶת הַכְּפִירָה יָד עַל גְּרוֹנְכֶם תַּנַּח.

חַפְּשׂוּ בּוֹ רַק אֶת מָה שֶׁהַגְּמָרָא הִכְלִילָה.

לֹא אֶת פְּשׁוּטוֹ, וְלֹא אֶת מַשְׁמָעוֹ חָלִילָה.

מִי שֶׁהִכְנִיס חִקְרֵי מִקְרָא לַאֲתָרָם

שֶׁל הַמּוֹרִים, לְשֵׁם הַעֲשָׁרָה, יֻחְרַם.

שִׁמְרוּ אֶת אָזְנֵיהֶם שֶׁל כָּל מוֹרָה וְרַבִּי

מִשֵּׁמַע שָׁוְא עַל חֶרֶס אוֹ עַל חָמוּרַבִּי.

בְּקֶשֶׁר לָאָבוֹת, יֵשׁ לְהַקְפִּיד שֶׁמָּה

שֶׁתְּדַבְּרוּ בָּהֶם יִרְחַק מֵהַגְשָׁמָה.

שֶׁכָּל תַּלְמִיד מָמָ"ד –

גִּיל רַךְ, תִּיכוֹן, בֵּינַיִם –

יֵצֵא בַּסּוֹף גַּמָּד

צַדִּיק וּטְרוּט עֵינַיִם.

הופיע בטור השירי השבועי שלי ב'מקור ראשון' ביום ו' האחרון (א' באב תשע"ב, 20.7.2012)

קווים לתולדות קדימה

א. ההתחלה

קָמָה!

דְּרָמָה!!

כַּמָּה!!!

ב. המנהיגים

פֻּטַּם בַּתִּקְשֹׁרֶת בְּקַו אֵין-חֲרֹג:

שָׁרוֹן הָרִאשׁוֹן, אֶתְרוֹג.

רֵיחַ סִיגָרִים וְטַעַם מוּטָס:

אוֹלְמֶרְט שֵׁנִי, הֲדַס.

בְּלִי טַעַם, בְּלִי רֵיחַ, צְמֵאָה וְרָוָה:

לִבְנִי שְׁלִישִׁית, עֲרָבָה.

קָדִימָה, אֲחוֹרָה, תַּחְתָּיו, מֵעָלָיו,

יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה:

מוֹפָז לוּלָב.

ג. הדרך

קָמָה קָדִימָה,

פָּתְחָה לְמַעְלָה,

חָתְכָה שְׂמֹאלָה,

הִסִּיגָה אָחוֹרָה,

הִצִּיגָה יָמִינָה,

מֻכְנְסָה לְמַטָּה,

נִכְנְסָה פְּנִימָה,

יָצְאָה הַחוּצָה.

ד. מן ההתחלה ועד הסוף

קָמָה.

תָּמָה.

לָמָּה.

מתוך הטור השירי השבועי שלי ב'מקור ראשון', שלשום.

חינם אבל ביוקר: עם רנֶה לוי על שנאת חינם

מה הופך סתם שנאה לשנאת חינם, ומדוע דווקא העם היהודי מתעסק כל כך הרבה עם המושג הזה? פרופ' רֶנֶה לוי חקר את הבסיסי הפיזיולוגי של השנאה, וגם את הדרכים להילחם בה. ועד שאנחנו היהודים לא ניישם את הרעיונות שלו, אין לו עניין למכור אותם לעמים אחרים

אי-שפיות זמנית: לקראת המהדורה החדשה של המדריך האבחוני להפרעות נפש

מאת צור ארליך. מופיע היום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 18-14. 

הבית שלך מגובב בערמות של חפצים ישנים, עם נתיבים פתלתלים צרים למעבר ביניהם, כי אין לך לב להיפרד מכל מה שאולי תצטרך פעם? מזל טוב. עד עכשיו נחשבת, אם אתה מקרה קשה, לבעל הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) מן המניין, לצד אלה שרוחצים ידיים מאה פעם ביום למשל; וכבעל 'הפרעת אישיות טורדנית-כפייתית' אם מצבך נסבל יחסית. מחודש מאי הבא, עם אישורה הרשמי של המהדורה החדשה של מדריך האבחון הפסיכיאטרי האמריקני, DSM-5, תוכר כבעל אבחנה משלך: 'הפרעת אגירה'. המחקר המדעי שהצטבר בשנים האחרונות הציב סימן שאלה על הקשר בין ההפרעה שלך לבין ההפרעות הכפייתיות הכלליות, ועתה ניתנת לכך גושפנקה. פתיחת הקטגוריה החדשה לך ולשכמותך בתנ"ך של האבחון הנפשי תעודד את הפסיכיאטר שלך לטפל בך אחרת מכפי שהוא  מטפל בחולֵי ה-OCD.

האיש שצייר את הקו הירוק: על ראלף באנץ', המתווך שכולם אהבו לאהוב

מאת צור ארליך. מופיע היום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 18. 

משה הוריד לנו את לוחות הברית, סטיב ג'ובס את האייפון, וראלף באנץ' את הקו הירוק. כל אחד מאיתנו ומה שקדוש לו, והקו הירוק קדוש כידוע לרבים וְקובעים, קדוש ואפילו פֶטיש; כמו מָשחה אותו מחיקתו במלחמת ששת הימים, 18 שנה לאחר הולדתו, בשמן עלומֵי נצח ובטללי נעורים עבריים-ערביים. מי שמחפש לקודש הקודשים הזה של השמאל הישראלי את משיחו האבוד – וגם מי שמבקש לדעת מי הצליח להוריד את צורריה של ישראל הצעירה מעץ הדרישות החסלניות הגבוה שטיפסו עליו – יגלה אותו בספרו החדש של אלעד בן-דרור בדמותו של ראלף באנץ': מדינאי אמריקני שחור עור ורכוב על סוס לבן של קסם אישי, שוחר מיעוטים ופתרונות מדיניים. מהדורה מוקדמת ומוצלחת יותר של ברק אובמה.

באנץ', כנראה גדול המתווכים שידע סכסוכנו, שרטט את קווי שביתת הנשק של 1949 כשיקוף ארעי של מצב החזיתות בתום מלחמת העצמאות, ושל היצירתיות הדיפלומטית שלו. הוא גם האיש שקודם לכן הוביל – וזאת, כפי שמתברר עתה, בניגוד לדעתו הפרטית – את מהלך חלוקת הארץ והכשרת השטח להקמת מדינה יהודית, במסגרת ועדת אונסקו"פ. בין לבין הוא היה האחראי מטעם האו"ם ליישום החלטת החלוקה, יד ימינו של מתווך האו"ם הרוזן פוֹלקה ברנדוט, ומחליפו לאחר שנרצח.

"לאו"ם, על מעשיו ועל מחדליו, הייתה השפעה מכרעת על מלחמת העצמאות", אומר בן-דרור, איש המחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן. "חיפשתי, לצורך מיקוד המחקר שלי בנושא, מה יכול לשזור את כל המעורבות של האו"ם, מאז שקיבל לידיו את תיק ארץ ישראל ועד שביתת הנשק. וראלף באנץ' הוא בדיוק זה. הוא הבכיר בקבוצה של ארבעה-חמישה אנשי או"ם שעשו את כל המסלול. נוסף על כך הוא החלום של כל היסטוריון, כי הוא מתעד אובססיבי. ממש כל צעד שלו. יש לו יומן, שלא פורסם. בדוקטורט שלי על ועדת אונסקו"פ היומן עוד לא עמד לרשותי, והפעם כן".

עדות המערב: עם עמנואל נבון על יהודי צרפת, על אוהבינו ביבשת השחורה ועל צרותיה של היבשת הלבנה

מאת צור ארליך. הופיע היום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 18-14, בכותרת "המשוגע של השכונה".

לעמנואל נבון יש כיוון חדש לפתרון בעיית המסתננים מאפריקה. אחורה פנה, אבל קדימה צעד: להחזיר את המסתננים לארצותיהם, אבל לצאת לשם גם אנחנו, עם טובי ומהנדסינו ואגרונומינו, וכמו בימים הטובים של גולדה להמטיר על מדינות היבשת השחורה משפע הידע המדעי והחקלאי שלנו. "נועדנו להיות מקלט ליהודים, לא לכל העולם", הוא אומר, "אבל גם אם לא מקלט, אור לגויים ודאי שכן. הרווח יהיה גם שלנו, כי אפריקה היא האזור שבו יש לנו הכי הרבה אוהדים בעולם".

הוא אומר כי הוא יודע. חמוש בצרפתית שפת אמו וחבוש בכובעו כיועץ עסקי, וגם בכיפה שכפי שיסתבר מיד פתחה לו שם דלתות פשוטו כמשמעו, הוא הסתובב במהלך העשור הקודם באפריקה ועסק בקידום מיזמי פיתוח ישראליים שם. "כשנחַתּי לראשונה בקניה", הוא מספר, "התפלאתי לראות שאנשים פותחים לפניי את הדלתות, כמו ג'נטלמנים לגברת. שאלתי מישהו למה, והוא אמר, 'הכיפה שלך אדוני, אתה כומר, ודאי שננהג בך כבוד'. אמרתי, 'לא, אני יהודי', אז הוא ענה: 'יהודי? עוד יותר טוב'. שוב ושוב נתקלתי שם באנשים שהתפעלו מכך שאני ישראלי ויהודי. חבל שאנחנו לא מתייחסים במלוא הרצינות לאהדה הזאת".

- לא זכור לי שהאפריקאים הם גדולי תומכינו באו"ם.

"באו"ם הם מצביעים על פי הלחץ של מדינות ערב שהם תלויים בהן, אבל מאחורי הקלעים הם בעדנו. מדינות אפריקה הנוצריות הן דתיות מאוד. רואים שם בישראל את הארץ של ישו. זה נכון גם בשכבות האליטה ובקרב המנהיגים. גולדה מאיר יזמה את המדיניות לעזור להם, וזה הצליח מאוד עד שמדינות ערב שמו להן למטרה לקלקל את זה, והצליחו במשבר הנפט של 1973, בהובלת לוב וסעודיה. בשנות השמונים היה חידוש הדרגתי של פעילות ישראל, והיום מדינות אפריקה חותרות לחידוש מלא".

כל העולם אסלאם: עם ברנרד לואיס על ערב ועל עֵירוֹבָּה

במשך שני עשורים סבל המזרחן ברנרד לואיס מדחייה בשל האזהרות שהשמיע מפני האסלאם הקיצוני. אבל אז באו אירועי 11 בספטמבר והפכו אותו לכוכב. ההתפרעויות באירופה בשנה האחרונה ממשיכות לחזק את עמדתו שרבים מהמוסלמים, במקום לשאול את עצמם מה הם עשו לא נכון, מאשימים את כולם במצבם. ראיון פסימי עם אדם מפוכח

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בפברואר 2006.

הקולוניזציה שלי לקיפלינג: 'חוקר הארצות' בגיליון דחק החדש

על כנפי השקר: עם נדב שרגאי על עלילת "אל-אקצא בסכנה"

כשהוויתור היהודי על הר הבית נעשה מובן מאליו, גם העלילה המוסלמית שההר בסכנה נעשתה מובנת מאליה. נדב שרגאי חושב שיש מה לעשות

מאת צור ארליך. מופיע היום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 22-18.

במקום לחלק ילדים למגירות, הרולד גרינספון מחלק להם ספרים: על ספריית פיג'מה

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ט באייר תשע"ב, 11.5.2012, עמ' 20-16, בכותרת "בסימן קריאה"

מתוך 'סבא, נכד וחמור'. איור: אבי כץ

במקום לחלק ילדים למגירות, הרולד גרינספון מחלק להם ספרים. ולכן, בין אם אתם דתיים או מסורתיים, חילונים או אתיאיסטים, אם יש לכם ילד בגן ייתכן מאוד שהוא חוזר אחת לחודש עם תיק אל-בד כחול ובו ספר מספריית פיג'מה, מתנה שלא על מנת להחזיר: סיפור איכותי, איורים חדשים שקורצים גם להורים, הצעות לפעילות בגן ולפעילות בחיק המשפחה, ונצנוץ קטן או אפילו גדול מאוצר החוכמה היהודית. פעם זה 'יוסי ילד שלי מוצלח' של ע' הלל (הוא הלל עומר) ופעם סיפור על הלל הזקן בעיבוד דבורה עומר, ותמיד זה בדיוק בַּמקום. 60 אלף ילדי גן חובה בישראל עוברים יחד מדי חודש חוויה אמנותית-ספרותית-ישראלית-יהודית משותפת, כל גן על פי דרכו וכולם עם סיפור אחד; ובמקביל להם, עם ספרים אחרים, עוד 60 אלף ילדי גן טרום-חובה. מותר להתמוגג. מותר אפילו לעיתונאים.

האמת בַפָּנים: כן, חנה גולדברג עשתה את זה שוב

מאיר קייזר, מאת חנה גולדברג, מתוך התערוכה 'הסתר פנים'

הפרצופים בתערוכה החדשה של חנה גולדברג הם פרצופי האנשים שברו את חומת השתיקה סיבב ההיסטוריה המשפחתית שלה מימי השואה. בתערוכה הזאת, לשם שינוי, היא צריכה לחשוש לא מתגובות העולם הדתי, אלא מהתקפי לב שייגרמו לקרובים לה ביותר 

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ב באייר תשע"ב, 4.5.2012, עמ' 21-18. 

לגלריה הווירטואלית של חנה גולדברג לחצו כאן



"שמואל דוֹדי כתב לי דואל: 'עדיף שתסרגי כובעים לחיילים'. שמואל בעלי אמר לי: 'יש כאלה שנכנסים בדלת, יש כאלה שנכנסים בחלון, ויש אַת שתמיד מוצאת קיר חדש להיכנס בו'. מתן בני הגדול, כשבאמצע כל הבלגן היה לי יום הולדת, אמר לי: 'את מזדקנת בלי להתבגר'. מנהלת בית האמנים רותי אמרה לי: 'אני לא יודעת מה אעשה אחרי התערוכה הזאת. פתאום שוב יהיה שקט ויפסיקו להיכנס פה למשרד מבקרים ולבכות'. אנשים אומרים לי כל הזמן: 'איזה אומץ יש לך'. אבל זה לא אומץ. אולי זו פשוט טיפשות; את נכנסת עם הראש בקיר ומתפלאת שיש לך אָוּוָה".

התחלתי מאפס

על הפיתוי לעשות מזה מיתוס פרטי גוברת רק הידיעה שהרעיון הזה אווילי. אבל בכל זאת, באופן מקרי וחסר משמעות, נולדתי ברגע חשוך במיוחד בתולדות מדינת ישראל. לא בדיוק הרגע שאדם נורמלי, ציוני נלהב כמוני לא כל שכן, יערוג עליו במוספי עצמאות. וכשאני אומר רגע כוונתי לרגע. השעה הייתה חצות הלילה, 00:00, חצות על הדקה, כל כך חצות שלא היה ברור מה התאריך הלועזי. לכן יצאתי כל כך לא החלטי, או כל כך חשוך, עוד לא החלטתי. מה שברור, התחלתי מאפס.