הרוח נושבת בדיוק במידה: על 'המקווה האחרון בסיביר' מאת אשכול נבו

הרשימה מופיעה היום במוסף 'שבת' של מקור ראשון ובמוסף 'ערב שבת' של מעריב.

המקווה האחרון בסיביר

אשכול נבו, זמורה-ביתן, 240 עמ'

סקירה: צור ארליך

ברגע של משבר נמלט רב-סרן מושיק בן-צוק מבונקר בסיס המודיעין שבהרי צפת אל היער, אל האוויר הפתוח, אל ציוּן קבר-צדיק המתגלה לו פתאום, אל זיכרונות בית הוריו המפורק והרחוק הבוקעים פתאום בדתיותם אל הווייתו החילונית ואל אהבתו שהחליקה ממנו. "היה נדמה לו שאת כל שהוא רואה עכשיו הוא רואה בפעם הראשונה. למשל, שענפיהם של עצים סמוכים זה לזה כמעט נוגעים זה בזה, אבל אף פעם לא נוגעים ממש. איך הם יודעים איפה לעצור? תהה, והתשובה הדהדה אליו מן ההרים: יש סדר בדברים. יש כוונה ויש מכוון. הרוח הנושבת עכשיו – נושבת בדיוק במידה. וקרני השמש המלטפות עכשיו – מלטפות בדיוק  במידה. הכול בדיוק במידה, וכל דבר במקומו הנכון בעולם, כולל הוא. כי כאן, ולא בשום מקום אחר, הוא רוצה להיות עכשיו".

רציתם ארס-פואטיקה – קיבלתם אותה בפסקה הזו, בעמוד 102 של 'המקווה האחרון בסיביר'. במתכוון או לא הסמיך כאן אשכול נבו פסוק הממצה את השקפתו על המצב האנושי – לפסוקים שהם משל לאופי כתיבתו הספרותית, ולאופיו של ספרו החדש בפרט.

נבאר. תחילה לגבי המצב האנושי. "ענפיהם [כלומר נפשותיהם] של עצים סמוכים זה לזה [משמע בני משפחה, בני זוג, אוהבים] כמעט נוגעים זה בזה, אבל אף פעם לא נוגעים ממש". זה שורש הטרגדיה, זה גם שורש הקומדיה. זהו המרווח הבין-נוירוני, הסינפסה, שבו ניצת הניצוץ החשמלי של האפשר ושל האי-אפשר. נסה לגעת בנפש אחרת, גע, גע אפילו פעמיים, גע גע, ומה קיבלת? רק געגוע. כבר בעמוד הראשון של הסיפור מבהיר המספר שהגעגוע, האי-געת, הוא הכוח המניע את מעשי בני האדם, והכוח שיניע את גיבוריו. "הבדידות, שהיא סיבת כל הסיבות", הוא כותב.

אכן, אפשר היה לקרוא לרומן הזה "ארבעה בתים וגעגוע", אלמלא נטל נבו שם זה לרומן הראשון שלו. ארבעה לאו דווקא, אבל בתים וגעגועים דווקא שבדווקא. געגוע של מושיק הנ"ל לאהבה ישָנה מדריך את מנוחת העלילה, ואליו נוספים עוד הרבה געגועים לחיבוקים חמים. כמעט בכל המשפחות המרכזיות בספר האב נטש. באחדות מהן בא אחר במקומו. עוד שני אבות משתעשעים שוב ושוב ברעיון לנטוש את משפחתם. אצל סבא נחום, גיבור משנֶה (שתחילה נקרא בטעות סבא מנחם. הגהה! הגהה! ועוד פעם הגהה!), דווקא אשתו נטשה, אבל סבא נחום הזה יוצא דופן גם בשאר העניינים. וכבר כתב המבקר אבי גרפינקל במעריב אחרי הופעת 'נוילנד': "תֶמה חוזרת נוספת בכתבי נבו היא אבות נוטשים".

געגועים לאב שנטש בדרך זו או אחרת אפילו גורמים לשני גיבורים מרכזיים, מושיק ואהובתו איילת, לחזור בתשובה, במקביל, בעודם מצויים בנתק מוחלט זה מזו. אמרות כנף אחדות שהספר מספק עוסקות בגעגועים. למשל, על שיחות חיילי האויב, שהמודיעין מיירט, אשר בדרך כלל "מעידות רק על געגוע" (עמ' 66). או דבריו של היהודי האמריקני שתרם מִקווה לעיר צפת – הגיבורה הראשית של הספר – כי באמריקה, להבדיל מישראל, "משפחות הן שברים של חרס, לא חלקים של פאזל" (עמ' 8).

ולצד אמרות הכנף ישנם גם בעלי הכנף, הציפורים, שהן המוטיב המרכזי בספר. הן הגעגועים הפורחים באוויר. הן הציפורים הנודדות, הנודדות כנפשות הגיבורים והנודדות כעולי ברית המועצות הקשישים, הפיקחים עד תמימות, שהמקווה נתרם לשכונתם הצפתית המכונה "סיביר". "כל העניין עם ציפורים הוא שהן יכולות לעוף למקום אחר", מוסברת התעניינותו של הילד הערבי נעים בציפורים, המנוגדת לכל המסרים שהוא מקבל מהסביבה (עמ' 34); ובסוף הספר, בהלוויה הראשונה בסיביר, "הציפורים חגו בשמיים במעגלים שלעולם אינם שבים בדיוק אל נקודת ההתחלה" (עמ' 233).

ועכשיו לפואטיקה. כאמור, "יש סדר בדברים. יש כוונה ויש מכוון. הרוח הנושבת עכשיו – נושבת בדיוק במידה. וקרני השמש המלטפות עכשיו – מלטפות בדיוק במידה. הכול בדיוק במידה". זו מהות הספר. הכול במידה. יש כוונה ויש מכוון ויש גם סדר בדברים. אשכול נבו הוא סופר של מינונים ואיזונים, של קצת מכל דבר, של רב-ממדיות אבל אולי גם חוסר התמסרות. אלו המחפשים בספרות פצע או שריטה, מסר או מחאה, פריעת סדרים או מוטב אגרוף בבטן, יקראו לכל זה בינוניות, מיינסטרים, או לכל הפחות אמצע הדרך. אחרים יקראו לזה שביל הזהב.

לפנינו קצת סיפור אהבה ענוג וקצת רומן חברתי סאטירי. קצת העמקה פסיכולוגית, קצת ריאליזם מאגי, קצת משחק מטקות עם המקורות. הוא מהורהר ומשועשע, ביקורתי בלי להיות זועם, מקומי בלי להיות מקומֵם. תרבות קברי הצדיקים, הסגולות והבבות משמשת מטרה לחִציו, אך העולם הדתי רחוק מלהיראות בו נלעג, והתקרבותם של אחדים מהגיבורים לדת מעשירה את נפשם ואת הווייתם. אפילו המקווה המיותר, גיבורו האפרים-קישוני של הספר, מקווה הנבנה בעיר שכולה מקוואות אך בשכונה שכולה אפיקורסים, דווקא מצליח בדרכו החילונית, הפרדוכסלית, החושנית, המאגית, המפתיעה, להוביל להגשמת מטרתו הראשונית: כינון שלום בית ואהבה בין אנשים לנשותיהם. סיכות ננעצות גם בביטחוניזם הישראלי – אבל במקומות שזה מגיע לו. העלייה מברית המועצות מספקת לספר חומר גלם קומי – אך מקבלת בתמורה חיבוק אמיץ. אף אחד לא אמור להתרגז מהספר הזה, חוץ ממי שספרים שאינם מרגיזים הם בעיניו דבר מרגיז.

קשה לומר שרומן קליל ועשוי-היטב זה הוא ספר "חשוב". אבל יש דברים שאי אפשר לקחת ממנו, ואף כדאי לקחת אותם איתנו הלאה – והעיסוק המקורי בעלייה מברית המועצות הוא אחד מהם. כך גם דמותו המלבבת של אנטון, העולה הגוי, שתישאר איתנו ואיתה מוזרויותיו ואבחנותיו, ההספד השנון שכתב על עצמו והוקרא בהלווייתו, והמשָלים שהוא מלמד בעזרתם לנכדו את חוקי השחמט: קטע לאספנים. אך כדרכו הגם-וגמית של נבו, הספר הוא רב-נושאי והעלייה היא רק אחד ממוקדיו.

אופיינית לכישרונו של נבו ללכת בין הטיפות היא התמודדותו עם הגיאוגרפיה הישראלית. הספר מתרחש בישראל הריאלית, ותיאורי המרחב נאמנים למציאות; בכלל זה, גם אופיין של ערי ישראל, מבחינת המיקום, האקלים, הרכב האוכלוסייה וכל בחינה אחרת. אולם שום מקום אינו נזכר בשמו, אלא רק בכינוי שקשה לטעות בו. צפת, המתוארת בספר בהגזמה קריקטורית אך בקפדנות גיאוגרפית, קרויה בו רק בשם "עיר הצדיקים", אולם על גב הספר נאמר שהוא מתרחש במקום דמיוני. וכך ישנן, למרבה ההנאה והמשחקיות, גם עיר החטאים, עיר הקודש, עיר הנמל, עיר החולות, עיר היהלומים, עיר היין, האגם הריק, ההר הלבן לפעמים, וקיבוץ חסר שם המייצר סנדלים אורתופדיים. כנראה, המחבר עושה כך כדי לאפשר לעצמו מרחב המצאה, חופש תמרון וביטוח מפני טענות לפגיעה בשמם הטוב של אנשים ויישובים, וגם כדי לחדד את הממד הפנטסטי של הספר. מחבר 'נוילנד' חוזר לאלטנוילנד, מספר על שיגיונותיה, אבל אומר לנו: אם תרצו, זו אגדה.

אחרי 'נוילנד', 'המקווה האחרון בסיביר' הוא הפסקת התרעננות. רומן קצר אחרי רומן ארוך. ישראל האקטואלית אחרי ישראל האלטרנטיבית שאיננה. יום קטנות אחרי התחבטות רעיונית. הממד הסאטירי חזק בספר החדש מכפי שהוא בקודמיו. ועדיין, 'המקווה' הוא המשך הרבה יותר מכפי שהוא מהפכה. הוא דומה מבחינות רבות לספריו הקודמים של נבו: העיסוק בגעגוע ובבית ובאין-בית, הניסיון להציג חתכי רוחב שונים ומשונים של החברה הישראלית, התמהיל המצחיק-עצוב והרגשני-מפוכח – והכישרון, שאין לזלזל בו, להסב לקורא הממוצע הנאָה ובידור אינטליגנטי.